בריך שמה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בריך שמיה היא תפילה הנאמרת בזמן שארון הקודש פתוח לפני הוצאת ספר תורה. התפילה נאמרת בארמית ומקורה הוא בספר הזוהר.

מקור ותוכן

בזוהר בפרשת ויקהל[1] מובאת התפילה לראשונה: "אמר רבי שמעון, כד מפקין (=כשמוציאים) ספר תורה בצבורא למקרא ביה, מתפתחן תרעי שמייא דרחמין (=נפתחים שערי שמים של רחמים), ומעוררין את האהבה לעילא (=למעלה), ואבעי ליה לבר נש למימר הכי (=וצריך אדם לומר כך)".

בְּרִיךְ שְׁמֵהּ דְּמָרֵא עָלְמָא. בְּרִיךְ כִּתְרָךְ וְאַתְרָךְ. יְהֵא רְעוּתָךְ עִם עַמָּךְ יִשְׂרָאֵל לְעָלַם.
וּפֻרְקַן יְמִינָךְ אַחֲזֵי לְעַמָּךְ בְּבֵית מַקְדְּשָׁךְ. וּלְאַמְטוֹיֵי לָנָא מִטּוּב נְהוֹרָךְ וּלְקַבֵּל צְלוֹתָנָא בְּרַחֲמִין.
יְהֵא רַעֲוָא קֳדָמָךְ דְּתוֹרִיךְ לָן חַיִּין בְּטִיבוּ (יש גורסים: בְּטִיבוּתָא). וְלֶהֱוֵי אֲנָא פְקִידָא בְּגוֹ צַדִּיקַיָּא.
לְמִרְחַם עָלַי וּלְמִנְטַר יָתִי וְיַת כָּל דִּי לִי וְדִי לְעַמָּךְ יִשְׂרָאֵל. אַנְתְּ הוּא זָן לְכֹלָּא וּמְפַרְנֵס לְכֹלָּא.
אַנְתְּ הוּא שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא. אַנְתְּ הוּא דְשַׁלִּיט עַל מַלְכַיָּא. וּמַלְכוּתָא דִּילָךְ הִיא.
אֲנָא עַבְדָּא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּסָגִידְנָא קַמֵּהּ וּמִקַּמֵּי דִּיקַר אוֹרַיְתֵהּ. בְּכָל עִדָּן וְעִדָּן,
לָא עַל אֱנָשׁ רָחִיצְנָא וְלָא עַל בַּר אֱלָהִין סָמִיכְנָא. אֶלָּא בֶּאֱלָהָא דִשְׁמַיָּא.
דְּהוּא אֱלָהָא קְשׁוֹט וְאוֹרַיְתֵהּ קְשׁוֹט וּנְבִיאוֹהִי קְשׁוֹט. וּמַסְגֵּא לְמֶעְבַּד טַבְוָן וּקְשׁוֹט.
בֵּהּ אֲנָא רָחִיץ. וְלִשְׁמֵהּ יַקִּירָא קַדִּישָׁא אֲנָא אֵמַר תֻּשְׁבְּחָן.
יְהֵא רַעֲוָא קֳדָמָךְ דְּתִפְתַּח לִבָּאִי בְּאוֹרַיְתָא.
(יש מוסיפים: ותֵיהַב לִי בְּנִין דִיכְרִין דְעבְדִין רְעוּתָךְ[2]) וְתַשְׁלִים מִשְׁאֲלִין דְּלִבָּאי וְלִבָּא דְכָל עַמָּךְ יִשְׂרָאֵל. לְטַב וּלְחַיִּין וְלִשְׁלָם (אמן).

תרגום לעברית:

ברוך שמו של אדון העולם. ברוך כתרך ומקומך. יהא רצונך עם עמך ישראל לעולם.
וגאולת ימינך הראה לעמך בבית מקדשך. ולהביא לנו מטוב אורך ולקבל תפילותנו ברחמים.
יהי רצון מלפניך שתאריך לנו חיים בטוב, ולהיותי מנוי בתוך הצדיקים.
לרחם עלי ולשמור אותי ואת כל אשר לי ולכל עמך ישראל. אתה הוא זן לכל ומפרנס לכל.
אתה הוא שליט על הכל. אתה הוא ששולט על המלכים והמלכות שלך היא.
אני עבד של הקב"ה שסוגד לפניו ולפני יקר תורתו בכל זמן וזמן.
לא על אנשי הטבילה ‏[3] אני בוטח ולא על דבר חוץ מאלוקים אני סמוך‏[4] , אלא באלוקי השמים,
שהוא אלוקי אמת ותורתו אמת ונביאיו אמת, ומרבה לעשות טובות ואמת.
בו אני בוטח, ולשמו היקר הקדוש אני אומר תשבחות.
יהי רצון מלפניך שתפתח ליבי התורה.
(ותתן לי בנים זכרים שעושים רצונך)
ותשלים משאלות ליבי ולבות כל עמך ישראל לטוב ולחיים ולשלום.

כריעה באמירת "דסגידנא קמיה"

יש הנוהגים לכרוע בעת אמירת "דסגידנא קמיה", שמשמעותו "שאני משתחווה לפניו", וכדי לא יהא מיחזי כשיקרא. ויש שאינם כורעים ‏[5].

ההתנגדות לאמירתה

בדורות קודמים התפילה לא היתה נהוגה, ורק לאחר שהאר"י הקדוש התחיל לאומרה היא התפשטה בציבור. הנודע ביהודה[6] התנגד לאמירת בריך שמיה משום שקבע שאין לפסוק הלכה מן הזוהר והקבלה.

יחד עם ההתנגדות העקרונית לפסיקה על פי הקבלה, יש שעוררו גם על ביטויים בעייתיים בנוסח התפילה. בביטוי "ולא על בר אלהין סמכינא" ניתן לפרש את המילה בר בתור חוץ וממילא ישתמע שאין בוטחים בדבר מלבד הקב"ה, או לפרשה בתור בן וממילא ישתמע ממנה התרסה כנגד הנוצרים, שהפוסקים חששו לה‏[7]. כמו כן, יש שהתנגדו לבקשות השונות המובאות בסוף הנוסח על שמירה ובנים צדיקים משום שאין לאדם להתפלל על צרכיו בשבת.

קריאה נוספת

  • שורשי מנהג אשכנז הרב בנימין שלמה המבורגר

הסיבה הראשונה היא עקרונית וקשורה הייתה במגמה להצניע את הזוהר ואת תורת הקבלה. שורה ארוכה של פוסקים ביקשו להימנע מקביעת הלכות ומנהגים קבליים, ולכן התנגדו לאמירת "בריך שמיה". ביניהם – הנודע ביהודה (רבי יחזקאל הלוי לנדא (1713–1793), מגדולי הפוסקים במאה ה-18 אשר כתב: "אין מורין הלכה מן הזוהר". כן פסק רבי שלמה זלמן גייגר (1792–1872): "בריך שמיה אין אומרים בפראנקפורט, כי מקורו בזוהר, וחכמי פראנקפורט מנעו מלקבל קבלה".[1] הסיבה השנייה הייתה כרוכה בחששות סביב הפרשנות שניתנה לביטוי: "ולא על בר אלהין סמכינא". המילה "בר" היא פוליסמית בארמית וניתן לפרשה במשמעות "חוץ" או "בן". במשמעות הראשונה יהא הפירוש כך: ולא על דבר חוץ מאלוקים אנו סומכים; ואילו במשמעות השנייה יהא הפירוש: ולא על בן אלוהים אנו סומכים. הואיל והביטוי 'בן-אלוהים' מזכיר את האל-הבן בנצרות, חששו חכמי אשכנז שאנשי הכנסייה יאשימו את היהודים בכך שהם נלחמים בדתם בצורה סמויה ומעליבים אותם.[2] הנודע ביהודה כתב שלא רק מפני אימת הגויים יש להימנע מלאומרו, אלא גם בשל הבעייתיות של הנוסח עצמו "בר אלהין" שמשתמע ממנו כאילו, חס ושלום, יש לו בן לקב"ה. על אחד מתלמידיו של הנודע ביהודה מסופר ששאל אם יוכל להשמיט בתפילת "בריך שמיה" את המילים: "ולא על בר אלהין סמכינא", מפני שהכופרים והשבתאים מצאו כאן רמז לשיטותיהם, והוא השיב לו: "לא את הדברים האלה בלבד, רק כל התפילה יוכל לדלגה". ביטוי נוסף בתפילה שעורר סביבו מחלוקת הוא: "אנא עבדא דקודשא בריך הוא, דסגידנא קמיה ומקמא דיקר אוריתיה" שבו מכריז המתפלל שהוא משתחווה לפני כבוד ספר התורה. אמנם ההשתחוויה לכשעצמה אינה אסורה, שכן בתפילת "עלינו לשבח" אנו כורעים ומשתחווים לפני הקב"ה, אלא החשש בַּכוונה שלה העלולה להתפרש כהשתחוויה אל החפץ [התורה], ולא אל נותן התורה, הקב"ה. עניין נוסף שסביבו היו חילוקי דעות הוא הבקשות השונות הנמנות בתפילה, כגון: למרחם עלי ולמנטר יתי, דתפתח לבאי באוריתא ותשלים משאלין דלבאי וכו'. באשכנז הסתייגו מאמירות אלה משום איסור תביעת צרכים בשבת, ועוד יותר הסתייגו מן הבקשה: "ותיהב לי בנין דכרין דעבדין רעותך" (=ותיתן לי בנים זכרים...) – וכי נשים אינן חלק מבריאת ה', במיוחד שמצוות פריה ורביה היא בלידת זכר ונקבה? חילוקי הדעות לא פסקו, והמשיכו גם בקרב האומרים "בריך שמיה". יש מן האחרונים שסברו שהתפילה נאמרת בשבת דווקא ולא ביום חול, ויש שסברו שהיא נאמרת גם בימי חול. האריז"ל נהג לאומרה בשחרית של שבת, ותו לא; ויש שסברו לאומרה רק בתפילת מנחה של שבת.[3] עדות המזרח אומרים אותה רק ביום שבו יש תפילת מוסף כגון שבת, ראש חודש וכדומה.[4]

הערות שוליים

  1. ויקהל ר"ו
  2. ישנם שלא נוהגים לומר קטע זה, למרות שהוא מופיע בזוהר משום שבלעדיו מספר המילים בקטע מועיל לתיקון פגם קרי.
  3. ככל הנראה הכוונה לנוצרים
  4. יש המפרשים דבר זה בתוך בן האלוקים ואז ככל הנראה הכוונה לישו הנוצרי, ויש המפרשים שהכוונה למלאך
  5. עיין בבשו"ת יביע אומר חלק ה, אורח חיים, סימן ח, ובכף החיים סימן קיג אות יב
  6. עיין בפאר הדור עמוד סא
  7. יש הכותבים עוד כנגד אמירה זו מכך שרשב"י עצמו התנגד במדרש (בראשית רבה פרשה כו) למי שמפרש את הכתוב בתורה על בני האלוהים כבני עליון ממש: "רבי שמעון בן יוחאי קרא להון בני דייניא רבי שמעון בן יוחאי מקלל לכל מאן דקרא להון בני אלהיא