אנציקלופדיה תלמודית:שותפים

From ויקישיבה
Revision as of 12:19, 26 June 2022 by Rakovsky (talk | contribs) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - שנים שיש להם חלק באותו החפץ.</span> <span dir="rtl">בלשון חכמים</span><ref><span dir...")
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search

הגדרת הערך - שנים שיש להם חלק באותו החפץ.

בלשון חכמים[1], שנים שיש להם חלק באותו החפץ, נקראים שותפים, בין שקנו אותו יחד[2], בין שיהא ירושה שירשו, כגון אחים, ועדיין לא חילקו[3], בין במתנה שניתן להם, או בכל איזה דרך שאתה מוצא שיש לשנים[4] חלק יחד[5]. שותף הוא לשון חברותא[6], תרגום וחברי גנבים[7]: ושותפין לגנבים[8]. והנקבה: שותפת, תרגום והיא חֲבֶרְתְּךָ[9]: שותפתך[10].

על איסור עשיית שֻׁתפות* עם גוי*, ע"ע שֻׁתפות.

ביחס לשותפות

שותפות בחיי הסב

בתוספתא שנינו: האחים שהניח להם אביהם נכסים, ולאחד מהם יש לו בנים ועמדו בניו של זה והשביחו את הנכסים והביאוהו לבית הריבוי, לא יאמר לו: תנו לי מה שהשביחו בני את הנכסים, וכן הם לא יאמרו לו: תנו לנו מה שאכלו בניך, אלא מה שאכלו אכלו מן האמצע, ומה שהשביחו השביחו לאמצע[11]. ואמרו על זה בירושלמי[12]: סתם אחים שותפים עד שלושה דורות[13], וכן אמרו במדרש: אם תשקֹר לי ולניני ולנכדי[14], עד כאן לאחים השותפים[15]. ונחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש מהראשונים המפרש כי זה השותף אינו אלא עד שלוש דורות, ובחיי אבי אביהם הדברים אמורים, שאם השביחו הבנים או בני בנים לא יאמרו תנו לי מה שהשביחו בני או בני בני אלא מה שהשביחו לאמצע ומה שאכלו אכלו מן האמצע, לפי שהם נטפלים בתפיסת הבית אחר אבי אביהם, אבל יותר מכאן דומים לאחרים, ואם השביחו או שאכלו, הללו תובעים שבחם והללו תובעים מהם מזונותיהם, מפני שהם כנכרים שהשביחו או שאכלו, שהרי אין להם לעצמם חלק בנכסים, אלא מקרובות אבי אביהם וכבר נתרחקו קרובתם, ולפיכך אין להם להתפרנס, וכן אם השביחו שמים להם כאריסים[16], אבל אם מתו האבות ונשארו הנכסים משותפים בין הבנים, אפילו עד כמה דורות, אם השביחו האחרים את הנכסים השביחו לאמצע, ומה שאכלו אכלו מן האמצע, שהרי יורשים שותפים הם[17]. ב) ורוב הראשונים ואחרונים מפרשים שהדברים אמורים כשמת האב[18], שאם מת אביהם והתנהגו בשותפות[19], על הסתם אוכלים ומתפרנסים יחד הם שותפים עד שלוש דורות[20], אבל אם עשו שותפות בפירוש, אפילו כמה וכמה דורות[21].

שמירת השותף

השותפים שומרי שכר[22] הם[23], שמה שכל אחד נוטל חלק במה שירויח חבירו הוא שכרו על מה שהוא מתעסק בשל חבירו[24], לפיכך אם מרשות אחד מהם נגנב - או נאבד[25] - דבר של שותפות, חייב לשלם[26], כשומר-שכר*[27]. במה דברים אמורים, בזמן שכל אחד ואחד מתעסק בשותפות זמן ידוע ונגנב לו בזמן שמתעסק בו[28], שאמר לו: שמור לי היום ואני אשמור לך[29], שאז אינו פטור משום שמירה בבעלים[30], שלא שעבד נפשו להיכנס במלאכה עד למחרת[31], ובאותו זמן הוא כשכירו של חבירו[32]. אבל אם התחילו להתעסק ביחד - בשעה אחת, אף שכל אחד מתעסק בביתו[33] - אפילו אם אחר כך נתעסק בו כל אחד לבדו, פטורים, ששמירה בבעלים הוא[34]. ואם מתחילה נתעסק בו אחד לבדו, ואחר כך נתעסקו בו שניהם ביחד, ונגנב, הראשון חייב, שלא היה השני עימו במלאכתו כשהתחילה שמירתו, והשני פטור, שהראשון היה עימו במלאכתו כשהתחילה שמירתו[35].

חיוב השותף כשומר שכר שהוא כשכל אחד נתעסק בו לבדו[36], נחלקו בו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שאם קנו השותפים בסתם, ולקח אחד מהם ושמר בסתם, וחבירו שתק, ונגנב או אבד, חייב, שזה יאמר: אתה שומר שכר שלי, שלאחר שהיית שומר יום או שבוע או יותר הייתי אני רוצה לשמור[37], או שאפילו אם התנדב חינם, מכל מקום מן הסתם קיבל שמירת כולו עליו[38]. ב) ויש סוברים שאינו שומר שכר אלא דוקא שהתנו מתחילה שיתעסק כל אחד לבדו[39], אבל כשלא התנו מתחילה ועמד אחד והתעסק בשותפות לבדו זמן מה מנדבת ליבו, אינו כשומר שכר בשמירת השותפות, רק כשומר-חנם*[40], שהרי עשה לו טובה בחינם[41], ומאחר שלא אמר לו בפירוש אינו נעשה שומר שכר, שיכול לומר: אילו היית אומר לי ואני אשמור שלך לא הייתי נזקק לכלם אלא חצי הייתי נותן בידך או הייתי נזהר ביותר, אבל עתה שלא אמרת לי, שומר חינם אני ופטור[42].

חילקו השותפות לגמרי ונשאר ביד אחד מהם מעות לפרוע לגוים ואבדו או נגנבו ממנו, אין חבירו חייב לשלם לו ההפסד, אבל אם נשאר גם כן לשני השותפות בידו, הוא שמירה בבעלים וההפסד על שניהם[43].

יש מהראשונים החולקים על כל זה, וסוברים ששותף אפילו שומר חינם אינו[44].

חזקה

דבר הידוע שהוא משל השותפות, אין לאחד חזקה* בו על חבירו[45]. ואפילו נשתהה בידו זמן רב - אינו יוצא מחזקתו של שני[46] כל ימי השותפות[47], ששותפים אינם מקפידים זה על זה[48] - ואינו יכול לומר שלקחו ממנו או שנתנו לו במתנה[49], ונאמר לאחר שהמוציא-מחברו-עליו-הראיה*, אלא הרי הוא בחזקת שניהם[50] עד שיביא האחר ראיה[51], ואין לו ראיה אלא בעדים[52]. ולאחר שחלקו[53], יש לו חזקה[54] מיד[55], שמה שאין לשותפים חזקה אינו אלא משום ששותפים אינם מקפידים זה על זה[56], וכיון שחלקו טעם זה אינו[57].

דין זה, ששותפים אין להם חזקה זה על זה[58], אינו אמור רק כשידוע שיש לשניהם שוה בשוה בשותפות - ואומר האחד: כולה שלי, שקניתיה ממנו, שאינו נאמן[59], שעוקר לגמרי העדות על השותפות[60] - אלא אפילו אם זה הביא מעות וזה הביא מעות ועשו בהם עסקה, ואיננו יודעים כמה הביא כל אחד, ואחר כך הוציא האחד חפץ מתחת ידו ואמר: שני שליש שלי ושליש של חברי - אף על פי שהעדים אינם יודעים כמה מעות לאחד[61] - אינו נאמן[62], אלא חולקים לו בשווה[63], ומחזיקים השיתוף לאמצע[64]. והדברים אמורים כשאינו יכול לטעון: לא היו דברים מעולם, או: החזרתיו לך, כגון שראו לו עדים תחת ידיו ויודעים שהוא העסק שקנו שניהם[65].

בגדים שעליהם

אחים שהם שותפים - בעזבון שהניח להם אביהם[66], שעדיין לא חלקו[67] - יכול כל אחד למחות בחבירו שלא יקנה דבר לעצמו מהשותפות אם לא ינכה אותו מחלקו[68], ואם לא מיחו וקנו לעצמם[69], כשבאים לחלוק שמים הבגדים שעליהם[70], וחולקים הממון[71], כפי מה שהם שוים בשעת חלוקה[72], אבל אם בלו לגמרי או אבדו, אין מחשבים אותם להם[73], ואין מנכים להם מחלקם כנגדו, שמלכתחילה מוחלים זה על זה, שאינם מקפידים אלא בדבר הנראה לעינים[74].

קנו בגדים - לנשיהם[75] - ולבניהם ולבנותיהם, אין שמים אותם[76], ואין חולקים הממון[77], שכבר זכו בהם לעצמם[78], שמתביישים להביאם לבית-דין* - שלא יפשיטום ערומים[79] - ומחלו זה לזה[80], והאחים כל זמן שהם ניזונים ומתפרנסים מתפיסת הבית, בסתם מוחלים הם אלו לאלו, אף על פי שיש לזה הרבה בנים יותר מן האחר[81].

במה דברים אמורים שאין שמים בגדי הנשים והבנים והבנות[82], בבגדי חול[83], אבל בבגדי שבת ורגל נחלקו אמוראים בירושלמי: לדעת ר' מנא, בגדי רגל חולקים, ובבגדי שבת יש להסתפק בדבר[84]. ולדעת ר' אבין, בין בגדי רגל בין בגדי שבת מביאים לאמצע וחולקים[85]. ובטעמו נחלקו ראשונים: יש מפרשים הטעם, שבגדי חול מוחלים הם אלו לאלו, אבל בגדי שבת ורגל שהם יקרים אינם מוחלים[86]. ויש מהראשונים מפרשים הטעם, שדוקא על בגדי חול מוחלים, שמתביישים להביא הבנים לבית דין שישומו בגדיהם[87], שלא יפשיטום ערומים[88], אבל בגדי שבת, שיכולים להביא הבגדים לבית דין ואינם צריכים הם עצמם לבוא, שמים[89], ואפילו אם יבואו לבית דין לבושים בגדי שבת ויום טוב, פושטים אותם ונותנים להם כסות הראויה להם[90].

להלכה פסקו ראשונים ואחרונים, שבגדי שבת - ויום טוב[91] - שמים להם[92].

היה הגדול שבאחים, נחלקו בו הדעות: א) לדעת רב פפא, אין שמים בגדי האחים בשעת חלוקה[93], אלא בשאר אחים[94], אבל בגדול שבאחים - העוסק בנכסים להכניס ולהוציא[95] - אף בגדים שקנה לעצמו, אין שמים לו[96], שנוח להם - שמתכסה במלבושים נאים[97] - כדי שישמעו דבריו[98], ואם כשיבואו לחלוק ישומו מה שעליו, מלכתחילה ימנע ולא ילבש בגדים נאים, ויבוא הפסד ליתומים, שלא ישמעו דבריו[99]. ויש מהראשונים שפסקו כן להלכה[100], וכתבו שמכל מקום לכתחילה יכולים למחות בו שלא יקנה[101], אבל כל זמן שלא מיחו מן הסתם נוח להם בזה[102], כדי שישמעו דבריו[103]. ב) ויש מהראשונים סוברים שמחלוקת אמוראים בדבר, ולדעת ר' אלעזר שמים אף בגדי הגדול שבאחים, ופסקו כן להלכה[104].

להלכה כתבו הפוסקים שגדול האחים אין שמים מה שעליו[105].

כל הדברים האמורים שאין מחשבים בשעת החלוקה[106], כתבו אחרונים שתקנת-חכמים* הוא, שכן אמדו דעת סתם אחים, שמוחלים על זה[107]. ויש מהאחרונים שנראה מדבריהם שאינה תקנת חכמים[108].

שאר שותפים שאינם אחים, כתבו ראשונים שאף בהם הדין כאחים[109], וביארו אחרונים הטעם, שהם גם כן מן הסתם מחלו על כל הדברים הנאמרים[110], אלא שאין זה מתקנת חכמים[111] - כפי הדין באחים, לסוברים כן[112] - אלא משום המנהג*[113], ותלוי באומדן הדעות[114], שהוא כאילו התנו זה על זה שהולכים אחר המנהג[115].

על שותף שמכר דבר של שותפות ונתאנה בפחות משתות, ע"ע אונאה[116]. על שותפים שרצו לבטל השותפות שלהם, ע"ע חלוקת-שֻׁתפות*. על עצם השֻּׁתפות* ומהותה, ע"ע שֻׁתפות*. ושם, כיצד שותפות נעשית. על השותפים שיש להם אונאה* זה על זה, ע"ע הנ"ל. על האומנים שנשתתפו באומנות, כיצד נעשים שותפים, ע"ע הנ"ל. על המשתתף עם חבירו בסתם, שאינו הולך אלא אחר מנהג* המדינה, ע"ע הנ"ל.

מתעסק בלא רשות

שותף שנכנס - ללא רשות[117] - לשדה המשותפת ועבדה - והוא הדין אם מתעסק בלא רשות בדבר המטלטל המשותף[118] - חשוב כיורד ברשות[119], כאילו נתן לו חבירו רשות וציוהו להיות במקומו[120], ונוטל כדין אריסי העיר[121], אפילו בקמה העומדת ליקצר, ואפילו בשדה שאינה עשויה ליטע[122]. ואף על פי ששאר אדם שאינו יורד ברשות, אפילו נטע שדה העשויה ליטע וזרע שדה העשויה לזריעה, אינו נוטל כדין אריס* שנוטל בגמר הפירות לשליש או לרביע או למחצה, אלא שמים לו כמה אדם רוצה ליטול לקבל שדה זו ליטע, מכל מקום שותף כיורד ברשות, וכאילו אמר לו לירד בתורת אריסות לשליש או למחצה[123].

היתה היציאה יתירה על השבח, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שאינו נוטל הוצאה, רק כפי השבח שמשביח, ואם לא השביח כלום, אינו נוטל כלום[124], ואינו כיורד ברשות לגמרי, שאילו יורד ברשות נוטל הוצאה אף על פי שהיא יתירה על השבח, ובשבועה, שהרי שליחותו עשה, אבל כאן אין לו אלא הוצאה שיעור שבח, ובשבועה, שאינו עדיף ממוציא הוצאות על נכסי אשתו וגרשה, שנוטל מה שהוציא בשבועה, ואינו אלא הוצאה שיעור שבח[125]. ואפילו נטע שדה שאינו עשוי ליטע או זרע שדה שאינו עשוי לזריעה, שבאדם רגיל שמים לו וידו על התחתונה, אם השבח יותר על היציאה מקבל היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח, מקבל השבח, בשותף לעולם יש לו דין אריס ואם אין כאן שבח על כל פנים נותן לו חלקו בהוצאה[126]. ב) ויש מהראשונים סוברים שדינו ממש כיורד ברשות, ונוטל בשבועה הוצאה, אף על פי שהיא יתירה על השבח[127].

להלכה כתבו הפוסקים שהשותף אינו נוטל הוצאה, רק כפי השבח שמשביח, ואם לא השביח כלום, אינו נוטל כלום[128].

מיחה השותף השני שלא לעשות, כגון שבנה בנין והוא מוחה בו, אם הוא דבר שאי אפשר שלא לבנות צריך חבירו ליתן לו חלקו, ואם אינו צריך לבנות, יכול לומר לו טול עציך ואבנך[129].

נדר איסור הנאה

שותפים שנדרו הנאה זה מזה, ויש להם חצר בשותפות[130], נחלקו בהם תנאים ואמוראים בדעתם:

א) לדעת רבה אמר זעירי, אם אין בה כדי חלוקה - ארבע-אמות* לכל אחד[131] - דברי הכל מותרים ליכנס לחצר[132], משום שכיון שאין בה דין חלוקה והדבר ידוע שלעולם תעמוד בשותפות, ושיש רשות לכל אחד מהם להשתמש בה כל שעה שירצה, הכל מודים שיש ברירה*, לפי שרוב קניה זו הובררה מתחילתה, ואינו דומה לשאר ברירות[133], שהדבר תלוי במחלוקת תנאים[134]. ואם יש בה כדי דין חלוקה, נחלקו בה תנאים[135]: לדעת תנא קמא אסורים להיכנס לחצר[136], שלדעתו אין ברירה[137], ואין אומרים הוברר הדבר כמשתמש, שגוף החצר קנוי לו לתשמישו, משום שכיון שיש בה דין חלוקה בשעת קנייתם, לא הוברר שיהא רשאי זה להשתמש בחלק זה, ששמא לא יבוא לחלקו[138]. ולדעת ר' אליעזר בן יעקב, זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו[139], שלדעתו יש ברירה[140], לפי שבתחילה כשקנו אותה, על דעת כן קנאוה, שכל עוד שלא יחלקו אותה יהיה כל גוף החצר קנוי לתשמיש כל אחד מהם[141].

ב) ולדעת רב יוסף אמר זעירי - וכן מסקנת התלמוד[142] - אם יש בה כדי חלוקה, דברי הכל אסורים להיכנס לחצר[143], שכיון שאפשר בחלוקה אין סומכים על ברירה[144], שכיון שחצר זו לחלוקה היא עומדת אי אפשר לומר שמתחילה קנאוה כולה כל אחד לתשמישו, ששמא האחד יכוף את חבירו לחולקה[145]. ואם אין בה כדי חלוקה, נחלקו בה תנאים[146]: לדעת תנא קמא אסורים להיכנס לחצר[147], שלדעתם אף כאן אנו אומרים שאין ברירה[148]. ולדעת ר' אליעזר בן יעקב, זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו[149], שלדעתו, כיון שאי אפשר לחלוק סומכים על ברירה[150], שכיון שאי אפשר לאחד מן השותפים לעכב את חבירו מלהשתמש בו לעולם, ולא לכרופו לחלוק, מתחילה על מנת כן קנאוה שתהא גופה קנויה לגמרי לכל אחד לתשמישו בשעת תשמישו, וכשמשתמש בה אנו אומרים הוברר הדבר למפרע שמתחילה היתה קנויה לו לשעה זו, ואף על פי שאין ברירה, כאן יש ברירה לפי שעיקר הקניה נתבררה משעה ראשונה[151].

ג) במקום אחר בתלמוד אמר רבינא שמחלוקת התנאים היא - בין אם יש בה דין חלוקה ובין אם אין בה דין חלוקה[152] - שלדעת תנא קמא אין ברירה, ולדעת ר' אליעזר בן יעקב יש ברירה[153].

להלכה פסקו בתלמוד כר' אליעזר בן יעקב[154], ופסקו ראשונים ואחרונים - כדעתו, לפי מסקנת התלמוד[155] - שאם היו שניהם שותפים בחצר, אם יש בה דין חלוקה - חל הנדר[156] - ואסורים להיכנס בו[157], שהרי אסור לכל אחד לדרוס על חלק חבירו שאסרו עליו, וכל זמן שלא חלקו, בכל מקום שידרוס כף רגלו שמא על חלק חבירו הוא דורס, ואף על פי שדרך העולם לוותר על זה, במודר הנאה אסור, שודאי מקפיד[158]. ואם אין בו דין חלוקה - לא חל הנדר[159] מעיקרו[160] - ומותרים ליכנס בו[161], שכיון שאין בחצר זה דין חלוקה ואי אפשר לאחד מן השותפים לעכב על חבירו מלהשתמש בו לעולם ולא לכופו לחלוק, אנו אומרים ודאי מתחילה כשקנאוה על מנת כן קנאוה שתהא גופה קנויה לגמרי לכל אחד לתשמישו בשעת תשמישו, וכשמשתמש בה אנו אומרים הוברר הדבר למפרע שמתחלה היתה קנויה לו לשעה זו[162], ואף על פי שלהלכה בדאוריתא אין ברירה[163], כאן יש ברירה, לפי שעיקר הקנייה נתבררה משעה ראשונה[164]. וביארו ראשונים שאף על פי שרבינא "בתראי" והלכה-כבתראי*[165] אין דוחים משום זה מסקנת התלמוד, שלא חולק בה אמורא במפורש[166].

במה דברים אמורים שאסורים להיכנס לחצר, קודם חלוקה, אבל לאחר חלוקה, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שלאחר חלוקה כל אחד ואחד נכנס לחלקו[167], שאנו עדים ("אנן-סהדי*") שעל מנת כן נשתתפו, שלא יוכל אחד מהם לאוסרה על חבירו בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה, שאם כן אסר עליו נכסים שלו, ואינו בדין[168]. וכן כתבו הפוסקים להלכה[169]. ב) ויש מהראשונים סוברים שאף אחר חלוקה אסורים, שאין לומר כיון שחלקו הוברר הדבר למפרע שהוא חלקו המגיעו משעה ראשונה והוא לא נאסר אלא בחלק חבירו, שאם כן ברירה זו היא כשאר הברירות, ולהלכה בדאוריתא אין ברירה[170].

על המדיר אחד מהשוק הנאה מחצר שיש לו בשותפות, ע"ע נדר.

פדיון השותף

שותף אינו חייב לפדות שותפו[171], אף על פי שנתפס מכח השותפות[172], ואפילו נתפס שלא בפשיעתו[173], שלא קיבל עליו נזקי גופו של שותפו[174], ודוקא גבי רפואה שאין לו קצבה אנו אומרים שהוא כמו מזונות[175], אבל אונס תפיסה ושביה אין זה כמו מזונות, ושותף אינו חייב באחריות חבירו, ששותפים הם שומרי שכר[176] זה לזה בעסק הממון[177], אבל בעסק שמירת גופו, כל אחד שמירת גופו עליו ואין חייב בשמירת חבירו[178]. ואם יש מנהג* שהשותף פודה את חבירו, הכל הולך אחר המנהג[179].

היו שותפים, ופדה האחד את חבירו מהאמצע, אף על פי שאינו חייב, ונמשכה השותפות, ולא היו מקפידים זה על זה ומתו שניהם, יורשי הפודה נוטלים בתחלה מן השותפות כשיעור פדיון שפדה אביהם את שותפו, ואף על פי שלא תבע אביהם את השותף כל ימי חייו, בשביל זה לא מחל כי רצה להמתין עד שעת חלוקה[180].

כשהרווח אינו מחמת השותפות

שירד לאומנות המלך

שותפים, שנפל אחד מהם לאומנות - המלך[181] - נפל לאמצע[182], מה שמרויח באותו אומנות יחלק עם אחיו[183]. במה דברים אמורים, באחים השותפים[184], שלא חלקו ירושת אביהם[185], לפי שאנו רואים האחים כל זמן שלא חלקו תפוסת הבית כאילו כולם אחד, וכאילו היה האב קיים בנכסים שירשו מהאב והם ובניהם ובנותיהם מתפרנסים מתפוסת הבית[186], ונקראים אחים שותפים, כשעומדים יחד בלא חלוקה, אפילו עד שלוש דורות[187]. אבל אחים שאינם שותפים יחד בתפיסת הבית, אין שוים בדין זה[188], שאנו אומרים שלא נתכוונה המלכות אלא להרויח לזה[189].

שותף שאינו אח

היו שותפים שאינם אחים, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים ששותפים שאינם אחים אין שוים בדין זה[190], לפי שהם גורסים במשנה: האחים השותפים[191], או: אחים השותפים[192], ומפרשים דהיינו האחים שהם שותפים[193], שדין זה הוא דוקא באחים שהם שותפים[194], שכל זמן שלא חלקו תפיסת הבית הם כאילו כולן אחד וכאילו היה האב קיים, אבל בשאר השותפים הכל לעצמו[195].ב) ויש סוברים שדין זה הוא אף בשאר שותפים[196], שהם גורסים במשנה: האחים והשותפים[197], או: האחים ושותפים[198], או: האחים או השותפים[199]. או שהם גורסים במשנה: האחים השותפים[200], אלא שלדעתם אינו בא אלא לשלול אחים שאינם שותפים, אבל שאר שותפים דומים לאחים, שניזונים מהאמצע[201].

להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים דין זה רק באחים[202]. ויש הפוסקים שדין זה הוא בכל השותפים[203].

אומנות המלך ואומנות אחרת

אומנות זו שאמרו היינו אומנות המלך[204], כגון שמינוהו גבאי - מוכס[205], לגבות מנת המלך מבני העיר, ומה שמרויח באותו ממון הוא שלו, בשכר שמקבצו, והקרן נותן לאוצר המלך[206] - או פולמוסטוס[207] - ויש גורסים: בולמוסטוס[208]. ויש גורסים: פלומוסטוס[209]. ויש גורסים: פומליסטוס[210]. ויש גורסים: קולמוסטוס[211] - דהיינו שוטר[212]. ויש מפרשים: שומר[213]. ויש מפרשים: לוחם מלחמות[214]. ויש מפרשים: סופר[215], וכל כיוצא בזה[216], שמכניס ומוציא בממון המלך[217]. ויש גורסים: פלמיטוס[218] - ויש גורסים: פולמיטוס[219] - ומפרשים: ממונה[220].

נתמנה לאומנות שאינה אומנות המלך, אף על פי שמינהו מחמת אחיו, השכר לו לבדו[221], כיון שאין האחים מתעסקים עימו באותה אומנות, אלא הוא לבדו מתעסק בה[222], שמה שנעשה סופר או אומן ולא שיבח נכסי שותפות כלל, ודאי שהכל לעצמו[223]. ואפילו נלקח לשאר אומנות מחמת אביו, כגון שאביו היה אומן אצל עשיר אחד, וכשמת לקח אחד מבניו, הוא לעצמו, שהמלך עושה בשביל חסד עם היתומים - לסוברים כן[224] - מה שאין כן בשאר אנשים שאין משלמים רק שכר אומנותם[225]. ויש החולק וסובר שאפילו לאומנות אחרת הוא לאמצע[226].

שכר עצמו

מי שנפל לאומנות המלך מחמת אחיו, שהשכר לאמצע[227], מכל מקום שכר פעולת כל יום כראוי לפועל, נוטל לעצמו, ובשאר הריוח חולקים[228], ששכר פועל מקבל עבור האומנות, והשאר נותן המלך בשביל החסד של היתומים - לסוברים כן[229] - ולכן הוא לאמצע[230]. וכתבו אחרונים דהיינו כשאין האחים יכולים לעשות מלאכה זו, שהרי המלך קיבל אותו למלאכה זו, אבל בשאר שותפים שמחויבים שניהם להתעסק, ועסק אחד יותר, אינו נוטל שכר טרחתו, כיון שלא הודיעו ועסק יותר בעצמו, שיכול השותף השני לומר אם היית מודיע לי הייתי עוסק בעצמי גם כן[231].

כשנתמנה לאומנות המלך מחמת עצמו

במה דברים אמורים שהרווח לאמצע[232], שנתמנה לאומנות המלך מחמת אביו[233], וכן אם נתמנה לאומנות המלך מחמת אחים, הרווח לאחים[234], ואפילו היה חריף יותר משאר אחיו, אין אומרים שחריפותו גרמה לו שנתמנה[235], והוא הדין כשבא מחמת השותפות[236].

במהות המינוי מחמת אביו, נחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שמחמת אביו נפל לאומנות זו, שכן מנהג המלך מעמיד מבית זו מוכס חודש אחד ומבית זו חודש אחד, וכן מכל בתי העיר[237], וכן מנהג העיר לקחת מכל בית שוטר אחד, לפי הזמן הקבוע, או לחודש או לשנה[238], שדרך המלך למנות אנשי המבוי איש איש חדשו לגבות חוקי המלך, כאלו תאמר אנשי בית ראשון של מבוי בתשרי ושני לו במרחשון[239], ונמצא שאחד מן האחים שנתמנה בכך לא מחמת עצמו מתמנה ואפילו היה חריף יותר - מאחיו - אלא מחמת כולם[240]. ב) ויש מפרשים שהיה אביהם ידוע בדבר זה ואמר נעמיד תחתיו בנו כדי לעשות חסד עם היתומים[241], או שהיה קרוב למלכות וגמלו חסד בעבורו לפניו, ואין צריך לומר בזמן שנפל מחמת האחים[242]. ג) ויש מפרשים שמחמת עושר הוא שמינוהו גבאי, שכן דרך המלכים לעשות כן[243], שהמלך נותן עיניו בעשירים ומחמת ממונם הוא ממנה אותם כדי שיקח מהם לעיתים מה שהוא צריך ליקח[244], ואם אינו עשיר ומחמת ממונו של אחים הוא שמינוהו, לאמצע הוא[245].

נתמנה לאומנות המלך מחמת עצמו, הרווח לעצמו[246]. דהיינו שנתמנה מחמת חשיבותו ומחמת חריפותו[247], שהיה ראוי לכך יותר מהאחרים, או שהליץ אדם בעדו, שלא מחמת אביו ושלא מחמת אחיו[248], או שמינוהו מחמת עושרו, ולא מחמת עושר אחיו[249].

בהפסד

בירושלמי אמרו שאף בהפסד הדין כך[250], שאם נטל ממנו המלך מחמת ממון האחים ועשרם, ההפסד לכולם, ואם מחמת ממון עצמו, שכבר היה עשיר, ההפסד לעצמו[251], שאם יצא שם לאחד מהם שהוא עשיר, והמלך תובע מן העשירים שיתנו לו, ונתפס זה בתוך העשירים, אם עשיר מחמת נכסיו אינו נותן מתפוסת הבית אלא מנכסי עצמו, שלא נתבע בתוך העשירים מחמת אחיו אלא מחמת עצמו, אבל אם שם עשירותו מחמת ממון הבית על אותו ממון הוא נתבע ולפיכך יתן מתפוסת הבית[252], ומעשה ברב נחמן - ויש גורסים: ר' שמעון[253] - בנו של - ר'[254] - שמואל בר נחמן, שנתפס ל"בולי" - בתוך העשירים מחמת עשרו[255] - והורה ר' אמי, אם יש בנכסיו שנתפש לו, ינתן לו מנכסיו, ואם לאו, ינתן לו מן האמצע[256]. וכן פסקו ראשונים להלכה דין זה אף בהפסד[257].

ללמוד תורה או אומנות

רצה אחד מהאחים השותפים לילך ללמוד תורה או אומנות - אין צריכים לתת לו כל מה שצריך[258], שודאי צריך אדם יותר כשהוא לבדו אוכל מכשהוא אוכל בשותפות[259], ויכולים לומר: אכול עימנו בשותפות כמונו, וניתן לך, אם לא, לא ניתן לך מזונות[260], כיצד יעשה[261] - ישומו כמה יגיע לחלקו בהוצאות כשהם ביחד וכך יתנו לו[262], אף על פי שצריך יותר כשהוא לבדו[263], והמותר יתפרנס משלו[264].

בברייתא שנינו דין זה באחים[265], וכן הביאו ראשונים ואחרונים להלכה דין זה באחים השותפים[266], שלא חלקו עדיין[267], וביארו אחרונים שאם הם סתם שותפים, כיון שנשתתפו על דעת שיתעסקו בעסק השותפות ודאי אינו יכול להניח השותפות ולילך ללמוד תורה או אומנות[268]. ויש מהראשונים הפוסק דין זה אף בסתם שותפים[269], וביארו אחרונים דהיינו בשותפים שאינם צריכים לטרוח בשותפות שניהם ביחד, אלא זה עוסק בלבדו שנה או חצי שנה, ואחר כך עוסק השני גם הוא שנה או חצי שנה, ובדרך זה אין חילוק בין אחים לשותפים, שכשאין זמנו לעסוק בשותפות הולך ללמוד תורה, וכשהגיע זמנו חוזר לביתו ועוסק בשותפות[270], וכן כתבו הפוסקים להלכה[271].

מציאה

בירושלמי אמרו: כך אנו אומרים, אדם שמצא מציאה, אחיו חולקים עימו[272]. ונחלקו ראשונים: יש מהראשונים ואחרונים מפרשים שהדברים אמורים בתמיהה[273], שמציאתם של השותפים לעצמם, אלא אם כן התנו שהמציאה לאמצע[274]. ויש מהראשונים מפרשים שהדבר נאמר בניחותא[275], שאדם שמצא מציאה, אחיו השותפים חולקים עימו[276], שאם שותפים בכל, אחיו חולקים עימו[277], אבל אם אין להם שיתוף אחר אלא שהממון בלבד הוא משותף ביניהם אבל זה אוכל בפני עצמו וזה אוכל בפני עצמו ומה שמותיר ממזונותיו מותיר לעצמו אף מציאתו לעצמו ולא לאמצע[278].

להלכה נראה מדברי הפוסקים ששותף שמצא מציאה, המציאה לעצמו[279], אלא אם כן התנו ביניהם אחרת[280].

גניבה וגזילה

בירושלמי אמרו: כך אנו אומרים, אדם שיצא לליסטות, אחיו חולקים עימו[281]. ונחלקו ראשונים ואחרונים: יש מהראשונים ואחרונים מפרשים שהדברים אמורים בתמיהה[282]. ויש מהראשונים מפרשים שאחים - שותפים - שיצא אחד מהם ללסטים או לגנוב בלא דעת חבירו, חולקים[283].

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שאם גנב או גזל השותף צריך לחלוק עם חבירו, ואם הפסיד, ההפסד לעצמו[284], ודוקא אם הפסיד קודם שנודע לחבירו, אבל אם חלק הגניבה עם השותף ואחר כך בא עלילה עליו, וכן אם קנה גניבה וחלק עם חבירו ובא אחר כך עלילה, ההפסד גם כן לאמצע, מאחר שנתרצה למעשיו[285], ואין הדברים צריכין קנין*, שמיד שקבל והסכים למעשיו נשתעבד עמו לכל מה שיבוא מזה[286]. ויש הפוסקים ששותף שגנב או גזל, הריוח לעצמו[287].

שותף שאמר לשותפו: גנוב וכל נזק שיגיע לך אשלם, פטור, ואף על פי שנהנה מאותה גניבה[288], שאין שליח לדבר עבירה, ויכול לומר לו: נוח לי בהיתר ולא באיסור[289].

פטור מוכס

בתוספתא שנינו: השותפים שמחלו להם מוכסים, מה שמחלו מחלו לאמצע[290], ואם אמרו: בשביל פלוני מחלנו, מה שמחלו מחלו לו[291]. ונחלקו ראשונים: א) יש מפרשים ששותפים, שביקש אחד מהם מהמוכס שימחול לו, ומחל לו, הוא לאמצע[292], כאילו הוא שלוחם[293] לבקש בשביל כולם[294], שאין שותף חולק שלא לדעת חבירו, ודרך השותפים לטרוח בשביל חבריהם[295], ואם מעצמו בלא פיוס - שלא ביקשם על ככה[296] - אמר - המוכס - אני מוחל בשביל פלוני, הוא שלו לבדו[297], ולא זכו חביריו עימו[298], שודאי לו לבדו מוחל[299]. וכן כתבו הפוסקים להלכה[300]. ב) ויש מהראשונים מפרשים שאם ביקש מהם למחול, אף על פי שלא היה שם אלא הוא, מחלו לאמצע, כיון שמחלו סתם[301], אבל אם אמרו: בשביל פלוני מחלנו, אפילו על ידי בקשתו מה שמחלו מחול לו[302].

הציל מגייס

שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד גייס וטרפה, והיו שני שותפים והציל אחד מהם את של השותפות, הציל לאמצע[303], בין היה חבירו יכול להציל בין לא היה יכול להציל[304],

אם לא אמר: לעצמי אני מציל[305], שלא חלק[306], ויפה עשה שמסר נפשו על העסק של שניהם, שהואיל והוא שותף עימו דרכו לטרוח על כל העסק[307], שאף על פי שחבירו לא היה יכול להציל, דרכו של שותף לטרוח על כל העסק, וכיון שהציל ולא אמר כלום ודאי דעתו להציל לצורך השותפות היה והרי הוא לאמצע[308]. אבל אם אם אמר: אני אציל לעצמי, הציל לעצמו[309], שמעכב בחלוקתו את מה שהציל[310], שחולק שותפותו בדבריו אלו[311], שכגון זה - במקום שיש הפסד[312] - שותף חולק שלא לדעת חבירו[313]. ונחלקו ראשונים: א) יש סוברים שאם אמר אני אציל לעצמי, אין חילוק בין יכולים להציל בין אין יכולים להציל[314]. ב) ויש מחלקים: אם הם יכולים להציל, מה שהציל עד כדי חלקו הוא לעצמו[315], ואם הציל יותר הרי הוא של שותפים[316], ואם אין יכולים להציל, הכל לעצמו[317]. יש מהאחרונים מבארים הטעם, שאם היה חבירו יכול להציל, הרי לא נתייאש והמותר הוא של חבירו, ואם לא היה יכול להציל, הרי נתייאש והכל שלו[318]. ויש מהאחרונים מבארים, שכיון שסתם אדם שעמד בשיירה והציל מהגייס, אם היו יכולים להציל, כל מה שהציל הציל לאמצע[319], ואפילו אמר: כל מה שאני מציל אני מציל לעצמי[320], לא עדיף שותף שאמר, מאחר שאינו שותף שאמר[321].

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שאם אמר: לעצמי אני מציל, הרי זה חלק מחבירו והציל לעצמו[322]. ויש פוסקים שהציל לעצמו כל מה שהגיע לחלקו, אבל אם הציל יותר, הוא שלהם, ודוקא שהם יכולים להציל, אבל אם אינם יכולים להציל, הכל שלו[323].

אמר השותף שאמר שהציל לעצמו, ואין לו עדים, כתבו ראשונים ואחרונים שנשבע שלא נתכוין להציל אלא לעצמו, וזוכה[324]. וביארו אחרונים שאף על פי שדברים-שבלב* אינם דברים, יש אומדנא* מוכחת היא, שבודאי במקום הפסד יציל לעצמו קודם, ובמקום אומדנא מוכחת מועיל - לסוברים כן[325], וכן הלכה[326] -דברים שבלב[327].

איסורי סחורה

נבילות וטריפות, שקצים ורמשים, שאסור לעשות בהם סחורה[328] - וכיוצא בהם בדברים שאסור להתעסק עימהם לבני ישראל[329] - אם עבר השותף - או המתעסק במעות חבירו למחצית שכר[330] - ועשה בהם סחורה, השכר לאמצע[331], ואם הפסיד, הפסיד לעצמו[332], מפני שעבר עבירה[333], שיש איסור בעסק סחורתם, נמצא שהוא שינה להתעסק בדבר שאין הדרך לסחור בו, וכל המשנה ידו על התחתונה[334], שיאמר השותף: לא היה רצוני שתעשה סחורה בדברים אסורים[335].

על האיסור לעשות סחורה* בנבילות וטריפות, שקצים ורמשים, ע"ע סחורה.

שותף שחלה

חלה אחד מהאחים השותפים - לסוברים שהמשנה עוסקת באחים בלבד[336]. או שחלה אחד השותפים, לסוברים שהמשנה עוסקת אף בשותפים שאינם אחים[337] - ונתרפא, נתרפא משל עצמו[338]. והיינו שחלה בפשיעה[339], מרוב חום או מרוב קור[340], כגון שהלך בשלג בחורף או בחום בימות החמה וכיוצא בזה[341], שהיה יכול לשמור עצמו[342], שלא ישב אז בביתו בזמן הקרירות והחום כדרך העולם אלא נשא ונתן אז כדרכו ונסע ממקום למקום[343], ואין חילוק בין הולך ברגליו או יושב בעגלה[344], והוא הדין כל דבר שיכול להישמר, כגון שאכל דברים המזיקים וכיוצא בו[345], אבל באונס - שלא פשע הוא בעצמו[346] - נתרפא מן האמצע[347], שאין השותפים מקפידים זה על זה[348].

בתוספתא אמרו שהדברים אמורים ברפואה שיש לה קצבה, אבל רפואה שאין לה קצבה, נתרפא מן האמצע[349]. ונחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שהדברים אמורים על החולה בפשיעה[350], שמתרפא משל עצמו אם יש לרפואה קצבה[351], אבל חלה ברפואה שאין לה קצבה, מתרפא מן האמצע[352], שרפואה שאין לה קצבה, הרי היא בכלל מזונות[353], וכן אם חלה באונס, מתרפא מן האמצע[354], ואין חילוק בין אין לה קצבה ליש לה קצבה[355]. ב) ויש מהראשונים מפרשים להיפך, שהחילוק בין יש לו קצבה לאין לו קצבה אמור על החולה באונס[356], שאם יש קצבה לרפואתו מתרפא בשלו[357], ואם אין קצבה לרפואתו מתרפא מהאמצע[358], שהרי הוא כמזונות[359], וכולם ניזונים ומתפרנסים יחד מן האמצע[360], אבל חלה בפשיעה ונתרפא, נתרפא משל עצמו, בין יש לו קצבה, בין אין לו[361], שאין סברא לומר שאם פשע בעצמו שיהא מתרפא משל אחיו[362].

ויש מהאחרונים הסוברים בדעת ראשונים שהשמיטו התוספתא מההלכה, שסוברים שלא נפסק כמותה, ואין חילוק אין חילוק כלל בין קצבה לאין קצבה אלא בין פשיעה לאונס, שפשיעה בכל ענין משל עצמו, ובאונס בכל ענין בשל אמצע[363].

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שאם חלה בפשיעה, אם יש קצבה לרפואתו, מתרפא משלו, ואם אין לה קצבה, מתרפא מן האמצע, אבל אם חלה באונס, אפילו יש לה קצבה, מתרפא מן האמצע[364]. ויש פוסקים שבפשיעה בכל ענין אינו מתרפא מן האמצע, ובחלה באונס דוקא רפואה שאין לה קצבה מתרפא מן האמצע[365], ורפואה שיש לה קצבה מתרפא משלו[366].

חלה בפשיעה, כשמתרפא משל עצמו - דהיינו כשיש לרפואה קצבה, לסוברים כן[367]. או אף כשאין לה קצבה, לסוברים כן[368] - אפילו נתרפא כבר מן האמצע, יש לו לפרוע להם[369], ואין אומרים שמחל[370], שסברא* היא, שאינם מוחלים לדבר שבא בשל פשיעתו[371].

חלוקה קודם שנתרפא

במה דברים אמורים שמתרפא מן האמצע - כשחלה באונס[372], ואין לרפואה קצבה, לסוברים כן[373]. או אף כשיש לה קצבה, לסוברים כן[374] - בשלא רצו לחלוק, או שכבר נתרפא[375], אבל חלה ולא נתרפא, יכולים לומר לו: חלוק עימנו[376], ולא נרפאך מן האמצע[377], אין חלוקת שותפותם מעכבת בשביל חליו וכיון שחלקו אינו מתרפא מן האמצע[378].

כשהשותפים מתעסקים יחד

במה דברים אמורים שמתרפא מן האמצע - כשחלה באונס[379], ואין לרפואה קצבה, לסוברים כן[380]. או אף כשיש לה קצבה, לסוברים כן[381] - כשהוא לבדו מתעסק באומנות - המלך בשביל כל האחים[382] - והשאר בטלים[383], ונוטלים חלקם מן הריוח[384], אבל שני שותפים שמתעסקים באומנות או בסחורה, וחלה אחד מהם, אפילו באונס, מתרפא משל עצמו[385]. ויש הסוברים בדעת ראשונים הסוברים שרפואה שאין לה קצבה הרי היא כמזונות[386], שחולקים על זה[387], ולדעתם כל רפואה שאין לה קצבה הרי היא כמזונות, ומתרפא מן האמצע[388]. ויש מחלקים: כשניזונים מתפיסת השותפות, וחלה באונס, כל רפואה שאין לה קצבה דומה למזונות ומתרפא מן האמצע[389], וכשאינם ניזונים מן השותפות - אפילו - אם חלה באונס, מתרפא משל עצמו[390].

שותפים אלו המתעסקים, שאף כשחלה באונס, מתרפא משל עצמו[391], כתבו אחרונים שאין צורך ששניהם יתעסקו בשותפות, אלא כיון שכל אחד מניח ממון לתוך השותפות והם מתנים באופן הנאות להם, למחצה לשליש ולרביע, אף שהאחד יושב אוהלים והשני כזבולון לחוף ימים, אם חלה אינו מתרפא מהאמצע, שכנגד שכר טרחתו נוטל שכר יותר, ואם אם נוטלים זה כמות זה, נוטל שכרו אותה הנאה שמשתתפים איתו שיש לו עסקה גדולה ויוצא עליו קול שאדם סוחר הוא ונאמן, הוא כאילו כל אחד מתעסק לענין חלה, שמעות האנשים עושים לו סרסרות[392].

לסוברים שכשהשותפים אינם ניזונים מהשותפות, אם חלה באונס, מתרפא משל עצמו[393], אפילו אם חלה בהליכתו לצורך השותפים, מתרפא משל עצמו, שהרי אין לשותף מזונות משל אמצע בלכתו על אודות השותפות[394].

הערות שוליים

  1. ע"ע לשון תורה; לשון חכמים. עי' משנה ערובין עא א; עי' תוספ' דמאי פ"ג; עי' ברייתא שבת י א; עי' ב"ק עח ב וקטז ב; עי' ירו' דמאי פ"ז ה"ג; עי' ירו' מעשרות פ"ג ה"ג; ועוד. ועי' ציון 7 ואילך, שהיא מילה השאולה מארמית.
  2. עי' ס' המקח לרב האי ש"ד.
  3. ס' המקח שם.
  4. ס' המקח שם.
  5. עי' ס' המקח שם.
  6. ס' התשבי ע' שתף; צמח דוד לר"ד מן תפוחים מלות נכריות ע' שתף.
  7. ישעיהו א כג.
  8. ת"י שם. מוסף הערוך ע' שתף א': גנבים; ס' התשבי שם; צמח דוד שם.
  9. מלאכי ב יד.
  10. ת"י שם. ס' התשבי שם; צמח דוד שם.
  11. תוספ' ב"ב פ"י.
  12. תמים דעים לראב"ד סי' נח, בפי' הירו' שבציון הבא, שנסוב על התוספ' שבציון הקודם.
  13. ר' חייה רובה בירו' ב"ב פ"ט ה"ג.
  14. בראשית כא כג.
  15. עי' ר' אבא בבר"ר פנ"ד סי' ב.
  16. תמים דעים שם, בפי' הירו' שבציון 13.
  17. תמים דעים שם, ע"פ ב"ב קמג ב.
  18. עי' ראשונים שבציון 187; עי' שדה יהושע שבציון הבא ואילך; עי' מה"פ לירו' שם, בסו"ד. ועי' רמב"ן ב"ב קמד ב, בשם הראב"ד, ועי' מה"פ שם, שהרמב"ן בא לדחות הראב"ד שבציון 16.
  19. שדה יהושע שם לירו' שם.
  20. שדה יהושע שם; עי' פ"מ שם.
  21. פ"מ שם.
  22. ע"ע שומר שכר.
  23. עי' שמואל בב"ב מב ב; טור חו"מ סי' קעו סי"א; שו"ע שם ח; לבוש שם. הרמב"ם השמיט.
  24. עי' רשב"ם שם ד"ה ונעשין כשומרי שכר; לבוש שם.
  25. עי' טוש"ע שם; עי' לבוש שם.
  26. עי' רשב"ם שם; עי' טוש"ע שם; עי' לבוש שם.
  27. רשב"ם שם.
  28. עי' רב פפא בגמ' שם מג ב, ורשב"ם ד"ה אמר רב פפא; טוש"ע שם; לבוש שם.
  29. רב פפא בגמ' שם.
  30. עי' גמ' שם.
  31. מרדכי ב"ב רמז תקלח. וע"ע שומרים.
  32. לבוש שם.
  33. ט"ז שם ד"ה התחילו להתעסק ביחד.
  34. עי' תוס' שם ד"ה אמאי; טוש"ע שם. וע"ע שומרים.
  35. טוש"ע שם.
  36. עי' ציון 28 ואילך.
  37. מרדכי ב"ב רמז תקלח, בשם רבינו מאיר, והובא בב"י חו"מ סי' קעו סי"א, וסותר למרדכי בשם רבינו מאיר שבציון 44, וצ"ב, ועי' הג' הרמ"א למרדכי שם; עי' ט"ז שם ס"ח ד"ה התחילו להתעסק ביחד.
  38. עי' ש"ך שם ס"ק טז.
  39. עי' מרדכי שם; עי' שלט"ג למרדכי שם אות ד, בשם תוס' שיטה; עי' רמ"א בשו"ע שם; עי' לבוש שם.
  40. עי' שלט"א שם, בשם תוס' שיטה; רמ"א שם; לבוש שם.
  41. שלט"ג שם, בשם תוס' שיטה.
  42. מרדכי שם.
  43. עי' שו"ת מהרי"ק שורש קד; עי' רמ"א בשו"ע חו"מ קעו ח; לבוש שם.
  44. עי' מרדכי ב"ב תקלח, בסו"ד, בשם רבינו מאיר, וסותר למרדכי בשם רבינו מאיר שבציון 37, וצ"ב, ועי' הג' הרמ"א למרדכי שם; מרדכי שם, שכן רצה לדקדק בלומדו בפני ה"ר יצחק מוינ"א, ע"פ ב"ק לב ב, ושרבותינו חולקים.
  45. עי' רי"ף ב"ב ד א (ב א), ע"פ גמ' שם; עי' רמב"ם שותפין פ"ה ה"ח; עי' רא"ש שם פ"א סי' ו; טור חו"מ סי' קעט ס"א; עי' נמוק"י ב"מ קטז ב (עא א), בשם ר"ח, ע"פ גמ' שם; שו"ע שם; לבוש שם.
  46. עי' רי"ף שם; רמב"ם שם; עי' רא"ש שם.
  47. רמב"ם שם.
  48. עי' גמ' שם; רי"ף שם; רא"ש שם; לבוש שם; ב"ח שם.
  49. עי' רמב"ם שם; טוש"ע שם; לבוש שם.
  50. רמב"ם שם.
  51. עי' רי"ף שם; רמב"ם שם; עי' רא"ש שם; עי' טוש"ע שם.
  52. רי"ף שם, לפי ב"י שם; רא"ש שם.
  53. ע"ע חלוקת שותפות.
  54. עי' רי"ף שם; רמב"ם שם, לפי הציון ברמ"א בשו"ע שם ולפי ב"ח שם; עי' רמ"א שם; עי' לבוש שם.
  55. רי"ף שם ורמב"ם שם, לפי ב"ח שם.
  56. עי' ציון 48.
  57. ב"ח שם.
  58. עי' ציון 45 ואילך.
  59. בעה"ת שמ"ט חט"ז סי' ב, בשם הראב"ד.
  60. עי' בעה"ת שם, בשם הראב"ד.
  61. בעה"ת שם, בשם הראב"ד.
  62. בעה"ת שם וטור שם ס"ב, בשם הראב"ד; כ"מ מנמוק"י ב"מ קטז ב (עא א), בשם הראב"ד; שו"ע שם; לבוש שם.
  63. טור שם, בשם הראב"ד; שו"ע שם; לבוש שם.
  64. בעה"ת שם, בשם הראב"ד, ע"פ גמ' שם.
  65. עי' בעה"ת שם, בשם הראב"ד; עי' טור שם, בשם הראב"ד; עי' שו"ע שם; עי' לבוש שם.
  66. סמ"ע סי' קעו ס"ק כז.
  67. לבוש שם ס"ט.
  68. עי' רא"ש ב"ק פ"א סי' יג; טור חו"מ סי' קעו סי"ב: יכולין; עי' טור חו"מ סי' רפח ס"ב; שו"ע שם קעו ט; לבוש שם.
  69. טור שם סי' קעו סי"ג; שו"ע שם; לבוש שם: מיחה וקנה.
  70. עי' עולא אמר ר' אלעזר בב"ק יא ב; עי' רמב"ם נחלות פ"י ה"ג; טור סי' קעו שם וסי' רפח ס"א; שו"ע סי' קעו שם; לבוש שם.
  71. עי' ר' לעזר בירו' קדושין פ"א ה"ד; עי' ראשונים שבציון הקודם.
  72. טוש"ע סי' קעו שם; עי' טור סי' רפח שם; לבוש סי' קעו שם.
  73. עי' רא"ש שם; טוש"ע שם; לבוש שם.
  74. טור סי' רפח שם.
  75. רמב"ם נחלות פ"י ה"ג; טור חו"מ סי' קעו סי"ג; שו"ע שם ט ורפח א; לבוש שם.
  76. עי' עולא אמר ר' אלעזר בגמ' שם; עי' רמב"ם שם; טור שם; עי' טור שם סי' רפח ס"ב; שו"ע סי' קעו שם; עי' שו"ע סי' רפח שם; לבוש סי' קעו שם; עי' לבוש סי' רפח שם.
  77. עי' ר' לעזר בירו' קדושין פ"א ה"ד.
  78. רמב"ם שם; שו"ע סי' רפח שם.
  79. עי' רשב"א כתובות נד א; עי' ריטב"א שם; מ"מ מלוה פ"א ה"ה.
  80. עי' רש"י שם ד"ה מה שעל בניהן; עי' תוס' שם ד"ה מה; עי' תור"פ שם; עי' רא"ש ב"ק פ"א סי' יג; עי' טור סי' רפח שם.
  81. מ"מ שם.
  82. עי' ציון 75 ואילך.
  83. עי' טור חו"מ סי' קעו סי"ג; עי' שו"ע שם ט; עי' לבוש שם.
  84. עי' ירו' שם.
  85. עי' ירו' שם.
  86. עי' רשב"א ב"ב קמד ב.
  87. עי' רא"ש שם.
  88. עי' ראשונים שבציון 79.
  89. רא"ש שם; עי' טור חו"מ סי' רפח ס"ג.
  90. עי' כנה"ג חו"מ סי' צז הגב"י אות מב, ליישב תמיהת הגדו"ת ש"א ח"א אות ז.
  91. עי' רי"ף ב"ק יא ב (ה א), בשם הירו'; רמב"ם נחלות פ"י ה"ג; עי' הגמ"י שם, בשם הרי"ף והתוס' (עי' ציון הבא); טור חו"מ סי' רפח ס"ג.
  92. רי"ף שם, בשם הירו'; תוס' שם ד"ה מה ותור"פ שם, בשם הירו' והרי"ף; רמב"ם שם; עי' הגמ"י שם, בשם הרי"ף והתוס'; טור שם וסי' קעו סי"ג; שו"ע שם קעו ט; לבוש שם.
  93. עי' ציון 69 ואילך.
  94. עי' גמ' וראשונים שבציון הבא ואילך.
  95. רש"י ב"ק יא ב ד"ה בגדול אחי.
  96. עי' רב פפא בגמ' שם.
  97. רש"י שם; עי' רא"ש ב"ק פ"א סי' יג.
  98. רב פפא בגמ' שם; רא"ש שם.
  99. ב"י חו"מ סי' רפא ס"א: ושמא י"ל.
  100. רמב"ם נחלות פ"ט הט"ו, לפי דרישה חו"מ סי' רפח סק"ד וסמ"ע שם סק"ב ובהגר"א שם סק"א, שלא הזכירו הרמב"ם במפורש בפ"י, שסמך עמש"כ בפ"ט, ועי' ציון 104, שי"מ בע"א; רא"ש שם; טור חו"מ סי' קעו סי"ד וסי' רפח ס"ד.
  101. תוס' שם ד"ה בגדול; רא"ש שם; טור שם ושם.
  102. תוס' שם; רא"ש שם; עי' טור סי' רפח שם.
  103. תוס' שם.
  104. רמב"ם נחלות פ"י, שהשמיט הדין של רב פפא שבציון 96, לפי ב"י שם, ועי' ציון 100, שי"מ בע"א.
  105. עי' שו"ע חו"מ קעו ט; עי' שו"ע שם רפח א, שהשמיט, לפי בהגר"א שם סק"א ונתה"מ באורים סק"א, שהוא משום שסמך עמש"כ בסי' קעו; רמ"א בשו"ע שם רפח א, בשם י"א; עי' סמ"ע שם סק"ב. ועי' סמ"ע שם, בד' השו"ע.
  106. עי' ציונים 73, 75 ואילך, 96.
  107. עי' לבוש חו"מ סי' קעו ס"ט.
  108. עי' סמ"ע שם ס"ק לא, שנ' שפי' שהלבוש למד ד"ז מל' הרמ"א שם: בזה, ופי' בע"א.
  109. טור חו"מ סי' קעו סי"ב: ומסתברא, ושכ"כ הרמב"ם; ועי' ב"י בבדה"ב שם ובאה"ג שם סק"ט, בד' הרמב"ם; רמ"א בשו"ע שם ט; לבוש שם.
  110. לבוש שם.
  111. עי' לבוש שם.
  112. עי' ציון 107.
  113. עי' רמ"א שם; עי' לבוש שם.
  114. עי' סמ"ע שם ס"ק לא.
  115. עי' סמ"ע שם; עי' נתה"מ שם חדושים ס"ק כא, בשמו. ועי' באה"ט שם סק"ל, בשם הסמ"ע.
  116. ציון 229.
  117. עי' גמ' וראשונים שבציון 119; עי' ראשונים שבציון הבא.
  118. טור חו"מ סי' קעח ס"ג: ונראה דהוא הדין; שו"ע שם ג; לבוש שם. ועי' טור שם, לגי' ב"ח שם: וכן הסכימו הגאונים.
  119. שמואל בב"ב מב ב, ורשב"ם ד"ה והא אמר שמואל; עי' רמב"ם גזו"א פ"י ה"ז; טור שםס"ב; שו"ע שם; לבוש שם.
  120. רשב"ם שם ד"ה כיורד ברשות דמי.
  121. ע"ע אריס. עי' רשב"ם שם; טוש"ע שם.
  122. טור שם; שו"ע שם ולבוש שם: לקצור.
  123. פרישה שם סק"ב.
  124. עי' נמוק"י ב"ב מב ב (כג א), בשם הרא"ה ושכ"נ ד' הר"ן; עי' מרדכי ב"ק רמז קסז, בשם מהר"ם, לפי ב"ח חו"מ סי' קעח ס"א.
  125. עי' כתובות פב א. נמוק"י שם, בשם הרא"ה.
  126. עי' פרישה שם סק"ב.
  127. רמב"ם גזו"א פ"י ה"ז, לפי בהגר"א שם סק"א.
  128. רמ"א בשו"ע חו"מ קעח ג; לבוש שם.
  129. הגמ"י גזו"א פ"י ה"ז, בשם רבינו מאיר; רמ"א בשו"ע חו"מ קעח ג; לבוש שם.
  130. עי' משנה נדרים מה ב, לפי גמ' שם מו א, במסקנה, ומפרש שם מה ב ד"ה אסורים ליכנס לחצר; טור חו"מ סי' קפ ס"א; עי' טור יו"ד סי' רכו; עי' שו"ע שם א; עי' לבוש שם.
  131. פי' הרא"ש שם מו ב. ועי' רע"ב שם פ"ה מ"א.
  132. עי' גמ' שם מו א-ב.
  133. ר"ן שם ב ד"ה אבל אין בה.
  134. ע"ע ברירה ציון 4 ואילך.
  135. עי' רבה אמר זעירי בגמ' שם א-ב.
  136. עי' משנה שם מה ב.
  137. עי' ר"ן שם מו ב ד"ה מחלוקת.
  138. ר"ן שם.
  139. משנה שם מה ב.
  140. עי' ר"ן מו ב שם.
  141. ר"ן שם.
  142. עי' נדרים מו ב, שרב יוסף דחה ד' רבה אמר זעירי; עי' רי"ף שם (טו א), שהשמיט הדעה הקודמת; עי' הל' נדרים לרמב"ן שם; עי' רע"ב שם פ"ה מ"א, שפי' כן המשנה.
  143. עי' גמ' שם מו ב.
  144. כ"מ מהמפרש שם ד"ה אבל יש בה; עי' פי' הרא"ש שם.
  145. עי' ר"ן שם ד"ה אבל יש בה.
  146. עי' רב יוסף אמר זעירי בגמ' שם.
  147. עי' משנה שם מה ב.
  148. עי' ר"ן שם מו ב ד"ה אלא אמר.
  149. משנה שם מה ב.
  150. עי' פי' הרא"ש שם מו ב.
  151. עי' ר"ן שם
  152. עי' תוס' ב"ק נא ב ד"ה השותפין; עי' הל' נדרים לרמב"ן שם (טו א).
  153. עי' ב"ק שם.
  154. רב הונא ור' אלעזר בנדרים מו ב.
  155. עי' ציונים 142 ואילך, 149 ואילך.
  156. טוש"ע יו"ד רכו א; לבוש שם.
  157. עי' רמב"ם נדרים פ"ז ה"ד; עי' טור חו"מ סי' קפ ס"א; טוש"ע יו"ד שם; לבוש שם.
  158. לבוש שם.
  159. טוש"ע שם; לבוש שם.
  160. לבוש שם.
  161. עי' רמב"ם שם; טור חו"מ שם; טוש"ע יו"ד שם; לבוש שם.
  162. לבוש שם.
  163. ע"ע ברירה ציון 53 ואילך. ושם, ציון 57 ואילך, שי"ח.
  164. עי' ר"ן שם מו א ד"ה (מה ב) ואיכא דמקשו; עי' לבוש שם.
  165. ע"ע: באמוראים.
  166. עי' הל' נדרים לרמב"ן שם (טו א).
  167. עי' רמב"ם נדרים פ"ז ה"ד; עי' טור יו"ד סי' רכו.
  168. ר"ן נדרים מו ב ד"ה אבל יש בה, בד' הרמב"ם.
  169. שו"ע שם א; לבוש שם.
  170. ע"ע ברירה ציון 53 ואילך. ושם, ציון 57 ואילך, שי"ח. ר"ן שם, בשם הרשב"א.
  171. ע"ע פדיון שבוים. עי' שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' כ; עי' שו"ת הרא"ש כלל פט סי' ד, והובא בטור חו"מ סי' קעז ס"ד; עי' רמ"א בשו"ע שם קעו מח; עי' לבוש שם.
  172. רמ"א שם.
  173. שו"ת מהרי"ק שורש כד, ע"פ שו"ת הרא"ש שבציון 171.
  174. שו"ת הרשב"א שם.
  175. עי' ציון 349 ואילך.
  176. ע"ע שומר שכר.
  177. עי' ציון 22 ואילך.
  178. שו"ת הרא"ש שם, והובא בטור שם.
  179. עי' שו"ת הרשב"א שם, ע"פ ב"ב קטז ב; עי' רמ"א שם; עי' לבוש שם.
  180. עי' שו"ת הרא"ש כלל פט סי' ד, והובא בטור חו"מ סי' קעז ס"ד; עי' לבוש חו"מ סי' קעו סמ"ח.
  181. עי' ציון 204 ואילך.
  182. משנה ב"ב קמד ב.
  183. רבינו גרשום שם; עי' ס' הערוך שם.
  184. עי' רמב"ן ב"ב קמד ב; עי' רשב"א שם ושו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' כא; עי' נמוק"י שם (סז ב); עי' דרישה שם סק"א.
  185. רבינו גרשום שם; ס' הערוך ע' פל ה'; ר"א אב"ד (בשיטת הקדמונים) שם; ר"י קרקושא (בשיטת הקדמונים) שם.
  186. שו"ת הרשב"א שם, והובא בב"י חו"מ סי' קעז ס"ב ודרישה שם סק"א.
  187. רמב"ן שם ושו"ת הרשב"א שם, ע"פ ירו' שבציון 13; נמוק"י שם: ומסתמא, ע"פ בר"ר שבציון 14 ואילך.
  188. עי' נמוק"י שם.
  189. עליות דרבינו יונה שם.
  190. עי' רמב"ן ב"ב קמד ב; עי' עליות דרבינו יונה שם; עי' רשב"א שם ושו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' כא; עי' נמוק"י שם (סז ב).
  191. משנה ב"ב קמד ב, לגי' רבינו גרשום שם ורי"ף שם (סז ב), ור' ברוך הספרדי שם, בגי' הא', ורמב"ן ועליות דרבינו יונה ורשב"א שם ושו"ת הרשב"א שם (וכ"מ מנמוק"י שבציון 193, וכ"מ משו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' קסא, בד' רא"ש שבציון 353, לשיטתו שבציון 387, וצ"ב מהרא"ש שבציון 197), ומשנה כ"י קאופמן וכ"י פרמה ומשנה שבגמ' וציטוט מהמשנה שבגמ' כ"י המבורג וכ"י פריס ומשנה שבגמ' כ"י אסקוריאל (וסותר לכ"י אסקוריאל שבציון 197, וצ"ב) וכ"י וטיקן לגי' המגיה שם, (וסותר לכ"י וטיקן שבציון 199, וצ"ב), וציטוט מהמשנה שבגמ' כ"י מינכן (וסותר לכ"י מינכן שבציון הנ"ל, וצ"ב), ותוי"ט שם פ"ט מ"ד, בשם כל הנוסחאות, ועי' ציונים 192, 197, 198, 199, שי"ג בע"א.
  192. משנה שם, לגירסתנו וגי' רשב"ם שם ד"ה הכי גרסינן, ולגי' טור חו"מ סי' קעז ס"א, לפי דרישה שם סק"א (ועי' ציון 197, שי"מ בע"א), ועי' ציונים 191, 197, 198, 199, שי"ג בע"א.
  193. רמב"ן שם; רשב"א ב"ב שם; נמוק"י שם.
  194. עי' לבוש חו"מ סי' קעז ס"א, לד' זו.
  195. לבוש שם, לד' זו.
  196. עי' ר"א אב"ד (בשיטת הקדמונים) שם; עי' קצור פסקי הרא"ש שם פ"ט סי' יב; טור שם.
  197. משנה שם, לגי' ר"י הלוי שבציון 385, לפי שו"ת מהרשד"ם שם, ולגי' רא"ש שם (וכ"מ מר"א אב"ד שם), ולגי' טור שם, לפי תוי"ט שם ופלפ"ח שם סק"ע וכנה"ג שם הגה"ט אות א (ועי' ציונים 192, 200, שי"מ הטור בע"א, ועי' רשב"ם ורמב"ן ורשב"א ושו"ת הרשב"א שם, שדחו גי' זו במשנה), ולגי' הציטוט מהמשנה שבגמ' כ"י אסקוריאל (וסותר לכ"י אסקוריאל שבציון 191, וצ"ב), ועי' ציונים 191, 192, 198, 199, שי"ג בע"א.
  198. משנה שם, לגי' הציטוט מהמשנה בגמ' כ"י פירנצה, ועי' ציונים 191, 192, 197, 199, שי"ג בע"א.
  199. משנה שם, לגי' ר' ברוך הספרדי שם, בשם ס"א, ולגי' המשנה שבגמ' כ"י מינכן (וסותר לכ"י מינכן שבציון 191, וצ"ב) וכ"י וטיקן, לגי' הסופר (ועי' ציון הנ"ל), והציטוט מהמשנה שבגמ' כ"י וטיקן (וסותר לכ"י וטיקן לגי' המגיה שבציון הנ"ל, וצ"ב), ועי' ציונים 191, 192, 197, 198, שי"ג בע"א.
  200. דרישה שם, בד' טור שם, ועי' ציון 191, שי"מ בע"א.
  201. עי' דרישה שם.
  202. עי' שו"ע חו"מ קעז א; לבוש שם ס"א, בסתם.
  203. עי' רמ"א בשו"ע שם, בשם י"א; לבוש שם, בשם י"א.
  204. ברייתא ב"ב קמד ב.
  205. עי' רשב"ם שם; עי' נמוק"י שם (סז ב); עי' פסקי ריקאנטי סי' שיא; עי' תו"ח שם.
  206. ס' הערוך ע' פל ה'.
  207. עי' ברייתא שם, לגירסתנו וגי' רבינו גרשום שם, לגי' ד' וילנא (ועי' ציון הבא, שי"ג בע"א), וגי' רשב"ם שם ד"ה או פלומוסטוס, בפי' הא', לגי' ד' וילנא (ועי' ציון 211, שי"ג בע"א), וגי' רשב"ם שם, בשם ר"ח, וגי' מוסף הערוך ע' פלימטוס, בשם הנוסחאות, ועי' ציונים 208, 209, 210, 211, 218, 219, שי"ג בע"א.
  208. ברייתא שם, לגי' רבינו גרשום שם (מהד' לייטנר, ועי' ציון הקודם, שי"ג בע"א), ועי' ציונים 207, 209, 210, 211, 218, 219, שי"ג בע"א.
  209. ברייתא שם, לגי' סמ"ג עשין צו, וכ"י מינכן וכ"י פריס וכ"י וטיקן, ועי' ציונים 207, 208, 210, 211, 218, 219, שי"ג בע"א.
  210. ברייתא שם, לגי' כ"י וטיקן, ועי' ציונים 207, 208, 209, 211, 218, 219, שי"ג בע"א.
  211. ברייתא שם, לגי' רשב"ם שם, בפי' הא', לגי' ד' ונציה (ועי' ציון 207, שי"ג ברשב"ם בע"א) ולגי' גמ' כ"י פירנצה, ועי' ציונים 207, 208, 209, 210, 218, 219, שי"ג בע"א.
  212. רבינו גרשום שם (מהד' לייטנר), וכ"ה לגי' רבינו גרשום שם כ"י, שנזכר בערה"ש שם, ועי' ציון הבא, שי"ג בע"א; רשב"ם שם, בפי' הא', לגירסתנו, ועי' ציון 215, שי"ג בע"א; עי' טור חו"מ סי' קעז ס"א.
  213. רבינו גרשום שם, לגי' ד' וילנא, ועי' ציון הקודם, שי"ג בע"א.
  214. רשב"ם שם, בשם ר"ח, שכ"ה בלשון יון; מוסף הערוך שם, בשם רשב"ם בשם ר"ח, והסכים לו. ועי' הג' יעב"ץ שם, שהוא ע"פ משנה סוטה מט א וגמ' ערובין לד ב וע"ז ע ב.
  215. רשב"ם שם, בפי' הא', לגי' הג' יעב"ץ שם (וכ' שהוא מל' קולמוס, לגי' ברשב"ם שבציון 211), ועי' ציון 212, שי"ג בע"א; עי' רמב"ם נחלות פ"ט ה"ו; סמ"ג שם; סמ"ק מצוריך שם.
  216. סמ"ק מצוריך סי' רנא.
  217. עי' רמב"ם שם; סמ"ג שם; סמ"ק מצוריך שם.
  218. ברייתא שם, לגי' ס' הערוך שם, ועי' ציונים 207, 208, 209, 210, 211, 219, שי"ג בע"א.
  219. ברייתא שם, לגי' כ"י המבורג, ועי' ציונים 207, 208, 209, 210, 211, 218, שי"ג בע"א.
  220. ס' הערוך שם.
  221. עי' ר"י מיגאש ב"ב קמד ב, ע"פ ל' הגמ' שם: תנא האי אומנות לאומנות המלך; עי' ר"א אב"ד שם; עי' טור חו"מ סי' קעז ס"ב, בשם ה"ר יוסף הלוי.
  222. ר"י מיגאש שם; עי' ר"א אב"ד שם.
  223. נתה"מ שם באורים סק"ג.
  224. עי' ציון 241 ואילך.
  225. נתה"מ שם.
  226. נתה"מ שם, בד' רמב"ם נחלות פ"ט ה"ב, לפי סמ"ע שם סק"ב, ודחה.
  227. עי' ציון 182 ואילך.
  228. עליות דרבינו יונה ב"ב קמד ב; טור חו"מ סי' קעז ס"ב, בשמו; רמ"א בשו"ע שם א, בשם י"א; עי' לבוש שם, בשם י"א.
  229. עי' ציון 241 ואילך.
  230. עי' נתה"מ שם באורים סק"ג.
  231. נתה"מ שם באורים סק"ד.
  232. עי' ציון 182 ואילך.
  233. עי' רשב"ם ב"ב קמד ב ד"ה הכי גרסינן; עי' ר"י קרקושא (בשיטת הקדמונים) שם.
  234. עי' ברייתא שם; פ"מ לירו' ב"ב פ"ט ה"ד, בפי' הירו' שבציון 253 ואילך (ועי' ציון 246), ש"בולי" הוא ל' חשיבות, והמדובר בשכר של מי שנלקח לעבודת המלך, ועי' ציון 250 ואילך, שי"מ בע"א.
  235. עי' גמ' שם.
  236. עי' ר"א אב"ד (בשיטת הקדמונים) שם.
  237. רשב"ם שם ד"ה הכי גרסינן, לשיטתו שבציון 205.
  238. רשב"ם שם ד"ה מחמת אחין, לשיטתו שבציון 212.
  239. כ"מ מס' הערוך ע' פל ה'; רשב"א שם, בשם רשב"ם (עי' ציון 237).
  240. רשב"א שם, בשם רשב"ם (עי' ציון 237).
  241. רמב"ם נחלות פ"ט ה"ו; סמ"ק מצוריך סי' רנא, בהגה, בשמו.
  242. יד רמ"ה שם.
  243. רמב"ן שם, ע"פ בר"ר פע"ו סי' ו; עי' רשב"א שבציון הבא; עי' שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' כא.
  244. רשב"א שם, בשם י"מ.
  245. רמב"ן שם; עי' רשב"א שם, בשם י"מ.
  246. עי' ברייתא ב"ב קמד ב; עי' רמב"ם נחלות פ"ט ה"ו; פ"מ לירו' ב"ב פ"ט ה"ד, בפי' הירו' שבציון 253 ואילך (ועי' ציון 234), ש"בולי" הוא ל' חשיבות, והמדובר בשכר של מי שנלקח לעבודת המלך, ועי' ציון 250 ואילך, שי"מ בע"א.
  247. עי' רשב"ם ב"ב קמד ב ד"ה מחמת עצמו.
  248. יד רמ"ה שם.
  249. עי' רמב"ן שם, ורשב"א שם, בשם י"מ, לשיטתם שבציון 243 ואילך.
  250. עי' שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' כא', ע"פ הירו' שבציון 253 ואילך; עי' רא"ש ב"ב פ"ט סי' יב, ובשדה יהושע לירו' ב"ב פ"ט ה"ד, פי' שהוא הירו' שבציון הנ"ל ואילך; עי' מ"מ נחלות פ"ט ה"ו, ע"פ הירו' שבציון הנ"ל ואילך; שדה יהושע שם, בפי' הירו' שבציון הנ"ל ואילך. ועי' ציונים 234, 246, שי"מ הירו' בע"א.
  251. מ"מ שם, ע"פ הירו' שבציון הנ"ל ואילך.
  252. שו"ת הרשב"א שם, בפי' הירו' שבציון הבא ואילך.
  253. ירו' שם, לגי' שו"ת הרשב"א שם.
  254. ירו' שם, לגי' שו"ת הרשב"א שם, ולגירסתנו ליתא.
  255. שו"ת הרשב"א שם, ע"פ גיטין לו ב, ש"בולי" הם עשירים, לשיטתו שבציון 243 ואילך; עי' שדה יהושע שם. ועי' פ"מ שבציונים 234, 246, שפי' בע"א.
  256. ירו' שם, לגירסתנו.
  257. עי' רשב"א ורא"ש ומ"מ שבציון 250; עי' טור חו"מ סי' קעז ס"א; עי' שו"ע שם א.
  258. עי' ברייתא ב"ב קמד ב; עי' רמב"ם נחלות פ"ט הי"א; לבוש שם.
  259. לבוש שם.
  260. עי' ברייתא שם; עי' רמב"ם שם; לבוש שם. ועי' ס' הנר שם, בשם רב"ס.
  261. לבוש שם.
  262. טור חו"מ סי' קעז ס"ה: השותפין (עי' ציון 269) וכו' בהוצאתו; שו"ע שם ד: בהוצאתן; עי' לבוש שם. ועי' ב"ח שם, שששימה זו הנזכר בטור, הוא כפי' תוס' שם ד"ה ברכת, בשם ר"ת.
  263. טוש"ע שם.
  264. לבוש שם.
  265. עי' ברייתא ב"ב קמד ב.
  266. עי' רי"ף שם (סז ב); עי' רמב"ם נחלות פ"ט הי"א; עי' שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' כא; עי' רא"ש שם פ"ט סי' יב; עי' מאירי שם; עי' שו"ע חו"מ קעז ד; עי' לבוש שם.
  267. עי' ב"י שם.
  268. עי' ב"י שם.
  269. עי' ל' הטור שם ס"ה: השותפין, ועי' ב"י שם, שתמה.
  270. ב"ח שם (וכעי"ז בדרישה שם סק"ג), בד' הטור שבציון הקודם.
  271. עי' סמ"ע שם סק"ו, לשיטתו בדרישה בציון הקודם; באה"ט שם סק"ז ונתה"מ שם חדושים סק"ח, בשם סמ"ע.
  272. ר' אמי בירו' ב"ב פ"ט ה"ג.
  273. ס' העיטור ש - שיתוף (מב ב במהד' רמ"י); עי' ס' העיטור בשם בעל מתיבות שבציון הבא; ר"י קרקושא (בשיטת הקדמונים) ב"ב קמד ב; רשב"א שם; עי' ריטב"א שם; שדה יהושע לירו' שם; פ"מ לירו' שם.
  274. עי' ס' העיטור שם, בשם בעל מתיבות.
  275. עי' שו"ת מהר"ח או"ז שבציון הבא; עי' שטמ"ק בשם ראב"ד שבציון 278.
  276. שו"ת מהר"ח או"ז סי' פו, בשם אביו בשם רבינו ברוך ב"ר יצחק מרגינשפורק בשם גאון.
  277. עי' שטמ"ק בשם ראב"ד שבציון הבא.
  278. שטמ"ק שם, בשם הראב"ד.
  279. עי' ב"י חו"מ סי' קעו סל"ה, לפי ט"ז שם סי"ב, והסכים לו; עי' לבוש חו"מ סי' קעו סי"ב.
  280. עי' ט"ז שם; עי' לבוש שם.
  281. ר' אמי בירו' ב"ב פ"ט ה"ג: לליסטייא.
  282. ס' העיטור ש - שיתוף (מב ב במהד' רמ"י); עי' הגמ"ר ב"ב רמז תרס, בשמו, לפי ד"מ חו"מ סי' קעו סק"ט וש"ך שם ס"ק כז; הגמ"ר שם, במסקנה, לפי ש"ך שם, ועי' ציון הבא, שי"מ בע"א; עי' ראשונים שבציון 273; שדה יהושע לירו' שם; פ"מ שם. ועי' עמודי ירושלים שם.
  283. עי' הגמ"י שלוחין פ"ה ה"ט, בשם רבינו שמשון; הגמ"ר שם, בתחי' דבריו; הגמ"ר שם, במסקנה, לפי ד"מ שם, ועי' ציון הקודם, שי"מ בע"א.
  284. רמ"א בשו"ע חו"מ קעו יב; לבוש שם.
  285. עי' שו"ת בנימין זאב סי' שפ; רמ"א שם; לבוש שם.
  286. לבוש שם.
  287. עי' ט"ז שם סי"ב; ש"ך שם ס"ק כז.
  288. עי' שו"ת הרשב"א ח"ד סי' ב, והובא בב"י חו"מ סי' קעז ס"ה; שו"ע שם ה; לבוש שם.
  289. עי' שו"ת הרשב"א שם, והובא בב"י שם.
  290. תוספ' ב"מ פ"ח, לגירסתנו, והובאה ברא"ש ב"ק פ"י סי' כה ומרדכי ב"ק רמז קעו; רמב"ם שותפין פ"ה ה"ז. בתוספ' ב"מ שם, לגי' רי"ף ב"ק קטז ב (מב ב): בני חבורה.
  291. תוספ' שם, והובאה ברי"ף ורא"ש שם ומרדכי שם; רמב"ם שם.
  292. תוספ' שבציון 290, לפי שו"ת מהר"ם מר"ב ד"פ סי' קלד ומרדכי שם רמז קעז והגמ"י ד"ק שם, בשם רבינו שמחה, ורא"ש שם, בשם רבינו שמחה, ובמסקנה, ועי' ציון 301, שי"מ בע"א.
  293. עי' רא"ש שם, בשם רבינו שמחה.
  294. טור חו"מ סי' קעח ס"א; שו"ע שם א; לבוש שם.
  295. מרדכי שם והגמ"י שם, בשם רבינו שמחה.
  296. עי' שו"ת מהר"ם מר"ב שם, בשם רבינו שמחה; רא"ש שם, בשם רבינו שמחה; עי' מרדכי שם, בשם רבינו שמחה, לפי הג' הרמ"א למרדכי שם. ועי' פלפ"ח לרא"ש שם סק"כ.
  297. תוספ' שבציון 291, לפי שו"ת מהר"ם מר"ב שם ומרדכי שם והגמ"י שם, בשם רבינו שמחה, ורא"ש שם, בשם רבינו שמחה, ובמסקנה, ועי' ציון 302, שי"מ בע"א.
  298. מרדכי שם והגמ"י שם, בשם רבינו שמחה.
  299. לבוש שם.
  300. טוש"ע שם; לבוש שם.
  301. עי' תוספ' שבציון 290, לפי שו"ת מהר"ם מר"ב שם, ומרדכי שם והגמ"י שם, בשם הר"מ, ועי' רא"ש שם, שצידד כן, ודחה, ועי' ציון 292, שי"מ בע"א.
  302. עי' תוספ' שבציון 291, לפי שו"ת מהר"ם מר"ב שם, ומרדכי שם והגמ"י שם, בשם הר"מ, ועי' רא"ש שם, שצידד כן, ודחה, ועי' שו"ת מהר"ם מר"ב שם, ראיה לזה מב"ב קמג א, ועי' ציון 297, שי"מ בע"א.
  303. עי' ברייתא ב"ק קטז ב, לפי רמי בר חמא בגמ' שם; עי' רמב"ם גזו"א פי"ב ה"י; עי' טור חו"מ סי' קפא ס"ב; עי' שו"ע שם ב; עי' לבוש שם.
  304. עי' רמב"ם שם, לפי מ"מ שם; עי' ראב"ד בהשגות שם; עי' רא"ש שם פ"י סי' כד; עי' טור חו"מ סי' קפא ס"ב; לבוש שם.
  305. עי' רמי בר חמא בגמ' שם; עי' רמב"ם שם; טור שם.
  306. רמי בר חמא בגמ' שם.
  307. רש"י שם ד"ה לא אמר לא פליג.
  308. לבוש שם.
  309. עי' ברייתא שם; עי' רמב"ם שם; עי' טוש"ע שם; לבוש שם.
  310. עי' רש"י שם ד"ה אמר פליג.
  311. לבוש שם.
  312. לבוש שם. וע"ע חלוקת שותפות ציון 864.
  313. רמי בר חמא בגמ' שם; לבוש שם.
  314. רש"י שם ד"ה אמר פליג, לפי ב"ח שם; רמב"ם שם, לפי מ"מ שם וב"ח שם.
  315. עי' רא"ש שם; טור שם.
  316. רא"ש שם; עי' טור שם.
  317. עי' רא"ש שם; טור שם.
  318. לבוש שם, לשיטתו שבציון 323.
  319. עי' רב אשי בגמ' שם; עי' טור שם ס"א; עי' שו"ע שם א.
  320. עי' טוש"ע שם.
  321. עי' ב"ח שם ס"ב, בד' רא"ש וטור שבציון 315 ואילך.
  322. שו"ע חו"מ קפא ב.
  323. רמ"א בשו"ע שם; עי' לבוש שם.
  324. מרדכי ב"ק רמז קפד, בשם אבי העזרי, ועי' בדה"ב חו"מ סי' קפא ס"א, שתמה, ועי' ב"ח שם ס"ב, שיישב; רמ"א בשו"ע שם ב.
  325. ע"ע דברים שבלב ציון 20 ואילך. ושם, ציון 23, שי"ח.
  326. ע"ע הנ"ל ציון 20.
  327. נתה"מ שם באורים סק"ד.
  328. ע"ע סחורה.
  329. ע"ע הנ"ל. לבוש חו"מ סי' קעו סי"ב.
  330. לבוש שם.
  331. עי' רמב"ם שותפין פ"ה ה"י; טור חו"מ סי' קפב ס"ג, בשמו; עי' שו"ע שם קעו יב; ועי' בהגר"א שם ס"ק עא, שהוא ע"פ הירו' שבציון 281 (לפי הראשונים שבציון 283).
  332. רמב"ם שם: ונ"ל; טור סי' קפב שם, בשמו; שו"ע סי' קעו שם; ועי' בהגר"א שם ס"ק עב, שהוא ע"פ ב"ק קב ב.
  333. עי' רמב"ם שם; עי' טור שם, בשמו.
  334. סמ"ע שם ס"ק לט; באה"ט שם סק"מ, בשמו.
  335. עי' לבוש שם.
  336. עי' ציון 191 ואילך.
  337. עי' ציון 197 ואילך.
  338. עי' משנה ב"ב קמד ב; עי' תוספ' שם פ"י.
  339. שלח רבין משמיה דר' אלעא בגמ' שם.
  340. עי' רשב"ם שם ד"ה צנים פחים, בשם י"מ; מאירי שם; עי' רי"ו מישרים נכ"ז ח"א (עו ד). ועי' רשב"ם שם, בפי' הא', וס' הנר שם, בשם רב"ס, שפי' בע"א.
  341. טור חו"מ סי' קעז ס"ג; שו"ע שם ב. ועי' רשב"ם שם, בפי' הא', שפי' בע"א קצת.
  342. רי"ו שם.
  343. פרישה שם סק"ג.
  344. פרישה שם וסמ"ע שם סק"ד, ע"פ גמ' שם; באה"ט שם סק"ג, בשם סמ"ע.
  345. ריטב"א שם.
  346. רע"ב שם פ"ט מ"ד.
  347. שלח רבין משמיה דר' אלעא בגמ' שם.
  348. עי' נמוק"י שם (סז ב); עי' ד"מ שם סק"א, בשמו.
  349. רשב"ג בתוספ' ב"ב פ"י; עי' רשב"ג בברייתא בירו' פ"ט ה"ד.
  350. תוס' ב"ב קמד ב ד"ה חלה, בשם ר"י, לפי ב"י חו"מ סי' קעז ס"ג וש"ך שם סק"ג, ועי' ציון 356, שי"מ בע"א; עי' רי"ו מישרים נכ"ז ח"א (עו ד); רא"ש ב"ב פ"ט סי' יב, לפי ש"ך שם, ועי' ציון הנ"ל, שי"מ בע"א; עי' מאירי שם, בשם יש מהפכין, ודחה; עי' קצור פסקי הרא"ש שבציון הבא ואילך, ועי' סמ"ע שבציון 356, שפי' בע"א, וצ"ב; עי' חי' הר"ן שם, עיי"ש שכן מוכרח מאוקימתת הגמ' שבציון 339, ועי' ציון 356; עי' נמוק"י שם (סז ב).
  351. עי' מאירי שם, בשם יש מהפכין, ודחה; עי' רי"ו שם; עי' קצור פסקי הרא"ש שם פ"ט סי' יב.
  352. עי' תוס' שם, בשם ר"י; עי' מאירי שם, בשם יש מהפכין, ודחה; רי"ו שם; עי' קצור פסקי הרא"ש שם; עי' נמוק"י שם.
  353. תוס' שם, בשם ר"י; עי' רמב"ן שם; שו"ת הרא"ש כלל פט ס"ד, והובא בטור שם ס"ד וסי' קעו סמ"ה.
  354. עי' תוס' שם, בשם ר"י; עי' רי"ו שם.
  355. תוס' שם, בשם ר"י.
  356. תוס' שם, בשם ר"י, לפי ב"ח שם סי' קעז ודרישה שם סק"ג וסמ"ע שם סק"ג, והביא ראיה מפסקי תוס' דלהלן, ועי' ציון 350, שי"מ בע"א; עי' פסקי תוס' שבציון 361, ועי' ש"ך שם; סמ"ג עשין פב ואגודה ב"ב פ"ט סי' קצד, לפי דרישה שם, וצ"ב; עי' חי' רא"ש מלוניל שבציון הבא; רשב"א שם, עיי"ש שהתוספ' חלוקה הפי' המשנה על ר' אלעא שבציון 339, ועי' סמ"ג שם, ועי' ציון 350; רא"ש שם, לפי דרישה שם, ועי' ציון 350, שי"מ בע"א; עי' מאירי שבציון הבא; קצור פסקי הרא"ש שם, לפי סמ"ע שם, וצ"ב; עי' טור שם ס"ג; ריטב"א בשם, בשם רבותיו.
  357. עי' חי' רא"ש מלוניל (בשיטת הקדמונים) שם; עי' רשב"א שם; עי' מאירי שם; טור שם; עי' ריטב"א שם, בשם רבותיו.
  358. עי' רשב"א שם; טור שם.
  359. רשב"א שם; עי' ריטב"א שם, בשם רבותיו; עי' חי' הר"ן שם.
  360. רשב"א שם.
  361. פסקי תוס' שם סי' שכא; עי' טור שם.
  362. רשב"א שם.
  363. שו"ת חכ"צ (הנוספות) סי' ד, בד' רי"ף והרמב"ם.
  364. שו"ע חו"מ קעז ב; לבוש שם, בסתם; ש"ך שם סק"ג.
  365. רמ"א בשו"ע שם, בשם י"א; לבוש שם, בשם י"א; ב"ח שם; עי' סמ"ע שם סק"ג.
  366. לבוש שם, בשם י"א.
  367. עי' ציונים 351, 364.
  368. עי' ציונים 361 ואילך, 365.
  369. עי' נמוק"י ב"ב קמד ב (סז ב); עי' ד"מ חו"מ סי' קעז סק"א, בשמו.
  370. ד"מ שם, בשם נמוק"י (עי' ציון הבא).
  371. עי' נמוק"י שם.
  372. עי' ציון 347.
  373. עי' ציונים 358, 365 ואילך.
  374. עי' ציונים 354 ואילך, 364.
  375. עי' רמב"ן ב"ב קמד ב.
  376. רמב"ן שם, ע"פ משנה שם קלט א; עי' נמוק"י שם (סז ב), בשם (הרמב"ם) [הרמב"ן] והאחרונים; עי' שו"ע חו"מ קעז ב; לבוש שם.
  377. לבוש שם.
  378. נמוק"י שם, בשם (הרמב"ם) [הרמב"ן] והאחרונים.
  379. עי' ציון 347.
  380. עי' ציונים 358, 365 ואילך.
  381. עי' ציונים 354 ואילך, 364.
  382. טור חו"מ סי' קעז ס"ג, בשם ר' יוסף הלוי (עי' ר"י מיגאש שבציון הבא).
  383. עי' ר"י מיגאש ב"ב קמד ב; עי' רי"ו מישרים נכ"ז ח"א, בשם הרשב"א; שו"ע שם ג; לבוש שם. ועי' בהגר"א שם ס"ק יא, שצידד שר"י מיגאש בא לתרץ קו' תוס' שם ד"ה אבל.
  384. ר"י מיגאש שם; עי' רי"ו שם, בשם הרשב"א; עי' שו"ע שם; עי' לבוש שם.
  385. עי' ר"י מיגאש שם; טור שם, בשם ר' יוסף הלוי; עי' רי"ו שם, בשם הרשב"א; שו"ע שם; לבוש שם.
  386. עי' ציון 353.
  387. ב"י שם, בד' הרא"ש שבציון הנ"ל, בצד הא'; עי' שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' קסא, בד' הרא"ש.
  388. כ"מ מרמ"א שבציון הבא.
  389. עי' ב"י שם, בצד הב', בד' הרא"ש שבציון 353, שלא יסתור לר"י הלוי שבציון 385, ועי' שו"ת מהרשד"ם שם ודרישה שם סק"ג, שדחו; עי' רמ"א בשו"ע שם; עי' לבוש שם.
  390. עי' ב"י שם, בצד הב', בד' ר"י הלוי שבציון 385, שלא יסתור לרא"ש שבציון 353, ועי' שו"ת מהרשד"ם שם ודרישה שם, שדחו; עי' רמ"א בשו"ע שם; עי' לבוש שם.
  391. עי' ציון 385.
  392. עי' שו"ת חכ"צ (הנוספות) סי' ד; עי' פת"ש חו"מ סי' קעז סק"ב, בשמו.
  393. עי' ציון 390.
  394. עי' שו"ת חכ"צ (הנוספות) סי' ד, ע"פ שו"ת הרשב"א ח"ג סי' קמ; עי' פת"ש חו"מ סי' קעז סק"ב, בשמו.