אנציקלופדיה תלמודית:שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא

הגדרת הערך - האומר אמירה, או עושה מעשה, שלפיהם צריך לנהוג באיסור, שעליו לנהוג באיסור.

הכלל, מקורו וגדרו

^הכלל

האומר אמירה, או שעושה מעשה, שלפיהם עליו לנהוג באיסור כלפי דברים מסוימים, צריך לנהוג בהם איסור^[1], על כך שצריך לנהוג איסור אף כשיש עדים המתירים, עי' להלן^[2]. הנהגה זו של איסור על פי אמירתו נקראת "שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא"^[3] (עשה את עצמו, או את הדבר, כחתיכה של איסור). כגון איש שאומר שקידש אשה מסוימת - בפני עדים והעדים הלכו למדינת הים^[4] - או אשה שאומרת שנתקדשה לאיש מסוים, הדין הוא שהצד הטוען לקידושין צריך לנהוג באיסורי ערוה שמחמת הקידושין, היינו שאסור בקרובי האשה או האיש^[5], וכן האשה הטוענת לקדושין אסורה כבר עכשיו על כל העולם כאשת-איש* וצריכה גט להתירה^[6], שבאמירתו שהיו קידושין, עשה האומר כן את הקרובים כחתיכה של איסור כלפי עצמו^[7]. וכן אשה שנשבתה בידי גוים ואומרת שנבעלה לגוי, נאמנת^[8], שעשתה עצמה חתיכה של איסור^[9], ואפילו עד אחד מעיד שהיא טהורה, אינו מועיל כיון שאסרה את עצמה^[10]. וכן הנושא אשה וטוען עליה טענת-בתולים* - שלא מצא לה בתולים או שלא היה לה דם בתולים^[11] - נאמן לאוסרה על עצמו^[12], מדין שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא^[13]. וכן טבח שאמר שלא שחט את הבהמה, כתבו ראשונים ואחרונים שהבהמה אסורה עליו באכילה מדין שאחד"א^[14]. וכן טבח שעשה סימן בראש כבש השחוט, שיהא נראה כטריפה, הרי זה טריפה^[15].

^מקור הדין ותקפו

דין שאחד"א, יש מן הראשונים שכתבו שהוא מן התורה^[16], וכן בדעת הסוברים שדין שאחד"א הוא מתורת נאמנות^[17], כתבו אחרונים שהוא מן התורה, ונלמד מהכתוב "אשר יאמר כי הוא זה"^[18], ממנו למדו שנאמן על עצמו לענין ממון^[19], למדים שנאמן על עצמו אף לענין איסורים^[20]. ויש מן האחרונים שכתבו שלא ניתן ללמוד מכתוב זה, שאין למדים איסור מממון ("אסורא-מממונא-לא-ילפינן*"), אלא המקור הוא מהכתוב "הוא הודע אליו חטאתו"^[21], ממנו למדו שאדם המעיד על עצמו שחייב קרבן, אפילו אם עדים מכחישים אותו, נאמן ומביא קרבן^[22]. ואף לסוברים שאינו נאמנות אלא שכיון שלפי דבריו הדבר אסור, צריך לנהוג לפי דבריו^[23], כתבו אחרונים שהוא מן התורה^[24]

לסוברים שדין שאחד"א הוא מדין נדר^[25], יש מן האחרונים שכתבו שאינו אלא מדרבנן^[26].

^גדרו

דין שאחד"א, נחלקו ראשונים ואחרונים בגדרו: א) יש סוברים, שהוא מתורת נאמנות^[27], שאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים^[28], אף כשבא לאסור על עצמו^[29]. בטעם, הנאמנות, יש מן האחרונים שכתבו שדבר שהוא בבעלות האדם, יכול לעשותו כחתיכת איסור^[30], ויש שכתבו, שבדברים שבין אדם לבין קונו, אדם נאמן על עצמו, שאם ירצה לעבור על איסור בינו לבין עצמו, מי מעכב בידו^[31].

בגדר הנאמנות, יש מן האחרונים שכתבו שנאמן אף על עצם המעשה כדבריו, שנעשה מעשה האוסר^[32]. ויש שכתבו שאינו נאמן על עצם המעשה שהיה כדבריו, ואף לא כלפי עצמו - או משום שרק ב' עדים נאמנים על גוף המעשה ולא שאר נאמנויות, או משום שרק האיסור בפועל הוא ששייך אליו, אך גוף המעשה עצמו כיצד נעשה, אינו שייך כלל אליו^[33] - אלא רק נאמן על האיסור כלפי עצמו, שהדבר אסור הוא^[34], ולדעתם זה הטעם לאותה שכתבו אחרונים בדעת ראשונים שהטוען פתח פתוח מצאתי ואוסר את אשתו עליו מדין שאחד"א, אין האיסור חשוב כדבר שבערוה, אלא כשאר איסורים, ולכן אם האשה טוענת שנאנסה נאמנת מדין עד אחד נאמן באיסורים^[35], שאף לגבי עצמו אינו נאמן על עצם המעשה כלל אלא רק שהיא אסורה עליו, ולכן אין זה אלא כשאר איסור ולא דבר שבערוה^[36], וכן זה הטעם לדעתם לאותה שכתבו אחרונים שהמוציא שם רע מקיים את אשתו, ואף על פי שטוען פתח פתוח מצאתי ואוסרה עליו, שעשה של "ולא תהיה לאשה" דוחה את לא תעשה^[37], ואין לומר שלאור טענתו הרי שהיא כסוטה שאסורה אף בעשה, שמדין שאחד"א אין כאן בירור שהיא סוטה אלא איסור בעלמא^[38].

ב) ויש סוברים, שהוא מדין נדר וקונם^[39], מהם שנראה מדבריהם שהוא כנדר גמור, ואף על פי שבנדר שעל ידי התפסה צריך שיתפיס בדבר הנדור^[40], יכול לאסור על עצמו בדרך קנס ללא התפסה^[41], ומהם שכתבו שאינו ממש כנדר, שהרי לא מצינו בשאחד"א היתר חכם, כבנדר^[42], אלא החמירו בענין זה כמו בנזירות-שמשון* שאינה ניתנת להיתר על ידי חכם^[43]. ויש מן האחרונים שכתבו שאינו כעין נדר שיש לו היתר בשלשה או בהפרת בעל, אלא שיש לו יכולת להכניס דבר זה בכלל כריתות ברית התורה שהשביע משה את ישראל על דעת המקום ועל דעתו שאין לו היתר^[44], וכתבו אחרונים בדעתם, שהיינו שחשוב קבלת איסור כשבועה* או יד לשבועה^[45]. ויש שביארו שכשם שבידו לאסור דברים על ידי נדר, כך בידו לאסור מצד איסורים אחרים^[46].

ג) ויש סוברים, שמועיל שויא אנפשיה לאוסרו בין מתורת נאמנות ובין מדין נדר^[47], היינו, שעיקרו מטעם נאמנות, אלא שאף אם אין הדבר אמת אסור בו מצד נדר^[48].

ד) ויש מן האחרונים שכתבו שאינו מדין נאמנות, אלא שכיון שלפי דברי האדם הדבר אסור, מחויב לנהוג כדבריו, ואף בית דין כופים אותו על כך^[49], שאנו מוזהרים לפסוק הדין על פי הודאתו במה שנוגע אליו, וכיון שהוא אומר שהדבר אסור אנו מוזהרים עליו לכופו על שמירת האיסור לפי דבריו כאילו נתברר לנו איסורו בעדים^[50], וכגון אשה שמוחזקת כפנויה, ואומרת אשת איש אני, שאסורה להינשא, ואפילו נשאת כופים להוציא^[51], ואפילו כל העולם מחזיק אותה כפנויה, כל שלפי דבריה היא אשת איש, אסורה^[52] . וכעין זה יש שכתבו, שכל שאמר על דבר המוחזק אצלינו בהיתר, שהוא אסור, אפילו אינו נאמן לנו לאסרו, מכל מקום לו עצמו הדבר אסור, משום שכך הוא לפי דעתו, ואפילו ברור לנו שהוא טועה, אסור מן התורה, והרי זה כמו נתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, שצריך כפרה^[53], וכן האשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה ולא ידעה ועברה על איסורי נזיר, שעשתה איסור וצריכה כפרה^[54], שאף על פי שהם טועים במציאות, כיון שלדבריהם יש כאן איסור, אסורים^[55].

^אם חשוב דבר שבערוה

גדר האיסור שחל מחמת שאחד"א, באיסורי ערוה, יש מן האחרונים שכתבו שאינו חשוב דבר שבערוה, אלא כשאר איסורים^[56], ולדעתם זהו שכתבו ראשונים בטוען פתח פתוח שאוסר את האשה עליו, אם האשה טוענת שנאנסה, נאמנת, כדין עד אחד שנאמן באיסורים^[57], שכיון שאין ידוע שנבעלה אלא על פיו והוא אינו נאמן על כך אלא מדין שאחד"א, אינו חשוב דבר שבערוה אלא כשאר איסור ועד אחד נאמן בו^[58], וכן אותה שכתבו אחרונים שהמוציא שם רע מותר לו לקיים את אשתו, אף על פי שאסרה על עצמו, משום שיש כאן עשה של "ולו תהיה לאשה" שדוחה לא תעשה^[59], ואינה חשובה כסוטה* שאסורה משום עשה ולא תעשה, יש שביארו שאינה חשובה שזינתה תחתיו וכדבר שבערוה ואיסור סוטה, אלא איסור בעלמא^[60]. ובטעם שאינו חשוב דבר שבערוה, עי' לעיל^[61].

ויש מן האחרונים סוברים שחשוב דבר שבערוה, ובטעם שבאומר פתח פתוח מצאתי, נאמנת האשה לומר נאנסתי, ואף על פי שלפי דבריו אסורה עליו באיסור ערוה שאין עד אחד נאמן בו, ביארו שהוא משום שכיון שאמרה דבריה תיכף לאמירתו בלא שהות זמן קודם שהתחזק האיסור, מועיל^[62].

^בדבר שאינו אפשרי

בדבר שאינו אפשרי במציאות, כגון האומר על יום חול שהוא שבת או יום הכפורים, כתבו אחרונים שלא נאמר בו דין שאחד"א^[63]. ויש מן האחרונים שכתבו שתלוי בגדר של דין שאחד"א, שלצד שהוא נאמנות וכהודאת בעל דין שהיא יותר ממאה עדים^[64], הרי שבדבר הידוע לכל אין אומרים שב' עדים נאמנים כמאה^[65], ולצד שהוא משום נדר^[66], יש לומר שגם כאשר ידוע שמשקר יכול לאסור על עצמו^[67].

^אם מותר לו בינו לבין עצמו

האוסר על עצמו דבר מדין שאחד"א, באופן שיודע בעצמו שהוא שקר והדבר מותר לו, יש מן האחרונים שכתבו שאחרים הרואים אותו עובר על האיסור שלפי דבריו, מוחים בידו, אבל בינו לבין עצמו מותר לו הדבר^[68]. ויש מן האחרונים שכתבו שאסור לו אף בינו לבין עצמו, שכל דבר שאסור מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור^[69].

^הבאת קרבן

המחייב עצמו בקרבן, שחייב להביאו אפילו העדים מכחישים אותו, כגון שאמר אכלתי חלב והעדים מעידים שלא אכל^[70], שלפי דברי העדים הרי שמביא חולין לעזרה, יש מן הראשונים שכתבו שכיון שאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, אף הכהנים עצמם אם באו להקריבו אין מוחים בידם^[71], ויש שכתבו שדוקא הוא עצמו יכול להקריבו ואין הכהנים מוחים בידו^[72].

^לבטל מצוה

האוסר על עצמו בשאחד"א, כאשר מחמת האיסור יתבטל מדבר שמצווה עליו, יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שנאמן, וכתבו שכאשר עדים מעידים שאכל חלב והוא טוען שלא אכל, שנאמן^[73], שנאמנותו היא משום שאחד"א, שאדם נאמן להחמיר על עצמו, שאינו רוצה להביא חולין לעזרה^[74].

^באיסור דרבנן

שאחד"א, אם מועיל לאסור באיסור שמדרבנן, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שאף באיסור דרבנן נאסר^[75], ויש סוברים שאינו נאסר^[76].

^לא נתכוון לאסור

לא נתכוון לאסור, כגון הטוען בבית דין "פתח פתוח מצאתי" בסתם, ואינו אומר במפורש שאסורה עליו, וכל כוונתו אינה אלא להפסידה כתובתה, יש מן הראשונים שכתבו, שלא אסרה עליו^[77], שלדעתם מועיל שאחד"א משום שאוסר עליו דבר המותר^[78], והרי זה כנדר^[79], ובכל נדר צריך שיהיו פיו ולבו שוים^[80], ואם כן אף בדין שאחד"א ודאי לא נאסרת אלא כשבא בכוונה כדי לאסור^[81]. ויש מן הראשונים שכתבו, שאף באומר סתם, וכוונתו אינה אלא להפסידה כתובתה, אסרה עליו מדין שאחד"א^[82], שלדעתם שוויה אנפשיה הוא מתורת נאמנות, וכל שאמר דברים שיוצא מהם שאסורה עליו, נאסר משום שאדם נאמן על עצמו^[83].

^לא ידע שהוא איסור

כאשר לא ידע שמחמת אמירתו יהיה אסור, יש מן האחרונים שכתבו שלא נאסר משום שאחד"א^[84], ויש מן האחרונים שכתבו שנאסר, שכיון ששאחד"א הוא מטעם נאמנות, לדעתם^[85], אם כן מקבלים דבריו אף כשלא ידע שייאסר^[86].

^איסור שאינו ממש מחמת הדיבור

האוסר עצמו על ידי שאחד"א, יש מן האחרונים שכתבו שאינו נאסר אלא באיסור שהוא ממש מחמת דיבורו באופן שאפשר שהיה בדעתו עליו בשעת דיבורו^[87], אבל לא לענין איסור שיצמח ממנו אחר כך^[88], ולדעתם זה הטעם לאותה שכתבו ראשונים שאשה שיש עדים שהיא אשת איש, וטוענת שנתגרשה שחוששים לדבריה ונפסלת לכהונה לעולם, ומאידך אם נשאת לאחר אינה צריכה גט ממנו^[89], ואין אומרים שמשום ששאחד"א תצטרך גט משני^[90], שכיון שמצד אמירתה "גרושה אני" ומחמתה, אינה נאסרת אלא לכהן וליבם, ואם תתקדש לאחר ויתפסו הקידושין לפי דבריה ותאסר על אחרים, זה לא עלה על לבה, ואדרבה, כוונתה היתה להיות מותרת לכולם, ולכך לענין תפיסת הקידושין ויציאתה בגט אין אומרים שאחד"א באמירתה גרושה אני^[91]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שעל ידי דיבורו נאסר משום שאחד"א אף באיסור שצמח ממנו לאחר מכן, שכתבו שהאומרת נתגרשתי ונשאה לאחר, צריכה גט משני^[92].

^כשהמציאות יכולה להשתנות

שאחד"א, כאשר המציאות יכולה להשתנות וממילא אין לאיסור מקום, כגון המעיד על שוחט שלא שחט כראוי, שאסר על עצמו את שחיטת אותו שוחט משום שאחד"א, אולם אם השוחט יחזור בתשובה, שוב אין מקום לאסור שחיטתו, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאף על פי שאותה שחיטה אסורה על העד משום שאחד"א, מכאן ולהבא מותר לו לאכול משחיטתו^[93], שהרי אפילו יהיה כדברי העד שהשוחט פסול, אינו מוחלט להיפסל עולמית בשל כך, שהרי אם יעשה תשובה יחזור לכשרותו, ונמצא שלא שאחד"א בעדותו כלל^[94]. ויש מן האחרונים שכתבו ששחיטתו אסורה על העד משום שאחד"א אף מכאן ולהבא^[95], שכיון שלפי דברי העד עתה, אותו שוחט רשע הוא ופסול, וכל עוד לא יחזור בתשובה שחיטתו פוסלה מכאן ולהבא, הרי מעתה שאחד"א לכל מה שישחט אותו שוחט^[96].

^כאשר אין האיסור מבורר

כאשר בדיבורו שאוסר על עצמו בשחד"א, אין האיסור מבורר, יש מן האחרונים שצידדו לומר שאינו נאסר משום שאחד"א^[97], ולדעתם זונה שאמרה מפלוני נבעלתי, ופלוני מתחילה אינו מודה בכך אלא אמר איני יודע, ואחר כך נתברר שהיא מעוברת, שאין לאסור אותה עליו משום מעוברת חברו - שבאמירתו שאינו יודע הרי שאמר שאינה מעוברת ממנו וממילא אסורה עליו מדין מעוברת חברו משום שאחד"א - שבאמירתו "איני יודע" אין איסור מבורר שאפשר לפרש שהתכוין שלא יודע שהיא מעוברת. ואפילו אמר מפורש שלא בא עליה, כיון שלא נתברר הריונה, ואפשר שאם היה יודע שהיא מעוברת היה מודה שבא עליה, אין אומרים שאסרה עליו משום שאחד"א^[98].

^על ידי הכחשה של דיבורו

כאשר מצד עצם הדיבור לא אוסר על עצמו בשחאד"א, ורק בגלל שדיבורו מוכחש, מצירוף דיבורו להכחשה שנאסר, כגון אשה שהיא מעוברת וטוענת שנתקדשה לפלוני והרתה לו, והוא טוען שלא קידשה ולא ממנו היא הרה, שלפי דבריו לא זינתה תחתיו ולא נאסרה עליו, ואחר באים עדים שנתקדשה לו, ובצירוף העדות הזו ואמירתו שלא ממנו היא הרה, עולה שהיא אשתו וזינתה תחתיו ונאסרת - והרי זה כאומר "לא לויתי" שאם באים עדים שלווה, עולה שהודה שלא פרע - יש מן האחרונים שנסתפקו אם נאסר בזה משום שאחד"א, שהרי מצד עצם דבריו אין כאן איסור^[99].

ויש מן האחרונים שכתבו שנאסר באופן שהוא כאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי^[100].

ויש מן האחרונים שכתבו שלא נאסר באופן שהוא כאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי^[101], או משום שאינו כהודאת בעל דין^[102], או משום שאדם נאמן בשאחד"א אף להקל, וכיון שלפי דבריו הוא מותר, נאמן יותר מן העדים המכחישים^[103].

^בגוי

גוי שאוסר על עצמו, אם נאסר משום שאחד"א, כגון בשר שהוא ידוע ככשר והגוי אומר שהוא אבר-מן-החי* וממילא אסור עליו, יש מן האחרונים שכתבו שלצד ששאחד"א הוא משום נדרי איסור^[104], כיון שנדרי איסור אינם שייכים בגוי, לסוברים כן^[105], אף דין שאחד"א אינו שייך בהם, אך לצד ששאחד"א הוא משום נאמנות, וכהודאת בעל דין^[106], הרי שהודאת בעל דין שייכת אף בגוי ונאמן על עצמו^[107].

^לפני עיור

איסור לפני-עור-לא-תתן-מכשול*, יש מן האחרונים שכתבו שקיים בדבר הנאסר על האדם משום שאחד"א, שהנותנו לו עובר על האיסור^[108].

^בשליח

שליח שעל פי דיבורו נאסר משלחו, כגון ששלח שליח לקדש אשה, והשליח טוען שקידשה, ואין עדים היודעים להעיד על כך למשלח, יש מן הראשונים שכתבו שמשום ששלוחו של אדם כמותו, נאסר המשלח בקרובותיה^[109], והיינו שהשליח חשוב כמותו לענין ההודאה^[110], ויש שביארו שנאמנות השליח אינה משום שחשוב כמותו על עצם ההודאה, אלא שכיון שהוא שליח לקידושין ולענין הקידושין הרי הוא כמו המשלח, הרי הוא כמותו אף לברר עניני השליחות וחלות הקידושין, וכל מה שאומר השליח בענין השליחות הרי הוא כאילו המשלח אומרו, וממילא נאסר המשלח^[111].

^חרש שוטה וקטן

חרש שוטה וקטן, כתבו אחרונים, שאינם בכלל דין שאחד"א^[112], שלסוברים שהוא דין נאמנות^[113], חרש שוטה וקטן פסולים לעדות*^[114] ואינם בכלל דין הודאת-בעל-דין*^[115], ולסוברים שהוא מדין נדר^[116], אינם בכלל נדרים*^[117].

כנגד שאר בירורים

^כנגד עדים

אפילו יש עד אחד שמעיד שלא כדבריו, ויוצא מדברי העד שמותר לו הדבר, הדבר אסור עליו^[118].

כאשר יש ב' עדים המעידים שהדבר מותר לו, כתבו ראשונים ואחרונים שמדין שאחד"א עליו לנהוג איסור כדבריו^[119], כגון טבח שאמר שלא שחט את הבהמה ועדים מעידים ששחטה, שאף על פי שמותרת לכולם, עליו היא אסורה^[120], וכגון איש הטוען שקידש אשה במעות, והעדים טוענים שבתחילה נתן לה את המעות בתורת פקדון ואחר כך קידשה באותן מעות, שלפי דברי העדים אין כאן קידושין כלל^[121], מכל מקום הוא אסור בקרובותיה שלפי דבריו יש כאן קידושין^[122], וכגון אב הטוען שקיבל קידושין עבור בתו מפלוני שהוא גדול, והעדים מעידים שהוא קטן, שלפי דבריהם אין כאן קידושין, מכל מקום צריכה גט שהאב עשאה כחתיכה של איסור^[123], וכגון שבויה פנויה שטוענת שנטמאה ובשל כך אוסרת עצמה לכהונה, והעדים מעידים שלא נטמאה, שאסורה כדבריה^[124]. מהעומדים בדעה זו, יש שכתבו הטעם, שאדם הבא לאסור את עצמו, נאמן על עצמו יותר ממאה איש^[125]. ויש שכתבו הטעם שנאמן לאסור אף כנגד עדים, משום שחשוב כאילו אסר על עצמו בנדר^[126].

ויש מן האחרונים שנסתפק אם שאחד"א הוא אף כאשר יש עדים נגד אמירתו^[127].

ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים שכל שיש עדים נגד האמירה, אינו נאסר משום שאחד"א^[128].

ויש מן האחרונים שמחלקים, שבאיסורים שאין צריך עדים לקיום הדבר, אפשר לומר שהאמת כדבריו והדבר אסור, אבל בקידושין שצריך עדים לקיום הדבר, ואין הודאת האיש והאשה מועילה ללא שיש עדים על הקידושין^[129], כל שטוען שקידש בפני עדים ואותם עדים הם אומרים שלא קידשה, אזי אפילו אם נאמר שהאמת כדבריו, סוף סוף אין כאן עדים על הקידושין, והרי כזה כמקדש ללא עדים שאין הקידושין חלים^[130].

^כאשר חוזר בו

כאשר העדים מכחישים אמירתו, וחוזר בו, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחזרתו מועילה^[131], ומהם שכתבו הטעם שבשאחד"א אין אנו תופשים הדבר בבירור שכך היה, אלא מאמינים למה שהעיד על עצמו, ואם חוזר בו, גם כן יש להאמינו על עצמו, ויש כאן ספק אם לקבל דבריו הראשונים או האחרונים, ונאסר מספק, וכאשר יש עדים המסייעים לדבריו האחרונים, מכריעים את הספק ומותר כדבריו האחרונים^[132]. ויש מן האחרונים שכתבו, ומהם שכתבו כן בדעת ראשונים, שאין חזרתו מועילה^[133], שעיקר דין שאחד"א שנאסר מכח אמירתו נאמר במקרה שרוצה לחזור בו, שאינו יכול לחזור בו^[134].

^כשתולה את האיסור בעדים

כאשר תולה את האיסור בעדים והעדים מכחישים, כגון אשה שאומרת שנתקדשה בפני פלוני ופלוני והעדים מכחישים אותה שלא נתקדשה בפניהם, יש מן מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאינו נאמן לאסור נגד העדים, ואינו נאסר משום שאחד"א, שהרי לא אסרו עצמם אלא בעדותם של העדים והם הכחישום^[135], ויש מן האחרונים שכתבו שנאסר משום שאחד"א^[136].

^נגד מיגו

כאשר יש מיגו* הסותר את האמירה האוסרת משום שאחד"א, יש מן הראשונים והאחרונים שנראה מדבריהם שהמיגו מועיל ולא נאסר^[137], ולדעתם בעל הטוען פתח פתוח מצאתי והאשה מכחישתו שהפתח סגור, ויש לה מיגו שיכולה לומר נאנסתי או מוכת עץ אני, הטעם שאין המיגו מועיל להתירה אינו אלא משום שהוא מיגו גרוע שלא היתה טוענת את טענת המיגו או שאינו שכיח^[138]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין מיגו מועיל נגד שאחד"א^[139].

^חזרה ע"י מיגו

כאשר חוזר בו מאמירתו שאוסרת משום שאחד"א, יש מן הראשונים האחרונים שכתבו שמועיל מיגו^[140]. ויש מן האחרונים סוברים שאין מועיל מיגו^[141].

^כשיש ידים מוכיחות שמשקר

כאשר יש ידים מוכיחות שמשקר, יש מן האחרונים שכתבו שאינו נאסר משום שאחד"א^[142]. ויש מן האחרונים שצידדו לומר שלסוברים ששאחד"א נאמן אף כנגד עדים^[143], אזי נאמן אף כשיש ידים מוכיחות שמשקר^[144]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף כשיש ידים מוכיחות שמשקר, נאסר משום שאחד"א^[145].

^נגד חזקה

כאשר כנגד השאחד"א יש חזקה, כגון חזקה של כאן-נמצא-כאן-היה* - שכאשר נמצאת ריעותא, תולים שנולדה ברשות בה היא נמצאה^[146] - יש מן האחרונים שכתבו שאינו נאסר משום שאחד"א^[147], ולכן לדעתם אשה שנמצאו בה מומים, אין להצריכה גט משום שבאמירתה שנולדו המומים אחר האירוסין הרי זה כאומרת "נתקדשתי" ומשום שאחד"א נאסרת וצריכה גט, שנגד אמירתה יש חזקה של כאן נמצא כאן היה, ויוצא שהיא משקרת, ולכן לא נאסרת^[148]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף כנגד חזקה נאסר על ידי שאחד"א, שהרי שאחד"א נאסר אף כנגד עדים, לסוברים כן^[149].

^חזרה ע"י אמתלא

אמירה האוסרת מדין שאחד"א, מועילה בה אמתלא, ועל כך ועל האמתלא שמועילה, ואם מועילה גם כשנאסר על ידי מעשה, ע"ע אמתלא. בטעם שמועילה אמתלא בשאחד"א, יש מן הראשונים שכתבו שהוא משום ששאחד"א אינה עדות אלא טענה קלושה, מה שאין כן עדות גמורה שאין מועילה בה אמתלא^[150]. בדעת הסוברים ששאחד"א הוא מדין נאמנות וכהודאת בעל דין^[151], יש מן האחרונים שכתבו שכשם שמועילה אמתלא בשאחד"א, אף על פי שהיא נאמנות, כך מועילה בעדים שמעידים על איסור^[152]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף על פי שמועילה בשאחד"א, אינה מועילה בהודאת בעל דין^[153], ובביאור החילוק, שהרי לדעה זו שאחד"א שוה הודאת בעל דין^[154], יש שכתבו שבהודאת בעל דין יש כאן בירור גמור לגבי הממון, ונתברר שהממון לא ברשותו, ושוב לא יכול לחזור בו, אבל בשאחד"א אין כאן בירור גמור שהאמת כדבריו, אלא רק שצריך לנהוג לפי אמירתו, ולכן מועילה חזרה^[155].

ויש מן האחרונים סוברים שאין אמתלא מועילה בשאחד"א^[156], שכיון שנאמן על עצמו כמאה עדים שהדבר אסור, מה יועיל אמתלא, ואינה עדיפה על שני עדים שיעידו שהדבר מותר, שאינם מועילים להתיר האיסור^[157], ואותה שאמרו שבאומרת אשת איש אני שאוסרת עצמה מדין שאחד"א ומועילה בזה אמתלא להתירה^[158], היינו דוקא בקידושין, שאינם חלים אלא בשני עדים וכל שנתנה אמתלא שאינה מקודשת, הרי שהיא מודה שלא היו שני עדים על הקידושין ושוב אינה יכולה לאסור עצמה^[159]

^פלגינן דיבורא

שאחד"א, יש מן הראשונים שכתבו שאף לסוברים שבעדות לא עושים פלגינן-דיבורא*, בטענה שחלותה הוא משום שאחד"א עושים פלגינן דיבורא, ולדעתם זהו שאמר רבי יהודה, שהאומר נתגיירתי ביני לבין עצמי, נאמן לפסול עצמו אך לא את בניו^[160], שפסולו הוא משום שאחד"א, ועושים פלגינן דיבורא, אף על פי שלר' יהודה בשאר עדות לא עושים פלגינן דיבורא^[161]. ובטעם הדבר, יש מן האחרונים שכתבו שלדעה זו שאחד"א הוא מדין נדר ולא נאמנות^[162].

^משים עצמו רשע

כשמשים עצמו רשע באמירתו - שבדרך כלל אין אדם נאמן להשים עצמו רשע^[163] - כתבו אחרונים שנאמן משום שאחד"א^[164], כגון אשת איש שאומרת שזינתה, שלמשנה ראשונה נאסרת על בעלה, ולמשנה אחרונה אינה נאסרת על בעלה מחשש שמא נתנה עיניה באחר^[165], ונאמנת להפסידה כתובתה, הרי זה אף כשאומרת שזינתה במזיד, ואף על פי שלפי דבריה נעשית רשע, נאמנת^[166].

^בסומך על אחרים

כאשר לפי אמירתו של חברו, נאסר עליו הדבר, והוא סומך על חברו, אף בזה יש דין שאחד"א, כגון אשה האומרת שזינתה שאינה נאמנת לאוסרה על בעלה, ובעלה מאמינה וסומכת דעתו על דבריה, חייב להוציאה^[167], שהוא עצמו שאחד"א ואסורה לו לעולם, ואפילו תחזור ותאמר שהיתה אנוסה, שוב אינו מועיל להתירה לו^[168], ויש מן הראשונים סוברים שמכל מקום משמתים אותו על שגרם שתיאסר אשתו עליו ועובר על תקנת רבנו גרשום, שמגרשה בעל כרחה^[169]. ובטעם שאין האמתלא שלה מועילה, יש מן האחרונים שכתבו שהדיבור שלו עצמו עושה רושם, שלא מכח דבריה, ובאמירתו שהוא מאמינה חשובה הודאה ושאחד"א^[170].

ויש מן האחרונים שכתבו שאם נותנת אמתלא לדבריה, אחרי שהבעל האמינה, מותרת לו^[171].

האמין לה הבעל, ולאחר מכן חזר בו, ואמר שאינו מאמינה, יש מן הראשונים סוברים שמותרת לו, שעכשיו מתברר שאינה חתיכה דאיסורא^[172], ויש מן הראשונים סוברים שאסורה^[173].

^במקום שאין לו ידיעה ודאית

כאשר אין לאדם ידיעה ודאית שהדבר אסור, ובכל זאת אוסר על עצמו, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שנאסר מדין שאחד"א, ולדעתם אותה שאמר ר' אלעזר שהאומר פתח פתוח נאמן לאוסרה עליו, היינו אפילו כשאינו בקי לדעת מהו פתח פתוח, וייתכן שטועה^[174], שכל שהוציא מפיו לומר שהדבר אסור עליו, אפילו שאינו ברור לו כל כך, ולנו יש ספק בדבר, אין מחשיבים זאת כספק לגביו ונאסר משום שאחד"א^[175], ולדעתם זהו שכתבו ראשונים שבזמן הזה מי שאומר שהוא כהן אינו נאמן להעלותו לכהונה, אבל אוסר עצמו בפסולות לכהונה^[176], שאף על פי שהוא ספק כהן ולכן אינו עולה בשום מעלות של כהונה, מכל מקום לענין איסור אין בו שום ספק כלל ונאסר על פי אמירתו משום שאחד"א^[177].

ויש מן הראשונים סוברים שאינו נאסר אלא כשיודע שהדבר אסור, ופירשו אותה שאמר ר' אלעזר שהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו, שהוא מפני שבקי בזה ויודע שמצא פתח פתוח^[178].

כלפי אחרים

^לאסור אחרים

האוסר עצמו בשאחד"א, אם יכול לאסור גם על אחרים, נחלקו: יש האחרונים סוברים, מהם שכתבו כן בדעת ראשונים, שיכול לאסור אף אחרים^[179], שכמו שיכול לאסור על עצמו בדבר שהוא שלו משום שאחד"א, כך יכול לאסור על אחרים^[180], ולדעתם זהו שכתבו ראשונים שהאומר נתגיירתי ביני לבין עצמי ולפי דבריו הוא גוי, אוסר עצמו בבת ישראל^[181], והיינו שאמירתו אוסרת על בת ישראל להינשא לו^[182], וכן אשה שאומרת לבעלה שהיא טמאה, שאסורה לו^[183], איסורה הוא אף משום שאחד"א^[184], והבעל אם יבוא עליה יהיה חייב קרבן ומלקות^[185]. והטעם, שיש ביכולת האדם למנוע שייעשה מעשה של אחרים בו, שהרי הוא הבעלים על עצמו ועל השימוש בו, כגון שיכול למנוע מהם להינשא לו^[186], ולענין תשמיש עם בעלה, כיון שנאמנת על עצמה לאוסרה בתשמיש עמו, הרי היא כבעלים על התשמיש ויכולה למנוע גם מבעלה^[187]. וכן יש מן האחרונים שכתבו, שלצד ששאחד"א אסור משום שהוא כנדר^[188], הרי שאדם יכול לאסור עצמו וממונו על אחרים, כבנדר^[189]. וכתבו אחרונים שיכול לאסור על אחרים אף כנגד עדים^[190].

ויש מן האחרונים סוברים שאינו נאמן לאסור על אחרים^[191], ולדעתם אדם שהחזיק עצמו ככהן ונאסר בכל פסולי כהונה משום שאחד"א, מכל מקום כשבא על פסולה הוא לוקה עליה אבל אין היא לוקה עליו^[192], וכן לדעתם זהו שכתבו ראשונים שאשת כהן שאומרת טמאה אני לך, אינה נאסרת עליו משום שאחד"א, שאיסור זונה לכהן הוא איסור על הכהן והוא אינו נאסר באמירתה^[193], ולדעתם אשה שאומרת אשת איש אני, אין איסור לאדם אחר לבוא עליה מצד אשת איש, אלא משום איסור לפני-עור*, ואותה שאמרו שהיה משמש עם הטהורה ואמרה נטמאתי ופירש מיד חייב קרבן^[194], שחייב קרבן כבא על הנדה - שהרי על איסור לפני עור אין מביאים קרבן^[195] - לדעתם היינו דוקא כאשר שתק על אמירתה "נטמאתי" ושתיקתו חשובה כהודאה^[196].

^כאשר משועבד לאחרים/ בהפקעת שעבוד

כאשר משועבד לאחרים, ועל ידי האסרו משום שאחד"א גורם לביטול השעבוד, יש מן הראשונים שכתבו שאינו נאסר משום שאחד"א^[197], וזה הטעם לדעתם שהאשה שאומרת לבעלה טמאה אני לך, למשנה אחרונה אינה נאסרת על בעלה^[198], שזהו עיקר הדין, שאין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו^[199], וכן אשת איש שבעודה תחת בעלה אומרת שנתקדשה לאחר קודם שנתקדשה לבעלה, אינה נאסרת על בעלה משום שאחד"א, משום שאגודה לבעלה ואינה יכולה להפסידו^[200]. והטעם שאינו נאמן להפקיע שעבוד, יש מן האחרונים שכתבו ששאחד"א הוא כהודאת בעל דין, וכשם שבהודאת בעל דין אינו נאמן לחוב אחרים^[201], כך שאחד"א אינו נאמן לחוב אחרים^[202]. ויש מן האחרונים שכתבו, שמהות דין שאחד"א הוא שאנו מוזהרים לפסוק הדין לפי דבריו במה שנוגע אליו, וכיון שהוא אומר שהדבר אסור אנו מוזהרים עליו לכופו על שמירתו את האסור לפי דבריו, אבל במה שחב לאחרים, לא נאמר חיוב זה, ואדרבה נידון כדין שבין תובע ונתבע ואינו נאמן על פי עצמו להפסיד אחרים^[203].

ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שמדין שאחד"א נאסר אף כשגורם להפקעת שעבודו כלפי אחר, ולדעתם אשה האומרת טמאה אני לך מעיקר הדין נאסרת על בעלה^[204], אלא שחכמים הפקיעו את האיסור, מחשש שמא נתנה עיניה באחר ^[205], ורוב הנשים משקרות^[206], וכן בדעת הסוברים ששאחד"א הוא משום נדר^[207], כתבו אחרונים שיכול לאסור עצמו בשאחד"א אף כשמבטל שעבוד של אחרים, וכשם שיכולה אשה לאסור עצמה על בעלה כשתאסור על עצמה הנאת תשמישו, כך יכולה לאסור עצמה עליו כשאומרת טמאה אני לך^[208]. ולדעה זו, בטעם שהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו, ואף על פי שמשועבד לאשה למצות עונה, ובאמירתו מבטל שעבודה, יש מן האחרונים שכתבו שאי אפשר לכוף אותו לעבור איסור בעל כרחו, מה שאין כן כשהאשה אוסרת עצמה, שהיא קרקע עולם לפניו^[209], ויש שכתבו שהאשה קנויה לגמרי לבעל ואינה יכולה לבטל שעבודו, אבל הבעל, אף שמשועבד לאשה למצות עונה, אינו קנוי לאשה^[210]. על טעמים נוספים שהטוען פתח פתוח נאמן אף על פי שמפקיע שעבוד, עי' להלן^[211]

^בידו לבטל השעבוד

אף לסוברים שבדין שאחד"א אינו יכול לאסור עצמו ולבטל השעבוד^[212], כאשר בידו לבטל את השעבוד כלפי חברו, יש מן האחרונים שכתבו שנאמן בשאחד"א, ולדעתם זה הטעם שהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה משום שאחד"א, ואף על פי שמשועבד לה למצות עונה^[213], שכיון שבידו לגרשה, נאמן^[214].

^כשלפי דבריו אינו משועבד

לסוברים שבדין שאחד"א אינו יכול לאסור עצמו ולבטל השעבוד^[215], כאשר לפי אמירתו אינו משועבד כלל, כגון אשה הטוענת שלפני שנתקדשה לבעלה נתקדשה לאחר, ולפי דבריה מעולם לא נשתעבדה לבעלה, יש מן הראשונים שכתבו שאינה נאמנת, לפי שמפקעת השעבוד לבעלה^[216]. ויש מן האחרונים שנסתפקו בזה, שלפי דבריה מעולם לא נשתעבדה לו^[217].

^כשלא מפקיע לגמרי

אף לסוברים שבדין שאחד"א אינו יכול לאסור עצמו ולבטל השעבוד^[218], כאשר אינו מפקיע לגמרי, כתבו אחרונים שנאמן, וזה הטעם לדעתם שאשה נאמנת לומר לבעלה שהיא נדה, משום שאחד"א, ואף על פי שאוסרת עצמה עליו, שאינה מפקיעה לגמרי אלא לזמן טומאתה^[219].

^כשהשעבוד היה על דעת כן

אף לסוברים שבדין שאחד"א אינו יכול לאסור עצמו ולבטל השעבוד^[220], כאשר השעבוד מתחילה היה על דעת כן שיאסור עצמו, כתבו אחרונים שנאמן, וזה הטעם לדעתם שאשה נאמנת לומר לבעלה שהיא נדה, משום שאחד"א, ואף על פי שאוסרת עצמה עליו, שכאשר נשאת ונשתעבדה לו, היה על דעת כן שלא יהא כופה אותה לשמש עמו כאשר תאמר שהיא נדה^[221].

^נאמנות לגבי עצמו כשחב גם לאחרים

כאשר אוסר על עצמו בשאחד"א וחב גם לאחרים, כגון בבהמה של שני שותפים שאחד אסרה על עצמו בשאחד"א שאומר שלא שחטה והעדים מעידים ששחטה, יש מן האחרונים שכתבו שאף על פי שאינו נאמן כלפי חברו, וחברו אוכל את החצי שלו, כלפי עצמו נאמן, ואסור לו לאכול את החצי שלו^[222].

כפיה ועונש

^לעניין כפיית בית דין

האוסר על עצמו בשאחד"א, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם, אם בית דין כופים אותו להפרישו מאיסור: א) יש סוברים, שבית דין אוסרים אותו עליו וכופים להפרישו ממנו^[223], כגון שמודה שאשתו אסורה עליו מחמת זנות^[224], או האומר פתח פתוח מצאתי שכופים אותו להוציא את אשתו^[225], ולדעתם זהו שאמרו בתלמוד שהאומר פתח פתוח דומה כשני עדים^[226], היינו שהטוען פתח פתוח מצאתי דינו כשני עדים של טומאה בסוטה* לעניין כפיית בית דין^[227]. ואף בדעת הראשונים הסוברים שהרואה את אשתו שזינתה, או סומך על אחר שאומר שזינתה, אין כופים אותו להוציאה^[228], יש שכתבו שאם הבעל אומר במפורש שמאמין לעד או שאשתו אסורה עליו, או טוען טענת פתח פתוח, כופים אותו להוציאה^[229]. ויש שכתבו, שאין כופים להפרישו מאיסור אלא בעומד בדיבורו, אבל אם חזר בו, אף שאינו נאמן לחזור בו בלא אמתלא, אין כופים אותו^[230]. על הסוברים שאין כופים להפרישו מאיסור אלא במקום שאינו יכול לחזור על ידי אמתלא, עי' להלן. ב) ויש סוברים, שאף האומר בעצמו שאשתו זינתה, אין בית דין כופים להפרישו מאיסור^[231], וכן הטוען פתח פתוח מצאתי, אין בית דין כופים להוציאה^[232], שכל שאין הענין ברור לבית דין על ידי עדים או חזקה, אין מענישים ואין כופים עליו^[233]. והטעם, יש שכתבו שנאמנותו משום שאחד"א אינה יכולה לחייב את בית דין לנהוג על פיה^[234]. ג) ויש שמחלקים, שבכל האיסורים כאשר שאחד"א, כופים אותו על האיסור, מלבד באוסר את אשתו עליו, שאין כופים אותו, שאם יכפו, יש לחוש לגט מעושה, שפסול^[235], ודוקא כאשר אינו עומד בדיבורו, אבל אם עומד בדיבורו, אף באוסר את אשתו כופים אותו ואין חשש של גט מעושה^[236].

^סקילה

האשה שאומרת נתקדשתי לפלוני, ולאחר מכן זינתה, אין סוקלים אותה על פי אמירתה שנתקדשה, שנאסרת משום שאחד"א^[237], ואף על פי שאם אמר אביה שקידשה, ולאחר מכן זינתה, נסקלת על פי, לסוברים כן^[238], היינו משום שהתורה האמינה לאב, אבל היא אינה אסורה אלא מדין שאחד"א^[239]. ויש מן האחרונים שצידדו לומר שלסוברים שגדר שאחד"א הוא משום נאמנות^[240], נאמנות האשה לומר נתקדשתי שוה לנאמנות האב לומר קידשתי את בתי, ושניהם אינם נאמנים אלא לענין איסור^[241].

^מלקות

אם לוקה כשעבר על האיסור שנאסר בו משום שאחד"א, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: א) יש סוברים שלוקה, שנאמן לאסור על עצמו יותר ממאה עדים^[242], ונחשב כודאי איסור^[243], ולדעתם זהו שכתבו ראשונים ואחרונים שמי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אוסר עצמו בפסולות לכהונה ואינו מטמא למתים, ואם נשא או נטמא, לוקה^[244]. ואותה שאמרו שהוחזקה נדה בשכנותיה, בעלה לוקה עליה משום נדה^[245], היינו שדוקא לגבי המלקות של בעלה צריך להחזיקה בנדה, אבל להלקות האשה עצמה, די באמירתה שהיא נדה^[246]. בטעם שלוקה, אף על פי שאינו חייב מיתה משום שאחד"א^[247], יש מן האחרונים שכתבו שמלקות הם על עבירה על האיסור, ומצד שאחד"א נאמן שהדבר אסור, אבל מיתה, כגון באשת איש, תלויה במציאות שהיא אשת איש, ועל המציאות לא נאמן^[248]. ואף על פי שאין אדם לוקה על פי עצמו^[249], לא אמרו כן אלא במעיד על עצם העבירה שעבר, ולא במעיד על דבר שהוא אסור שנאמן בדבריו לגבי עצמו, וחזר ועבר בו עבירה בפני עדים^[250]. ב) ויש סוברים שאין הבדל בין מלקות למיתה, אלא כל שלא הוחזק כלל כנגד האיסור שאוסר על עצמו בשאחד"א, כגון במחזיק עצמו כהן, שאינו מוחזק כלל כאינו כהן, נענש על האיסור, וכל שהוחזק כנגד האיסור, כגון אשה שאומרת שנתקדשה, וכנגד אמירתה יש לה חזקת פנויה, אינו נענש^[251]. ג) ויש סוברים שאינו לוקה^[252], ואותה שכתבו ראשונים שהאומר כהן אני, אם נשא פסולות לכהונה או נטמא למת, לוקה^[253], היינו דוקא בשהוחזק כך ל' יום, ולוקה משום שהוחזק^[254], וכן אותה שאמרו שהוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה^[255], אף היא אינה לוקה אלא בהוחזקה^[256]. והטעם שאינו לוקה משום שאחד"א, יש שכתבו שנאמנותו משום שאחד"א אינה יכולה לחייב את בית דין לנהוג על פיה, ולכן אינם יכולים להמיתו או להלקותו^[257]. ויש שכתבו שמדין שאחד"א לא ניתנה לו נאמנות אלא לענין לאסור על עצמו או עצמו, אבל לא לענין עונשים, וכלל הוא בידינו שאין אדם נהרג או לוקה על פי עצמו^[258]. ויש שכתבו שאינו נאמן בדבריו אלא לגבי עצמו, ולא לגבי חברו, שאם אינו חייב מלקות, המלקה אותו עובר איסור^[259].

הערות שוליים