אנציקלופדיה תלמודית:שופר

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - דיני השופר שתוקעים בו בימים שיש בהם תקיעת-שופר*.

בעל החיים

במין שעושים ממנו שופר נחלקו תנאים, לדעת חכמים כל השופרות – בין של איל ובין של יעל[1] - כשרים, חוץ משל פרה[2], ולדעת ר' יוסי, כל השופרות כשרים, ואף משל פרה[3]. בטעמם של חכמים, אמרו במשנה, שהוא לפי ששל פרה הוא קרן[4], ואינו קרוי שופר[5]. עולא אמר טעם נוסף לדעת חכמים, שהוא לפי שאין קטיגור נעשה סניגור[6], ושופר בא לכפר, ואילו העשוי מפרה מזכיר את חטא העגל[7]. אביי אמר טעם נוסף לדעת חכמים, שכיון שנאמר שופר אין לקחת של פרה, שהוא דומה לשנים ושלושה שופרות גלד על גלד[8].

רב אבהו אמר, שתוקעים בשל איל, זכר לעקידת יצחק[9]. להלכה נחלקו, יש סוברים שהיינו למצוה מן המובחר, אבל בדיעבד כל השופרות כשרים[10], חוץ משל פרה[11]. ויש ראשונים שסוברים שלהלכה אין יוצאים אלא בשל איל[12].

שופר של בית המקדש

השופר שתוקעים בו בראש השנה, נחלקו בו תנאים, לדעת תנא קמא היה של יעל פשוט, ולדעת ר' יהודה היה של זכרים כפופים[13], כדי שיכופפו ליבם למקום[14]. ופיו מצופה זהב[15]; השופר שתוקעים בו בתעניות של זכרים כפופים ופיהם מצופה כסף[16]; השופר שתוקעים בו בבית המקדש ביובלות, לדעת תנא קמא כשל ראש השנה, ולדעת ר' יהודה בשל יעלים[17]. והלכה כר' יהודה[18]. וכתבו ראשונים, שהמחלוקת אינה אלא לכתחילה, אבל בדיעבד הכל מודים שכל השופרות כשרים, ובלבד שיהיו כפופים[19].

להלכה, שבראש השנה תוקעים בשופר כפוף[20], נחלקו ראשונים, יש סוברים שאף בדיעבד לא יצא בשופר שאינו כפוף[21], ויש סוברים שדין כפוף אינו אלא לכתחילה אבל בדיעבד יצא אף בשופר פשוט[22], ולדעתם דין כפוף אינו חיוב מן התורה אלא תקנת חכמים לתקוע לכתחילה בכפוף[23]. ויש מהאחרונים שכתבו שלהלכה יצא בדיעבד, אך מכל מקום ראוי לחוש לשיטת הפוסלים, ולכך אם תקע בו ואחר כך נזדמן לו שופר כפוף, יתקע שנית בלא ברכה[24].

של נבילות וטריפות

שופר של נבילות וטריפות כשר[25], אבל של בהמה טמאה פסול[26], לפי שצריך מן-המותר-בפיך*[27]. ויש שכתבו שבדיעבד יתקע בשל בהמה טמאה בלא ברכה[28].

של עבודה זרה

שופר של עבודה זרה – בין של עבודה זרה ממש ובין של משמשי עבודה זרה[29] - אם היא עבודה זרה של ישראל לא יצא[30], לפי שעומד לשריפה, והרי זה כאילו נשרף ואין לו שיעור שופר[31]. ואם היא עבודה זרה של גוי לא יתקע – כיון שהוא מאוס[32] - ואם תקע יצא[33], ויש מחמירים שאפילו בשל גוי לא יצא[34]. ושל תקרובת עבודה זרה אין תוקעים בו, ואם תקע לא יצא[35]. ושל עיר-הנידחת* אין תוקעים בו, ואם תקע בו לא יצא[36].

שופר גזול

התוקע בשופר גזול יצא[37], ואפילו אם לא נתייאשו הבעלים[38], לפי שאין המצווה אלא בשמיעת הקול, ואין בקול משום גזל[39]. ויש שכתבו שאין צריך לטעם זה, אלא אפילו אם היה בקול משום גזל היה יוצא, לפי שנאמר יום תרועה יהיה לכם, לרבות אף של גזל[40]. אבל כתבו אחרונים, שאין לברך על שופר גזול[41]. ואף לענין התקיעה, כתבו אחרונים שלכתחילה אין לתקוע בו[42].

שיעורו

שיעור השופר הוא כדי שיאחזנו בידו, ויראה מכאן ומכאן[43], והיינו שיעור טפח[44]. בטעם השיעור, יש סובריםש הוא מן התורה[45]. ויש סוברים שהוא מדרבנן כדי שלא יאמרו לתוך ידו הוא תוקע[46], ולכך כתבו אחרונים שאם אין לו אלא שופר שאין בו שיעור יתקע בו בדיעבד[47], ויש סוברים שאף בדיעבד אין לתקוע בו ואם תקע לא יצא[48].

מי שידו גדולה, יש שכתבו שאינו מודד כשיעור כל אדם, אלא צריך שיראה השופר מכאן ומכאן ביד התוקע[49].

הוסיף על השופר

הוסיף על השופר, בין במינו ובין שלא במינו – בין בצד הארוך ובין בצד הקצר[50] - פסול[51], ואפילו אם היה כשיעור גם בלא ההוספה[52]. וכן אם נתן זהב בעובי השופר הרי זה כמו שהוסיף עליו[53], ואפילו אם לא נשתנה קול השופר מחמת ההוספה[54].

שופר שנסדק

שופר שנסדק לאורכו, פסול[55], לפי שאינו שופר שלם[56], ואפילו נסדק בכל שהוא[57]. נסדק רובו, נחלקו ראשונים, יש סוברים שדינו כנסדק כולו ופסול[58], ויש סוברים שכשר[59].

נסדק רובו – ואפילו אם לא נשתייר בו אלא כל שהוא[60] – ודיבקו במינו, דהיינו שחיממו באור וחיבר קצותיו זה עם זה, כשר[61]. דיבקו בדבק, יש סוברים שכשר[62], ויש סוברים שפסול[63]. נסדק כולו והדביקו פסול[64], ואפילו אם הדביקו במינו[65], לפי שנסדק כולו ושוב אין שם שופר עליו[66].

נסדק לרוחבו, אם נשתייר בו כשיעור, כשר, לפי שמודדים אותו כאילו נכרת ממקום הסדק[67].

שופר שניקב

שופר שניקב – מיעוטו[68] - אם לא סתמו כשר[69], ואפילו נשתנה קולו מחמת הנקב[70]. ויש מהראשונים שסוברים שנחלקו בזה התלמודים, שלדעת התלמוד ירושלמי כשר ולדעת הבבלי פסול[71], ולכך יש שכתבו להלכה שאם יש שופר אחר אין לתקוע בשופר נקוב[72]. ניקב רובו, פסול[73].

ניקב וסתמו, אם סתמו שלא במינו, פסול[74], ואפילו נשתייר בו רובו[75], ואף על פי שאינו מעכב את התקיעה לאחר הסתימה[76], ובשעת הדחק יש שכתבו שיש להכשיר כשסתמו במינו אם נשתייר רובו[77].

סתמו במינו, אם נשתייר רובו שלם, ולא עיכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה, כשר[78]. בדעת ר' נתן ור' יוחנן שפירש דבריו, נאמרו שתי לשונות בתלמוד, ללשון הראשונה אמר שבמינו כשר אם נשתייר רובו, ושלא במינו פסול אפילו אם נשתייר רובו[79]. וללשון השניה אמר שבמינו כשר אפילו אם לא נשתייר רובו, ושלא במינו פסול רק אם לא נשתייר רובו[80]. להלכה כתבו ראשונים, שיש להחמיר ולכך צריך שיסתמהו במינו, וישתייר רובו[81], ויש שכתבו שבשעת הדחק יש להכשיר כשסתמוש לא במינו אם נשתייר רובו וחזר קולו לכמות שהיה בתחילה קודם שניקב[82].

שופר שקדחו בזכרותו

שופר שקדחו בזכרותו – שהוא העצם הבולט מהבהמה ונכנס לתוך השופר[83] – וזה לא הוציא זכרותו אלא נקב בו[84], כשר[85], לפי שמין במינו אינו חוצץ[86], ואפילו לכתחילה מותר לעשות כן[87]. אבל אם הוציא את כל זכרותו ונקב בו, פסול[88], לפי שזכרותו של השופר אינה חלולה וכל שאינו חלול אינו שופר[89], לפי ששופר הוא מלשון שפופרת, שהיא חלולה[90]. וכן אם הוציאו ונקבו והחזירו לשופר, פסול[91].

דיבק שברי שופרות

דיבק שברי שופרות עד שהשלימם לשופר שלם, פסול[92], ואפילו אם דיבקו במינו[93], ואפילו אם הוא שלם בכל היקפו[94], לפי שנאמר בתורה שופר אחד ולא שני שופרות[95], או לפי שאין זה קרוי "שופר"[96], או לפי שנאמר בתורה והעברת[97], וכשדיבק אין זה דרך העברה[98]. אפילו אם יש בשופר שכנגד פיו כשיעור שופר – והוסיף עליו כדי שיהיה נאה וארוך או כדי שיהיה קולו גדול[99] - פסול[100], ואפילו אם אינו מעכב את התקיעה[101].

שופר הפוך

הפכו ותקע בו פסול[102], בין אם הפכו כמו שהופכים חלוק, שהחזיר חיצון לפנימי, ובין אם הרחיב את הקצר וקיצר את הרחב[103] על ידי רותחין[104], הרי זה פסול, לפי שנאמר והעברת[105], ואין זו דרך העברה[106], שצריך שיהיה כדרך שהאיל מעביר את השופר בשעת גדילתו[107], ושיהיה הפה הקצר בצד פיו של התוקע[108].

מצופה זהב

שופר מצופה זהב, אם מצופה במקום הנחת הפה, פסול[109]. ונחלקו מהו מקום הנחת פיו, יש מפרשים מקום הנחת פה היינו עובי השופר לצד פנימי שמניח שם פיו, והצד החיצון מן העובי עצמו הוא שלא במקום הנחת פה[110], ולשיטתם הפסול הוא כיון שתוקע בזהב ולא בשופר[111], ויש מפרשים דעביו במקום הקצר הוא מקום הנחת פה, ושלא במקום הנחת פה היינו כל אורך השופר מצד הקצר עד צד הרחב[112], ולשיטתם הפסול הוא משום שהוסיף על השופר[113]. וכן אם מצופה תוכו של השופר פסול[114]. היה מצופה מבחוץ, אם נשתנה קולו מחמת הציפוי, פסול, ואם לא נשתנה כשר[115].

ציורים על השופר

המציירים צורות על השופר כדי לנאותו, לא יפה הם עושים[116], לפי שלפעמים משתנה קולו מחמת הציור[117]. אבל מותר לחקוק צורות על השופר[118], שאפילו אם יתשנה קולו אין זה שינוי מחמת דבר אחר[119].

שופר בתוך שופר

שופר בתוך שופר, אם קול פנימי שמע, יצא, ואם קול חיצון שמע לא יצא[120].

שופר שקיצרו

שופר ארוך שקיצר את אורכו, כשר[121], בין מהצד הארוך ובין מהצד הקצר[122], ואפילו אם נשתנה קולו על ידי זה[123], לפי שאין צריך לתקוע בכל השופר[124], ואף ששינה אותו מברייתו לא שינה אותו מדרך גידולו[125], ואפילו אם היה השופר פסול, וקיצרו כדי להכשירו, כשר[126]. וכן אם גירדו בין מבפנים ובין מבחוץ, כשר[127].

קול השופר

שופר שקולו דק או עבה או צרוד - או יבש[128], או איזה קול שיהיה[129] - כשר[130], שכל הקולות כשרים בשופר[131].

על מספר הקולות וסוג הקולות שיוצא בהם ידי חובתו, ועל אופן התקיעה בשופר, ע"ע תקיעת שופר.

כבוד השופר

אין לנקות את השופר במי רגלים מפני הכבוד[132], שלא יהיו מצוות בזויות[133].

הערות שוליים

  1. רש"י למשנה דלהלן.
  2. משנה ר"ה כו א.
  3. עי' משנה שם.
  4. משנה שם.
  5. רש"י שם.
  6. גמ' שם.
  7. עי' רש"י שם.
  8. עי' גמ' שם.
  9. ר"ה טז א.
  10. דרשת הרמב"ן לר"ה; שבה"ל סי' רצב; או"ז סי' רעד; רשב"א שם; רא"ש ר"ה פ"ג א; טוש"ע או"ח תקפו א.
  11. טוש"ע שם.
  12. עי' רמב"ם שופר פ"א ה"א; יראים מ' תלט; מרדכי סי' תשה. ועי' נו"כ להרמב"ם שם, שיש שפירשו שאף הרמב"ם סובר שבדיעבד הכל כשרים.
  13. משנה ר"ה כו ב, וברש"י, ועי' גמ' שם, ושם תנא נוסף שסובר כן.
  14. עי' גמ' שם.
  15. עי' משנה שם, ונ' שהיינו אף לדעת ר' יהודה.
  16. ר"ה כו ב וברש"י.
  17. משנה שם.
  18. תוס' שם ד"ה של.
  19. תוס' שם.
  20. עי' ציון 13 וציון 18.
  21. עי' תוס' ר"ה כו ב ד"ה של יעל; יראים מ' תיט; מרדכי סי' תשה.
  22. רמב"ן ר"ה שם; רשב"א שם; ריטב"א שם; רא"ש שם; ר"ן שם; טוש"ע או"ח תקפו א.
  23. רמב"ן שם.
  24. עי' אלף המגן סק"ה.
  25. לבוש או"ח סי' תקפו; מג"א שם סק"ג; מ"ב שם סק"ח.
  26. רמ"א או"ח תקפו א.
  27. מג"א שם סק"ב.
  28. עולת שבת שם; מטה אפרים שם; מ"ב שם ס"ק ח.
  29. עולת שבת לשו"ע דלהלן.
  30. טוש"ע או"ח תקפו ג.
  31. עי' שו"ע שם.
  32. מ"ב שם ס"ק יג, ושם שאפי' נתבטל לא יתקע בו.
  33. עי' רמב"ם שופר פ"א ה"ג; טוש"ע שם. ועי' שו"ע שם שלא יתכוון לזכות בו, כיון שאם מתכוון לזכות בו הרי זה שופר של ישראל ואינו יוצא בו.
  34. רמ"א שם, ושם שרק אם נתבטל בערב יום טוב יצא.
  35. שו"ע שם ד.
  36. רמב"ם שם.
  37. ירו' סוכה פ"ג ה"א; רמב"ם שופר פ"א ה"ג; טוש"ע או"ח תקפו ב.
  38. רמ"א שם.
  39. רמב"ם שם.
  40. עי' ראב"ד שם, ע"פ ירו' סוכה פ"ג ה"א.
  41. מג"א שם ס"ק ד; אליה רבה שם; חיי אדם כלל קמ סי"ח; מ"ב שם סק"ט. ועי' ט"ז ובהגר"א וביה"ל שם, באופן שגזל איל ועשה מקרניו שופר.
  42. ב"ח שם; אליה רבה שם; מטה אפרים שם; מ"ב שם ס"ק ד.
  43. ר"ה כז ב; רמב"ם שופר פ"א ה"ה.
  44. טור או"ח תקפו; שו"ע שם ס"ט. ועי' טור שם שהוא טפח מצומצם, ובשו"ע שם שהוא טפח בינוני, וברבינו מנוח והגמ"י שם שהוא טפח שוחק.
  45. עי' תוס' סוכה ז ב.
  46. פמ"ג שם א"א ס"ק יח.
  47. פמ"ג שם.
  48. מטה יהודה שם.
  49. ריטב"א ר"ה כז ב, הובא בביה"ל תקפו ס"ד.
  50. מ"ב ס"ק נט.
  51. רמב"ם שופר פ"א ה"ו; טוש"ע או"ח תקפו יא.
  52. שו"ע שם.
  53. שו"ע שם סי"ח.
  54. מ"ב שם ס"ק עד.
  55. ר"ה כז ב; רמב"ם שופר פ"א ה"ה; טוש"ע או"ח תקפו ח.
  56. רשב"א שם.
  57. שו"ע שם.
  58. עי' רמב"ן שם; טוש"ע או"ח תקפו ח.
  59. עי' רש"י שם; תוס' שם; עי' רשב"א שם; רוקח סי' רג.
  60. מ"ב שם ס"ק מה.
  61. שו"ע שם.
  62. שו"ע שם בדיעה הא'.
  63. שו"ע שם בדיעה הב'.
  64. שו"ע שם.
  65. שו"ע שם.
  66. עטרת צבי שם; מ"ב שם ס"ק מז.
  67. רמב"ם שם; טוש"ע שם ט. ועי' שו"ע שם בפי' הב', שיש סוברים שאף אם הסדק לצד פיו ונשאר כשיעור שלא לצד פיו כשר, ועי' מ"ב שם ס"ק נו, שבשעת הדחק אפשר לסמוך על שיטה זו.
  68. על ניקב רובו עי' להלן.
  69. תוס' ר"ה כז ב, ע"פ הירו'; ראב"ד שופר פ"א ה"ה; רמב"ן שם; רא"ש שם; טוש"ע או"ח תקפו ז.
  70. עי' תוס' שם. ועי' ב"י שם בשם הרא"ם, שמקום הנקב מצטרף לשיעור שופר, וכ"כ במ"ב שם ס"ק כז, אמנם עי' רמב"ן בשם הירו', שצריך שיהיה שיעור מלבד הנקב.
  71. ריטב"א שם.
  72. הגהה בשו"ע שם.
  73. ב"ח שם; פר"ח שם; מ"ב שם.
  74. משנה ר"ה כז ב; רמב"ם שופר פ"א ה"ה; טוש"ע או"ח תקפו ז.
  75. שו"ע שם.
  76. שו"ע שם.
  77. שו"ע שם.
  78. עי' משנה שם; רמב"ם שם. ועי' רמב"ן ורשב"א שם ועוד ראשונים שפי' שאינו מעכב את התקיעה היינו שהסתימה אינה מעכבת. ועי' מג"א או"ח תקפו ס"ק ט ומט"א שם ומ"ב שם ס"ק לב, שאם אין לו שופר אלא שנסתם ומעכב את התקיעה, בדיעבד יטול את הסתימה בערב יום טוב, ומ' שנקטו להלכה שהעיכוב הוא בסתימה, ועי' ביאוה"ל שם.
  79. גמ' שם.
  80. גמ' שם.
  81. רמב"ן שם; ר"ן שם; רשב"א שם; ריטב"א שם.
  82. שו"ע שם.
  83. ט"ז או"ח תקפו ס"ק יז; מ"ב שם ס"ק סו.
  84. שו"ע או"ח תקפו טו.
  85. רמב"ם שופר פ"א ה"ה; טוש"ע שם.
  86. רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  87. מ"ב שם ס"ק סז.
  88. טוש"ע שם.
  89. ט"ז שם; מ"ב שם.
  90. מ"ב שם ס"ק סח.
  91. מ"ב שם ס"ק סז.
  92. משנה ר"ה כז א; רמב"ם שופר פ"א ה"ה; טוש"ע או"ח תקפו י. על אופן ההדבקה של השופר, עי' מהרי"ק סי' קכב.
  93. עי' מ"ב שם ס"ק נז.
  94. מג"א שם ס"ק יט.
  95. ב"י שם; ב"ח שם; פרישה שם; לבוש שם ס"י; מ"ב שם ס"ק נח.
  96. תוס' ר"ה כז א בפי' הא'.
  97. ויקרא כה ט.
  98. תוס' שם בפי' הב'.
  99. מ"ב שם.
  100. טוש"ע שם.
  101. מ"ב שם ס"ק נז.
  102. ר"ה כז ב; רמב"ם שופר פ"א ה"ו; טוש"ע או"ח תקפו יב.
  103. עי' גמ' שם; שו"ע שם. ועי' רמב"ם שם שלא הזכיר הפכו כחלוק.
  104. מ"ב שם ס"ק סא.
  105. ויקרא כה ט.
  106. ר"ה שם.
  107. ט"ז שם ס"ק טז.
  108. מ"ב שם.
  109. ר"ה כז ב; רמב"ם שופר פ"א ה"ו; טוש"ע או"ח תקפו טז.
  110. שו"ע שם.
  111. עטרת צבי שם.
  112. שו"ע שם. ועי' מ"ב ס"ק ע.
  113. עטרת צבי שם.
  114. ר"ה שם; רמב"ם שם.
  115. ר"ה שם; רמב"ם שם.
  116. טוש"ע או"ח תקפו יז.
  117. טור שם; מ"ב שם ס"ק עב.
  118. ב"י שם; הגהה בשו"ע שם.
  119. עטרת צבי שם; מ"ב שם ס"ק עג.
  120. רמב"ם שופר פ"א ה"ו.
  121. רמב"ם שופר פ"א ה"ז; טוש"ע או"ח תקפו יג.
  122. מ"ב שם ס"ק סג.
  123. מ"ב שם.
  124. מ"ב שם.
  125. עטרת צבי שם.
  126. מ"ב שם ס"ק סד.
  127. רמב"ם שם; טוש"ע שם יד.
  128. מ"ב דלהלן ס"ק כה.
  129. לבוש שם ס"ו.
  130. ר"ה כז ב; רמב"ם שופר פ"א ה"ז; טוש"ע או"ח תקפו ו.
  131. ר"ה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  132. שו"ע או"ח תקפו כג.
  133. מ"ב שם ס"ק צ.