גידוף

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

ברכת ה' או גידוף היא אחד האיסורים החמורים ביותר בתורה. איסור זה קשור לאיסור עבודה זרה. הכינוי ' ברכת ה' ' הוא בלשון סגי נהור והלאו הוא לקלל את ה'. איסור ברכת ה' הוא אחד משבע מצוות בני נח, ולכן הוא חל גם על גוים.

מקור בתורה[edit]

המקור לללאו זה בתורה הוא בפסוק: "אלהים לא תקלל" בפרשת משפטים בספר שמות פרק כב פסוק כז.

טעמים[edit]

"לפי שמתרוקן האדם במאמר הרע ההוא מכל טובה, וכל הוד נפשו נהפך למשחית, והנה הוא נחשב כבהמות, כי באותו דבר ממש שהבדילו השם יתברך לטובה ובו נעשה אדם, והוא הדיבור שנבדל בו ממיני הבהמות, מבדיל הוא את עצמו לרעה ומוציא עצמו לגמרי מכל גדר הדעת, ונעשה כשרץ נמאס ונאלח ולמטה ממנו, ועל כן הזהירתנו התורה על זה, כי האל הטוב יחפוץ בטובתנו, וכל דיבור ודיבור הגורם מניעת הטובה ממנו יבוא כנגד חפצו ברוך הוא". (ספר החינוך).

פרטי דין[edit]

אסור מן התורה לקלל את ה' באחד משבעת שמותיו או בכינויו. אפילו אם חזר בו תוך כדי דיבור- חייב. ישנה מחלוקת בין הראשונים האם צריך לקלל את שם הויה או שם אדנות, ויש אומרים שגם בשם הויה וגם בשם אדנות חייב. כמו כן אסור לגדף את ה' בשם משמות עבודה זרה. על איסור זה מצווים גברים ונשים כאחד, וכן גוים, כי איסור זה הוא משבע מצוות בני נח. השומע גידוף מפי ישראל צריך לקרוע, ואילו מפי גוי אינו צריך לקרוע.

עונש[edit]

המקור לעונש המגדף מן התורה[edit]

התורה ציוותה על ענשו של המגדף בפסוק: "ונוקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת" שבספר ויקרא פרק כד פסוק טז.

סוגי העונשים[edit]

המקלל בכינוי עובר בלאו ומחייב מלקות, ואילו המקלל באחד משבעת השמות- חייב סקילה. המגדף בשוגג חייב חטאת. בזמן הזה שאין דנים דיני נפשות- יש להרחיק ממנו ולהחרים אותו. המגדף את ה' בשם עבודה זרה- קנאים פוגעים בו- אבל בבית דין לא נענש.

צורת ההענשה למגדף[edit]

הדיינים שהיו בודק את העדים, היו שואלים אותם בבטוי "יכה יוסי את יוסי", כלומר, לא היו שואלים אותם בפירוש מה היתה הקללה אותה השמיע המגדף, אלא בכינוי, כלומר היו משבצים במשפט במקום שמות ה' את השם יוסי, אולם, על פי עדות זו לא ניתן להרוג, ולכן כשמגיעים לגמר הדין, מוציאים מבית הדין את כל הנוכחים (למעט הדיינים והעדים), ואז משמיע העד הגדול שבין העדים את הקללה כפי שנאמרה בשמותיה ללא כינוים, והדיינים שהיו שומעים את דבר הקללה היו נעמדים, קורעים את בגדים ולא מאחין לעולם. שאר העדים לא חוזרים על דברי הגידוף אלא מאשרים שאף הם שמעו את דבר הגידוף כפי שאמר הראשון. אם אכן נתברר שהמגדף חייב סקילה- היו כל הדיינים והעדים סומכים את ידיהם עליו ואמרים: "דמך בראשך שאתה גרמת לך", והיו נוהגים כפי שנהגו בשאר הנסקלין.

חומרתו[edit]

במסכת סנהדרין (פרק ט משנה ב) מנסה התנא להביא ראיה שעונש סקילה חמור מעונש שריפה, ואומר: "אלו לא היתה סקילה חמורה, לא נתנה למגדף ולעובד עבודה זרה", מכאן, שאיסור גידוף הוא אחד האיסורים החמורים ביותר בתורה, והוא יושב בשורה אחת עם עבודה זרה.

עוד ניתן לראות את חומרתו מההלכה שכאשר שומעים יהודי מגדף, חייבים לקרוע, וכן בית דין ששמעו את העדים מעידים על דבר הגידוף קורעים ולא מאחים לעולם.

לקריאה נוספת[edit]