דיה שעתה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

דיה שעתה הוא מושג הלכתי בהלכות נדה ובהלכות טהרת קדשים המקיל ואומר כי באופנים מסויימים בהם נמצא כתם דם על בגדיה של אשה, או שיצא גם מגופה, אין אנו אומרים שמכיון שאין אנו יודעים מתי יצא הדם על כן היא טמאה למפרע מהפעם האחרונה שבדקה את עצמה או מעת לעת, אלא דיה בכך שהיא טמאה מאותה שעה שבה מצאה את הכתם ולהבא. בכך קיימים מספר שיטות:

  • שיטת שמאי - כל הנשים דיין שעתן, - כלומר לעולם אין האשה טמאה למפרע במציאת כתם למפרע, אלא רק מכאן ולהבא. הסיבה היא כי לשיטת הלל יש לאשה חזקת טהרה, ולמרות שהלל חולק על כך ואומר שהאשה מטמאה למפרע מהפעם האחרונה שבדקה, מכיון שחזקת הטהרה שלה רעועה שהרי יש לה ריעותא, כלומר שלא ככל החזקות, שבהן חזקת הגוף הוא בגוף שאם לא יחול שינוי הוא ישאר כמו שהוא, הרי שאשה זו גם אם לא יחול כל שינוי מהותי ברור שהיא תראה דם נדה, שהרי כך הוא דרכן של נשים שיש להן וסת בתדירות. ההלכה נפסקת שם כחכמים שהיא טמאה רק מעת לעת, ובגמרא מוסבר כי כל המחלוקת היא רק לענין טהרת קדשים ולא לענין טהרת נדה לבעלה. בבלי נדה ב א)
  • בשיטת החכמים עצמן (המובא בקטע הקודם) קיימות מספר חילוקי דיעות:

שיטת רבי אליעזר הסובר כי "ארבע נשים דיין שעתן בתולה מעוברת מניקה וזקנה", כלומר קיימות רק ארבעה נשים שבהן ניתן להקל ולומר כי דיין שעתן, והם ארבעה קבוצות נשים שהן בחזקת שאינן רואות, ואם כן יש להם חזקת הגוף וחזקת טהרה. לעומת זאת מקיל רבי דוסא ואומר כי "כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה", כלומר כל אשה שיש לה וסת קבוע, אם ראתה דם בשעת וסתה, וספק בידינו מתי ראתה דם, דיה שעתה, שהרי מכיון שיש לה וסת קבוע הרי היא בחזקת שבשעה שאין זמן הוסת לבוא אינה רואה האשה דם, שהרי "אורח בזמנו בא". במקרה של כתם, מחמיר גם רבי דוסא וסובר כי היא מטמאה למפרע. בבלי נדה ד ב