אנציקלופדיה תלמודית:שואל שלא מדעת

From ויקישיבה
Revision as of 12:48, 19 June 2022 by Rakovsky (talk | contribs) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - המשתמש בחפץ של חבירו שלא מדעתו.</span> == '''<span dir="rtl">מהותו</span>''' == <span...")
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search

הגדרת הערך - המשתמש בחפץ של חבירו שלא מדעתו.

מהותו

שואל שלא מדעת, היינו המשתמש בחפץ של חבירו שלא מדעתו. ונחלקו תנאים בדינו: א) יש סוברים שדינו כגזלן[1], וקונה החפץ להתחייב בה עד שתבוא ליד בעלים כדין השבת גזלה[2], לפיכך כלי ביד בנו קטן של בעל הבית, ולקחו אחד ונשתמש בו לעצמו נתחייב באונסיו עד שיחזירנו לבעלים, לפיכך אם החזירה לקטן ואבד ממנו חייב לשלם[3]. ויש מן הראשונים שפירשו להיפך, שכיון שאינו שואל אלא גזלן פטור מאונסין[4]. ב) ויש סוברים שדינו כשואל[5], לפיכך כלי ביד בנו קטן של בעל הבית, ולקחו אחד ונשתמש בו לעצמו, אם החזירה לקטן ואבד ממנו פטור מלשלם[6], שכיון שדינו כשואל די שהחזירה למקום ששאל משם[7]. ויש מן הראשונים שפירשו להיפך, שכיון שהוא כשואל אינו נפטר עד שיחזירנה לבעלים[8]. הלכה שואל שלא מדעת גזלן[9].

על השוכר שלא מדעת בעלים, ע"ע גזל[10].

יוקר וזול

שואל שלא מדעת, והוזל החפץ ואחר כך נשבר, אמרו בגמרא שלסוברים שהוא שואל[11], משלם כשואל בשעת השבירה[12]. ולסוברים שהוא גזלן[13], משלם כגזלן[14], כשעת הגזילה[15]. ואף על פי שלענין שינוי שואל שלא מדעת אינו קונה כגזלן לסוברים כן[16], מכל מקום כיון שנחשב החפץ כאבוד מבעליו שהרי נטלו שלא מדעת הבעלים, הרי הוא כחפץ שאבד מהשואל שמשלם כשעת האבידה[17].

כשואל

שואל שלא מדעת שדינו כשואל לסוברים כן[18], יש מן הראשונים שכתבו שאין דינו לגמרי כשואל, ששואל צריך להשיב לבעלים ואילו שואל שלא מדעת די שמשיבו למקום שנטלו[19], לפי ששואל, בשעת שאלה נתחייב בהשבה מדעת בעלים, אבל שואל שלא מדעת, חיובו מתחדש בכל רגע שמשתמש בו, וכיון שמפסיק להשתמש בו פקע חיובו[20].

איסור השתמשות

שאלה לכתחילה שלא מדעת, לסוברים שואל שלא מדעת כשואל[21], נחלקו בדבר: יש שנראה מדבריהם שמותר[22]. ויש סוברים שאסור[23], שלא עדיף משולח יד בפיקדון[24].

מתה מחמת מלאכה

שואל בהמה שלא מדעת, ומתה מחמת מלאכה, או חפץ אחר שניזוק מחמת מלאכה, חייב, אף לסוברים שהוא כשואל ושואל פטור במתה מחמת מלאכה[25], שדוקא בשואל אומר השואל שעל מנת כן שאלה למלאכתה, וזה אינו שייך בשואל שלא מדעת[26].

כגזלן

המקור

שואל שלא מדעת שדינו כגזלן לסוברים כן[27], יש סוברים שהוא מן התורה[28], וסברא היא[29]. ויש סוברים שאינו אלא מדרבנן[30], שכיון שלא משכה על מנת שלא להחזירה לבעלים, מן התורה אינו קונה החפץ[31].

איסור לא תגנוב

שואל שלא מדעת שהוא כגזלן[32], כתבו ראשונים שמכל מקום אינו עובר על איסור לא תגנוב, שאינו מכווין לגונבו[33]. ויש שכתבו שעובר על לא תגנוב או לא תגזול[34]. ויש שכתבו שחייב כפל* כבכל גנב[35].

קניני גזילה

קניני גזילה אם יש לשואל שלא מדעת, נחלקו בדבר: יש סוברים שיש לו קניני גזילה[36], שכל שנעשה גזלן להתחייב באונסין, יש לו קניני גזילה[37]. ויש סוברים שאין לו קניני גזילה[38], לפי שלא נתכוון השואל לגוזלה ולקנותה, אלא להשתמש בה[39].

קנין ביאוש ושינוי רשות

שואל שלא מדעת קונה ביאוש ושינוי רשות כגזלן[40].

שעת החיוב

בשעת החיוב שנעשה שואל שלא מדעת, נחלקו בדבר: א) יש סוברים שהוא משעת משיכת החפץ[41]. ב) ויש סוברים שהוא דוקא משעת השימוש בחפץ[42], שסברא שאינו נקרא גזלן אלא משעה שמשתמש[43]. ג) ויש סוברים שהוא דוקא בשעת החיסרון של החפץ[44]. ד) ויש מצדדים לחלק בין שומר ששאל שלא מדעת, שכל שלא נשתמש בו כאלו עומד ברשות הבעלים, לבין מוציא הכלי מרשות הבעלים שלא מדעתם שחייב משעת משיכה[45].

ברשות הבעלים להקדישו

בעל חפץ יכול להקדיש החפץ אף שהוא בידי שואל שלא מדעת[46], ואף על פי שאם הוא בידי גזלן אינו יכול להקדישו, שאינו ברשותו[47], שואל שלא מדעת שמתכוין להשיב החפץ, חשיב ברשות הבעלים[48]. ויש כתבו שאינו יכול להקדישו[49], שלפי שיש לשואל קניני גזילה בחפץ לסוברים כן[50], לפיכך חשיב כאינו ברשותו לענין הקדש[51].

בדבר מצוה

בדבר מצוה, כגון הנוטל לולב של חבירו שלא מדעתו, יש סוברים שאינו גזלן, ואפילו אם נוטל בעל כרחו של הבעלים, כיון שאינו נוטל אלא לצאת המצוה[52], ואף אינו חייב בתשלומי שואל, לפי שאין לו בו הנאת ממון[53].

ליטול לכתחילה למצוה

שאלה לכתחילה שלא מדעת לדבר מצוה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שמותר, שנוח לאדם שיעשו מצוה בממונו[54]. ויש חולקים וסוברים שאף לדבר מצוה אסור להשתמש שלא מדעת הבעלים[55].

בגוי

שואל שלא מדעת מגוי, יש מן האחרונים מצדדים הרי הוא כגזלן וחייב באחריות[56], כשם שבגזילה מגוי חייב באחריות[57]. ויש שכתבו שאינו אסור[58], שהרי אינו גזל ממש[59].

מגנב

שואל שלא מדעת כשהחפץ ברשות גנב, יש מן האחרונים שכתבו שאינו גזלן, שאין גזלן אלא מיד הבעלים[60]. ויש חולקים וסוברים שהוא גזלן, כיון שהוסיף על גניבת הראשון בשימוש בו[61].

בשוגג

המשתמש בשל חבירו בשוגג שהיה סבור שהוא של אחר שהרשה לו, יש סוברים שאין דינו כגזלן, כיון שלא נשתמש בהם בתורת גזילה[62]. ויש סוברים שדינו כגזלן, כיון שנתכוין לקנותה בשאלה[63].

תשלום בשברים

שואל שלא מדעת, שנשבר לו החפץ השאול, אם יכול לשלם השברים, נחלקו בדבר: א) יש מן הראשונים שכתבו שיכול להשיב השברים, ושמים דמיו ומשלם פחת דמיו, שאין קונסים אותו כגזלן שאינו משלם השברים[64], ואם הוזלו השברים ההפסד לבעלים[65]. בטעם הדבר, יש שפירשו לפי שאין לשואל שלא מדעת קניני גזילה[66]. ויש סוברים שאף על פי שיש לשואל שלא מדעת קניני גזילה[67], מכל מקום לא חייבה התורה שואל שלא מדעת לשלם חפץ שלם, ויכול לשלם אף שברים[68]. ב) ויש מן הראשונים שכתבו שאינו משלם השברים[69], שלדעתם שואל שלא מדעת קונה בשינוי כגזלן[70]. ויש שכתבו אף על פי שלדעתם לא קנה החפץ בשינוי[71], שאין השואל יכול להחזיר חפץ שנשתנה, שמתחייב לשלם כגזלן כעין שגזל[72].

הוקר החפץ

הוקר החפץ ואחר כך נשבר, יש מן אחרונים שכתבו שחיוב התשלום אם כשעת השבירה או הגזילה תלוי בטעם החילוק בזה בין גזלן לשואל, שלסוברים שהטעם לפי שבגזל בשעת הגזילה יוצא החפץ מידי הבעלים[73], שואל שלא מדעת שאינו יוצא מידי הבעלים לסוברים כן[74], אינו משלם אלא כשעת השבירה - ולסוברים שהחפץ יוצא מידי הבעלים[75], משלם כשעת הגזילה[76] - ולסוברים שהטעם לפי שדוקא שואל משלם כשעת השבירה לפי שמקבל עליו אחריות כל זמן השאלה[77], שואל שלא מדעת שאינו מקבל עליו אחריות משלם כשעת הגזילה[78].

בחפץ שאינו נחסר

המשתמש בחפץ באופן שאי אפשר שיבוא לידי חיסרון או נזק, כתבו ראשונים שאינו גזלן, שלא עשה דבר בשימושו[79]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחולקים וסוברים שאף בזה הוא גזלן[80].

במקצת

שואל שלא מדעת חפץ על מנת להשתמש בחלקו, אינו מתחייב במה שאינו משתמש, שאין חיובו אלא מטעם שואל שכל הנאה שלו, ובמה שאין לו הנאה אינו נעשה שואל[81].

שומר

שומר שמשתמש בחפץ שלא ברשות הבעלים באופן שאינו מחסרו – שבמחסרו חייב משום שליחות-יד*[82] - נחלקו ראשונים: יש סוברים שהוא שואל שלא מדעת ולפיכך הוא כגזלן[83], ומהם יש שכתבו שדוקא במשתמש בחפץ לבדו ומבטלו ממלאכת הבעלים, אבל אם אין מבטלו ממלאכת הבעלים, כגון בבהמה שרועה במקום שדעת הבעלים שתרעה, ובאותה שעה משתמש בה השומר, אינו שואל שלא מדעת, שאינו מוציאה ממלאכת הבעלים ומרשותם[84], לפיכך אם יחד הבעלים מקום לפקדון אצל השומר, ונשתמש במקומו, אינו שואל שלא מדעת[85]. ויש סוברים שאינו חייב משום שואל שלא מדעת אלא משום שליחות יד[86], שאין לשומר יד להוציא מרשות הבעלים, שידו כיד הבעלים[87].

שומר שהחזיר

שומר שהשתמש בחפץ שלא ברשות הבעלים באופן שהוא שואל שלא מדעת[88], אף על פי שהחזיר את החפץ למקומו, לא נפטר מאחריות כגזלן - לתנאים הסוברים בשומר שגנב, שאינו נפטר מאחריות של גנב עד שידעו הבעלים בחזרתו[89] - עד שידעו הבעלים בחזרתו[90]. ויש שכתבו שאם החזיר החפץ למקומו, שוב אינו גזלן וחוזר לדין שומר[91], ויש שכתבו בדעתם, שדוקא בשנשתמש שימוש שאין הבעלים מקפיד להשאילו לכך, בזה לא כלתה שמירתו, ודעת השומר כדעת הבעלים ומועיל כל שהחזירה למקומה[92], אבל בשנשתמש שימוש שהבעלים מקפידים ואינם משאילים לכך, בזה כלתה שמירתו, ואין מועיל חזרתו למקומה[93], ויש שכתבו שאפילו בנשנשתמש שימוש שהבעלים מקפידים לא כלתה שמירתו כל שמעצמו עשה תשובה והחזיר, שהבעלים מאמינים לו[94], אבל אם לא החזיר אלא מחמת שהעידו עדים שנשתמש, כלתה שמירתו שאין מאמינים לו הבעלים, ואין מועיל חזרתו אלא בידיעת הבעלים[95].

הערות שוליים

  1. עי' ב"מ מג ב בד' ב"ש במשנה שם מג א, ועי' ציון 15, וב"ב פח א בד' תנאים במשנה שם פז ב, ועי' ציון 3 ואילך.
  2. ע"ע גזל: השבת הגזלה. רשב"ם שם ד"ה דמר; עי' רא"ש ב"ב שם פ"ה סוס"י כ; או"ז ח"ג סי' סח ב"ב פח א. ועי' רגמ"ה שם שלפי שאין לו דין שואל אלא גזלן פטור מן האונסין.
  3. עי' ר' זירא ב"ב שם בד' חכמים במשנה שם פז ב ורשב"ם שם ועו"ר (ועי' ציון 4); רמב"ם גזו"א פ"ג הט"ו; עי' טור ורמ"א חו"מ קפח ב.
  4. רגמ"ה ב"ב בביאור הגמ' שם, וצ"ב.
  5. עי' ב"מ מג ב בד' ב"ה במשנה שם מג א ועי' ציון 12, וב"ב פח א בד' תנאים במשנה שם פז ב, ועי' ציון 7 ואילך; דרישה חו"מ רצב א פי' א, בד' הסוברים שליחות יד צריכה חיסרון (ע"ע שליחות יד).
  6. ר' זירא שם בד' ר' יהודה במשנה שם.
  7. רשב"ם שם. ועי' ציון 19 ואילך.
  8. רגמ"ה שם בביאור הגמ' שם, וצ"ב.
  9. רמב"ם שם; טוש"ע חו"מ שנט ה ורצב א, וטור שם שסו ועי' שו"ע שם ג.
  10. ציון 79 ואילך.
  11. עי' ציון
  12. עי' גמ' ב"מ מג ב בד' ב"ה במשנה שם א. ועי"ש שדחו ופירשו ד' ב"ה בע"א.
  13. עי' ציון
  14. ע"ע גזל ציון 188.
  15. גמ' ב"מ מג ב בד' ב"ש וב"ה במשנה שם א.
  16. עי' ציון .
  17. חי' ר"ש שקאפ ב"מ סי' כו אות ב ד"ה וכן.
  18. עי' ציון 5 ואילך.
  19. תוס' ב"ב פז ב סוד"ה הלוקח; עליות דר"י שם פי' ב; ר"א אב"ד ב"ב שם. ועי' רמב"ן שם ועליות דר"י שם פי' א, שלדעתם אין חילוק בין שואל לשואל שלא מדעת.
  20. קו"ש ב"ב אות שיא.
  21. עי' לעיל.
  22. עי' ס' היראה לר"י, שקצת מ' שאסור דוקא להלכה שהוא כגזלן; עי' ריטב"א שבציון 54.
  23. פי' הרשב"ם העיקרי ב"ב פח א ד"ה שואל.
  24. ע"ע שליחות יד. רשב"ם שם.
  25. ריטב"א ב"ב פח א.
  26. ריטב"א שם.
  27. עי' ציון 1 ואילך.
  28. חי' רע"א ב"מ מא ב; חי' ר' שמואל ב"ק סי' יב אות ה.
  29. חי' רע"א שם.
  30. עי' ראב"ד בשטמ"ק ב"ק נז א ונתיה"מ סי' שח ס"ק ד (ועי' חי' ר' שמואל שם, שפי' ד' הראב"ד בע"א); דברי משפט חו"מ סי' רצב ס"ק ד; שו"ת קרן לדוד או"ח סי' פג; שו"ת לחם שערים סי' פ ד"ה ובמ"ש; התעוררות תשובה ח"ד חו"מ סי' כז. ועי' ציון 33.
  31. דברי משפט שם.
  32. עי' לעיל.
  33. שו"ת מהרי"ל סי' קצח.
  34. עי' נתיה"מ סי' לד ס"ק ה; עי' ר"י פרלא לרס"ג ל"ת רעא, שהוכיח כן ממהרי"ל בליקוטים, ועוד.
  35. עי' חי' הרי"מ חו"מ סי' שמח ס"ק ד. ועי' קו"ש ב"ב אות שיב, ואילת השחר ב"ב פח א, וקנין תורה בהלכה ח"ב סי' קב אות ד.
  36. נמוק"י ב"ק (ה א).
  37. אמרי משה לד יג.
  38. תרומת הכרי סי' שסג ס"ק ה וחי' רח"ה גזו"א פ"ב הט"ו וברכת שמואל ב"ק סי' ג אות ד וחי' ר"ש שקאפ ב"מ סי' כו אות ב ד"ה וכן וקוב"ש ב"ק אות קכד פי' א ודברי יחזקאל סי' נב אות ד, בד' הראב"ד בשיטמ"ק ב"ק צז א. ועי' חי' ר' שמואל ב"ק סי' יב אות ד בשם הגרי"ז, שאע"פ שאין קניני גזילה לענין לקנות את גוף הדבר, אך יש קניני גזילה לענין ההשתמשות שהרי נתכוין להשתמש, ולפיכך א"צ לשלם על ההשתמשות. ועי' קו"ש ב"ק אות קכד בפי' ב ואמרי משה סי' לד אות יג וחי' ר' שמואל שם אות ה וחי' ר' נחום ב"ק יא א אות תטו ד"ה ובאמת, שיל"פ ד' הראב"ד בע"א.
  39. תרומת הכרי שם; חי' רח"ה שם; עי' דברי יחזקאל שם; ברכת שמואל שם.
  40. ברכת שמואל ב"ק סי' ג אות ד בשם רח"ה.
  41. ריטב"א ב"מ מא א; חי' הר"ן שם; עי' מאירי שם; נמוק"י שם (כג א).
  42. עי' רמב"ם גזו"א פ"ג הט"ו וסמ"ג מ"ע עג, בנוטל מיד בנו קטן של הבעלים, וב"ח חו"מ רצב בדעתם, ועי' מחנ"א גזילה סי' יח שי"ל שהוא דוקא במונח אצל קטן שהחפץ בחזקת אבוד; עי' טוש"ע חו"מ שם א בנפקד, וב"ח שם בדעתם (ועי' ציון 45); ב"ח שם בד' תוס' ב"מ מא ב ד"ה חדא, ועי' מחנ"א שם שפי' בע"א.
  43. ב"ח שם, שכן בשליחות-יד אף לסוברים שא"צ חיסרון (ע"ע), אינו אלא מריבוי הכתוב, ומבואר דבלא הכתוב אינו חייב עד שיחסר, א"כ סברא בשואל שלא מדעת שאינו מתחייב עד שישתמש.
  44. ליקוטי הגר"א לרמב"ם גזו"א פ"ג הי"א, שכ"ה לסוברים שליחות-יד צריכה חיסרון (ע"ע).
  45. עי' מחנ"א שם בד' הטוש"ע שם.
  46. הגהות אמרי ברוך חו"מ ר"ס רצב; עי' אמרי משה סי' לד אות יג, צד א.
  47. ע"ע דבר שאינו ברשותו ציון 3 ואילך שכ"ד ר' יוחנן ושכן הלכה.
  48. אמרי ברוך שם; עי' אמרי משה שם.
  49. עי' אמרי משה שם, צד ב; חי' ר' שמואל ב"ק ר"ס כב.
  50. עי' ציון??
  51. עי' אמרי משה שם; חי' ר' שמואל שם.
  52. אר"ח הל' לולב סי' יט בשם סה"ת; רמב"ן סוכה כט ב בשם בעה"מ.
  53. אר"ח שם; רמב"ן שם.
  54. ריטב"א ב"ב פח א בשם מורו; משנ"ב סי' כה ס"ק נג. וע"ע הנחת תפילין ציון 402.
  55. נמוק"י ב"ב שם.
  56. מנחת פיתים חו"מ סי' שא ס"א
  57. ע"ע גזל הגוי ציון 7, ושם ציון 35 שכן הלכה, ושם ציון 20 שי"ח. מנחת פיתים שם.
  58. שו"ת תועפות ראם או"ח סוס"י ל הובא בדע"ת או"ח סי' תרלז ס"ג.
  59. תועפות ראם שם.
  60. משובב נתיבות סי' לד סוס"ק ה. וע"ע גנב ציון 13.
  61. נתיה"מ שם. וע"ע הנ"ל ציון 15.
  62. מחנ"א גזילה סי' ז ד"ה ולדעת הר"מ, בד' שו"ת הרא"ש כלל צג סי' ב. וע"ע גזל ציון 88.
  63. מחנ"א שם בד' הרמב"ם גניבה פ"ב הט"ז ועוד ראשונים. וע"ע הנ"ל ציון 89 ואילך.
  64. ראב"ד בשיטמ"ק ב"ק צז א.
  65. עי' ראב"ד שם ונתיה"מ סי' שסג ס"ק ו.
  66. עי' ציון ??. תרומת הכרי סי' שסג ס"ק ה; חי' רח"ה גזו"א פ"ב הט"ו; קוב"ש ב"ק אות קכד פי' א; דברי יחזקאל סי' נב אות ד.
  67. קוב"ש שם פי' ב; חי' ר' שמואל ב"ק סי' יב אות ה. ועי' קוב"ש וחי' ר"ש שם, שכן מוכח לשון הראב"ד שם: דלא קנסינן ליה כולי האי.
  68. נמוק"י ב"ק (ה א); עי' רח"ה שם בד' הרמב"ם.
  69. עי' נמוק"י שם.
  70. עי' ציון ??.
  71. ע"ע ציון 165, ושם שי"ח. עי' רח"ה שם בד' הרמב"ם. ועי' חי' ר' שמואל שם אות ב.
  72. עי' רמב"ן ב"מ מג א, ועוד.
  73. עי' ציון 48.
  74. עי' ציון 49.
  75. חי' ר' שמואל ב"ק ר"ס כב.
  76. עי' רא"ש ב"ק פ"ח סי' ב.
  77. הגהות אמרי ברוך חו"מ ר"ס רצב. ועי' חי' ר' שמואל שם.
  78. ריטב"א ב"מ מא א בשם הרמב"ן.
  79. עי' מחנ"א גזילה סי' כ בד' תוס' ב"מ ל א ד"ה לצרכו ובד' הריטב"א שבציון 54.
  80. דרישה חו"מ רצב א.
  81. ע"ע שליחות יד. ועי' רש"י ב"מ מא א ד"ה והא, ורשב"א בדעתו, שאין נקרא שואל אלא בחפץ שלא שייך בו חיסרון.
  82. רמב"ן ב"מ מא א; ריטב"א שם; נמוק"י שם (כג א); טוש"ע חו"מ רצב א.
  83. רמב"ן שם, ועי' במלחמת שם (כג ב); עי' נמוק"י שם.
  84. נתיה"מ סי' רצב ס"ק ב. ועי"ש בד' רש"י שחולק, ואף במקומה חייב.
  85. ראב"ד בשיטמ"ק ב"מ מא א; עי' בעה"מ שם (כג ב), ותרומת הכרי סי' רצ"ב ס"ב ד"ה ויש לי, בדעתו.
  86. תרומת הכרי שם.
  87. עי' ציון 83 ואילך.
  88. ע"ע גניבה ציון 159 ואילך שכ"ד ר"ע ושכן הלכה.
  89. ר' ששת ב"מ מא א; חי' הר"ן שם; עי' רמב"ם שאלה פ"ז ה"ט וטוש"ע חו"מ רצב ו וש"ך שם ס"ק א וט"ז שם ס"א. ועי' ראב"ד בשיטמ"ק וריטב"א ב"מ שם, שהוא דוקא לסוברים שואל שלא מדעת גזלן, אך לסוברים שהוא שואל, א"צ דעת בעלים, ועי' חי' רמ"ש שם ד"ה אך זה, בטעם החילוק.
  90. רמ"א חו"מ שם א ע"פ המרדכי ב"ק סי' קצח. ועי' ש"ך וט"ז שם שתמהו מב"מ שם, ועי' ב"ח ונתיה"מ וערוה"ש דלהלן.
  91. ב"ח שם; נתיה"מ שם ס"ק ג.
  92. ב"ח ונתיה"מ שם בביאור ד' ר' ששת ב"מ שם.
  93. ערוה"ש שם ס"ט.
  94. ערוה"ש שם בביאור ד' ר' ששת שם.