אנציקלופדיה תלמודית:שבועות (חג)

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־14:02, 15 ביוני 2022 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - יום-טוב* אחד משלש-רגלים*.</span> == <span dir="rtl">'''גדרו ומהותו'''</span> == ==== <s...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - יום-טוב* אחד משלש-רגלים*.

גדרו ומהותו

קדושתו

יום חמשים של ספירת העומר, הוא חג השבועות[1], כמו שנאמר: שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה, תחל לספור שבעה שבועות, ועשית חג שבועות להשם אלוקיך[2]. שבועות הוא יום-טוב לענין איסור מלאכה, ומקרא קודש, ולענין דינים נוספים, כמו שנאמר: מקרא קדש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו[3], על פרטי הלכות יום טוב, עיין בערך יום טוב. שבועות הוא אחד משלש-רגלים, שמצוה לעלות בהם לרגל לבית המקדש, עיין על כך בערכים עולת ראיה, ראיה, שלש רגלים. חג שבועות אינו אלא יום אחד, שלא כמו פסח* וסוכות*, ואמרו במדרש, שהיינו משום ששבועות חל בעונת המלאכה, חסך הכתוב על ישראל[4], שלא יבטלו ממלאכתם, כי התורה חסה-על-ממונם-של-ישראל*[5].

זמנו

חג השבועות הוא יום חמישים לספירת העומר[6], ולפי חשבון קביעות החדשים המסור בידינו, שחודש ניסן מלא, וחודש אייר חסר[7], חג שבועות חל לעולם בששה בסיון[8]. אבל בזמן שהיו מקדשים את החודשים על פי הראיה, אמר רב שמעיה ששבועות חל לפעמים בחמשה בסיון, כאשר חודשי ניסן ואייר הם חודשים מלאים, ולפעמים בששה בו, כאשר שני החודשים חסרים, ולפעמים בשבעה, כאשר אחד מהחודשים מלא, והשני חסר[9]. לדעת אחרים אף בזמן הבית היו מקדשים לפי חשבון, ושבועות היה חל ביום קבוע[10]. בטעם הדבר ששבועות אינו תלוי ביום החודש, אלא במנין ספירת העומר, אמרו במדרש לפי שכשנתבשרו ישראל לצאת ממצרים, נתבשרו שהן עתידים לקבל את התורה לסוף חמישים יום, ומרוב חיבה היו מונים בכל יום ויום, מתוך חיבתם הגדולה, לכך הספירה נקבעה לדורות[11]. ויש מן הראשונים שכתבו שהיינו לפי שבשבועות לא היו מצויים בעיירות, שהיה כל אחד בשדהו אצל תבואתו, ולא ידעו מתי חודש סיון, לכך שבועות לא נקבע לששה בסיון, אלא למנין ימי העומר שידעו בכל מקום מתי שבועות[12]. ויש שכתבו שהטעם ששבועות אין לו זמן קבוע בחדשי השנה, הוא משום שאין קדושת חג שבועות ומעלתו בעבור מתן תורה לבד, אלא בעבור קדושת היובל, ולכן לא נתייחד לו זמן, אלא עשאתו התורה סניף לחג הפסח[13]. ויש מן הראשונים שכתב, שלדעת אמוראים זמנו של חג שבועות תלוי במחלוקת תנאים, ששבועות הוא יום מתן תורה[14], ולכן זמנו קבוע ביום זה, כשאר מועדות הקבועים ביום מסויים בחודש, ולכן לדעת חכמים שתורה ניתנה בששה בסיון, חג השבועות בששה בסיון, ולדעת רבי יוסי שתורה ניתנה בשבעה בסיון, חג השבועות בשבעה בסיון[15]. הצדוקים היו אומרים ששבועות חל לעולם באחד בשבת, שטעו במה שנאמר בתורה: וספרתם לכם ממחרת השבת[16], שהיא שבת בראשית, ונמצא ששבועות חל לעולם באחד בשבת, אבל לפי קבלת חכמים "ממחרת השבת" היינו יום טוב ראשון של חג הפסח[17], ובשביל להוציא מדעתם תקנו שביום-טבוח* שהוא אחר החג, אין כהן גדול מתלבש בכליו, עיין על כך בערך יום טבוח[18].

מהותו

חג השבועות נקרא בתורה בכמה שמות: "חג שבועות", שאמר הכתוב: שבעה שבועות תספר לך וכו' ועשית חג שבועות[19]. חג השבועות נקרא בתורה אף בשם "חג הקציר"[20], ואמרו חכמים שהוא חג שבועות הבא בזמן קצירה[21], וכתבו ראשונים שענין חג הקציר הוא - כשאר החגים התלויים במועדי גידול היבול ואסיפתו - לתת בהם הודאה לאלוקים[22], על טוב הקציר[23], שמנהג כל האומות לחגוג בקציר, אבל ישראל נזהרו שיהיה חגיהם לשמו יתברך[24]. חג השבועות נקרא בתורה אף "יום הביכורים[25]", וכתבו ראשונים שנקרא כן, על שם שתי-הלחם* - הקרבים ביום זה[26] - שהם ראשונים למנחת חטים הבאים מן החדש[27]. ויש מפרשים על שם שמיום זה ואילך מביאים ביכורים* למקדש[28]. בלשון חכמים חג השבועות קרוי עצרת[29], וכתבו ראשונים שמפסח מונים שבעה שבועות, והשמיני הוא שבועות, וקדוש כשמיני של חג סוכות, ולכן קרוי עצרת כשמיני של סוכות, שקראו הכתוב עצרת[30].

יום דין

חג השבועות הוא אחד מארבעה פרקים בהם העולם נידון, וכך אמרו במשנה, בעצרת על פירות האילן[31], ואמרו בגמרא שזו דעת תנא דבי רבי ישמעאל[32]. לדעת רבי יהודה הכל נידונים בראש השנה, אלא שגזר דין של כל אחד ואחד נחתם בזמנו, כגון בעצרת על פירות האילן[33]. וכן אמר רבי יהודה בשם רבי עקיבא, מפני מה אמרה תורה, הביאו שתי הלחם בעצרת[34], מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקדוש ברוך הוא הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן[35].

זמן מתן תורה

שבועות, נחלקו בו אם הוא זמן מתן תורה: א) יש סוברים שהוא זמן מתן תורה[36] - אף על פי שהדבר לא נזכר בתורה[37] - וכן אומרים בנוסח התפילה, זמן מתן תורתנו. ולכן לדברי הכל חייבים לנהוג "לכם" בשבועות[38], וכן קריאת התורה בשבועות היא מענין מתן תורה[39], ולכן בערב שבועות מחמירים בהקזת דם, מפני שהוא ערב מתן תורה[40]. ואף על פי שבזמן הזה שבועות חל בשישי בסיון[41], ויש סוברים שמתן תורה היה בשבעה בסיון[42], ועוד שאף לסוברים שמתן תורה היה בששה בסיון[43], הלא בזמן שמקדשים על פי הראיה אין שבועות קבוע בששה בסיון[44], כיון שאין הפרש אלא יום אחד, אפשר להזכיר זמן מתן תורתנו[45]. ויש שכתבו שזמן מתן תורה מתייחס לשלושה ימים, שבחמשה בסיון קבלו ישראל "נעשה ונשמע"[46], בששה בו חשוב זמן מתן תורה, משום שהיתה התורה ראויה להנתן בו ביום - אף לסוברים שהתורה ניתנה בשביעי[47] - ובשביעי היתה קבלת התורה בפועל, לסוברים כן[48]. ויש שכתבו שלפי שאין עיקר קדושת שבועות משום מתן תורה, אלא משום קדושת היובל[49], לפיכך נוסח התפילה הוא זמן מתן תורתנו, ולא יום מתן תורתנו[50]. ולדעתם שבועות הוא זמן מתן תורה, אף על פי ששבועות הוא ביום חמישים לספירת העומר[51]. ויש סוברים שמתן תורה לא היה אלא ביום חמישים ואחד לספירת העומר[52], לפי שאין עיקר קדושת שבועות משום מתן תורה, אלא משום קדושת היובל[53]. ויש שכתבו בטעם שנקבע יום חמישים לספירה לחג שבועות, אף על פי שלא ניתנה תורה, עד יום חמישים ואחד, לפי שלא היו ישראל ראויים לחכמת התורה, עד שיטהרו ויקדשו עצמם מכל טומאת מצרים שיצאו משם, ולפי שביום חמישים לעומר נגמרה הטהרה, שעל ידה זכינו אחר כך ביום חמישים ואחד לקבל את התורה, נקבע יום חמשים לחג שבועות, כי יראת חטא קודמת לחכמה במעלה ובזמן[54]. ויש שכתבו שבא לרמוז על יום טוב שני של גלויות[55], לפי שמתן תורה היה בחוץ לארץ, והסכימה דעת עליון לחוג ביום טוב שני של גלויות[56]. ויש מן הראשונים שכתב, שלדעת אמוראים זמנו של חג שבועות, קבוע ליום בחודש, שלעולם הוא ביום מתן תורה, בששה לחודש, לסוברים שביום זה ניתנה תורה, או בשבעה לחודש, לסוברים כן[57]. ב) ויש שכתבו שלא תלה הכתוב את חג שבועות ביום מתן תורה, אלא ביום חמישים לעומר, ובזמן שקדשו על פי הראיה לא היו מקפידים ששבועות יהא ביום מתן תורה[58], אלא שבזמן הזה, שלוח השנה קבוע, חל שבועות בשישי בסיון[59], שבו ניתנה תורה, לדעת חכמים, ולכן אנו אומרים בתפילה זמן מתן תורתנו[60]. ג) ויש שכתבו בדעת ראשונים, שתליית חג השבועות במתן תורה, שנוי במחלוקת תנאים, שדוקא לדעת חכמים, הסוברים שבששה בסיון ניתנה תורה, קביעות חג השבועות הוא מפני נתינת התורה, ולדעתם ניתנה תורה ביום חמישים לספירת העומר, אבל לדעת רבי יוסי, שתורה ניתנה בשבעה בסיון, ביום חמישים ואחד לעומר, חג שבועות לא נקבע מפני נתינת התורה[61]. וכן משמע בדעת אחרונים, שכתבו שמה שאנו אומרים בתפילה זמן מתן תורתנו, היינו משום שהעיקר להלכה כדעת חכמים, הסוברים שתורה ניתנה בשישי בסיון[62].

בזמן שאין ספירת העומר

אף על פי שזמנו של שבועות הוא ביום חמישים לספירת העומר[63], אף בזמן שאין נוהגת מצות ספירת העומר מן התורה, כגון בזמן הזה, לסוברים כן[64], חג השבועות קדוש מן התורה[65]. ויש מן הראשונים שכתבו שהכתוב "בעצם היום הזה"[66], בא ללמד שאף על פי שנאמר "מיום הביאכם את עומר התנופה וגו'[67] ", מכל מקום "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש", כי גוף היום הוא קדוש ואסור בעשיית מלאכה, ואינו תלוי בעומר, ולא בקרבנות[68]. ויש מי שכתב שבזמן שספירת העומר מדרבנן, אף שבועות אינו אלא מדרבנן[69].

קטן שהגדיל בימי העומר

מי שלא היה מחוייב במצות ספירת העומר, כגון שהיה קטן, והגדיל קודם שבועות או בשבועות, יש מן האחרונים שכתבו שלא חלה עליו קדושת שבועות, ששבועות הוא יום חמישים לעומר, והוא לא היה בכלל מצוה זו[70].

יום טוב שני

יום-טוב-שני* - שבחוץ לארץ עושים יום טוב נוסף, לאחר ימים טובים, ועיקרו משום ספק, האם החודש שעבר היה מלא או חסר - נוהג אף בשבועות[71], כדי שלא לחלוק במועדות[72], אף על פי שאין בו ספק, שהרי אינו תלוי בקידוש החודש ובשלוחים, אלא בספירת ימי העומר, מיום שני של פסח[73], ועד שבועות כבר נודע בכל המקומות קביעות ראש חודש ניסן[74]. ואף בזמן הזה, שלענין ספירת העומר אין סופרים אלא מיום שני של פסח, ואין חוששים לספור אף מיום שלישי, משום "ספיקא דיומא"[75], מכל מקום שבועות עושים שני ימים, גזירה משום שאר המועדות[76]. ומטעם זה יש מן האחרונים שכתב שיום טוב שני של שבועות, חמור משאר יום טוב שני, שיסוד תקנתו אינה משום ספק[77], ויש שתמהו על דבריו[78].

הלכותיו

קרבנותיו

בשבועות מקריבים - יתר על הקרבנות שמקריבים כל יום[79] - קרבן מוסף, שני פרים ואיל ושבעה כבשים, כולם עולות, ושעיר חטאת[80], על פרטי הקרבנות והקרבתם, ע"ע קרבן מוסף. עוד מביאים שתי-הלחם*, מנחה חדשה - המתירה את החדש* במקדש - ומקריבים עמם פר ושני אילים ושבעה כבשים, הכל עולות, ושעיר חטאת[81], ושני כבשים זבח שלמים[82]. על הזכרת שעיר חטאת הבא עם שתי הלחם, בתפילת מוסף, ע"ע מוסף[83]. על קרבנות חגיגה ועולת ראיה, עיין בערכיהם.

לה' ולכם

הנהגת האדם בחג השבועות - שבשאר ימים טובים, רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה, או יושב ושונה, ורבי יהושע אומר חלקהו, חציו לאכילה ושתיה, וחציו לבית המדרש[84] - אמר רבי אלעזר שהכל מודים שבשבועות צריך לנהוג גם "לכם"[85], היינו לשמוח בו במאכל ובמשתה[86], ואסור להתענות בו[87] - על תענית חלום בשבועות עי' להלן[88] - משום ששבועות הוא יום שניתנה בו תורה[89], וצריך להראות את שמחת התורה[90], ולשמח את הגוף שעוסק בתורה ובמצות שניתנו ביום הזה, שבאמצעות הגוף התורה מתקיימת, וראוי לשמחו ולענגו בשמחת התורה יותר משאר חגים[91]. ולכן מר בריה דרבינא, אף על פי שבשאר ימות השנה היה יושב בתענית, בשבועות - ובעוד כמה ימים[92] - לא היה יושב בתענית, משום שניתנה בו תורה[93]. ומצינו שרב יוסף אמר - לאנשי ביתו[94] - בשבועות, שיעשו לו עגלה משולשת[95], לסעודה[96]. וכן צריך לנהוג בשבועות "להשם"[97], היינו לעסוק בו בדברי תורה[98]. ואף על פי שלא נאמר בשבועות לא "להשם" ולא "לכם", מסברא צריך לנהוג בו לכם[99], וכן להשם[100], שיעסוק בתורה ביום נתינתה[101]. על תקנת משה לשאול ולדרוש בכל מועד ומועד מענין החג, כגון הלכות עצרת בעצרת - מענין מתן תורה[102] - ע"ע יום טוב[103].

תענית חלום

תענית-חלום* בשבועות - שבשאר ימים טובים מתענים בהם תענית חלום[104] - נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת אמוראים: יש סוברים שאין מתענים תענית חלום בשבועות[105], ולדעתם מה שמצינו שמר בריה דרבינא התענה כל השנה, מלבד שבועות[106] - וימים נוספים[107] - משום שהוא יום שניתנה בו תורה[108] - וצריך לאכול ולשמוח בו, להראות שנוח ומקובל לישראל יום שנתנה בו התורה, לפיכך אינו דומה לשאר יום טוב ושבתות, שמותר להתענות בהם תענית חלום[109] - היינו תענית חלום[110], ואין שבועות דומה לימים טובים, שמתענים בהם תענית חלום - לסוברים כן[111] - לפי שבשבועות צריך לקיים את הסעודה ביום[112], שהתורה ניתנה ביום, ואילו בשאר ימים טובים מצוותן גם בלילות[113]. ויש סוברים שאף שבועות כשאר ימים טובים, שמתענים בהם תענית חלום[114], ולדעתם מה שמצינו שמר בריה דרבינא לא התענה בשבועות[115], היינו שלא בתענית חלום[116].

קריאת התורה

קריאת התורה בשבועות, לדעת תנא קמא, קוראים שבעה שבועות שבפרשת ראה[117], היינו פרשת כל הבכור[118], לפי שכבר קראו בפסח בפרשת מועדות שבתורת כהנים[119], קוראים בעצרת בפרשת מועדות שבמשנה תורה[120]. לדעת אחרים, הקריאה היא פרשת בחודש השלישי שבפרשת יתרו[121], שמתן תורה היה בששה בסיון[122], ואף על פי שאין שבועות קבוע ביום שישי בסיון[123], שהוא יום מתן תורה - לסוברים כן[124] - שמאחר שברוב השנים שבועות חל ביום מתן תורה, הולכים אחר רוב שנים[125], הלכה כדברי חכמים[126]. ביום טוב שני של גלויות[127], קוראים ביום הראשון פרשת בחודש השלישי, וביום השני פרשת שבעה שבועות[128], משום שמתן תורה היה בששה בסיון[129]. בקריאת עשרת הדברות, יש נוהגים לקראם בטעם עליון[130]. על מנהג עמידה בשמיעת עשרת הדברות, ע"ע קריאת התורה.

מפטיר

קריאת מפטיר* - שקוראים בספר תורה שני[131] - היא "ביום הבכורים"[132], בשני הימים[133].

הפטרה

הפטרה שקוראים בשבועות, לדעת תנא קמא מפטירים בחבקוק[134], שמדבר במתן תורה כמו שדרשו: "אלוה מתימן יבוא"[135], במתן תורה[136]. לדעת אחרים מפטירים במרכבה[137], שביחזקאל, על שם שנגלה בסיני, ברבוא רבבות אלפי שנאן[138], ובאותו היום במעמד מתן תורה, השיגו כולם את מעלת הנבואה, ומעשה מרכבה, כמו שהשיג יחזקאל[139], את ההפטרה אומרים בעמידה[140], היינו שאף הקורא אותה עם המפטיר בלחש, קורא אותה מעומד, מפני כבודה[141]. הפטרה זו, נהגו שקורא אותה גדול וחכם[142]. על דעת תנאים הסוברים שאין מפטירים במרכבה, ע"ע הפטרה[143]. הלכה כדברי חכמים[144]. ביום טוב שני של גלויות[145], מפטירים ביום הראשון במרכבה, וביום השני בחבקוק[146].

אבלות

שבועות לענין אבלות - שבשאר רגלים, ימי הרגל עולים למנין שלושים[147] - נחלקו תנאים על הקובר את מתו שעה אחת לפני חג השבועות: לדעת רבי אליעזר, משחרב בית המקדש עצרת כשבת[148], שעולה ואינה מפסקת[149], לפי שאין לו תשלומים כל שבעה, ואינו אלא יום אחד[150]. לדעת חכמים, - וכן הלכה[151] - עצרת כרגלים[152], ושעה זו שלפני החג חשובה כשבעה, והחג חשוב כשבעה נוספים, ומחשבים למנין שלשים כאילו עברו ארבעה עשר יום, ומשלים עוד ששה עשר ימים לאבלות שלשים[153], שמכיון שבזמן בית המקדש היו לו תשלומים, גם עכשיו יש לו דין רגלים[154].

מבעוד יום

תוספת יום טוב

תוספת יום טוב - שבשאר ימים טובים ושבתות, יש דין תוספת מחול על הקודש מבעוד יום[155] - יש מן האחרונים שכתב שבשבועות אין נוהג דין תוספת, לפי שכתוב בו: בעצם היום הזה"[156]. למעטו מדין תוספת, שאין לעשותו מקרא קודש, אלא בלילה ולא מבעוד יום[157]. אבל בשאר הראשונים והאחרונים לא מצינו חידוש זה[158], ואף על פי שאין מקדשים ומתפללים ערבית מבעוד יום, משום "תמימות" - לסוברים כן[159] - בתוספת יום טוב לענין איסור מלאכה, אין חסרון של תמימות[160].

קידוש

עשיית קידוש* מבעוד יום - שבשאר ימים טובים ושבתות, אפשר לעשות קידוש מבעוד יום, לסוברים כן[161] - נחלקו בו אחרונים: יש שכתבו שאין לעשות קידוש וסעודה מבעוד יום, עד צאת הכוכבים[162], מפני שבספירת העומר נאמר "שבע שבתות תמימות תהיינה"[163], וכאשר מקדש מבעוד יום, מחסר אותו המקצת מימי הספירה, שבקידוש מקבל על עצמו את החג, ונמצא מחסר מימי הספירה, ואינם שבע שבתות תמימות[164]. ויש שמשמע מדבריהם שהטעם שנהגו לאחר את הקידוש, הוא משום שלדעתם אין נוהג דין תוספת יום טוב בשבועות[165]. ויש שכתבו שיכולים לקדש ולסעוד מבעוד יום[166].

קידוש בבית כנסת

קידוש שיש נוהגים לעשות בבית הכנסת לאחר תפילת ערבית[167], כתבו אחרונים שעושים מבעוד יום[168], אף על פי שקידוש בבית, אין עושים מבעוד יום, משום "תמימות" - לסוברים כן[169] - שכיון שאין עושים את הקידוש אלא בשביל האורחים[170], אינו נראה כמחסר מ"תמימות"[171].

תפילה

תפילת ערבית מבעוד יום - שבשאר ימים אפשר להתפלל ערבית מבעוד יום, לסוברים כן[172], ולענין קידוש יש סוברים שבשבועות אין מקדשים מבעוד יום[173] - נחלקו אחרונים: יש סוברים שמתפללים מבעוד יום[174], שתפילה אינה דומה לקידוש, שהרי מצינו שמתפללים תפילת ערבית של מוצאי שבת מבעוד יום[175], אף שהוא זמן של שבת[176], ויש שהוסיפו שמצוה להקדים ולהתפלל, כדי להוסיף מחול על הקודש, והוא זריז ונשכר, שעיקר ההקפדה היא רק שלא לאכול קודם הלילה[177]. ויש שכתבו שאף לענין תפילה, מאחרים להתפלל[178], כדי שיהיו ימי הספירה "תמימות"[179], שכאשר הקהל מתפללים ערבית, הם עושים אותו לילה[180], וכשמתפללים מבעוד יום תפילת ערבית ומזכירים בתפילה "יום השבועות" הרי מחסרים מארבעים ותשע יום[181]. ויש שכתבו שהטעם שנהגו לאחר להתפלל, הוא משום שלדעתם אין נוהג דין תוספת יום טוב בשבועות[182].

הדלקת נרות

הדלקת נרות יום טוב - שבשאר ימים טובים ושבתות, מדליקים בהם נרות מבעוד יום[183] - יש שכתבו שאף בשבועות, מדליקים נרות מבעוד יום, שלענין זה אין לחוש ל"תמימות"[184]. ויש שכתבו שאין מדליקים אלא משתחשך, משום "תמימות"[185].

מנהגיו

קריאת מגילת רות

בחג השבועות יש נוהגים לקרוא את מגילת רות[186], קודם קריאת התורה[187], בחוץ לארץ נוהגים לקרותה ביום השני[188], ויש נוהגים לקרותה בשני הימים[189], ויש נוהגים לקרוא חציה ביום הראשון וחציה ביום השני[190]. ויש שלא נהגו בקריאת המגילה[191]. ויש שנהגו לקרותה בבתי כנסיות אחר הצהרים, לפני מנחה[192]. באופן קריאת המגילה וברכתה - שיש קוראים אותה ביחידות מתוך החומש, ויש נוהגים לקראה בציבור ומתוך הקלף, ויש נוהגים לברך לפניה, על מקרא מגילה ושהחיינו, מצינו כמה מנהגים[193]. מן הטעמים לקריאת מגילת רות בשבועות: לפי ששבועות הוא זמן מתן תורה[194], ללמדך שלא ניתנה תורה אלא על ידי יסורים ועוני[195], שכשיצאו ישראל ממצרים, על ידי יסורים נגאלו, וכן אצל רות נאמר ויהי רעב בארץ[196], וקיבלה תורה כשנתגיירה[197]. ועוד שמגילת רות מדברת בחסד, והתורה חסד בתחילתה ובאמצעיתה ובסופה[198]. ועוד שבועז התחתן עם רות בקצירת תבואתו, ושבועות הוא בזמן קציר חיטים כמו שנאמר: ובקצרכם את קציר ארצכם וכו'[199]. ועוד שאבותינו קבלו את התורה בשבועות על ידי גרות, וכן רות נתגיירה[200]. ועוד שבפרשת שבועות, נאמר: ובקצרכם את קציר ארצכם וכו' לעני ולגר תעזוב וכו'[201], ורות הייתה עניה וגיורת, ובועז הניח לה מתנות עניים[202]. ועוד שדוד נולד בשבועות[203], ועיקר מגילת רות באה לייחס את דוד, לפיכך קוראים את המגילה ביום לידתו[204].

תרגום התורה

תרגום* בקריאת התורה - שמימות עזרא נהגו שיהא בקריאת התורה תורגמן, מתרגם לעם את מה שהקורא קורא בתורה, כדי שיבינו ענין הדברים[205], וכתבו ראשונים שבימינו אין דרך לתרגם, כיון שאין מבינים לשון תרגום[206] - בתקופת הראשונים נהגו במועדים מיוחדים לתרגם את הקריאה[207], כגון קריאת מתן תורה בשבועות[208], לכבוד מתן תורה[209]. ויש שכתבו שפיוט אקדמות שהיו נוהגים לאמרו לאחר קריאת פסוק ראשון של קריאת התורה, נשתייר ממנהג זה, זכר למתורגמן[210].

פיוטים

פיוטים* רבים נהגו לומר בקהלות ישראל בחג השבועות. בקריאת התורה יש נוהגים לומר פיוט "אקדמות"[211], שהוא שבח על בחירת השם יתברך בישראל, ועל שנתן לנו את התורה[212], ויש שכתבו שהוא פיוט של רשות לתרגום הפרשה, שעוד בתקופת הראשונים נהגו לתרגם פרשת מתן תורה בשבועות, ושיירו מן המנהג פיוט זה לזכרון מנהג המתורגמן[213], עיקר המנהג היה לומר אקדמות לאחר קריאת הפסוק הראשון[214], וכתבו ראשונים שאין לאמרו בין ברכה לקריאה, משום הפסק[215], ויש שערערו על מנהג אמירתו לאחר קריאת הפסוק הראשון, משום הפסק, והנהיגו לאמרו קודם הקריאה[216], שקודם שמברך הכהן, פותחים את הספר תורה, ומכסים אותו במעיל, וקוראים אקדמות[217]. לאחר פסוק ראשון של ההפטרה בחבקוק, ביום שני של שבועות[218], יש נהגו לומר פיוט "יציב פתגם"[219], ויש שערערו על אמירתו לאחר קריאת הפסוק הראשון משום הפסק, והנהיגו לאמרו קודם הקריאה[220]. על פיוטי "אזהרות" הכוללים כל עשה ולא תעשה שבתורה, שיש שנהגו לאמרם בתפילת מוסף של שבועות, או לאחריה, ע"ע מוסף[221].

לימוד בלילה

מנהג לימוד תורה בליל שבועות, חסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה, ועוסקים בתורה[222]. וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן[223]. בטעם הדבר - על פי הפשט - כתבו אחרונים, לפי שבלילה שקודם מתן תורה, היו ישראל ישנים כל הלילה, והוצרך הקדוש ברוך הוא להעירם, ואנו צריכים לתקן דבר זה[224]. אופן הלימוד: יש נוהגים ללמוד יחד בעשרה, ולומר "תקון", ויש נוהגים שכל אחד ואחד לומד ביחידות, וכתבו שעיקר התקון לא תקנו אלא לעמי הארץ, שאין יודעים ללמוד[225]. בליל שבועות אסור הזיווג, אם לא בליל טבילה של מצוה[226]. יש נוהגים לטבול כשיאיר היום[227].

ריבוי סעודה

בחג השבועות מרבים בסעודה, וכן מצינו בזמן התלמוד, שהיו נוהגים לשחוט לכבוד יום טוב[228], לפי שאינו אלא יום אחד, וחביב בעיניהם[229], ומשום כבוד התורה[230], וכן מצינו שאמרו, הכל מודים שבעצרת צריכים לנהוג בו "לכם"[231], וכן מצינו שרב יוסף אמר - לאנשי ביתו[232] - בשבועות, שיעשו לו עגלה משולשת[233], לסעודה[234].

אכילת חלב ודבש

בשבועות יש נוהגים לאכול מאכלי חלב[235], ויש שעושים תבשיל גדול וקורים לו "סיני"[236], ויש שכתבו רמז לדבר שנאמר: וביום הבכורים וכו' מנחה "חדשה לה' בשבועתיכם"[237]. ראשי תיבות חלב[238]. ויש שכתבו הטעם לאכילת מאכלי חלב, שעושים זכרון לשתי הלחם שהיו מקריבים בשבועות[239], ואוכלים מאכל חלב, ואחר כך מאכל בשר, וצריכים להביא עמהם שתי לחם על השולחן, שהוא במקום המזבח[240]. ויש שנתנו טעם על פי הסוד, ששבעה שבועות של ספירת העומר הם דוגמת אשה המיטהרת מנדתה, וידוע שדם נעכר ונעשה חלב[241]. ויש שכתבו שהוא משום שכאשר קבלו את התורה בשבועות, לא מצאו תיכף לאכול, אלא מאכלי חלב, כי לבשר צריך הכנה רבה[242] - על חובת אכילת בשר ביום טוב, ע"ע שמחה[243] - ויש שכתבו שעדיף למנוע את מנהג אכילת חלב, לפי שמשמעות המשנה היא שעיקר הסעודה בשבועות היא בבשר[244], ולא כנוהגים שעיקר הסעודה חלב, ויש שאין אוכלים בשר כלל[245]. ויש נהגו לאכול דבש וחלב[246], מפני שהתורה נמשלה לדבש ולחלב, שנאמר: דבש וחלב תחת לשונך[247], וכן יש שכתבו שנהגו לאכול מיני מאכלים מתוקים, כגון דבש וחלב, משום שנאמר: דבש וחלב תחת לשונך[248], ונדרש על מתן תורה[249]. על ההיתר ללוש פת בחלב לכבוד חג השבועות, אף על פי שאין לשים את העיסה בחלב, מפני הרגל עבירה[250], ע"ע בשר בחלב[251].

זמן האכילה

מנהג אכילת חלב ודבש[252], יש שכתבו שנהגו כן ביום ראשון של שבועות[253], ויש שכתבו שנהגו כן אף ביום טוב שני של גלויות[254].

מאכלים נוספים

בשבועות מצינו בראשונים שיש שנהגו לאכול מצה שהצניעו מפסח[255], זכר למצות שהוציאו ממצרים, שאכלו מהם עד שירד המן[256], או לרמוז ששבועות הוא עצרת של פסח[257], וטובלים אותם במי הזעפראן - היינו כרכום[258] - המשמח את הלב[259]. ויש שכתבו שנהגו הנשים לעשות בשבועות לחם ארוך, ולו ארבעה ראשים, זכר לשתי הלחם הקרב בעצרת[260], או מפני מזל תאומים המשמש בסיון[261]. לתנוקות המתחילים ללמוד בשבועות[262], כתבו ראשונים שנהגו לעשות עוגות, וכותבים עליהם אותיות[263].

קישוט בפירות ועשבים

מנהג קישוט על ידי פירות ועשבים בשבועות מצינו בכמה אופנים: במדרש מוזכר שהיו נוהגים בימי מרדכי ואסתר, לפזר שושנים ותפוחים על גג בית הכנסת, וללקטם, ואומרים כשם שאנו מלקטים השושנים, כך יתלקטו בניהם מבנינו[264]. כעין זה מובא בראשונים מנהג להשליך תפוחים מגג בית הכנסת, והתנוקות לוקטים אותם[265]. בראשונים ובאחרונים הביאו מנהג שטיחת עשבים - בשמים של עשבים ושושנים[266] - ברצפת בית הכנסת[267], והבתים[268]. ויש שכתבו שנהגו כן ביום ראשון של שבועות בשחרית[269]. ויש שכתבו מנהג לקשט צדי ארון הקודש - והעמוד, לפני החזן[270] - והבימה, בשושנים ופרחים הנותנים ריח טוב, ובמקום המכובדים שבעם בבית כנסת, מניחים מספר שושנים לפי כבודו של כל אחד מהם[271]. ויש שכתבו ששמש בית הכנסת מחלק עשבים המריחים לכל איש ואיש, בשעה שמנגן שליח הצבור "הא-ל בתעצומות"[272]. ויש נוהגים לעטר את הכתרים של ספרי התורה[273]. ויש נוהגים להשליך שושנים על ספר התורה בהוצאתו ובחזרתו מן ההיכל[274]. בטעם המנהג, כתבו שעושים כן לשמחת הרגל[275], וזכר לשמחת מתן תורה[276], שהיו עשבים סביב הר סיני, כמו שנאמר: גם הצאן והבקר אל ירעו[277]. משמע שהיה מקום מרעה[278]. ויש שכתבו שבטלו אחרונים את המנהג משום חקות-הגויים*, שנהגו כן בחג שלהם[279]. ויש שכתבו שלא את מנהג זה בטלו[280].

העמדת אילנות

העמדת אילנות, מצינו באחרונים שיש נוהגים להעמיד אילנות בבתי כנסת ובבתים[281], וכתבו הטעם לפי שבעצרת נדונים על פרות האילן[282], ועל ידי העמדת האילנות יזכרום ויתפללו[283]. ויש שבטלו את המנהג, משום חקות-הגויים*, מאחר שאינו אלא מנהג בעלמא, ועכשיו חוק העמים הוא, שנהגו כן בחג שלהם[284].

הכנסת תינוקות לתורה

בשבועות, יש מן הראשונים שכתבו מנהג שמושיבים את התינוקות ללמוד בו תורה, לפי שניתנה בו תורה[285].

חזרה על הלימוד

בשבועות, יש מן הראשונים שכתבו שמנהג בני הישיבה לחזור בו תלמודם, מה שלמדו מתחילת הזמן עד עתה[286].

הכנסת ספר תורה

נתינת ספר תורה חדש בשבועות, יש מן האחרונים שכתבו מנהג להכניס ספר תורה חדש בשבועות לבית הכנסת, וכתבו שנחשב כאילו הקריבו מנחה חדשה בזמנה[287].

ימים שלפניו ושלאחריו

דרישה בהלכות הרגל

דרישה בהלכות הרגל - שבפסח מצינו שדורשים ושואלים בהלכותיו שלושים יום, ויש אומרים שתי שבתות קודם החג[288] - נחלקו אחרונים: יש סוברים ששואלים ודורשים שלושים יום קודם עצרת, ואף על פי שעיקר התקנה לדרוש שלושים יום קודם החג, היתה לענין פסח[289], נוהגים כן אף בשאר מועדים, כדי שלא לחלוק[290]. ויש שכתבו שקודם שבועות אין צריך לדרוש שלושים יום, כיון שאין הלכותיו מרובות, וכתבו שמכל מקום יש להקדים מא' סיון[291]

הזמנה לבית דין

הזמנה* לבית דין - שמנהג קדום שלא להזמין בימי ניסן ותשרי, משום שהעם טרודים במועדות, לסוברים כן[292] - בסיון מזמינים[293], כיון שהחג אינו אלא יום אחד או שני ימים אין העם טרודים בשבילו[294]. ועוד שניסן ותשרי יש בהם דינים מרובים, מה שאין כן בחג השבועות[295]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שאף בסיון אין קובעים, מפני טרדת החג[296]

ערב החג

הקזת דם בערב שבועות היא סכנה, משום שיצא בו "זיקא" - שד[297] - ושמו טבוח, שאם ישראל לא היו מקבלים את התורה, היה טובח את בשרם ודמם[298], שבכל הזמנים שאירע לאבותינו ענין מה, כשיגיע שוב הזמן ההוא, מתעורר קצת מעין אותו דבר וענין ההוא[299]. גזירה משום כך אסרו אף בשאר ערבי ימים טובים[300], אלא שבערב שבועות מחמירים יותר משאר ערבי ימים טובים[301]. ערב חג השבועות הוא אחד מארבעה פרקים בשנה ששנינו במשנה, שצריך מוכר בהמה להודיע אם מכר את אמה, או את ולדה[302], שדרך ישראל לעשות סעודות בפרקים אלו - היינו ביום טוב, וקונים לצורך שחיטה ביום טוב[303] - וסתם הלוקח בהמה לוקח בשביל לשוחטה מיד, לפיכך המוכר בהמה לחבירו ומכר תחילה את אמה או בתה בו ביום, צריך שיאמר לשני, דע לך שהיום מכרתי אמה לשחוט, או בתה מכרתי לשחוט, שמא כבר נשחטה[304]. ויש שכתבו הטעם שקונים בהם בהמות לקרבנות ראיה וחגיגה[305]. בארבעה פרקים אלו, שנינו במשנה, שמשחיטים את הטבח בעל כרחו, ואפילו שור שוה אלף דינרים, ואין ללוקח אלא דינר, כופים אותו לשחוט[306], עיין על כך בערך זכין-לאדם-שלא-בפניו[307], וערך כסף[308]. על טבילה בערב הרגל ע"ע שלשה רגלים[309].

לינה

על חיוב לינה* בירושלים בלילה שאחר הרגל, ע"ע לינה[310].

אסרו חג

היום שאחר החג, נקרא אסרו חג, על מהותו והלכותיו ע"ע. אסרו חג של חג השבועות אסור מן הדין להתענות בו, ע"ע הנ"ל[311], וע' יום טבוח[312].

יום טבוח

בשם יום-טבוח* נקרא במשנה ובברייתא היום שבו מקריבים את קרבנות חג השבועות, שהיה אסור להקריבם בחג. על מהותו ודיניו, ע"ע.

ימי התשלומים

על תשלומים כל שבעה לקרבן חגיגה, עיין ערכו[313]. בגדר התשלומים - שלענין פסח וסוכות, נחלקו האם כל הימים הם תשלומים לראשון, או שכולם תשלומים זה לזה[314] - כתבו ראשונים שלדברי הכל אינו אלא תשלומים לראשון, שלא מסתבר לומר תשלומים זה לזה, כיון שבשאר הימים הם חול גמור[315].

באיסור מלאכה

ימי התשלומים של חג השבועות, נקראים ימי חג, אף על פי שמותרים במלאכה, שכן דרשו דבי ר' אליעזר בן יעקב: וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם וגו' ובקצרכם את קציר ארצכם וגו'[316], איזהו חג שאתה קורא - מקרא קודש[317] - וקוצר בו, הוי אומר זה חג עצרת, והרי אי אפשר לומר כן ביום טוב עצמו, שהרי קצירה אסורה בו, אלא לימי התשלומים[318], ומוסב על הימים שלאחר יום טוב, וקורא אותם מקרא קודש לענין תשלומים ומותרים במלאכה[319]. לדעת ריש לקיש נדרש כן מהכתוב: וחג הקציר[320], איזהו חג שאתה חוגג וקוצר בו, הוי אומר זה עצרת, והיינו בימי התשלומים[321].

ברכת הזמן

ברכת-הזמן* - שבפסח וסוכות, אם לא בירך בלילה הראשון, מברך בשאר ימי החג[322] - יש שכתב שבשבועות אם לא בירך בלילה הראשון, יש לו תשלומים כל שבעה, כשם שיש תשלומים לקרבנותיו כל שבעה[323], אבל נחלקו עליו אחרונים וכתבו שאין תשלומים לברכת הזמן אלא עד סוף החג[324], שהרי העושה זמן זה לרגל, עובר על בל- תוסיף*[325], ואיך יברך שהחיינו על זמן זה[326].

הקבלת פני רבו

הקבלת פני הרב - שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל[327] - משמע מדברי אחרונים שאינו נוהג בימי התשלומים[328]. ויש שכתב להסתפק בדבר[329].

;

תענית-בה"ב* - שלאחר חג הסוכות וחג הפסח, יש נוהגים להתענות[330] - אחר שבועות לא נהגו להתענות[331], שכל הטעמים האמורים בתענית בה"ב[332], אין שייכים בשבועות, ואפילו הטעם של קלקול בשמחת החג לא שייך, לפי ששבועות הוא רק יום אחד - בארץ ישראל - או שנים - בחוץ לארץ - אין שמחה יתרה מצויה בו[333]. ויש מהראשונים שכתבו שיש נוהגים להתענות בה"ב אף לאחר שבועות[334], משום הטעם שבמועדים עלולים לבוא לידי חטא, והיינו אף בשבועות[335], והנוהגים כן ימתינו מלהתענות, עד לאחר ימי התשלומים שלאחר שבועות[336].

הערות שוליים

  1. ↑ עי' פסוקים להלן; רמב"ם תמידים ומוספים פ"ח ה"א; טשו"ע או"ח תצד א. ועי' ציונים 15, ואילך, שי"ס ששבועות אינו תלוי בספירת העומר.
  2. ↑ דברים טז ט-י.
  3. ↑ ויקרא כג כא; במדבר כח כו.
  4. ↑ ספרי ראה סי' קמ.
  5. ↑ רבינו הלל שם.
  6. ↑ עי' ציונים 1 ואילך.
  7. ↑ ע"ע לוח שנה, ציון 148.
  8. ↑ שו"ע הרב תצד א.
  9. ↑ ברייתא ר"ה ו ב.
  10. ↑ עי' ברייתא ר"ה שם.
  11. ↑ מדרש אגדה מובא בשבלי הלקט סי' רלו.
  12. ↑ הרוקח הל' פסח סי' רצד; עי' שבלי הלקט בשם ר' יהודה החסיד; עי' אבודרהם תפילות הפסח.
  13. ↑ דרשות אבן שועיב דרש למתן תורה.
  14. ↑ עי' ציונים 36 ואילך.
  15. ↑ ריטב"א שבת פז ב, שכך דעת הסוגיא בשבת שם. ועי' ריטב"א שם פח א, שבהמשך הסוגיא שם לא ניח"ל לגמ' באוקימתא זו, ומשמע בדבריו שהגמ' חוזרת בה, ועי' רמב"ן שם. ועי' השגות הראב"ד הל' יו"ט פ"ו הט"ו, שמשמע ששבועות יש לו יום קבוע בחודש, ועי' ראשית בכורים (לר"ב כהן מוילנא) סי' ד, בהג"ה שאפשר שהוא ט"ס בראב"ד. ועי' רבינו יונה סנהדרין יב א, בשם יש מי שפירש, שבעיבור שנה אין מעברים את חודש אייר, שא"כ יהיה בין פסח לעצרת יותר מחמישים יום, משמע שיש לשבועות זמן קבוע בחודש,, ועי' רי"פ לרס"ג ראשון ושביעי פסח.
  16. ↑ ויקרא כג טו.
  17. ↑ עי' גמ' מנחות סה א. וע"ע ספירת העומר.
  18. ↑ ציונים 64 ואילך.
  19. ↑ דברים טז ט-י.
  20. ↑ שמות כג טז.
  21. ↑ עי' חגיגה יח א.
  22. ↑ רמב"ן שמות שם.
  23. ↑ ספורנו ויקרא כג ח.
  24. ↑ העמק דבר שמות שם.
  25. ↑ במדבר כח כו. ועי' שמות שם: יום הקציר בכורי מעשיך מן השדה.
  26. ↑ ע"ע שתי הלחם.
  27. ↑ רש"י שם.
  28. ↑ ע"ע בכורים: הזמן. חזקוני שם.
  29. ↑ עי' משנה ר"ה טז א ומגילה ל ב ועוד; עי' אונקלוס במדבר כח כו.
  30. ↑ רמב"ן ויקרא כג לו.
  31. ↑ ר"ה טז א.
  32. ↑ עי' גמ' שם.
  33. ↑ עי' ברייתא וגמ' שם. ועי"ש דעות נוספות.
  34. ↑ ע"ע שתי הלחם.
  35. ↑ ר"ה טז א.
  36. ↑ עי' בציונים דלהלן; עי' לקח טוב סוף פרשת פנחס; עי' ירושלמי ר"ה פ"ד ה"ה; עי' מדרש אגדה שבשבלי הלקט סי' רלו (עי' ציון 11); מורה נבוכים ח"ג פרק מג; עי' חינוך מצוה שו ומצוה שט, ומנ"ח שם; עי' אבן עזרא ויקרא כג יא.
  37. ↑ עי' מדרשי התורה לר' אנשלמה אשתרוק צד 118; עי' מלמד התלמידים ענין מתן תורה; עי' דרשות אבן שועיב דרש לשבועות.
  38. ↑ עי' ציונים 85 ואילך.
  39. ↑ עי' ציון 122.
  40. ↑ עי' ציונים 297 ואילך.
  41. ↑ עי' ציון 8.
  42. ↑ עי' דעת רבי יוסי שבת פז ב.
  43. ↑ עי' דעת חכמים בגמ' שבת שם.
  44. ↑ עי' ציון 9. ועי' מלמד התלמידים ענין מתן תורה.
  45. ↑ הדר זקנים ויקרא כג טז.
  46. ↑ עי' שמות יט ח: נעשה, ועי' שם כד ז: במעמד הברית: נעשה ונשמע.
  47. ↑ עי' גמ' שבת שם.
  48. ↑ עי' גמ' שבת שם. צל"ח פסחים סח ב. ועי' מנהגות וורמיזא חג השבועות.
  49. ↑ עי' ציון 13.
  50. ↑ דרשות אבן שועיב שם.
  51. ↑ עי' ציון 1.
  52. ↑ עי' גמ' שבת שם, ובציונים דלהלן. ועי' מלמד התלמידים ענין מתן תורה.
  53. ↑ דרשות אבן שועיב שם.
  54. ↑ מהרש"א ע"ז ג ב.
  55. ↑ מג"א תחילת סי' תצד בשם עשרה מאמרות דלהלן.
  56. ↑ עשרה מאמרות מאמר חיקור הדין ח"ב פט"ו.
  57. ↑ ריטב"א שבת פז ב, שכך דעת הסוגיא בשבת שם. ועי' ציון 15.
  58. ↑ עי' ציון 9.
  59. ↑ עי' ציון 8.
  60. ↑ שו"ת הריב"ש סי' צו; עי' אברבנאל ויקרא כג: שלא הוקבע החג לזכרון מתן תורתנו וכו'. ועי' הנותן אמרי שפר (ראנ"ח) סוף פרשת אמור.
  61. ↑ הנותן אמרי שפר (ראנ"ח) שם, בדעת מורה נבוכים שבציון 36, ועי"ש שמבאר לפי"ז את מהלך הסוגיא שבת שם.
  62. ↑ עי' מג"א תחילת סימן תצד, שמה שאנו אומרים בתפילה זמן מתן תורתנו, הוא לדעת חכמים הסוברים שבששה בסיון ניתנה תורה. ועי' ציון 57, שי"ס שלדעת רבי יוסי שבועות חל בשבעה בסיון, ואין לומר שזו כונת המג"א, שא"כ היה לנו לחשוש לשיטתו אף לענין שבועות, עי' מג"א שם. ועי' חק יעקב שם ובאר היטב שם ושו"ע הרב שם ושו"ת עונג יו"ט סי' מב.
  63. ↑ עי' ציונים 1 ואילך.
  64. ↑ ע"ע ספירת העומר.
  65. ↑ ע"ע הנ"ל, שי"ס שספירת העומר אינה מן התורה בזה"ז, ולא מצינו שסוברים ששבועות בזה"ז אינו נוהג מן התורה. ועי' פסיקתא זוטרתא פרשת ראה: לפי שנאמר (שמות כג) "וחג הקציר בכורי מעשיך", שלא תאמר אם אין קציר אין אתה עושה יום טוב, לכך נאמר "ועשית חג שבועות" כגון שישראל בגלות ואין להם קצירת העומר, ואפילו הכי ועשית חג שבועות. ועי' שו"ת ראשית בכורים סי' ד.
  66. ↑ ויקרא כג כח.
  67. ↑ שם טו.
  68. ↑ רמב"ן שם כח.
  69. ↑ שם משמעון (פולק) קונטרס מנחת העומר (במהדו' מ"י עמ' כה).
  70. ↑ עי' שו"ת ראשית בכורים סי' ד.
  71. ↑ עי' גמ' מגילה לא א.
  72. ↑ רמב"ם הל' קיה"ח פ"ג הי"ב.
  73. ↑ עי' ציונים 1 ואילך.
  74. ↑ שו"ת חת"ס או"ח סוס"י קמה ויו"ד סי' רנ. וע"ע יום טוב שני של גלויות, ציון 51.
  75. ↑ ע"ע הנ"ל, ציונים 1483 ואילך.
  76. ↑ ריטב"א ר"ה יח א.
  77. ↑ שו"ת חת"ס או"ח שם.
  78. ↑ עי' קרן לדוד (גרינולד) או"ח סי' קמ.
  79. ↑ ע"ע קרבן וע' תמיד.
  80. ↑ במדבר כח כז-ל; רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ח ה"א.
  81. ↑ ויקרא כג יז-יט; רמב"ם שם. וע"ע שתי הלחם.
  82. ↑ ע"ע שלמי צבור.
  83. ↑ ציונים 957 ואילך, 1017 ואילך.
  84. ↑ ע"ע יום טוב ציונים 77 ואילך.
  85. ↑ גמ' פסחים סח ב.
  86. ↑ ע"ע הנ"ל שם.
  87. ↑ מאירי שם.
  88. ↑ ציונים 105 ואילך.
  89. ↑ עי' ציונים 37 ואילך.
  90. ↑ שפת אמת שם.
  91. ↑ סדר היום סדר חג השבועות.
  92. ↑ עי' גמ' שם.
  93. ↑ גמ' שם.
  94. ↑ רש"י שם ד"ה עבדי.
  95. ↑ עי' גמ' שם.
  96. ↑ רש"י שם.
  97. ↑ עי' לשון רבי אלעזר בגמ' שם: נמי לכם, ובמהרש"א דלהלן.
  98. ↑ ע"ע יום טוב ציונים 76 ואילך.
  99. ↑ תוס' שם ד"ה הכל.
  100. ↑ מהרש"א שם.
  101. ↑ פני שלמה שם.
  102. ↑ שו"ע הרב תכט ד.
  103. ↑ ציונים 115 ואילך.
  104. ↑ ע"ע.
  105. ↑ מהר"י סגל ע"פ גמ' דלהלן, מובא במהרי"ל הל' ימים נוראים והביאם שיירי כנה"ג הגהות טור או"ח סי' תצד אות ז; עי' חק יעקב סי' תצד ס"ק ח בדעת המג"א סי' תרד ס"ק א. ועי' בעה"מ פסחים יח ב מדפי הרי"ף. ועי' ציון 114, שי"ח בדעת המג"א.
  106. ↑ גמ' פסחים סח ב.
  107. ↑ ע"ע תענית חלום.
  108. ↑ עי' ציונים 37 ואילך. גמ' שם.
  109. ↑ שו"ע הרב סי' תצד סעי' יח.
  110. ↑ עי' תוס' ברכות מט ב ד"ה אי בעי; ראבי"ה מובא במהרי"ל דלהלן; עי' שו"ת הרשב"א ח"ד סי' רסב; האגודה ברכות פ"ז אות קעט; מהרי"ל שם.
  111. ↑ ע"ע תענית חלום.
  112. ↑ ערכי תנאים דלהלן, שצריך לקיים ביום, והיא מצוה מן המובחר.
  113. ↑ ערכי תנאים ואמוראים ערך רב יהושע בריה דרב אידי.
  114. ↑ עי' מג"א סי' תרד ס"ק א, שכ"מ מסתימת הרמ"א; עי' א"ר סי' תקכט אות ז שכן דעת המג"א שם; עולת שבת סי' תצד. ועי' ציון 105, שי"ח בדעת המג"א.
  115. ↑ עי' ציון 110.
  116. ↑ עי' מג"א שם וא"ר סי' תקכט אות ז.
  117. ↑ דברים טז ט. ברייתא מגילה לא א.
  118. ↑ ר"ן על הרי"ף שם.
  119. ↑ ע"ע פסח, וע' קריאת התורה.
  120. ↑ ר"ן על הרי"ף שם. ועי' פסקי תוספות מגילה אות קח, הטעם שאין קוראים פרשת "שור או כשב", ועי' פר"ח או"ח תצד א, בביאור דבריהם.
  121. ↑ שמות יט א. ברייתא מגילה שם.
  122. ↑ עי' רש"י שם ד"ה והאידנא.
  123. ↑ עי' ציון 9.
  124. ↑ עי' ציונים 37 ואילך.
  125. ↑ טורי אבן מגילה לא א.
  126. ↑ עי' רמב"ם הל' תפילה פי"ג ה"ט; טשו"ע או"ח תצד א-ב.
  127. ↑ עי' ציונים 71 ואילך.
  128. ↑ עי' גמ' שם ורש"י ד"ה האידנא; רמב"ם שם; טשו"ע שם.
  129. ↑ רש"י מגילה שם.
  130. ↑ עי' מג"א תחילת סי תצד וביה"ל שם ד"ה מבחודש.
  131. ↑ עי' רא"ש מגילה פ"ד סי' י, שמנהג קריאה בספר תורה שני בקרבנות היום, אינו שנוי במשנה ובגמרא, ואפשר שרבנן סבוראי תקנוהו, וישנו בסדר ר"ע גאון, ויש סמך לדבר מגמ' מגילה לא ב, שאמר הקב"ה לאברהם כל זמן שקוראים בסדר קרבנות וכו'. וע"ע מפטיר.
  132. ↑ במדבר כח כו.
  133. ↑ טשו"ע או"ח תצד א-ב.
  134. ↑ חבקוק ג. ועי' מג"א שם ס"ק ב.
  135. ↑ חבקוק ג ג.
  136. ↑ עי' גמ' ע"ז ב ב. רש"י מגילה שם.
  137. ↑ ברייתא מגילה שם.
  138. ↑ רש"י מגילה שם.
  139. ↑ לבוש או"ח תצד א.
  140. ↑ א"ר שם ס"ק ו.
  141. ↑ משנ"ב שם ס"ק ד.
  142. ↑ חק יעקב שם ס"ק ה. ועי' חק יעקב שם, סמך לדבר מהמשנה חגיגה יא ב, אין דורשים במעשה מרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו.
  143. ↑ ציונים 440 ואילך.
  144. ↑ עי' רמב"ם הל' תפילה פי"ג ה"ט; טשו"ע או"ח תצד א-ב.
  145. ↑ עי' ציונים 71 ואילך.
  146. ↑ גמ' שם; רמב"ם שם; טשו"ע שם.
  147. ↑ ע"ע אבלות, ציונים 342 ואילך.
  148. ↑ משנה מו"ק יט א.
  149. ↑ רש"י שם ד"ה משחרב.
  150. ↑ רש"י שם.
  151. ↑ מועד קטן כד ב; רמב"ם פרק י הלכה ג: טוש"ע יו"ד שצט ח.
  152. ↑ משנה מו"ק יט א.
  153. ↑ רמב"ם שם; טשו"ע שם.
  154. ↑ רמב"ן בתורת האדם.
  155. ↑ ע"ע תוספת שבת ויום טוב.
  156. ↑ ויקרא כג כא.
  157. ↑ העמק דבר שם, ומשיב דבר ח"א סי' יח.
  158. ↑ עי' בנין שלמה ח"ב או"ח סי' לה, שבתחילה אמר כדעת הנצי"ב שם, וחזר בו, שא"א לומר מעצמנו דבר חדש כזה. ועי' ציון 166, שי"ס שאפשר לקדש ולהתפלל מבע"י, ועי' ציון 164, שאף הסוברים שא"א להתפלל ולקדש מבע"י כתבו כן מטעם אחר.
  159. ↑ עי' ציונים 162, 178.
  160. ↑ בנין שלמה שם, משום שכמה בטלנים יש בשוק, שאין עושים מלאכה.
  161. ↑ ע"ע קידוש וע' תוספת שבת ויום טוב.
  162. ↑ עמק ברכה (לאבי השל"ה) לקוטי שבועות בשם ר' יעקב פולק; ומובא בשל"ה מסכת שבועות פרק נר מצוה; משאת בנימין חידושי דינים לטור או"ח (נדפס בסוף השו"ת) לסי' תצד, בשם מהר"ש; מג"א תחילת סי' תצד. ועי' להורות נתן ח"ז סי' לא, לענין נשים שאין סופרות עומר.
  163. ↑ ויקרא כג טו.
  164. ↑ עמק ברכה שם, ומובא בשל"ה שם; מג"א שם.
  165. ↑ עי' ציון 157. עי' העמק דבר ויקרא כג כא. ועי' העמק דבר שם, שכ"כ לענין תפילה, אבל הביא כן בשם המג"א שעוסק לענין קידוש, ונראה שסובר שאין חילוק בין תפילה לקידוש.
  166. ↑ יוסף אומץ סי' תתנ, שלא ראה שנוהגים כן רבנן קשישאי, והביאו בנו בנוהג כצאן יוסף שבועות. ועי' יוסף אומץ, שהיינו בפרט לנעורים בלילה, שאם ישהו בסעודה לא יהיה פנאי ללימוד.
  167. ↑ ע"ע קידוש.
  168. ↑ עמק ברכה שם, ומובא בשל"ה פרק נר מצוה.
  169. ↑ עי' ציונים 162 ואילך.
  170. ↑ ע"ע קידוש.
  171. ↑ עמק ברכה שם, ומובא בשל"ה שם.
  172. ↑ ע"ע ערבית.
  173. ↑ עי' ציונים 162 ואילך.
  174. ↑ עמק ברכה (לאבי השל"ה) לקוטי שבועות בשם ר' יעקב פולק, ומובא בשל"ה פרק נר מצוה; עי' מחצית השקל תחילת סי' תצד, שכ"מ בדעת המג"א שבציון 162 שלא הזכיר אלא קידוש, ועי' העמק דבר שבציון 165.
  175. ↑ ע"ע ערבית.
  176. ↑ עמק ברכה שם, ומובא בשל"ה שם.
  177. ↑ סידור בית יעקב הלכות לליל שבועות אות ד. ועי"ש שכתב שהקפידא היא על הסעודה, וצ"ע האם כונתו לקידוש, עי' ציון 164.
  178. ↑ ט"ז או"ח תחילת סי' תצד; שו"ע הרב שם ס"ב.
  179. ↑ עי' ציונים 163 ואילך. ט"ז שם.
  180. ↑ ע"ע תוספת שבת.
  181. ↑ עי' שו"ע הרב שם; פמ"ג משב"ז שם.
  182. ↑ עי' ציון 157. העמק דבר ויקרא כג כא. ועי"ש שאין הטעם משום תמימות כש"כ המג"א, ועי' מג"א שם שכ"כ לענין קידוש, ועי' ציון 174.
  183. ↑ ע"ע נר שבת.
  184. ↑ עי' ציונים 163 ואילך. הליכות שלמה ניסן-אב פי"ב ס"ב. ועי"ש, ובע' נר שבת, האם הדלקת נרות ביום טוב מבעוד יום, היא רשות או מצוה.
  185. ↑ עי' ציונים 163 ואילך. לוח לארץ ישראל.
  186. ↑ עי' זוהר חדש מגילת רות מד ב; עי' ילקוט שמעוני רות סוף רמז תקצו; עי' מסכת סופרים פי"ד הט"ז; מחזור ויטרי סי' שיב; ספר הרוקח הל' שבועות סי' קצו; מנהגים דבי מהר"ם הקריאה בשבועות; ספר המנהגים לר"א קלויזנר אות קלב; מהרי"ל מנהגים הל' שבועות; רמ"א או"ח תצ ט.
  187. ↑ הרוקח שם.
  188. ↑ מחזור ויטרי שם; מנהגים דבי מהר"ם שם; ס' מנהגים לר"א קלויזנר שם; מהרי"ל שם; לבוש או"ח תצד ב. ועי' סדר טרוייש סי' י, שקוראים ביום ראשון, שהוא העיקר.
  189. ↑ שיירי כנה"ג או"ח סע' תצ הגהות הטור אות ח.
  190. ↑ שנות חיים (נאה) פ"כ ס"ה וס"ו; כתר שם טוב לרש"ט גאגין ח"א עמ' קנד, שכן נהגו בלונדון ואמשטרדם, ועי' מס' סופרים פי"ד הט"ז.
  191. ↑ עי' סידור הגר"ז שלא הזכיר קריאת מגילת רות, ועי' פסקי הסידור לר"ח נאה (נדפס בסוף שו"ע הרב): ע"פ נוסח אדמו"ר אין קורין. וכן מנהג הספרדים, וכמה קהלות.
  192. ↑ עי' מהרי"ץ חג שבועות; עי' עלי תמר שבת פט"ז, מנהג בני תימן.
  193. ↑ עי' מסכת סופרים פי"ג; עי' רמ"א או"ח תצ ט, ואחרונים שם.
  194. ↑ עי' ציונים 37 ואילך.
  195. ↑ ילקוט רות שם, מובא במג"א תצ ס"ק ח.
  196. ↑ רות א א.
  197. ↑ מחז"ו שם, בשם ר"י בר ברזילאי.
  198. ↑ הגהות למנהגים טירנא חג השבועות אות נב; עי' אבודרהם תפלות הפסח.
  199. ↑ ויקרא כג כב. הגהות למנהגים שם.
  200. ↑ אבודרהם שם.
  201. ↑ ויקרא שם.
  202. ↑ הרוקח שם.
  203. ↑ עי' בכור שור דלהלן, שמצינו בירושלמי ביצה פ"ב ה"ד, שדוד מת בעצרת, וא"כ מסתמא נולד בעצרת שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים.
  204. ↑ בכור שור ב"ב יד ב.
  205. ↑ עי' רמב"ם הל' תפילה פ"ב ה"י, וע"ע תרגום.
  206. ↑ עי' טור או"ח קמה, וע' הנ"ל.
  207. ↑ ע"ע הנ"ל.
  208. ↑ עי' מחז"ו הל' פסח סי' קו; עי' המנהיג דיני תפילה; עי' חזקוני שמות כ יג. ועי' תוס' מגילה כד א ד"ה ואם, שנהגו לתרגם הפטרת שבועות כדי לפרסם הנס.
  209. ↑ המנהיג שם.
  210. ↑ עי' ציון 213.
  211. ↑ ספר המנהגים רא"ק סי' קלב; מהרי"ל מנהגים הל' שבועות; לבוש או"ח תצד א. ועי' א"ר שם, שנמצא נדפס בלשון אשכנז מעשה באריכות על מה תקנו אקדמות, ומכיון שהיה המעשה במדבר תקנוהו לומר אחר "במדבר סיני" זכר לנס.
  212. ↑ לבוש שם.
  213. ↑ עי' מחזור לשבועות (רעדלהיים) ומודע לבינה (לרוו"ה) הבנת המקרא, לאחר חומש שמות.
  214. ↑ עי' ספר המנהגים שם.
  215. ↑ מהרי"ל שם.
  216. ↑ ט"ז או"ח תצד ס"ק א; ועי' שו"ת שער אפרים סימן י, שישב המנהג.
  217. ↑ פמ"ג משב"ז שם.
  218. ↑ עי' ציון 134.
  219. ↑ עי' מנהגים שם.
  220. ↑ ט"ז שם. ועי' ט"ז שם, שמ"מ אין הדבר חמור, כמו בפיוט אקדמות, עי' ציון 216, שהפסק בקריאת התורה חמור יותר.
  221. ↑ ציונים 759 ואילך.
  222. ↑ עי' זוהר בראשית ט ופרשת אמור (במדבר כח); עי' שער הכוונות דף פט ע"א; מג"א תחילת סימן תצד.
  223. ↑ מג"א שם.
  224. ↑ מג"א שם.
  225. ↑ עי' חק יעקב שם ס"ק א.
  226. ↑ א"ז שם בשם שו"ע האר"י.
  227. ↑ חק יעקב שם, ועי"ש שיש נוהגים לטבול בערב הרגל.
  228. ↑ עי' ציונים 302 ואילך. ועי' תורת חיים לחולין פג א, שמשמע שהיו מרבים באכילת בשר, ומכאן תשובה על מנהג אכילת חלב, עי' ציונים 235 ואילך.
  229. ↑ עי' פרי"ד שם; מאירי שם.
  230. ↑ נימו"י שם; עי' מאירי שם.
  231. ↑ עי' ציונים 85 ואילך. תוס' ע"ז ה ב ד"ה ערב.
  232. ↑ רש"י שם ד"ה עבדי.
  233. ↑ עי' גמ' שם.
  234. ↑ רש"י שם.
  235. ↑ עי' פירושים ופסקים לרבינו אביגדור הצרפתי פסקים תקצה-תקצח; הגהות המנהגים (טירנא) מנהגי חודש סיון אות אות מט; עי' לקט יושר ח"א עמ' קג ענין ד, שכך נהג רבו התרוה"ד; רמ"א או"ח תצד ג.
  236. ↑ מהרי"ל הל' חלה.
  237. ↑ במדבר כט כו.
  238. ↑ ר' אביגדור הצרפתי שם; הגהות המנהגים שם.
  239. ↑ ע"ע שתי הלחם.
  240. ↑ רמ"א שם. עי' רמ"א שם, שהוא כדרך שמביאים בפסח שני תבשילים, זכר לפסח ולחגיגה ע"ע סדר. ועי' פר"ח שם, שכתב שהוא טעם חלוש.
  241. ↑ מג"א שם ס"ק ו.
  242. ↑ משנ"ב שם ס"ק יב, בשם גדול אחד. ועי' תולדות יצחק רמזים לסדר המועדים לחג השבועות, שהביא כעי"ז בשם רל"י מברדיטשוב. ועי' בהערות למשנ"ב בלקוטי הלכות סוף מסכת חולין (דפוס פיעטריקוב תרפח), שהיינו לדעת הסוברים שהתורה ניתנה בערב שבת.
  243. ↑ ועי' רמ"א דלהלן, שאוכלים גם בשר וגם חלב, אבל עי' סדר היום סדר חג השבועות, שיש נוהגים לאכול חלב ואע"פ שלא יהיה בשר ויין, הכל לפי המוטעם לחכו והערב לו. ועי' דרכי תשובה יו"ד פט יט. ועי' של"ה מסכת שבועות פרק נר מצוה, ומג"א דלהלן, שצריך לדקדק בהרחקה שבין בשר וחלב, ועי' כלבו, שיש מקילים בשבועת בהרחקת שש שעות, שכיון שהוא תאב לאכול כבר נתעכל הבשר, ועי' זכרון משה (היילפרין) לקוטי דינים אות כו, שיש מקילים בשבועת בהרחקות.
  244. ↑ עי' ציון 302, שערב שבועות הוא אחד מארבעה פרקים שמוכר בהמה צריך להודיע אם מכר את אמה או ולדה.
  245. ↑ עי' תורת חיים חולין פג א. ועי"ש שהוסיף, שלפי הזוהר אסור לאכול אפילו בשר אחר חלב. ועי' דרכי תשובה יו"ד פט טו.
  246. ↑ כלבו סי' נב; אר"ח תפילת המועדים אות יג. ועי' סדר היום סדר חג השבועות, שיש נוהגים בתבשיל של חלב, ונותנים עליו דבש. ועי' אהל מועד דלהלן, שמביא מנהג אכילת דבש, ולא מזכיר חלב.
  247. ↑ שיר השירים ד יא.
  248. ↑ ספר המנהגים דבי מהר"ם מרוטנבורג שבועות.
  249. ↑ שיר השירים שם.
  250. ↑ ע"ע בשר בחלב ציונים 472 ואילך.
  251. ↑ ציון 492.
  252. ↑ עי' לעיל.
  253. ↑ אר"ח תפילת המועדים אות יג; עי' לקט יושר ח"א עמ' קג ענין ד, שכך נהג רבו התרוה"ד; רמ"א או"ח תצד ג.
  254. ↑ עי' אליה זוטא או"ח תצד ז.
  255. ↑ אר"ח שם; אהל מועד שער הפסח דרך שישי נתיב ד. ועי' כלבו סי' נב.
  256. ↑ אהל מועד שם בפי' ראשון.
  257. ↑ אהל מועד שם, בפי' שני.
  258. ↑ עי' רמ"א או"ח תסז ח.
  259. ↑ עי' כל בו שם; אר"ח שם; אהל מועד שם.
  260. ↑ כל בו שם ואר"ח שם בפי' ראשון.
  261. ↑ ע"ע סיון. כל בו שם ואר"ח שם בפי' שני.
  262. ↑ עי' ציון 285.
  263. ↑ עי' מנהגים דבי מהר"ם שבועות ורוקח סי' רצו. ועי' מרדכי שבת סי' שסט.
  264. ↑ עי' תרגום שני אסתר ג ח.
  265. ↑ פירושי התפלות של רבינו מימון אבי הרמב"ם (תורגם מלשון ערבי, בקובץ שריד ופליט עמ' 8). ועי"ש שגם נהגו שהחתן משליך על הכלה תפוחים בשבועות.
  266. ↑ מהרי"ל דלהלן.
  267. ↑ מהרי"ל (מנהגים) הל' שבועות אות ב; הגהות המנהגים טירנא חג השבועות. ועי' ברכ"י לרמ"א שם, שיש סמך למנהג מהמדרש שבציון 264. ועי' מהרי"ל שם, ששוטחים מערב החג, וכששבועות חל במוצ"ש, שוטחים מע"ש, ועי' מג"א תצד ס"ק ה, שהיינו משום מוקצה, ועי' לקט יושר דלהלן, שמביאים לבית בערב החג, ומפזרים ביו"ט בשחרית.
  268. ↑ לקט יושר ח"א עמוד קג ענין ד; רמ"א או"ח תצד ג; רמ"א שם.
  269. ↑ לקט יושר שם.
  270. ↑ הגהות למנהגים דלהלן.
  271. ↑ מנהגי וורמיזא ח"א אות קב. ועי"ש שלכל חבר ופרנס מניחים שושן אחד, ולמורנו ב' שושנים, ולאב בי"ד הרבה כרצון השמש.
  272. ↑ של"ה מסכת שבועות פרק נר מצוה.
  273. ↑ זכרון יהודה (מהר"ם אש) אות קנז.
  274. ↑ רוח חיים (לר"ח פלאג'י) או"ח סי' תצד אות ד.
  275. ↑ מהרי"ל שם; עי' הגהות מנהגים שם: לשמחה.
  276. ↑ רמ"א שם.
  277. ↑ שמות לד ג.
  278. ↑ לבוש או"ח תצד א.
  279. ↑ עי' הגר"א שבציון 284, לענין העמדת אילנות, ועי' ערוה"ש שם ס"ו, שהיינו אף לענין מנהג שיטוח העשבים.
  280. ↑ עי' ארחות רבינו ח"ב (מהדורת תשנג) עמ' צט אות ז, שדוקא בהעמדת אילנות נהגו העכו"מ.
  281. ↑ מג"א תצד ס"ק ה. ועי' לקוטי חבר בן חיים לקוטי או"ח ח"ב למג"א שם, ושו"ת שיח יצחק סי' רלז ודרשות חת"ס לשבועות תקסב ד"ה ועשית, שנהגו להעמיד אילנות סרק, עי"ש הטעם.
  282. ↑ עי' ציון 31.
  283. ↑ מג"א שם.
  284. ↑ עי' מעשה רב (מהדו' ירושלים תש"נ) סי' קצו וח"א ח"ב-ג כלל קלא סיג ובחכמ"א שער איסור והיתר כלל פט ס"א, בשמו. ועי' יוסף דעת (נתנזון) סי' שמח ודעת תורה או"ח תצד סעי' ג, ואוצר חיים (קאמרנא) מצוה רסג, שישבו המנהג, שאין בזה משום חוקות הגויים.
  285. ↑ הרוקח סי' רצו; עי' מנהגים דבי מהר"ם שבועות. ועי' הרוקח שם, סדר ההכנסה. ועי' ציון 263. ועי' מגדל עוז ברכת גבעון תעלה א, שאינו יודע למה בטלו המנהג, ועי' דברי יציב או"ח סי' רכז.
  286. ↑ מנהגים דבי מהר"ם שבועות.
  287. ↑ עוללות אפרים ח"ב מאמר קמ.
  288. ↑ ע"ע פסח.
  289. ↑ ע"ע הנ"ל.
  290. ↑ ב"ח או"ח תכט.
  291. ↑ ביהגר"א שם.
  292. ↑ ע"ע הזמנה.
  293. ↑ עי' רמב"ם הל' סנהדרין כה ט.
  294. ↑ ב"י חו"מ ה, בדעת הרמב"ם שם.
  295. ↑ כנה"ג חו"מ שם הגב"י אות ב.
  296. ↑ ב"י שם בד' הרי"ף שגורס ולא ביומי סיון וכו', ועי' דרישה שהאריך לתמוה ע"ז, ועי' דק"ס ב"ק שם, שבכת"י הרי"ף אין גי' זו.
  297. ↑ עי' משנ"ב תסח ס"ק לח.
  298. ↑ גמ' שבת קכט ב.
  299. ↑ מחצית השקל שם.
  300. ↑ גמ' שם; רמ"א תסח י.
  301. ↑ עי' משנ"ב שם.
  302. ↑ משנה חולין פג א; רמב"ם הל' שחיטה פי"ב הי"ד; טוש"ע יו"ד טז ו. וע"ע אותו ואת בנו, ציונים 92 ואילך.
  303. ↑ עי' פרי"ד שם.
  304. ↑ רש"י שם ד"ה בארבעה.
  305. ↑ עי' רש"י ע"ז ה ב ד"ה ערב עצרת.
  306. ↑ משנה שם; רמב"ם הל' מכירה פ"ט ה"ז; טשו"ע חו"מ קצט ג.
  307. ↑ ציונים 121 ואילך.
  308. ↑ ציונים 1087 ואילך.
  309. ↑ ועי' חק יעקב תצד ס"ק א.
  310. ↑ ציונים 174 ואילך, 184, 189, 246.
  311. ↑ ציונים 15 ואילך.
  312. ↑ עי"ש: במלאכה הספד ותענית.
  313. ↑ ציונים 95 ואילך.
  314. ↑ ע"ע חגיגה ציונים 108 ואילך.
  315. ↑ תוס' חגיגה ט א ד"ה תשלומים, ועי' בדבריהם יז א ד"ה יום טבוח שלו, שמשמע שהסובר תשלומים זה לזה אף בשבועות כן.
  316. ↑ ויקרא כג כא - כב.
  317. ↑ רש"י חגיגה יז ב ד"ה וקראתם.
  318. ↑ חגיגה שם.
  319. ↑ רש"י שם ד"ה אלא.
  320. ↑ שמות כג טז.
  321. ↑ חגיגה יח א. ועי"ש שר' יוחנן דחה דרש זה, ורש"י שם ד"ה מכלל.
  322. ↑ ע"ע ציון 18.
  323. ↑ חק יעקב או"ח תעג ס"ק א.
  324. ↑ אליהו רבה סי' תצד ס"ק ד; פמ"ג באשל אברהם סי' תעג ס"ק א; שער הציון למ"ב שם ס"ק ה.
  325. ↑ ע"ע בל תוסיף: הוספה בזמן.
  326. ↑ שעה"צ שם.
  327. ↑ ע"ע כבוד רבו; מורא רבו ציונים 719 ואילך.
  328. ↑ עי' ערול"נ סוכה כז ב.
  329. ↑ עי' שו"ת מהרי"ל דיסקין קו"א סי' ה אות נד.
  330. ↑ ע"ע.
  331. ↑ שו"ת מהר"ם מרוטנברג סי' שנ; ראבי"ה הל' תענית סי' תתסג; רוקח סי' ריב.
  332. ↑ ע"ע ציונים 4 ואילך.
  333. ↑ ב"י או"ח סי' תכט; מג"א סי' תצב ס"ק א. ועי' מרדכי תענית שם, בשם ראבי"ה.
  334. ↑ עי' תמים דעים סי' קעז: אחר כל רגל ורגל, וחק יעקב סי' תצב ס""ק א בדעתו, שהיינו אף אחר שבועות; אורחות חיים הל' תענית ח"א אות א.
  335. ↑ עי' תמים דעים שם ואר"ח שם. ועי"ע בה"ב ציונים 4 ואילך.
  336. ↑ כף החיים תצב א. וע"ע תחנון וע' סיון.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:שבועות_(חג)&oldid=157193"