היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה סבל קשות משליטי האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה . הנהגת היישוב חששה כי יהודי ארץ ישראל יעמדו בפני המצב בו היו הארמנים בטורקיה, אשר גורשו והושמדו בהמוניהם, בשל קשריהם עם אומות שלחמו באמפריה. אהרון אהרונסון שהיה ממנהיגי הישוב באותם הימים נתן ביטוי לכל בהקמת מחתרת ניל"י במטרה להחיש את הכיבוש הבריטי ולשחר את יהודי ארץ ישראל מהסכנה.

במקביל הוא דרש מהצי הבריטי כי ישלח אניות מול חופי הארץ עם משלוחי מטבעות זהב, היחידות שהיו מקובלות בארץ וניתן היה לייבא מארצות חוץ לסיוע לתושבים היהודיים. המעות חולקו לכל תושבי ביושב בשיטה אמינה ומנעו רעב מרבים מהתושבים.

קשיים אוביקטיביים[עריכה]

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר
מכת הארבה

במהלך שנות המלחמה סבל היישוב ממצוקה, עקב הנטל הכבד שהוטל עליו בעקבות המלחמה. בעלי חיים וסחורות נגזלו על-ידי המימשל לצרכי המאמץ המלחמתי. הצעירים גוייסו לצבא ונשלחו למקומות רחוקים, מהם רובם לא שבוץ האחרים גוייסו לעבודות ביצורים. כל מי שלא התייצב למילוי החובה, היה עליו לנדוד ממקום למקום ולחיות תחת סכנת ההוצאה להורג, שהיה משפט הנמלטים משירות החובה.

בנוסף לכך היו גם קשיים אוביקטיבים: התחבורה הימית לארץ פסקה בשל המלחמה והתרומות מחו"ל אשר שימשו את הישוב הישן במסגרת "החלוקה" ואת הישוב החדש במסגרת "הלוואות" לא הגיעו.

בשנת 1915 פלש הארבה לשדות ארץ ישראל. וכך מתאר אותו משה סמילנסקי, תוב רוחובות וסופר:

"מרחוק, מן המושבה ומן הכרמים, עולים ונשמעים קולות הדפיקות בפחים... הכורמים יצאו למלחמתם... צחוק מר עולה על השפתיים. מה הן מאות הידיים של בני המושבה מול רבבות, רבבות המיליארדים הללו... הללו כחול הים הם... אשר לא יספרו"...

דו"ח הגוינט מאותם הימים חושף את המצב.

פעילות הגוינט[עריכה]

הג'וינט, ארגון הסיוע האמריקאי, הצטרף לפעולות הסיוע ליהודי ארץ ישראל. המנהל בפועל של בנק אנגלו-פלשתינה אליעזר הופיין היה הבכיר מבין ראשי היישוב שלא גורש מהארץ או הפך לנתין עות'מאני, והוא קיבל את המינוי בעל כורחו במקביל לפעילות הבנקאית.

ארגון הג'וינט החל לפעול בארץ ישראל בעקבות ד"וחות פסימיים של קונסול ארצות הברית (שעדיין שמרה על נייטרליות בבתחילת המלחמה) בירושלים, ד"ר אוטיס גלייזברוק (Otis Glazebrook) ושגריר ארצות הברית בקונסטנטינופול, הנרי מורגנטאו. מספר לא קטן של ארגונים יהודיים בארצות הברית אספו כסף ומזון, ושלחו אותם ליישוב בארץ ישראל באמצעות הג'וינט.

הפעילות נמשכה עד שארצות הברית זנחה את העמדה הנייטרלית והכריזה גם היא מלחמה על העות'מאנים. קונסול ארצות הברית בירושלים נאלץ לעזוב את העיר, ומרכז פעילות הסעד של הג'וינט הועתק להולנד הנייטרלית. בראש הפעילות בהולנד עמד סולומון פרדריק ואן נירופּ (van Nierop), יהודי שכיהן כמנכ"ל הבנק האמסטרדמי (Amsterdamische Bank). ב-8 ביוני 1917 פנה ואן נירופ אל הופיין וביקשו לעמוד בראש מפעל החלוקה של המזון והכספים ליהודי ארץ ישראל. הופיין הסכים, ורתם את מערך הסניפים של אפ"ק (ביפו, בירושלים, בביירות, בחיפה, בחברון, בצפת ובטבריה) לאחת הפעולות הסוציאליות החשובות בתולדותיו. העובדה שמוצאו של הופיין היה מאותה ארץ ממנה אורגנו משלוחי המצרכים לא"י - הולנד - הקלה כמובן על המלאכה. כל פעילותו הבנקאית והחברתית של הופיין נעשתה בהתנדבות, ממשרד שהועמד לרשותו על ידי הקונסול הספרדי בירושלים הרוזן אנטוניו דה בלובר (Antonio de Ballobar). [1] המיקום נבחר משום שספרד, כמו הולנד, שמרה אף היא על נייטרליות. הטורקים יירטו לעתים את המברקים שעברו בין אמסטרדם וירושלים, ולפחות פעם אחת עצרו את הופיין בחשד לריגול. [2]

דו"ח הג'וינט[עריכה]

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר
כריכת עותק מן הדו"ח שחיבר הופיין על פעילות הג'וינט בארץ ישראל בשנים 1917-1918 והיה שייך למחברו. היום שמור בארכיון

עם סיום המלחמה חיבר הופיין עבור ראשי הג'וינט בארצות הברית דו"ח מפורט על פעילותו בתקופה שבין 1.8.1917 עד 31.5.1918.

הדו"ח כלל את תיאור המצב באותן שנים, וכן נספחים מפורטים אודות העזרה. במבוא הסביר או תרגם הופיין מונחים רבים לקורא האמריקני שאינו בקיא די הצורך במציאות הארצישראלית. ברשימת המונחים (באותיות אנגליות) המלווים בהסבר בשפה האנגלית, מופיעים מושגים כמו "פקידים ואמרכלים בארץ הקודש", "תלמידי חכמים, כולל, "מוּטֶצריף" (נציב טורקי ובאנגלית Mootessarif) ,שטריימל ונס חנוכה. היות וחלק גדול מן הפעילות הייתה בענייני כספים, דאג הופיין לרשום בין מושגים אלו גם את "קופת הצדקה ע"ש רבי מאיר בעל הנס", החלוקה ו"שנורר" [3].

הארץ חולקה לצורך המפעל לשמונה יחידות משנה שאליהן הוזרמו מזון וכספים. חלקה של ירושלים בקבלת העזרה היה הגדול ביותר בשל אופיה הסוציו-אקונומי של אוכלוסייתה, והסתכם ב-50%. הדו"ח מפרט את כמויות האורז והחיטה שנמסרו בין השאר לבתי ספר, לישיבות, לבתי יתומים לכוללים ולמלמדים (באנגלית Melamdim). בפירוט יבש מתאר הופיין את העזרה הרפואית שניתנה על ידי רופאים שונים, עזרה שאיפשרה לתלמידים לשרוד את הרעב הקשה ששרר בארץ ישראל באותה עת. תמיכות בסדר גודל גבוה ביותר הועברו גם לגולי הארץ ששכנו בחומס שבסוריה, בסך 741 ליש"ט.

גירוש תל אביב[עריכה]

ערך מורחב - גירוש תל אביב


שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר
מצבת זכרון לפליטי תל אביב במושבה כנרת - ויקישיתוף, צילם:ranbar

גירוש תל אביב היה אחד האירועים הקשים שפגעו ביישוב היהודי בארץ ישראל בשלהי שנות מלחמת העולם הראשונה . היה זה גירושם של תושבי תל אביב, יפו ומושבות יהודה על ידי הטורקים בימי המלחמה. הגירוש יצא לפועל בערב פסח תרע"ז, (6 באפריל 1917) לאחר מועד זה התרוקנה תל אביב מתושביה. אלפי גולים (ישנם אומדנים שונים - 5,000 עד 10,000) יצאו מתל אביב ומושבות יהודה לירושלים, למרכז הארץ : פתח תקוה וכפר סבא ולצפונה והתפזרו במושבות הגליל התחתון, ובערים: טבריהוצפת. בתי היהודים ורכושם בעיר הנטושה נשמרו ברשות השלטונות על ידי קומץ שומרים יהודיים. גורלם היה רעב ומחלות וחלק מתו במקום גלותם : כפר סבא , טבריה , יבניאל. רק לאחר כיבוש החלק הצפוני של הארץ בידי הבריטים בסוף שנת 1918 יכלו הגולים לשוב לבתיהם.

להמחשת התופעה נצטט קטע ממאמרם של דן גלעדי ומרדכי נאור המביא את תאורו של אהרון אהרונסון , המתיחס ללא-יהודים - כאשר העדויות על מצב היהודים לא היו שונות: "בינתיים גוועים אנשים מרעב, פשוטו כמשמעו. מראות זועה ראו עינינו: זקנים נשים וטף משוטטיפ, רעב ובלהות-טירוף בעיניהם הגוססות ומאפס מזון נופלים תחתם ומתים". הם מוסיפים כי גם מצב היהודים היה בכי רע. עד ראיה מספר כי אפילו אנשים אמידים בירושלים "הולכים ונעשים למקבלים (של נדבות) ואף מחזרים על הפתחים".[4]


לקריאה נוספת[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

  1. ממסמכים שהתגלו לאחרונה התברר שאמו הייתה נצר לאנוסי ספרד
  2. באחד המברקים נכתב הצירוף Health Bureau והטורקים שקראו Herald Bureau חשדו בהופיין שהוא מקיים קשרים עם משרד התעמולה האמריקני......
  3. "שנורר תורגם ל-A persistent beggar ...
  4. מקור: מ' בן הלל הכהן, "גיוס בני הארץ לצבא התורכי", בתוך: מ, אליאב (העורך) במצור ובמצוק, ירושלים, 1991, עמ' 444