אף

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הגדרה[edit]

המונח אף במקרא זהה למונח חוטם בלשון חז"ל[1].

המושג אף משמש במובן האנטומי של האיבר[2], ובמובנים פיסיולוגיים - איבר ההרחה[3], ואיבר נשימה[4].

אף משמש במקרא גם בכמה מובנים מושאלים: כעס, חרון וזעם, לעתים בשימוש של 'אף' לבד[5], ולעתים בתוספת מילה אחרת[6], ויש שהצירוף בא דווקא במובן הפוך מכעס[7]. ההסבר לקשר בין כעס לאף, שהכעס ניכר בחוטם, שמתחמם ומוציא הבל[8]; השתחוואה מלאה[9], והיינו כי האף הוא החלק הבולט שבפנים ומגיע ראשון לארץ; גאווה[10], והיינו שהגאוותן הולך עם ראשו ואפו נטוי כלפי מעלה; מיאוס ובחילה[11]; חנופה[12]; סליחה וסבלנות[13]; עמל וסבל[14]; וכביטוי לנשמת חיים[15].

בחז"ל מצינו שהאף מייצג את הפנים כולם[16], וזאת מפני שהאף הוא תואר פני האדם[17]; ויש שהאף מייצג את האיש כולו[18].

חוטם בלשון חז"ל כולל גם את הנחיריים[19].

חוטם באופן מושאל במובן של אף משמש בחז"ל לתיאור קצה בולט של כלי[20], עור הסנדל שבצד האצבעות[21], גובהו של האתרוג[22], ופטמת השד[23]. המשותף לכולם הוא המצב הבולט של החוטם.

חוטם באופן מושאל במובן נחיריים משמש בחז"ל לתיאור נקב בצורת צינור דק[24].

הפרשת האף נקראת בחז"ל מי האף[25], היוצא מהחוטם[26], וצואת האף[27].

רקע מדעי[edit]

אנטומיה

האף בנוי משני חלקים: חלק פנימי וחלק חיצוני.

החלק החיצוני מורכב משתי עצמות-האף המחוברות לבסיס המצח, וכלפי מטה מתחברים לעצמות-האף שני הסחוסים, היוצרים את כנפי האף. סחוסים אלו מהווים מסגרת לנחיריים וקובעים את צורת החוד.

הצורה החיצונית של האף השפיעה מאז ומעולם על ההתרשמות האסתטית של מראה הפנים. חלק חשוב בהגדרה ובמיון האנתרופולוגי של גזעי בני אדם מבוסס על המבנה החיצוני של האף. אמנם מקובל לציין "אף יהודי" כמאפיין בולט, אך מבחינה אנתרופולוגית לא הוכח שאכן יש ייחוד כזה[28].

החלק הפנימי מורכב מפרוזדור וחלל. הנחיריים מובילים אל הפרוזדור, המצופה עור ושערות. במעבר מהפרוזדור לחלל ישנו שסתום באזור ההיצרות, ומאחוריו נמצא החלל האמיתי, המצופה רירית. החלל מחולק לשניים על ידי מחיצת האף, שחלקה סחוסית וחלקה גרמית, והיא מכוסה קרום רירי. כל אחת משתי הדפנות הצדדיות של האף מכילה שלשה מבואות, המסודרים זה מעל לזה ומופרדים ע"י קונכיות-עצם.

במבוא התחתון מסתיים צינור-הדמעות, בעוד שבמבוא האמצעי והעליון נמצאים פתחי מערות-הגולגולת[29]. שני פתחים אחוריים בצורת משפכים מקשרים את חללי-האף עם החלק העליון של הלוע.

1[edit]

מבחינה תפקודית משמש חלל האף לשתי מטרות: נשימה והרחה.

בתחום הנשימה משמש האף כמסנן האוויר, הנכנס דרכו ועובר אל הריאות. בעזרת שערות הנחיריים והריסים המצויים בקרום חלל-האף מסולקים חלקיקי-אבק של האוויר; בריר האף מצויים חומרי חיטוי, המסייעים בהשמדת חיידקים שבאוויר; האוויר בדרכו בתוך האף עובר חימום עד ל-&&32-34, וכן מרווה הפרשת האף מבלוטותיה את האוויר לדרגת לחות רצויה; האוויר הננשף והאוויר הנשאף עוברים מסלולים שונים בתוך האף.

תיפקוד האף בתחום ההרחה - ראה ערך ריח

תיקון פלסטי - האף הוא האיבר האנטומי שאנשים ונשים מבקשים בשכיחות הגבוהה ביותר לשנות את צורתו בעזרת הכירורגיה הפלסטית המודרנית. היינו ניתוח פלסטי לשינוי צורת האף[30] הוא הנפוץ ביותר בין הניתוחים הפלסטיים בעולם[31].

האף במקורות חז"ל[edit]

סימן היכר - חז"ל החשיבות את החוטם כסימן היכר חשוב ביותר של הפנים ושל האדם[32]. האף נתון בגובהו של אדם, ורוב תכשיטין תלויים בו[33].

תפקידי האף - חז"ל הכירו את תפקידו של האף בהרחה[34], את תפקידו בנשימה, ואת היותו סימן לחיים ומוות[35]. לאחר לידת בהמה נופח לו בחוטמו[36], שנחיריו סתומים לו ברירין[37].

הגדרת שפיר מרוקם כולל, בין השאר, מצב שבו שני חוטמיו כשתי טיפי זבוב מקורבות זה לזה[38].

צואת החוטם רובה קשה ומיעוטה יפה[39]. וזוהי קביעה מדוייקת מאד, שכן יש צורך רב בהפרשה מועטת של האף, אך ריבוי ההפרשה היא מחלת הנזלת, שקשה להרגשה.

מומים ומחלות באף - חז"ל תיארו מספר מומים ומחלות הקשורים לאף:

פוליפוס: מחלוקת בגמרא מהו, לדעה אחת הוא ריח רע מהחוטם, ולדעה שניה הוא ריח מהפה[40]. ולהלכה נפסק כשתי הדעות[41]. יש מן הראשונים שכתב, שהוא חולי החוטם, ומין מורסא גדל בתוכו, וריחו רע, ולפעמים יפשה עד הגיעו מבפנים אל החיך, ולא יכול החולה לדבר במבטאו[42]. פירוש זה מתאים לידיעותינו כיום במונח פוליפ[43] שהוא סוג של גידול. מדובר דווקא אם הסרחון הוא חזק וקשה, עד שאין האדם יכול לסובלו[44]. לדעת חז"ל, אחת הסיבות להיווצרות פוליפוס היא נגיעה בחוטמו ביד קודם נטילת ידיים של שחרית[45].

דימום מהאף הוא מצב שכיח והוזכרו מספר רפואות בתלמוד לטיפול במצב זה[46].

מומים נוספים במבנה האף - ראה להלן אות ד.

פרטי דינים[edit]

נגיעה בחוטם - אסור לגעת בחוטמו בידו קודם נטילת ידיים בשחרית[47].

פוליפוס - מי שהוא בעל פוליפוס, כופים אותו להוציא את אשתו[48]. יש מי שכתב, שדין זה הוא דווקא בפוליפוס שהתפשט[49].

אם ידעה האשה על מום זה קודם הנישואין - יש אומרים שאין כופים עליו להוציאה, כי סברה וקיבלה[50]; ויש אומרים, שאפילו ידעה בהם קודם הנישואין, כופים אותו להוציאה, כי יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, ועכשיו איני יכולה לקבל[51]. יש אומרים, שחייב לתת לה כתובתה[52]; ויש אומרים שיוציא בלא כתובה[53], ותוספת כתובה אין לה לכל הדעות[54].

בעל פוליפוס שמת, ונפלה אשתו לפני אחיו לייבום, ויש בו אותו מום שהיה בבעלה, יחלוץ ויתן כתובה, כי יכולה היא לומר, לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל[55].

בטהרת מצורע - המצורע כשנטהר, צריך לגלח כל גופו, פרט לשיער שבתוך החוטם[56]. יש מי שכתב, שהטעם הוא לפי שאין השיער נראה[57]; ויש מי שכתב, שהטעם הוא לפי שברוב בני האדם אין שיער בחוטם[58]. אכן המציאות איננה כמתואר בשיטה זו.

כניסה לבית מנוגע - הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו, ואפילו כולו חוץ מחוטמו - טהור[59]. והטעם: דרך ביאה אסרה תורה.

מי החוטם דינם כתולדות המים, לעניין שמטמאים או מכשירים אוכלים לקבל טומאה[60]. מי האף היוצאים מהזב דינם כרוקו של הזב לכל דבר, ומטמאים כאב הטומאה[61]. צואת האף אין דינה כצואה לעניין קריאת שמע ותפילה[62].

בדיני בכור לנחלה - יש מאמוראים הסבור, כי דין מיוחד הוא בנחלות, שרק אם נולד הבכור בפרצוף פנים עם החוטם, בעוד אביו חי, הרי הוא יורש אותו כבכור, כי זוהי הכרת פנים; ולעומתו יש מהאמוראים הסבור, שגם פדחתו, היינו מצחו, מספיקה להכרת פנים[63], וכדעה זו נפסקה ההלכה[64].

בדין ראשי איברים - ראש החוטם הוא אחד מעשרים וארבעה ראשי איברים באדם, שאינם מטמאים משום מחיה[65], וכן אם קצץ רבו לעבד את ראש החוטם הוא יוצא בו לחירות, כמו ביתר עשרים וארבעה ראשי איברים[66], וצריך העבד גט שחרור מרבו[67].

נגע בהרת בתוך החוטם, אינה טמאה[68].

גוסס אין מקרבים את מותו, ולכן בין השאר אין פוקקים את נקביו, כולל נחירי האף, עד שימות[69].

עגונה - אין מעידים על האיש שמת להתיר את אשתו העגונה, אלא אם ראוהו מת בפרצוף פנים עם החוטם, אבל אם ניטל חוטמו אין מעידים עליו, אף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו, שמא אין זה הוא. וכן אם ראוהו מת בפדחת ולא פרצוף פנים, או בפרצוף פנים ולא פדחת, אין מעידים עד שיהיו שניהם עם החוטם, היינו רק אם פדחתו, חוטמו ופרצוף פניו קיימים, מעידים עליו. וכל זה דווקא אם ראוהו בתוך שלשה ימים אחר הריגתו או אחר מיתתו, אבל אחר שלשה ימים אין מעידים עליו, מפני שפרצוף פניו משתנה[70].

יש אומרים, שאף אם יש עליו סימנים מובהקים אין מעידים עליו ללא הפדחת, החוטם והפרצוף[71]; יש אומרים, שהיינו דווקא כשאין שם אלא הפרצוף בלבד, אבל אם כל הגוף שלם, אפילו אין הפדחת והחוטם ניכרים, מעידים עליו[72]; ויש אומרים, שדווקא אם יש סימן מובהק על הגוף, או בטביעת-עין, די ללא החוטם[73]. ואם ניטל חוטמו מחיים, זוהי הכרת פניו, ומועילה טביעת עין בפרצוף פניו ופדחתו[74].

יש אומרים, שמן התורה די בהכרת פדחת, ורק חכמים החמירו להצריך הכרת חוטם; ויש אומרים, שאף מן התורה צריך הכרת פרצוף פנים וחוטם. לשיטה זו, לא רק בהתרת עגונה צריך הכרת חוטם, אלא גם לעניין הורדת הבנים לנחלה[75].

מומים בחוטם - בהלכה נימנו מספר מומים בחוטם, חלקם משותפים לאדם ולבהמה, היינו שפוסלים כהן לעבודה ופוסלים בהמה לקרבן, חלקם מיוחדים לבהמה בלבד, וחלקם מומים המיוחדים באדם בלבד.

המומים המשותפים לאדם ולבהמה הם שלשה: ניקב חוטמו אפילו מצד אחד; נסדק חוטמו; ונפגם חוטמו[76]. פגיעות אלו בחוטם יכולות להיות עקב מחלות כמו צרעת, שחפת או עקבת, ויכולות להיגרם על ידי בני אדם, כגון בהכנסת נזמים[77], פציעה, או הענשה, שהיתה מקובלת בין העמים הקדמונים, אך לא בחוקי ישראל[78].

המיוחד לבהמה בלבד אחד הוא: ניקב העור שבין שני החוטמים במקום הנראה, היינו שנקבו מחיצות החיצוניות של החוטם; אבל אם ניקבה המחיצה הפנימית, החולקת את החוטם, אין זה מום[79].

המיוחדים לאדם בלבד ששה הם: החרום[80], היינו לשון חורבן, מלשון 'והחרמתי את עריהם', כי ללא החוטם, שהוא הדרת הפנים, נחשבים הפנים כחרבים[81]. ונחלקו תנאים במהותו של מום זה - לר' יוסי הוא מי שבסיס חוטמו שקוע בין עיניו, וכשהוא כוחל עיניו יכול למשוך במכחול מעין לעין ואין החוטם מעכבו, ולחכמים גם אם חוטמו שקוע בבסיסו, אף על פי שאינו כוחל שתי עיניו כאחת, הרי זה חרום[82]. צורה זו נקראת אף אוכפי[83], והיא יכולה להיות מולדת, או משנית לשברים שלא התאחו כראוי, או משנית למחלות כמו צרעת, שחפת ועגבת; חוטמו סולד, היינו שקצר באורכו[84], לפי זה מדובר בפגם אסתטי בלבד, או שנכווץ ראש חוטמו למעלה[85], או מי שאמצע חוטמו בולט למעלה[86]. ולפי שני הפירושים האחרונים יכול להיות שמדובר בשינויים חולניים; חוטמו בולם, היינו שנסתמו נחיריו[87], או שחוטמו עקום לצד אחד[88]. מדובר בסטיית מחיצת האף, שהוא מום שכיח; חוטמו נוטף, היינו ארוך ותלוי מלמטה משפתו[89], או מי שעוקץ חוטמו נוטף למטה[90]; חוטמו גדול מאיבריו; חוטמו קטן מאיבריו - ומשערים את גודל החוטם באצבע קטנה של ידו, אם היה חוטמו גדול ממנה, או קטן ממנה הרי זה מום[91].

בעגונה - חוטם ארוך או קצר איננו סימן מובהק להכרת המת לצורך היתר עגונה[92].

במומי אשה - יש מי שכתב, שאם חוטמה ארוך לא נחשב כמום לגרשה, אף על פי שהוא מום בכהנים, כי דבר זה שכיח בין בני אדם, ואין רוב האנשים מקפידים על כך[93].

לעניין ריח רע מהחוטם - יש אומרים, שהוא אחד מהמומים היתרים באשה על הכהנים הפוסלים אותה[94].

הערות שוליים

  1. יתכן שמקור השם חוטם הוא מישעיה מח ט - 'למען שמי אאריך אפי ותהילתי אחטם לך', או שאותיות ט' ות' התחלפו והוא כמו חותם, שהאף הוא חותמו של הפנים, ראה להלן הע' 23-19, והע' 70.
  2. בראשית כד מז; משלי יא כב.
  3. תהלים קטו ו. במובן זה ראה ע' ריח.
  4. בראשית ב ז; ישעיה ב כב. במובן זה ראה ע' רגע המות.
  5. כגון בראשית ל ב; דברים ט יט; חבקוק ג יב; תהלים עח כא; משלי כט כב; איכה ג סו. וראה מלבי"ם בראשית מט ז.
  6. כמו חרון (ישעיה יג ט), חרי (שמות יא ח), זעף (ישעיה ל ל), חמה (דברים ט יט), עשן (דברים כט יט). ובמובן זה של קשר בין אף לכעס נאמר על ידי חז"ל שהרואה בחלומו שחוטמו נשר ממנו - סימן שחרון אף נסתלק ממנו (ברכות נו ב).
  7. ארך אפים (שמות לד ו); יכפה אף (משלי כא יד).
  8. רש"י ברכות נו ב ד"ה חרון. וראה באיוב מא יב - 'מנחיריו יצא עשן'. ועניין ייחוס הכעס לקב"ה כמו אף-ה' - ראה במו"נ ח"א פל"ו, ובכל המפרשים שם. וראה בס' ביאור מילים נרדפות להגר"א, ש'אף' במובן של כעס הוא במחשבה ובדבור ובהתחלת הכעס.
  9. בראשית יט א; שמו"ב יח כח; מל"א א לא.
  10. תהלים י ד.
  11. במדבר יא כ.
  12. איוב לו יג.
  13. שמות לד ו; משלי טז לב.
  14. בראשית ג יט.
  15. בראשית ב ז; שם ז כב; איוב כז ג.
  16. כגון דלא מהדר אפיה בי כנישתא (ברכות ו ב); מקביל אפיה דרביה (חגיגה ה ב); כל מילתא דמיתאמרא באפיה תלתא (ב"ב לט א). וראה עוד רש"י שיר השירים ז ה.
  17. רש"י שבת קנא ב ד"ה זה חוטם. וראה להלן הע' 70.
  18. כגון בעל החוטם שנאמר על רבן גמליאל, ופירש"י בעל קומה וצורה, ל"א גדול הדור (תענית כט א). הרומים סברו בהתאם לחכמת הפרצוף שלהם, כי בני אדם בעלי אף גדול הם פיקחים, ומכאן הפתגם הרומי "לא כל אחד ניחן באף" - ראה ג. אלקושי, אוצר פתגמים וניבים לאטיניים, פתגם 1161.
  19. הנחיריים הוא לשון מקרא (איוב מא יב), ובחז"ל - שני חוטמיו (היינו במובן נחיריו) כשני טיפי זבוב (נידה כה א).
  20. משנה סוכה ד ט.
  21. משנה כלים כו ד.
  22. בבלי סוכה לה ב; רמב"ם לולב ח ז.
  23. תוספתא נידה ו ד.
  24. משנה מידות ג ב; בבלי סוכה מח ב. וראה תוס' סוכה שם ד"ה כמין.
  25. תוספתא שבת ח כח.
  26. מכשירין ו ה.
  27. ב"מ קו ב. וראה בספריו הרפואיים של הרמב"ם - פרקי משה ט ו; הנהגת הבריאות ד יב-יג.
  28. Encyclo- pedia Judaica, Vol 3, p. 49.
  29. sinuses.
  30. Rhinoplasty.
  31. ראה הסברים אפשריים לכך במאמר ד. מלר, הרפואה קלא:585, 1996.
  32. בבלי יבמות קכ א; בכורות מו ב, ובירושלמי בבלי יבמות טז ג, וסוטה ט ג, מבואר שהכרת פנים היא החוטם. וראה תוס' יבמות שם, ד"ה הכרת, ורמב"ן על התורה ויקרא כא יח.
  33. שה"ש רבה ז י.
  34. בבלי ברכות לא ב.
  35. בבלי יומא פה א; בבלי סוטה מה ב. וכן הריגת מחנה אשור לחד מ"ד היה שנשף להם בחוטמם ומתו (סנהדרין צה ב). וראה בע' רגע המות, הע' 144 ואילך. וראה בברכות סא ב - אף מקיצו משנתו, ולא נתברר כיצד.
  36. בבלי שבת קכח ב.
  37. רש"י שם.
  38. בבלי נדה כה א; רמב"ם איסורי ביאה י ג.
  39. ב"מ קז ב.
  40. בבלי שבת קח ב; בבלי כתובות עז א.
  41. רמב"ם אישות כה יא, ובמ"מ שם; טושו"ע אבהע"ז קנד א. וראה בביאור הגר"א אבהע"ז שם סק"ב, דלא פליגי ושניהם אמת. וראה עוד על פוליפוס בירושלמי בבלי חגיגה א א. וראה בכתביו הרפואיים של הרמב"ם - פרקי משה ג עו, טו כג, כג עד.
  42. הערוך ע' פליפוס. וכן כתבו יאסטרוב בספר המלים, ופרויס בתרגום האנגלי עמ' 296.
  43. polyp.
  44. שו"ת הרא"ם ח"ב סי' יט.
  45. בבלי שבת קח ב.
  46. בבלי גיטין סט א.
  47. בבלי שבת קח ב; טושו"ע או"ח, ד ג. וראה בשערי תשובה שם סק"ו. ויש להעיר שהרמב"ם לא הביא דין זה.
  48. בבלי כתובות עז א; רמב"ם אישות כה יא; טושו"ע אבהע"ז קנד א.
  49. ערוך ע' פליפוס.
  50. מ"מ אישות שם לדעת הרמב"ם; טור בשם רמ"ה אבהע"ז קנד; רמ"א אבהע"ז קנד א.
  51. רשב"א, הובא במ"מ אישות שם; ר"ן כתובות שם. וראה בב"ש אבהע"ז שם סק"ב.
  52. רי"ף, כתובות שם; רמב"ם, אישות, שם; טושו"ע אבהע"ז שם; תוס' כתובות שם, ד"ה כופין; תוס' יבמות סד א ד"ה יוציא.
  53. רגמ"ה בתשובה, הובא בהגמ"י אישות, שם.
  54. ב"ש אבהע"ז קנד סק"א.
  55. בבלי כתובות עז א; רמב"ם אישות כה יג; טושו"ע אבהע"ז קנד ב וקסה ד.
  56. סוטה טז ב; רמב"ם טומאת צרעת יא א.
  57. רמב"ם שם.
  58. הראב"ד שם.
  59. בבלי שבועות יז ב; רמב"ם טומאת צרעת טז ה.
  60. משנה מכשירין ו ה; רמב"ם, טומאת אוכלין י ב. וראה שם, שכתב שתולדותיהם כיוצא בהם, וראה מה שדן בדבריו במשנה אחרונה על מכשירין שם.
  61. נידה נה ב; רמב"ם מטמאי משכב ומושב א טז.
  62. ביאור הגר"א או"ח סי' צב סקט"ז; מעשה רב סי'ד לו.
  63. בבלי בכורות מו ב, מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש.
  64. רמב"ם נחלות ב ב; טושו"ע חו"מ רעז ג.
  65. משנה נגעים ו ז; רמב"ם טומאת צרעת ג ח. וראה בראב"ד שם, ובמפרשי המשנה שם, אמאי נקט דוקא מחיה ולא נגעים אחרים.
  66. בבלי קידושין כה א; רמב"ם עבדים ה ד; טושו"ע יו"ד רסז כז.
  67. בבלי קידושין כד ב; טושו"ע שם. והוסיף הרמ"א שכופין רבו לכתוב לו גט שחרור, וראה עוד בביאור הגר"א שם סקס"ח.
  68. משנה נגעים ו ח; רמב"ם טומאת צרעת ו א.
  69. אבל רבתי, פ"א; רמב"ם אבל ד ה; טושו"ע יו"ד שלט א. וראה בע' נוטה למות , הע' 29 ואילך.
  70. יבמות קכ א, וברש"י שם; רמב"ם גירושין יג כא; טושו"ע אבהע"ז יז כד. וראה באוצה"פ סי' יז סקקפ"ד אות ב, הטעם שנקבעו דווקא שלושת אלו לעדות.
  71. רמב"ם אליבא דמ"מ, וראה בכס"מ ולח"מ שם.
  72. תוס' יבמות שם, ד"ה אין; רא"ש שם, בשם ר"ת; שו"ע אבהע"ז יז כה. וראה באריכות באוצה"פ שם, סקר"א.
  73. נמוק"י יבמות שם, בשם ראשונים; כס"מ שם; שו"ע שם. וראה באוצה"פ שם, סקר"ח.
  74. ראה באוצה"פ סי' יז סקקפ"ה אות ו.
  75. ראה בבלי בכורות מו ב; עצי ארזים סי' יז סקפ"ד; אוצה"פ סי' יז סקקפ"ד אות ד ואות ז; אנציקלופדיה תלמודית, ע' טביעות עין, הע' 346-345.
  76. משנה בכורות, לט א; רמב"ם ביאת המקדש, ז ו.
  77. נזם זהב באף חזיר (משלי יא כב), וראה בשבת נט ב - נזמי אף.
  78. וראה ביחזקאל כג כה, ובפירוש הרד"ק שם, שזה היה משפט אשה מזנה, שיסירו ממנה האוזניים והאפים, שהם הנחיריים.
  79. בבלי בכורות לט א; רמב"ם איסורי מזבח ב ב. וראה בכס"מ ביאת המקדש ז ו, שתמה על הרמב"ם למה מנה מום זה כמום מיוחד בבהמה, ולמה לא יכול להיות גם באדם. וראה בהערה קודמת על הסיבות לנקבי האף.
  80. ויקרא כא יח.
  81. רמב"ן שם. וראה עוד במלבי"ם ויקרא כא יח, אות מח.
  82. בבלי בכורות מג ב, וברש"י שם. הרמב"ם ביאת המקדש ח ז, פסק כחכמים, וראה בכס"מ שם. וראה בשו"ת צמח צדק החדש סי' עו אות ב. וראה בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תשפח, ובשו"ת אור המאיר סי' כח, שלעניין עדות להתרת עגונה אין די כשחוטמו עמוק, אלא צריך דוקא שיכחול שתי עיניו כאחת. וראה עוד באוצה"פ סי' יז סקקצ"ז אות ב.
  83. saddle nose.
  84. רש"י בכורות שם.
  85. רבנו גרשום, בכורות שם.
  86. רמב"ם שם.
  87. רש"י ורבנו גרשום, בכורות שם.
  88. רמב"ם שם.
  89. רש"י שם.
  90. רמב"ם שם. וראה בפיהמ"ש לרמב"ם בבלי בכורות ז ד, שאם נעשה חטוטרת בחוטם, או שום עיוות, או השמטת קצהו, הרי זה מום.
  91. בבלי בכורות מד א; רמב"ם ביאת המקדש ח ז. וראה ברש"י ורבנו גרשום בבכורות שם, שפירשו המדידה באופן אחר.
  92. ראה באוצה"פ סי' יז סקקצ"ט, בלוח הסימנים מערכת ח. וראה שם עוד מומים ושינויים במבנה החוטם, אם נחשבים כסימנים להכרת המת.
  93. שו"ת חות יאיר סי' רכ. וראה באוצה"פ סי' לט סקל"א אות ח. וראה רש"י שיר השירים ז ה, שחוטם גדול וזקוף כמגדל איננו נוי. וראה בשו"ת רבבות אפרים ח"ח סי' שפט, שלעניין שידוכין אין אומדים את אורך החוטם לפי מה שקבעו חז"ל, וגם לא לפי הרגשתה העצמית, אלא לפי מה שמתייחסים אליה בני אדם.
  94. מרדכי בשם הר"מ, פ"ז דכתובות, סי' רג; רמ"א אבהע"ז לט ד. וראה עוד באוצה"פ שם סקי"ט. וראה ע' ריח, הע' 96.