ברכת כהנים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ברכת כהנים, היא מצות עשה המוטלת על הכהנים, שהצטוו לברך את עם ישראל בשם ה'. הברכה נקראת גם נשיאת כפיים, מפני שהכהנים מושיטים את ידיהם כלפי הציבור בעת ברכה זו.

מקור הברכה והנוסח

מקורה של מצוה זו בפרק ו' בספר במדבר, שם הורה הקב"ה למשה, לומר אל אהרן ובניו הכהנים, לברך את העם ב"ברכה משולשת", כלומר: ברכה המחולקת לשלושה חלקים: "כה תברכו את בני ישראל, אמור להם: יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחנך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". הברכה מוטלת על כל צאצאי אהרן הכהן, בכל הדורות. כאשר על כל כהן מצוות-עשה לברך ברכת כהנים לפחות פעם אחת ביום.

חיוב הברכה

תוקף החיוב:חיוב הברכה הינו מדאורייתא גם כיום ואינו תלוי בקיום בית המקדש. המצווה בעיקרה מוטלת על הכהנים המחוייבים לברך את עם ישראל, אך ספר חרדים (יב, יח) מחדש שלא רק הכהנים מקיימים מצווה מן התורה בשעה שהם מברכים את ישראל, אלא אף הישראלים העומדים מול הכהנים בשתיקה ובכוונה, ועונים אמן לאחר הברכה, שותפים בקיום מצוות התורה של ברכת כהנים, והובאו דבריו בפוסקים.

כהן המברך כמה פעמים ביום: מן התורה, הכהן חייב לשאת את כפיו פעם אחת ביום. אך, הגמרא בר"ה כח: מסבירה שבמידה ומגיע לציבור אחר (או לתפילת מוסף באותו ציבור) רשאי לברך שוב את העם. המנחת חינוך (שעח,א) מדמה את העניין למצוות תפילין, שלמרות שהאדם כבר יצא ידי חובתו במצווה, עדיין רשאי להניח שוב תפילין בברכה[1].

כהן שמבטל את המצווה: כל כהן שקראו לו לעלות לדוכן לברך את ישראל וסרב, אף שמצד הדין הוא מבטל מצווה אחת בלבד, נחשב לו הדבר כאילו ביטל שלוש מצוות מן התורה משום שמלשון הפסוקים משמע שישנם שלושה חיובים שונים על הכהנים, שנאמר: "כה תברכו", "אמור להם", "ושמו את שמי". ולפיכך סירובו של הכהן לקיים את רצון הבורא ולברך את ישראל, נחשב כביטול שלוש מצוות מן התורה[2].

מטעמי המצווה

מפרשים שונים הציעו טעמים רבים לכך שברכת הקב"ה מועברת לעם על ידי בשליחים, ועל בחירת השליחים בבני אהרון הכהנים.

  • זכות הכהנים מעבירה את הברכה לעם: ספר החינוך (מצווה שעח) מסביר שהכהנים נבחרו לברך את העם משום שהברכה תחול על העם בזכות מעשיהם מכיוון שהם המשרתים החונים תמיד בית ה', ונפשם קשורה ביראתו כל היום. לדבריו, הקב"ה העדיף להעביר את הברכה דרך הכהנים משום שהברכה תלויה במעשינו ויד ה' פתוחה לכל שואל בהיותו מוכשר ומוכן לקבלת הטוב.
  • הברכה משרישה את עיקרי האמונה: המורה נבוכים (ג,מד) מסביר שהברכה היומית על ידי הכהנים משרישה בקרב מקיימי המצווה שמקור כל החיים והברכה שבעולם נובע מה' אלקי ישראל והוא המברך את עמו ובכך מחזקת את אמונתם בבורא.
  • אנשי החסד מברכים לפנים משורת הדין: בחסידות מסבירים שמכיוון שהכהנים הם אנשי החסד, הם היכולים להמשיך אור ושפע אלוקי אל העם, ובתוכו גם למי שלא מגיע לו, במידת חסד ולפנים משורת הדין[3].

דיני נשיאת כפיים

בעמידה ובלשון הקודש: ברכת כהנים חייבת להאמר בלשון הקודש, בעמידה, בנשיאת כפיים ובקול רם. הרב אליעזר מלמד מסביר בפניני הלכה שברכת כהנים כברכה שמגיעה מה' יכולה להיות רק בעברית משום שהיא השפה בה מגלה הקב"ה את רצונו בעולם, וכדי שהברכה תחול בצורה השלמה יש לאומרה בלשון הקודש. בניגוד לנשיאת כפיים, בקריאת שמע לא קיים דין זה משום שעיקר עניינה הוא לבטא את האמונה ואין חשיבות לאיזו שפה היא נאמרת.

מכיוון שיש חיוב לעמוד בברכת כהנים, כהן נכה שאינו יכול לעמוד בכוחות עצמו אינו רשאי לברך[4]. הישראלים המתברכים יכולים מצד הדין לשבת, אבל המנהג הרווח הוא לעמוד בשעת ברכת כהנים. אדם חולה או חלש שקשה לו לעמוד, יכול לשבת בעת הברכה[5].

חיוב מניין וס"ת לברכה: ברכת כהנים נאמרת רק כאשר יש במקום התפילה, לפחות מניין - עשרה אנשים - ביחד עם הכהנים. כל הכהנים שהגיעו לגיל מצוות הנמצאים בקהל, צריכים לעלות לדוכן, לשאת את כפיהם ולברך את הציבור. במקצת מקהילות בני עדות המזרח, המנהג הוא שכהן לא עולה לברך ברכת כהנים קודם חתונתו. קיימת מחלוקת בין הפוסקים בגדר חיוב זה. בעל ערוך השולחן (אורח חיים, קכ"ח,ח) מסביר שלמרות שברכת כהנים נראית כברכה רגילה, למעשה יש בה גדר של השראת שכינה כמו שנאמר "ואני אברכם" ולכן יש צורך במניין לברכה. מאידך, הר"ן (מגילה, יג: מדפי הרי"ף) סובר שאין לברכה גדר של דבר שבקדושה וכל החיוב במניין הוא משום שכתוב "וישא אהרון את ידיו אל העם ויברכם" ויש צורך בעשרה על מנת לכבד את מעמד הברכה ולברך את העם כמו שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל". נפק"מ בין השיטות תהיה בצירוף ישן למניין עשרה, לשיטות הסוברות שצריך עשרה משום דבר שבקדושה- ישן יכול להצטרף, אך לדין "ונקדשתי בתוך בני ישראל"- שהוא משום פרסום וכבוד[6], אינו מצטרף. מכיוון שבגמרא נזכרת ברכת כהנים כברכה על הדוכן, יש הסוברים שניתן לברכה רק במקום בו קיים ספר תורה. אך, במשנ"ב (קכח,ב) פסק כרוב האחרונים שאין צורך בדבר.

כהן שאינו יכול לברך: כל כהן שלא עולה לברך מסיבה כלשהי - צריך לצאת מבית הכנסת בזמן הברכה - הטעם הוא, שמא יראו אותו אנשים, ויחשבו שכנראה יש בו פסול, כי אחרת היה עולה לברך. כהן שלא סיים את תפילתו לפני ברכת "רצה", פטור מלעלות לדוכן, והוא אף לא צריך לצאת מבית הכנסת, כיון שכולם רואים שהוא סיים את תפילתו באיחור, ומבינים שזו הסיבה לכך שלא עלה לשאת את כפיו, ולא פסול שיש בו.

הכנות לברכה

נטילת ידיים לפני הברכה: לפני שהכהנים עולים לדוכן הם ניגשים אל הכיור בבית הכנסת, כשהלויים שבקרב ציבור המתפללים משמשים את הכהנים ויוצקים מים על ידיהם לפני עליתם לדוכן, כפי שהיו הכהנים מקדשים את ידיהם בבית המקדש, לפני עבודתם. הפוסקים הסמיכו חיוב זה על דברי הפסוק "שאו ידיכם קודש וברכו את (ברכת) ה'". גם כהן שכבר נטל ידיו בבוקר קודם התפילה, חייב ליטול ידיו שוב משום "תכף לקדושה ברכה". בציבור המורכב כולו מכהנים, נוטלים הבכורות את ידי הכהנים. מקור מנהג זה הוא מהזוהר (פרשת נשא) שכתב שיש לעשות כן על מנת להוסיף קדושה על קדושה (קדושת הלווים על קדושת הכהנים). במידה ואין לוי נהגו שבכור פטר רחם (שיש בו קדושת פדיון הבן) נוטל את ידי הכהן. במידה ואין לוי, עדיף שהכהן ייטול ידי עצמו מאשר שישראל ייטול ידיו. השו"ע מביא שיש הנוהגים שהלוי נוטל את ידיו תחילה, לפני שהוא יוצק מים על ידי הכהנים אך אין הדבר נהוג בכל קהילות המזרח.

חליצת המנעלים: הכהנים חולצים את נעליהם, לפני עליתם לדוכן, מה שמזכיר את צורת עבודתם בבית המקדש, אליו לא נכנסו כלל במנעלים על הרגליים. אך סיבת התקנה להוריד נעליים לברכה, היא לא זכר למקדש, ולא משום "של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא" - אלא משום החשש שמא תפסק רצועת סנדלו של הכהן, ויתעסק בתיקונה בזמן שאחיו מברכים - ויבואו לומר שהוא בן גרושה או בן חלוצה, וזו הסיבה שלא עלה לברך, לפיכך תקנו שיורידו הכל נעליהם. למרות שעיקר התקנה היתה על מנעלים עם רצועות, לא חילקו חכמים והאיסור הוא בכל סוגי הנעליים. מכיוון שזו רק גזירה, יש המתירים במקרי צורך לשאת כפיים אף במנעלים.[7]

עקירת רגליים בברכת העבודה: כאשר שליח הציבור מתחיל בברכת "רצה", כל הכהנים הנמצאים בבית הכנסת עוקרים את רגליהם, כדי לעלות לדוכן. על הדוכן הם עומדים כשפניהם מופנות אל ארון הקודש, עד סוף ברכת "מודים". דין העקירה נלמד בגמרא (סוטה לח:) מכך שגם אהרון בירך את העם תוך כדי עבודת הקורבנות שנאמר "וישא אהרון את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת". הגינת ורדים מסביר שהסיבה לקישור הברכה עם העבודה היא מכיוון שלפני בקשת הברכה מהקב"ה אנחנו רוצים להודות לו על מה שנתן לנו (כדין שבח לפני בקשה בשמונה עשרה), ועל ידי עקירת הרגליים בברכת העבודה אנו מקשרים את ההודאה לברכה. המשנ"ב פוסק שלכתחילה על הכהן לעקור רגליו בתחילת רצה (בשביל שלא יפספס הברכה), ובדיעבד רשאי לעקור עד לסוף הברכה.

===מיקום המתברכים:=== בשעה שהכהנים מברכים, צריכים המתברכים להמצא מולם. חז"ל דרשו מהפסוק: "כה תברכו את בני ישראל אמור להם", שברכת כהנים צריכה להיות כפי שאנשים מדברים עם חבריהם, שעומדים פנים כנגד פנים, ומדברים בקול רם שכל המתברכים יוכלו לשומעו, ומי שעומד אחרי הכהנים אינו נכלל בברכה. ולכן אלו שיושבים בשורות הראשונות בבית-הכנסת, צריכים לעבור למקום אחר בעת ברכת כהנים, מפני שאם ישארו במקומם, ימצאו עומדים אחרי הכהנים, והברכה לא תחול עליהם. ואין צורך לעמוד ממש מול הכהנים, אלא גם מי שעומד בצידיהם נכלל בברכה, בתנאי שלא יעבור את הקו שמצידי הכהנים ואחורה. וכן מי שעומד לפני הכהנים אבל מפנה להם את גבו - אינו נכלל בברכה (שו"ע קכח, כד). גם מי שמחמת אונס לא בא לבית-הכנסת נכלל בברכה, כמו למשל מי שהיה צריך לצאת לעבודתו, או נשים וילדים שאינם באים לבית-הכנסת, כל אלה נכללים בברכה שמופנית כלפי כל ישראל. ורק אלו שיכולים לבוא ולעמוד לפני הכהנים ומתרשלים בכך - אינם נכללים בברכה.

צורת עמידת הכהנים בזמן הברכה

בשעה שהכהנים מברכים את העם, עליהם לא להסיח את דעתם מהברכה ולא להביט על הציבור. עיניהם צריכות להיות מופנות כלפי מטה, כפי שנוהגים בעת התפילה. הכהנים מורידים את הטלית על פניהם. אסור להביט על הכהנים בזמן הברכה, כי השכינה שורה על כפות ידיהם.

הכהנים מרימים את ידיהם עד לגובה הכתפיים, מושיטים קדימה את הידיים, ומחלקים את האצבעות באופן שיהיו ביניהן חמישה רווחים: בכל יד פרוסות האצבעות, כאשר הזרת צמודה לקמיצה, והאמה צמודה לאצבע. בין האצבעות לאגודל וכן בין האגודלים של שתי הידיים יש רווחים נוספים, המשלימים לחמישה. על הכהנים להושיט את כפות הידיים, כך שתוך הכפות יופנה כלפי הארץ ואחורי הידיים יהיו כלפי מעלה.

קריאה לכהנים לפני הברכה

כשמסיימים הקהל לומר "אמן" בסוף ברכת "מודים", קורא הש"ץ, או אחד מן הקהל, על פי מנהג המקום: כהנים. קריאה זו מקורה בדרשת הגמרא (שם) על הפסוק "אמור אליהם" שכאשר יש יותר משני כהנים (להם) יש צורך לקרוא להם לפני הברכה. השו"ע פסק שהחזן רשאי לקרוא לכהנים ואין בכך חשש הפסק (כמו שאין הקראת הברכה לכהנים נחשבת כהפסק), וכן פוסקים בקהילות הספרדים. לעומתו, הרמ"א הביא שיש החוששים לשיטת ר"ת[8] ונותנים לאדם אחר לקרוא לכהנים וכן נוהגים האשכנזים. הביאור הלכה (קכח,כה) אף אומר שקריאה זו היא המחילה את החיוב של הברכה, ובבית כנסת שכולו כהנים ואין ישראל שיקרא לכהנים, חיוב הברכה אינו מדאורייתא.

הברכה

לפני הברכה אומרים הכהנים נוסח יהי רצון שיצליחו בברכתם: "יהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא הַבְּרָכָה הַזֹּאת (לכהנים שֶׁצִּוִּיתָנוּ) (לקהל שֶׁצִּוִּיתָ) לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, בְּרָכָה שְׁלֵמָה, וְלֹא יִהְיֶה בָּהּ שׁוּם מִכְשׁוֹל וְעָוֹן, מֵעַתָּה וְעַד עֹולָם". בעבר נהגו לומר ברכה זו בעת הליכת הכהנים לברכה, וכן פסק בשו"ע, אך הרמ"א הביא שנהגו שהכהנים אומרים אותה על הדוכן (וכן כתב הבית יוסף) על מנת שיוכלו לכוון באמירתה וכן המנהג הרווח. הכהנים פותחים בברכה: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, וצונו לברך את עמו ישראל באהבה". בזמן אמירת הברכה, הכהנים מסתובבים תוך כדי אמירת הברכה אל הציבור. בסיום הברכה, מקריא הש"ץ את שלושת פסוקי "ברכת כהנים" מלה במלה, והכהנים חוזרים אחריו. הטעם להקראה זו הוא על מנת שהכהנים לא יתבלבלו בברכתם. בסוף כל פסוק עונה הציבור אמן, ושליח הציבור מתחיל להקריא את הפסוק הבא. הש"ץ צריך לחכות שיסיימו הכהנים לומר את המילה, ואז יאמר את המילה הבאה. על הציבור להמתין שהכהנים יסיימו את הברכה בטרם יענו אמן, על הש"ץ להמתין עד שיסיים הציבור לומר אמן לפני שיקריא לכהנים את הברכה הבאה, ועל הכהנים להמתין לש"ץ עד שיגמור להקריא לפני שיענו אחריו.

לאחר הברכה

לאחר הברכה, כאשר הש"ץ ממשיך בברכת "שים שלום", אומר הציבור: "אדיר במרום שוכן בגבורה, אתה שלום ושמך שלום - יהי רצון שתשים עלינו ועל כל עמך בית ישראל, חיים וברכה למשמרת שלום", והכהנים אומרים: "רבון העולמים, עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שהבטחתנו: השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו, כאשר נשבעת לאבותינו, ארץ זבת חלב ודבש".

הטבת חלום

יש נוסח מיוחד של הטבת חלום, הנאמר בזמן ברכת כהנים, עבור מי שחלם חלום רע ונפשו עגומה עליו.

שומע כעונה בברכת כהנים

הגמ' בסוטה לח. לומדת שיש דין ענייה בקול רם אצל הכהנים שנאמר "אמור להם". החזון איש(או"ח כט) הביא שיש לדון לפי זה האם ניתן לצאת ידי חובה מדין שומע כעונה בברכת כהנים. לפי הגישה שדין שומע כעונה נובע מכך שהשמיעה של הברכה נחשבת כאילו השומע עצמו אומר- ממילא אין אפשרות לצאת ידי חובה בברכה משום שהשומע אינו אומר את הברכה בקול רם בכדי שיישמע לציבור. מאידך, אם נאמר שדין שומע כעונה יסודו בכך שהשומע מתאחד עם המשמיע ובכך נחשב שמה שאומר המשמיע עולה לו- יכול לצאת משמיעת האחר משום שיוצא ידי חובתו באמירת המשמיע, ולכך נטה החזו"א[9].

הברכה בבית המקדש

בזמן שבית המקדש קיים, נושאים הכהנים את ידיהם בכל בוקר, בעת תפילת שחרית, ומברכים את כל עם ישראל. אך ההלכות שונות במקצת מההלכות המונהגות בבית כנסת: במקום לומר פסוק-פסוק, אומרים הכהנים את כל שלושת פסוקי הברכה בבת אחת, ואחריהם עונים העם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". שלא כמו בכל הארץ, מגביהים הכהנים ידיהם מעל ראשם בזמן הברכה, מלבד הכהן הגדול, לגביו יש מחלוקת אם מגביה את ידיו מעל הציץ שעל ראשו. בנוסף, במקדש אומרים הכהנים את שם ה' המפורש, ולא כשאר הארץ, בה משתמשים בשם א-דנות.

זמני אמירת הברכה

אומרים ברכת כהנים בכל יום בחזרת הש"ץ של שחרית, וכן במוסף, בימים שאומרים בהם מוסף. לא נהגו לומר במנחה. בטעם הדבר הסבירו שזה משום שאסור לכהן לעבוד כשהוא שתוי יין, וחוששים שמא יעלה כהן שתוי לדוכן, חשש שאינו קיים בשחרית ומוסף, שאסור לאכול לפניהם. מאותו הטעם נהגו שבתעניות עולים הכהנים לברך גם במנחה. ביום כיפור עולים הכהנים לברך גם בתפילת נעילה (אם הספיק הציבור להגיע לסוף חזרת הש"ץ לפני השקיעה), אך לא עולים לברך במנחה, ובמקום זאת אומר הש"ץ את הנוסח של "יהי רצון".

בחו"ל לא נהגו לברך ברכת כהנים בכל יום אלא ביום טוב. הגר"א ניסה להנהיג לומר אף בחו"ל ברכת כהנים בכל יום ולא עלתה בידו.

יש מנהג לברך ברכת כהנים - כאשר נוכחים כהנים - גם בברית מילה ובפדיון הבן. בחלק מקהילות עדות המזרח נהוג שהאב או רב הקהילה מברך את נער בר המצווה בברכת כהנים לאחר העלייה לתורה.

קמיעות הכסף

בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בקברים מתקופת בית ראשון באיזור כתף הינום שבירושלים התגלו 2 רקיעי כסף מגולגלים שעליהם חרותה ברכת כהנים, המתוארכים סביב שנת 600 לפני הספירה. הם כנראה שמשו כקמיע. זהו הטקסט המקראי הקדום ביותר שנתגלה עד כה. חסרות שם כמה מילים, והאכיאולוג פרופסור גבי בקראי מסיק שסיבת החיסרון הוא מחמת ניסיון לחסוך מקום, שכן הפסוק השני והשלישי מחוברים כך "יאר ה' פניו אליך וישם לך שלום".

  1. תוס' בר"ה כח: הסבירו שאין בדבר איסור בל תוסיף משום שהאיסור הוא רק להוסיף חלק משלו למצווה (כגון שמוסיף פסוק או ברכה משלו), אך אין איסור לקיים המצווה כמה פעמים.
  2. בבלי סוטה לח:, רמב"ם הלכות תפילה טו, יב, שו"ע או"ח קכב, פניני הלכה הלכות ברכת כהנים
  3. לקוטי תורה פרשת קרח, דף נה עמוד ב
  4. מ"ב קכח,כא
  5. ציץ אליעזר יד,יח
  6. כעין מה שמובא לגבי ברכת הגומל שיש צורך במניין משום פרסום הנס
  7. עיין בפסק הגרש"ז בואני אברכם (יז,ו) שרשאי לברך במנעליו ועדיף שלא יוריד את מנעליו תוך כדי התפילה משום כבוד הציבור, וכן מתיר הרב י"צ רימון לחייל כהן שאינו יכול להוריד את נעליו בשטח
  8. מובאת בתוס' ברכות לד
  9. בקה"י דחה את דברי החזו"א והסביר שאין להשוות בין הדינים. דין האמירה בקול איננה חלק מעצם האמירה של הברכה אלא דין צדדי שאיננו עובר אל השומע גם מדין שומע כעונה. בנוסף, דין זה של אמור להם הוא דין במציאות שצריך לשמוע את הברכה ולא יועיל לכך דין שומע כעונה.