דבר חריף

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

מאכל חריף, שמחמת חריפותו, הוא בולע לתוכו או פולט מתוכו, יותר ממאכל שאינו חריף.


שונה דינו של מאכל חריף מדינו של מאכל בלתי חריף במספר דברים. לדוגמא: מאכל חריף, כגון צנון, שנחתך בסכין שחתכו בה בשר - אסור לאוכלו יחד עם חלב, לפי שהצנון, מחמת חריפותו, בולע מהסכין, מה שאין כן מאכל בלתי חריף שנחתך בסכין שחתכו בה בשר - מותר לאוכלו יחד עם חלב, לפי שאין הבלוע שבסכין נפלט לתוך המאכל.

שני חידושים בדבר חריף: א. שהוא מפליט טעם מסכין שנחתך בו. ב. שהוא משביח טעם פגום של אינו בן יומו והופכו לטעם שאינו פגום.

יש שסוברים שרק דבר חריף מאד כחלתית יכול להשביח טעם פגום, ודבר שאינו חריף עד כדי כך, כמו צנון יכול רק להפליט טעם מסכין שנחתך בו. ויש שסוברים שכל דבר שנחשב כדבר חריף, משביח טעם פגום של אינו בן יומו[1]


ראה גם[edit]

  • ראה ערוך השולחן על יורה דעה סימן צו - סימן צו סעיף ג[עריכה] ואין לשאול הרי אמרו חז"ל בסוף פרק אין מעמידין דבדבר חריף אין חילוק בין בן יומו לאינו בן יומו, דאמרינן שם דקורט של חלתית של עכו"ם אסור באכילה, מאי טעמא משום דמפסקי ליה בסכינא, ואע"ג דנותן טעם לפגם מותר, וסתם כלים אינן בני יומן, אך אגב חורפא דחלתיתא ממתיק השמנונית שבתוך הסכין והוה כנותן טעם לשבח ואוסר (לט א), הרי מפורש דדבר חריף משוה אינו בן יומו כבן יומו. כתבו הראשונים דזהו לא בכל דבר חריף, רק בחלתית שהוא חריף מאד (תוס' שם, והרא"ש, בשם הר"ם מר"ב), דאינו מאכל אדם כלל, רק לפרקים מערבים ממנו מעט בתוך המאכל (רע"ב פ"א דטבול יום מ"ה ותוי"ט), וריחו רע (שם בעוקצים פ"ד מ"ה) ועיקרו הוא לרפואה (רש"י שבת קמ.), ויש בו חמימות הרבה, ואינו דומה לצנון ושארי מאכלים חריפים דלא מהני חריפותם רק להוציא הבלוע מתוך הכלי והמאכל, אבל לא לעשות אינו בן יומו כבן יומו, וזהו דעת כמה מרבותינו: סימן צו סעיף ד[עריכה] אמנם יש מרבותינו שכתבו דחלתית וכל הדברים החריפים דין אחד להם ומשוים אינם בני יומן, וזהו שכתב רבינו הב"י שם די"א דהוא הדין לאינו בן יומו והוא מקונח. עכ"ל. משום דחריפותא ממתיק לעשות אינו בן יומו כבן יומו, וזהו דעת בעל ספר התרומה כמו שכתב בטור, וכן תפסו להלכה רוב הפוסקים מגדולי האחרונים, וגם בימי הראשונים היו מורים כן כמו שכתב הרא"ש שם, ואין לצרף היתר דיעה ראשונה רק במקום הדחק והפסד גדול (ותוס' חולין קיב. נסתפקו בזה, ע"ש בד"ה אגב, ותמיהני שלא מצאתי בהרמב"ם דין קורט של חלתית): סימן צו סעיף ה[עריכה] כמה אוסר הדבר חריף, כבר נתבאר שאוסר כדי נטילה שהוא כעובי אצבע, ואע"ג דכשחתך בסכין חולבת שאינו בן יומו די בקליפה כמ"ש בסימן צ"ד סעיף ל', ושם הוא בבשר רותח, ואין סברא שחורפא יהיה כחו יותר חזק מרותח, י"ל דהכא כיון שהוא בן יומו מפליט יותר, ואף להמחמירים גם באינו בן יומו כמ"ש, זהו מפני שהחריפות ממתיק והוה כבן יומו, ואין כח זה שייך לרותח. ועוד דשם לאסור הבשר די בקליפה, משא"כ כאן שאין אנו אוסרין הצנון, אלא שלא יאכלנו בחלב, החמרנו בנטילת מקום (ב"ח). ואמת שיש מהפוסקים דגם כאן לא מצרכי רק קליפה, וזהו דעת הטור שכתב צנון וכו' עד שיקלוף מקום החתך וכו', ע"ש, מ"מ דעת הראב"ד ורבים מהפוסקים הסכימו לו, מדאומר הש"ס סתם אסור לאוכלו בכותח, אי הוה רק כדי קליפה לא היה הש"ס אומר סתם אסור. ובאמת מטעם לשון זה כתב הרשב"א ז"ל שכולו אסור כמו שכתב הטור בשמו, והביא ראיה לדבריו דהרי בקורט של חלתית אסרינן כולו וכמ"ש בסימן קי"ד (ע"י ב"י), אמנם משם אין ראיה מפני שהקרטים קטנים ואין ביכולת לדעת באיזה מקום חתכוהו לפיכך אסרוהו כולו, אבל כאן די בקליפה (רא"ש שם) או בנטילה, וכן עיקר לדינא דדבר חריף אוסר כדי נטילה, דכן הכריעו רבותינו בעלי השו"ע לעיקר הדין, אך לכתחלה חוששין להדיעה שאוסרת כולה כמו שיתבאר, ואין חילוק בדבר חריף בין דבר איסור או מבשר לחלב ומחלב לבשר: