ארמית

ארמית היא שפת העם הארמי, ממשפחת השפות השמיות-מערביות שהייתה "שפה בינלאומית" במזרח התיכון בתקופת המקרא. השפה הארמית התפצלה ל"ארמית מזרחית" ו"ארמית מערבית". השפה הארמית המזרחית הייתה בשימוש בבבל, והתפצלה לכמה ניבים: הניב הארמי של התלמוד הבבלי, סורית (שבה נכתב תרגום ה"פשיטתא" לתורה) ומנדעית. הארמית המערבית ההייתה בשימוש בארץ ישראל, והיא כוללת את הארמית המקראית, שבה נכתבו כמה ספרים במקרא (חלקים מדניאל ועזרא, ואף כמה מילים בספר בראשית), הארמית של תרגומי המקרא (תרגום אונקלוס, תרגום יונתן בן עוזיאל ותרגום ירושלמי), הארמית הגלילית (שבה נכתב התלמוד הירושלמי), השומרונית (שפת השומרונים), התדמורית והארמית החדשה (מדוברת כיום בכמה כפרים בסוריה). גם רוב ספרות הגאונים נכתבה בארמית, וכן ספר הזוהר.

השפה הארמית היתה מדוברת גם בארץ ישראל בתקופת הבית השני, המשנה והתלמוד, אך במקביל, גם השפה העברית הייתה בשימוש, כפי שניתן ללמוד למשל מאגרות בר כוכבא, שחלקן נכתבו בארמית וחלקן בעברית.