הריון

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הריון הוא המצב, שבו נתונה האשה הנושאת בקרבה עובר[1]. מצב זה נקרא גם 'הרון'[2]. האשה במצב כזה נקראת במקרא בשם הרה[3], או מלאה[4]. המושג 'הריון' הוא בגימטריה מאתים שבעים ואחד, שהוא משך הריון ממוצע[5], וייתכן, עוד שהוא מלשון הר, כיוון שכריסה גדול ובולט. 'בית הריון' הוא רחם האשה, מקום שבו מתפתח העובר[6].

באופן מושאל משמש המושג הריון לתכנון ויצירה מחשבתית, לרוב במובן שלילי[7]. יש שמושג ההריון משמש ללידה[8].

בלשון חז"ל נקראת האשה ההרה בשם מעוברת, או עוברה, על שם העובר שהיא נושאת בקרבה.

באופן מושאל משמש המושג עיבור למצבים אחרים, שיש בהם תוספת למצב הבסיסי, כגון שנה, חודש מעובר, עיבורה של עיר[9]. כמו כן משמש המושג עיבור באופן מושאל במובן של שינוי צורה[10], כנראה בגלל העובדה שאשה מעוברת צורתה משתנה.

בערך זה יידונו ההיבטים הנוגעים להריון, ולדיני האשה המעוברת. נושאים הקשורים בפוריות, בעקרות, במניעת הריון, בהפלה ובעובר - נידונים בערכיהם.

רקע מדעי[edit]

ההריון מתחיל לאחר השתרשות הביצית המופרית בדופן הרחם, ומסתיים בלידה או בהפלה.

מערכת הורמונלית התהוות ההריון לאחר ההשרשה וקיומו התקין, מותנה בהסדר מדוייק של מערכת הורמונלית מורכבת. הביצית המופרית גורמת לקיומו של הגופיף הצהוב בשחלה, שנוצר מהביוץ האחרון, ומתקיים 3-4 חדשים עד להתפתחותה של השליה. הגופיף הצהוב מפריש את ההורמון פרוגסטרון, אשר מכשיר את רירית הרחם לקבלת הביצית המופרית, ולהמשך התפתחות העובר. השיליה מתחילה להפריש את ההורמונים אסטרוגן ופרוגסטרון בכמויות הולכות וגדלות, לא יאוחר מהיום ה-60 מתחילת ההריון, ובהדרגה לוקחת את מקומו של הגופיף הצהוב שבשחלה, בהפרשת ההורמונים המקיימים את ההריון. ההורמון הגונדוטרופיני הכוריוני[11], המיוצר על ידי סיסי השליה, מתחיל להיות מופרש בשתן האשה המעוברת מאמצע החודש הראשון להריון, מגיע לשיא במשך החודש השלישי להריון, ומאז יורדת בהדרגה כמות ההפרשה שלו. ההנחה היא שתפקידו של הורמון זה הוא להגביר את פעילות הגופיף הצהוב, אשר אחראי, כאמור, להפרשת ההורמון המקיים את ההריון.

ההריון מפסיק את מחזורי השחלה והרחם. בהשפעת השינויים ההורמונליים נמנע הביוץ בתקופת ההריון, ועל כן אין אפשרות שהאשה תחזור ותתעבר בזמן הריון. קיומה המתמיד של רירית הרחם מונע את הופעת הווסת.

שינויים גופניים באשה ההרה במשך ההריון הולך הרחם וגדל במידה עצומה. נפח חללו גדל מ-4-5 סמ"ק עד 5-6 ליטר, ומשקלו עולה מ-50 גר' עד ל-1 ק"ג. במקביל חלים שינויים שונים בגוף האשה - היא עולה במשקלה בתוספת של 5-12 ק"ג, העצמות מתעבות, והשיער מתרבה. גם בלוטות ההפרשה הפנימית גדלות בנפח ובתיפקוד. בלוטות החלב בשדיים גדלות, וגורמות להכפלת נפח השדיים. כמו כן מופיעים שינויים בפיגמנטציה של העור.

משך ההריון ההריון התקין נמשך בממוצע 266 יום מעת ההפריה. אכן, החישוב של ההריון בימינו נעשה מהיום הראשון של הווסת האחרון, שהוא תאריך בולט וקל לאיתור, אף על פי שאיננו מייצג את גיל העובר. לפיכך, באשה שמחזורה נמשך 28 יום, והביוץ חל ביום ה-14 מתחילת הווסת, יהא משך ההריון 280 יום, שהם 40 שבועות.

ב-1:42 לידות משך ההריון הוא 298 יום, שהם 42.5 שבועות; ב-1:740 לידות משך ההריון הוא 307 יום, שהם כ-44 שבועות; ב-1:31,000 לידות משך ההריון הוא 315 יום, שהם 45 שבועות; וב-1:3,400,000 משך ההריון הוא 324 יום, שהם כ-46 שבועות[12]. לעומת זאת, יכול הריון להסתיים מוקדם יותר, אם בהפלה של עובר מת, או בלידה מוקדמת של פג. בימינו נחשב גיל הריון של 24 שבועות, היינו 168 יום, כגבול החיים החוץ-רחמיים, אם כי תוארו מקרים של יילודים צעירים יותר שנותרו בחיים[13].

הפעלת הלידה שאלה מופלאה מבחינה מדעית, שטרם מצאה פתרון מניח את הדעת, היא: כיצד נקבע סוף ההריון, ותחילת תהליך הלידה? מהו הגורם או הגורמים המפעילים את מנגנוני הלידה דווקא בתאריך מוגדר ומסויים בכל אשה? אין זה אלא בבחינת 'עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר'[14].

אבחנת ההריון נעשית לאחר הופעת סימנים קליניים, כגון היעדר הווסת בזמן הצפוי, הגדלת הבטן, תנועות העובר, הקאות חוזרות. במקביל ניתן לבצע מספר מבחנים מעבדתיים הקובעים בוודאות את ההריון. מבחנים אלו מבוססים בעיקר על מדידת רמת ההורמון הגונדוטרופיני המיוצר על ידי העובר בתחילת ההריון. גילויו בשתן האשה מהווה הוכחה לקיום ההריון בשלב מוקדם. בעבר היו המבחנים מבוססים על הזרקת שתן האשה הנבדקת לארנבת או לצפרדע, כדי לגלות כעבור מספר ימים אם חל ביוץ בחית הנסיון[15]. שיטות אלו היו מסורבלות ומסובכות, וכיום ניתן לבצען בשיטות רדיו- אימונולוגיות נוחות ומהירות.

דחיה חיסונית חידה מדעית, שטרם מצאה פתרון מלא, היא השאלה מדוע אין העובר נדחה מהרחם, ככל גוף זר, שכן הוא מכיל גם אנטיגנים אבהיים, שהם זרים למערכת החיסונית של האם? ההנחה היא, שקיימות מולקולות מיוחדות בקרומי השיליה, אשר מגינות על העובר[16].

הריון בנשים מבוגרות בשנים האחרונות ישנה מגמה עולמית של עלייה בשכיחות ההריונות של נשים מבוגרות. לפי אחד המחקרים חלה עליה של 83% בלידה ראשונה של נשים בין הגילים 35-39 בשלהי המאה ה-20[17]. הריונות של נשים מבוגרות (בדרך כלל הכוונה לנשים מעל גיל 35 שנים) כרוכות בסיכונים וסיבוכים רבים יותר בהשוואה לנשים צעירות: שיעור הפלה גבוה יותר, דימומים בשליש השלישי עקב בעיות שילייתיות, יתר לחץ דם ורעלת הריון, סוכרת הריונית[18]. כמו כן ישנה עלייה בשכיחות המומים והפגיעות הכרומוזומליות בעובר, ועליה בשכיחות בעיות סב-לידתיות של היילוד, כולל תמותת יילודים[19].

מעקב הריון מטרת המיילדות המודרנית היא להביא ללידת ילד בריא לאם בריאה. על מנת להשיג מטרה זו מקיימות מערכות הבריאות מעקב הריוני מסודר, עם ייעוץ הריוני טרום-לידתי לרפואה מונעת מוגדרת ומותאמת. זה כולל בדיקות מסודרות של האשה המעוברת, כגון משקל, לחץ-דם, בדיקות דם ושתן שגרתיות, והתייחסות למחלות כרוניות או חריפות של האשה המעוברת. כמו כן נעשה מעקב מסודר ביחס להתפתחות העובר באמצעות בדיקות אולטראסאונד עוברי, בדיקות דם אמהי לאיתור מומים של העובר ובדיקות מי שפיר בהתאם להוריות מתאימות.

על תהליכי ההפריה הקודמים להשרשה - ראה ערך פוריות, וערך הפריה חוץ-גופית

על התפתחות העובר, השפיר, השליה - ראה ערך עֻבָּר

מניעת הריון - ראה ערכו.

ההריון בחז"ל ובפוסקים[edit]

הפלא שבהריון ההריון הוא פלא, שכן לא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם, מידת בשר ודם נותן חפץ בחמת צרורה ופיה למעלה, ספק משתמר ספק אין משתמר, ואילו הקב"ה צר העובר במעי אשה פתוחה ופיה למטה ומשתמר[20].

המלאך הממונה אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו[21].

צער ההריון ההריון הוא צער לאשה, מעת שנתקללה חוה[22], אך עצם הכניסה להריון הוא שלא בצער[23]. רק צדקניות ניצלות מקללת חוה[23].

שינויים גופניים בזמן שהאשה מתעברת ראשה כבד עליה, איברים כבדים עליה, ודמיה מסולקים[24], ובזמן שהאשה מקבלת הריון היא מתעברת ומתועבת, ונשתנה זיוה[25], ופניה מכוערות ומוריקות כל שלושה חדשים הראשונים[26]. אולי הכוונה לכתמי העור המופיעים לפעמים בתחילת ההריון, אשר משנים את מראה הפנים וצבעם.

דם/חלב כל תשעה חדשים שאין האשה רואה דם בהריון, בדין שתהא רואה, מה הקב"ה עושה, מסלקו למעלה לדדיה ועושה חלב, כדי שיצא הוולד, ויהיה לו מזון לאכול[27].

משך ההריון על פי חז"ל הוא 271-273 יום[28], או 271-274 יום[29]. חישוב זה הוא מיום הביאה, היינו מיום ההפריה ויצירת העובר, שהוא משך ההריון האמיתי. החישוב המקובל ברפואה כיום מבוסס על איחור בתחילת הספירה בכ-14 יום, שכן החישוב כיום מתחיל מהיום הראשון של הווסת האחרון. לפיכך, משך ההריון על פי חז"ל, לפי החישוב המקובל בימינו, הוא 285-287 יום[30].

חסידים ראשונים לא היו משמשים מיטותיהם אלא מיום הרביעי בשבוע ואילך, שלא יבואו נשותיהם לידי חילול שבת[31].

כיום רגילות היא ללדת אפילו יותר מרע"א יום, לתוך החודש העשירי[32]. לעתים נדירות היו הריונות ארוכים יותר, כך שחז"ל הסכימו לאפשרות של הריון למשך שנים עשר חודש[33], ויש שהעידו אפילו על ט"ו חודש[34]. אמנם יש מי שכתב, שזה בתכלית הזרות שישתהה עובר זמן כה רב, אלא שכאשר יש לאשה חזקת כשרות, אין תולים שזנתה, אלא תולים בבעלה, אפילו על צד הזרות[35]. ומכל מקום כמעט כל הפוסקים סבורים, שאין העובר משתהה יותר מי"ב חודש[36].

הריון קצר יותר, אף בתחילת החודש השביעי, יכול להסתיים בלידת יילוד חי[37]. בין הפוסקים, יש שדיווחו על לידת חי גם אחרי ששה חדשים[38], ואף חמישה חדשים[39].

משך ההריון בבעלי חיים שונים נמנה בתלמוד[40]: תרנגולת עשרים ואחד יום[41]; כלב חמישים יום; חתול חמישים ושנים יום; חזיר ששים יום; שועל וכל מיני שרצים ששה חדשים; בהמה דקה טהורה חמשה חדשים; בהמה גסה טהורה תשעה חדשים; בהמה גסה טמאה שנים עשר חודש; הזאב, הארי, הדוב, הנמר, הברדלס[42], הפיל, הקוף, הקיפוף[43] שלוש שנים; נחש שבע שנים; אפעה שבעים שנה. אמנם לפי הידוע לנו כיום, משך ההריון של בעלי החיים השונים שנימנו כאן הוא כדלקמן: השועל המצוי - 50-56 יום; חתול, כלב, וזאב - 60-65 יום; נמר - 92-94 יום; אריה - 100-110 יום; חזיר - 135-150 יום; עז וכבש - 147-180 יום; פרה - 280 יום; פיל - 19-22 חדש; דוב - 8-10 חדשים. נקבות הנחשים מסוגלות להטיל ביצים מופרות מספר שנים לאחר ההזדווגות, אך לא ידוע על שבעים שנה[44].

גילאי נשים בהריון הריון בגיל צעיר מוזכר על ידי חז"ל ביחס לבת שבע אשתו של דוד, אשר ילדה בהיותה בת שש שנים[45], ויוסטני בתו של אסוירוס בן אנטונינוס, שהרתה בהיותה בת שבע שנים[46]. אך הריון בגיל צעיר נחשב כמסוכן לנערה, אשר בגללו הותר לקטנה לשמש במוך[47], ובדרך כלל סברו חז"ל, שאין אשה מתעברת בפחות מי"א שנה ויום אחד[48].

הריון בגיל מבוגר במיוחד מצויין במפורש אצל שרה, שילדה את יצחק בהיותה בת 90 שנה[49]. על פי חז"ל ילדה יוכבד את משה בהיותה בת 130 שנה[50].

תשמיש בהריון שלושה חדשים ראשונים תשמיש קשה לאשה וקשה לוולד, אמצעיים - קשה לאשה ויפה לוולד, אחרונים - יפה לאשה ויפה לוולד, שמתוך כך נמצא הוולד זריז ומלובן[51]. מבחינה מדעית רווחו השערות שונות על נזקים שונים שעלולים להיגרם עקב קיום יחסי אישות בהריון, ודווקא בסופו. בין השאר שיערו חוקרים שונים שיחסים כאלו גורמים להתכווצויות מוקדמות של הרחם ולידת פגים, לזיהומים שונים של העובר, לפקיעה מוקדמת של מי השפיר, לדימומים עקב פגיעה שילייתית ולמתח נפשי[52]. כיום סבורים מרבית החוקרים, כי לא הוכח נזק רפואי כלשהו לנשים מעוברות ו/או לעובר אם מדובר במהלך הריון תקין. אכן, אם מדובר בהריון מסובך, כגון פקיעה מוקדמת של הקרומים, זיהום תוך-רחמי, סיפור מיילדותי קודם גרוע וכיו"ב, כי אז אין לקיים יחסי אישות בשלבים הבעייתיים של ההריון[52]. לעומת זאת, יש חוקרים הסבורים שטרם הוכרעה השאלה אם יש נזק כלשהו בקיום יחסי אישות בשלבים השונים של ההריון, ובעצם יש עדויות על נזקים מסויימים לעובר בגלל קיום יחסי אישות בהריון[53].

זמני התעברות לעולם אין האשה מתעברת מביאה ראשונה[54].

נחלקו אמוראים מתי אשה מתעברת - סמוך לוסתה או סמוך לטבילה[55].

אין אשה קולטת זרע אלא אחר נידתה ובסמוך[56].

אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת[57]. יש שכתבו בכוונת חז"ל, שאין אשה חוזרת ומתעברת ילד חי, אבל יכולה להתעבר שנית ולגרום לעובר להיות סנדל[58]; ויש שכתבו, שאמנם על פי רוב אינה חוזרת ומתעברת, אבל לעתים נדירות יכול לקרות כדבר הזה[59].

כל נשי דוד, כיוון שהתעברו שוב לא ראו פני המלך, פרט לבת-שבע בהריונה עם שלמה[60].

מאכלים בהריון חז"ל מנו מאכלים רבים, שהם טובים או רעים למעוברת[61].

פרטי דינים[edit]

ענייני אורח חיים[edit]

תפילה

קודם שתכנס האשה להריון יתפלל האדם שיהיו לו בנים מצליחים בתורה ושיהיה להם עושר כדי שלא יצטרכו לבריות, והתפילה שמתפלל קודם ההריון היא מועילה יותר מהתפילה שמתפלל אחר כך, מפני שבשעת ההריון גוזרים מה יהיה משפט הנער ומעשהו[62].

שלושה ימים ראשונים להריון יבקש אדם רחמים שלא יסריח הזרע, משלושה ימים ועד ארבעים יבקש רחמים שיהא זכר, מארבעים יום ועד שלושה חדשים יבקש רחמים שלא יהא סנדל, משלושה חדשים ועד ששה יבקש רחמים שלא יהא נפל, מששה חדשים ועד תשעה יבקש רחמים שיצא בשלום[63]. יש מי שכתב, שלא כל אחד צריך להתפלל שיהיו בניו זכרים, אלא שיהיה התינוק מאיזה מין שיהיה ובלבד שיהיה בריא, ואם יהיה בן, שיהיה תלמיד חכם, ואם תהיה בת, שתהא צנועה ויראת שמים[64].

בתפילת מוסף ליום-הכיפורים, בין שאר הדברים שהתפלל כהן גדול בצאתו מקודש הקודשים: "שנה שלא תפיל אשה פרי בטנה"[65].

שבת

יש מי שכתב באופן כללי, שסתם נשים מעוברות חולות הן[66].

בעניין הגדרת מעוברת לדיני שבת ותעניות - יש מי שכתב, שהוא דווקא לאחר שלושה חדשים משהוכר עוברה[67]; ויש מי שכתב, שגם מתחילת ההריון דינה כמעוברת לנושאים אלו[68], וכל שהיא סובלת מהקאות, מיחושי ראש, חולשה וכיו"ב, דינה כמעוברת חולה.

המעוברת מותרת לקחת כל מיני תרופות בשבת, אם אמנם קיים חשש כלשהו לנזק לבריאותה של האשה או של העובר, אבל לא התירו לה תרופות אחרות, שהיא זקוקה להם בשל מיחוש אחר שיש לה, כגון כאב שיניים וכד'[69].

מן הראוי לאשה, שהגיעה לחודש התשיעי להריונה, להזמין בכל ערב שבת כל הדברים הנצרכים לה, שמא תזדמן לידתה בשבת, ולא תצטרך לחלל שבת[70]. וכן רצוי שתגלח השערות לפני שבת בחודש התשיעי[71]. אולם אין היא חייבת להימצא בקרבת בית החולים סמוך לשבת, כדי להימנע מנסיעה בשבת, אם יש קושי בדבר[72].

מעוברת בתחילת הריונה, ואפילו בתוך ארבעים יום להריון, שהתחילה לדמם ויש חשש להפלה, מותר לחלל שבת ולהסיעה לבית חולים כדי למנוע ההפלה[73].

יום-כיפורים ותשעה באב

במנהג כפרות בערב יום הכיפורים נהגו שאשה מעוברת תיקח תרנגול ותרנגולת, או תרנגול ושתי תרנגולות, כי מין העובר לא ידוע[74]. יש מי שכתב, שאם נעשתה בדיקת על-שמע ועל פיה ידוע מין העובר, צריכה לקחת תרנגול או תרנגולת לפי מין העובר שנמצא[75]; ויש מי שכתב, שגם אם בדיקת על-שמע הדגימה את מין העובר, עדיין צריכה לקחת תרנגולים משני המינים כנגד ספק מינו של העובר, ואין לסמוך על בדיקת העל-שמע שקבע את מין העובר[76].

מעוברת שהתאוותה למאכל ביום הכיפורים, מאכילים אותה, אלא שקודם לוחשים באוזנה שיום הכיפורים היום, ולפעמים מתיישבת דעתה בכך, אבל אם לא נתקררה דעתה מאכילים אותה עד שתתיישב דעתה[77]. יש מי שכתב, שכיום אין עושים לחישה זו, אלא מאכילים אותה מיד[78], אך דחו דבריו[79].

נחלקו הפוסקים בדין אשה מעוברת האומרת שצריכה לאכול, אם דווקא צריכה לומר שתסתכן, או די כשאומרת שאינה יכולה לסבול מחמת חולי[80].

מעוברות מתענות ומשלימות ביום הכיפורים ובתשעה באב[81]. ואמנם בדרך כלל אין נזק למעוברות בזמן צום, אם כי בשלבים המתקדמים של ההריון דווח על שינויים מטבוליים של רעב[82]. אכן, במחקר שבו נבדקו 13,000 תינוקות שנולדו לאמהות שצמו בשלבים שונים של ההריון, לא נמצאה כל השפעה שלילית על התינוקות[83]. אמנם במחקרים אחדים הוכח, שהצום גורם להשראת לידה, כאשר נמצאה עליה מובהקת בשיעור הלידות ב-6 עד 24 שעות לאחר תום צום יום-הכיפורים[84], אלא שכל הדיווחים הללו מתייחסים ללידה במועד, ולפיכך אין בזה כדי לגרום נזק כלשהו ליולדת או לוולד. ואף שבזמנינו נוטים הרופאים לייעץ לנשים מעוברות שישתו ביום-הכיפורים, אין כל הוכחה שבאשה מעוברת שהיא בריאה, וההריון תקין, ואין סיפור קודם של הפלות עקב הצום, שעלול הצום לגרום לה נזק או להביא להפלה. ולכן גם בזמנינו נשאר דין תורה נכון, שמעוברת בריאה חייבת לצום ביום-הכיפורים, ואם החלו צירי לידה סדירים ביום-הכיפורים, חייבת לשתות, כדי שלא תיכנס ללידה במצב של חוסר נוזלים, ויתכן שבמקרה כזה צריכה לשתות כרגיל ולא לשיעורים[85]. ומכל מקום, אם המעוברת חולה, אפילו במחלה שאין בה סכנה, אין לה להתענות בתשעה באב[86]. וכיום מקובל אצל הרבה מורי הוראה להקל למעוברת שלא תתענה בתשעה באב, אפילו בגלל צער או חולשה[87].

מעוברת שמדממת ביום-הכיפורים, אפילו דימום קל, ובעיקר כאשר הדימום בחודשים הראשונים להריון, צריכה לשתות, ולעתים אף לאכול[88].

אשה שהרתה בהפרייה חוץ-גופית, שלדעת המומחים יש סיכון גבוה יותר להפלה בשבועות הראשונים של ההריון, צריכה לשתות לשיעורים בתקופה זו[89].

אם יש למעוברת בעיה רפואית, יש להתייעץ עם רופא שומר תורה, ואם אומר הרופא שצריכה לאכול, מאכילים אותה[90]. ואם שאלו רופא החשוד לעבור על דברי תורה, ואמר הרופא שיש חשש סכנה, אם אין מי שחולק עליו, מאכילים אותה על פיו כדין ספק פיקוח נפש[91].

תשעה באב שחל להיות בשבת ונדחה ליום ראשון - יש הסבורים, שהמעוברות פטורות[92]; ויש הסבורים, שהן חייבות[93].

בשאר תעניות יש הסבורים שהן פטורות[94]; יש הסבורים, שהן פטורות דווקא אם מצטערות הרבה, אבל בלא זה נהגו להחמיר[95]; ויש הסבורים, שמעוברת אסורה להתענות בתעניות אלו[96]. ובתענית אסתר אף אם אינה מצטערת פטורה, ויש מי שמחמיר להצריכה לצום, אלא אם מצטערת הרבה וחלושה מאד[97].

בתעניות שמתענים בארץ ישראל על הגשמים, העוברות מתענות רק בשבע התעניות האמצעיות, אבל בשאר התעניות אינן מתענות[98]; ויש הסבורים, שאסור להן להתענות בשאר התעניות[99].

בכל המקרים, שהמעוברת פטורה מן הצום, אין היא חייבת לפרוע את התענית לאחר מכן[100]. ומכל מקום, כשאין היא צמה, אל לה להתענג בתפנוקים, אלא אוכלת ושותה כדי קיום הוולד[101].

ימי בין המצרים מעוברת מותרת לאכול פרי חדש בשלושת השבועות שבין המצרים; ולעניין ברכת שהחיינו, יש מי שכתב שלא תברך[102], ויש מי שכתב שתברך[103]. וכן מותר לה לאכול בשר בשבוע שחל בו תשעה באב, אם מצטערת בהריונה[104].

מותר למעוברת לרחוץ במים חמים, בשבוע שחל בו תשעה באב[105].

ענייני יורה דעה[edit]

כשרות

אשה צריכה להיזהר ביותר, שלא תאכל מאכלות אסורים כשהיא מעוברת[106]. אכן, מעוברת שנתאוותה לאכול מאכל מסויים, והיא מבקשת לאוכלו, או שניכר בפניה שהיא צריכה לאוכלו, נחשב הדבר לסכנה, ומאכילים אותה ממאכל זה, ואפילו אם הוא מאכל אסור, כגון בשר קודש או בשר חזיר. ומאכילים אותה קודם מן המרק או פחות מכשיעור, ואם לא נתיישבה דעתה מאכילים אותה מעצם האיסור ובכמות הנדרשת עד שתשיב נפשה[107].

נידה

מעוברת היא אחת מארבע נשים שהן בחזקת מסולקות דמים. על כן אף כשהגיע עת ווסתה בימי עיבורה ולא בדקה, טהורה היא, ואינה צריכה בדיקה, ומותרת לבעלה. ואין היא חוששת לווסת הראשון, אפילו היה לה ווסת קבוע, ואפילו שופעת ורואה דם, באותן עונות שהיא למודה לראות בהן, אינן נחשבות אלא כמקרה[108]. יש מהראשונים הסבורים, שלכתחילה צריכה בדיקה בשעת ווסתה, גם בימי עיבורה, ורק בדיעבד אם לא בדקה טהורה[109]; ויש הסבורים, שאף לכתחילה אינה צריכה בדיקה, ואפילו בשעת ווסתה מותרת לבעלה[110]; ויש המחלקים, שסמוך לווסתה מותרת אף לבעלה ללא בדיקה, אבל בשעת ווסתה ממש אסורה לשמש, אלא שאינה צריכה בדיקה אף לכתחילה[111], ומכל מקום חוששת לווסת שאינו קבוע[112].

מעוברת שדמיה מסולקים היא משיוודע עוברה[113]. ומצינו מספר סימנים וגדרים לידיעת העיבור: זמן שלושה חדשים[114]; שעברו עליה שלוש עונות ולא ראתה[115]; שראשה כבד עליה, ואיבריה כבדים עליה[116]; שניכר העיבור כלפי חוץ[117].

ההגדרה העיקרית של הכרת העובר לעניין סילוק דמים הוא שלושה חדשים, ולדעת רוב הפוסקים אין דין סילוק דמים קודם לכן, וזמן זה של שלושה חדשים הוא תנאי הכרחי[118]. אכן יש הסבורים, ששלושה חדשים הוא לאו דווקא, אלא הוא רק מחמת חיסרון הידיעה אם היא מעוברת, ולכן כשיודעים בדרכים אחרות שהיא מעוברת, הרי היא מסולקת דמים קודם לכן[119]. יש הסבורים, שגם בזמן הזה אין לשנות את זמן הכרת העובר לשלושה חדשים, אף על פי שהמציאות היא, שאין הנשים רואות דם מתחילת ההריון[120]; ויש מי שפסק, שבזמן הזה נשתנו הטבעים, ומעוברת מסולקת דמים מיום שיודעת שהיא מעוברת על ידי הרגשתה בעצמה, או על ידי בדיקות הידועות לרופאים, אף על פי שעדיין לא עברו שלושה חדשים[121].

ביחס לשילוב הגדרים והסימנים השונים - יש מהפוסקים שסוברים, שדי בהכרת עובר בשלושה חדשים, ואין צורך בהפסק שלוש עונות[122]; ויש שפסקו שכל שלא הפסיקה שלוש עונות שלא ראתה, חוששת ליום ווסתה ואסורה לשמש, אלא שאינה צריכה בדיקה, ואם עברו עליה שלוש עונות שלא בדקה ולא ראתה, שוב אינה חוששת לראיה[123]; יש מי שכתב, שסילוק דמים מתחיל באמת קודם לשלושה חדשים, אלא שאין בזה די לבטל חזקת ווסתות, וצריך צירוף של ראשה ואיבריה כבדים עליה, שזה קורה רק לאחר שלושה חדשים[124]; ויש מי שכתב, שהעיקר תלוי בהכרת העובר, ולא מועילים שלושה חדשים בלא הכרה, אלא שהכרה לפני שלושה חדשים גם כן איננה מועילה, אם יודעת האשה בבירור שהיא לפני שלושה חדשי הריון[125].

יש מי שכתב, שכל הדיון הזה לא שייך אלא אם ראתה פעם בימי עיבורה, כי אם לא ראתה, לא שייך לחשוש, שהרי בזמן הזה כמעט שאין ווסת קבוע לחודש[126]. בדין היולדת לשבעה חדשים, האם גם במקרה זה הכרת העובר היא בג' חדשים כמו ברוב נשים, או פחות מזה - דנו בכך חז"ל והפוסקים[127].

מעוברת שראתה דם שלוש פעמים בימי עיבורה - יש הסוברים שקובעת ווסת[128]; ויש הסוברים שאינה קובעת ווסת[129].

מעוברת שראתה דם פעם אחת - יש שמחמירים לחשוש אפילו לאחר שלושה חדשים לעונה בינונית, כווסת שאינו קבוע[130]; ויש הסבורים, שאינה חוששת בפעם אחת לווסת שאינו קבוע[131].

אשה שראתה דם שלוש פעמים מחמת תשמיש, אסורה לשמש עם בעלה, אלא תתגרש ותינשא לאחר[132]. ואם נתעברה בפעם השלישית - יש הסבורים, שמותרת לשמש בימי עיבורה, שכן אשה מסולקת דמים בימי עיבורה, ואינה חוששת לווסתה הקודם בימי עיבורה, אבל אם בתוך ימי עיבורה ראתה שלוש פעמים מחמת תשמיש, הרי זו חוששת כדין ווסת שאינו קבוע[133]; ויש הסבורים, שבימי עיבורה חוששת גם לווסתה הקודמת[134].

מעוברת שראתה דם לכמה שבועות והפסיקה, והרופא מזהירה לא לעשות הרבה בדיקות, ולא לעשותן לעומק, יש להתירה שיספיקו רק שלוש בדיקות בעומק - בהפסק טהרה, ביום א', וביום ז', שבימים אלו תבדוק כרגיל בעומק, ובשאר הימים רק מעט לעומק[135].

מעוברת שראתה דם, והרופא מזהירה לא לעשות בדיקות, ולא לרחוץ במים חמים, אם הדם הוא רק כתמים, הרי שאם יש בו שיעור כגריס, ואם היה בהרגשה, ורב יגיד שהוא ממראות הטמאות, אז תעשה רק בדיקות הפסק טהרה, ביום א', וביום ז', ובהפסק טהרה תעשה רק בדיקה, לא מוך דחוק, ותרחץ במקלחת, והמקווה יהיה בפושרים[136].

אשה מעוברת שתבעוה להינשא ונתפייסה, אף היא צריכה לישב שבעה נקיים, מחשש לדם חימוד, אף על פי שהיא מסולקת דמים[137].

מעוברת שמצאה דם בשתן, ונקבע שסובלת מדלקת בדרכי השתן, הרי היא מותרת ללא בדיקה[138].

גירות

נכרית מעוברת שנתגיירה, אין הוולד צריך טבילה, שטבילת אמו עלתה לו[139].

תרומה

בת ישראל המעוברת מכהן, לא תאכל תרומה בשביל העובר; ובת כהן המעוברת מישראל, אסורה לאכול בתרומה מפני העובר, שכן העובר פוסל ולא מאכיל[140].

בת כהן שהיתה נשואה לישראל ומת בעלה, טובלת ואוכלת בתרומה לערב עד ארבעים יום, ואם הוכר עוברה, הרי זו מקולקלת למפרע עד ארבעים יום, שכל ארבעים הימים אינו עובר, אלא מים בעולם הוא חשוב[140].

בת כהן שבא עליה ישראל שוטה, או שאנסה או שפיתה אותה, ונתעברה, אינה אוכלת מפני העובר[141].

בת ישראל שניסת לכהן ומת, והניחה מעוברת, לא יאכלו עבדיה בתרומה, מפני חלקו של עובר[142].

אבלות

מעוברת אין לה להתאבל, אם היא מצטערת הרבה[143].

כניסת אשת כהן מעוברת לבית חולים המנהג הוא, שגם אשת כהן יכולה ללדת בבית חולים, אף על פי שיש חשש טומאת מת שם, ולמרות שאם ייוולד תינוק זכר, הרי הוא אסור בטומאה[144]. הטעם הוא מדין ספק-ספקא: שמא הוולד נקבה, ואם תמצא לומר זכר, שמא יהיה נפל[145], או מטעם שהיא טהרה בלועה שאינה נטמאת באהל[146], ויש מי שחולק[147]. ומכל מקום אם שלמו חודשי עיבורה - יש מי שכתב, שתיזהר שלא להיכנס לאוהל המת[148], ויש מי שהתירו אפילו במצב זה[149]. דין זה נכון בימינו ביחס לבתי חולים שאין בהם סידורים מתאימים למניעת טומאת מת בין כתליו[150].

מעוברת שנבדקה בבדיקת על-שמע[151] ונמצא שהעובר הוא זכר - יש מי שכתבו, שאסור לה להיכנס לבית חולים שיש בו טומאת מת, כי במצב זה אין עוד ספק ספקא[152]; יש מי שכתבו, שמכל מקום אם עדיין לא קרבו ימיה ללדת יכולה להיכנס לאהל המת, ואף שבמצב זה אין עוד ספק-ספקא, מכל מקום הרי זו טהרה בלועה, ועוד שאין האשה מוזהרת מלטמא את העובר; אבל אם קרבו ימיה ללדת, אסורה להיכנס שם[153]; יש מי שכתב, שדווקא אם הבדיקה מראה שמדובר בזכר, וגם שכבר נגמרה צורתו של העובר והוא בשל, אזי אסורה להיכנס לבית החולים, אבל אם טרם נגמרה צורתו - דינו כנקבה, מדין עובר ירך אמו[154]; ויש מי שכתבו, שאין הדין משתנה גם אם אפשר לבדוק בסריקה על-שמעית, ואין להחשיב את בדיקת העל-שמע כבירור אמיתי בגלל טעויות שונות, ומכל מקום אם המעוברת מקפידה ללדת בבית חולים מסויים ועל ידי רופא מסויים, מותרת להיכנס לשם ללדת, גם אילו היינו מחשיבים את בדיקת העל-שמע כבירור אמיתי, כי הוא מצב של ספק פיקוח נפש[155]. יש מי שכתבו, שאשת כהן מעוברת שאין בדעתה להיבדק בסריקת על-שמע, יכולה להימנע מהבדיקה כדי לא לדעת אם העובר הוא זכר, אבל אם חייבת להיבדק, אסור לה להימנע מהבדיקה כדי להשאיר את הספק[156]; ויש מי שכתבו, שראוי לברר את מין העובר על ידי הבדיקה, גם אם במצב רגיל איננה מעוניינת לבצע בדיקה זו[157], וכשיימצא שהעובר הוא זכר, צריכה להעדיף ללדת בבית חולים שיש בו מיעוט טומאת מת, כגון בית חולים המיוחד ליולדות, או בית חולים המקפיד על טומאת כהן, ומפנה את הנפטרים מיד לביתן חיצוני, או שאין חדר המתים שלו מחובר ליתר חלקי בית החולים[158].

ענייני אבן העזר[edit]

תשמיש המיטה

הבעל חייב לקיים מצות עונה גם בימי עיבורה של אשתו[159].

בעצם השימוש עם מעוברת יש מצווה משום ושמח את אשתו, אם היא רוצה בכך[160].

מניעת הריון

מעוברת היא אחת משלוש נשים המשמשות במוך, שמא תעשה עוברה סנדל, היינו וולד שאין לו צורת פנים, דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים שמשמשת והולכת כדרכה, ומן השמים ירחמו, משום שנאמר 'שומר פתאים ה'[161].

ייחוד

איסור ייחוד קיים גם באשה מעוברת[162].

ייחוס

אשה מעוברת, שאין אנו יודעים ממי נתעברה, והיא אומרת שנבעלה על ידי אדם כשר, הרי היא נאמנת הן ביחס לעצמה, שהיא כשרה אף לכהונה[163], והן ביחס לבתה, ואפילו אם רוב פסולים הם אצל האשה[164].

נישואין

גזרו חכמים שלא ישא אדם, ולא יקדש, מעוברת חברו[165], והוא תקנת חכמים מפני סכנת הוולד[166]. אם עבר ונשאה קודם הזמן, מנדים אותו, וכופים אותו להוציאה בגט, ואפילו הוא כהן שלא יוכל להחזירה, וצריך לתת לה כתובה אם תתבענה לו[167]. נחלקו הפוסקים, אם נשא מעוברת חברו בשוגג, אם גם אז חלה הגזרה[168]. מחלוקת האחרונים, אם גזרת מעוברת חברו חלה גם כאשר נתעברה מגוי[169]. אם נאנסה אשתו תחתיו ונתעברה, לא חלה הגזרה, ומותרת לבעלה גם בימי עיבורה[170]. יש מי שכתב, שגם אם אירס בהיתר ונמצאת מעוברת, מותר לו לשאתה לאשה[171].

יבום וחליצה

כל יבמה צריכה להמתין שלושה חודשים ממיתת הבעל לפני שתתייבם, שמא מעוברת בעלה היא ואסורה בייבום[172]. דין זה חל גם במקרים שברור שאין היבמה מעוברת, כגון בתולה שנתאלמנה מן האירוסין, וכן קטנה, זקנה ועקרה[173].

מי שמת, והניח אשתו מעוברת וילדה, פוטר הוא מן החליצה ומן היבום, שהעובר נידון כוולד לפטרה מן הייבום[174].

הכונס את יבימתו ונמצאת מעוברת, אם ילדה וולד בן קיימא, חייבים היבם והיבמה בקרבן, שהרי בא על אשת אחיו שלא במקום מצווה[175]; ואם הפילה לאחר שכינסה, או שלא שהה הוולד שלושים יום, חייב לחזור ולבוא עליה, ואינו יכול להוציאה בגט, כיוון שביאת מעוברת לא שמה ביאה[176].

הכונס את יבימתו ונמצאת מעוברת, לא תינשא צרתה לשוק, שמא יהיה הוולד בן קיימא, ואין הוולד מתיר עד שיצא לאוויר העולם[177].

הכונס את יבימתו נמצאת מעוברת והפילה, לכל הדעות אינם חייבים בקרבן[178]; כינס את יבימתו ונמצאת מעוברת והפילה, רשאי לקיימה[179]; הכונס את יבימתו ונמצאת מעוברת - יש אומרים, שבעודה מעוברת צריך לגרשה בגט[180], אך רוב הראשונים סוברים שאינו צריך לגרשה, אלא מפרישים אותם וממתינים, שאם תפיל יחזור ויקיים, ואם תלד וולד גמור - יוציאה[181]; נמצאת מעוברת וילדה וולד של קיימא, חייב להוציאה, ואינה צריכה ממנו גט[182].

החולץ למעוברת והפילה, צריכה חליצה מן האחים, שחליצת מעוברת אינה חליצה, ואף על פי כן פסולה לכהונה, והוא אסור בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו[183].

ענייני חושן משפט[edit]

שבועה

אין משביעים אשה כשהיא מעוברת[184], והיינו דווקא כשהוכר עוברה, ומכל מקום אם המעוברת רוצה בשבועה הברירה בידה[185].

שכירות

השוכר את החמור להרכיב עליה אשה, מותר לו להרכיב כל אשה, ואפילו מעוברת[186].

עניינים עתידיים[edit]

טומאה

המעוברת היא מארבע הנשים שדיין שעתן, היינו שאם ראתה דם אינה מטמאה טהרות למפרע. ראתה דם ואחר כך הוכר עוברה, הרי זו מטמאה למפרע ככל הנשים[187]. יש שפסקו, שמעוברת דיה שעתה רק בראיה ראשונה, אבל ראתה פעם שניה מטמאת למפרע ככל הנשים, ואם ראתה פעם ראשונה באונס, אף בראיה שניה דיה שעתה[188]; ויש שפסקו, שמעוברת דיה שעתה כל ימי עיבורה[189].

ומכל מקום, אף שמעוברת דיה שעתה, ואינה מטמאה למפרע, צריכה שתבדוק עצמה תמיד, וכל אשה המרבה לבדוק משובחת[190].

סוטה מעוברת עצמו[191], יש מי שפסק שמקנא לה ושותה מי המרים כמות שהיא, ואין ממתינים לה עד שתלד[192]; ויש שפסקו, שממתינים לה עד שתלד, שאין הורגים את העובר[193].

מעוברת חברו, ממתינים לה להשקותה מי המרים עד שתלד, שאינו רשאי לחבל וולד שאינו שלו[194].

עבר ונשא מעוברת חברו, יכול לקנא לה, ושותה מי המרים[195].

מיתת בית דין

מעוברת שנגזר דינה למיתה ויצאה ליהרג, אין ממתינים לה עד שתלד, ומכים אותה כנגד בית ההריון, עד שימות הוולד תחילה[196].

ערכין

בשיעורי הערכין, דין המעוברת כדין אשה בת גילה, ואין מוסיפים עבור העובר[197].

יפת תואר היתה השבויה מעוברת, הרי היא מותרת לו, ואין כאן דין של איסור מעוברת חברו[198].

שונות[edit]

תרופות

מעוברת שסובלת מכאבים חזקים, וזקוקה לתרופות, וקיים חשש שהתרופה תזיק לעובר, מכל מקום מותר לה לקחת את התרופה, ואינה צריכה להתחשב בעובר[199].

פרסום

יש מי שכתב, שלא לפרסם את דבר ההריון עד שתיכנס לחודש החמישי, אבל מותר להודיע לרופא ולקרובים מוקדם יותר כפי הצורך[200].

הנהגות שונות

יש מי שהנהיג, שעם היוודע ההריון תנהג האשה לפי הוראות הרופאים בענייני אכילה ושתיה וכד'; יבדקו כל המזוזות בבית, ויחליפו את אלו שאינן כשרות; להפריש צדקה לקופת רמי מאיר בעל הנס לפני הדלקת נרות בערב שבת וערב יום-טוב; הבעל יאמר תהלים יום-יום, ולפני ברכת המפיל בקריאת שמע על המיטה יאמר פרק 'למנצח יענך וכו'; שישתדל בפתיחת הארון בימי הקריאה[201].

יש מי שכתב, שמותר לכרוך מעוברת במפה של ספר תורה לסגולה כדי שלא תפיל[201].

בדיקה רפואית

יש מי שכתב, שרצוי להימנע מבדיקות פנימיות על ידי הרופא, אלא אם יש בכך נחיצות ממשית, ובתנאי שלא לפגוע ברגשות הרופא[201].

מחלה ממארת - בדין אשה שבהריון נתגלה בה מחלה ממארת - ראה ערך הפלה

טבילה

יש נשים שנהגו לטבול במקווה טהרה לאחר כניסתה לחודש התשיעי[201].

זהירות מטומאה

תיזהר האשה בימי עיבורה שלא ללכת ולא להסתכל במקום עבירה, וכל שכן שתשמור עצמה מכל טינוף חטא[202], ותהא נזהרת שלא להיכנס במקומות של טומאה, ובמקומות שיש בהם ריח רע[203].

קוואטרי"ן

נוהגים שאין ממנים אשה מעוברת להיות קוואטרי"ן, היינו מי שמביאה את התינוק לצורך הברית לפתח בית הכנסת (או החדר) בו מלים אותו, ובעלה לוקח ממנה את התינוק ומביאו ל'כסא של אליהו'[204], וגם אינה מסייעת כלל לשאת את התינוק לבית הכנסת[205]; ויש אומרים, שזה דווקא כשניכר שהיא מעוברת, אבל לפני כן מותר[206].

שושבינות

המנהג הוא, שמעוברת לא תשמש כשושבינה לכלה[207]; יש אומרים, שמותר לה לשמש כשושבינה, כל עוד שאין הריונה ניכר[208]; ויש אומרים, שזה מנהג בטעות, כי רק בברית מילה המנהג כן, אך לא בשושבינות[209].

לווית המת ובית קברות

המנהג הוא שאשה מעוברת איננה הולכת ללווית המת[210]. וכן נוהגות נשים צדקניות, שלא לילך לבית הקברות בימי הריונם[211].

מיעוט בין הפוסקים סבור, שיש לאסור על אשת כהן מעוברת להיכנס לאוהל המת ולבית הקברות, מדין טומאה בעובר, ובעיקר כשכלו כבר חודשי עיבורה[212].

קבורה

מעוברת שמתה, אומרים העולם שסכנה לקוברה כך, וצריכים להשתדל שתלד, ולכן אם אפשר לעשות על ידי השתדלות וסגולה מה טוב, אבל חלילה לקרוע את ביטנה ולהוציא את הוולד, אלא יקברוה כמות שהיא[213], ויש מקומות שאין חוששים כלל לקוברה עם עוברה[214], אך יש שנוהגים לקבור נשים שמתו בלידתן בשורה מיוחדת[215].

הערות שוליים[edit]

  1. הושע ט יא; רות ד יג.
  2. בראשית ג טז.
  3. שמות כא כב; ישעיה כו יז, ועוד.
  4. רות א כא. וראה במדרש רבה ובא"ע שם.
  5. נידה לח ב. וראה להלן בחלק המדעי.
  6. בבלי ערכין ז א. וראה ע' רחם.
  7. כגון הרה עמל וילד און (איוב טו לה); וחבל און והרה עמל (תהילים ז טו), ועוד.
  8. ראה א"ע ורמב"ן איוב ג ב; רד"ק ס' השרשים שרש הרה.
  9. משנה נדרים ז ה. וראה בבלי עירובין נג א, שאמנם שורש אחד להם.
  10. משנה פסחים ז ט.
  11. Human Chorionic Gonadotropin = HCG.
  12. H.D. Krause, Illegitimicy: Law and Social Policy , New York, 1971, p. 143, n. 63. וראה בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' ד אות ב, שציין מקרה של לידת ילד חי 47 שבועות אחרי הזרעה מלאכותית, אך לא הביא מקור לכך.
  13. ראה ע' ילוד, ברקע המדעי.
  14. איוב ט ט. וראה בע' לדה, על המנגנונים ההורמונליים הפועלים בעת תהליך הלידה.
  15. אלו המבחנים על שם אשהיים-צונדק, פרידמן ודומיהם.
  16. ראה Editorial, Lancet 2:538, 1990. וראה עוד סיכום תיאוריות שונות להסבר העובדה שאין העובר נדחה מבחינה חיסונית - V. Toder, et al, Isr J Med Sci 30:922, 1994.
  17. J.P. Hansen, Obstet Gynecol Survey 41:726, 1986.
  18. ראה נתונים על כך במאמרה של ח. קטן, אסיא, נז-נח, תשנ"ז, עמ' 92 ואילך.
  19. Cunningham FG and Leveno KJ, N Engl J Med 333:1002, 1995.
  20. נידה לא א. וראה עוד בויקרא רבה יד ג.
  21. נידה טז ב; תנחומא, פקודי, ג.
  22. בבלי עירובין ק ב, שם נלמד הדבר מהמילה 'הרונך' בראשית ג טז, בעוד שבבראשית רבה כ טו, הדבר נלמד מהמילה 'עצבונך' שבאותו פסוק. וראה העמק דבר על הפסוק, שכאשר יש צער גידול בנים קודם, הרי שההריון הבא אף קשה יותר.
  23. 23.0 23.1 סוטה יב א.
  24. נידה ט א.
  25. שהש"ר ב לא.
  26. אבודר"נ ח.
  27. ויקרא רבה יד ג. וראה עוד בע' הנקה הע' 36 ואילך.
  28. נידה לח א-ב.
  29. ירושלמי יבמות ד יא; ירושלמי נידה א ג. וראה עוד בשו"ת התשב"ץ ח"ב סי' קא-קב; שו"ת מהר"ם מינץ סי' ט; שו"ת מעיל צדקה סי' א; בכור שור בחידושיו לנידה לח א; במדבר רבה יח יז - הריון בגימטריא 271. וראה עוד בא"ע על שמות ב ב, בחשבון ההריונות השונים.
  30. ראה לעיל בחלק המדעי.
  31. נידה לח א-ב. וראה מאירי נידה יח א; הג' מהר"ץ חיות נידה לח ב; תויו"ט בבלי כתובות ה ו; תו"ש, בשלח, מילואים עמ' שיז; תורת היולדת, מהדו' ב, עמ' ט.
  32. ב"י אבהע"ז סוסי' קעח; ח"מ אבהע"ז סי' ד סקי"א; ערוה"ש אבהע"ז ד כב. וראה באוצה"פ סי' ד סקנ"א.
  33. בבלי יבמות פ ב; ע"ז לה א. וכן נפסק ברמב"ם אישות טו ד, שם איסורי ביאה טו יט, ובטושו"ע אבהע"ז ד יד, שאין עובר משתהה במעי אמו יותר משנים עשר חודש. וראה עוד באריכות באנציקלופדיה תלמודית, כרך כד, ע' יחס, עמ' קסג ואילך. וראה בספר Preuss J, Biblical and Talmudic Medicine (trans. F. Rosner), p. 384 הסברים שונים למשך הריון כה ארוך, ועל תפיסות רופאי יוון העתיקה. וראה לעיל ברקע המדעי, על האפשרויות הסטטיסטיות למשך הריון ארוך. וראה עוד בנידון במשל"מ אישות טו ד ד"ה ועוד; שו"ת רעק"א ח"א סי' קה; שו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' סט; שו"ת בנין ציון סי' כג; שו"ת יד אליהו סי' פב; שו"ת בית שלמה חאבהע"ז סי' טו; ספרו של צימלס, עמ' 60 ואילך; אוצה"פ סי' ד סקמ"ג אות' א-ג; נשמת אברהם חאבהע"ז סי' ד סק"ב. וראה עוד בשו"ת מהרי"ק שורש קג, שיש להכשיר וולד שנולד לאחר הריון של י"א חודש. וראה עוד בפסד"ר, כרך ד, עמ' 367, ושם עמ' 372.
  34. מאירי יבמות פ ב. וכן כתב בשו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' ה, שיתכן אף יותר מי"ב חודש, ומעשה שהיה כך היה. וראה עוד בשד"ח מערכת הטי"ת כלל ה. אך ביוסף אומץ אבהע"ז סי' קד אות ג כתב, שאין לסמוך על דברי המאירי.
  35. שו"ת הריב"ש סי' תמו. וראה עוד בפנ"י בקו"א כתובות סי' ל.
  36. ראה באוצה"פ סי' ד סקמ"ג אות ד.
  37. יולדת לשבעה יולדת למקוטעין (נידה לח ב וש"נ). וראה בירושלמי נידה א ג; בראשית רבה כ יג - כל שהוא ב'הרבה' (רי"ב יום) הרי הוא ב'ארבה' (שהוא בר-קיימא).
  38. שו"ת התשב"ץ ח"ב סי' קא-קב.
  39. שו"ת מהר"ם מינץ סי' ו. וראה עוד בע' ילוד, בחלק המדעי.
  40. בבלי בכורות ח א; בראשית רבה, כ ז. וראה ברמב"ן עה"ת בראשית ג יד.
  41. משך זמן זה הוא לדגירה על הביצים, ולא להריון. וראה בשו"ת נובי"ת חיו"ד סי' כד.
  42. ראה תוס' שם ד"ה ברדלס.
  43. ראה תוס' שם ד"ה הקוף.
  44. וראה בתו"ש בראשית ג אות פח. וראה בס' המדע שבתורה, עמ' 70, שכתב שיש סוגי נחשים שהנקבה מאכסנת את שכבת הזרע שקלטה מהזכר משך כמה שנים, כאשר היא משתמשת בה להפרות קבוצות ביצים בזה אחר זה.
  45. בבלי סנהדרין סט ב.
  46. נידה מה א. אמנם ראה שם, שעדותה זו היא שקר.
  47. בבלי יבמות יב ב, לדעת רבי מאיר. וראה ע' מניעת הריון, הע' 225 ואילך.
  48. נידה שם.
  49. בראשית יז יז, שם כא ב.
  50. ב"ב קכג ב. וראה מחלוקת הא"ע בראשית מו כג ורמב"ן שם טו.
  51. נידה לא א. וראה ברש"י בבלי סנהדרין ע ב ד"ה בר בטני, ובשו"ת הריב"ש סי' תמז. וראה בהג' היעב"ץ לנידה לא א, שהסביר השלבים השונים בכך שיש שינויים במיקום העובר. וראה בספרו של פרויס, בתרגום האנגלי של רוזנר, עמ' 385, ובספרו של פלדמן, עמ' 186-185, על דעות הקדמונים בעניין תשמיש בהריון.
  52. 52.0 52.1 ראה סיכום הדעות הרפואיות השונות במאמרם של ב. הרשקוביץ וא. בראון, אסיא, מה-מו, תשמ"ט, עמ' 83 ואילך.
  53. ראה Editorial Lancet 1:374, 1984. וראה בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' עו סק"א, שכתב שלא ידוע כיום ברפואה שום חילוק בין התשמיש בחדשי ההריון השונים, ולא ידוע על סכנת יתר או תחלואה עקב תשמיש בהריון, בין לעובר ובין לאם. אך כאמור דבר זה טרם הוכרע. וראה בספרו של פלדמן, עמ' 186, על ההיבטים הרפואיים בנידון.
  54. בראשית רבה מה ה; שם נא יא.
  55. בבלי סוטה כז א; נידה לא ב. וראה תוס' סוטה שם ד"ה אליבא ותוס' נידה י ב ד"ה דהויא, שהכוונה שברוב הפעמים מתעברת אשה סמוך לוסתה או סמוך לטבילה, אבל יתכן הריון גם בזמנים אחרים. וראה עוד בנידון בשו"ת כנסת יחזקאל סי' לג; שו"ת אבן השוהם סי' יד. והנה מבחינת הבנתנו הרפואית כיום מובנת מאד השיטה שהאשה מתעברת סמוך לטבילתה, שזו התקופה של הביוץ, אך לא מובנת השיטה סמוך לוסתה, שאז היא דווקא התקופה הבטוחה למניעת הריון, וי"ל.
  56. ויקרא רבה יד ה.
  57. נידה כז א. וראה עוד בבלי סוטה מב ב, ובתוס' שם ד"ה מאה, בעניין גלית. לפי הירושלמי בבלי יבמות ד ב, האשה חוזרת ומתעברת, אך גירסת הק"ע, שאינה חוזרת ומתעברת, וראה בפ"מ שם, ומבדיל הירושלמי שם, בין מצב שעוד לא נסרח הזרע, שהאשה מתעברת משני בני אדם כאחת, לבין מצב לאחר שנסרח הזרע, שאין האשה מתעברת משני בני אדם כאחת. וראה עוד בשיטת הירושלמי בספרו של ד. פלדמן, עמ' 183 הע' 42. ואגב, בין הקדמונים היתה מקובלת הסברה המוטעית, שאשה יכולה לחזור ולהתעבר בשעת עיבורה - אריסטו ב-De Generat, iv, 87,88; פליניוס ב-Historia Naturalis, vii, ii.
  58. תוס' יבמות יב ב ד"ה שמא תעשה.
  59. גינת ורדים לר' אברהם בן מרדכי, ח"א גן המלך סי' קז; שו"ת התשב"ץ, חוט המשולש, ח"ד סי' מט. וראה עוד בחידושי הרשב"א והר"ן לנידה כו א; שיטמ"ק בבלי כתובות לט א; מאירי יבמות יב ב; ברכ"י אבהע"ז ד סק"ח. וראה עוד בספרו של פלדמן, עמ' 180 ואילך.
  60. בבלי סנהדרין ע ב.
  61. בבלי פסחים מב א; בבלי יומא מז א, וברש"י שם ד"ה איכא דאמרי; בבלי כתובות ס ב; תנחומא שמות יד; שמות רבה ב יג. וראה בס' שמירת הגוף והנפש סי' קמב, מה שכתב על מניעת מאכלים שונים בהריון.
  62. תר"י על הרי"ף ברכות ד"ג ע"א בדפי הרי"ף ד"ה כל הנותן.
  63. בבלי ברכות ס א. וראה טושו"ע או"ח רל א.
  64. הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' ועלהו לא יבול, עמ' פח-ט.
  65. וראה בשו"ת יוסף אומץ רסי' יא.
  66. רש"י עירובין ק ב ד"ה צער; רש"י יומא מז א ד"ה איכא.
  67. מור וקציעה סי' תקנ; הגה' מהרש"ם או"ח סי' תריז; מועד לכל חי סי' ט אות יד. וראה להלן הע' 113 ואילך, בעניין נידה וקביעת ווסתות.
  68. מ"ב סי' תריז סק"א, ושער הציון שם; מ"ב סי' תקנ סק"ג; יחוה דעת ח"א סי' לה.
  69. שמירת שבת כהלכתה פל"ו ס"א.
  70. מ"ב של סק"א, בשם ס' חסידים סי' תתנה. וראה בס' תורת היולדת פ"ב, רשימה מפורטת של ההכנות הנחוצות שתעשה מעוברת סמוך ללידתה בערב שבת.
  71. שמירת שבת כהלכתה פל"ו הע' י.
  72. שמירת שבת כהלכתה, פל"ו הע' יג, בשם החזו"א, ובשם הגרש"ז אויערבאך.
  73. שו"ת תשובות והנהגות ח"ג סי' שנט.
  74. רמ"א או"ח תרה א; מ"ב שם סק"ג. וראה ע' עֻבָּר, הע' 252-244.
  75. שו"ת קנה בשם ח"ב סי' כ.
  76. הגרי"י ווייס, בשו"ת קנה בשם שם.
  77. בבלי יומא פב א; רמב"ם שביתת עשור ב ט; טושו"ע או"ח תריז ב; מ"ב שם סק"ב ובשער הציון סי' תריז סק"ג. וראה במ"ב שם סק"ד, איך מאכילים אותה בשיעורים.
  78. שו"ת בשמים ראש סי' שנג.
  79. מטה אפרים בקצה המטה שם סק"ג כתב, שח"ו לסמוך עליו להקל בזה. וראה עוד בכף החיים סק"ז, ובדעת תורה תריז ב.
  80. ראה בהגהות מיימוניות, שביתת העשור פ"ב, וברא"ש בבלי יומא פ"ח סי' יג, שהביאו מחלוקת הגאונים ור"ת בנידון. וראה עוד פרטים רבים בדיני לחישה למעוברת ביום-כיפור ובדרך האכלתה בס' תורת היולדת פ"נ.
  81. בבלי פסחים נד ב; תוספתא תענית סופ"ב; ירושלמי תענית א ה; רמב"ם תעניות ה י; טושו"ע או"ח תקנד ה; שם תריז א; שו"ת רש"ל סי' נג. וראה שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' רצב.
  82. ראה A.H. Rashad, BMJ 304:521, 1992.
  83. ראה J.H. Cross, et al, Arch Dis Child 65:1053, 1990.
  84. ראה א. כהן, הרפואה קב:306, 1982; א. ויזרי וחב', הרפואה קלב:745, 1997; M.B. Kaplan, et al, JAMA 250:1317, 1983.
  85. הגרש"ז אויערבאך והגרי"י נויבירט, הובאו דבריהם בנשמת אברהם ח"ה חאו"ח סי' תריז סק"א. וראה עוד בע' יום הכפורים, חלק ד.
  86. יחוה דעת ח"א סי' מב. וראה עוד במאמרו של הרב נ.א. רבינוביץ, תחומין, יז, תשנ"ז, עמ' 343 ואילך.
  87. הליכות ביתה פכ"ה הע' ג, ושם בשם הגרש"ז אויערבאך שכן נהוג בא"י. וראה עוד בדעת הגרש"ז אויערבאך בס' הליכות שלמה ח"ב פ"ו ס"א ובהערות. וראה עוד תורת היולדת פמ"ח ס"ד ובהערות; שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' רנג.
  88. ס' שבת שבתון, סקי"ט. וראה בשעה"צ סי' תקנ סק"ב.
  89. הגרש"ז אויערבאך, שם.
  90. ביאוה"ל סי' תריח ד"ה חולה.
  91. הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' תורת היולדת פ"נ הע' א. וראה שם ס"ה - מחלות שונות של מעוברת, שאסורה לצום ביום- הכיפורים בגללן.
  92. שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' לז; שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' כו; שו"ת יביע אומר ח"ה חאו"ח סי' מ אות ה; יחוה דעת ח"ג סי' מ; מועדים וזמנים השלם ח"ז סי' רנד, ושו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' רנב-רנג. ועיי"ש שבמדינות שתשעה באב חל בחורף (כמו בדרום אפריקה), יש להן להשתדל לצום, כי היום קצר וקר; שו"ת אבן פנה ח"א סי' מח. וראה עוד בשו"ת עולת יצחק ח"א סי' סז, וח"ב סי' קכט.
  93. שו"ת מהר"ש הלוי חאו"ח סי' ב; בית מאיר או"ח סי' תקנט.
  94. מ"מ תעניות ה י; שו"ע או"ח תקנד ה.
  95. ב"י או"ח תקנד בשם הגמ"י; רמ"א או"ח תקנד ה.
  96. רבנו ירוחם, נתיב כז בשם הגאונים; יחוה דעת ח"א סי' לה. וראה ב"י או"ח סי' תקעה ד"ה ועוברות, שמביא בשם התשב"ץ (לפנינו לא נמצא) שעוברות ומניקות שמתענות ברע הן עושות. ובתשובות המהרי"ל סי' מה - איני רשאי להחמיר על אשה שנתעברה להתענות, כי יש נשים שהן מפסידות ההריון.
  97. מ"ב סי' תרפו סק"ד וסק"ה. וראה בביאוה"ל שם ד"ה מיהו, ובשו"ת מהרש"ם ח"ד סוסי' קכ. וראה מחלוקת בנידון מחצית השקל על מג"א סי' תרפו סק"ה; אליה רבה סי' תרפו סק"ב, הסבורים שדווקא במצטערות פטורות, לעומת ישועות יעקב או"ח סי' תרפו; מ"ב שם סק"ד; כף החיים שם סקכ"א; ערוה"ש או"ח תרפו ד, שפוטרים גם אם אינן מצטערות. וראה בשו"ת נתיבות אדם סי' כא.
  98. בבלי תענית יד א; טושו"ע או"ח תקעה ה. וראה רמב"ם תעניות ג ה, ובמגיד משנה שם.
  99. שו"ת תשב"ץ ח"א סי' תכח; רמ"א או"ח תקעה ה.
  100. שו"ת מהרש"ם ח"ד סוסי' קכ; כף החיים תרפו סקכ"ב; ביאור הלכה סי' תקנ א ד"ה אין; יחוה דעת ח"א סי' לה. זאת בניגוד לדעת יחיד של האליה רבה סי' תקנ סק"א, שכתב שצריכות לפרוע לאחר מכן.
  101. ירושלמי תענית א ה; רמב"ם תעניות ג ה; שו"ע או"ח תקנד ה.
  102. ברכי יוסף או"ח סי' תקנא סק"ח; מ"ב תקנא סקצ"ט.
  103. ילקוט יוסף, ממנהגי ימי בין המצרים, סי"ב.
  104. ילקוט יוסף, מדיני ימי תשעה באב, סל"א.
  105. שו"ת מהר"י ברונא סי' יב. הובאו דבריו בשכנה"ג או"ח סי' תקנא אות' כג-כד; ילקוט יוסף, מדיני ימי תשעה באב, סי"ח. וראה עוד בשבלי הלקט סי' רסד; שו"ת רב פעלים ח"ד סי' כט.
  106. דרכי משה או"ח סי' תריז.
  107. בבלי יומא פב א; רמב"ם מאכלות אסורות יד יד. וראה כריתות יג א ובתוס' שם ד"ה התירו, בעניין אכילת תרומה.
  108. נידה ט א; טושו"ע יו"ד קפד ז, וקפט לד. וראה בחכ"א כלל קיג ס"ב.
  109. רמב"ן הל' נידה פ"ה הכ"ה; חידושי הר"ן נידה ט א, בדעת הראב"ד; מ"מ איסורי ביאה ט ד, בדעת הרמב"ם.
  110. תוה"א בית ז שער ג; מ"מ שם, בשם קצת מפרשים; רא"ש נידה פ"א סי' ד; שו"ע יו"ד קפד ז; שו"ת מהר"ם פאדווא סי' כה.
  111. פרדס רימונים סי' קפד, שפתי חכם סק"כ, בדעת הרא"ש. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' וסת, אות יא.
  112. טושו"ע יו"ד קפט לג.
  113. נידה ז ב.
  114. נידה ח ב; ירושלמי יבמות ד יא; ירושלמי נידה א ג; רמב"ם איסורי ביאה ט ד; שם מטמאי משכב ומושב ד א; טושו"ע יו"ד קפט לג; חכמת אדם קיב לט. וראה ירושלמי נידה שם, מחלוקת אם צריך ג' חדשים מלאים, או שמספיק רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם, היינו ס"ב יום, וראה בשו"ת שבט הלוי, ח"ג סי' קיד, בהסבר המחלוקת. וראה עוד בעניין ג' חדשים בתויו"ט נידה א ה; משנה אחרונה, שם; הגה' הרש"ש, שם; שו"ת מחנה חיים ח"ג חיו"ד סי' לו. וראה עוד בעניין הכרת עובר במאירי בבלי יבמות מג א; רש"ש בבלי יבמות מב א; תו"ש בראשית לח אות צא.
  115. נידה שם, לדעת ר' יוסי. ובשיטתו זו נחלקו הפוסקים, אם הכוונה לאחר הכרת עובר, או אף קודם שהוכר העובר - תוה"א בית ז שער ג; סד"ט חי' הלכות י ב; לחם ושמלה סי' קפט סקנ"ב; ערוך לנר נידה ז ב.
  116. נידה ט א; חידושי הרשב"א נידה שם; מאירי נידה ח ב.
  117. חזו"א יו"ד סי' קא סק"ב.
  118. מעדני יו"ט על הרא"ש נידה פ"א סי' ג סק"ס; סדרי טהרה, סי' קצד סק"ז; שו"ת שערי צדק חיו"ד סי' קלז; שו"ת אבני צדק חיו"ד סי' עט; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"ג סי' פא; חזו"א יו"ד סי' קא סק"ב; שו"ת באר משה ח"א סי' מח, וח"ב סי' סח-סט; שיעורי שבט הלוי סי' קפד ס"ז אות א.
  119. שו"ת תשורת שי מהדו"ת סי' קנו; שו"ת עבודת הגרשוני סי' כא.
  120. שו"ת הב"ח סי' ק; תפארת ישראל לבעל הפליתי סי' קצד ס"ג; סדרי טהרה סי' קצד סק"ז; שו"ת רעק"א סי' קכח; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קסט; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"ג סי' פא; ערוה"ש יו"ד קפט פב; שו"ת משנה הלכות ח"ה סי' קמח; שם, ח"י סי' קלז; שו"ת שבט הלוי, ח"ג סי' קיד; שם, ח"ד סי' צט אות ח.
  121. שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ב סי' ד; שם חיו"ד ח"ג סי' נב אות א. וראה שם מה שהשיג על הנובי"ק חאבהע"ז סי' סט. ובשו"ת באר משה ח"א סי' מח וח"ב סי' סח-סט כתב, שמעיקר הדין ג' חדשים הוא דווקא, אלא שאם אומרים שנשתנו הטבעים בעניין זה, טרם החליט לעצמו אם לסמוך על כך. וראה עוד בע' השתנות הטבעים, הע' 40 ואילך.
  122. תוה"א בית ז שער ג; מאירי נידה ח ב; טושו"ע יו"ד קפד ז, וקפט לג.
  123. בעלי הנפש, שער הווסתות; מאירי נידה שם, בשם גדולי המפרשים, והוא הראב"ד.
  124. שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קסט. וראה בשו"ת שבט הלוי, ח"ג סי' קיד בהסבר שיטתו.
  125. חזו"א יו"ד סי' קא סק"ב.
  126. הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' קפט סוסק"ג. וכתב שם, דמאיזה יום תחשוש לווסת של עונה בינונית, שלא חוששים רק מראיה ולא מאי-ראיה, וצ"ע האריכות באחרונים בדבר שאין לו מציאות.
  127. ראה בבלי יבמות מב א; בבלי סנהדרין נח ב; נידה ח ב ובמהרש"א שם. וראה עוד בשו"ת מחזה אברהם ח"ב חיו"ד סי' כ, ובתו"ש בראשית לח אות צא.
  128. רמב"ן, הל' נידה פ"ה הכ"ו; מ"מ איסורי ביאה ט ד, בדעת הרמב"ם; הרא"ה, בבדק הבית בית ז שער ג; טור יו"ד סי' קפט, בשם הרמב"ן.
  129. בעלי הנפש, סוף שער ווסתות; תוה"א בית ז שער ג; טושו"ע יו"ד קפט לג.
  130. סד"ט סי' קפט סקל"ז; שו"ע הרב סי' קפט סקקי"ג וסקקט"ו; חוו"ד יו"ד קפט סקל"ז; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' קפט סוסק"ג. וראה בפת"ש יו"ד קפד סקי"ד.
  131. שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' צא. וראה בפרדס רימונים קפד, שפתי חכם סקי"ט.
  132. נידה סה ב; רמב"ם איסורי ביאה ד כ; טושו"ע יו"ד קפז א. וראה עוד בע' נדה וזבה, הע' 225 ואילך.
  133. שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' צג וסי' צה.
  134. חוו"ד יו"ד קפז סק"ג; פליתי שם סקי"ב. וראה עוד בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' קסד; פת"ש סי' קפז סק"ה; דרכ"ת סי' קפז סקי"ט.
  135. שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' נו אות ג.
  136. שו"ת אגרות משה, שם, אות ב.
  137. תורת השלמים יו"ד סוסי' קצב.
  138. שו"ת חשב האפוד ח"א סי' קכז. וכתב שם, שהסכים עמו הגאון מטשעבין.
  139. בבלי יבמות עח א; רמב"ם איסורי ביאה יג ז; טושו"ע יו"ד רסח ו. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך ו, ע' גרות עמ' תלד. וראה עוד במאמר של הרב מ. בראלי, תחומין, כג, תשס"ג, עמ' 203 ואילך, אם העובר הוא ישראל גמור, ומילתו ביום השמיני היא מילת ישראל רגילה, או שהוא גר, ומילתו ביום השמיני היא השלמת גיורו, וכן נפק"מ אם הוולד הוא נקבה, אם מותרת לכהן, עיי"ש.
  140. 140.0 140.1 יבמות סו ב; שם פז א; רמב"ם תרומות ח ב-ג.
  141. בבלי יבמות סט ב; רמב"ם תרומות ח יד.
  142. בבלי יבמות סז א; רמב"ם תרומות ח ד; טור יו"ד שלא. וראה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד שם, בדין עובר חלל.
  143. שערים המצויינים בהלכה, סי' רד סקי"ג.
  144. כנה"ג יו"ד רסי' שעא; ברכ"י או"ח סי' שמג סק"ד; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' רז; שו"ת תורת חסד לובלין חאבהע"ז סי' ט אות ה; שו"ת בנין עולם חאבהע"ז סי' ה אות כא; שו"ת יהודה יעלה אסאד חיו"ד סי' שנד; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שנד; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' רה; תורת היולדת מהדו"ב פ"ז ס"ד, ופנ"ז ס"א; לוית חן סי' שמג אות קכז. וראה עוד בנידון בשו"ת חקרי לב חאו"ח סי' סח; שו"ת מהר"ץ חיות סי' נח; שו"ת פרי יצחק ח"ב סי' יג.
  145. ראה רוקח סי' שסו. וראה מה שכתבו בשיטתו ובעניין הספק-ספיקא בש"ך יו"ד סי' שעא סק"א; מג"א סי' שמג סוסק"ב; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' רז; אבני מילואים סי' פב סק"א; נתיב חיים או"ח סי' שמג; שו"ת שאילת יעבץ ח"ב סי' קעז; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שנד; שו"ת מהרי"ץ חיות סי' נח; פרמ"ג סי' שמג בא"א סק"ב; שו"ת בניון ציון החדשות סי' צו; מנ"ח מ' רסג, סוסק"ג; מ"ב סי' שמג סוסק"ג; לוית חן סי' שמג אות קכז.
  146. מג"א שם. וראה מה שכתבו על זה באבני מילואים סי' פב סק"א, ובשו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' צו אות כב.
  147. שו"ת שאילת יעבץ ח"ב סי' קעז. וראה עוד בנידון בשו"ת נובי"ת חיו"ד סי' רז; שו"ת חת"ס חיו"ד שנד; שו"ת טוב טעם ודעת ח"א סי' רפז; שו"ת מהרי"א אסאד ח"א חיו"ד סי' שנד; שו"ת מחנה חיים ח"ג חיו"ד סי' מד; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' סה; קובץ שיעורים ח"ב סי' מא; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' רפא; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' שעא אות א; שו"ת שבט הלוי, ח"ב סי' רה; שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' כח.
  148. חידושים וביאורים מהלכות אבלות להגרא"ז מרגליות, הלכות אבלות סע' כא. וכתב שם שהוא חומרא בעלמא, כי לא חוששים שתלד עכשיו; שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' צו אות כב.
  149. שו"ת רדב"ז ח"א סי' ר; נתיב חיים או"ח סי' שמג; חזון נחום אהלות ז ה; קרן אורה יבמות קיד א; שו"ת בצל החכמה ח"ג סי' קב.
  150. ראה ע' בית חולים הע' 44 ואילך.
  151. ultra-sound.
  152. ס' עיון ופשט להרב משה שטרנבוך, כתובות די"א ע"א; תורת היולדת, פנ"ז הע' ב; שו"ת רבבות אפרים ח"ח סי' נג.
  153. הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו במאמרו של הרב י.ש. כהן, עטרת שלמה, ח"ג עמ' רמב; הגרז"נ גולדברג, עטרת שלמה, ח"ג עמ' לג ואילך; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תרעט.
  154. שו"ת תשובות והנהגות ח"ד סי' רסד.
  155. שו"ת אבן ישראל ח"ח סי' עז; שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קעה.
  156. הגרז"נ גולדברג, שם; שו"ת אבן ישראל שם. וראה עוד בשו"ת שבט הקהתי, סי' שיז; תורת היולדת, מהדו"ב פנ"ז הע' ב.
  157. שו"ת רבבות אפרים שם; הרב כהן, עטרת שלמה, שם.
  158. הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו על ידי הרב י. אפרתי במאמרו של א.ס. אברהם, מוריה, שנה כא, גיליון ה-ו, תשנ"ז, עמ' צג ואילך; שו"ת תשובות והנהגות ח"ד סי' רסא.
  159. בבלי פסחים עב ב; בעלי הנפש להראב"ד; טור או"ח סי' רמ; מ"ב סי' רמ סק"ב.
  160. סמ"ק מ"ע סי' רפה. וראה בספר D. Feldman, Marital Relations, Birth Control and Abortion in Jewish Law , pp. 180-187, על איסור ביאה במעוברת אצל הנוצרים וכיתות שונות בעבר. וראה בשו"ת ריב"ש סי' תמז, שהשווה דעת חז"ל המתירה ביאה במעוברת לדעות היוונים והערבים שאסרו זאת.
  161. בבלי יבמות יב ב. שתי הנשים האחרות הן קטנה ומניקה. והנה דין ג' נשים, אף שמקורו מהגמ', לא הובא ברמב"ם, טור ושו"ע, ורק הרי"ף והרא"ש הביאו המחלוקת בסתם, בלי לפרש מחלוקתם ובלי להכריע. בין הראשונים והאחרונים מצינו דיון בעצם המחלוקת, אם הכוונה למוך קודם תשמיש או אחר תשמיש, וכן אם הכוונה שר' מאיר מתיר שימוש במוך וחכמים אוסרים, או שר' מאיר מחייב מוך וחכמים סוברים שהוא רשות. להלכה נחלקו האחרונים בנידון וראה שיטותיהם באוצה"פ סי' כג סקי"ז אות יא. ויש להעיר, שכבר דנו הראשונים בשאלה, שלפי חז"ל אין אשה חוזרת ומתעברת, ומדוע חששו כאן שיעשה סנדל, ותירצו באופנים שונים. וכן ראה ברמב"ם גירושין יא כה, שכתב הטעם שגזרו על מעוברת חברו, שמא יזיק הוולד בשעת תשמיש, וכבר הקשו עליו בכס"מ ובלח"מ שם, שאין זה כמסקנת הש"ס. אך מבחינה רפואית ידוע כיום, שאין חשש שייגרם נזק לעובר מחמת תשמיש, ולכאורה צריך לאסור שימוש במוך במעוברת.
  162. מנחת שלמה סי' צא אות כא.
  163. בבלי כתובות יג א, מחלוקת; רמב"ם איסורי ביאה יח יג; טושו"ע אבהע"ז ו יז.
  164. בבלי קידושין עד א; רמב"ם שם טו יא; טור אבהע"ז סי' ו. וראה רמ"א אבהע"ז ו יז. וראה באריכות בשיטות השונות בנידון באנציקלופדיה תלמודית, כרך כב, ע' יוחסין, עמ' ר ואילך, ועמ' ריט ואילך.
  165. בבלי יבמות לו ב; בבלי סוטה כו א; רמב"ם גירושין יא כה; טושו"ע אבהע"ז יג יא.
  166. ספרי דבי רב לר"ד פארדו, על הספרי דברים יט יד. וראה באוצה"פ סי' יג סקע"א, מחלוקת אם הגזרה חלה גם באשה שהיא צמוקת שדיים.
  167. בבלי יבמות מב א; רמב"ם גירושין יא כח; טושו"ע אבהע"ז יג יב.
  168. ראה באוצה"פ סי' יג סקצ"ט.
  169. שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' לח; שו"ת רעק"א סי' צה. וראה בשד"ח מערכת חי"ת כלל סו, ובאוצה"פ סי' יג סקע"ב אות ב.
  170. חסד לאברהם מהדו"ת סי' יב; שמן רוקח ח"ג סי' כב; ישועות מלכו סי' קה; אבני מילואים אבהע"ז סי' יג סוסק"א. וראה עוד באוצה"פ סי' יג סקס"ח.
  171. אור שמח, גירושין יא כו. וראה באוצה"פ שם.
  172. יבמות מא א-ב; רמב"ם יבום א יט; טושו"ע אבהע"ז קסד א. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ע' יבום, עמ' שנג, בגדי איסור זה.
  173. יבמות שם, ורמב"ן, רשב"א וריטב"א שם; תוס' שם מא ב ד"ה הא; אור זרוע ח"א סי' תרלג; יש"ש בבלי יבמות פ"ד סי' כח.
  174. בבלי יבמות לו א, ושם פז א; רמב"ם יבום א ה; טושו"ע אבהע"ז קנו ד.
  175. בבלי יבמות לה ב, וברש"י שם.
  176. בבלי יבמות לה ב-לו א, מחלוקת; רמב"ם יבום א כ; טושו"ע אבהע"ז קסד ג. וראה באנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' שנה-ז.
  177. יבמות שם; ירושלמי יבמות ד א; רמב"ם שם כא; טושו"ע שם.
  178. תוס' יבמות לו א ד"ה איגלאי; תוס' הרא"ש, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, מאירי שם.
  179. בבלי יבמות לה ב, ושם לו ב, מחלוקת; רמב"ם שם כב; טושו"ע שם ה.
  180. מאירי יבמות לו ב, דעה א.
  181. רמב"ם וטושו"ע שם. וראה בשיטות הראשונים בנידון באנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' שסא-ג.
  182. בבלי יבמות לה ב; רמב"ם שם; טושו"ע שם ו. וראה באנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' שסג.
  183. בבלי יבמות לה ב; רמב"ם יבום א כ; טושו"ע אבהע"ז קסד ב; מ"מ, יבום שם. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך טו, ע' חליצה אות ה, ועמ' תתיא.
  184. רמ"א חו"מ צו ו; שו"ת חת"ס חחו"מ סי' עז. אך בסמ"ע שם סק"כ השיג על הרמ"א.
  185. כסף קדשים, חו"מ שם.
  186. ב"מ עט ב; רמב"ם שכירות ד ה; טושו"ע חו"מ שח ב.
  187. נידה ז א; רמב"ם איסורי ביאה ט ד; שם מטמאי משכב ומושב ד א. וראה הסבר העניין בחזו"א יו"ד סי' קא סק"ג.
  188. רמב"ם מטמאי משכב ומושב ד ה.
  189. הראב"ד שם. והוא מחלוקת תנאים בנידה י ב. וראה בכס"מ שם.
  190. נידה יא א; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ד ו. וראה לעיל הע' 108 ואילך בדרך הבדיקה במעוברת.
  191. בבלי סוטה כו א.
  192. רמב"ם סוטה ב ז.
  193. תוס' סוטה כו א ד"ה מעוברת.
  194. משל"מ בבלי סוטה ב ז. וראה עוד בחזון יחזקאל תוספתא סוטה רפ"ה.
  195. בבלי סוטה כד א; רמב"ם סוטה ב ט. וראה במשל"מ בבלי סוטה ב י, בדין כהן שנשא מעוברת חברו.
  196. בבלי ערכין ז א; רמב"ם סנהדרין יב ד.
  197. משך חכמה, ויקרא כז ד.
  198. שו"ת רעק"א ח"א סי' צה.
  199. תורת היולדת, פ"ס סי' א.
  200. אדמו"רי חב"ד, שערי הלכה ומנהג, ח"ד סי' ח.
  201. 201.0 201.1 201.2 201.3 שו"ת טוטו"ד מהדו"ג ח"ב סי' מז. Cite error: Invalid <ref> tag; name "AB202" defined multiple times with different content
  202. מעבר יבק, מאמר שפתי צדק פ"ה.
  203. שבט מוסר פכ"ד.
  204. מנהג הקוואטרי"ן מובא במג"א סי' תקנא סק"ג, פרמ"ג ושע"ת שם; ערוה"ש יו"ד רסה לה.
  205. זוכר הברית סי' יא אות יג; ברית אבות סי' ה אות כו. וראה בס' שמירת הגוף והנפש סי' קנב הע' א, ובס' שערי הלכה ומנהג ח"ג סי' צח, בטעם הדבר.
  206. הסכמת הג' ר' חיים אלעזר שפירא ממונקאטש לס' זוכר הברית; שו"ת באר משה ח"ג סי' קפד.
  207. ראה בס' שערי שמים סי' מח, בס' שמירת הגוף והנפש, סי' קסא ס"ה, ובנועם ח"ח עמ' רפג. וראה מה שכתב האדמו"ר מלובביץ ביגדיל תורה (תשמ"א) סי' קפא, בטעם המנהג. והוסיף שלא עלתה בידו לברר מנהג חב"ד בזה, ונוטה להתיר השושבינות. אך ראה בשערי הלכה ומנהג שם.
  208. אות שלום, הוספות, רסה סקכ"ד; שו"ת באר משה ח"ג סי' קפד.
  209. שולחן העזר, הובא באוצה"פ סי' נה סקכ"ב אות יד.
  210. ס' יסודי שמחות עמ' 35, 10.
  211. שו"ת מנחת יצחק ח"י סי' מ"ב אות ב'; ס' שמירת הגוף והנפש, סי' קמב הע' ד. וכתבו שם, שאין מקור למנהג זה אך למדו כן ממקורות שונים, עיי"ש.
  212. רבי עזריה יהושע, הובאו דבריו בכנה"ג יו"ד רסי' שעא; שו"ת שאילת יעבץ ח"ב סי' קעז.
  213. שו"ת השיב משה חאו"ח סי' יג. וראה עוד בהג' יד שאול יו"ד שסג; שו"ת טוב טעם ודעת מהדו"ג ח"ב סי' רכג וסי' רמג; סוף ס' מעבר יבק; פת"ש יו"ד סי' שסד סק"ה; שו"ת דברי חיים ח"ב סי' קלד; שו"ת ארי דבי עילאי סי' יט; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' תעב. וראה עוד בשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קנט.
  214. שד"ח מערכת אבלות כלל קמא. וראה בשו"ת שמן רוקח ח"ב סי' יג; ערוה"ש או"ח של ח; בית מאיר יו"ד שסד ד; שו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' פה; שד"ח פאת השדה מערכת אבלות סי' ד; שערים המצוייניים בהלכה סי' קצז סקי"ג - שפקפקו במנהג זה, ולא ידעו טעמו לאשורו. יש להעיר, שניתוח קיסרי באשה מעוברת שמתה, על מנת להוציא את העובר ולקוברו בנפרד היה מנהג מקובל בתרבויות העתיקות. הנצרות דרשה להוציא כל עובר ממעוברת שמתה, על מנת להטבילו לנצרות לפני קבורתו - ראה J.H. Young, The History of Caeserean Sections , London, H.K. Lewis, 1944. ולפי זה לכאורה יש לאסור את המנהג להוציא עובר מת ממעוברת שמתה, מדין בחוקותיהם לא תלכו, וי"ל. וביחס לניתוח קיסרי במעוברת שמתה על מנת להוציא עובר חי - ראה ע' לדה, ברקע ההיסטורי, ובהע' 501 ואילך.
  215. שו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' צד.