אנציקלופדיה תלמודית:שעבודא דרבי נתן
|
|
הגדרת הערך - דין הנושה בחברו, וחברו בחברו, שהראשון גובה מהשלישי את חובו של השני כלפיו.
הדין, מקורו וגדרו
הדין
הנושה בחברו מנה וחברו בחברו, אמר ר' נתן שמוציאים מזה ונותנים לזה, כגון לוי שחייב מנה לשמעון ושמעון חייב לראובן, מוציאים מיד לוי ונותנים לראובן[1]. וכן בדעת ר' אליעזר - וי"ג: ר' אלעזר[2] - הסובר שמוכר עצמו לעבד יש לו הענקה[3], אמרו בתלמוד שסובר כר' נתן, ולכן הכתוב "הענק תעניק לו"[4] - ממנו למדו חכמים "לו" ולא למוכר עצמו - נצרך ללמד שבמצות הענקה אין דין שעבודא דר' נתן, ואין המענק ניתן לבעל חוב של העבד[5]. וכן סוברים כר' נתן רבא ורב נחמן[6], ורב יהודה[7].
המקור
מקור הדין הוא מהכתוב באשם-גזלות*: ונתן לאשר אשם לו[8], והיינו שגזלן שכיחש בחיובו לנגזל ונשבע לשקר, כאשר הוא מודה הרי הוא משלם קרן וחומש - מלבד קרבן על השבועה לשקר - ו"האשם" שבכתוב היינו הקרן של החוב, ונותנו למי שהוא חייב לו[9]. באופן הלימוד, יש מן הראשונים שכתבו שהוא מכך שלא נאמר בכתוב "ונתן לאשר נושה בו" אלא "לאשר אשם לו" והיינו לאשר הקרן שלו, והוא הנושה בנגזל[10]. ויש מן הראשונים שכתבו, שמשמעות הכתוב "לאשר אשם לו" הינה "לאשר חייב לו", והוא המלוה או הנושה הראשון שהחוב שייך לו[11]. ויש מן האחרונים שכתבו שהלימוד הוא מייתור הלשון, שלא היה צריך לכתוב "ונתן לאשר אשם לו" שהרי כבר כתוב "והשיב את אשמו"[12]. ויש מן האחרונים שכתבו, שהדין הוא שהגוזל את גר נותן את האשם ואת הכסף לכהנים שבמשמר[13], והכתוב בא ללמד שאם נתן את האשם למשמרת אחת ואת הקרן למשמרת אחרת, המשמרת שקיבלה את האשם יכולה לתבוע את הקרן מהמשמרת האחרת, ומכך שהמשמרת יכולה לתבוע את המשמרת, אף על פי שהגזלן הוא שזה שחייב לה את הקרן, מוכח דינו של ר' נתן, שכיון שהגזלן חייב הקרן למשמרת שקיבלה האשם, והמשמרת שקיבלה את הקרן חייבת להחזיר לגזלן את הקרן, המשמרת שקיבלה הקרן חייבת היא את הקרן למשמרת שקיבלה את האשם[14]. ויש מן האחרונים שכתבו, שהתיבה "אשם" היא מיותרת, שדי היה לומר "לאשר הוא לו", ובאה התיבה "אשם" ללמד שיתן לאשר הקרן שלו מעיקרו[15].
החולקים
בדעת חכמים, הדורשים מהכתוב "הענק תעניק לו"[16], למעט הענקה למוכר עצמו, ולא דרשו ממנו למעט הענקה לבעל חובו של העבד[17] - כדעת ר' אליעזר[18] - יש מן הראשונים שכתבו שאינם סוברים כלל כר' נתן, וממילא אין צריך לימוד מיוחד למעט הענקה לבעל חובו של העבד[19]. וכן כתבו ראשונים ואחרונים בדעת אביי, שאינו סובר את דינו של ר' נתן[20].
ויש מן הראשונים ואחרונים סוברים בדעת חכמים, שבחוב שהוא בהלואה, מודים הם שיש דין שעבודא דר' נתן, ובחוב של שכירות, חולקים וסוברים שאין דין שעבודא דר' נתן[21].
ויש מן הראשונים סוברים בדעת חכמים, שסוברים הם כר' נתן[22].
ההלכה
להלכה, כתבו ראשונים ואחרונים שהלכה כר' נתן[23], שרבא ורב נחמן סוברים כמותו והלכה כמותם[24], ומהם שכתבו שאף חכמים סוברים כמותו[25]. ויש מן הראשונים שכתבו שאין הלכה כר' נתן[26], שהרי חכמים חולקים עליו[27], ועוד שר' אליעזר סובר כר' נתן[28], והוא שמותי שאין הלכה כמותו[29]. ויש מן הראשונים שכתבו, וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שלגבי מלוה, אין חולק על ר' נתן, והלכה כמותו, אבל בשכירות אין הלכה כמותו[30]. ויש מן הראשונים שכתבו, וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שלהלכה בכל חוב ואף בשכירות יש דין שעבודא דר"נ, שנותנים את שכרו לבעל חוב של הפועל, ורק לגבי הענקה אין דין שעבודא דר"נ[31].
החידוש בדברי ר' נתן/ מהות השעבוד
בחידושו של ר' נתן, ובמהות השיעבוד, ובטעם שהוצרך ללמוד מהכתוב שהראשון גובה מהשלישי את החוב - אף על פי ששעבוד נכסים הוא מן התורה, לסוברים כן, ואם כן כל נכסי השלישי, שהגיע מהשני, משועבדים לראשון[32], ואפילו לסוברים ששעבוד נכסים אינו מן התורה, מכל מקום מדין פריעת בעל חוב מצוה אפשר לגבות מהשלישי כיון שמודה[33] - מצינו כמה אופנים בראשונים ואחרונים:
א) יש מן הראשונים שכתבו, ששעבוד נכסים כולל רק נכסים שגופם ממון, וחוב אין גופו ממון, ולכן לא נכלל בשעבוד[34], וחידש ר' נתן שאפשר לגבות אף מהחוב, אך לא מכח שעבוד שיש לראשון על השלישי, אלא שהוא כעין "אפוכי מטרתא למה לי" (כיון שסוף הממון לבוא לידי הראשון, מדוע לא ליתנו לו מיד), ונוסף גם שלא יכול השלישי לטעון כנגד הראשון שאינו בעל דברים עמו[35]. וכתבו אחרונים בדעתם, שלא נתחדש בשעבודא דר"נ שיש שעבוד נכסים על החוב[36]. וכעין זה כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שלא נתחדש שהשלישי משועבד לראשון, אלא שהחוב שחייב לשני ועדיין משועבד לו מחמתו, מעתה מחויב הוא לפרוע לראשון, וזכות הגבייה מהשלישי שייכת לראשון אף על פי שהיא מכח חיובו לשני[37].
ב) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שנתחדש שאף החוב שחייב השלישי לשני הוא בכלל שעבוד הנכסים שיש לראשון על השני, ולכן לדעתם דוקא אם קדם חובו של השלישי לחובו של השני חל שעבודא דר"נ, אבל אם קדם חובו של השני, אין השעבוד חל[38], כשם שבשעבוד נכסים, רק נכסים שהיו ביד הלווה בשעת ההלואה משתעבדים למלוה[39].
ג) ויש מן האחרונים שכתבו שחידש ר' נתן שאף כאשר החוב של השלישי לשני נוצר אחרי שנתחייב השני לראשון - שמדין שעבוד נכסים לא נשתעבד החוב, שלא משתעבדים אלא נכסים שהיו בשעת ההלואה[40] - הראשון גובה מהשני[41].
ד) ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שהחידוש של ר' נתן שהשלישי משועבד בגופו לראשון, וכאילו הוא המלוה שלו[42], והיינו שמצד שעבוד נכסים לחוד, יכול היה השלישי לסלק את הראשון במעות, וכן מכאן ולהבא היה גובה, וחידש ר' נתן שחשוב כאילו הראשון שהוא שהלוה לשלישי, ולכן אפילו רצה לסלקו במעות, אינו יכול, שהוא המלוה האמיתי[43], וכן אם היה רק שעבוד נכסים כלפי הראשון ולא שעבוד גוף, היה השני יכול למחול[44], וכיון שהחוב שייך לראשון, יכול הוא אף למכור את החוב לאחרים[45], וכתבו אותם אחרונים, שהכופר ממון לחבירו ונשבע והודה, שמתחייב קרן וחומש, שמהכתוב בו "ונתן לאשר אשם לו" למד ר' נתן את דינו, שמשלם את הקרן לראשון, אף את החומש משלם לראשון, שכיון שהוא חשוב המלוה שלו, הרי שהכפירה היתה כלפי תביעתו[46]. על הסוברים שלא נשתעבד השלישי לראשון אלא כפי שעבודו של השני לראשון, עי' להלן[47].
ה) ויש מן האחרונים שכתבו שהחידוש של ר' נתן אינו שהשלישי חשוב שלוה מהראשון, אלא רק שהשעבוד שיש לשני על השלישי, נשתעבד - יחד עם כל נכסיו של המלוה - לנושה, וכדין ערב*, ולכן לדעתם תחילה הראשון צריך לתבוע מהשני, ורק אם אין לו לפרוע, פורע מהשלישי[48], ורק אם השני לא ישלם לראשון את החוב, השלישי ישלם לראשון את החוב במקום לשלם לשני, כמו ערב, ובזה נפטר מהחוב שחייב לשני[49], ולדעתם יכול השלישי לסלק הראשון במעות[50], וכן אם מת השני, אין הראשון יכול לתבוע מהשלישי את חובו, שהרי משמת השני עברה זכות הגביה ליורשים והם אינם חייבים לראשון, וכן אם פרע השלישי את החוב לשני שוב אינו חייב כלום לראשון, שכבר נסתלקה זכותו של השני בנכסי השלישי[51].
ה) ויש מן האחרונים שכתבו שהחידוש של ר' נתן שהשני אינו יכול למחול לשלישי על החוב[52].
ו) ויש מן האחרונים שכתבו שנחלקו ר' אליעזר וחכמים בהבנת חידושו של ר' נתן, שלר' אליעזר הסובר שנצרך לימוד מיוחד ללמד שאין דין שעבודא דר"נ על הענקה[53], דין שעבודא דר"נ הוא מדין "אפוכי מטרתא" ולכן אינו שייך דוקא בחוב ממוני, כגון הענקה, ונצרך לימוד מיוחד למעט הענקה, אבל לדעת חכמים שאין צריך לימוד מיוחד למעט הענקה מדין שעבודא דר"נ, היינו משום שלדעתם דין שעבודא דר"נ הוא מדין שעבוד נכסים, ואינו אלא בחוב ממש ולא במצוה כמו הענקה[54].
גבייה ממטלטלים
מדין שעבודא דר"נ, יכול הראשון לגבות מהשלישי בין קרקע בין מטלטלים[55].
כאשר הגבייה מהשלישי היא יותר מיכולת הגבייה משני
כאשר הגבייה מהשלישי היא יותר ממה שיכול היה לגבות משני, כגון שיש לשני זיבורית ולשלישי בינונית - באופן שאף אם השני היה גובה מהשלישי, היתה נעשית הבינונית כעידית בידי השני, והראשון לא היה יכול לגבותה - או שיש לשני קרקע ולשלישי מטלטלים או מעות - באופן שאם השני היה גובה מהשלישי, היה לראשון לגבות תחילה מטלטלים או מעות מהשני - יש מן האחרונים שכתבו שאם השלישי רוצה לשלם לראשון, גובים ממה שבידו, שלדעתם גדר השעבוד הוא שהשלישי חשוב מעתה בעל חוב של הראשון, אלא שכאשר יש לשלישי הפסד, כל שיש מהיכן לגבות מהשני, אין גובים מהשלישי[56].
ויש מן האחרונים סוברים, שכל גדר השעבוד של השלישי לראשון הוא לפי השעבוד של השני לראשון, וכיון שאילו היתה הבינונית של השלישי בידי השני, לא יכול היה הראשון לגבות ממנה אלא מהזיבורית שבידי השני, אף עתה אינו יכול לגבות אלא מהזיבורית שבידי השני וכן לדעתם כאשר נתחייב השני לראשון מטבע כסף והשלישי נתחייב לשני במטבע זהב שהוא חשוב יותר, יכול לפרוע השלישי לראשון במטבע כסף בלבד[57].
הגובה מהשלישי
הגבייה מהשלישי עבור הראשון, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו, שאף כאשר אין לשני נכסים, אין הראשון יכול לכופו שיתבע מהשלישי ויפרענו, אלא הראשון טורח להוציא מהשלישי[58], שזהו שאמר ר' נתן "שמוציאים מזה ונותנים לזה" ומוציאים היינו בית דין, ועוד, שכשם שעל הבעל חוב אין חובה לטרוח ולהשיג נכסים כדי לפרוע חובו, כך אינו מחויב לטרוח ולגבות את חובו מהשלישי עבור הראשון[59]. ויש מן האחרונים שכתבו שכאשר השני לפנינו, אף על פי שהשלישי אינו יכול לומר לראשון שאינו בעל דברים עמו, מכל מקום אף השני עדיין משועבד לראשון, וכל עוד השלישי לא פרע, עדיין חייב השני לפרוע, ובכלל זה לדאוג שהשלישי יפרע, וכל שלא עושה זאת הרי הוא לוה רשע ולא ישלם[60].
כשקדם החוב של השני
קדם חובו של השני לחובו של השלישי, יש מן הראשונים שכתבו שלא נאמר בזה דין שעבודא דר"נ ואין הראשון גובה מהשלישי[61], ולדעתם זהו שאמרו שהמזיק שיעבודו של חבירו, כגון שחופר בורות שיחין ומערות בקרקע המשועבדת לאחר, פטור[62], ואף על פי שנתחייב לבעל הקרקע פטור מלשלם לנושה, משום שקדם החוב הראשון לחוב של החופר[63]. וביארו אחרונים בדעתם, שדין שעבודא דר"נ הוא מדין שעבוד נכסים, ונתחדש שאף החוב - שאין גופו ממון - של השלישי לשני הוא בכלל השעבוד נכסים, וכשם שבשעבוד נכסים אין משתעבד אלא נכסים שהיו ביד הלווה בשעת ההלוואה, כך בשעבודא דר"נ[64].
ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאף כאשר קדם חובו של השני, חל עליו שעבודא דר"נ[65], ומהם שכתבו שאדרבה, היה מקום לומר שדוקא כאשר קדם החוב של השני יש שעבודא דר"נ, שאז כאשר השלישי לווה מהשני, הרי שממון הראשון בידו, ועוד, שכיון ששעבודא דר"נ נלמד מהכתוב, ובו לא נאמר חילוק בין אם חובו של השני קדם לבין חובו של השלישי קדם, ואף מלשונו של ר' נתן "מנין לנושה בחבירו וחבירו בחבירו" משמע שהחוב של השני קדם לחוב של השלישי[66]. וביארו אחרונים בדעתם, שדין שעבודא דר"נ אינו אלא מצד "אפוכי מטרתא למה לי", ולכן אין הבדל בין אם קדם חובו של השני או של השלישי[67].
להלכה, כתבו אחרונים שבין שקדם חובו של השני לחובו של השלישי, ובין שקדם חובו של השלישי, חל שעבודא דר"נ[68].
כשטרם נתברר בבי"ד חיובו של השני
כאשר טרם נתברר בבית דין חיובו של השני כלפי הראשון, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין שעבודא דר"נ חל על השלישי[69], ומהם שהוסיפו שלכן כל עוד לא נתברר החוב, השני יכול למחול לשלישי[70]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף שעדיין לא נתברר בבית דין חיובו של השני כלפי הראשון, חל על השלישי שעבודא דר"נ[71].
בגוי
כאשר השלישי הוא גוי, יש מן הראשונים שנסתפק אם נאמר בו דין שעבודא דר"נ[72]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שנאמר בו דין שעבודא דר"נ, ומשועבד הגוי לראשון[73], שודאי שבכלל הדינים שנצטוו בני נח הוא בכלל לפרוע הלוואה[74].
כאשר הגוי הוא השני, היינו שראובן הלוה לגוי והגוי הלוה לשמעון, מן האחרונים הסוברים שכאשר השלישי הוא גוי, יש שעבודא דר"נ[75], יש שמחלקים, שאם קדם שמעון ולוה מהגוי קודם שראובן הלוה לגוי, אין כאן שעבודא דר"נ, שהפקעת הלואת הגוי מותרת, לסוברים כן[76], שכבר בקבלת המעות מהגוי פקע השעבוד ולכן לא נשתעבד שמעון לראובן, אבל אם קדם ראובן והלוה לגוי קודם שהגוי הלוה לשמעון, נשתעבד שמעון לראובן בשעבודא דר"נ, שכבר בעת קבלת המעות מהגוי נשתעבד שמעון לראובן, ואיך יפקיע שעבודו[77]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שכאשר הגוי הוא השני, בין שקדמה הלואת הגוי ובין שקדמה הלואת הישראל, יש שעבודא דר"נ[78].
כאשר יש ביד ישראל משכון או פקדון של גוי, היינו ששמעון נושה בגוי, ויש ביד ראובן משכון של אותו הגוי, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שיכול שמעון לפדות המשכון מראובן[79], ונותן לו קרן וריבית שעלה עליו וגובה חובו מן המותר, שמאחר שאין לגוי לפרוע בענין אחר, יש לו לשמעון כל זכות הגוי[80], והוא מדין שעבודא דר"נ[81]. אולם אם ראובן מסרב לתת את פקדון הגוי שבידו משום שחושש שמא יתבענו הגוי ויחזור ויגבה ממנו דמי משכונו, הדין עמו ואינו צריך ליתנו[82].
זיקת השני לחוב
כשיש נכסים לשני
כאשר יש נכסים לשני, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים ששעבודא דר"נ לא נאמר אלא כשאין לשני נכסים, ואז גובה הראשון מן השלישי, אבל כאשר יש לשני נכסים, לא נאמר שעבודא דר"נ[83], ומהם שכתבו הטעם, שחוב זה הוא כנכסים משועבדים, והכלל הוא שאין גובים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין[84]. ויש שביארו בדעה זו, שחידוש התורה בדין שעבודא דר"נ הוא שהשלישי משתעבד לראשון בשעבוד הגוף, ומכוחו משתעבד אליו גם בשעבוד נכסים, וכל זה הוא רק כדי לדאוג לראשון שלא יפסיד, וכאשר יש לשני נכסים ויכול לגבות מהם, אין לראשון הפסד ולא יכול לגבות מהשלישי, אבל כאשר לא יכול לגבות מהשני - ואפילו יש לו נכסים, כגון שמת ונשארו ביד היורשים מטלטלים בלבד, או השני אדם אלים - גובה ראשון משלישי[85]. וכן לסוברים שבדין שעבודא דר"נ נתחדש שהשלישי הוא כעין ערב לראשון על חובו של השני[86], כשם שבערב אין גובים ממנו כל זמן שיש נכסים לחייב[87], כך בשעבודא דר"נ הדין כן, אלא שנוסף בדין שעבודא דר"נ שאף כאשר השני אדם אלים שאין אפשרות להוציא ממנו - באופן שמדין ערב, אף כשיש לחייב נכסים, כאשר החייב אלים, גובים מן הערב[88] - מכל מקום אין מוציאים מהשלישי, שכיון שיש לשני, הרי שמתקיים כאן הדין שאין גובים ממשועבדים במקום בני חורין[89].
ונחלקו אחרונים בדעה זו: יש מן האחרונים שמחלקים, שכאשר עדיין לא הגיע זמן הפרעון של השלישי לשני, נחשב החוב כנכסים משועבדים, שאין גובים מהם במקום בני חורין, ואם יש לשני נכסים אין גובים מהשלישי, אבל כאשר הגיע זמן הפרעון, ממון ההלואה שביד השלישי חשוב כנכסים בני חורין וגובה הראשון ממנו[90]. ויש מן האחרונים סוברים שאף כאשר הגיע זמן הפרעון של השלישי כלפי השני, נחשב החוב של השלישי כנכסים משועבדים, שאין לראשון לגבות מהם[91].
ב) ויש סוברים שאף כאשר יש נכסים לשני, חל על השלישי שעבודא דר"נ[92], שבכתוב ממנו נלמד דין שעבודא דר"נ[93], אין חילוק בין כשיש נכסים לשני ובין אם לאו[94], ואין לומר שחוב זה דומה לנכסים משועבדים שאין גובים מהם במקום בני חורין[95], שדין זה הוא משום תקנת הלקוחות שלא יפסידו, וכאן אין שייכת התקנה ואין הפסד לשלישי שהרי חייב הוא לשלם לשני[96]. ומהם שכתבו שאף על פי שחל השעבוד על נכסי השלישי, אין בית דין גובים ממנו, כל שיש להם לגבות מהשני[97]. ויש שכתבו הטעם, שלדעתם בשעבודא דר"נ גוף החוב שייך לראשון, והשלישי משעובד אליו[98].
ג) ויש סוברים שלדברי הכל מעיקר הדין אף כאשר יש לשני נכסים חל שעבודא דר"נ על השלישי, שהרי השעבוד נלמד מן הכתוב והוא כעין שעבודא דאורייתא, שבו אין חילוק בין יש נכסים לחייב לבין אין נכסים לחייב[99], והראשונים שאמרו שאינו גובה מהשני[100], לא אמרו כן אלא כאשר יש הפסד לשלישי או שאינו רוצה לשלם עכשיו, וכמו שבשעבוד נכסים תיקנו חכמים שאין בעל חוב גובה ממשועבדים במקום שיש בני חורין מתקנת הלקוחות מפני תיקון העולם[101], כך בשעבודא דר"נ תיקנו חכמים שלא יגבה הראשון מהשלישי כאשר יכול לגבות מהשני ולשלישי יש הפסד בגביה ממנו[102]. וביארו בדעתם, סברת שעבודא דר"נ היא כעין זה-נהנה-וזה-לא-חסר*, שההלכה שכופים אותו על מידת סדום[103], שהרי אין לשלישי הבדל אם לשלם את החוב לשני או לראשון, ולכן באופן שיש הפסד לשלישי לא אמרה תורה שישלם לראשון[104].
תפס הראשון מן השלישי
כאשר יש לשני נכסים וקדם הראשון ותפס מהשלישי, לסוברים שאין גובים מהשלישי[105], יש מן האחרונים שכתבו שאין מוציאים מידו, שיש לראשון שעבוד וזכות גביה גם בנכסי השני[106], ויש מן האחרונים שכתבו שמוציאים מידו את מה שגבה[107].
מחל השני לשלישי
כאשר יש לשני נכסים, אם יכול למחול על החוב לשלישי, יש מן האחרונים שכתבו שלסוברים שיש שעבודא דר"נ גם כשיש נכסים לשלישי[108], אינו יכול למחול, ואילו לסוברים שאין שעבודא דר"נ כשיש נכסים לשלישי[109], יכול למחול[110]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין השני יכול למחול אף כאשר יש לו נכסים, שלדעתם גוף החוב שייך לראשון, ואין לשני שייכות כלל[111]. ויש מן האחרונים שכתבו שכאשר יש לשני נכסים, יכול למחול לשלישי על החוב, שבמקום הפסד אין לדין שעבודא דר"נ, ולא עדיף שעבודא דר"נ משאר שעבוד נכסים שכאשר יש לבעל חוב נכסים אין גובים מלקוחות משום הפסד הלקוחות[112].
קודם שהגיע זמן הפרעון
קודם שהגיע זמן הפרעון של השלישי לשני, יש מן האחרונים סוברים שחל שעבודא דר"נ על השלישי כלפי הראשון[113], ויש מן האחרונים סוברים שלא חל שעבודא דר"נ[114], שאפילו אין נכסים לשני, כל שלא הגיע זמן הפרעון אינו יכול לגבות מהשלישי[115].
מחילת השני לשלישי
מחילת השני לשלישי על חובו - כאשר אין לשני נכסים[116], באופן שחל שעבודא דר"נ לדברי הכל[117] - נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שאין השני יכול למחול[118], מהם שכתבו הטעם, שפקע השעבוד שיש לשלישי כלפי השני ונשתעבד לראשון[119], ואף שעבוד הגוף של השלישי נעתק לראשון, שאם לא כן היה השני יכול למחול[120]. ולדעה זו, זה הטעם לאותה שאמר אביי בדעת רב יהודה בשם רב, שהאומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן - היינו שהמלוה אמר שהשטר שבידו על אחר, הוא אמנה ועדיין לא הלוה בו[121] - שכיון שהמלוה חייב לאחר, ומדין שעבודא דר"נ הראשון יכול לגבות מהשלישי, המלוה מפסידו בכך שאומר שהחוב של השלישי אינו קיים[122], ואין לו מגו* שיכול היה למחול על החוב, שכיון שהשלישי משועבד לראשון בשעבודא דר"נ, אין השני יכול למחול לו[123]. ויש שכתבו, שאף על פי שעיקר השעבוד של השלישי הוא עדיין כלפי השני[124], מכל מקום זכות הגבייה של החוב שייכת לראשון ולא לשני ולכן אין השני יכול למחול[125].
ב) ויש סוברים שיכול השני למחול לשלישי[126], ולדעתם זהו שאמרו שאשה שחבלה באחרים אינה משלמת נזקה, ואין לומר שתמכור כתובתה בטובת הנאה, כיון שיכולה למחול על הכתובה לבעלה ושוב אין הכתובה שוה דבר[127], והיינו שיכולה למחול על הכתובה אף על פי שהיא משועבדת לנזקה מדין שעבודא דר"נ[128].
ג) ויש סוברים לחלק, שאם נתברר כבר בבית דין שהשני חייב לראשון, אין השני יכול למחול לשלישי, אבל אם טרם נתברר בבית דין שהשני חייב לראשון, אפילו הראשון טוען כך, יכול השני למחול לשלישי, כיון שעדיין לא נשתעבד השני[129].
הארכת זמן הפרעון
לסוברים שאין השני יכול למחול לשלישי על החוב[130], אף אינו יכול להאריך לו את זמן הפרעון[131], והיינו שבשעת ההלואה יכול השני לקבוע זמן פרעון מאוחר כיון שהמעות עדיין שלו, אבל לאחר ההלואה אין ממון זה שייך אלא לראשון, וכמו שאינו יכול לתת מתנה משל אחרים, כך אינו יכול להאריך לשלישי את זמן הפרעון[132].
כאשר קדם החוב של השלישי
מהסוברים שאין השני יכול למחול[133], וכן אינו יכול להאריך את זמן הפרעון[134], יש שכתבו שהוא דוקא כאשר קדם החוב של השני לחוב של השלישי, אבל אם בשעה שנתחייב השלישי טרם נתחייב השני, אף על פי ששעבודא דר"נ חל גם באופן זה[135], מכל מקום יכול השני למחול לשלישי וכן להאריך לו את הזמן[136].
מחילה על חוב שהוא מדרבנן
כאשר השלישי אינו חייב לשני אלא מדרבנן, יש מן האחרונים שכתבו שיכול השני למחול על חובו לשלישי, ולדעתם זה הטעם לאותה שכתבו ראשונים ואחרונים שאשה שהלך בעלה למדינת הים ולוותה עבור מזונות, והדין שהוא שהמלוה תובע ממנה והיא תובעת את בעלה, ובעלה חייב לשלם למלוה משעבודא דר"נ, שיכולה למחול לבעלה וממילא לא ישלם למלוה[137], שכיון שחיוב מזונות הוא מדרבנן, לסוברים כן[138], אף שיש כאן שעבודא דר"נ, יכולה למחול[139]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאף בחוב דרבנן אין השני יכול למחול[140].
תנאי שלא משתעבד
כאשר בשעת ההלואה, התנה השלישי עם השני שלא משתעבד אלא לו בלבד ולא לאף אדם אחר, יש מן האחרונים שכתבו שיכול השני למחול לשלישי[141]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין תנאי זה מועיל וחל שעבודא דר"נ על השלישי ושוב אין השני יכול למחול[142], מהם שכתבו הטעם, שאם השלישי נתחייב לשני אחרי שנתחייב השני לראשון, אין השלישי יכול להתנות שלא משתעבד אלא לשני, שהרי משועבד לו בשעבודא דר"נ שהוא מן התורה, והרי זה כמתנה על מה שכתוב בתורה שתנאו בטל[143], ומהם שכתבו שאפילו נאמר שכיון שלא נתקיים התנאי הרי שנתבטל החוב של השלישי לשני, מכל מקום סוף סוף מעות השני נמצאות בידי השלישי, וממילא מחוייב ליתנן לראשון מכח השעבוד[144].
קדם השלישי ופרע לשני
נתחייב השלישי בבית דין לשלם לראשון, וקדם ופרע לשני, כתבו ראשונים ואחרונים שחייב לפרוע לראשון פעם אחרת[145]. והטעם, יש מן הראשונים שכתבו שהוא משום שמזיק שעבודו של חבירו[146], וביארו אחרונים בדעתם, שמצד עצם שעבודא דר"נ אין לחייבו לאחר שפרע לשני ולא לראשון, שהשני לא נסתלק מחוב זה, ורק נתחדש שנותן לראשון מה שמחויב לתת לשני[147]. ויש מן האחרונים שכתבו הטעם שצריך לחזור ולפרוע לראשון, שמדין שעבודא דר"נ הראשון הוא הבעל דבר של השלישי, והשני נסתלק ממנו לגמרי[148], ולכן לדעתם אפילו קודם שנתחייב בבית דין לשלם לראשון, אם פרע לשני מחויב לפרוע שוב לראשון, אלא שקודם שנתחייב בבית דין יכול השלישי לומר שלא ידע שהשני חייב לראשון או שסבור היה שהשני ישלם[149], ולכן כל עוד לא נתברר בבית דין שהשני חייב לראשון, אף על פי שהראשון מוחה בשלישי שלא יפרע לשני, אם קדם ופרע לשני, אין צריך לחזור ולפרוע לראשון שיכול לומר לא ידעתי שהוא חייב לך[150]. ויש מן הראשונים שנסתפקו אם צריך לשלם שוב לראשון[151].
כאשר מת השני
מת השני, ויש ביד השלישי רק מטלטלים, יש מן הראשונים שכתבו שאין הראשון יכול לגבות מהשלישי את המטלטלים, שדוקא בקרקע שיש בה שעבוד, שייך לומר שהיא בידי השני, אבל מטלטלים שאינם משתעבדים אין שייך לומר שהם בידי השני[152], וביארו אחרונים, שלדעתם דין שעבודא דר"נ לא חידש אלא שהראשון יכול לגבות מהשלישי ואינו יכול לומר שאינו בעל דברים עמו, אבל לא חידש שהשלישי משועבד לראשון, ואם כן, כאשר מת השני, נשתעבד השלישי ליתומים, והראשון אינו בעל חוב שלהם, ואינו יכול לגבות מהם את המטלטלים, וממילא גם מהשלישי אינו יכול לגבות, מה שאין כן בקרקע שגובה הראשון מכח שעבוד[153], וכתבו עוד, שאם שעבודא דר"נ היה מחדש שפקע השעבוד של השלישי כלפי השני ונעשה משועבד לראשון בלבד, אזי גם במטלטלים יכול הראשון לגבות מהשלישי, שאין חשוב שהשלישי משועבד ליתומים של השני אלא רק לראשון[154].
החובות המשתעבדים
הכלל
שעבודא דר"נ חל על כל החובות שמתחייב השלישי לשני, בין בדרך הלואה שהלוה לו, בין דרך וממכר, בין דרך שכירות[155]. על חובות באופנים נוספים, עי' להלן.
בפקדון
כאשר ראובן הלוה לשמעון, ושמעון הפקיד מעות ביד לוי, כתבו ראשונים ואחרונים שמוציאים מיד לוי ונותנים לראובן, שכל שיש מעות אינו יכול להגבותו קרקע בחובו[156]. ובטעם הדין, נחלקו אחרונים: א) יש מן האחרונים שכתבו שהוא מדין שעבודא דר"נ, ששייך אף בפקדון, ואפילו כאשר החוב הראשון הוא הלואה והחוב השני הוא פקדון, והיינו שהנפקד מכח שעבודא דר"נ, נשתעבד לנושה במפקיד[157], ומטעם זה אין הנפקד יכול להחזיר הפקדון למפקיד, וכן אין המפקיד יכול להאריך את זמן הפקדון[158]. וכן כתבו אחרונים, שאף בפקדון יש חיוב השבה כאשר הוא בעין, ומדין שעבודא דר"נ החיוב הזה עובר להיות כלפי המלוה[159]. וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שבפקדון שייך שעבודא דר"נ[160].
ב) ויש מן האחרונים שכתבו שבפקדון לא שייך כלל שעבודא דר' נתן, שהנפקד לא השתעבד למפקיד - שאינו משתעבד לו אלא משעת פשיעה, לסוברים כן[161] - והחיוב שיש על הנפקד להחזיר הפקדון למפקיד, אינו עובר להיות כלפי המלוה, שאין כאן חיוב ושעבוד כלפי המפקיד, אלא כל עוד הממון בעין הוא ממון של המפקיד וכל זמן שיתבענו לוקח את הממון השייך לו[162], ולכן לדעתם יכול המפקיד לתת הפקדון לאחר או לנפקד[163], והטעם שהמלוה גובה מהנפקד את הפקדון הוא משום שהוא ממון של שמעון[164].
צדקה
ממון שניתן לשלישי בתורת צדקה, אין בו שעבודא דר"נ כלפי הראשון[165]. ויש מן האחרונים שכתבו שאם נתן לו על דעת כן שבעל חוב יגבה ממנו, אף בצדקה יש שעבדוא דר"נ[166].
חומש
חומש, שלווה הנשבע לשקר והודה מתחייב בו, כתבו אחרונים שהחייב השלישי כאשר נשבע לשני לשקר והודה, מתחייב בחומש לראשון, שנחשב הוא הבעלים[167].
קנס
ממון שחייב השלישי לשני משום קנס, יש מן האחרונים שכתבו שאף בו שייך שעבודא דר"נ, ואפילו כאשר השלישי חייב קנס לשני והשני חייב קנס לראשון, משלם השלישי את הקנס לראשון[168].
חוב שהוא מדרבנן
חיוב ממון שאינו אלא מדרבנן, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאינו בכלל שעבודא דר"נ[169], ולדעתם זהו הטעם לאותה שכתבו ראשונים שבמסור, כגון שהיה שמעון מוסר בממון של ראובן, ולוי חייב לשמעון, שחיובו של שמעון לראובן הוא מדין גרמי, ואינו אלא מדרבנן, לסוברים כן[170], ולכן אין בו שעבודא דר"נ[171], אבל לסוברים שחיוב מסור מדין גרמי הוא מן התורה[172], אף במסור יש שעבודא דר"נ[173]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף בחוב שהוא מדרבנן יש שעבודא דר"נ, שכין שחייב לו מדרבנן כל-דתקון-רבנן-כעין-דאורייתא-תקון*[174], ובטעם הסוברים שבמסור אין שעבודא דר"נ, יש מן האחרונים שכתבו שהוא משום שבמסור יש שני חסרונות, גם שהוא קנס וגם שהוא דרבנן, שאפשר שלא תיקנו חכמים כשל תורה אלא או בקנס לחוד או בחיוב ממון דרבנן לחוד[175].
במתנה
כאשר השלישי קיבל מתנה מהשני, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין המתנה משתעבדת בשעבודא דר"נ ואין השלישי מחוייב לתת המתנה לראשון[176].
מסור
בחיוב מסור*, כגון שמסר שמעון ממונו של ראובן ונתחייב לו על כך, ושמעון נושה בלוי, יש מן הראשונים שכתבו שמשתעבד לוי לראובן תחת חובו של שמעון לראובן[177], ויש מן הראשונים שכתבו שאינו משתעבד[178]. על טעם המחלוקת, עי' לעיל[179].
ביורשים
מי שמת והניח בעל חוב וכתובת אשה, ויש לו מלוה ביד אחרים, שלדעת ר' טרפון יינתנו לכושל שבהם[180] - ואף לדעת ר' עקיבא, שיינתנו ליורשים, אינו אלא משום שכולם צריכים שבועה ואין היורשים צריכים שבועה[181] - יש מן הראשונים שכתבו שהוא לדברי הכל, ואף לחולקים על ר' נתן, יכולים הנושים במלוה לגבות מהלווה, משום שיש להם כח גדול בממון שביד הלווה יותר מאשר היורשים, שממון זה לא היה בידם מעולם ולא בא מידם ליד הלווה[182].
חובות שלא קיבל החייב מהנותן
בשאר חובות שבהם החייב לא קיבל ממון מידו של הנותן, כגון בשכר שכיר, שהשוכר לא קיבל כלום מהשכיר, יש מן הראשונים סוברים בדעת חכמים, וכן ההלכה לדעתם, שאין דין שעבודא דר"נ, ולכן אין השוכר משתעבד לבעל חובו של השכיר[183]. ויש מן הראשונים סוברים בדעת חכמים שבשכר שכיר יש דין שעבודא דר"נ[184]. על הסוברים שאף בשכר שכיר הלכה כר' נתן, עי' לעיל[185].
מצות הענקה
במצות הענקה, שחייב האדון לתת מתנה לעבד עברי או אמה עבריה כשיוצאים לחירות[186], אמר ר' אליעזר - וי"ג ר' אלעזר[187] - שאין בו דין שעבודא דר"נ, היינו שאין האדון נותן את המענק לנושה בעבד או באמה, ולמד כן מהכתוב: הענק תעניק לו[188], לו, ולא לבעל חובו[189]. ואף לדעת חכמים, אין דין שעבודא דר"נ, אלא שלא נצרך לכך לימוד מיוחד מהכתוב[190], או משום שאין להם כלל דין שעבודא דר"נ[191], או שרק בשכר שכיר והענקה אין להם דין שעבודא דר"נ[192].
חובות שאינם גמורים
חוב שאינו חוב גמור, אלא מצוה בעלמא שציותה התורה לתת בתורת חסד, כגון מצות הענקה, ואין בית דין מוציאים אותו מהאדון כדין שאר חוב אלא ככפיה על המצוות, כתבו אחרונים בדעת ר' אליעזר שגילה לנו הכתוב - בגזירת הכתוב "לו" ולא לבעל חובו[193] - שאין בו דין שעבודא דר"נ, ואין מוציאים מהאדון לתת לנושה בעבד, שלא עדיף הנושה מהעבד, שאין כלפיו חיוב גמור, ואין שעבודא דר"נ שייך אלא בחוב גמור כגון בהלואה או אפילו בשכר שכיר שהוא חלף מלאכתו ויש לשכיר עליו חיוב תשלום גמור[194].
חוב שיש לפרעו לאלתר
חוב שיש לפרעו לאלתר, כגון שכר שכיר או מצות הענקה, יש מן הראשונים שכתבו בדעת חכמים, שאף שבהלואה סוברים הם כר' נתן, בחוב שיש לפרעו לאלתר חולקים שאין מוצאים מזה ונותנים לזה, ולכן בשכר שכיר והענקה אין מוציאים מהאדון כדי לתת לנושה בשכיר או בעבד[195], ולדעת ר' אליעזר הסובר כר' נתן, אף בחובות אלו יש דין שעבודא דר"נ, ובמצות הענקה אלמלא זירת הכתוב מיוחדת, היינו מוציאים מהאדון ונותנים לנושה בעבד[196].
שכר שכיר
שכר שכיר, יש מן הראשונים סוברים בדעת חכמים, וכן ההלכה לדעתם, שאף שלגבי הלואה סוברים הם כר' נתן, שכשם שהשתעבד למלוה שלו, השתעבד לבעל חובו, בשכר שכיר חולקים הם על ר' נתן, שלא משתעבד השוכר לבעל חוב של השכיר[197], מהם שכתבו הטעם, שבשכירות טרח בגופו[198], ומהם שכתבו הטעם, משום שבשכר שכיר לא בא הממון ליד השוכר מיד השכיר, ולכן אף על פי שהתחייב לו שכרו לא התחייב לבעל חוב של השכיר, ועוד, שדמי שכירות עומדים לפרעון לאלתר, וכן הענקה של עבד עברי עומדת להינתן לאלתר, ולכן לא משתעבדים השוכר או האדון לבעל חוב של השכיר אלא פורעים לאלתר, ועוד, ששכר שכיר נאמר בו "ואליו הוא נושא את נפשו" והענקה ענינה לעשות נחת רוח לעבד, הילכך צריך לתת אותם לשכיר או לעבד ולא לבעל חובו[199]. ויש מן הראשונים סוברים שלדעת חכמים אין לחלק בין שכר שכיר להלואה, ובשני המקרים חולקים הם על ר' נתן[200].
- ↑ פסחים יט א וש"נ. על ההלכה, עי' להלן. להלן בערך ייקרא: לוי- "השלישי", שמעון- "השני", ראובן- "הראשון".
- ↑ עי' תוס' קידושין טו א ד"ה ואידך (הב'), ועי' ציון 23.
- ↑ בריתא קידושין יד ב. וע"ע הענקה ציון 73 ואילך וע' עבד עברי.
- ↑ דברים טו יד.
- ↑ קידושין טו א.
- ↑ עי' פסחים לא א.
- ↑ עי' כתובות יט א.
- ↑ במדבר ה ח.
- ↑ עי' ב"ק קי א. רש"י במדבר שם.
- ↑ רש"י כתובות פב א ד"ה לאשר. ועי' רש"י שם יט א ד"ה ונתן ופסחים לא א ד"ה לאשר שכ' שנלמד מכך שלא נאמר "לאשר הלוהו" ועי' עמק הנצי"ב לספרי נשא פיס' ג שתמה, שהרי הכתוב מדבר בגזילה ולא בהלואה, וא"כ מה הצד שיהיה כתוב בו "לאשר הלוהו".
- ↑ התרומות שער נא ח"א אות א, ע"פ תרגום אונקלוס שם: לדחייב ליה.
- ↑ מלבי"ם שם.
- ↑ ע"ע גזל הגר ציון 156 ואילך.
- ↑ מהרי"ץ חיות ב"ק קיא א, ולפי"ז "ונתן לאשר אשם לו" הוא כפשוטו, שנותן את הקרן למי שמקבל האשם.
- ↑ עמק הנצי"ב לספרי נשא פיס' ג. ועי' ערוה"ש חו"מ פו א אופן נוסף בדרשה.
- ↑ דברים טו יד.
- ↑ קידושין טו א.
- ↑ שם.
- ↑ תוס' שם ד"ה ואידך (הב'), בביאור הגמ' שם: בעלמא נמי לא סבירא לן כרבי נתן.
- ↑ עי' תוס' גיטין לז א ד"ה מדרבי נתן, שמכריע הלכה כר' נתן מכח שרבא סובר כמותו והלכה כרבא לגבי אביי (עי' פסחים לא א), ומ' שאביי חולק, ועי' אבן העוזר קידושין טו א לתוד"ה ואידך.
- ↑ ר' נתנאל בתוס' קידושין טו א ד"ה ואידך (הב'); שטה ל"נ למי שם ד"ה ואידך בעלמא; לח"מ מלוה פ"ב ה"ו, בד' הרמב"ם שם, שפסק כר' נתן ובהל' עבדים פ"ג הט"ו שפסק כת"ק לגבי ר"א; יש"ש קידושין פ"א סי' כב, בד' הרמב"ם. ועי' שיעורי ר' שמואל שבציון 54.
- ↑ רמב"ן קידושין טו א; רשב"א שם ד"ה ואידך, והטעם שלא דרשו "לו ולבע"ח" משום שהעדיפו למעט דין השייך לעבד.
- ↑ תוס' פסחים לא א ד"ה משתעבדנא; ר"י בתוס' קידושין טו ב ד"ה ואידך (הב'), וע"ש שגרס ר' אלעזר במקום ר' אליעזר, ועי' רש"ש לתוס' שם; עי' ספר הישר לר"ת סי' תרנו, ותוס' הרא"ש קידושין טו א שר"ת חזר בו מפסקו בתוס' שם, עי' להלן; רשב"א קידושין טו א ד"ה ואידך וב"ק מ ב ד"ה משום דא"ל (הא'); מ"מ מלוה פ"ב ה"ו, בד' הרמב"ם שם, ועי' ש"ך חו"מ סי' פו ס"ק ג בפי' הא' בד' הרמב"ם.
- ↑ עי' ציונים 6-7. ע"ע הלכה ציון 887 ואילך. ר"י שם.
- ↑ רשב"א שם.
- ↑ ר"ת להלן; הג' מיימוניות מלוה פ"ב אות ז, בשם רבנו יהונתן, שהלכה המזיק שעבוד של חברו פטור, ועי' ציון 62.
- ↑ עי' ציון 19.
- ↑ עי' ציון 5.
- ↑ ע"ע הלכה ציון 726 ואילך. ר"ת בתוס' קידושין טו א ד"ה ואידך (הב').
- ↑ ר' נתנאל בתוס' קידושין שם, ושם: כיון שטרח בגופו; שיטה לא נודע למי שם; לח"מ מלוה פ"ב ה"ו בד' הרמב"ם שם, שפסק כר' נתן, ואילו בהל' עבדים פ"ג הט"ו פסק כחכמים שבציון 17; יש"ש קידושין פ"א סי' כב, בד' הרמב"ם; תשו' מהרש"ך ח"א סי' יב, הו"ד בש"ך חו"מ סי' פו ס"ק ג. ועי' להלן.
- ↑ התרומות שער נא ח"א סי' ה, ועי' גידו"ת שם בדעתו, שאף ר"א בגמ' שם סבר כר' נתן בשכירות ולא בהענקה; גידו"ת שם בד' הרמב"ם מלוה פ"ב ה"ו ועבדים פ"ג הט"ו; עי' ש"ך חו"מ סי' פו ס"ק ג: עוד נ"ל וכו', בד' הרמב"ם; ב"י חו"מ סי' פו בד' הטור שם; שו"ע שם א: בכל ענין שיתחייב, ועי' סמ"ע שם שהוא מלבד הענקה, אלא שכיון שלא נוהג היום, לכן נקט השו"ע "בכל ענין שיתחייב" והיינו במה שנוהג, ובפי' הב' ביאר שהענקה אינו חשוב חוב, ועי' ציון 194.
- ↑ ע"ע שעבוד נכסים. כן הקשו ראשונים ואחרונים להלן.
- ↑ פנ"י להלן.
- ↑ רשב"א קידושין טו א בהשמטות בסוף המסכת (במהד' מוה"ק נדפס על סדר הדף, טור קטז ד"ה מה שכתב); ר"ן כתובות (ו א בדפי הרי"ף). ועי' קצוה"ח סי' פו ס"ק א שהרשב"א והר"ן לשיטתם ששטרות אינם בכלל שעבוד ואינם ברי גביה, וע"ע מכירת שטרות ציון 18 ואילך, שלדעתם מכירת שטרות אינה מועילה מה"ת לפי שאין גופם ממון.
- ↑ רשב"א לעיל שם (מהד' מוה"ק טור קיג) ד"ה ומיהו, ושם שלכן הוא רק כעין אפוכי מטרתא ולא לגמרי. ועי' רש"י מהדו"ק בשטמ"ק כתובות פב א.
- ↑ שיעורי ר' שמואל קידושין טו א אות קסח.
- ↑ קה"י פסחים סי' כד בד' תי' התוס' שם לא א ד"ה משתעבדנא ובד' מהרש"א בדעתם, ובד' תשו' הרא"ש כלל עג, ועי' ציון 147 בד' הרא"ש.
- ↑ עי' הג' אשרי שבציון 61.
- ↑ ע"ע שעבוד. שיעורי ר' שמואל קידושין טו א אות קסח, בד' הג' אשרי שם.
- ↑ ע"ע הנ"ל.
- ↑ קצוה"ח סי' פו ס"ק א: לכן נראה וכו'.
- ↑ ריטב"א כתובות יט א ד"ה אמר אביי (בשם הראב"ד) ושם פב א ד"ה דתניא; עי' שו"ע חו"מ פו ה: שהרי פקע השעבוד שיש לשמעון על לוי ונשתעבד לראובן, ועי' קה"י פסחים סי' כד, שהוא אף שעבוד הגוף; עי' סמ"ע שם ס"ק י: ונסתלק לוי משמעון לגמרי; ש"ך שם ס"ק ה, ועי' ציונים 56, 148; קצוה"ח סי' פה ס"ק ה בד' הסמ"ע שם ס"ק כב והט"ז שם ס"ק א והחכ"צ בהגהות הט"ז שם ו, וסי' פו ס"ק א.
- ↑ קצוה"ח סי' פו ס"ק א: ועוד נראה והוא העיקר אצלנו, ועי' קה"י פסחים סי' כד שנשאר בצ"ע על הקצוה"ח, שכתב כן בדעת הרא"ש, ועי' ציון 147.
- ↑ קה"י פסחים סי' כד, ועי' ציון 120.
- ↑ קצוה"ח שם.
- ↑ קצוה"ח שם.
- ↑ ציון 57 ואילך.
- ↑ נתה"מ סי' פו ביאורים ס"ק ג; קונ' השעבודים לר"ש שקופ סי' ט אות א.
- ↑ קונ' השעבודים שם.
- ↑ נתה"מ שם ס"ק א, וחלק על הקצוה"ח שבציון 43. וע"ש שהסכים עם הקצוה"ח שבציון 46 שהחומש ניתן אף הוא לנושה.
- ↑ קונ' השעבודים שם.
- ↑ פנ"י קידושין טו א.
- ↑ עי' ציון 4 ואילך.
- ↑ שיעורי ר' שמואל קידושין טו א אות קסח, וע"ש שאותה שאמרו בגמ' שם "בעלמא נמי לא סבירא לן כרבי נתן" היינו דוקא באופן הדומה להענקה.
- ↑ עי' קידושין טו א לענין הענקה שאלמלא לימוד מהכתוב, היה שייך בה שעבודא דר"נ, ואין מעניקים מקרקעות (ע"ע הענקה ציון 166 ואילך), ועי' ב"ק מ א לענין שור תם, ועי' תוס' פסחים לא א ד"ה משתעבדנא ומהרש"א וקה"י שם סי' כד בדעתם.
- ↑ ש"ך חו"מ סי' פו ס"ק ה, ועי' ציון 42.
- ↑ קצוה"ח שם ס"ק ב וד.
- ↑ התרומות שער נא ח"א סי' ג; טוש"ע חו"מ פו ג; עי' סמ"ע שם ס"ק ו. ועי' בהגר"א שם.
- ↑ התרומות שם.
- ↑ ש"ך שם ס"ק ח.
- ↑ מרדכי ב"ק פ"ג רמז לא-לב בשם ר"י מוינא בשם ר' יהונתן; הג' אשרי ב"ק פ"ד ס"ד. ואפשר שהסברא היא שכיון שחובו של השלישי לא היה בזמן שנוצר החוב של השני, לא נשתעבד, וככל שעבוד נכסים שאינם משתעבדים אלא נכסים שהיו בשעת ההלואה, ע"ע שעבוד.
- ↑ ב"ק לג ב, ועי' ציון 26 מהג' מיימוניות בשם רבנו יהונתן, שמכח גמ' זו של המזיק שעבודו של חבירו שפטור הוכיח שאין הלכה כר' נתן, וצ"ב.
- ↑ מרדכי שם.
- ↑ שיעורי ר' שמואל קידושין טו א אות קסח, ועי' ציון 54.
- ↑ עי' מרדכי שם בסוף דבריו, שדחה את הראיה ממזיק שעבודו של חבירו שאפשר שמדובר שבעל הקרקע עצמו חפר; טור חו"מ פו; יש"ש ב"ק פ"ד סי' יט.
- ↑ יש"ש שם.
- ↑ שיעורי ר' שמואל קידושין טו א אות קסח, ועי' ציון 54.
- ↑ שו"ע חו"מ פו א; דרכי משה הארוך שם; ש"ך שם ס"ק א. ועי' בהגר"א שם שהוכחתו מהגמ' קידושין טו א לגבי הענקה, ועי' שיעורי ר' שמואל קידושין טו א אות קסח בביאור דבריו.
- ↑ תשו' הרא"ש כלל צ סי' א; ש"ך חו"מ סי' פו ס"ק יא, בד' התרומות שער נא ח"ב; דרישה חו"מ פו ד; ט"ז שם ס"ק ה.
- ↑ דרישה שם; ט"ז שם. ועי' ציון 129.
- ↑ ש"ך שם ס"ק יא, וע"ש ס"ק יב שהביא מתשו' הרא"ש כלל סט סי' ג שמ' שאין חילוק בין נתברר החוב ללא נתברר החוב; קצוה"ח סי' סו ס"ק מ.
- ↑ תשו' הרשב"א ח"א סי' תתקסא.
- ↑ תשו' המיוחסות לרמב"ן סי' כג; רא"ש ב"ב פ"ח סי' יא; מרדכי שם סי' תקעד בשם המהר"ם; תומים סי' פו ס"ק יג; נתה"מ שם חידושים ס"ק יד.
- ↑ תומים שם.
- ↑ עי' תומים סי' פו ס"ק יג שבציון 73.
- ↑ ע"ע גזל הגוי ציון 103 שאינה אסורה אלא במקום חילול השם.
- ↑ תומים שם.
- ↑ עי' נתה"מ שם חידושים ס"ק יד שכתב בסתם שבגוי שייך שעבודא דר"נ ולא חילק את חילוק התומים.
- ↑ תשו' מהרי"ל סי' קפח; רמ"א חו"מ סי' פו א.
- ↑ רמ"א שם.
- ↑ בהגר"א שם. ועי' תומים שם ס"ק יג שמחלק בין מקרה זה למקרה שבציון 76, שכאן מדובר בפקדון וכדו' שלא ניתן להוצאה וכל מקום שנמצא ברשות הבעלים הוא.
- ↑ ב"י סי' קה בשם תשו' מיימוניות ס' נזיקין סי' ז; רמ"א שם ט.
- ↑ רש"י כתובות פב א מהדו"ק בשטמ"ק ד"ה ונתן: ואין לו מה לשלם או שמת; העיטור עיסקא וחוב (דף טו טור ד); מ"מ בד' הרמב"ם מלוה פ"ב ה"ו; או"ז ב"ק סי' קפט בשם מורו; התרומות שער נא ח"א סי' ב; רשב"א קידושין טו א ד"ה ואידך (המד' מוה"ק טור קטז); ריא"ז (הובא בריקאנטי סי' רעה); ר"י בר יצחק (הובא בהג' אשרי ב"ק פ"ד סי' ד); ר"ן כתובות (ו א); טוש"ע חו"מ פו ב, ועי' ש"ך שם ס"ק ה.
- ↑ ע"ע שעבוד. רשב"א שם.
- ↑ חזו"א ב"ק סי' טו ס"ק ט-יב.
- ↑ עי' נתה"מ ציון 48.
- ↑ ע"ע ערב.
- ↑ ע"ע הנ"ל.
- ↑ נתה"מ סי' פו ביאורים ס"ק ג.
- ↑ ב"י חו"מ פו ד"ה וכתב הר"ן, בד' הראשונים שבציון 83.
- ↑ הב"ח שם; דרישה שם ד ובסמ"ע שם ס"ק ה, ובדרישה שם שבלא הגיע זמן הפרעון של השלישי, אין כלל שעבודא דר"נ, ועי' ציון 114 ואילך.
- ↑ או"ז ב"ק סי' קצ; הג' אשרי ב"ק פ"ד סי' ד בשם אביו; גידולי תרומה שער נא ח"א סי' ב; לח"מ מלוה פ"ב ה"ו; יש"ש ב"ק פ"ד סי' יט, ועי' להלן; בהגר"א שם ס"ק י.
- ↑ עי' ציון 8.
- ↑ יש"ש שם; לח"מ שם.
- ↑ עי' ציון 84.
- ↑ יש"ש שם.
- ↑ יש"ש שם.
- ↑ ע' קצוה"ח שם ס"ק ב, ועי' ציון 42 ואילך.
- ↑ ע"ע שעבוד.
- ↑ עי' ציון 83.
- ↑ ע"ע שעבוד.
- ↑ ש"ך חו"מ פו ס"ק ה.
- ↑ ע"ע זה נהנה וזה לא חסר ציון 36 ואילך.
- ↑ שואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' קסג. והיינו דוקא באופן שיש לשני נכסים, אבל כאשר אין לשני נכסים, גובים משלישי.
- ↑ עי' ציון 83 ואילך.
- ↑ יש"ש ב"ק פ"ד סי' יט.
- ↑ ש"ך שם ס"ק ה, בד' הטור והשו"ע חו"מ סי' קכה ג, וש"ך שם ס"ק יח.
- ↑ עי' ציון 92 ואילך.
- ↑ עי' ציון 83 ואילך.
- ↑ יש"ש ב"'ק פ"ד סי' יט.
- ↑ קצוה"ח סי' פו ס"ק ב.
- ↑ ש"ך חו"מ סי' פו ס"ק ה; תומים שם ס"ק ה; נתה"מ שם ביאורים ס"ק ג.
- ↑ עי' ב"י חו"מ פו ד"ה וכתב הר"ן, שקודם שהגיע זמן הפרעון ויש לשני נכסים, החוב של השלישי חשוב משועבדים, ומ"מ מ' שחל השעבוד.
- ↑ ב"ח חו"מ קכה; דרישה שם אות ב וסמ"ע שם פו ס"ק ה, וע"ש (וש"ך שם ס"ק ה) שהוכיח כן מהר"ן כתובות (ו א) שאף אם מדין שעבודא דר"נ אין השני יכול למחול, כל זה רק כשהגיע כבר זמן הפרעון, אבל כאשר טרם הגיע זמן הפרעון, יכול למחול; עי' ש"ך שם.
- ↑ דרישה שם.
- ↑ על מחילת השני לשלישי כאשר יש לשני נכסים, עי' לעיל ציון 108 ואילך, מח' אחרונים.
- ↑ עי' ציון 83 ואילך.
- ↑ תוס' כתובות יט א ד"ה וכגון בתי' הב'; רשב"א שם ד"ה אביי וריטב"א שם ד"ה אמר אביי ומאירי שם, בשם הראב"ד; ש"ך חו"מ סי' מז ס"ק ז, בד' הרא"ש בתשו' כלל סח סי' ג וסט סי' ג, שחזר בו מדבריו בפסקים כתובות פ"ב סי' ט; טור חו"מ פו וש"ך שם סי' מז ס"ק ז בדעתו, ועי' ציון 129; שו"ע חו"מ פו ה. ועי' ק"נ לרא"ש כתובות שם, שהתי' של הראשונים שאינו יכול למחול אינו אלא לסוברים שמכירת שטרות דרבנן.
- ↑ ריטב"א שם; טוש"ע שם.
- ↑ קה"י פסחים סי' כד.
- ↑ גמ' להלן.
- ↑ כתובות יט א.
- ↑ תוס' רשב"א וריטב"א שם.
- ↑ עי' ציונים 147, 153.
- ↑ קה"י פסחים סי' כד בסופו.
- ↑ עי' תוס' כתובות יט א ד"ה וכגון בתי' הא'; בעה"מ שם (ו א); רמב"ן בחי' שם ובמלחמות שם; התרומות שער נא ח"א סי' ד; ריטב"א שם בשם הרא"ה; רבנו ירוחם מישרים נתיב ו ח"ה ובסוף נתיב יד; מ"מ מלוה פ"ב ה"ו (וע"ש פ"א ה"ד); נמוק"י ב"ב (פא א).
- ↑ ב"ק פט א-ב.
- ↑ ראשונים הנ"ל. ועי' רשב"א וריטב"א שם שפירשו באופ"א.
- ↑ דרישה חו"מ פו אות ג וט"ז שם ס"ק ה, בד' רא"ש בתשו' כלל צ סי' א, וביישוב דברי הטור שם (שאינו יכול למחול) עם ד' הרא"ש כתובות פ"ב סי' ט (שמ' שיכול למחול), ועי' ב"ח שם שתי' באופ"א.
- ↑ עי' ראשונים שבציון 118, ושם משו"ע חו"מ פו ה שכן הלכה.
- ↑ שו"ע שם.
- ↑ ט"ז שם ס"ק ה; ש"ך שם ס"ק יב.
- ↑ עי' ש"ך שבציון 118.
- ↑ עי' ציון 131.
- ↑ עי' ציון 65.
- ↑ ש"ך חו"מ סי' פו ס"ק יב.
- ↑ רמ"א אהע"ז ע ח, בשם המרדכי.
- ↑ ע"ע שאר כסות ועונה.
- ↑ ט"ז שם ס"ק י, וע"ש שכ"מ כוונת התוס' כתובות יט א ד"ה וכגון, שלמ"ד מכירת שטרות דרבנן יכול למחול על חובו.
- ↑ עי' ש"ך חו"מ פו ס"ק יב שמעמיד ד' הרמ"א שיכולה למחול באופן שמחלה קודם שאכלה, ולא תי' כט"ז שבחוב דרבנן אפשר למחול.
- ↑ שו"ת מהרש"ך ח"א סי' יב, הו"ד בכנה"ג חו"מ סי' פו הג' הטור אות יא.
- ↑ קצוה"ח שם ס"ח; נתה"מ שם ביאורים ס"ק ז.
- ↑ קצוה"ח שם ס"ק ח.
- ↑ נתה"מ שם.
- ↑ ס' התרומות שער נא ח"א סי' ד: ומסתברא וכו', וע"ש ח"ב סי' א בשם הצרפתים; תשו' הרא"ש כלל עג סי' א; טוש"ע חו"מ פו ה.
- ↑ תשו' הרא"ש שם.
- ↑ קה"י פסחים סי' כד, בד' תשו' הרא"ש שם, ועי' ציון
- ↑ סמ"ע שם ס"ק י; ש"ך שם ס"ק יד.
- ↑ ש"ך שם ס"ק יד, ושכ"מ בריקאנטי סי' רעה בשם רבנו משולם ב"ר נתן.
- ↑ ש"ך שם ס"ק טו, בד' השו"ע שם ו.
- ↑ הג' מיימוניות בתשו' לס' משפטים סי' ט בשם אביאסף: וכגון דא צריכא רבא, ועי' ש"ך שם.
- ↑ ר"י בתוס' פסחים לא א ד"ה משתעבדנא; עי' רשב"א קידושין טו א (מהד' מוה"ק טור קיד).
- ↑ קה"י פסחים סי' כד, בביאור ד' המהרש"א בד' התוס' שם.
- ↑ קה"י שם, ונשאר בצ"ע על הקצוה"ח סי' פה ס"ק ה.
- ↑ טוש"ע חו"מ סי' פו א.
- ↑ תשו' הרשב"א ח"א סי' א'קכב; שו"ע חו"מ סי' פו ד בשם יש מי שאומר.
- ↑ יש"ש ב"ק פ"ד סי' יט; ש"ך חו"מ סי' פו ס"ק י, וקצוה"ח שם ס"ק ד, בדעתו.
- ↑ עי' ש"ך וקצוה"ח שם בדעתו.
- ↑ נתה"מ שם ביאורים ס"ק א.
- ↑ הג' אמרי ברוך לקצוה"ח שם.
- ↑ ע"ע שומר.
- ↑ קצוה"ח סי' פו ס"ק ד. ועי' נתה"מ שם ביאורים ס"ק א שהאריך לדחות ראיותיו.
- ↑ קצוה"ח שם ס"ק ז.
- ↑ קצוה"ח שם: אינו אלא בתורת גוביינא וטירפא.
- ↑ ש"ך חו"מ סי' פו ס"ק ג הדינים העולים א; נתה"מ שם חידושים ס"ק א. ועי' ציון 194.
- ↑ ערוה"ש שם א.
- ↑ קצוה"ח סי' פו ס"ק א; נתה"מ שם ביאורים ס"ק א.
- ↑ או"ש גניבה פ"א הי"ח, וע"ש שבתחילת דבריו נסתפק, שמא חיוב קנס כיון שמשלם יותר ממה שהזיק, אינו בכלל השעבוד, ורק חיוב ממון הוא בכלל השעבוד.
- ↑ יש"ש להלן.
- ↑ ע"ע גרמא בנזקין; גרמי ציון 124 ואילך על חיוב המוסר מדין גרמי, וציון 61 שי"ס שחיוב גרמי הוא מדרבנן.
- ↑ יש"ש ב"ק פ"ד סי' יט, בד' רבנו שמחה המובא בהג' אשרי שם פ"ד סי' ד ובאו"ז ח"ג סי' קצז.
- ↑ ע"ע גרמא בנזקין; גרמי ציון 64.
- ↑ יש"ש שם.
- ↑ ש"ך חו"מ סי' פו ס"ק ב; תומים שם ס"ק י; נתה"מ חידושים שם ס"ק א. ועי' הג' אשרי שם שאף במסור יש שעבודא דר"נ.
- ↑ תומים שם; או"ש גניבה פ"א הי"ח.
- ↑ תומים סי' פו ס"ק ד בד' התרומות שער נא ח"א ס"ה (וע"ש בד' הרא"ש), ובד' הסמ"ע שם ס"ק ב, שהטעם שבהענקה אין שעבודא דר"נ לפי שהוא מתנה.
- ↑ הג' אשרי ב"ק פ"ד סי' ד.
- ↑ הג' אשרי שם בשם רבנו שמחה.
- ↑ ציון 169 ואילך.
- ↑ כתובות פד א.
- ↑ עי' תוס' להלן.
- ↑ תוס' בכורות נב א ד"ה ולא (המתחיל בנא ב).
- ↑ שטה ל"נ למי קידושין טו א ד"ה ואידך; גידו"ת שער נא ח"א סי' ה (בסופו) בדעת רבנו נתנאל בתוס' קדושין טו א ובד' הרמב"ם מלוה פ"ב ה"ו.
- ↑ עי' רשב"א קידושין טו א ד"ה ואידך.
- ↑ ציונים 23, 31.
- ↑ ע"ע הענקה.
- ↑ עי' תוס' קידושין טו א ד"ה ואידך (הב')
- ↑ דברים טו יד.
- ↑ קידושין טו א.
- ↑ עי' גמ' שם.
- ↑ עי' ציון 19.
- ↑ עי' ציונים 195, 197 ואילך.
- ↑ עי' ציון 189.
- ↑ גידו"ת שער נא ח"א סי' ה, ועי' שטה ל"נ למי קידושין טו א וסמ"ע חו"מ פו א.
- ↑ שטה ל"נ למי קידושין טו א.
- ↑ עי' ציון 189. שטה ל"נ למי שם.
- ↑ ר' נתנאל בתוס' קידושין טו א ד"ה ואידך (הב'); שטה לא נודע למי שם ד"ה ואידך בעלמא.
- ↑ ר' נתנאל שם.
- ↑ שטה לא נודע למי שם.
- ↑ עי' ר"י בתוס' שם.