אש

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

אחד מהאבות הנזיקין:

גדרה הוא היזק שבא בשילוב כח אחר שמעורב בו.

חיובה נלמד מהפסוק ‏[1] "כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את בעירה".

תולדותיה הם אבנו סכינו ומשאו שהיחם בגגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו תוך כדי נפילתם.

במקרה בו ניזוק חפץ שהי' טמון בגדיש המדליק פטור.

במהותה וסיבת חיובה נחלקו בתלמוד בבלי: יש אומרים, וכן הלכה, שהתורה החשיבה את המדליק כאילו הוא עצמו הזיק בידיים, שהרי האש דומה לאדם הזורק חץ ומזיק באמצעותו, שאף על פי שהחץ הוא שהזיק, מתייחסים אל האדם שזרק אותו כאילו הוא המזיק, ואין זה כממונו שהזיק מכיוון שאין לאש ממשות ואין בה אחיזה ‏[2]. אמנם כאשר "כלו לו חיציו" כגון במקרה שהדליק אש ברשותו והיתה גדר שמפרידה בינו לרשות חבירו שהיתה אמורה לחסום את האש ונפלה הגדר שלא מחמת הדליקה ויצאה האש והזיקה - שבמקרה זה מכיוון שהאש לא היתה אמורה להזיק לכתחילה ורק אח"כ נוצרה האפשרות לזיק- אי"ז חץ של המדליק וכעת חייב מדין ממונו שהזיק - זהו לשיטתם גם המקרה בו פטרה תורה טמון באש. בשיטתם חקרו האם זה שכל זמן הנזק נחשב כאילו מדליק בזמן זה בידיו ממש, או שנחשב שהנזק קורה בזמן ההדלקה.

לעומתם יש האומרים שהאש היא כשאר ממונו של אדם‏[3] , ואינה דומה לזורק חץ, לפי שהחץ עף מכוחו של הזורק, ואילו האש אינה הולכת מכוחו של המדליק אלא מאליה.

מספר השלכות ישנן למחלוקת זו. כגון כשהאש שרפה אדם. לדעת הסוברים "אשו משום חציו", המדליק חייב מיתה כדין רוצח, ואילו לדעת הסוברים "אשו משום ממונו", אין המדליק חייב מיתה. וכן כאשר הזיקה לדעת הסוברים "אשו משום חציו" חייב בנזק צער ריפוי ושבת (אך מבושת פטור שאדם חייב בבושת רק כשנתכווין לבייש) ואילו לדעת הסוברים "אשו משום ממונו" פטור מארבעה דברים אלו.

  1. תנ"ך שמות כב ה.
  2. לפי שיטת תוס' לכאורה משמע שזהו מכיוון שאין אחיזה גם במעשה המוביל לתפשטותה - שלא ניכר הקשר בין האש שהדליק למקום התפשטותה.
  3. לפי שיטת רש"י ממונו ממש, משא"כ לשיטת תוס' שהתורה עשתו כממונו ונפק"מ באם הזיק באש של אחר.