השואה

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־00:15, 13 בינואר 2011 מאת אריאל ביגל נ"י (שיחה | תרומות) (דף חדש: '''השואה''' הוא כינויה של תקופת השנים ת"ש-תש"ה, בהן השמידה גרמניה הנאצית באכזריות רבה כששה מיליון יהודים, …)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

השואה הוא כינויה של תקופת השנים ת"ש-תש"ה, בהן השמידה גרמניה הנאצית באכזריות רבה כששה מיליון יהודים, אנשים נשים וטף, רבנים ובעלי בתים במיתות משונות ומזוויעות.

השואה היתה חלק ממלחמת העולם השניה. התרחשה בעיקר בקרב יהודי אירופה, אולם, גם מעט בקרב יהודי צפון אפריקה. 

היסטוריה

רקע

הגזירות והריכוז בגיטאות

ההשמדה

לאחר השואה

השואה מנקודת מבט אמונית

השואה כעונש

חלק מגדולי ישראל סברו כי השואה באה כעונש לעם ישראל על חטאים מסוימים. המפורסם שבהם הוא הרב אליעזר מנחם מן שך, ראש ישיבת פוניבז', שהתבטא בנאום בשנת תשנ"א כי השואה באה כעונש על ההשכלה, כי הקב"ה "מאריך אפיה וגביה דיליה", כלומר, כאשר מתמלאת הסאה מחטאי עם ישראל, הקב"ה נפרע מהם[1]. התבטאות זו עוררה זעם רב כלפיו בקרב הציבור בישראל. היו שאמרו שהשואה באה כעונש על דיבור חול בבית הכנסת[2], ולכן פחות התרחשה בקרב יהודי המזרח שהקפידו יותר על קדושת בית הכנסת ובית המדרש. הרב ישכר שלמה טייכטל, שנספה אף הוא בשואה, מסביר בספרו אם הבנים שמחה כי הסיבה לצרות בגלות ולשואה בפרט היא ביטול מצוות ישוב ארץ ישראל[3]. ניתן להחשיב עם אסכולה זו את דבריו של רבי חיים בן עטר, שחי אמנם כמאה שנה לפני השואה, אך בפירושו על התורה "אור החיים", מסביר כי בבוא עת הגאולה, הקב"ה יתבע מישראל את עסק התורה, אם ימצא בידם עסק התורה- יגאלו, ואם לאו- יסבלו יסורים נוראיים שיכפרו על כך, ובזכותם יגאלו[4].

הסברים נוספים

תפיסה זו, שהשואה באה כעונש על חטאי עם ישראל, עוררה זעם רב בקרב חלק מגדולי ישראל. הרב מנחם מנדל שניאורסון הרבי מליובאוויטש, הגיב לנאומו של הרב שך וטען כי להסביר כך את השואה זהו "היפך האמת, היפך כבודו של הקב"ה והיפך כבודן של ישראל". היפך האמת- כי באמת לא ניתן להסביר בשכל האנושי את השואה, וכל ניסיון כזה הוא היפך האמת. היפך כבודו של הקב"ה- כי כאשר מצטייר אלוקים כמלך רדזן שיושב וסופר את העוונות וממתין להיפרע אינו מכבודו של ה'. היפך כבודן של ישראל- מפני שלא ניתן לומר כי השואה היא עונש על ההשכלה, מכיוון ש"ישראל אע"פ שחטא - ישראל הוא" ו"בין כך ובין כך קרויים בנים", ואותם המשכילים, ברובם היו תינוקות שנשבו, ואין אנו יודעים לחשב שכר וענש על מצוות ועבירות של עם ישראל ובמיוחד שמצווה אחת שנעשית ע"י אדם רחוק מתורה ומצוות, חביבה יותר ממצווה שנעשית על ידי אדם קרוב לתורה ומצוות[5].

גם הרב צבי יהודה הכהן קוק, ראש ישיבת מרכז הרב התנגד לאמירות כאלו. כאשר הוא היה מעביר מערך שיעורים על השואה, הוא היה מסביר תחילה שלא ניתן להסביר את השואה באופן מלא, אולם ניתן לתת הסברים חלקיים שמסבירים פן מסוים בשואה. הסברו היה כי השואה היא "ניתוח נורא" להסרת הזפת שדבקה בנו בתקופת הגלות.

הרב אורי שרקי הסביר בשיחה, כי השואה אינה עונש, וכי לא ניתן להסביר מדוע היא קרתה, אולם, הוא מסביר, על פי דברי רבי משה חיים לוצאטו- הרמח"ל, על פי הפסוק "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם", כי בתקופה שנקצבה לגלות, ה' התחייב כי לא ישמיד את עם ישראל, וכן בזמן שישראל שרוים על אדמתם, אלא, שכאשר הולכת ומסתיימת תקופת הגלות, הולכים ונסגרים החלונות (כלשון הרמח"ל) מהם ה' שולט בחו"ל, ומתחילים להיפתח החלונות מהם ה' שולט בארץ ישראל, ואז, בתקופה זו, "אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים", יכולה להתרחש שואה כזו, והדרך להנצל היא לצמצם את זמן השהיה בתקופת המעבר, ולהגיע במהירות לארץ ישראל.

ספרים ומאמרים בנידון

  • הרב שלמה אבינר, משבריך וגליך עלי עברו, ואורות מאופל, הוצאת ספריית חווה.
  • הרב זאב קרוב, דע מה שתשיב לעצמך, הוצאת קורן.
  • הרב משה שטרנבוך, דע מה שתשיב מאמר: "אבינו הרחמן בתקופת השואה".
  • הרצי"ה קוק- שיחות הרב צבי יהודה- מועדים, עשרה בטבת, בעריכת הרב אבינר.

רבנים בשואה

ספרים בנידון

  • אני מאמין-עדות על חייהם ומותם של אנשי אמונה בשואה, בהוצאת מוסד הרב קוק.
  • אדמו"רים שנספו בשואה, בהוצאת מוסד הרב קוק.
  • הרב ישכר שלמה טייכטל, אמונה צרופה בכור השואה (יומנו מתקופת השואה).

יום הקדיש הכללי

לקריאה נוספת

  • אסתר פרבשטיין, בסתר רעם, הוצאת מוסד הרב קוק.
  • הרב ישראל מאיר לאו, אל תשלח ידך אל הנער, אוטוביוגרפיה שלו מזמן השואה והתקומה, הוצאת ידיעות אחרונות. רב מכר.
  1. פורסם בכתב העת "תודעה" בפרשת שמות תשנ"א.
  2. בשם האדמו"ר מגור.
  3. אם הבנים שמחה פרק א' ובהקדמות.
  4. אור החיים , פרשת ויחי על הפסוק "ובדם ענבים סתה".
  5. פורסם ב"דבר מלכות" פרשת ויחי תשנ"א.