אנציקלופדיה תלמודית:קריאת שמע

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־19:37, 24 באוגוסט 2020 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - המצוה לקרא שלש פרשיות מן התורה בכל יום בשחרית ובערבית

המצוה וגדרה

המצוה

מצוה לקרוא קריאת שמע פעמיים בכל יום[1], בערב ובבוקר[2], שנאמר: ודברת בם וגו' ובשכבך ובקומך[3], היינו בשעה שדרך בני אדם שוכבים, וזה הוא לילה, ובשעה שדרך בני אדם עומדים, וזה הוא יום[4]. ומה היא הקריאה, שלש פרשיות שבתורה: "שמע"[5], "והיה אם שמע"[6], "ויאמר"[7].

אם חיובה מן התורה

נחלקו אמוראים בקריאת שמע אם חיובה – על כל פנים חלק ממנה[8] - מן התורה: א) רב יהודה – יש גורסים: בשם שמואל[9] - אמר שאינה אלא מדרבנן[10], ומה שנאמר: ודברת בם וגו' בשכבך ובקומך[11], על דברי תורה נאמר, ולא על הקריאה[12], ולפיכך לדעתו בספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא, אינו חוזר וקורא, שספק דרבנן לקולא[13], וכן נראה בסתם גמרא – לגורסים כן – שחיוב קריאת שמע מדרבנן[14], וכן יש שפירשו בדעת אמוראים בירושלמי[15], ויש שכתבו שכן הוא לדברי הכל, ואין מחלוקת בדבר[16]. ויש מן הגאונים והראשונים שפסקו כן להלכה[17]. ב) רבי אחא בירושלמי אמר שחיובה מן התורה[18], וכן בדעת תנאים ואמוראים שדרשו את הלכות קריאת שמע מן הכתובים, כתבו ראשונים שחיובה מן התורה[19], וכן דייקו ראשונים ואחרונים מברייתות ומן התלמוד בכמה מקומות[20], וכן בדעת תנאים הסוברים שבספק קרא קריאת שמע חוזר וקורא[21], כתבו ראשונים שזהו משום שחיוב קריאת שמע מן התורה הוא, וספק דאורייתא לחומרא[22], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה שחיוב ק"ש הוא מן התורה[23]. בטעמם של הסוברים כן, כתבו ראשונים שמה שנאמר בה ודברת וגו' בשכבך ובקומך, על קריאת שמע נאמר[24]. ג) ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו בדעת אמוראים, שמן התורה חייב לומר בזמן שכיבה וקימה איזה דבר מן התורה שירצה – שהרי: ושננתם לבניך, על כל התורה נאמר, ועל זה נאמר: בשכבך ובקומך[25] - וחכמים הם שייחדו לומר שלש פרשיות אלו דוקא, ולקיים בהם החיוב שמן התורה[26]. ד) ויש מן האחרונים שצדדו בדעת ר' יהודה שמצות קריאת שמע נדרשת מן הכתוב: ודברת בם וגו', אלא שלפי שהיא דרשה רחוקה, חשובה מצוה מדברי סופרים לענין כמה הלכות, ולפיכך מקלים בספק אם קרא, שאינו חוזר וקורא[27].

מה כולל החיוב מן התורה

לסוברים שק"ש חיובה מן התורה, נחלקו ראשונים ואחרונים אם הקריאה כולה חיובה מן התורה, או חלקים ממנה, ואלו חלקים: א) יש שכתבו שמצוה מן התורה לקרא את הפסוק הראשון לבדו[28], שעליו נאמר: ודברת בם וגו'[29], ומטעם זה נהג רבי יהודה הנשיא לקרא את הפסוק הראשון לבדו[30], שהיתה תורתו אומנותו ולא היה רוצה להפסיק ולהתבטל לקרותה כולה, כיון שיוצא מן התורה בפסוק הראשון[31], וכן פרשו ראשונים במה שאמרו שהנאנס בשינה אחר הפסוק הראשון, יצא ידי חובתו[32], היינו שיצא ידי חובתו מן התורה אף על פי שלא קרא יותר[33] - ויש שכתבו שאף מדרבנן יצא, כיון שהיה אנוס, עי' להלן[34] - וכן כתבו ראשונים שמטעם זה היו אמוראים מבקשים להעירם לקרא הפסוק הראשון לבדו[35], וכן יש שכתבו שמטעם זה אמרו שאין צריך כוונת הלב אלא בפסוק הראשון, לסוברים כן[36], ומטעם זה יש שכתבו שהפסוק הראשון צריך לקראו דוקא בזמן הראוי לקריאה לדברי הכל, ושאר הקריאה ניתן לקראה בזמן שנחלקו בו אם ראוי[37], ומטעם זה יש מן האחרונים שכתבו שנהגו לכוין לצאת ידי חובה באמירת הפסוק: שמע ישראל, שקודם התפילה, אף על פי שאינו קורא אז הפרשה כולה[38]. ב) ויש מן הראשונים שכתבו שהפרשה הראשונה כולה, לבדה, חיובה מן התורה[39], ואף רבי יהודה הנשיא, שלא קרא כל קריאת שמע[40], קרא הפרשה הראשונה כולה[41], ומטעם זה כתבו ראשונים שהקורא ק"ש בערבית קודם זמנה, יוצא ידי חובתו בקריאת ק"ש שעל המיטה, אף על פי שאין קורא שם אלא את הפרשה הראשונה[42], וכן יש מן האחרונים שכתבו שהקוראים קודם תפילת שחרית כדי לצאת ידי חובה[43], יקראו את הפרשה הראשונה כולה[44]. ג) ויש מן האחרונים שכתבו ששתי הפרשיות הראשונות חיובן מן התורה[45], ולדעתם הקוראים קודם התפילה כדי לצאת ידי חובה[46], יקראו שתיהן[47]. ד) ויש מן האחרונים שכתבו שבפסוק הראשון יוצא ידי חובתו מן התורה, אלא שמכל מקום בקריאת כל שלשת הפרשיות מקיים מצוה מן התורה[48]. ה) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחייבים מן התורה לקרא כל שלשת הפרשיות[49].

האיסור לשכחה

לסוברים שקריאת שמע מן התורה, יש מן הראשונים שכתב שאף איסור לא תעשה מן התורה יש בה, שנאמר: השמר לך פן תשכח את ה'[50], פירוש, שלא ישכח אדם מלקבל עול מלכות שמים עליו ויקרא ק"ש בכל יום[51].

במנין המצוות

מצות קריאת שמע נמנית במנין המצוות למצוה אחת[52], לסוברים שהיא מן התורה[53]. ויש שמנאוה לשתי מצוות, אחת שחרית ואחת ערבית, לפי ששתיהן אין מעכבות זו את זו, וזמנה של זו לא זמנה של זו[54].

גדרה: מצוה בפני עצמה או בגדר תלמוד תורה

מצות קריאת שמע, כתבו אחרונים שנחלקו אמוראים בגדרה: יש סוברים שהיא מצוה מיוחדת על עצם הקריאה[55]. ויש סוברים שהיא בכלל מצות תלמוד-תורה*, וכמה אופנים נאמרו בזה: א) יש שכתבו בדעת הסוברים שק"ש דרבנן[56], שתקנוה חכמים, כדי לקיים בה מצות תלמוד-תורה* – שהיא מצוה מן התורה - ולפיכך קבעוה בבקר ובערב, שחיוב תלמוד תורה בבוקר ובערב הוא[57]. ב) ויש שכתבו שמצות ק"ש מן התורה היא ללמוד דבר מן התורה בבוקר ובערב, וחכמים תקנו לקרא פרשיות אלו[58]. ג) יש שכתבו אף בדעת הסוברים שמצותה מן התורה לקרא פרשיות אלו דוקא, שאינה מצוה בפני עצמה כמו כל המצוות המעשיות, אלא חובת לימוד הוא, כמו שנאמר: ודברת בם[59].

גדרה: בכלל מצות יחוד השם

יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שמצות ק"ש אינה חשובה מצוה בפני עצמה, אלא היא בכלל מצות יחוד-השם*, שחייב אדם לייחדו בכל רגע[60].

מעלתה

במעלתה של ק"ש אמרו בתלמוד: הקורא קריאת שמע, ראוי שתשרה עליו שכינה[61]. ואמרו: אלמלא לא נברא העולם אלא בשביל קבלת מלכות שמים די[62]. ואמרו שק"ש היא מעשרה דברים השקולים כנגד כל עבירות שבתורה[63].

במי שאינו קורא ק"ש שנינו: איזהו עם-הארץ*, כל שאינו קורא קריאת שמע ערבית ושחרית[64]. וע"ע עם-הארץ*.

במי שהחסיר קריאת שמע פעם אחת, שנינו: מעות לא יוכל לתקן[65], זה שבטל קריאת שמע[66]. וכן אמרו: אדם קורא קריאת שמע שחרית וערבית, וערב אחד אינו קורא, דומה כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם[67].

אמר רבי אבהו: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית[68].

קבלת עול מלכות שמים

קריאת שמע, יש בה קבלת עול מלכות שמים[69], וזה הטעם לכמה הלכות שנאמרו בה[70]. וקבלה זו היא בפרשת "שמע", ומטעם זה קוראים אותה קודם פרשת "והיה אם שמע", שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה, ואחר כך עול מצוות[71]. יש סוברים שקבלת עול מלכות שמים היא בפסוק הראשון, וזה הטעם לכמה הלכות שנאמרו דוקא בו[72]. ויש סוברים שאף "ברוך שם וגו'" בכלל, וזה הטעם לכמה הלכות שנאמרו בו[73]. ויש סוברים שהפרשה הראשונה כולה בכלל, וזה הטעם להלכות שנאמרו בה[74]. ויש סוברים שעד "על לבבך" הוא עיקר קבלת עול מלכות שמים, וזה הטעם להלכות שנאמרו שם[75].

התוכן

התוכן והסדר

אמרו בירושלמי: מפני מה קוראים שתי פרשיות הללו – "שמע", "והיה אם שמע" - בכל יום, ר' סימון אמר, מפני שכתוב בהם שכיבה וקימה[76]. ר' לוי אמר, מפני שעשרת הדברות כלולים בהם[77], היינו רמוזות בהן[78].

בטעם שצריך לקרא פרשות "שמע" ו"והיה אם שמוע", אף על פי שמה שכתוב בזה כתוב בזה, אמרו בירושלמי שהראשון ליחיד, שנכתב בלשון יחיד, והשני לציבור, שנכתב בלשון רבים, וכן, שהראשון לתלמוד, שלא מפורש בו כל כך מצוות מעשיות, והשני למעשה, שנאמר בו: אם שמוע תשמעו אל מצותי[79].

ר' יאשיה סובר שאין צריך לקרות אלא פרשה ראשונה, שנאמר בה: ודברת בם, אבל פרשה שניה די לכונה בלבו, שמה שנאמר בה: לדבר בם, נדרש לענין אחר[80].

פרשת ציצית מפני מה קבעוה, אמר רבי יהודה בר חביבא: מפני שיש בה ששה דברים[81]: א) מצות ציצית, שנאמר: ועשו להם ציצית וגו'[82]. ב) יציאת מצרים, שנאמר: אשר הוצאתי אתכם וגו'[83]. ג) עול מצות, שנאמר: וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה'[84]. ד) דעת מינים, שכן שנינו בברייתא: אחרי לבבכם[85] - זו מינות, וכן הוא אומר: אמר נבל בלבו אין אלהים[86]. ה) הרהור עבירה, שכן שנינו בברייתא: אחרי עיניכם[87] - זה הרהור עבירה, שנאמר: ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני[88]. ו) הרהור עבודה זרה, שכן שנינו בברייתא: אתם זונים[89] - זה הרהור עבודה זרה, וכן הוא אומר: ויזנו אחרי הבעלים[90].

אמר רבי יהושע בן קרחה למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע – שאף על פי שקדמה בתורה, צריך טעם, שאין מוקדם ומאוחר בתורה[91] - כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות, ולמה קדמה היה אם שמוע לויאמר, שוהיה אם שמוע נוהג ביום ובלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום[92]. וטעם נוסף אמר ר' שמעון בן יוחי: בדין הוא שיקדים שמע לוהיה אם שמוע, שפרשת שמע יש בה ללמוד וללמד ולעשות - שנאמר: ודברת בם, היינו ללמוד, ושננתם, היינו ללמד, וקשרתם וכתבתם, היינו לעשות – ופרשת והיה אם שמוע, יש בה ללמד ולעשות בלבד – שנאמר: ולמדתם אתם את בניכם, היינו ללמד, וקשרתם, וכתבתם, היינו לעשות – וכן בדין הוא שתקדים והיה אם שמוע לויאמר, שוהיה אם שמוע יש בה ללמד ולעשות, וויאמר, אין בה אלא לעשות בלבד[93].

בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע[94], משום שכתוב בה: כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו[95], שדומה ל: בשכבך ובקומך, שהקדוש ברוך הוא שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שקטים ושלוים כארי וכלביא[96], או מפני שכתוב בה יציאת מצרים ומלכות בית דוד[97], או מפני שכתובה בתורה ובנביאים ובכתובים[98], ומפני מה לא קבעוה, מפני טורח ציבור[99]. וע"ע טרחא-דצבורא*[100].

ואף עשרת הדברות בקשו לקבוע בקריאת שמע, ובטלום מפני תרעומת המינים[101], שלא יהו אומרים אלו לבדם ניתנו לו למשה בסיני[102]. ומכל מקום כתבו ראשונים שטוב להרהר בעשרת הדברות בעוד שקורא ק"ש[103], כדי שלא יבוא לעבור על אחת מהן[104].

בדיעבד ובמקום צורך

בדיעבד או במקום אנס, יש מן הראשונים שכתבו שיוצאים ידי חובה בקריאת פסוק: "שמע ישראל" לבדו, מאחר והוא עיקר קריאת שמע[105], וזהו שאמרו בגמרא שאם אמר שמע ישראל וגו', ונאנס בשינה, יצא[106], וכן זה הטעם שאמוראים היו מבקשים לצערם ולהעירם לקריאת הפסוק הראשון לבדו[107], שמן השאר היו פטורים מחמת אנס שינה[108].

ובדעת הסוברים שהפרק הראשון כולו הוא עיקר ק"ש[109], נראה מדברי ראשונים שאף בדיעבד אין יוצאים אלא בקריאת הפרק הראשון, ואין די בפסוק הראשון[110]. וכן יש מן הראשונים שכתבו שבמקום טורח ציבור יוצאים ידי חובה בקריאת הפרשה הראשונה לבדה, ולפיכך במקומות שמתפללים ערבית וקוראים ק"ש קודם זמנה מפני שטורח לקבץ הציבור בלילה[111], יוצאים ידי חובה בקריאת הפרשה הראשונה שעל המיטה[112].

וראשונים חולקים וסוברים שלא יצא ידי חובתו עד שיקרא כל שלשת הפרשיות[113]. או שתי הראשונות[114].

פרשת ציצית בלילה

בלילה, נחלקו אמוראים אם קוראים פרשת ציצית: א) במדרש אמרו, וכן אמר ר' סימון בשם ר' שמואל בר נחמן בירושלמי, שאין אומרים אותה[115], לפי שאין מצות ציצית בלילה[116]. ב) רב כהנא בשם רב אמר, וכן אמרו בירושלמי בשם בני בבל: לא יתחיל, היינו שאין צריך לאמרה, לפי שאין מצות ציצית בלילה, ואם התחיל, גומר[117], שאין ראוי לפסוק ולדלג[118], וכן משום שיש בסופה הזכרת-יציאת-מצרים*, ונגררת כולה אחריה[119]. ומה חשובה התחלה, אמר רב שמואל בר יצחק אמר בשם רב, וכן דעת בני בבל, שאמירת: דבר אל בני ישראל, אינה התחלה, ואמירת: ואמרת אליהם, היא התחלה, והאומר עד שם צריך לגמור[120]. ג) ובירושלמי אמרו בשם חכמי ארץ ישראל: מתחיל ואינו גומר[121], שאין חשש להתחיל ולדלג[122]. ובבבלי אמרו בדעת בני ארץ ישראל, שאף הם מודים שאם התחיל גומר, אלא שלדעתם אמירת: ואמרת אליהם, אינה התחלה, ואמירת: ועשו להם ציצית היא התחלה, ולפיכך נהגו להפסיק קודם הזכרת הציצית, ולומר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלוקיכם אמת[123].

להלכה אמר אביי שאנו - בני בבל - מתחילים עד: ואמרת אליהם, לפי שכך התחילו בארץ ישראל, וכיון שאמרנו עד כאן, חייבים אנו לסיים, שלדעתנו אמירה זו חשובה התחלה, ולדעתנו אם התחיל גומר[124]. וכן כתבו ראשונים להלכה, שקוראים בלילה את פרשת ציצית[125].

על אמירת פרשת ויאמר בלילה משום הזכרת יציאת מצרים שבה, ע"ע זכירת-יציאת-מצרים[126]. על ברכת אמת ואמונה, אם אומרים אותה כשאין אומרים פרשת ציצית, ע"ע ברכות-קריאת-שמע*[127], וע' זכירת-יציאת-מצרים*[128].

אמירת ברוך שם וגו'

אחר אמירת הפסוק הראשון אומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד[129]. בטעם אמירתו אמר ר' שמעון בן לקיש, שכשקרא יעקב לבניו[130], בקש לגלות להם הקץ, ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא יש בכם שאינו הגון, פתחו כולם ואמרו: שמע ישראל וגו', פתח הזקן ואמר ברוך שם וגו', לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה[131]. וטעם נוסף לאמירתו אמרו במדרש, שבשעה שעלה משה למרום[132], שמע למלאכי השרת שהיו אומרים להקדוש ברוך הוא: ברוך שם וגו', והוריד אותה לישראל[133]. ומדברי ראשונים נראה טעם נוסף לאמירתו, כדי להפסיק בין הפסוק הראשון לשאר הפרשה, עי' להלן[134].

לא אמר ברוך שם וגו', יש מן האחרונים שכתבו שאין מחזירים אותו[135]. ויש שכתבו שמחזירים אותו, וכתבו שאפילו אם אמרו בלא כוונה, מחזירים אותו[136].

וע"ע יחוד-השם*, על הכוונה באמירת ברוך שם וגו'[137].

יש מן האחרונים שכתבו בדעת רבי מאיר, שאין אומרים ברוך שם וגו'[138].

אמירתו בלחש

ברוך שם וגו', אומרים אותו בחשאי[139], אפילו במקומות שקוראים שאר הפרשה בקול רם[140]. בטעם הדבר אמרו בגמרא, שאמרו חכמים: כיצד נעשה, לאמרו אין כדאי, שלא אמרו משה רבינו, שלא לאמרו אין כדאי, שאמרו יעקב[141], התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי[142], שהוא היכר שאינו מן הפרשה הכתובה[143]. ובמדרש אמרו בטעם, לסוברים שמשה הוריד אמירה זו מן המלאכים[144], משל למה הדבר דומה, לאחד שגנב קוזמין מתוך פלטין של מלך, נתנה לה לאשתו ואמר לה אל תתקשטי בה בפרהסיא אלא בתוך ביתך[145].

במקום שיש מינים, אמר רבי אבהו שהתקינו שיהו אומרים אותו בקול רם, מפני תרעומת המינין - שיהו אומרים עלינו שאנו מוסיפין דבר שאינו הגון בחשאי[146] - ובמקום שאין מינים, עדיין אומרים אותו בחשאי[147].

על אמירתו בקול ביום-הכיפורים*, ע"ע[148].

אמירת א-ל מלך נאמן

קודם ק"ש, יש מן הראשונים שנהגו לומר: א-ל מלך נאמן, כדי להשלימה לרמח תיבות, עי' להלן[149]. ויש שכתבו שיש לבטל אמירה זו[150], לפי שאין לנו לומר מעצמנו[151], ועוד שמפסיק בין הברכה לקריאה, ועוד שמוציא שם שמים לבטלה, ועובר על לא-תשא*[152]. ויש שכתבו לאמרה כשמתפלל ביחידות, ולא כשמתפלל בציבור[153].

השלמה לרמח תיבות

קריאת שמע, יש בה רמה תיבות, וכתבו ראשונים שנהגו להשלימה לרמח, כמנין איבריו של אדם[154], וכן אמרו במדרש, שהקורא ק"ש כתקונה, כל אבר ואבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בו[155]. וכיצד משלימים, יש שנהגו לומר לפניה תיבות: א-ל מלך נאמן, שהן שלש תיבות, כנגד השלש החסרות[156], ויש שהוסיפו קודם תיבות אלו תיבת: אמן, שלדעתם חסרות ארבע מילים[157]. ויש שכתבו שמשלימים את התיבות החסרות בזה שחוזר שליח הציבור בסוף הקריאה על התיבות: ה' אלקיכם אמת[158], היינו שמסיים תחלה עד "אמת", ולאחר מכן חוזר על תיבות אלו[159], והקהל יוצאים ידי חובה בשמיעתן[160], וכן כתבו אחרונים להלכה[161]. והמתפלל ביחידות, אינו חוזר[162], אלא יכון בט"ו ווי"ן שבאמת ויציב[163], או שיאמר א-ל מלך נאמן[164], ובערבית יש שכתבו שיכון בוי"ו שואמונה, או שתיבת אמת עולה כנגד ג שמות[165]. ויש שכתבו שמשלימים ג התיבות החסרות בכך שחוזרים פעמיים על המילים: להיות לכם לאלקים[166], או על המילים: אני ה' אלוקיכם[167].

החייבים והפטורים

העוסק בתורה

חברים שהיו עוסקים בתורה, אפילו אותם שתורתם אומנותם, חייבים בקריאת שמע[168].

מי שתורתו אומנותו, כתבו ראשונים שאין מפסיק מלימודו לכל קריאת שמע, אלא קורא את הפסוק הראשון לבדו[169], שהוא לבדו מן חיובו מן התורה, לסוברים כן[170], שכן מצינו שעשה רבי יהודה הנשיא, שהפסיק מלימודו לקריאת הפסוק הראשון לבדו[171]. ויש שכתבו שדוקא המלמד תורה ברבים, כגון רבי יהודה הנשיא, קורא הפסוק הראשון לבדו, אבל אדם אחר קוראה כולה[172], ואף המלמד תורה ברבים, יש שכתבו שאם לא יתבטלו מן הלימוד מחמת הפסקתם לקריאת כולה, קוראים את כולה[173].

ובירושלמי אמר ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחאי שכגון אנו שעסוקים בתלמוד תורה תמיד ואין מפסיקים לדברים אחרים, אין מפסיקים לק"ש[174], מפני שזה שינון וזה שינון[175], היינו שלפי שק"ש אין בה מעשה, אין מפסיקים לה כלמצוות אחרות[176], או שמצות קריאת שמע עיקרה תלמוד תורה[177].

העוסק בצרכי רבים

העוסק בצרכי רבים, אפילו בהצלת ממונם[178], ואין מי שישתדל אלא הוא[179], כתבו ראשונים שאינו מפסיק לקריאת שמע[180], וכן שנינו בתוספתא שרבן גמליאל ובית דינו לא היו מפסיקים כשעסקו בצרכי ציבור, כדי שלא להסיע מלבם[181], וכן אמרו שהעוסקים בעיבור השנה לא היו מפסיקים לקריאת שמע[182], לפי שעניני הדת ותקוני ענינים שבה תלוים בה, ושהם צריכים בה למעשה[183].

העוסק במצוה

כותבי ספרים תפילין ומזוזות, הן ותגריהן ותגרי תגריהן, וכל העוסקין במלאכת שמים, וכן מוכרי תכלת, נחלקו תנאים אם חייבים בק"ש: יש סוברים שפטורין מקריאת שמע, משום שהעוסק במצוה פטור מן המצוה[184]. ויש סוברים שחייבים[185].

פועלים

פועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית, אף על פי שפטורים ממקצת חיובים, חייבים בקריאת שמע[186].

על קריאה בעת עיסוק במלאכה עי' להלן[187].

הפטורים

אשה פטורה מקריאת שמע[188], אף על פי שיש בה קבלת עול מלכות שמים[189], לפי שמצות עשה שהזמן גרמה היא[190], וע"ע אשה*[191]. וכן עבד, לפי שדינו כאשה, פטור מקריאת שמע[192], וע"ע עבד*. ויש מן הראשונים שכתבו שעבד ואשה חייבים בקבלת היחוד, היינו קריאת הפסוק הראשון של ק"ש[193], והרבה אחרונים חולקים על זה[194], ומכל מקום כתבו אחרונים שנכון ללמדם שיקבלו עליהם עול מלכות שמים[195], ויקראו לפחות הפסוק הראשון[196], ויש שכתבו שנכון שיקראו הפרשה הראשונה[197].

קטן פטור מקריאת שמע[198], ונחלקו ראשונים אם היינו דוקא בקטן שלא הגיע לחינוך, או אף כשהגיע לחינוך[199], וע"ע חנוך*[200] וע' קטן*.

על בעל-קרי, אם קורא קריאת שמע, ע"ע בעל-קרי*[201], וע' טמא[202].

העוסקים במצוות, פעמים שפטורים מקריאת שמע, כגון חתן, ע"ע חתן*[203], וע' גאוה*[204], וע' כל-הפטור-מן-הדבר-ועושהו*[205], וע' עוסק-במצוה*, וכגון מי שמתו מוטל לפניו, ע"ע אנינות*[206], וע' עוסק-במצוה*, וכן המשמר את המת, ע"ע עוסק-במצוה* וע' מת*, ומי שעוסק בהספד, ע"ע הספד*[207], וכן העוסקים בקבורה, כגון נושאי המיטה, ע"ע קבורה*, וכן העוסקים בניחום האבל בשורה בחזרה מן הקבורה, ע"ע נחום-אבלים*.

על הוצאת המת סמוך לקריאת שמע, ע"ע קבורה* ועי' אדם-חשוב*[208].

הפטורים שרצו לקרוא

חתן, הפטור מקריאת שמע – וכן שאר הפטורים[209] - דעת תנא קמא שאם רוצה לקרות קריאת שמע לילה הראשון קורא[210], ויש שכתבו שכן הלכה[211]. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הרוצה ליטול את השם יטול[212], משום יוהרא[213], שאם לא הוחזק חכם וחסיד לרבים, אין זה אלא גאוה, שמראה בעצמו שיכול לכוין לבו[214], ויש שכתבו שכן הלכה[215]. וע"ע גאוה*[216], וע' כל-הפטור-מן-הדבר-ועושהו*[217], וע' חתן[218].

הפטור מק"ש, אף לסוברים שמותר לו לקרוא, כתבו ראשונים שלא יקרא אלא כשדעתו פנויה עליו, אבל אם היה מבוהל אינו רשאי לקרות עד שתתיישב דעתו עליו[219]. ויש חולקים וסוברים שיקרא בכל אופן, ויהא כקורא בתורה, ולא יהיה כפורק שם שמים מעליו[220].

אנו, שבשום פעם אין אנו מכונים היטב, יש מן הראשונים שכתבו שלדברי הכל חתן יש לקרות, שאדרבה נראה כיוהרא אם לא יקרא, כלומר אני מכוין בכל שעה[221]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הסוברים כן, שדוקא בחתן אמרו כן, ולא בשאר הטרודים[222].

זמנה

זמנה

בזמן קריאת שמע נאמר בתורה: בשכבך ובקומך[223], ופרשו במשנה: בזמן שבני אדם שוכבים ובזמן שבני אדם עומדים[224], והיינו שמצוה לקרא פעמיים ביום, אחת בבוקר ואחד בערב[225].

שנינו: רבי שמעון אומר, הוי זהיר בקריאת שמע[226], ופרשו ראשונים שהיינו לקראה בזמנה[227]. ואמר רבי מני: גדול הקורא קריאת שמע בעונתה יותר מהעוסק בתורה[228].

אין להתעכב מלקרות ק"ש עד שיעבור זמנה, או אפילו אם יש חשש שיעבור, ואפילו כדי לקרותה בטלית או בתפילין או כדי להתפלל בציבור[229].

וצריך לגמרה כולה בזמנה[230]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שהפרשיות שאין חיובן מן התורה, ניתן לקראן אחר זמנה[231].

גדר זמנה

ונחלקו גאונים וראשונים ואחרונים, בדעת תנאים ואמוראים, בגדר זמני קריאת שמע, אם הם תלוים בגדרי יום ולילה, או שתלוים בזמני שכיבה וקימה:

א) יש סוברים בדעת תנאים שהגדר הוא זמן שכיבה וזמן קימה, ולא יום ולילה[232], וזה טעם התנאים הסוברים שזמן ק"ש של ערב אינו מתחיל מיד בתחילת הלילה[233], שעדיין אינו זמן שכיבה[234], וכן זה טעם הסוברים שניתן לקרא קריאת שמע של שחרית אף קודם תחילת היום, כשהוא כבר זמן קימה[235], וכן הסוברים שניתן לקרא ק"ש של ערבית אף קודם תחילת הלילה, כשהוא כבר זמן שכיבה[236], וכן הסוברים שניתן לקרא ק"ש של ערב אף אחר תחילת היום, כשהוא עדיין זמן שכיבה[237]. וכן יש שכתבו בטעם הסוברים שאין כל הלילה כשר לק"ש של ערב[238], שתחילת הלילה לבדה היא זמן שכיבה[239]. ואף בדעת הסוברים שזמן ק"ש של לילה מתחיל מיד בתחילת הלילה[240], יש שכתבו שגדר הזמן הוא זמן שכיבה, ולא הלילה, אלא שמיד בתחילת הלילה הוא זמן שכיבה[241]. ב) ויש סוברים בדעת תנאים שהזמנים הם היום והלילה, ולא זמני שכיבה וקימה[242], ומה שנאמר "בשכבך", היינו בלילה שהוא סמוך לזמן השכיבה, וכן מה שנאמר "בקומך" היינו ביום שהוא סמוך לזמן הקימה[243], וזה טעם התנאים הסוברים שזמן ק"ש של ערב מתחיל מיד בתחילת הלילה[244], וכן זה טעם הירושלמי הסובר שבין השמשות ספק הוא אם קוראים בו ק"ש של ערב, לפי שהוא ספק יום ספק לילה[245], אף על פי שאין בו ספק לענין זמן שכיבה[246], וכן יש שכתבו שזה טעם הסוברים שזמן ק"ש של ערבית מתחיל מפלג-המנחה*[247], שלדעתם מאז חשוב כבר לילה, אף על פי שאינו זמן שכיבה[248]. ואף בדעת הסוברים שאין קוראים מיד בתחילת הלילה[249], והסוברים שאין קוראים מיד בתחילת היום[250], יש שכתבו שהגדרים היסודיים הם היום והלילה, אלא שרבנן קבעו משום סיג, שאין קוראים מיד בתחילתם[251]. ג) ויש מן האחרונים שכתבו שספק הוא בלשון התורה אם זמנה ביום ולילה, או בשכיבה וקימה, או שצריך זמן שהוא שניהם גם יחד, ולפיכך לסוברים שחיובה מן התורה, אין לקרא אלא ביום שהוא זמן קימה, ובלילה שהוא זמן שכיבה, ולסוברים שחיובה מדרבנן, די ביום או לילה לחוד, ושכיבה או קימה לחוד[252].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת בית שמאי, בגדר זמן ק"ש, שאינו זמן קבוע, לא בגדרי יום ולילה, ולא בגדרי זמן שכיבה וקימה, אלא הדבר תלוי בכל אחד בשכיבתו ובקימתו, שכל אחד צריך לקרא בערב אחר שכבר שכב, ובבקר אחר שכבר קם[253].

תחילת זמן ק"ש של ערבית

מאימתי קורין את שמע בערבין, נחלקו תנאים: א) ר' אליעזר סובר, וכן דעת חכמים ורבי יהושע, שזמנה משעה שהכהנים* נכנסים לאכול בתרומתן*[254], היינו משעת צאת-הכוכבים*[255], שקודם לכן יום הוא[256], או שאינו זמן שכיבה[257]. ב) ר' חנינא אמר, וכן דעת תנאים נוספים בברייתא, וכן דעת רבי מאיר, שזמנה משעני נכנס לאכול פתו במלח[258], והוא הזמן שבני אדם נכנסים לאכול פתם בערבי שבתות[259], וזמן זה מאוחר מצאת הכוכבים[260]. בטעמם כתבו גאונים שעד אז אינו זמן שכיבה, שאין דרכם של בני אדם לשכב בתחילת הלילה אלא משעה שהעני נכנס לאכול פתו, אחר שמספר עם שכניו[261]. ג) רבי אליעזר אמר משעה שקדש היום בערבי שבתות[262], היינו מבין-השמשות*[263]. בטעמו נראה מדברי גאונים, שמשקיעת החמה חשוב כבר לילה[264]. ואחרונים כתבו בטעם, שיחידים שוכבים כבר, וחשוב זמן שכיבה[265]. ד) ורבי מאיר אומר, משעה שהכהנים טובלים לאכול בתרומתם[266], היינו קודם בין השמשות[267] - שהוא כהרף עין לפני צאת הכוכבים, לסוברים כן[268] - שהוא סמוך לחשיכה, וזמן שכיבה הוא[269], שיחידים שוכבים כבר[270]. ה) ור' אחאי – או ר' אחא – אומר משעה שרוב בני אדם נכנסים להסב[271] – בימות החול[272], ויש אומרים בשבת[273] – ונחלקו ראשונים אימתי הוא זמן זה: יש שכתבו שמאוחר הוא מכולם[274], וכתבו בטעמו, שקודם לכן אינו זמן שכיבה, לפי שמספרים בתחילת הלילה ברחוב העיר על פתחיהם זה עם זה[275], ויש שכתבו שזמן זה שהוא מבעוד יום[276]. ו) בדעת ר' יהודה הסובר שזמן תפילת מנחה* עד פלג-המנחה*[277], יש מן הראשונים שכתבו שזמן קריאת שמע מתחיל מיד לאחר פלג המנחה[278], לפי שכבר חשוב זמן שכיבה[279], או לפי שחשוב לילה[280], ויש סוברים אף בדעת ר' יהודה שאין קוראים אז, לפי שאינו זמן שכיבה[281]. וע"ע כל-הפטור-מן-הדבר-ועושהו*[282].

יש מן האחרונים שכתבו שלא נחלקו תנאים בתחילת זמן ק"ש של ערב שמן התורה, שהכל מודים שהוא בתחילת זמן שכיבה – שבגדרו אין מחלוקת[283] – אלא שחכמים תקנו זמן אחר, ובו נחלקו[284].

להלכה

להלכה נראה בירושלמי, וכן כתבו גאונים וראשונים ואחרונים, שזמנה מצאת הכוכבים[285], ואם קראה קודם לכן לא יצא ידי חובתו[286], וחוזר וקורא בזמנה[287], ומה שנהגו בזמן הגמרא והראשונים לקרא ק"ש קודם צאת הכוכבים, אמרו בירושלמי שלא עשו כן אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה, אבל לא יצאו ידי חובה בקריאה זו[288].

ויש מן הראשונים שכתבו בדעת הנוהגים לקראה בתפילת ערבית קודם צאת הכוכבים[289], שהלכה כסוברים שזמנה מפלג המנחה[290], או כסוברים שזמנה מבין השמשות, או כסוברים שזמנה משעה שנכנסים לאכול סעודת ערב שבת[291], ומה שאמרו בירושלמי שלא יצאו בקריאתם שקודם צאת הכוכבים, בקריאה אחרת אמרו, שהיו שנהגו לקראה קודם תפילת המנחה, כמו שאנו קוראים אשרי[292].

ויש שכתבו שלענין לכתחלה הלכה כסוברים שזמנה בצאת הכוכבים, ולענין שעת הדחק סומכים על השיטות המקדימות זמן קריאתה, ומטעם זה נהגו להתפלל ערבית ולקרא ק"ש קודם צאת הכוכבים, שהיתה שעתם שעת הדחק, לפי שהציבור התכנסו כבר לתפילת המנחה, וטורח הוא להתעכב עד צאת הכוכבים, ואם לא יתפללו ויקראו מיד, יש לחוש שילכו העם לביתם ולא יקראו[293]. וכעין זה יש מן האחרונים שכתבו שצריך לקרא מצאת הכוכבים, ובשעת הדחק ניתן לקרא קודם, מטעם אחר, שגדר זמן ק"ש בלילה הוא זמן שכיבה, אלא שלענין לכתחלה הולכים אחר זמן שכיבה של רוב בני אדם, שהוא בצאת הכוכבים, ולענין שעת הדחק, די בזמן שכיבה של יחידים, והיינו מבין השמשות או מזמן סעודת ערב שבת[294].

ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו להלכה שלענין חלקי הקריאה שחיובם מדרבנן, סומכים בשעת הדחק על הסוברים שזמנה משקיעת החמה, וזה טעם המנהג להתפלל ולקרא קודם צאת הכוכבים מפני טורח הציבור, אבל לענין החלקים שחיובם מן התורה, אין סומכים על המקלים, ולפיכך המקדימים לקרא, צריכים לחזור ולקרא חלקים אלו לאחר צאת הכוכבים[295].

בין השמשות

לסוברים שזמנה מצאת הכוכבים[296], אמרו בירושלמי שהקורא בין-השמשות, ספק הוא אם יצא ידי חובה[297] - וצריך לחזור ולקרא לסוברים שכן הדין בספק קרא ק"ש[298] - ובארו אחרונים בטעמו, שזמן ק"ש של ערבית מתחיל בתחילת הלילה, ובין השמשות ספק לילה הוא[299]. ובדעת הסוברים שזמן ק"ש של לילה תלוי בזמן שכיבה, וזמן שכיבה הוא מצאת הכוכבים[300], צדדו אחרונים שהקורא בין השמשות, ודאי הוא שלא יצא ידי חובה[301].

סוף זמן ק"ש של ערבית

עד מתי זמן קריאתה בלילה, נחלקו תנאים: א) רבי אליעזר אמר, עד סוף האשמורה* הראשונה[302] - היינו שליש הלילה[303] - שלדעתו מה שנאמר: בשכבך[304], פירושו כל זמן שבני אדם עסוקין לילך ולשכב, זה מקדים וזה מאחר, ועד סוף האשמורה הראשונה ודאי כל שדעתו לישן כבר שכב[305], ואחר מכן אינו זמן שכיבה[306].

ב) רבן גמליאל ור' שמעון בן יוחאי אמרו עד שיעלה עמוד-השחר*[307], וכן דעת אמוראים להלכה[308]. בטעמם כתבו ראשונים ש"בשכבך", משמע כל זמן שבני אדם שוכבים, ויש בכלל זה כל הלילה[309], או ש"בשכבך" היינו בזמן שבני אדם הולכים לשכב, ויש מיעוט בני אדם ששוהים הרבה ולא ילכו לשכב עד עלות השחר[310]. ונחלקו ראשונים בדעתם: יש סוברים שאף לכתחלה* מותר לקרא עד עלות-השחר[311], ולדעתם כן הלכה[312]. ויש סוברים שלכתחלה צריך לקרא קודם חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה[313], ובדיעבד* הוא שאמרו עד עלות השחר[314], ויש שכתבו שכן הלכה[315]. וכן נחלקו בדעתם לענין אנס*: יש סוברים שבנאנס ולא קרא עד עלות השחר, קורא עד הנץ-החמה[316], עי' להלן טעם הדבר[317], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה[318], ויש חולקים וסוברים שלעולם אין קוראים אחר עלות השחר[319].

ג) וחכמים אומרים עד חצות*[320], שאף על פי שזמנה מעיקר הדין עד שיעלה עמוד השחר, תקנו שיקרא עד חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה[321], ואמרו בירושלמי שכן הלכה[322]. לא קרא עד חצות, נחלקו ראשונים בדעת חכמים: יש סוברים שקורא עד עלות השחר[323], וכן נראה מדברי הגמרא[324], ויש סוברים שאינו קורא, שחכמים פטרו אותו מן המצוה משום סייג[325].

ה) ובברייתא אמרו שזמן קריאתה עד שהעני, האוכל פתו במלח, עומד ליפטר מתוך סעודתו[326], שהם דורשים: "בשכבך", בתחילת זמן שכיבה[327].

ו) ר' שמעון בן יוחאי בשם רבי עקיבא אמר שקורא עד הנץ-החמה*[328], וכן דעת אמוראים להלכה[329], ואמרו בגמרא בטעם הדבר, שאף על פי שמעלות השחר חשוב כבר יום[330], מכל מקום חשוב זמן שכיבה עד הנץ החמה, מאחר ואנשים ישנים עדיין[331]. וכתבו ראשונים שזהו דוקא כשנאנס* ולא קרא קודם לכן, אבל אם שגג* או הזיד*, אינו קורא אחר עלות השחר[332], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה[333], ובארו אחרונים בטעם הדבר, שעיקר זמן שכיבה של רוב בני אדם הוא עד עלות השחר, אלא שממה שכתבה תורה "בשכבך ובקומך" בלשון יחיד, משמע שפעמים שזמן שכיבה וקימה נקבע לפי יחידים, וזה במקום אנס[334]. ויש מן הראשונים סוברים שאפילו בשגג או הזיד קורא עד הנץ החמה, אלא שלכתחלה אין לעשות כן, וצריך לקרא קודם עלות השחר[335].

תחילת זמן ק"ש של שחרית

מאימתי קורין את שמע בשחרית, נחלקו תנאים, ואמוראים וראשונים ואחרונים בדעתם:

א) תנא קמא אמר משיכיר בין תכלת ללבן[336]. וכן דעת תנאים ואמוראים נוספים[337]. תכלת ולבן שאמרו, פרשו בגמרא, בין תכלת שבה ללבן שבה[338], ונחלקו ראשונים: יש שפרשו בגיזת צמר שצבעה תכלת, ויש בה מקומות שלא עלה שם הצבע יפה[339], ויש שפרשו בין חוטי תכלת לחוטי לבן שבציצית[340]. וזמן זה הוא אחר עלות השחר[341], ואמרו בירושלמי שהוא הזמן שיהא אדם רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו[342], ומן הראשונים יש שכתבו ששני זמנים הם[343]. בטעם הזמן הזה אמרו בירושלמי, שנאמר בציצית: וראיתם אותו[344], ודרשו: מן הסמוך לו[345], שמשיבחין בציצית בין תכלת ללבן הסמוך לו לראותו אז הוא עונת ק"ש[346], ובברייתא דרשו: וראיתם אותו וזכרתם, ראה מצוה זו – ציצית – וזכור מצוה אחרת התלויה בה, ואיזו זו זו קריאת שמע[347], שכשיבחין בצבעי הציצית, יקרא ק"ש[348]. וראשונים כתבו בטעם הזמן הזה, שהוא זמן קימה[349]. ונחלקו ראשונים ואחרונים: יש שכתבו שאין יוצאים ידי חובה לפני הזמן הזה אפילו בדיעבד ובשעת הדחק[350], ויש שכתבו שבדיעבד יוצא ידי חובה מעלות השחר, ובשעת הדחק מותר לעשות כן, ולא נאמר הזמן הזה אלא לענין לכתחלה[351], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה[352].

ב) רבי אליעזר אמר משיכיר בין תכלת לכרתי[353] - שהוא צבע הדומה לתכלת[354] - וכן דעת תנאים נוספים[355]. ואף זמן זה הוא אחר עלות השחר[356], וכתבו אחרונים שהוא מאוחר מזמן ההכרה בין תכלת ללבן[357], ואמרו בירושלמי שהוא הזמן שמכירים בין זאב לכלב, ובין חמור לערוד[358]. בטעמו של רבי אליעזר אמרו בירושלמי שדרש ממה שנאמר בציצית: וראיתם אתו[359], משיכיר בין הצבועים[360], היינו בין צבעים הדומים זה לזה כגון תכלת וכרתי[361], אז הוא עונת ק"ש[362]. וראשונים שכתבו בטעם הזמן הזה, שהוא זמן קימה לרוב בני אדם[363]. ונחלקו ראשונים: יש שכתבו שאין יוצא לפני הזמן הזה אפילו בדיעבד ובשעת הדחק[364], ויש שכתבו שבדיעבד יוצא ידי חובה מעלות השחר, וכן יש לעשות בשעת הדחק[365].

ג) רבי מאיר אמר משיכיר בין זאב לכלב[366]. ואמרו בירושלמי שהוא הזמן שמכירים תכלת לכרתי, ובין חמור לערוד[367]. ומן האחרונים יש שנראה מדבריהם שזמנים שונים הם[368].

ד) רבי עקיבא אמר משיכיר בין חמור לערוד[369]. ואמרו בירושלמי שהוא הזמן שמכירים בין תכלת לכרתי, ובין זאב לכלב[370]. ומן האחרונים יש שנראה מדבריהם שזמנים שונים הם[371].

ה) אחרים אומרים משיראה את חברו רחוק ארבע אמות ויכירנו[372], וכן דעת תנאים ואמוראים נוספים[373], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה[374], ופרשו בירושלמי שחברו היינו הרגיל עמו ואינו רגיל, כגון אכסנאי הבא לפרקים[375]. ואמרו בירושלמי שהוא הזמן שמכירים בין תכלת ללבן[376], ומן הראשונים יש שכתבו ששני זמנים הם[377], ומכל מקום זמן זה הוא אחר עלות השחר[378]. בטעם הזמן הזה אמרו בירושלמי שדרשהו ממה שנאמר בציצית: וראיתם אותו[379], שהיינו כשיראה האדם העומד לנגדו[380], יקרא ק"ש[381]. וראשונים כתבו בטעם, שרוב בני אדם אינם קמים עד שיכיר האחד את חברו[382]. וכתבו ראשונים, שבדיעבד ובשעת הדחק אף הסוברים כן מודים שניתן לקרא מעלות השחר, אלא שלכתחלה צריך לקרא משיראה את חבירו וגו'[383], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה[384], ויש חולקים וסוברים שאף בדיעבד אין יוצאים לפני הזמן הזה[385].

ו) בדעת רבי עקיבא יש מן הראשונים שכתבו שזמנה אחר הנץ החמה[386], ויש שכתבו כן בדעת ר' יהודה בירושלמי בדעת ר' אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה[387], ויש שכתבו כן בדעת תנאים ואמוראים נוספים[388], וכן נראה ממה ששנינו בנברשת שעשתה הילני המלכה על פתח ההיכל[389], שבשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה, והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע[390], ויש שכתבו שזה טעם מנהג הותיקין – עי' להלן על מהותם ומנהגם[391] – שמה אמרו עליהם שהיו גומרים ק"ש עם הנץ החמה[392], היינו שהיו מתחילים אז, ומשום שלדעתם מאז מתחיל זמן הקריאה, ודרשו כן מן הכתוב: ייראוך עם שמש[393], שמשמע שיש לקרא את שמע עם הנץ החמה[394]. ויש שכתבו שכן הלכה[395]. בטעם הזמן הזה כתבו ראשונים שעד אז, מאחר ויש אנשים שעדיין ישנים, אינו זמן קימה[396].

ז) ר' שמעון בן יוחאי אמר שקוראה מעלות השחר ואילך[397], וכן דעת תנאים ואמוראים נוספים[398], ויש שכתבו שכן הלכה[399], ואמרו בגמרא שאף על פי שזמן זה עדיין לילה הוא[400], מכל מקום קוראים בו לפי שחשוב זמן קימה, מאחר ויש אנשים שכבר קמים אז[401]. ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעת הסוברים כן: א) יש סוברים שהתירו אפילו לכתחלה מעלות השחר[402]. ב) ויש סוברים שלא התירו אלא לענין דיעבד ושעת הדחק, אבל לכתחלה אין לקרא עד שיכיר בין תכלת ללבן[403], וכן יש שכתבו אף בדעת תנאים נוספים, שאף על פי שלדעתם זמן קריאת שמע מתחיל אחר עלות השחר, בדיעבד ובשעת הדחק קוראים מעלות השחר[404], וכן מה ששנינו שאנשי משמר היו מקדימים לקרא[405], יש שפרשו שקראו אחר עלות השחר, לפי שהיה חשוב להם שעת הדחק[406], ואף הקוראים עם אנשי משמר, שאין שעתם שעת הדחק, יש שכתבו שיצאו ידי חובה בדיעבד[407], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה שבשעת הדחק ובדיעבד יוצאים ידי חובה מעלות השחר[408]. בטעם שאין קוראים לכתחלה מעלות השחר, כתבו ראשונים שאמנם יום הוא, וזמן ק"ש הוא, אלא שעדיין נראה כלילה[409], ומן האחרונים יש שכתבו בטעם, שעיקר זמן קימה הוא היום, ומיד אחר עלות השחר עדיין אין חשוב יום[410], אלא שמזה שנכתב בקומך, בלשון יחיד, נלמד שענין זמן ק"ש ניתן ליחיד, שכשהוא אנוס יכול להקדים בזמן שאפשר לקרותו זמן שכיבה וקימה ליחיד, היינו מעלות השחר[411]. ג) ויש סוברים שבשעת הדחק קוראים מעלות השחר, אבל שלא בשעת הדחק אפילו בדיעבד אין יוצאים אז ידי חובה[412], ולפיכך אנשי משמר שקראו בעלות השחר, יצאו ידי חובה, אבל הקוראים עמהם, שאין שעתם שעת הדחק, לא יצאו ידי חובה[413].

ח) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים בדעת אביי, שזמן ק"ש של יום מתחיל בזמן קריאת הותיקין, שהיא זמן מועט לפני הנץ החמה[414], שאז הוא זמן קימה לרוב בני האדם[415], ויש שפסקו כן להלכה[416].

בדעת הסוברים בגדר זמני ק"ש שהם היום והלילה, ולא זמני שכיבה וקימה[417], יש מן האחרונים שכתבו שעיקר הזמן ביום לדברי הכל הוא מעלות השחר, אלא שחכמים תקנו זמנים מאוחרים יותר[418].

לא קרא קריאת שמע של ערבית עד עלות השחר, שקוראה עד הנץ החמה, לסוברים כן[419], כתבו ראשונים שאין יכול לקרוא אז קריאת שמע של שחרית, שמאחר ועשה אותה שעה לילה, אי אפשר לחזור ולעשותה יום[420]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעתם שאין הלכה זו ברורה[421], וכן יש מן האחרונים חולקים וסוברים שיכול לקרוא אז ק"ש של יום[422].

סוף הזמן

ועד מתי זמן קריאתה ביום, נחלקו תנאים, וראשונים ואחרונים בדעתם:

א) רבי אליעזר אמר גומרה עד הנץ החמה[423], והקוראה לאחר מכן, כתבו ראשונים ואחרונים בדעתו שלא יצא ידי חובה[424], לפי שכבר אינו זמן קימה לרוב בני אדם[425], ומכל מקום כתבו ראשונים שיש לו שכר קריאה, אלא שאין לו שכר קריאה בזמנה[426]. וכן מה שאמרו שהקורא עם אנשי מעמד - שהיו מאחרים לקרא – לא יצא ידי חובתו[427], יש מן האחרונים שפרשו שהיינו משום שקראו לאחר סיום עבודת התמיד, אחר הנץ החמה, שאין יוצאים אז ידי חובה[428]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת רבי אליעזר שיוצאים ידי חובה אף לאחר הנץ החמה, אלא שלכתחלה צריך להקדים ולקרא לפניו[429], וכן כתבו ראשונים בדעת תנאים נוספים[430]. ויש שכתבו בדעת רבי אליעזר שמה שגומרה עד הנץ החמה אינו אלא כדי לסמוך גאולה לתפילה כותיקין, עי' להלן, אבל זמן ק"ש נמשך אף לכתחלה אחר הנץ החמה[431].

ב) רבי יהושע אומר עד שלש שעות*[432] – היינו סוף השעה* השלישית[433], ויש מן הראשונים שכתבו שהיינו עד תחילתה[434] - שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות[435].

שעות שאמרו, כתבו ראשונים ואחרונים שהיינו שעות זמניות[436], היינו שכל שעה היא אחד משתים עשרה ביום*, בין בימים ארוכים בין בימים קצרים[437], אלא שנחלקו הפוסקים בגדר היום ושיעורו לענין חלוקה זו, שיש סוברים שהיום נחשב מעלות השחר ועד צאת הכוכבים[438], ויש חולקים וסוברים שהיום נחשב מהנץ החמה ועד לשקיעתה[439]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו ששעות שאמרו אינן שעות זמניות אלא שעות שוות[440], היינו שכל שעה היא אחת משתים עשרה מהזמן שבין חצות היום לחצות הלילה, ולדעתם שלש שעות שאמרו מונים אותן מתחילת היום, שהיא לעולם שש שעות קודם חצות היום[441].

יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו בדעת ר' יהושע, ששני זמנים יש בסוף זמן ק"ש: לכתחלה יש לקרא עד הנץ החמה[442], לפי שעד אז הוא עיקר זמן קימה לרוב העולם[443], ובדיעבד ניתן לסיים עד שלש שעות[444], ולדעתם זה הטעם למה שאמרו שהקורא עם אנשי מעמד לא יצא ידי חובתו[445], שלדעתם הכוונה שלא יצא ידי המצוה כראוי, ומשום שקראו אחר הנץ החמה וקודם שלש שעות[446], ולדעתם זה טעם מנהג הותיקין, שהיו גומרים ק"ש קודם הנץ החמה[447], שעד אז הוא הזמן לכתחלה[448], וכתבו אחרונים בדעת הותיקין, שדרשו כן מן הכתוב: יראוך עם שמש[449], שקבלת עול מלכות שמים, זמנה עם השמש, היינו קודם הנץ החמה[450]. וכן יש מן הראשונים שכתבו להלכה שלכתחלה צריך לקרא קודם הנץ החמה[451]. ומן הירושלמי נראה, וכן נראה מדברי ראשונים ואחרונים, שאין דעתם כן, אלא זמן אחד יש לדעת רבי יהושע, והוא אחר שלש שעות, ואפילו לכתחלה[452], וכן דעת ראשונים ואחרונים להלכה[453].

אמר ר' יהודה בשם שמואל שהלכה כרבי יהושע[454], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה[455]. ובירושלמי אמרו שהלכה כר' יהושע בשוכח[456], ופרשו שהלכה כמותו תמיד, אלא שאמרו בשוכח כדי שיהא אדם מזרז בעצמו לקרותה בעונתה[457], היינו בתחילת עונתה[458], כדי שלא ישכח מלקרא[459], וכן יש מן האחרונים שכתבו להלכה[460].

ג) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים בדעת אביי, שק"ש של יום, צריך לקראה דוקא בזמן מסוים מדויק, והוא בזמן קריאת הותיקין[461], שהוא זמן מועט לפני הנץ החמה, שאז הוא זמן קימה לרוב בני האדם, ובדיעבד אם עבר ולא קרא אז, יכול לקרא עד שלש שעות[462], ויש שפסקו כן להלכה[463].

אם הוא מן התורה

ק"ש של יום, יש מן האחרונים שכתבו שזמנה מן התורה כל היום, שכן דורשים: ובקומך, כל הזמן שבני אדם קמים, היינו כל היום, אלא שחכמים הקדימו זמנה עד סוף שלש שעות - כדי להקדימה לתפילה שסוף זמנה בארבע שעות - והסמיכוה על הכתוב: ובקומך, בשעה שבני אדם קמים, היינו בני מלכים[464]. וראשונים ואחרונים חולקים וסוברים שמן התורה אין זמנה כל היום[465].

בזמן שהדרך לקום מאוחר

בדעת הסוברים שזמנה עד שלש שעות משום שהוא זמן קימת בני מלכים, יש מן האחרונים שצדד שבזמן שדרך בני אדם מצד חולשתם לקום באיחור יותר, סוף זמן קריאת שמע יהיה בזמן קימתם, שעדין הוא זמן קימה[466].

לקראה סמוך להנץ החמה וסמוך לתפילה

ותיקין – אנשים ענוים ומחבבין מצוה[467] – היו גומרים ק"ש עם הנץ החמה[468], כדי שיסמוך גאולה* לתפילה, ונמצא מתפלל ביום[469], וכן מה ששנינו שק"ש מצוותה עם הנץ החמה[470], העמידוה בותיקין שהיו גומרים אותה עם הנץ החמה[471], וכן מה ששנינו בנברשת שעשתה הילני המלכה על פתח ההיכל[472], שבשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה והיו העם שבירושלים יודעים שהגיע זמן קריאת שמע[473], יש מן הראשונים שפרשו שהיא היתה סימן לזמן קריאת הותיקין, סמוך להנץ החמה, שהיו זהרורי חמה מגיעים שם קודם הנצתה מכח זהרורי האדמימות שהיו ניכרין בה[474]. בטעם מנהג הותיקין פרשו ראשונים, שאף על פי שהם מודים שזמנה מתחיל זמן רב קודם הנץ החמה[475], ומסתיים זמן רב לאחריו[476], מכל מקום למצוה מן המובחר קראוה בשעה הסמכוה להנץ החמה, כדי לסמוך לה את התפילה – שמצוה לסמוך גאולה לתפילה[477] - שזמנה מיד לאחר הנץ החמה[478]. וכתבו ראשונים שהתחלת קריאתם היתה כמו שיעור שעה קודם שיעלה השמש[479], ויש שכתבו עישור שעה קודם עלית השמש[480].

לפירושים אחרים במנהג הותיקין ובטעמם, עי' לעיל[481].

בדעת רבי אליעזר, שאמר שגומר ק"ש בהנץ החמה[482], יש מן האחרונים שפרשו שצריך לעשות כותיקין[483]. וכן אמר אביי: לק"ש כותיקין[484], ובארו ראשונים בדעתו שמצוה מן המובחר לעשות כן[485], וכתבו שאין חולק על כך, שמצוה מן המובחר לעשות כן[486], וכן נראה בירושלמי שראוי לעשות כותיקין[487], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה שמצוה מן המובחר לעשות כותיקין[488].

יש מן הראשונים שכתבו שמאחר ומצוה מן המובחר לקרוא כותיקין, ורוב בני אדם אינם יכולים לכוין שעת קריאתם, לפיכך הוקבע לציבור זמן סמוך לקריאת הותיקין, מיד אחר הנץ החמה[489], וזהו ששנינו בנברשת שעשתה הילני המלכה על פתח ההיכל[490], שבשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה, והיו העם שבירושלים יודעים שהגיע זמן קריאת שמע[491], שהיינו זמן הקריאה לציבור, אחר הנץ החמה[492].

הנוהגים כותיקין, כתבו אחרונים שקוראים בזמנם אפילו אם אין להם תפילין בעת ההיא[493].

אנשי משמר ואנשי מעמד

אנשי משמר* - הכהנים שעבודת המקדש מוטלת עליהם[494] - מאחר ויש לחוש שעבודתם תמשך כל זמן ק"ש של שחרית, היו קוראים ק"ש בהשכמה קודם היום, וכן אנשי מעמד* - העומדים בשליחות הציבור על הקרבן[495] - היו מאחרים לקרותה, עד כלות עבודת התמיד[496], ופרשו ראשונים שקראוה בזמן הכשר לק"ש בשעת הדחק[497] - היינו שאנשי משמר קראו מיד אחר עלות השחר, שהוא זמן הכשר לקריאה בשעת הדחק, לסוברים כן[498], ואנשי מעמד קראו אחר הנץ החמה קודם סוף שלש שעות, שהוא זמן הכשר לקריאה בשעת הדחק, לסוברים כן[499] - והתירו להם לעשות כן מפני אנס העבודה[500], ומה שאמרו בגמרא שהקורא עם אנשי משמר ומעמד לא יצא ידי חובה[501], יש שפרשו שהיינו שלא קיים מצותו כראוי, אבל יצא ידי חובה, לפי שבדיעבד יוצאים בזמנים אלו אף שלא בשעת הדחק, לסוברים כן[502], ויש שפרשו שלא יצא ידי חובה כלל, שהקורא בזמנים אלו שלא בשעת הדחק, לא יצא ידי חובתו אף בדיעבד, לסוברים כן[503]. ומן האחרונים יש שפירשו בקריאת אנשי משמר ומעמד, שקראוה בזמן שאין יוצאים בו ידי חובה[504] - היינו שאנשי משמר קראו מיד אחר עלות השחר, לסוברים שאין יוצאים אז ידי חובה[505], וכן אנשי מעמד קראו אחר סוף זמנה[506] - אלא שפטורים היו משום שעסקו בצרכי רבים, ולא קראוה אלא לזכר, ולפיכך מה שאמרו שהקורא עמהם לא יצא, כפשוטו הוא[507].

אם צריך להקדים לקראה

בירושלמי נראה, שצריך להקדים ולקרא ק"ש של שחרית בתחילת זמנה[508], וכתבו אחרונים בטעמו, שהוא שמא יימשך וישכח מלקרא[509], וכן כתבו ראשונים ואחרונים בין לענין ק"ש של שחרית ובין של ערבית, שצריך להקדים ולקרא כל מה שיוכל[510], משום שזריזין-מקדימין-למצוות*[511], ובק"ש של ערבית כתבו ראשונים טעם נוסף, שמא יבא לידי פשיעה וירדם[512], שכן שנינו: שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר: אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא, ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל, וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה, אבל אדם בא מן השדה בערב, נכנס לבית הכנסת וגו' וקורא קריאת שמע[513]. וכתבו ראשונים שזה הטעם למה ששנינו בנברשת שעשתה הילני המלכה על פתח ההיכל[514], שבשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה, היו העם שבירושלים יודעין שהגיע זמן קריאת שמע[515], שאף על פי שניתן לקרא ק"ש של שחרית עוד זמן רב אחר הנץ החמה, לסוברים כן[516], עשו להם היכר כדי שיקדימו לקרותה מיד[517]. ומכל מקום כתבו אחרונים שאין להתפלל עבור זה ביחידות, או לקרא ק"ש בלא תפילין[518].

ויש מן הראשונים שאין צריך להקדים ולקרא, ואף לכתחלה מותר להמתין עד סמוך לסוף זמנה, שלא אסרו אלא לעסוק בדברים המביאים לידי פשיעה[519].

לאחר זמנה

הקורא קריאת שמע לאחר זמנה, לא הפסיד, כאדם הקורא בתורה[520], שאף על פי שלא יצא ידי קריאת שמע, יש לו קבול שכר כעוסק בתורה, שהוא כקורא אחת מכל הפרשיות שבתורה[521]. וכתבו אחרונים שמי שלא קראה בזמנה, יקראנה שלא בזמנה אפילו כל היום[522], כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים[523]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין לעשות כן בציבור, מפני ההדיוטות, שמא יחשבו שיוצאים ידי חובה בקריאתה אחר זמנה[524].

קראו ק"ש בזמנה, נראה בירושלמי שאין לחזור ולקראה לאחר זמנה, מפני ההדיוטות[525], שמא יחשבו שיוצאים ידי חובה בקריאתה אחר זמנה[526], וכתבו אחרונים שמכל מקום אין למחות בעושים כן[527]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין לחוש לזה אלא בציבור[528]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין לחוש לזה אלא כשקוראים אותה בלא ברכותיה כדי להכנס לתפילה מתוך דברי תורה, אבל לקראה בברכותיה קודם התפילה, מותר אף לאחר זמנה[529]. ובדעת הבבלי יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שבכל אופן מותר לחזור ולקראה אחר זמנה[530].

מי שיצא ידי חובה בקריאת הפסוק הראשון לבדו בזמן ק"ש - כגון המלמד תורה לאחרים, שאין מפסיק אלא לפסוק הראשון[531] - כתבו אחרונים שטוב שיחזור וגמרנה אחר זמנה, כאדם הקורא בתורה[532].

תשלומים

לא קרא קריאת שמע של ערבית, יש מן הראשונים שכתבו שיש לו תשלומין בקריאה של שחרית, וכן מי שלא קרא בערבית, יש לה תשלומין בשחרית, כדרך שאמרו לענין תפילה*[533], ולא שיוצא בזה ידי חובה, אלא שצריך להשלים[534]. ויש חולקים וסוברים שאין לה תשלומים[535].

קריאתה ודקדוקה

השמעתה לאוזן

הקורא את שמע, נחלקו תנאים אם צריך להשמיע לאזנו: א) רבי יוסי סובר שצריך להשמיע לאזנו, ואם לא השמיע לא יצא[536], שנאמר: שמע ישראל וגו'[537], השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך[538]. בטעם שצריך להשמיע לאזנו כתבו ראשונים ואחרונים שדיבור בלחש, שאינו נשמע לאוזן, אין לו תורת דיבור אלא תורת הרהור*[539], ולדעתם אם דיבר בקול אלא שלא שמע, כגון שהוא חרש*, או שהיה במקום רעש, יצא[540], וכן לדעתם אם כתב את ק"ש, לסוברים שכתיבה* כדיבור[541], יצא, אף על פי שלא שמע[542]. ויש שכתבו בטעם שצריך להשמיע לאזנו, שהוא דין נוסף על הדיבור עצמו, שהקורא צריך לשמוע, ולדעתו אם כתב, אף אם כתיבה כדיבור, לא יצא[543]. ב) ורבי מאיר אמר שאין צריך להשמיע לאזניו[544], שנאמר: אשר אנכי מצוך היום על לבבך[545], אחר כונת הלב הן הן הדברים[546], ואף בדעת תנא קמא – הוא רב יהודה[547], או רבי מאיר[548] – שאמר במשנה שהקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא[549], סבר ר' חסדא שאף לכתחלה אין צריך להשמיע לאזנו[550]. ג) ורבי יהודה אמר בשם רבי אלעזר בן עזריה שצריך שישמיע לאזנו, שנאמר: שמע ישראל וגו'[551], ומכל מקום אם לא השמיע לאזניו יצא[552], וכן בדעת רבי יהודה שאמר שהקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא[553], מצדדים בגמרא שאין זה אלא בדיעבד*, אבל לכתחלה* צריך להשמיע[554], וכן אמר ר' שילא בדעתו[555], וכן הלכה[556]. ונחלקו ראשונים ואחרונים בשיטה זו, יש סוברים שמן התורה הוא שצריך להשמיע לאזנו לכתחלה[557], ויש סוברים שאין אלא מדרבנן[558].

על חרש שאינו יכול לשמוע, ע"ע כל-שאינו-ראוי-לבילה*[559], וע' חרש*[560].

על דין השמעה לאוזן, אם תלוי בדין הרהור כדיבור, ע"ע הרהור-כדבור*[561].

על כתיבה, אם יוצאים בה ידי חובה, ע"ע כתיבה*[562].

ליתן רווח בין הדבקים

בקריאת שמע צריך ליתן ריוח בין הדבקים[563] – תיבות המדובקות זו בזו, היינו כשהתיבה השניה מתחלת באות שהתיבה שמלפניה נגמרת[564] - כגון: על לבבך[565], על לבבכם[566], בכל לבבך[567], בכל לבבכם[568], עשב בשדך[569], ואבדתם מהרה[570], הכנף פתיל[571], אתכם מארץ[572], שנאמר: ולמדתם[573], שיהא למודך תם[574], שאם אינו מתעסק ליתן ריוח ביניהן, הוא קורא אותן שתי אותיות באות אחת[575].

וכתבו ראשונים ואחרונים שכמו כן יש ליתן רויח ב: וחרה אף[576], שלא יהא נראה כמו וחרף[577]. וכן צריך ליתן ריוח בין מ"ם שבסוף תיבה לאל"ף שבתחלת תיבה שאחריה, כגון: וראיתם אותו[578], וזכרתם את[579], ועשיתם את[580], וכן: ולמדתם אותם, שאם אינו מפסיק נראה כקורא מותם[581], וכן ושמתם את, וקשרתם אותם[582], וכן אלוקיכם אמת[583], וכל את ואותו הסמוכים למ"ם[584].

ובירושלמי אמרו שצריך אף להפסיק בין נשבע לה', כדי להטעים יפה העי"ן, שלא יהא נשמע כה"י[585]. וכן כתבו ראשונים שצריך להדגיש יו"ד של שמע ישראל, שלא תבלע[586].

ויש מן האחרונים שמנו מקומות רבים נוספים שצריך להפסיק בהם כדי שלא יעוות התיבות[587].

ויש שכתבו שצריך להפסיק מעט בין כל מלה למלה בק"ש, עי' להלן[588].

דקדוק באותיותיה

ק"ש, צריך לדקדק באותיותיה[589], ואמרו: כל הקורא ק"ש ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם[590]. והדקדוק הוא הדיוק בקריאה[591], שיפרש האותיות יפה בשפתיו[592], ולא יקרא בגמגום ובחטיפת תיבות ובהבלעת אותיות[593], ויזהר שלא תבלע אות בחברתה[594], ולא ירפה החזק, ולא יחזק הרפה[595], ויש שכתבו שכמו כן לא יניד הנח, ולא יניח הנד[596], לפי שאין לשנות בקריאתה ממה שקיבלנו ניקודה[597]. ויש שכתבו שאין הפסד אם יניע הנח, ואדרבה פעמים שטוב לעשות כן, כדי להטעים המילים, ותבא עליו ברכה[598]. ויש שכתבו שאף נתינת רוח בין הדבקים בכלל מה שאמרו לדקדק באותיותיה[599]. וכל הדברים האלו אי אפשר לכתבם על ספר אלא נלמדים מפי מורה שמלמדם פה אל פה[600].

ואמרו בירושלמי שצריך להתיז זיי"ן של: תזכרו[601], שלא ישמע שי"ן – שמאלית - למען שיהיה לנו שכר מצות, ואין לנו לעשות על מנת לקבל פרס[602]. ויש מן הראשונים שכתבו שכמו כן צריך להתיז זי"ן של וזכרתם, שלא ישמע כסמ"ך[603].

אמרו בירושלמי שצריך להדגיש בדל"ת שבתיבת "אחד", שלא תהא כרי"ש, ונמצא מחרף[604].

כתבו ראשונים שצריך להדגיש היו"ד של והיו, כדי שלא ישמע והאו[605]. וכן בתיבת לבבך, יש מן הראשונים שכתבו שיטעים הבי"ת השנית, שלא תיראה וא"ו[606].

כתבו אחרונים שצריך להזהר בק"ש שלא להבליע האותיות ולא להחליפם באותיות אחרות, כגון פסוק ואהבת וגו' לא יראה כמי שקורא ואהפת, וכן לבפך נבשך, מאדך מודיך, וכדומה, ויזהר לקרות במתון כל תיבה ותיבה בפני עצמה, ולהוציא את התיבה מפיו כהלכתה[607].

הקורא בלשון אחרת[608], יש מן הראשונים שכתבו שצריך להזהר בדברי שבוש שבאותה הלשון, ומדקדק באותה הלשון כמו שמדקדק בלשון הקדש[609], וכן כתבו אחרונים להלכה[610]. ויש שכתבו שאין צריך להזהר בזה בשאר לשונות, לפי שאינן אלא פירוש, ומי ידקדק אחר פירושו[611], וכתבו אחרונים בבאור דבריו שדוקא בלשון-הקדש*, שהיא לשון* בעצם, שייך דקדוק, אבל שאר לשונות, שאינן אלא מחמת ההסכמה, אין שייך בהן דקדוק[612]. ויש שכתבו בטעם החילוק, שדוקא בקריאה בלשון הקדש, שגדרה קריאת הפרשה כפי שהיא בתורה, שייך בה דקדוק, כדי שתהא קריאתה כפי שהיא כתובה[613]. וע"ע לשון*[614].

קראה שלא בדקדוק

קרא ולא דקדק באותיותיה, רבי יוסי אומר יצא[615], וכן הלכה[616]. ר' יהודה אומר לא יצא[617].

קריאתה למפרע

הקורא למפרע – היינו שקרא את התיבות שלא כסדרן, כגון: ובשעריך ביתך מזוזות[618], ויש שפרשו שהיינו שקורא התיבות שבכל פסוק כסדרן, אלא שקורא הפסוקים שלא כסדרם[619] - לא יצא[620], שנאמר: והיו הדברים וגו[621], ודרשו, והיו, בהוייתן יהו[622], או שדרשו: "דברים הדברים"[623] – היינו מזה שכתוב "הדברים" האלה, ולא "דברים" - מלמד שיקרא הדברים כסדרם, ולא למפרע[624]. ואף בחלקי ק"ש שחיובן מדרבנן, כתבו אחרונים שהקורא למפרע לא יצא[625].

הקדים פרשה לפרשה, כתבו ראשונים שאף על פי שאינו רשאי לעשות כן, יצא ידי חובה, לפי שאינה סמוכה לה בתורה[626], ואין הסדר אלא תקנת חכמים[627].

קרא הפסוק הראשון שלא בכונה – שצריך לחזור ולקראו[628] - וכבר קרא כל פרשת "שמע" ו"והיה אם שמוע," צריך לחזור ולקרא כל פרשת שמע, שאם לא כן הרי זה כקורא הפסוקים למפרע[629].

קריאתה בלשון אחרת

קריאת שמע, רבי אומר, שאין קוראים אותה אלא בלשון הקודש, שנאמר: והיו הדברים האלה[630], בהווייתם יהיו[631], כפי שהם כתובים[632], בלשון הקדש[633], וחכמים אומרים שנקראת בכל לשון[634], שנאמר: שמע[635], בכל לשון שאתה שומע[636], היינו מבין[637], או שנאמר: ודברת בם[638], בכל לשון שהוא מדבר[639]. הלכה כחכמים[640], ומכל מקום, כתבו ראשונים ואחרונים שמצוה מן המובחר לקרוא בלשון הקודש[641]. וע"ע לשון-הקדש*[642].

הקורא בלשון אחרת, אף לסוברים שיצא ידי חובה, לא יצא אלא אם מבין הלשון ההיא[643], אף על פי שהקורא בלשון הקדש יצא אף על פי שאינו מבין, לסוברים כן[644]. בטעם החילוק יש שכתבו שלשון הקדש היא לשון בעצם, ולפיכך חשובה לשון בכל מקרה, אבל שאר לשונות אינן אלא מחמת ההסכמה, ולפיכך כל שאינו מבין אינה חשובה לשון לגביו[645]. ויש שכתבו בטעם החילוק, ששני גדרי קריאה הם, שקריאה בלשון הקדש, גדרה קריאת הפרשה כפי שהיא בתורה, ובזה אין סבה שיצטרך להבין, אבל קריאה בשאר לשונות, גדרה הוא קריאת תרגום הפרשה הכתובה, ובזה נתרבה מן הכתוב, שאין יוצאים בקריאת תרגום אלא בלשון שאתה שומע, היינו מבין[646]. וע"ע לשון*[647].

אם צריך לדקדק באותיותיה בקריאתו בלשון אחרת, עי' לעיל[648]. על קריאה בשתי לשונות ע"ע לשון*[649]. אם צריך שאנשי המדינה יבינו הלשון, ע"ע לשון*[650]. על קריאה בשיבוש, או בכינוי, ע"ע לשון*[651].

יש מן הראשונים שכתבו שאין לקראה בכל לשון אלא בציבור, אבל ביחיד דוקא בלשון הקדש[652], אבל דעת כל הפוסקים שאין לחלק בזה[653]. וע"ע לשון-הקדש[654].

בימינו, כתבו אחרונים שלדברי הכל אין לקרותה בלשון אחרת, כי יש כמה וכמה תיבות שאין אנו יודעים איך להעתיקם היטב[655].

קרא וטעה

קרא וטעה, היינו שדילג תיבה או פסוק[656], אם יודע היכן טעה יחזור למקום שטעה[657], ויחזור ויקרא מאותו פסוק[658], והלאה עד סוף הפרשה[659], כדי שלא תהא קריאה למפרע[660].

דילג תיבה באמצע פסוק, יש מן האחרונים שכתבו שחוזר לראש הפסוק[661]. ויש שכתבו שיחזור למקום שטעה אפילו באמצע הפסוק[662], אם הוא במקום שמתחיל ענין בפני עצמו[663].

דילג במזיד, יש מן האחרונים שכתבו שחוזר לראש[664], ויש שהסתפקו בזה[665].

אינו יודע היכן טעה

טעה, ואינו יודע היכן טעה, יחזור לראש[666].

טעה באמצע הפרק, ויודע שבפרק זה טעה, אבל אינו יודע באיזה מקום בו, חוזר לראש הפרק[667]. ואם היה זה בפרק הראשון, נחלקו אחרונים: יש סוברים שאין צריך לחזור אלא מ"ואהבת", אבל על הפסוק הראשון - וכן על ברוך שם וגו'[668] - אין צריך לחזור, שחזקה שאמרו כדין[669]. ויש חולקים וסוברים שחוזר אף על הפסוק הראשון[670].

טעה ואינו יודע היכן טעה, אלא שברור שקרא לו עד מקום מסוים, חוזר לשם[671]. טעה בין פרק לפרק, היינו שיודע שגמר הפרשה וצריך להתחיל אחרת, ואינו יודע איזו מהן, יחזור לפרק ראשון[672], היינו להפסק ראשון: והיה אם שמוע[673], ויש שכתבו שהיינו להפסק שבין שמע לואהבת[674]. טעה בין כתיבה לכתיבה, שיודע שצריך לומר "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", ואינו יודע אם עומד בסיום הפרשה הראשונה או השניה, יחזור לכתיבה ראשונה[675], וכן אם כבר אמר: "וכתבתם וגו'", ואינו יודע אם של ראשונה או שניה אמר, ממשיך אחר הראשונה[676], אבל אם המשיך לאחר מכן: למען ירבו ימיכם, ואחר כך הסתפק שמא עמד בכתיבה הראשונה, ובטעות המשיך, חזקה שבשניה עמד, וכהרגלו אמר, ואין צריך לחזור לראשונה[677]. ואם קרא עם הציבור ורואה שהם עומדים ב"וכתבתם" שבפרשה ראשונה או סמוך לו, יחזור לשם, אפילו אם התחיל למען ירבו ימיכם, שמוכח הדבר שטעה ולא אמר כהרגלו, וכן להפך אם ראה שהקהל עומדים ב"וכתבתם" שבפרשה שניה, אין צריך לחזור אלא לשם[678].

דינים אלו, שהטועה בקריאתו חוזר וקורא מהמקום שברור לו שקרא, כתבו ראשונים שהם אף לסוברים שקריאת שמע חיובה מדרבנן[679], שלדעתם בספק אם קרא ק"ש אינו חוזר וקורא[680], וכן בפרשה שאין חיובה אלא מדרבנן[681], שכיון שהתחיל יש לו לתקן[682]. ויש שכתבו שאם הספק הוא רק על החלקים שחיובם מדרבנן, וכבר אינו עוסק בק"ש, אין צריך לחזור[683].

מצא עצמו באמצע הקריאה, והוא מסתפק אם קרא מה שלמעלה ממה שהוא מוצא בו עצמו, בירושלמי אמרו, וכן כתבו ראשונים שאין צריך לחזור, שחזקה שאמר כל מה שלמעלה, כהרגלו[684]. ויש מן הראשונים שחילקו, שאם זוכר שאמר עד: למען ירבו ימיכם, והסתפק רק משם ואילך, אין צריך לחזור, שכל אותה פרשה שגורה בפיו, וחזקה שאמר כהרגלו ולא השמיט, אבל אם הסתפק קודם למען ירבו, צריך לחזור עד המקום שהוא ברור לו שקרא, לפי שאין שאר הפרשיות שגורות בפיו כל כך, ושמא השמיט בהן[685].

להאריך באחד

שנינו שצריך להאריך בתיבת "אחד"[686], ואמרו שכל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו[687] בטובה[688], ואמר ר' אחא בר יעקב, ובדל"ת[689], היינו שבה צריך להאריך, ולא בחי"ת, שבלא דל"ת אין משמעות למלה, ומה בצע בהארכתו[690], ומכל מקום לא יחטוף בחי"ת[691], שלא ימהר בקריאתה, שלא יקראנה בחטף בלא פתח, בשביל אריכות הדל"ת[692], וכתבו ראשונים שכמו כן לא יאריך באל"ף, כדי שלא יישמע שאומר: אי חד[693].

וכמה יאריך, עד כשיעור שיעשנו בלבו יחיד בשמים ובארץ ולארבע רוחותיה[694]. ונחלקו ראשונים: יש שכתבו שכשיעור זה יאריך בדלי"ת לבדה[695]. ויש שכתבו שבחי"ת יאריך עד שימליך בשמים ובארץ[696] – שלזה רומזת החטוטרת שבאמצע גגו[697] - ובדלי"ת יאריך כדי שיחשוב שהוא יחיד בעולמו ומושל בארבע רוחות[698], וכתבו אחרונים שלא יאריך יותר משיעור זה[699].

הארכה באחד, יש מן הראשונים שכתבו שתכליתה להפסיק בין הפסוק הראשון לשאר הפרשה, עי' להלן[700].

הפסקה בין קבלת מלכות שמים לשאר הקריאה

יש מן הראשונים שכתבו בדעת תנאים ואמוראים שצריך להפסיק בין קבלת עול מלכות שמים שבתחילת קריאת שמע, להמשך הקריאה[701], וזהו ששנינו בענין אנשי יריחו, שהיו כורכין את שמע[702], לסוברים שהיינו שהיו אומרים שמע ישראל וגו', ולא היו מפסיקים[703], היינו שלא הפסיקו בין קבלת מלכות שמים לדברים אחרים[704], והיה זה שלא כרצון חכמים, לסוברים כן[705]. וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה, שצריך להפסיק בין קבלת מלכות שמים לשאר הקריאה[706].

והיכן היא ההפסקה, יש מן הראשונים שכתבו שהיא בין "אחד" שבפסוק הראשון ל"ואהבת" שבפסוק השני[707], ונעשית על ידי ההארכה בתיבת "אחד"[708], ועל ידי אמירת "ברוך שם וגו'"[709]. ויש שכתבו שמפסיק מעט בין "ה' אחד", לבין "ברוך שם"[710]. ויש שכתבו בין "לעולם ועד", ל"ואהבת", שאף "ברוך שם", בכלל קבלת מלכות שמים הוא[711].

יש מן האחרונים שכתב שמי שלא הפסיק בין קבלת מלכות שמים לשאר הקריאה לא יצא ידי חובתו[712].

ומדברי רבי מאיר נראה שאין צריך להפסיק בין קבלת מלכות שמים לשאר הקריאה[713].

מקומות שצריך להפסיק

בין "שמע ישראל", לבין "ה' אלוקינו", יש מן הראשונים שכתבו בדעת תנאים ואמוראים שצריך להפסיק[714], וזהו ששנינו בענין אנשי יריחו, שהיו כורכים את שמע[715], לסוברים שהיינו שהיו אומרים שמע ישראל ולא היו מפסיקים[716], היינו שלא הפסיקו בין ישראל לה'[717], והיה זה שלא ברצון חכמים, לסוברים כן[718]. וכן כתבו אחרונים להלכה[719]. בטעם הדבר כתבו ראשונים, כדי שלא יישמע שאומר לה' שישמע ישראל ויענם[720], או שאומר לישראל שישמע את ה'[721], או שאומר שישראל הוא אלוקינו[722], אלא יישמע שאומר ה' שהוא אלוקינו בעולם הזה, יהיה אחד בעולם הבא[723].

ומדברי רבי מאיר נראה שאין צריך להפסיק שם[724].

בין "אלוקינו", לבין "ה' אחד", כתבו אחרונים שצריך להפסיק[725], כדי שיהיה נשמע: שמע ישראל, כי ה' שהוא אלהינו, הוא ה' אחד[726], היינו שבעתיד כל האומות יודו ויאמרו ה' אחד[727].

בין "היום" ל"על לבבך", נראה מדברי רבא שצריך להפסיק, כדי שלא יהיה נשמע: היום על לבבך, ולא מחר על לבבך[728], וזהו ששנינו בענין אנשי יריחו שהיו כורכים את שמע[729], שהיינו שלא היו מפסיקים שם[730], והיה זה שלא ברצון חכמים, לסוברים כן[731]. וכן כתבו אחרונים להלכה[732]. וכתבו שכמו כן צריך להפסיק בין היום ללאהבה, כדי שלא נשמע: היום לאהבה ולא מחר[733]. ובדעת רבי מאיר נראה מדברי ראשונים שאין צריך להקפיד על הפסקות אלו[734].

להפסיק בין תיבה לתיבה

יש מן הראשונים שכתבו בדעת הירושלמי, וכן דעתם להלכה, שצריך להפסיק בין תיבה לתיבה בקריאת שמע[735], וזהו ששנינו בענין אנשי יריחו שהיו כורכים את שמע[736], שהיינו שלא היו מפסיקים בין תיבה לתיבה[737], והיה זה שלא ברצון חכמים, לסוברים כן[738].

חזרה

קרא פסוק וחזר וקראו פעם שניה, יש שכתבו שעליו אמרו בגמרא שהרי זה מגונה[739], ויש שכתבו שעליו אמרו שמשתקים אותו[740], לפי שנראה כמקבל עליו שתי מלכויות של שתי רשויות[741]. וכן הקורא מלה אחת וכפלה, היינו שקרא "שמע" "שמע", יש שכתבו שעליו אמרו שמשתקים אותו[742], ויש שכתבו שעליו אמרו שהוא מגונה[743]. להלכה כתבו אחרונים שצריך לחוש לכל השיטות[744], ומשתקים בין החוזר על הפסוק ובין על המלה[745]. ובדיעבד, כתבו אחרונים שאם כפל הפסוק יצא, ואם כפל התיבה צריך עיון אם יצא[746].

בירושלמי אמרו שלא אסרו לכפול אלא בציבור, אבל ביחיד מותר[747], ובדעת הבבלי כתבו אחרונים שאסור אף ביחיד, וכן כתבו להלכה[748].

אם לא כיון בקריאתו הראשונה, כתבו ראשונים שיחזור ויקרא, שעדיף לקיים מצות ק"ש כתקנה[749], וכתבו אחרונים שיקרא בלחש, ואם אין שומעים, אף בקול רם מותר[750].

אם ממתין איזה זמן בין קריאה לקריאה, כתבו אחרונים שאין משתקים אותו, ואפילו מגונה אינו[751].

הכופל שלא בקריאת שמע בעונתה, כגון אותם שאומרים שמע ישראל כמה פעמים ביום הכיפורים, יש מן הראשונים שכתבו שאף הוא מגונה, ומשתקים אותו[752]. ויש שצדדו שאין לחוש בזה, ומכל מקום כתבו שטוב שלא לומר כן[753]. וכן יש שכתבו שבאופן שהוא מנהג אבותיהם בידיהם כמה שנים, ואומרים אותו כל הקהל, מוכח שאינם מתכוונים לשתי רשויות, ומותר[754]. וע"ע יום-הכפורים*[755].

לכפול כל הפרשה, יש מן הראשונים שכתבו שאין לחוש[756], שכן מצאנו שעשה ר' זירא[757]. ויש שכתבו שאסור[758], ואף ר' זירא לא עשה כן אלא בק"ש שעל המיטה[759], וכתבו אחרונים שראוי לחוש לדעת המחמירים[760], ובקריאת שמע על המיטה מותר[761].

לכפול מאחר הפסוק הראשון ואילך, כתבו ראשונים שאין לחוש[762]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאף זה אסור[763].

קריאתה בטעמיה

ק"ש, יש מן הראשונים שכתבו בדעת תנאים ואמוראים, שצריך לקרותה בנחת עם הטעמים* שלה, שכך הוא עיקר מצותה[764], וזהו ששנינו בענין אנשי יריחו, שהיו כורכים את שמע[765], לסוברים שהיינו שהיו אומרים שמע ישראל ולא היו מפסיקים[766], היינו שהיו קוראים בלא טעמים[767], והיה זה שלא ברצון חכמים לסוברים כן[768]. וכן כתבו אחרונים להלכה, שצריך לקראה בטעמיה[769]. ונחלקו בגדר הקריאה בטעמיה: יש סוברים שצריך לקראה בטעמים הכתובים בתורה[770]. ויש שצדדו שאין צריך בטעמים דוקא, אלא שיפסוק במקום שראוי לפסוק, כדי שיהא טעם והבנה לדבריו[771]. ויש מן האחרונים שהכריעו שמי שלא הרגיל עצמו בזה מעודו, שהקריאה בטעמים תפסיד כוונתו, קשה לשנות מנהגו בזה, ולא הפסיד אם יקרא כמנהגו, אבל היודע שיוכל לכוין בשתיהן, ורוצה להחמיר על עצמו, תבא עליו ברכה[772], וכתבו שנהגו במדינתם שלא לקרא בטעמים, מלבד המדקדקים[773]. וע"ע טעמים*[774].

בקול או בלחש

ק"ש, יש שנהגו לקראה בקול - מלבד "ברוך שם וגו'"[775] - ויש שנהגו בלחש[776]. ונחלקו ראשונים מהו המנהג הראוי: יש שכתבו שמנהג יפה יותר לקראה בקול[777]. ויש שכתבו שראוי יותר בלחש, כדי שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו, שאילו אומרין אותו בקול רם, אולי יבטח האחד על השמיעה בקרוא אותו הצבור[778], ולא יצא ידי חובה, לסוברים כן[779]. ויש שכתבו שנהגו במקומם לקראה כולה בלחש מלבד הפסוק הראשון[780], וכן כתבו אחרונים שמנהג יפה לקרוא את הפסוק הראשון בקול להעיר בו הכוונה[781], לפי שהוא עיקר מקום כוונת הקריאה, לסוברים כן[782].

הקהל יחד

הפסוק "שמע ישראל", שיש בו המלכת שם שמים, כתבו ראשונים ואחרונים שצריך לאמרו כל הקהל יחד, ולפיכך כתבו שצריך שליח הציבור להגביה קולו באמירתו, כדי שישמעו הציבור וימליכו שם שמים יחד[783].

ויש מן הראשונים שכתבו שצריך לקרא כל ק"ש כל הקהל יחד[784].

הקורא

בשכיבה ובעמידה דוקא

בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטה – על צדו[785] - ויקרא, ובבוקר יעמוד שנאמר: בשכבך ובקומך[786], שמזה שלא נאמר: בבקר ובערב, למדים שהכוונה לשכיבה ממש וקימה ממש[787], וכן נהגו ר' טרפון[788], ור' אלעזר בן עזריה[789]. ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו שנאמר: ובלכתך בדרך, אם כן למה נאמר ובשכבך ובקומך, בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים[790], וכן שנינו בברייתא: בית הלל אומרים: עומדין וקורין, יושבין וקורין, ומטין וקורין, הולכין בדרך וקורין, עושין במלאכתן וקורין[791]. וכן דעת ר' ישמעאל[792]. וכן הלכה[793].

לעשות כבית שמאי

אם מותר לעשות כבית שמאי, והעושה כדבריהם אם יצא ידי חובה, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת תנאים ואמוראים: א) רב יחזקאל אמר: עשה כדברי בית שמאי עשה[794], ופרשו ראשונים בדעתו שמותר לכתחלה לעשות כן[795], שהרי אף בית הלל מתירים לקרא בין עומד ובין מוטה[796], ויש סוברים שאף עשה בזה מצוה מן המובחר[797]. ב) ר' נחמן בר יצחק אמר, עשה כדברי בית שמאי חייב מיתה[798], שכן אמרו חכמים לרבי טרפון שעשה כבית שמאי: כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל[799]. וע"ע כל-הפטור-מן-הדבר-ועושהו*[800] וע' חיבי-מיתות-בית-דין*[801]. וכן דעת רבי ישמעאל בברייתא שאין לעשות כבית שמאי, שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות[802]. ג) ורב יוסף אמר: עשה כדברי בית שמאי לא עשה ולא כלום[803]. ובדעתו נחלקו ראשונים ואחרונים: יש שפרשו שאסור לעשות כבית שמאי, ואם עשה כן – כשמוכח שרוצה לעשות כדבריהם[804] - קנסוהו שלא לצאת ידי חובה[805], שמא יקבעו אחרים הלכה כבית שמאי, ואפשר שיבואו לידי ביטול קריאת שמע, שאם לא יוכל להטות, לא יקרא קריאת שמע[806]. ויש שפרשו בדעתו שאסור לעשות כבית שמאי, והעושה כן לא יצא ידי חובה משום שהיא מצוה-הבאה-בעבירה*[807]. ויש שפרשו שיצא ידי חובה, אלא שאין תועלת במה שעשה ונקרא הדיוט[808].

להלכה כתבו גאונים ואחרונים שאסור להחמיר כבית שמאי ולעמוד – היינו אם ישב קודם[809] - כדי לקרותה בשחר, והעושה כן נקראה עבריין, וצריך לגעור בו[810], וכתבו אחרונים שהיינו אפילו אם אין הכוונה בעמידתו אלא לעורר הכוונה וכדומה[811]. ובדיעבד כתבו אחרונים שאין צריך לחזור ולקרא[812]. וכן בערבית אם היה זקוף, כתבו אחרונים שאסור לו להטות או לישב ולקרא, שאף זה כבית שמאי[813]. ויש שהתירו בזה, לפי שנראה שאינו עושה משום חומרא, אלא מפני שצריך לישב[814].

ביום הכיפורים, שנהגו לעמוד כדי להידמות למלאכים, יש מן האחרונים שהתירו לעמוד[815]. ויש שאסרו[816].

בהליכה

הקורא קריאת שמע, אף לסוברים שמותר לו להלך[817], בתחילת הקריאה צריך לעמוד במקומו ולא להלך[818]. ונחלקו תנאים ואמוראים עד היכן יש לעמוד: א) רב נתן בר מר עוקבא בשם רב יהודה אמר, עד: על לבבך[819]. ויש מן הגאונים והראשונים שפסקו כן להלכה[820]. ב) ור' יוחנן אמר, כל הפרשה הראשונה[821]. ג) ובירושלמי ובמדרש אמרו, שאין צריך לעמוד אלא בקבלת עול מלכות שמים[822], היינו הפסוק הראשון[823], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה[824].

בטעם שצריך לעמוד יש ראשונים שכתבו שאינו מיושב כל כך ואינו יכול לכוין כשהוא מהלך כאשר היה עומד[825], ולפי טעם זה כתבו ראשונים - וכן נראה מן הגמרא – שדין העמידה תלוי בחיוב הכוונה, שלסוברים שיש לכוין בכל הפרשה הראשונה[826], צריך אף לעמוד בכולה[827], ולסוברים שאין צריך לכוין אלא בפסוק הראשון[828], אין צריך לעמוד אלא בו[829], ולסוברים שצריך לכוין בשלשת הפסוקים הראשונים[830], צריך לעמוד בהם[831]. ויש מן הראשונים שכתבו בטעם דין העמידה, שהוא כדי שלא תהא קריאתו עראי[832], שזהו דין מיוחד לדברי הכל בכל הפרשה הראשונה, שצריך שלא תהא קריאתה עראי, אף לסוברים שאין צריך לכוין בכולה[833], וטעם הסוברים שאין צריך לעמוד אלא עד על לבבך, שלדעתם היא גזירת הכתוב, שנאמר: ובלכתך בדרך, הרי שמותר לקרוא במהלך[834].

דין העמידה בתחילת קריאת שמע, כתבו ראשונים שאינו אלא למצוה מן המובחר[835], וכן כתבו אחרונים שבדיעבד אם לא עמד אין צריך לחזור ולקרא[836].

היושב בקרון או בספינה, כתבו אחרונים שאינו צריך לעצור, לפי שיכול לכוין היטב בנסיעתו[837]. והרוכב על הבהמה יש סוברים שצריך לעצור, ויש סוברים שאין צריך, וכתבו אחרונים שנכון להחמיר[838].

בעמידה

ק"ש, כתבו גאונים וראשונים שמצותה בישיבה ולא בעמידה[839], שכן מצאנו במדרש שהקב"ה משתבח שלא הטריח את ישראל לקראה בעמידה[840], ואין ראוי לעשות ההפך ממה שהקב"ה משתבח בו[841]. ויש שכתבו טעם אחר, שיכול לכוין יותר כשיושב[842]. ועי' לעיל[843].

בשכיבה

פרקדן – היינו השוכב על גבו[844], ויש סוברים אף השוכב על בטנו[845] – לא יקרא קריאת שמע, אפילו אם מטה על צדו מעט[846], משום שמקבל עליו עול מלכות שמים דרך שררה וגאוה[847], ויש שכתבו משום הרהור*[848].

היה שוכב ונוטה על צדו לגמרי, כתבו ראשונים ואחרונים שמותר לו לקרא[849]. ויש שכתבו שאסור אלא אם יש לו טירחא לעמוד, כגון כשפשט בגדיו[850].

היה שמן ובעל בשר, שאינו יכול להתהפך על צדו, או מפני אונס אחר, מטה מעט על צדו וקורא[851].

בעת עיסוק במלאכה

האומנין – וכן כל אדם[852] - שהיו עסוקים במלאכתם בראש האילן או הנדבך, והגיע זמן ק"ש, קוראים שם, ואין צריכים לרדת כדי לקרא[853], ואף אין צריכים להפסיק ממלאכתם למשך כל הקריאה[854], ומכל מקום צריכים להיבטל ממלאכתם בקריאת הפרק הראשון[855], כדי שיכוונו לבם[856]. ובדעת הסוברים שהפסוק הראשון לבדו צריך כוונת הלב, ולא הפרק הראשון כולו[857], נחלקו ראשונים: יש סוברים שאין בטלים ממלאכתם אלא בפסוק הראשון[858]. ויש סוברים שאף לדעתם צריך להפסיק בכל הפרק הראשון, מטעם אחר, כדי שלא תהא קריאתו עראי[859], שזהו דין מיוחד בפרק הראשון כולו, שאין לקראו בדרך עראי, אף לסוברים שאין צריך לכוין בכולו[860].

הכתף – תי"ו קמוצה - אף על פי שמשאו על כתפו קורא את שמע, אבל לא יתחיל בשעה שטוען ולא בשעה שפורק מפני שאין לבו מיושב[861].

רמיזה

הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתותיו, ולא יורה באצבעותיו[862], אפילו לדבר מצוה[863], בעת קריאת הפרק הראשון[864], ואם עשה כן, אף על פי שיצא ידי חובתו, הרי זה מגונה[865]. בטעם האיסור נחלקו ראשונים: יש סוברים שהוא משום שהפרק הראשון צריך כוונת הלב[866], לסוברים כן[867], ולדעתם לסוברים שאין צריך כוונה אלא בפסוק הראשון[868], אין איסור לרמוז ולקרוץ ולהורות אלא בו[869]. ויש סוברים בטעם האיסור, שהוא כדי שלא תהא קריאתו עראי[870], שזהו דין מיוחד בפרק הראשון כולו, שאין לקראו בדרך עראי, אף לסוברים שאין צריך לכוין בכולו[871].

להפריש מאיסור, כשאין תקנה אחרת, כתבו ראשונים שמותר לרמוז, ומותר אפילו להפסיק ולדבר, שאינו גרוע מן המפסיק לשאלת שלום מפני היראה או מפני הכבוד, שכבוד שמים עדיף[872].

רמיזה שהיא צורך הכוונה וגורמת לה, כגון הטיית הראש לרוחות העולם בעת שמכוין להמליך ה' שם בהן, יש מן הראשונים שכתבו שמותרת, לפי שלא נאסרה אלא כשהיא לצורך אחר ומבטלת הכוונה[873]. ויש סוברים שאף רמיזה כזו אסורה[874].

אף בפרשה שניה, יש אוסרים לרמוז ולקרוץ ולהורות[875], ולדבר מצוה מותר[876].

דיניה

קריאתה בתפילין ובטלית

צריך להניח-תפילין* תחילה, ולאחר מכן לקרוא ק"ש[877], וכן אמרו: הקורא קריאת שמע – ביום – בלא תפילין, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו[878], פירוש באדון שציוה, שהוא קורא והיו לטטפת, ולאות על ידך, ואין[879], וכן הרי הוא כאילו הקריב עולה בלא מנחה, וזבח בלא נסכים[880], שאינו גומר את המצוה[881]. וצריך להמתין מלקרותה עד שיהיו לו תפילין[882], ומכל מקום אם אין לו פנאי להניחן עד שיעבור זמן ק"ש, קורא בלא תפילין[883], וכן מי שאין לו תפילין, יקראנה בלא תפילין, ואין בכך איסור, שלא אמרו שהוא כמעיד עדות שקר אלא במזיד, ולא כשיש לו איזה אונס[884].

ובירושלמי אמרו בדעת רב שצריך לקרא ק"ש תחלה ואחר כך להניח תפילין[885], ואמרו שכן דעת ר' יהושע בן קרחה שאמר שצריך לקבל מלכות שמים תחלה, ואחר כך עול מצוות[886].

וע"ע הנחת-תפילין[887].

ותיקין, קוראים בזמן קריאתם אף אם אין להם תפילין בעת ההיא[888].

טלית מצויצת, כתבו ראשונים שאין צריך להתעטף בה קודם קריאת שמע, ואף על פי שקורא פרשת ציצית* ואינו מקיימה, אינו כמעיד עדות שקר, לפי שאינה אלא חובת טלית, ואם אין לו טלית פטור מציצית[889]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף טלית צריך להתעטף בה קודם הקריאה משום עדות שקר[890].

כשיאמר: וקשרתם לאות על ידך, כתבו ראשונים ואחרונים שימשמש בתפילין של יד, וכשיאמר: לטוטפות בין עיניך, ימשמש בשל ראש[891], וכן יעשה כשמזכירם בפרשה השניה[892].

יש שנהגו לקבץ הציציות בשעת ק"ש ולהעבירן על העינים[893], מפני חיבוב מצוה[894]. ויש שכתבו על פי המדרש שמצוה לאחוז הציצית ביד שמאלית כנגד לבו בזמן קריאת שמע[895]. ויש שכתבו שנוהגים למשמש בציצית באמירת: והיה לכם לציצית[896], ויש שכתבו שיוהרא היא[897], ויש שכתבו שעכשיו שנהגו כן מקצת בני אדם, שוב אינה יוהרא[898]. ויש שכתבו לעיין בציציות כשאומר: וראיתם אותו[899]. ויש נוהגים לנשק הציצית ולשום על עיניו בשעה שאומר וראיתם אותו וזכרתם והכל כדי לחבב המצוה[900].

נטילת ידים

הקורא קריאת שמע, רוחץ ידיו במים קודם שיקרא[901], ומכל מקום אם הגיע זמן הקריאה ולא מצא מים, לא יאחר קריאתו וילך לבקש המים[902], אלא מקנח ידיו בעפר או בצרור או בקורה וכיוצא בהן, וקורא[903].

שלא לקראה בדרך עראי

פרשה ראשונה של ק"ש, כתבו ראשונים שאין לקראה בדרך עראי[904], היינו שצריך שיהיה הלב נח, שלא יתעסק בדברים אחרים[905], ולפיכך צריך לקראה במקום אחד, ולא בהליכה[906], וכן אין לקראה בעודו עוסק במלאכתו[907], וכן בשעת קריאתה לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתותיו, ולא יורה באצבעותיו[908]. בטעם הדבר כתבו, שנאמר: אשר אנכי מצוך היום על לבבך[909], ויש שכתבו בטעם, שנאמר: ודברת בם, ודרשו: עשה אותם קבע[910]. ובטעם שלא אמרו כן אלא בפרשה ראשונה, ובכולה, יש מן הראשונים שכתבו שזהו משום שחיובה מן התורה, לסוברים כן[911]. ובדעת הסוברים שאין חיובה מן התורה[912], כתבו אחרונים בטעם, שהיא עיקר קבלת עול מלכות שמים[913]. ויש שכתבו טעמים אחרים למה שהקלו בזה בפרשה השניה, שכל מה שיש בשניה יש בראשונה[914], או שאין חכמים מטריחים על הציבור יותר מדאי[915].

קריאתה בהרהור

הרהור, אם יוצאים בו ידי חובת קריאת שמע, ע"ע הרהור-כדבור[916].

שמיעה

השומע מפי הקורא, נחלקו ראשונים ואחרונים אם יצא ידי חובה: יש סוברים שלא יצא[917], לפי שהמצוה היא הקריאה, שנאמר: ודברת בם[918]. ויש סוברים שיצא[919]. ויש שכתבו שאינו יוצא אלא כשאינו בקי וכשהוא בעשרה[920], שבזה נחשב כמדבר בעצמו, וקוראים בו: ודברת בם[921]. ויש שכתבו שאין יחיד יוצא אלא כשמבין הלשון, ואפילו בלשון הקדש[922], אבל שנים או יותר, יוצאים בלשון הקדש אפילו כשאינם מבינים[923]. ויש שכתבו שבמקום אנס, שאינו יכול לקרא בעצמו, יצא, ובלא אנס לא יצא[924]. וע"ע שומע-כעונה*.

על אלם*, כיצד יוצא ידי חובתו, ע"ע אלם[925].

אם צריך להבין הלשון

הקורא ק"ש בלשון-הקדש*, נחלקו אחרונים אם צריך להבין הלשון, יש סוברים שאין צריך[926]. ויש סוברים שצריך[927].

הקורא בלשון אחרת, אם צריך להבינה, עי' לעיל[928].

על כוונת הלב המעכבת, עי' להלן[929].

קריאתה במקום ערוה ובמקום שאינו נקי

על קריאת שמע במקום ערוה גלויה, ע"ע ערוה*, וע' מחנה-קדוש*, וע' לא-יראה-בך-ערות-דבר*[930], וע' אשתו-כגופו*[931].

על קריאה במקום צואה, ע"ע צואה* וע' לא-יראה-בך-ערות-דבר*[932], וע' זבח-רשעים*[933].

על קריאתה במקום מי רגלים, ע"ע מי-רגלים* וע' לא-יראה-בך-ערות-דבר*[934] וע' טופח*[935].

על קריאתה במקומות המטונפים, או במקום שיש בו ריח רע, או שאר דברי טינוף, ע"ע מחנה-קדוש*, וע' בית-הכסא*[936], וע' בית-המרחץ*[937], וע' חזיר*[938].

שיכור

שיכור, אם מותר לקרוא ק"ש, ע"ע לא-יראה-בך-ערות-דבר*[939], וע' שיכור*.

קריאתה כפרוטגמא חדשה

ק"ש, צריך לקראה כפרוטגמה –כתב המלך על בני מדינתו[940] - חדשה[941], וכן דרשו: אשר אנכי מצוך היום[942], בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים[943]. בכלל קריאתה ככתב מלך, כתבו אחרונים שיקראנה באימה וביראה וברתת ובזיע[944], ויכוין בשעה שהוא קורא שמע לקבל עליו עול מלכות שמים, להיות נהרג על קדוש השם המיוחד[945], ולא יקראנה בחטיפה ובמרוצה ובערבוב הדברים, אלא במתון, מלה במלה, ובהפסק בין דבר לדבר, שכל ציווי וציווי עונש ועונש הנזכר בו, ישים לבו עליו להבינו, מה ציווי המלך הגדול ברוך הוא[946]. בכלל קריאתה כחדשה כתבו אחרונים שלא תהיה בעיניו כדבר שכבר שמע אותו הרבה פעמים שאינו חביב אצלו, אלא כחדשה[947], וכן שיבין בכל פעם מה אומר[948].

לקראה עם הקהל

אף מי שכבר קרא קריאת שמע, צריך לקרות עם הציבור את הפסוק הראשון[949], כדי שלא יהיו כולם עסוקים והוא יושב ובטל[950], ושלא יהא נראה כאילו אינו רוצה לקבל עליו עול מלכות שמים עם חביריו[951]. וכן צריך לומר ברוך שם וגו'[952]. ואם היה עוסק באמירת דברי תחנונים או פסוקים, כתבו אחרונים שבמקום שמותר להפסיק, יפסיק ויאמר עם הציבור[953], ובמקום שאסור להפסיק – כגון מברוך שאמר ואילך[954], ויש סוברים דוקא בקריאת שמע וברכותיה[955] – לא יפסיק, אלא יאמר התיבות שהוא אומר בשעה שהציבור אומרים פסוק ראשון, בניגון הציבור, שיהיה נראה כאילו קורא עמהם[956].

יש מן הראשונים שכתבו שאף מי שקרא כבר ק"ש, יחזור ויקרא עם הציבור כל קריאת שמע, ויקבל שכר כקורא בתורה[957], וכתבו אחרונים שאין זה מטעם שלא יהא נראה שאינו מקבל עול, שלזה די בפסוק ראשון, אלא זו עצה טובה[958]. ויש מן האחרונים שכתבו שמן הדין הוא שצריך לקרא כל קריאת שמע עם הציבור[959].

ספק אם קראה

ספק קרא קריאת שמע, נחלקו אמוראים אם חוזר וקורא: א) רבי אלעזר אמר שחוזר וקורא[960]. וכן בירושלמי דייקו מברייתא שהקורא בין השמשות – שספק הוא אם יצא ידי חובה, לסוברים כן[961] – חוזר וקורא, ולמדו מכך שכן הדין בספק אם קרא[962]. וכן הלכה[963]. בטעם הדבר יש שכתבו שקריאת שמע חיובה מן התורה - לסוברים כן[964] - וספק דאורייתא לחומרא[965], ומכל מקום חוזר וקורא אף הפרשיות שחיובן מדרבנן[966], שכך היתה התקנה[967]. ויש שכתבו בטעם שאף על פי שאין חיובה אלא מדרבנן – לסוברים כן[968] - החמירו בה, לפי שיש בה קבלת עול מלכות שמים[969]. ב) ור' יהודה – בשם שמואל[970] - אמר שאין חוזר וקורא, לפי שאין חיובה אלא מדרבנן - לסוברים כן[971] - וספק דרבנן לקולא[972].

ספק אם קרא פרשת ויאמר, ע"ע זכירת-יציאת-מצרים*[973].

עיסוק בדברים אחרים משהגיע זמנה

משהגיע זמן קריאת שמע של ערבית, אסור לאכול - היינו לקבוע סעודה[974], ויש סוברים אפילו טעימה* בלבד[975] - ולישון[976], שדברים אלו מביאים לידי פשיעה[977], ויש לחוש שמא תחטפנו שינה ולא יקרא[978]. ואסור להתחיל לאכול אפילו חצי שעה לפני זמנה[979]. וכן כתבו גאונים וראשונים שאסור לאכול ולשתות קודם ק"ש של שחרית[980].

ביקש מאחד שיזכירנו, מותר לאכול אפילו כשהגיע זמן ק"ש[981].

לקרות ולשנות ולעסוק במלאכה – מלבד מלאכות מיוחדות, עי' להלן - יש מן הראשונים שכתבו שמותר אף משהגיע זמנה, שלא אסרו אלא דברים המביאים לידי פשיעה[982]. ויש חולקים[983]. ומכל מקום קודם זמנה, אף סמוך לו, מותר ללמוד[984].

להכנס למרחץ או תספורת או להפך עורות או לעסוק בדין, כתבו ראשונים שאסור משהגיע זמנה לפי שהן מלאכות המביאות לידי פשיעה[985]. ויש שאסרו אף חצי שעה קודם זמנה[986].

להפסיק מעיסוקיו לקראה

היה עוסק בתורה והגיע זמן קריאת שמע, אם יש שהות לקראה אחר שיסיים לימודו, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שלא יפסיק, אלא יסיים לימודו ולאחר מכן יקרא[987]. ויש שכתבו שמפסיק מיד[988]. ויש שכתבו שאם התחיל קודם זמן ק"ש, אין צריך להפסיק, ואם התחיל בזמן ק"ש, מפסיק, אלא אם כן הוא בבית המדרש, שאין חשש שייטרד בגירסתו[989].

היה במרחץ או בבורסקי או שהיה אוכל או דן דין* - שהן מלאכות המביאות לידי פשיעה[990] - והגיע זמן ק"ש, נחלקו ראשונים ואחרונים אם צריך להפסיק ולקרא מיד: א) יש שפרשו בדברי תנאים שצריך להפסיק ולקרא מיד[991], וכן יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שמפסיק וקורא אפילו כשיש שהות לקרא לאחר מכן[992], לפי שק"ש חיובה מן התורה[993], לסוברים כן[994], ולדעתם מפסיקים מדברים אלו למצוות שחיובן מן התורה[995]. ב) ויש חולקים וסוברים שאין צריך להפסיק[996], כל שיש שהות לקראה אחר שיגמור עיסוקו[997], שלדעתו כן הדין במצוות שמן התורה[998], ומכל מקום אם היה מתיירא שמא יעבור זמן קריאה ופסק וקרא הרי זה משובח[999]. ג) ויש שחילקו, שאם התחיל קודם זמנה, אינו צריך להפסיק כל שיש שהות לקראה לאחר מכן, ואם התחיל אחר זמנה, מפסיק אפילו אם יש שהות לקרא לאחר מכן[1000].

על עיסוק במלאכה בעת קריאת שמע, עי' לעיל[1001].

לקראה עם ברכותיה

תקנו ברכות לקריאת שמע, ע"ע ברכות-קריאת-שמע*. וע"ש על גדרם, אם הם כברכת המצוות, או שנתקנו לעצמן וסדרום קודם ואחר ק"ש[1002].

קרא ק"ש בלא ברכותיה יצא ידי חובה, שאין הברכות מעכבות[1003]. ויש מן הראשונים סוברים שבציבור מעכבות, וביחיד אינן מעכבות[1004]. ויש סוברים שלעולם הברכות מעכבות[1005].

אותם שנהגו להתפלל ערבית ולקרא ק"ש בברכותיה קודם זמן ק"ש, יש מן הראשונים שכתבו שיוצאים ידי חובה בק"ש שעל המיטה, אף על פי שקוראים אותה אז בלא ברכותיה, ונראה מדבריהם שמותר לעשות כן לכתחלה[1006]. ויש שכתבו שאין לצאת ידי חובה בק"ש שעל המיטה, לפי שצריך לקראה עם ברכותיה דוקא[1007].

באמירת פסוק: שמע ישראל, שבתפילת: "רבון כל העולמים", שקודם התפילה, יש מן הראשונים שנהגו לכוין לצאת ידי חובת ק"ש, אף על פי שהיא בלא ברכותיה, משום משום שפעמים שעושין קרוב"ץ ומתעכבים מק"ש עד אחר זמנה[1008], וכן יש מן האחרונים שכתבו שנהגו לעשות כן מטעמים אחרים, שטוב למהר ולהקדים לצאת ידי חובת הקריאה מן התורה, וכדי לאמרה קודם הנץ-החמה[1009]. ויש מן הראשונים שכתבו שמאחר וצריך לקראה לכתחלה עם ברכותיה, אין לעשות כן[1010], וכתבו אחרונים שמכל מקום אם לא יספיק לקראה בברכותיה בזמנה, יכוין לצאת ידי חובה בקריאה שקודם התפילה[1011].

הקורא ק"ש בלא ברכותיה - כגון שאינו יודע אותן, או היוצא בק"ש שעל המיטה - יש מן הראשונים שכתבו שמברך: אשר קדשנו במצוות וצונו לקרא את שמע[1012]. ויש חולקים[1013].

קריאתה בבית הקברות

אין לקרא ק"ש בבית-הקברות*[1014], וכן במקומו של מת*, משום "לועג-לרש*[1015].


הפסק

הפסק

אסור להפסיק בדיבור בקריאת שמע, אם לא לצרכים מיוחדים, עי' להלן[1016]. ואף בשתיקה אסור להפסיק זמן רב, בשיעור כדי לגמור כולה[1017].

הפסיק בדיבור ולא שהה כדי לגמור כולה, חוזר לתחילת אותו הפסוק[1018]. ואם הפסיק באמצע פסוק במקום שמתחיל ענין חדש, יש סוברים שחוזר למקום שהפסיק[1019], ויש סוברים שחוזר לתחילת הפסוק[1020]. הפסיק בדיבור במזיד, כתבו אחרונים שדינו כהפסיק בשוגג, שאין צריך לחזור לראש[1021], ויש מן האחרונים שכתב שחוזר לראש[1022], וכתבו אחרונים שנכון לעשות כן[1023].

הפסיק ושהה כדי לגמור כולה, נחלקו אמוראים בירושלמי, יש סוברים שלא יצא ידי חובתו[1024]. ויש סוברים שיצא[1025], וכן דייקו ראשונים מן המשנה[1026], ומן הגמרא[1027], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה, שהמפסיק כדי לגמור כולה – אפילו בדיבור[1028], בשוגג[1029] – יצא ידי חובה[1030].

הפסיק מחמת חובה - היינו שהאיש לא היה ראוי, או שהמקום לא היה ראוי[1031] - ושהה כדי לגמור כולה, יש מן הראשונים שכתבו שחוזר לראש, אף לסוברים שהמפסיק שלא מחמת חובה אינו חוזר[1032], וכתבו אחרונים שדין זה מדרבנן הוא[1033]. ויש חולקים וסוברים שממשיך מן המקום שפסק[1034].

בגדר שיעור כדי לגמור כולה, הסתפקו בירושלמי אם היינו כשיעור ק"ש וברכותיה, או היא ולא ברכותיה[1035], ההלכה: היא ולא ברכותיה[1036]. וכן הסתפקו בהפסיק מעט וקרא וחזר והפסיק, אם השהיות מצטרפות לשיעור כדי לגמור כולה[1037]. וכן הסתפקו אם בקורא משערים, או בכל אדם[1038], ואמרו בשם ר' מתניא שמסתבר שבקורא משערים[1039], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה[1040]. ועוד נחלקו אחרונים בגדרו: יש סוברים שכדי לגמור כולה היינו מראש ועד סוף, ואפילו עומד בסוף[1041], ויש סוברים שהיינו מהמקום שעומד בו ועד הסוף[1042].

שאלת והשבת שלום: בין הפרקים

שאלת והשבת שלום, התירום באופנים שונים בקריאת שמע:

בין הפרקים, שואל מפני הכבוד, ומשיב, דברי רבי מאיר[1043]. רבי יהודה אומר שואל מפני הכבוד, ומשיב שלום אף לכל אדם[1044], וכן הלכה[1045].

ומהי שאלה מפני הכבוד, כתבו ראשונים שהיינו בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום[1046], כגון זקן או תלמיד חכם או עשיר[1047], ויש שכתבו שהיינו דוקא בשלום מי שמחויב בכבודו, כגון אביו או רבו או מי שגדו לממנו בחכמה, אבל סתם איש נכבד לא[1048].

מה שהתירו מפני הכבוד, כתבו אחרונים שהיינו דוקא בפנים חדשות, שאם לא ישאל יבא לידי שנאה[1049]. וכן כתבו שבמקום שאין רגילים לשאול בשלום בבית הכנסת, חלילה להשיב או לשאול[1050].

ואלו הן בין הפרקים: בין ברכה ראשונה לשניה, בין שניה לשמע, בין שמע לוהיה אם שמוע, בין והיה אם שמוע לויאמר[1051], בין ויאמר לאמת ויציב[1052]. ר' יהודה אומר, בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק[1053], ואמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן, וכן כתבו ראשונים ואחרונים, שכן הלכה[1054], ואמרו בטעם הדבר, שכתוב: וה' אלקים אמת[1055], לפיכך אין מפסיקים בין אני ה' אלוקיכם, לאמת[1056], ונחלקו ראשונים בדעת ר' יהודה: יש סוברים שמכל מקום מפסיקים שם לדברים שמפסיקים להם באמצע הפרק, עי' להלן[1057], ויש סוברים שאין מפסיקים שם כלל[1058].

שאלה בשלום והשבה: באמצע

באמצע, שואל מפני היראה, ומשיב, דברי רבי מאיר[1059]. ורבי יהודה אומר שואל מפני היראה, ומשיב אף מפני הכבוד[1060], וכן הלכה[1061].

ומהי שאלה מפני היראה, יש מן הראשונים שפרשו שהיינו בשלום אדם שהוא ירא מפניו שלא יהרגנו[1062], ויש מפרשים שהיינו אף מי שמצווה ביראתו, כגון אביו או רבו[1063], או מי שגדול ממנו בחכמה[1064], וכל שכן מלך* – אפילו מלך ישראל[1065] – או אנס[1066] או מלשין[1067], וכתבו אחרונים שאף משום הפסד ממון, מפסיק, כדין מפני היראה[1068].

דברים שהתירו באמצע, נחלקו בירושלמי אם מותרים באמצע פסוק: רבי ירמיה אוסר, ורבי יונה מתיר, וכן דרש רב הונא בשם רב יוסף מן הכתוב: ודברת בם[1069], מכאן שיש לך רשות לדבר בם[1070], וכן כתבו אחרונים להלכה[1071]. וכתבו אחרונים שהיינו חוץ מפסוק שמע ישראל וגו', שאין דבר גדול כקבלת מלכות שמים[1072], וכן ברוך שם וגו', שאף הוא מכלל הייחוד, לסוברים כן[1073], וכן ביניהם[1074], ששם לא יפסיק כלל אלא מפני מי שירא שיהרגנו[1075].

לדברים שבקדושה

להפסיק לדברים שבקדושה בקריאת שמע, נחלקו ראשונים אם מותר: א) יש סוברים שאין להפסיק, שלפי שעוסק בשבחו של מקום, אין לו להפסיק בשביל שבח אחר[1076]. ב) ויש שכתבו שמפסיק לקדיש וקדושה, אפילו באמצע הפרק[1077] - מלבד בפסוק הראשון וב"ברוך שם"[1078] - שאין לך מפני הכבוד גדול מזה[1079]. וכן ל"ברכו" יש שכתבו שמפסיק[1080]. וכן לאמן* של הא-ל הקדוש ושל שומע תפילה, כתבו ראשונים ואחרונים שמפסיק[1081], ויש חולקים[1082]. וכן ל"מודים*" יפסיק, אלא שנחלקו כמה יאמר: יש סוברים שיאמר תיבת "מודים" בלבד[1083], ויש שכתבו "מודים אנחנו לך"[1084], ויש שכתבו שיאמר כל מודים דרבנן[1085]. וכן ללבוש ציצית או להניח תפילין, כתבו ראשונים שמפסיק בין הפרקים, כדי שלא יהא כמעיד עדות שקר[1086], ולענין ברכתם יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שיברך[1087], ויש שכתבו שלא יברך[1088]. ואף באמצע הפרק יש שהתירו ללבוש טלית ותפילין[1089], ויש שהתירו אף לברך[1090]. וכן ברכת רעמים, יש סוברים שיברך בקריאת שמע, לפי שהיא מצוה עוברת[1091], ויש חולקים[1092]. וכן לעניית אמן, יש סוברים שיפסיק בין הפרקים[1093], ויש חולקים[1094]. הטיל מים, כתבו אחרונים שיטול ידיו ולא יברך[1095].

הקורא את שמע וקראו החזן לעמוד בתורה, יש מן הראשונים שכתבו שמפסיק וקורא לכבוד התורה, מקל וחומר מכבוד הבריות ויראתם שמפסיק בשבילם[1096]. ומכל מקום לכתחלה לא יקראוהו[1097]. ויש סוברים שלא יפסיק[1098].

דברים שבקדושה שמפסיקים להם באמצע הפרק, מפסיקים אפילו באמצע פסוק[1099], וכתבו אחרונים שעדיף להפסיק במקום שמסתיים ענין[1100].

כוונה

סוגי הכוונות

כמה דיני כוונה הוזכרו בקריאת שמע, וכתבו ראשונים ששלש כוונות הן, ובכל אחת מהן נחלקו אם נדרשת בק"ש: א) כוונה למצוה. ב) כוונה לקריאה, היינו שיכון לעשות מה שעושה, ולא יהיה כמתעסק. ג) כוונת הלב, שיתן לבו להבין מה שקורא, ולא יהרהר בדברים אחרים[1101]. ועי' להלן על פרטי הכוונות הללו, והשיטות השונות בהן.

כוונה למצוה

לסוברים שמצוות-צריכות-כוונה*, אמרו בגמרא שצריך הקורא ק"ש לכוון לבו בקריאתו לשם מצוה[1102], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה[1103], ולדעתם זה הטעם למה ששנינו: היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כוון לבו יצא[1104], שהיינו שכיון לשם מצוה[1105], ולדעתם אם לא כיון, או אפילו ספק אם כיון, צריך לחזור ולקרא[1106].

היכן צריך לכוין למצוה, נחלקו ראשונים בדעת תנאים ואמוראים: א) יש סוברים שצריך לכוין בכל הקריאה, אפילו בחלקים שאין חייבים בקריאתם אלא מדרבנן[1107]. ב) ויש סוברים שאין צריך כוונה למצוה אלא בחלק מן הקריאה, ולדעתם מחלוקת תנאים ואמוראים היא באיזה חלק[1108]: רבי מאיר ורבא סוברים שצריך לכוין למצוה בפסוק הראשון לבדו[1109], משום שהוא לבדו מעכב בדיעבד[1110], או שהוא לבדו חיובו מן התורה[1111], וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים להלכה, שאין הכוונה למצוה מעכבת אלא בפסוק הראשון[1112]. ורבי אחא בשם רב יהודה סובר שצריך לכוין למצוה בפרק הראשון כולו[1113]. ובר קפרא סובר שצריך לכוין למצוה בשלשת הפסוקים הראשונים בלבד[1114].

היה מוכח לפי הענין שעשייתו היא כדי לצאת ידי חובה, כגון שקרא ק"ש כדרך שאנו קוראים בסדר תפלה, כתוב אחרונים שיצא אף על פי שלא כיון בפירוש[1115].

לסוברים שאין מצוות-צריכות-כוונה, אין צריך לכוון לבו בקריאתו לשם מצוה[1116]. ויש מן הראשונים שכתבו שלכתחלה צריך לכוין למצוה בפסוק הראשון, אף לסוברים שאין מצוות צריכות כוונה[1117]. ואחרונים כתבו שמצוה מן המובחר לכוין למצוה קודם הקריאה[1118].

היה קורא לצורך אחר, כגון הקורא להגיה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שזה כאילו כיון במפורש שלא לצאת ידי חובה, ואינו יוצא אף לסוברים שאין מצוות צריכות כוונה[1119], ולדעתם זהו שאמרו שהקורא להגיה לא יצא ידי חובה אם לא כיון לבו[1120].

כוונה לקריאה

אף לסוברים שאין מצוות צריכות כוונה, יש מן הראשונים שכתבו שהקורא צריך שיכון לבו לקריאה, ואם לא כיון לא יצא ידי חובה[1121], משום שחשוב מתעסק*[1122], וכוונה זו נדרשת בכל פרשיות קריאת שמע[1123], ולדעתם זהו ששנינו: היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כיון לבו יצא[1124], שהעמידוהו בגמרא בקורא להגיה[1125], שהיינו שאינו יוצא אלא אם כיון לבו לקריאה[1126].

כוונה לקריאה, יש מן האחרונים שכתבו שאינה נדרשת אם כיון לשם מצוה אפילו בפסוק הראשון לבדו[1127].

ויש חולקים וסוברים שלסוברים שאין מצוות-צריכות-כוונה, אין צריך כלל לכוין לקריאה, ומה שאמרו שהקורא להגיה צריך לכוין לבו, היינו שצריך לקרות כדין כנקודתן וכהלכתן, ואין יוצא אם קורא ככתיבתן כדי להבין בחסרות וביתרות[1128].

כוונת הלב

הקורא את שמע צריך שיכון לבו, שנאמר: שמע ישראל[1129], ולהלן הוא אומר: הסכת ושמע ישראל[1130], מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת[1131]. וכן כתבו ראשונים ואחרונים שק"ש צריכה כוונת הלב[1132], וזה אפילו לסוברים שאין מצוות צריכות כוונה[1133], וכוונה זו אינה נדרשת בכל ק"ש, אלא בחלקה[1134], וכתבו ראשונים שמה שנחלקו תנאים ואמוראים עד היכן צריך כוונה בק"ש[1135], לענין כוונה זו נחלקו[1136]. וכן מה שאמרו שהקורא להגיה לא יצא ידי חובתו אם לא כיון לבו[1137], יש מן האחרונים שפרשו שהיינו שלא יצא אלא אם קרא בכוונת הלב[1138].

ומהי כוונת הלב, כתבו ראשונים שהיינו שיתן לבו להבין מה שהוא קורא[1139], ויכוין לבו בכל תיבה ותיבה[1140], ולא יהרהר בדברים אחרים[1141], ויקבל עליו עול מלכות שמים בהסכמת הלב[1142]. ויש מן האחרונים שכתבו בגדר כוונת הלב, לסוברים שאינה דרושה אלא בפסוק הראשון[1143], שאין צריך שיבין פירוש המלות, אלא שיכוין שמקבל עליו עול מלכות שמים[1144].

כוונת הלב בק"ש, הסתפקו אחרונים אם חובתה מן התורה או מדרבנן[1145].

עד היכן צריך כוונה

ועד היכן צריך כוונת הלב בק"ש, כתבו ראשונים שמחלוקת תנאים ואמוראים היא[1146]: א) יש סוברים בשלשת הפסוקים הראשונים, עד "על לבבך"[1147], שנאמר: הדברים האלה וגו' על לבבך, היינו שעד כאן צריך כוונה[1148], וכן דרשו בירושלמי: ושננתם, עד כאן לכוונה, מכאן ואילך לשינון[1149], ובטעם הדבר כתבו אחרונים שבשלשת הפסוקים הראשונים יש קבלת מלכות שמים[1150], ויחוד-השם*, ועול מצוות[1151]. ב) ויש סוברים עד "בכל מאדך", שנאמר בפסוק שאחריו: הדברים האלה על לבבך, שעד כאן, היינו עד הפסוק הקודם, צריך כוונה[1152], ובטעם הדבר כתבו ראשונים, ששני הפסוקים הראשונים מדברים ביחוד ה' באהבתו וביראתו[1153]. ג) ויש סוברים שהפרשה הראשונה כולה צריכה כוונה[1154], שנאמר: אשר אנכי מצוך וגו' על לבבך, שמזה שלא נאמר: אשר ציויתיך, משמע אפילו מכאן ואילך[1155], ובטעם שאין צריך כוונה בפרשה השניה, אמרו בירושלמי שכל מה שכתוב בשניה, כתוב כבר בראשונה[1156]. וכתבו ראשונים שזה הטעם לכמה הלכות שהפרשה הראשונה חמורה בהן יותר מהשניה, שהראשונה צריכה כוונה[1157]. ד) יש סוברים שצריך כוונה בשתי הפרשיות הראשונות[1158], שבראשונה נאמר: על לבבך, ובשניה נאמר: על לבבכם[1159]. ה) ויש סוברים שקריאת שמע כולה צריכה כוונה[1160]. ו) ויש סוברים שצריך לכוין בפסוק הראשון לבדו[1161], לפי שהוא קבלת עול מלכות שמים[1162], ואינו בדין שיהיה לבבו פונה לדברים אחרים[1163], או משום שהוא לבדו חיובו מן התורה, לסוברים כן[1164]. וכתבו ראשונים שזה הטעם לכמה הלכות שהפסוק הראשון חמור בהן יותר משאר הקריאה, שבו צריך כוונה[1165]. וכן יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו להלכה, שהפסוק הראשון לבדו צריך כוונה[1166]. ו) ויש מן האחרונים שכתב בדעת תנאים ואמוראים בירושלמי שצריך לכוין בפרשה ראשונה ואחרונה, אבל באמצעית אין צריך, שמה שיש בשניה יש בראשונה[1167].

להלכה כתבו אחרונים שלכתחלה צריך לכוין בכל קריאת שמע[1168], ובדיעבד אם כיון בפסוק הראשון לבדו יצא[1169] - ויש סוברים שאף "ברוך שם וגו' בכלל[1170] - ואם לא כיון בו, לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולקרא[1171]. ועי' לעיל על אופן הקריאה בפעם השניה[1172].

קראה בעודו מתנמנם

קרא ק"ש ונתנמנם, והמשיך לקרא כראוי, אלא שלא יכל לכוין כראוי, כתבו ראשונים ואחרונים שאם קרא הפסוק הראשון קודם שהתנמנם, יצא ידי חובה[1173], לפי שאין צריך כוונה אלא בפסוק הראשון לסוברים כן[1174], וכתבו שזה הטעם למה שאמרו בגמרא שאמוראים היו מצערים עצמם להתעורר ולכוין בפסוק הראשון לבדו, ולא הקפידו על כך לאחר מכן[1175], וכתבו ראשונים ואחרונים שכן צריך לנהוג[1176].

נתינת ידים על הפנים

בקריאת הפסוק הראשון, כתבו אחרונים שיש שנהגו שנותנים ידיהם על פניהם, כדי שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוין, שכן נהג לדעתם רבי יהודה הנשיא[1177], וכתבו אחרונים שכן נוהגים[1178]. וכתבו אחרונים שצריך לתת יד ימין[1179].

כוונות בקריאת שמע

בעת אמירת תיבת "אחד" שבפסוק הראשון, צריך לכוין שהוא יחיד בשמים ובארץ ובארבע רוחות[1180], ותהום רבה, ורמ"ח איברים שבו[1181]. ואם אינו יכול לכוין כל כך, כתבו ראשונים שיכון כי ה' שהוא עתה אלוקינו, עתיד להיות אחד[1182].

בשעה שאומר אחד, יש מן הראשונים שכתבו שירמוז בעיניו בשעה שממליך ה' בשמים ובארץ ובארבע רוחות[1183]. ויש שכתבו שירמוז כן על ידי הטיית הראש[1184]. ויש מפקפקים בדבר, שהרי אסור לקרוץ ולרמוז בשעת קריאת שמע[1185]. וכן יש שכתבו שימליך במחשבה בלבד[1186].

בכל אחד ואחד משלשה שמות האמורים בפסוק הראשון , כתבו ראשונים שצריך להאריך עד שיחשוב היה הוה ויהיה[1187]. וכל פעם בהזכירו שם המיוחד יחשוב בו פירוש קריאתו שהוא אדון כל[1188]. ויש מן האחרונים שכתבו שבכל השמות צריך לכוין שתי הכוונות[1189].

יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שצריך לכוין באמירת "בכל לבבך": בשני יצריך, יצר טוב ויצר רע, ובאמירת "בכל נפשך": אפי' נוטל נשמתך, ובאמירת "בכל מאדך": בכל מדה ומדה שהוא מודד לך[1190]. וכן כשאומר: אשר אנכי מצוך היום, יפסיק עד יחשוב: היום נצטוו לי[1191].

הערות שוליים

  1. רמב"ם ק"ש הקדמה, ובסהמ"צ מ"ע י; החינוך מ תכ; סמ"ג עשין יח.
  2. רמב"ם ק"ש פ"א ה"א, ועי' סהמ"צ שם והחינוך שם: ערבית ושחרית.
  3. דברים ו ז, וכעי"ז שם יא יט.
  4. רמב"ם ק"ש שם ה"ב, ג. על הזמנים המדויקים עי' ציון 223 ואילך.
  5. דברים ו ד עד ט.
  6. שם יא יג עד כא.
  7. במדבר טו לז עד מא. רמב"ם ק"ש פ"א ה"ב. ועי' ציון 76 ואילך, טעמים לקריאת כל אחת מן הפרשיות.
  8. עי' ציון 28 ואילך, שנחלקו בדעת הסוברים שהיא מן התורה, לענין איזה חלק ממנה אמרו כן.
  9. גירסת הרי"ף ברכות (יב ב), והרא"ש ברכות פ"ג סי' טו, וכן הוא בגליון הגמ' שם כא א.
  10. ברכות כא א. ועי' כ"מ ק"ש פ"ב הי"ג, וכעי"ז בתוס' ברכות שם ד"ה ההוא, שלדעתו מה שדרשו הלכות קריאת שמע מפסוקים, עי' ציון 19, אסמכתאות הן. ועי' רמב"ן על סהמ"צ שורש א ד"ה וטרם, שלדעתו אינה נמנית במנין המצוות. ועי' צל"ח שבציון 972, בדעת שמואל, שהיא מדרבנן לגמרי, ואפילו עיקר מן התורה אין לה. ועי' להלן, שי"ס בדעת שמואל שיש חיוב מסוים מן התורה.
  11. דברים ו ז, וכעי"ז שם יא יט.
  12. אביי בברכות שם.
  13. עי' ציון 972.
  14. עי' ברכות כא א, לגירסה המובאת ברש"י ותוס' שם ד"ה ה"ג, וברשב"א שם, ובתוס' סוטה לב א ד"ה קרית, ובתוס' שם ב ד"ה ורבי, ובשו"ת הרא"ש כלל ד סי' כא.
  15. עי' פירוש מבעל חרדים על ירושלמי ברכות פ"א ה"א ד"ה ספק קרא, בפירושו הראשון, וביאור רח"ק שם ד"ה ובעי ספק קרא, שמה שהסתפק ר' ירמיה שם בספק קרא ק"ש, אם חוזר וקורא, היינו אע"פ שחיובו מדרבנן, ומשום שיש בו קבלת עומ"ש, עי' ציון 969; עי' קר"א שבציון 57, שדייק מירושלמי בכמה מקומות שלדעתו ק"ש תקנ"ח היא, כדי לקיים מצות ת"ת.
  16. תומת ישרים סי' יג ד"ה ותו שאף, ומראה הפנים ברכות פ"א ה"א ד"ה הדא, בדעת השאילותות שאילתא נג, שכ' שאף הסוברים שבספק קרא ק"ש חוזר וקורא, אי"ז משום שהיא מן התורה, אלא מטעם אחר, עי' ציון 969.
  17. תומת ישרים שם ומראה הפנים שם בדעת השאילתות שם; תוס' סוכה יא א ד"ה דרב עמרם; עי' תוס' סוטה לב א ד"ה קרית; תוס' ב"ק פז א ד"ה וכן היה (ב); תוס' מנחות מג ב ד"ה ואיזו; שו"ת הרא"ש שם, וסותר לדבריו שבציון 23, עי' פר"ח סי' סז ד"ה ואיכא למידק שהק' כן.
  18. ירושלמי ברכות פ"א ה"ב.
  19. תוס' סוטה לב ב ד"ה ורבי, וכ"מ ק"ש פ"ב הי"ג, בדעת התנאים שנחלקו בדרשת הכתובים אם ק"ש נקראת בכל לשון, עי' ציון 630 ואילך, ותנאים שדרשו שלא יקראנה למפרע, עי' ציון 622 ואילך, ותנאים שנחלקו בדרשות הכתוב אם צריך להשמיע לאזנו, עי' ציון 536 ואילך, ותנאים שנחלקו בדרשת הכתובים אם צריך בערב להטות ובבקר לעמוד, עי' ציון 786 ואילך, ובדעת רב זוטרא ור' יאשיה בברכות יג ב, שנחלקו בדרשת הכתובים עד היכן צריך כוונה בק"ש, עי' ציונים 1154, 1158.
  20. תוס' סוטה שם, בדעת הגמ' ברכות ב א: אקרא קאי וגו', ובדעת הגמ' שם טז א: הפועלים וגו' קורין ק"ש וגו' ולא מברך הטוב והמטיב משום דמדרבנן וגו', שמשמע שק"ש דאורייתא; עי' ברכות כא א: אלא ק"ש וברכת המזון וגו', לפי גירסת אחת ברש"י ובתוס' שם ד"ה וה"ג; עי' ציון 28 ואילך, ראשונים ואחרונים רבים הסוברים שחלק מק"ש חיובו מן התורה, ופרשו בזה דברי תנאים ואמוראים בכמה מקומות; פר"ח סי' סז בדעת תוספתא ברכות פ"ג ה"א: נתנה תורה קבע לק"ש וגו', ובדעת הגמ' ברכות יד א: ק"ש דאורייתא פוסק וגו', ושם טו א: גבי ק"ש דאורייתא וגו', ובדעת הירושלמי ברכות פ"א ה"ב ושבת פ"א ה"ב: ק"ש ד"ת; ראשל"צ ברכות ב א ד"ה תנא, בדעת המשנה ברכות פ"א מ"א, ע"פ הגמ' שם: תנא אקרא קאי וגו'. ועי' שאג"א סי' א שכ"כ בדעת ר' יוחנן בסוטה מב א: ואמר אליהם שמע ישראל (ביציאה למלחמה) מאי שנא שמע ישראל, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, אי אתם נמסרין בידם, ועי' תומת ישרים סי' יג ד"ה ותו שאף, מקור נוסף שכן דעת ר' יוחנן.
  21. עי' ציון 960 ואילך.
  22. רש"י וריטב"א ורשב"א ברכות שם, ופר"ח סי' סז, בדעת ר"א בברכות שם הסובר שחוזר וקורא בספק קרא; עי' ציון 965, שיש שכ"כ בדעת הירושלמי. ועי' ציונים 16, 26, 969, שי"ח בדעת ר"א, וציונים 15, 26, שי"ח בדעת הירושלמי.
  23. רי"ף ברכות שם (יב ב); רשב"א ברכות שם, ובשו"ת ח"א סי' שכ; עי' רמב"ם ק"ש פ"ב הי"ג, ופר"ח סי' סז ד"ה אבל דעת, בדעתו; רא"ש ברכות פ"ג סי' טו, ובקיצור פסקי הרא"ש שם, וסותר לדבריו שבציון 17; עי' ראשונים שבציונים 52, 54, שנמנית במנין המצוות; פר"ח שם; לבוש שם; עי' שאג"א סוף סי' א ותחי' סי' ב; שו"ע הרב שם; מ"ב שם ס"ק ב; עי' ציון 28 ואילך, ראשונים ואחרונים רבים הסוברים כן. ועי' ציון 975.
  24. תוס' סוטה שם.
  25. העמק שאלה שבציון הבא.
  26. רבינו יונה ברכות (יב ב) ד"ה אמר, ושאג"א סי' א, ופנ"י ברכות שם על רש"י ד"ה ק"ש בדעת רש"י שם, והעמ"ש שאילתא נג אות ד (עמ' שמא) בדעת השאלתות שם ובדעת בה"ג, בדעת שמואל שבציון 9, ועי' שאג"א שם, שמה שאמר שמואל שבספק אם קרא ק"ש אינו חוזר וקורא, עי' לעיל, היינו כשכבר אמר דבר אחד מן התורה; תומת ישרים סי' יג ד"ה ומה שצריך, בדעת ר"א הסובר שחוזר בספק אם קרא ק"ש; עי' חת"ס ח"א סי' טו ד"ה וליישב, שכ"כ בדעת שמואל ור"א, שנחלקו אם חוזר בספק, ועי' ציונים 965, 972 בבאור מחלוקתם לדעתו; עונג יו"ט סי' יד ד"ה ולי נראה, והעמק שאלה שם, בדעת הירושלמי שבציון 76: מפני מה קורין שתי פרשיות וגו', ושם: בדין הוא שיקראו עשרת הדברות, שמשמע שחכמים הם שתקנו את תוכן ק"ש, ועי' ציונים 28, 57, ועי' העמ"ש שם שדייק כן אף מירושלמי, האומר שק"ש חשובה "שינון", עי' ציון 177. ועי' קר"א ברכות ג א, שכ' כמה ראיות לשיטה זו, וכמה קושיות. ועי' העמ"ש שם, בדעת הסוברים כן, שמ"מ אחר תקנ"ח, מקיים המצוה דאורייתא בכולה, וחשובה כולה מן התורה, עי' ציון 48.
  27. קר"א ברכות ג א אות ח: לולי דמסתפינא, ע"פ הרמב"ם סהמ"צ שורש ב, שכל דבר שאין עליו מקרא מפורש ע"פ פשוטו, אע"פ שנדרש מן הכתוב, חשוב דברי סופרים, ועי' ציון 972.
  28. ריטב"א ברכות ג א סוף ד"ה ולענין; ריטב"א ורא"ה ושטמ"ק ורשב"ץ שם יג ב; מאירי ברכות יא ב ד"ה ולענין, ושם יג ב ד"ה אמר, ועי' ציון 39; שו"ת הרשב"א ח"א סי' שכ, ורשב"א ברכות יג ב ד"ה א"ל, וסותר לדבריו שבציון 39; זוהר הרקיע לרשב"ץ אות יב; רי"פ פרלא ע' ג ד, בדעת רס"ג שם ובעשרת הדברות דיבור אנכי, ובדעת ר"י אלברגלוני באזהרותיו, ובדעת רשב"ג באזהרותיו; החינוך מ' תכ; עי' ציון 1009; מ"א סי' סז; עי' מ"ב סי' סג ס"ק טז, שי"ס כן. ועי' רבינו יונה ברכות (לח א): דק"ש אינה מן התורה אלא פסוק ראשון או פרשה ראשונה בלבד. ועי' פר"ח סי' סז, שדייק כן מירושלמי שבציון 76, שמשמע שתוכן ק"ש הוא מתקנ"ח, והיינו מלבד הפסוק הראשון, ועי' ציונים 26, 57.
  29. דברים ו ז. החינוך שם.
  30. ברכות יג ב. זוהר הרקיע שם; עי' ראשונים שבציון הבא. וע' ציון 1010, על קריאתו בלא ברכות. ועי' ציון 532, מחלוקת אם היה חוזר וגומרה אחר זמנה.
  31. ריטב"א ורא"ה ושטמ"ק ומאירי ורשב"ץ שם; ב"י סי' מו. ועי' תוס' הרא"ש שם, ורא"ש שם פ"ב סי' ג, שלא היה רוצה להפסיק לקרות כולה משום שלמד תורה ברבים, אבל הלמד לבדו יש לו להפסיק לכולה, שהרי מפסיקים לק"ש, לסוברים כן, עי' ציון 172.
  32. רבי אילא בריה דרב שמואל בר מרתא בשם רב בברכות שם.
  33. מאירי שם ד"ה אמר שמע; עי' רשב"א שם כא א סוף ד"ה מ"ט, שמשמע כן; פר"ח סי' סז; רי"פ פרלא שם. ועי' ציונים 1173, 1117, שיש שפירשו דברי רבי אילא באופן אחר, שקרא השאר שלא בכוונה.
  34. עי' ציון 106, שלדעתם כן הדין באנוס, שיוצא יד"ח בפסוק הראשון.
  35. ברכות יג ב. רשב"ץ שם; עי' רשב"א שם כא א סוף ד"ה מ"ט, שמשמע קצת כן; פר"ח שם; רי"פ פרלא שם.
  36. ברכות יג ב. פר"ח סי' סז; רי"פ פרלא שם. ועי' רשב"א שם כא א סוף ד"ה מ"ט, ויג ב סוף ד"ה שמע, שמשמע כן. ועי' ציון 1164. ועי' ציון 1111, שיש שכ"כ לענין הכוונה לצאת י"ח, שאינה נדרשת אלא בפסוק הראשון שהוא מן התורה.
  37. עי' ריטב"א ברכות ג א סוף ד"ה ולענין מאימתי, שבמקום שאין הציבור יכולים להתאסף ולקרא ק"ש בזמנה, קוראים קודם עיקר הזמן, וסומכים לענין הקריאה שמדרבנן על השיטות המקלות ומקדימות, והפסוק הראשון שהוא מן התורה, חוזרים וקוראים על המיטה, ועי' ציון 295. ועי' כעי"ז בשאג"א שבציון 42, לענין הפרשה הראשונה, לסוברים שהיא מן התורה, ועי' ציון 1006 ואילך, מחלוקת אם ראוי לצאת יד"ח בק"ש שעל המיטה בלא ברכותיה.
  38. עי' ציון 1008 ואילך, שי"נ לכוין לצאת יד"ח בקריאת הפסוק הראשון קודם התפילה, כדי לצאת ידי חובה מן התורה, משום שלפעמים מאחרים לקרותה אחר הזמן, ושם שי"ס שאף בלא חשש זה עדיף לעשות כן, כדי להקדים הקריאה שמן התורה.
  39. עי' רש"י ברכות ב א ד"ה עד, ופר"ח סי' סז ושאג"א סי' ג ד"ה ועתה נבא, בדעתו, וכ"מ ברש"י שבציון 618, שמן התורה חייב לפחות בפרשה ראשונה, ע"ש ובבאה"ל שהובא שם, ועי' ציון 45, שיש שדייקו אחרת מרש"י במקו"א; רבינו יונה ברכות (ט א), והוכיח כן מהראשונים שבציון 904, שכ' שפרשה ראשונה לבדה אסור לקראה בדרך עראי, עי' ציון 911, וכן מדברי ר' יאשיה שבציון 80, שפרשה ראשונה לבדה חייבים לקראה, והשניה די בהרהור, וע"ש שאף לסוברים שא"צ כוונה אלא בפסוק הראשון, עי' ציון 1161 ואילך, מ"מ י"ל שהפרשה הראשונה כולה חיובה מן התורה, ועי' ציון 1164, ועי' רבינו יונה ברכות (לח א): דק"ש אינה מן התורה אלא פסוק ראשון או פרשה ראשונה בלבד; רשב"א ברכות ב א סוף ד"ה והקשו, וסותר לדבריו שבציון 28, ועי' פר"ח ס'י סז שהק' כן; שאג"א סי' ב, בדעת הרמב"ם ק"ש פ"א, וכן דעתו להלכה; עי' ביאור הגר"א סי' סד ס"א, ואבי עזרי ק"ש פ"א ה"א בדעתו; עי' מ"ב סי' סג ס"ק טז, שי"ס כן. ועי' מאירי ברכות ה א ד"ה ותלמיד, שמשמע כן, ועי' ציון 28, שכ' במקו"א שרק הפסוק הראשון מן התורה. ועי' פר"ח סי' סז, שדייק מירושלמי שבציון 1149, שדורש מן הכתוב "ושננתם", שצריך כוונה עד הפסוק השלישי, שלכה"פ קריאת הפרשה הראשונה כולה חיובה מן התורה.
  40. עי' לעיל.
  41. רבינו יונה שם.
  42. רש"י ברכות ב א, ופר"ח שם ושאג"א שם בדעתו; רשב"א שם סוף ד"ה והקשו; עי' מאירי שם ה א שם. ועי' רא"ש ברכות פ"א סי' א, שכ"כ בשם ריב"א ורי"ץ גיאת ור' עמרם, שיוצאים יד"ח בקריאת ק"ש שעל המיטה, אלא שלא פירש מה קורא שם. ועי' ציון 112. ועי' שאג"א שם, בדעת רש"י שם, שאין הכוונה שפטור משאר הקריאה, אלא שלענין החלק שהוא מדרבנן, סומכים בשעה"ד על השיטות המקלות ומקדימות הזמן, שלדעתם קראה כבר בזמנה, ועי' ציון 295. ועי' כעי"ז בציון 37, לענין הפסוק הראשון, לסוברים שהוא מן התורה. ועי' ציון 1006 ואילך, מחלוקת אם ראוי לצאת יד"ח בק"ש שעל המיטה בלא ברכותיה.
  43. עי' ציון 1008 ואילך.
  44. עי' שו"ת מהרש"ל סי' סד סוף ד"ה אבל מ"מ, הובא במ"א סי' מו ס"ק טז; שו"ע הרב שם ס"ט, בדעת הסוברים שהפרשה הראשונה חיובה מן התורה.
  45. פר"ח סי' מו ס"ט, וסי' סז, ושם בדעת הרמב"ם ק"ש פ"א ה"א, ועי' ציון 49, שיטה אחרת בדעת הרמב"ם, ועי' ציון 92; ח"א כלל ח ס"ז; מרומי שדה ברכות יד א ד"ה בהלל, בדעת רש"י שם ד"ה מהו, שלדעתו מה שאמרה הגמ' שם: ק"ו ק"ש דאורייתא פוסק וגו', היינו בין הפרקים, וע"כ שחייבים ב' פרשיות מן התורה, ועי' ציון 39, 42, שנראה מרש"י שרק הפרשה הראשונה מן התורה, ועי' ציון 1051, שיש שנראה מדבריהם ששייך פרק אף בפרשה ראשונה; עי' מ"ב סי' סג ס"ק טז, שי"ס כן. ועי' שאגת אריה סי' ב ד"ה ועוד נ"ל ראיה, וכעי"ז בבאה"ל סי' סד ד"ה אע"פ, שלסוברים ששתי הפרשות מן התורה, חובת קריאת כל אחת מהן נלמדת מן הכתוב בה, ושתי מצוות שונות הן, ועי' ציון 1041. ועי' פר"ח סי' סז, שפרשה שלישית אין חיובה מן התורה מדין ק"ש, וע"ש סי' מו שמ"מ חייבים בה מן התורה מדין זכירת יצ"מ, ע"ע, ותקנו לזכרה בזמן ק"ש, ועי' ציון 47.
  46. עי' ציון 1008 ואילך.
  47. פר"ח סי' מו שם; שו"ע הרב שם, בדעת הסוברים ששתיהן חיובן מן התורה; ח"א שם; עי' מ"ב שם ס"ק לא: יותר טוב וגו'. ועי' פר"ח שם, שיקרא קודם התפילה גם פרשת ויאמר, משום מצות זכירת יציאת מצרים, שתקנו לקימה בזמן ק"ש, ועי' שו"ע הרב שם, שא"צ לקרא פרשת ויאמר, לפי שיוצא בהזכרת יצ"מ בפסוקי דזמרה.
  48. קרית ספר ק"ש פ"א. ועי' ערוה"ש או"ח סי' ס"ה שמצדד כן. ועי' ציון הבא. ועי' העמ"ש שאילתא נג אות ד, שמצדד כן אף בדעת הסוברים שהחיוב מן התורה הוא לקרא בבוקר ובערב פסוק מן התורה איזה שיהיה, עי' ציון 26, שמ"מ אחר תקנ"ח מקיים המצוה שמן התורה בכולה, וכולה חשובה דאורייתא. ועי' אבן האזל ק"ש פ"ב הי"ג, שתמה על דברי הקרי"ס.
  49. ערוה"ש סי' נח סט"ו, בדעת תוס' ברכות ב א, ורא"ש שם סי' א, שאמרו שהקורא ק"ש קודם זמנה צריך לחזור על כל שלשת הפרשיות; שושנים לדוד ברכות פ"ב מ"ב, ותומת ישרים סי' יג ד"ה ומה שצריך, ומראה הפנים ברכות פ"א ה"א ד"ה הדא אמרה, וערוה"ש סי' סז ס"ה, בדעת הרמב"ם ק"ש פ"א (ועי' ציון הקודם), ועי' ציון 45, שיטה אחרת בדעת הרמב"ם; שושנים לדוד שם, ועי' ציון 92. ועי' אבי עזרי ק"ש פ"א ה"א, בדעת הרמב"ם שם פ"ב ה"ג, שמן התורה החיוב לקרא כל ג הפרשיות, אלא שאין החיוב מצד עצמן, אלא כדי לפרט מהי קבלת עומ"ש שבפסוק הראשון, שבפרשה ראשונה יש אהבתו ותלמודו, ובשניה צווי על כל המצוות, ובשלישית זכירת המצוות ויצי"מ, וע"ש שבמקום אנס, כגון כשנאנס בשינה, א"צ לפרט, ודי לו בקבלת עומ"ש שבפסוק הראשון, ועי' ציון 108.
  50. דברים ו יב.
  51. יראים סי' שס. ועי' תועפות ראם שם, שלא עובר בזה אם קרא פעם ביום, וע"ש שאפשר שאינו עובר אם קרא עכ"פ הפסוק הראשון. וע"ש שגדר הלאו הוא לקיים העשה, ולפיכך נשים פטורות ממנו אע"פ שהוא לאו, לפי שפטורות מן העשה שהז"ג, ועי' ציון 190.
  52. עי' אזהרות רשב"ג, וזוהר הרקיע שם אות יב; רמב"ם סהמ"צ מ"ע י, ובהקדמה להל' ק"ש; החינוך מ' תכ. ועי' מנ"ח סוף מ' קלו, בדעתם, שאע"פ ששל שחרית וערבית מצוה אחת הן, אינן מעכבות זו את זו, היינו שאם לא קרא שחרית, חייב לקרא ערבית. ועי' לבושי שרד סי' נח ס"ו על מ"א ס"ק ז. ועי' לב שמח סוף שורש יא, ודרך מצוותיך ח"א (ה 5), בבאור שיטה זו.
  53. עי' ציון 18 ואילך.
  54. רמב"ן סוף שכחת הלאוין ד"ה ואתה אם תבין. ועי' ציון 50 ואילך, שי"ס שיש בה אף מצות ל"ת.
  55. קר"א ברכות ג א אות יז, בדעת הבבלי הסובר שמפסיקים לק"ש אפ' מי שתורתו אומנותו, עי' ציון 168, והיינו לפי שמצוה בפ"ע היא ואינה קשורה לת"ת.
  56. עי' ציון 9 ואילך.
  57. קר"א שם אות טו, יז, יח, בדעת הירושלמי ברכות פ"א ה"ב, שמי שתורתו אומנותו אינו מפסיק לק"ש, לפי שאף היא שינון, שהיינו שאינה באה אלא למצות ת"ת (ועי' ציון 175, ואילך, שיש שפי' ד' הירושלמי באופן אחר) וכן בדעת הירושלמי ברכות פ"א ה"ה: מפני מה קורין שתי פרשיות וגו', ושם: בדין הוא שיקראו עשרת הדברות, שמשמע שהיא תקנ"ח, ועי' ציון 76, ועי' ציון 15. ועי' ציונים 26, 28, שיש שדייקו מהירושלמי הנ"ל גדר שונה. ועי' ציון 242.
  58. עי' ציון 25.
  59. קר"א ברכות ג א סוף אות ו, וע"ש שמטעם זה יוצאים בה יד"ח מצות ת"ת.
  60. לח"מ תפילה פ"א ה"א, בדעת הרמב"ם שלא פתח בהל' ק"ש שמצוה לקרא ק"ש, כשם שפתח הל' תפילה. ועי' רי"פ פרלא עשין ג ד שהק' שהרמב"ם מנאה למצוה בפ"ע, בסהמ"צ ע' י, עי' ציון 52. ועי' פמ"ג א"א סי' ע ס"ק א. ועי' תוס' רע"א ברכות פ"ג מ"ג. וע"ע יחוד השם ציון 34.
  61. ברכות נז א. ועי' תדבא"ר פרשה ב ד"ה וירקידם: אפילו שאין בידו של אדם לא מקרא ולא משנה אלא משכים ומעריב לבית הכנסת ולבית המדרש וקורא קריית שמע בעבור שמי הגדול ומתפלל תפילה בעבור שמי הגדול שכרו מונח לפני ובלבד שיהא שמור מן העבירה. ועי' ירושלמי שקלים סוף פ"ג: כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש ואוכל פירותיו בטהרה וקורא ק"ש בבוקר ובערב יהא מבושר שבן עולם הבא הוא. ועי' ילקו"ש רמז תתלה, תתלו.
  62. מ"ב סי' נח ס"ק יא, בשם חז"ל.
  63. אבות דר"נ נוסחא ב פרק לח ד"ה עשרה דברים.
  64. ר"א בברכות מז ב; ר"מ בסוטה כב א.
  65. קהלת א.
  66. ברכות כו א; חגיגה ט ב.
  67. רבי תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו בברכות סג ב.
  68. שבת קיט ב.
  69. משנה ברכות יג א, וגמ' שם ב, ושם סא ב.
  70. עי' ציונים 51, 193, 523, 847, 886, 945, 969, 980, 1072, ועי' להלן הלכות נוספות.
  71. עי' ציון 92.
  72. עי' ציונים 193, 710, 783, 823, 951, 1162.
  73. לבוש סי' סג ס"ה. עי' ציונים 196, 711, 823, 952, 1073, 1170.
  74. עי' ציון 913.
  75. ספר היראה ד"ה ובקריאת שמע. ועי' ציון 1150.
  76. ירושלמי ברכות פ"א ה"ה. ועי' רש"ס שם בבאור דברי הירושלמי, שהיינו כסוברים שהפסוק הראשון לבדו, או הפרק הראשון לבדו, חיובם מן התורה, עי' לעיל, והשאר תקנ"ח, ועי' זו"ח שבציון הבא.
  77. ירושלמי שם, הובא בתוס' ברכות יב ב ד"ה בקשו, ובכלבו סי' י; עי' זו"ח רות (ל ב), הובא בב"י סי' סא: ר' יוחנן בן נורי אמר רבי יוסי בן דורמסקית משמיה דר' עקיבא, חסידים הראשונים תקנו ק"ש כנגד עשרת הדברות וגו', ועי' ציון הקודם. ועי' להלן שאף בקשו לקבוע עשרת הדברות בק"ש.
  78. כלבו שם. ועי' הפירוט בירושלמי שם, הובא בכלבו שם ובא"ר שם ס"ק א ובמ"ב שם ס"ק ב: אנכי ה' אלקיך, שמע ישראל. לא יהיה, יי' אחד. לא תשא, ואהבת, מאן דרחים לא משתבע בשמיה לשקרא. זכור, למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, זו שבת ששקולה כנגד כל המצות. כבד, למען ירבו ימיכם. לא תרצח, ואבדתם מהרה מאן דקטיל מתקטיל. לא תנאף, ולא תתורו, דאמר רב לוי ליבא ועינא סרסורי דחטאה וגו'. לא תגנוב, ואספת דגנך ולא דגן חברך. לא תענה, אני ה' אלהיכם אמת וגו'. לא תחמוד, וכתיב על מזוזות ביתך ולא בבית חברך.
  79. ירושלמי ברכות פ"ב ה"א, ופני משה שם. ועי' ציון 1156. ועי' ציון 914.
  80. ברכות יג ב. ועי' ציון 39. ועי' ציון 1158.
  81. ברכות יב ב. ועי' הגי' שלפנינו שם: חמשה דברים, ובפרטן אתה מוצא ששה, ועי' מהרש"א שם, שדעת מינים היא בכלל עול מצוות, וע"ש בשם הילקוט, שלא מנה מינות, ועי' מסוה"ש שם שי"ג ששה.
  82. במדבר טו. ברכות שם.
  83. במדבר שם. ברכות שם.
  84. במדבר שם. ברכות שם. ועי' כ"מ ק"ש פ"א ה"ב.
  85. במדבר שם.
  86. תהלים יד. ברכות שם.
  87. במדבר שם.
  88. שופטים יד. ברכות שם. וע"ע הרהור עבירה ציון 18.
  89. במדבר שם.
  90. שופטים ח. ברכות שם.
  91. תוס' ברכות יד ב ד"ה למה, ורא"ש שם פ"ב סי' ט.
  92. משנה ברכות יג א. ועי' נוסח שונה קצת בספרי פ' שלח פיסקא קטו ד"ה וראיתם: תקדום פרשה שיש בה קיבול מלכות שמים, ומיעט בה ע"ז, לפרשת והיה אם שמוע שאינה אלא ללמד, תקדום פרשה שהיא נוהגת ביום ובלילה, לפרשת ציצית שאינה נוהגת אלא ביום. ועי' פר"ח סי' סז ד"ה אמנם, שהוכיח מדברי ריב"ק שאף הפרשה השניה חיובה מן התורה, עי' ציון 45, שאל"כ פשוט שלא תקדם, ועי' כעי"ז בשושנים לדוד ותפא"י ברכות פ"ב מ"ב, ועי' שאג"א סי' ב ד"ה עוד הביא, שדחה שאין הקדימה תלויה במה שהיא מן התורה.
  93. ברייתא בברכות יד ב, כפי שנתבארה במסקנת הגמ' שם. ועי' כעי"ז בספרי שם: רשב"י אומר תקדום פרשת שמע שהיא ללמוד, לפרשת והיה אם שמוע שאינה אלא ללמד, ותקדום פרשת והיה אם שמוע שהיא ללמד, לפרשת ציצית שאינה אלא לעשות, שעל כך ניתנה תורה ללמוד וללמד ולשמור ולעשות.
  94. ברכות יב ב; ירושלמי ברכות פ"א ה"ה.
  95. במדבר כד ט. ברכות שם; עי' ירושלמי שם: ר' חונה אמר מפני שכתיב בה שכיבה וקימה. וע"ע זכירת-יציאת-מצרים ציון 72, טעם אחר למה שבקשו לקבעה.
  96. רש"י ברכות שם ד"ה כרע שכב.
  97. ר' יוסי בר' בון בירושלמי שם, ורש"ס שם.
  98. ר' אלעזר בירושלמי שם, והיינו בתורה במדבר שם, בנביאים מיכה ו ה, ובכתובים נחמיה יג ב.
  99. ברכות שם; ירושלמי שם. ועי' ברכות שם, שלא רצו לקבוע הפסוק הנ"ל בלבד, משום שכל פרשה שלא פסקה משה רבינו אין אנו פוסקים.
  100. ציון 195 ואילך.
  101. ר' נתן בברייתא, ור' יהודה אמר שמואל בברכות יב א, וע"ש שאף רבה בב"ח בקש לקבעם, ואמר לו ר' חסדא שכבר בטלום מפי תרעומת וגו', וכן אמימר בקש לקבעם, ואמר לו ר' אשי כבר בטלום וגו'; ר' מתנה ור' שמואל בר נחמן בירושלמי ברכות פ"א ה"ה.
  102. ירושלמי שם; עי' רש"י ברכות שם.
  103. כלבו סי' י, ע"פ המבואר בציון 77, שרמוזות הן בק"ש, וזה טעם קריאת פרשיותיה.
  104. מ"ב סי' סא ס"ק ב.
  105. עי' מלחמת ה' ר"ה ז ב, לענין בדיעבד, ורשב"ץ ברכות יג ב ד"ה אמר ר' יצחק, לענין במקום אנס, ע"פ מה שאמרו על רבי, בברכות יג ב, שלא היה קורא אלא פסוק זה לבדו, עי' ציון 31. ועי' ציון 1110.
  106. רבי אילא בריה דרב שמואל בר מרתא בשם רב בברכות יג ב. מלחמת ה' שם; רשב"ץ שם, וע"ש שהוא מטעם שהפסוק הראשון לבדו חיובו מן התורה, ועי' ציון 34. ועי' ציון 1173 שיש שפירשו דברי רבי אילא באופן אחר, שקרא השאר שלא בכוונה. ועי' ציון 33, שיש שפרשו שיצא י"ח מן התורה, אבל חייב לקרא השאר מדרבנן. ועי' פי' ר"ח (בש"ס וגשל) ברכות ב א ד"ה מאימתי, שהמתפלל קודם הזמן ויוצא י"ח בקריאת שתי פרשיות בק"ש שעל המיטה, עי' ציון 114, א"צ להעירו אם נרדם קודם שקראה, אלא לפסוק הראשון.
  107. ברכות שם.
  108. ברכות שם. רשב"ץ שם. ועי' אבי עזרי שבציון 49, שכ"כ בדעת הרמב"ם, וע"ש הטעם.
  109. עי' ציון הבא.
  110. עי' מלחמת ה' ר"ה (ז א) (ובהגהות שבמהדורת עוז והדר) שמשמע שלר' אחא הסובר שצריך כוונה למצוה בפרשה ראשונה כולה, עי' ציון 1113, קריאת כולה מעכבת.
  111. עי' ציון 288 ואילך.
  112. עי' רש"י ברכות ב א ד"ה עד סוף, שכך נהגו, ועי' רשב"א שם בדעתו, שהוא משום טורח ציבור, וע"ש שכ"ד הראב"ד ור' יצחק אבן גיאת והרבה מן הגאונים, ועי' כעי"ז במאירי ברכות ה א ד"ה ותלמיד, בשם י"מ. ועי' פנ"י שם, בדעת רש"י שלכתחלה יש לחזור ולקרא ג הפרשיות, אלא שבדיעבד יוצא בפרשה ראשונה שעל המיטה, ועי' כעי"ז במרומ"ש שם ד"ה והנה, שבשעה"ד יוצא בפרשה אחת, ות"ח יקרא שלשתן. ועי' ציון 42, פירוש אחר בדעת רש"י. ועי' ציון 1006 ואילך, מחלוקת אם ראוי לצאת יד"ח בק"ש שעל המיטה בלא ברכותיה.
  113. עי' תוס' ברכות שם ד"ה מאימתי; רא"ש ברכות פ"ב ה"ג. ועי' ציונים 37, 42, שי"ס שלא הקלו לצאת בקריאת חלק העיקרי של ק"ש על מיטתו, אלא כשקרא קודם לכן את שאר החלקים שמדרבנן, שסומכים לענין דרבנן על השיטות המקדימות הזמן.
  114. עי' רבינו יונה ברכות (א א) ד"ה ואיפסיקא, שאין יוצאים בק"ש שעל המיטה לפי שאין קורא אלא פרשה ראשונה ולא שניה; עי' פי' ר"ח ברכות ב א ד"ה מאימתי (הודפס בש"ס מהדורת וגשל) שהמתפלל קודם הזמן בערב צריך לקרא על מיטתו שתי הפרשיות הראשונות, וע"ש שמ"מ פרשת ציצית א"צ, לפי שא"צ לקראה בלילה, לסוברים כן, עי' ציון 115. ועי' ציון 106.
  115. ספרי פר' שלח פיסקא קטו ד"ה וראיתם: או יהא קורא שלש בערב כדרך שקורא שלש בשחר ת"ל וראיתם אותו, ביום ולא בלילה; עי' ירושלמי ברכות פ"א ה"ה: ר' סימון בשם רשב"נ, ע"ש והגית בו יומם ולילה, שתהא הגיות היום והלילה שוים, ורשב"א ומאירי ברכות יב ב, ופני משה שם, בבאור דבריו, שמפני כן תקנו בשחר אחת לאחריה ובערב שתים לאחריה, שבשחר קורא שלש פרשיות ושלש ברכות, הרי שש, ובערב שתי פרשיות וארבע ברכות, הרי שש, ועי' כעי"ז במדרש שוח"ט מזמור ו בשם ר' יהושע בן לוי, הובא בראשונים הנ"ל, וכ"ה בראבי"ה סי' קצו בשם מדרש אגדה, ועי' רוקח הקדמה להל' ברכות (לפני סי' שכ), בשם ר"ת. ועי' ר"ח שבציון 114. וע"ע ברכות-קריאת-שמע ציון 10, וע' זכירת-יציאת-מצרים ציון 97.
  116. עי' מדרש שוח"ט שם, והראשונים הנ"ל שהביאוהו.
  117. ברכות יד ב, ורש"י שם ד"ה הא וד"ה לא; ירושלמי ברכות פ"א ה"ו: תמן אמרין. ועי' להלן דברי אביי על מנהג בני בבל למעשה.
  118. חרדים על הירושלמי שם.
  119. רש"ס שם; עי' פני משה שם ומהר"א פולדא שם.
  120. ברכות שם. ועי' להלן שי"ח בגדר התחלה.
  121. ירושלמי שם: רבנן דהכא.
  122. חרדים על הירושלמי שם.
  123. ר' שמואל בר יהודה בברכות שם, בדעת בני א"י. ועי' לעיל שי"ס שאמירת ואמרת אליהם כבר חשובה התחלה.
  124. ברכות שם, הובא ברא"ש פ"ב סי' ט. ועי' דברי ר' בא בר אחא בירושלמי שם, לפי פירוש רש"ס שם, שאף הוא העיד שכן היה מנהג בני בבל, מהטעם הנ"ל.
  125. עי' רמב"ם ק"ש פ"א.
  126. ציון 94 ואילך.
  127. ציון 257 ואילך.
  128. ציון 96.
  129. עי' דברי רבי שמעון בן לקיש שלהלן; רמב"ם ק"ש פ"א ה"ד; שו"ע או"ח סי' סא סי"ג. ועי' דברי ר' יהודה בתוספתא פסחים פ"ג, ובברייתא פסחים נו א, וירושלמי שם פ"ד ה"ט, ש"כריכת שמע" שעשן אנשי יריחו שלא ברצון חכמים ולא מחו בידם (לדעת ר' יהודה ברייתא פסחים שם) היינו שלא אמרו: ברוך שם וגו'. ועי' ציון 703, שיש שפי' "כריכת שמע" באופנים אחרים, ועי' ציון 713, שיש סוברים שהיה זה לרצון חכמים. ועי' ציון 1008.
  130. עי' בראשית מט א.
  131. פסחים שם; עי' דברים רבה (וילנא) ואתחנן פרשה ב אות לה; רמב"ם שם; טור או"ח סי' סא.
  132. עי' שמות כד יח.
  133. דברים רבה שם אות לו, הובא בטור סי' תריט.
  134. ציון 709.
  135. פסקי ריא"ז ברכות פ"ב ה"א אות ד*, הובא בשה"ג ברכות (ח ב אות ד), הובאו בב"ח סי' סא ס"ח ובמ"א שם ס"ק יא; באה"ל שם ד"ה אחר, וראייתו מאנשי יריחו, עי' ציון 129, שלא מחו בהם, ומדין הקורא להגיה, שיצא באופנים מסוימים עי' ציון 1125, אף כשלא אמר ברוך שם וגו', וע"ש בסוף דבריו שנ' שמסתפק בדעתם אם צריך לאמרו מ"מ במקום שנזכר.
  136. עי' לבוש סי' סג ס"ה, ומ"א שם בדעתו; ח"א כלל כא ס"י; מ"ב סי' סג ס"ק יב. ועי' ח"א שם שחוזר לראש, ובאה"ל שם שמסתפק אם לראש או רק ברוך שם וגו'.
  137. ציון 35.
  138. מהרש"א ח"א פסחים נו א, בדעת רש"י שם, בדעת ר"מ שם, שפירש כריכת שמע שעשו אנשי יריחו באופן אחר, ולא שלא אמרו בשכמל"ו.
  139. עי' גמ' פסחים שלהלן; רמב"ם ק"ש פ"א ה"ד; טוש"ע סי' סא סי"ג.
  140. טור שם. ועי' ציון 776 ואילך.
  141. עי' ציון 130 ואילך.
  142. ר' שמעון בן לקיש בפסחים שם, וע"ש: אמר רבי יצחק, אמרי דבי רבי אמי: משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר, יש לה גנאי, לא תאמר, יש לה צער, התחילו עבדיה להביא בחשאי; רמב"ם ק"ש פ"א ה"ד; טור או"ח סי' סא. ועי' רש"י פסחים נו א ד"ה וכורכין, בשם י"ג, ומהרש"א שם בדעת המרדכי, בדעת ר' יהודה שם, שמה שהיו אנשי יריחו "כורכין את שמע" שלא ברצון חכמים, עי' ציון 129, היינו שהיו אומרים בשכמל"ו בקול, ולא בלחש, ועי' ציון 146, שרש"י כ' במקום אחר שעשו כדין בזה. ועי' דברים רבה (וילנא) ואתחנן פרשה ב אות לה, שאף יעקב אבינו אמרו בלחש.
  143. מ"ב שם ס"ק ל.
  144. עי' ציון 132 ואילך.
  145. דברים רבה שם אות לו, הובא בטור סי' תריט.
  146. רש"י פסחים נו א ד"ה מפני. ועי' רש"י שם, שאנשי יריחו שהיו כורכין את שמע, לראשונים שפירשו שהיינו שאמרו בקול, עי' ציון 142, זהו מפני שלא היו מינים ביניהם.
  147. פסחים נו א.
  148. ציון 1753 ואילך.
  149. ציון 156.
  150. טור סי' סא בשם רמ"ה, אם אפשר לבטלה בלא מחלוקת, וע"ש שאף אם א"א לעשות כן, מ"מ כ"א לעצמו ימנע מלאמרה.
  151. טור שם בשם רמ"ה, וראייתו מאמירת ברוך שם וגו', שאף אותה לא היו מוסיפים אם לא היה יעקב אומרה, עי' ציון 131; הגה"מ ברכות פ"א אות ח, הובא בב"י שם.
  152. ע"ע לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא. טור שם בשם רמ"ה.
  153. עי' ציון 164, וע"ש שבציבור משלימים לרמ"ח באופן אחר.
  154. עי' להלן. ועי' שו"ת מנחת אלעזר ח"ב סי' כח, על אשה, שיש לה רנ"ב איברים, כיצד תעשה.
  155. זו"ח רות (מהדורת הסולם אות קכה), הובא בב"י סי' סא, על הכתוב במשלי ג ח: רפאות תהי לשריך ושיקוי לעצמותיך. ועי' כעי"ז בתנחומא קדושים סי' ו: אמר ר' מני לא תהא קריית שמע קלה בעיניך, מפני שיש בה רמ"ח תיבות, כנגד אברים שבאדם, ומהם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אמר הקדוש ברוך הוא אם שמרתם שלי לקרותה כתיקנה, אף אני אשמור את שלכם.
  156. שבלי הלקט תפילה סי' טו, בשם כמה גאונים וראשונים; עי' המנהיג דיני תפילה אות סו; רוקח סי' שכ; טור סי' סא. ועי' ציון 149 ואילך, שי"ס שאין לאמרה. ועי' תקו"ז תיקון י עמ' כה ב, הובא בב"י שם, שבתחלה נהגו כן, ולאחמ"כ התקינו תקנה אחרת, לפי שזו יש בה הפסק, עי' להלן. ועי' ציון 164, שיש שכתבו תקנה זו למתפלל ביחידות.
  157. המנהיג שם; רוקח שם; טור שם, שי"נ כן. ועי' רוקח שם, שאפ' יחיד אומר אמן אחר ברכת עצמו. ועי' טור שם בשם רמ"ה שאין לומר אמן אא"כ שמע סיום הברכה שלפניה, שאל"כ הרי"ז הפסק, וכן אין לומר אמן כשסיים הברכה עם הש"צ, שהרי"ז עונה אחר ברכת עצמו, שאסור. ועי' ב"י שם, שבאמת אין חסרות אלא ג מילים, ודי באמירת א-ל מלך נאמן להשלים לרמח, ואמירת אמן אינה אלא משום ברכת הבוחר.
  158. תיקו"ז שם, וזוהר סוף וירא, וזו"ח שם, הובאו בב"י שם, וע"ש בשם מהר"י אבוהב, שכן נהגו ברוב המקומות. ועי' ב"י שם, שאין להקשות ע"ז ממה שפסקו שאין חוזר ואומר אמת, עי' ברכות יד ב, שהכוונה רק שאין לחזור על מילה אחת לבדה פעמיים. ועי' מ"ב שם ס"ק י, שאין לחזור על תיבת "אני".
  159. ב"י שם, וע"ש שכן מנהג ספרד; שו"ע שם ס"ג. ועי' מ"ב שם ס"ק ח, שכן המנהג ע"פ שו"ע ופמ"ג, שאומר אמת גם בפעם הראשונה, שלא להפריד בין אלוקיכם לאמת, וגם בפעם השניה, אלא שבשניה אינו ממנין רמח אלא מברכת אמת ויציב, וע"ש בשם עשרה מאמרות והגר"א, שלא יסיים בלחש בתיבת אמת כ"א כשחוזר ואומר בקול רם, שאל"כ יהיה רמ"ט.
  160. ב"י שם ורמ"א שם. ועי' דרכ"מ שם אות ב, ורמ"א שם, שהיחיד המתפלל בציבור, אם רוצה לחזור אף הוא כש"ץ, אין איסור בדבר, ועי' דרכ"מ שם בשם רבינו ירוחם, שמ"מ לא יחזור על תיבת אמת בלבד, שזהו כאומר שמע שמע, שמשתקים אותו, ועי' מ"א שם ס"ק ב, שאם שהה בינתים אין משתקים אותו.
  161. שו"ע שם. ועי' מ"א שם ס"ק א, ומ"ב שם ס"ק ט, שבמקום שאין נוהגים לחזור, אין למחות בידם.
  162. עי' להלן. ועי' ב"י שם בשם מהר"י אבוה"ב, שהוא בכלל מה שאמרו בברכות יד ב: אינו חוזר ואומר אמת.
  163. זו"ח שם, הובא בב"י שם, וע"ש שמ"מ הוא חסרון לא יוכל לתקון, שלא התפלל בציבור ולא השלים כראוי ג' תיבות, ועי' ציון הבא; שו"ע שם. ועי' ב"י שם ושו"ע שם, שענין הכוונה בט"ו ווי"ן הוא, לפי שט"ו פעמים וי"ו עולה צ', ושם ההויה עולה כ"ו, ועם ד' אותיותיו עולה ל', ושלש פעמים שלשים עולה צ', הרי שמכוין בט"ו ווי"ן לשלשה שמות. ועי' דרכ"מ שם אות א, ורמ"א שם בשם מהרי"ק ואגור, ביאור אחר בענין ט"ו ווין, כי ט"ו ווי"ן עולה למנין תשעים, והקריאה היא נחשבת לאחד, הרי צ"א, כמנין אמן, וכמנין שם בן ארבע אותיות בכתיבתו וקריאתו, והנה הוא ידוד אדני אמת (בדרכ"מ: ידוד אדני אמן), והם בעצמן השלש מלות של ה' אלהיכם אמת כמבואר ליודעי טעם השמות וגו'.
  164. דרכ"מ שם אות ג, שאין די בטו ווין לבד, שהרי אמרו ע"ז בזוהר שהוא מעוות לא יוכל לתקון, עי' ציון הקודם; רמ"א שם בשם יש שכתבו, ושכן נוהגים, וע"ש שכשמתפלל בציבור לא יאמר א-ל מלך נאמן. ועי' ציון 156, שיש שכתבו תקנה זו אף למתפלל בציבור.
  165. מ"א שם ס"ק ג.
  166. ב"י שם בשם מהר"י אבוהב, וע"ש בשמו שהמתפלל בציבור לא יאמר בעצמו אלא ישמע חזרה זו מפי הש"צ, ששומע כעונה.
  167. ב"י שם בשם ספר הפליאה (לא ב), ועי' ב"י שם, שגערו בו כל גדולי הדור.
  168. משנה שבת ט ב, וברייתא שם יא א, וגמ' שם בבאורן; עי' ירושלמי ברכות פ"א ה"ב: מפסיקין לק"ש וגו', ומהר"א פולדא שם; רמב"ם ק"ש פ"ב ה"ה; טוש"ע סי' קו ס"ג. ועי' תוס' שבת שם שמה שאמרו שם לג ב, שרשב"י ובנו בהיותם במערה התלבשו והתפללו, היינו שקראו ק"ש. ועי' מאירי שבת ט א בטעם הדבר, שאע"פ שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, מ"מ במצות ת"ת, שהתלמוד אינו אלא להביא לידי מעשה, היאך יפקיע את המעשה. ועי' ציון 55, שאחרונים כתבו בדעת הסוברים כן שק"ש היא מצוה בפ"ע, ולא בגדר ת"ת.
  169. מאירי ברכות יג ב ד"ה אמר שמע, וכעי"ז בריטב"א ורא"ה ושטמ"ק שם. ועי' רשב"א שם, שכ"כ בסתם, שמפסיקים מת"ת לק"ש לפסוק הראשון בלבד, מהמעשה ברבי שלהלן, ולא הזכיר שרבי היתה תורתו אומנותו.
  170. עי' ציון 31.
  171. ברכות שם, וראשונים הנ"ל. ועי' ציון 532, מחלוקת אם היה חוזר וגומרה אחר זמנה.
  172. תוס' הרא"ש שם, ורא"ש שם פ"ב סי' ג, ועי' ציון 31; רמ"א שם. ועי' באה"ל שם, שמצדד שאף המלמד לרבים אינו פטור מקריאת כולה אלא כשהתחיל קודם זמנה, אבל כשהתחיל אחר שהגיע זמנה, מפסיק לקריאת כולה.
  173. ב"י סי' ע, בדעת הטור שם; מ"ב סי' קו ס"ק ח.
  174. ירושלמי ברכות פ"א ה"ב, ופני משה שם. ועי' ירושלמי שם שהק' ממשנה ברכות פ"א מ"ב: כאדם הקורא בתורה, שמשמע שבעונתה חשובה יותר מתורה, ותי' בכמה אופנים שלרשב"י והדומים לו, אין חשובה יותר.
  175. ירושלמי שם.
  176. רבינו יונה ברכות ט ב, בבאור סברת הירושלמי. ועי' ציון 184 ואילך, על העוסק במצוה, אם חייב בק"ש.
  177. עי' ציון 26, שיש שפירשו דברי הירושלמי שעיקר מצות ק"ש היא לקרא פסוק מן התורה בבוקר ובערב, וחכמים קבעו פרשיות אלו. ועי' ציון 57, שיש שביארו בדבריו שק"ש אינה אלא תקנ"ח לקיום מצות ת"ת.
  178. כ"מ ק"ש פ"ב ה"ה בשם רבינו מנוח מ"ב סי' ע ס"ק טז.
  179. מ"ב שם.
  180. רמב"ם ק"ש פ"ב ה"ה, ועי' כ"מ שם, שמקורו ממה שאמרו בעיבור החודש, עי' להלן, וע"ש ובב"י סי' ע, מקור נוסף מירושלמי ברכות פ"ה ה"א: רבי ירמיה אמר העוסק בצורכי ציבור כעוסק בדברי תורה, והיינו כרשב"י שאינו מפסיק מעיסוקו בתורה, עי' ציון 174; שו"ע סי' ע ס"ד. ועי' מ"ב שם ס"ק יז, שמדייק מהשו"ע שאם התחיל באיסור אחר זמן ק"ש, מפסיק, ושם בשם פמ"ג שאף בזה אינו מפסיק. ועי' מ"ב שם ס"ק יח שאם יכול להפסיק ולקרא ולחזור לעסקי הרבים ללא טורח, יעשה כן. ועי' מ"ב שם ס"ק יט, שמ"מ הפסוק הראשון ובשכמל"ו, יעשה מה שיכול לקראו, לפי שהוא דבר קצר ואפשר לעשותו אף בשעת העסק בצ"צ. ועי' כ"מ שם בשם רבינו מנוח שלא נפטרו העסוקים בצ"צ אלא בדורות הראשונים שהיו עוסקים לש"ש (וע"ש שמ"מ אף בדורות הללו פטורים כשאין מי שיעשה, וצ"ע) ועי' כ"מ שם שכ' שד"ז אין לו טעם.
  181. תוספתא ברכות פ"ב.
  182. שבת יא א.
  183. מאירי שבת ט ב.
  184. עי' רבי בתוספתא ברכות פ"ב; ר' חנניה בן עקביא בברייתא סוכה כו א.
  185. ת"ק ור' חנניה בן עקביא בתוספתא ברכות שם, ובברייתא בירושלמי ברכות פ"א ה"ב וביכורים פ"ג ה"ג; עי' רבינו יונה שבציון 176.
  186. משנה וברייתא ברכות טז א; עי' רמב"ם ק"ש פ"ב ה"ד; עי' שו"ע סי' סג ס"ח.
  187. ציון 852 ואילך.
  188. משנה ברכות כ א; רמב"ם ק"ש פ"ד ה"א; טוש"ע או"ח סי' ע ס"א. ועי' מ"ב שם ס"ק א, שאין חייבות אפ' מדרבנן.
  189. גמ' שם ב.
  190. גמ' שם. ועי' ציון 51, שאף לסוברים שיש לאו בק"ש, מ"מ אין גדרו אלא לקיים העשה, ולפיכך נשים פטורות אף מן הלאו. ועי' ירושלמי ברכות פ"ג ה"ג, טעם אחר לפטרן, מן הכתוב: ולמדתם אותם את בניכם, שדרשו, ולא את בנותיכם.
  191. ציון 214 ואילך.
  192. משנה ברכות כ א. ועי' ירושלמי שם טעם אחר לפטרו, שנאמר: שמע ישראל וגו' ה' אחד, את שאין לו אדון אלא הקב"ה, יצא העבד שיש לו אדון אחר, ועי' קר"א ברכות ג א סוף אות יז, ופמ"ג א"א סי' ע ס"ק א, ומנ"ח מ' תכ, וע"ע חציו עבד וחציו בן חורין ציון 612 ואילך.
  193. אהל מועד ק"ש ש"ב נ"ג, הובא בב"י סי' ע; ב"ח שם ס"א, ומ"ב שם ס"ק ד בדעתו, שהוא מצד הדין ולא חומרא.
  194. לבוש שם, ומ"ב שם ס"ק ד ושעה"צ שם ס"ק ה בדעתו; עולת תמיד שם; עי' שעה"צ שם שהביא אחרונים נוספים.
  195. שו"ע שם ס"א, ועי' מ"ב שם ס"ק ד בדעתו, שמצד הדין פטורים.
  196. רמ"א שם. ועי' לבוש שם, ומ"ב שם ס"ק ה בדעתו, שזו כוונת השו"ע שבציון הקודם, ועי' ציון הבא. ועי' לבוש שם שיאמרו אף: ברוך שם וגו', ועי' ציון 73.
  197. נחלת צבי שם אות א, ומ"ב שם ס"ק ה בדעתו, בדעת השו"ע שם.
  198. משנה ברכות כ א. ועי' ירושלמי ברכות פ"ג ה"ג, בטעם הדבר, שנאמר: למען תהיה תורת ה' בפיך, בשעה שהוא תדיר בה.
  199. עי' רש"י ותוס' שם ורא"ש שם פ"ג סי' יג וטור ואו"ח סי' ע.
  200. ציון 144 ואילך.
  201. ציון 220 ואילך.
  202. ציון 324.
  203. ציון 339 ואילך.
  204. ציון 51 ואילך.
  205. ציון 49 ואילך.
  206. ציון 138.
  207. ציון 164 ואילך.
  208. ציון 41.
  209. עי' לעיל. עי' רמב"ם ק"ש פ"ד ה"ז.
  210. משנה ברכות טז ב. ועי' גמ' שם יז ב, שאמר ר' יוחנן שמוחלפת השיטה, וזו היא דעת רשב"ג.
  211. רי"ף שם (י א); רמב"ם ק"ש פ"ד ה"ז.
  212. משנה שם טז ב. ועי' גמ' שם יז ב, שאמר ר' יוחנן שמוחלפת השיטה, וזו היא דעת ת"ק.
  213. גמ' שם יז ב.
  214. רש"י שם ד"ה לא כל.
  215. רא"ש ברכות פ"ב סוף סי' טו.
  216. ציון 51 ואילך.
  217. ציון 60 ואילך.
  218. ציון 352 ואילך.
  219. רמב"ם ק"ש פ"ד ה"ז.
  220. ראב"ד שם.
  221. תוס' ברכות יז ב ד"ה רב שישא; עי' ראב"ד ק"ש פ"ד ה"ז; עי' שו"ע סי' ע ס"ג. ועי' טור סי' ע בשם מהר"מ מרוטנבורג, שמשמע שהיום אינו פטור כלל, ולא רק שאם רצה לקרא קורא.
  222. מגדל עוז שם.
  223. דברים ו ז, יא יט.
  224. משנה ברכות י ב, לדעת ב"ה, ועי' חי' הרא"ה שם, ותפא"י בועז ברכות פ"א אות ב, שאף ב"ש, הלמדים דרשה אחרת מן הכתוב הזה, עי' ציון 786, מודים אף לדרשה זו, ועי' ציון 253.
  225. עי' ציון 1 ואילך.
  226. אבות פ"ב מי"ג.
  227. רש"י ורבינו יונה שם.
  228. ברכות י ב, מדיוק המשנה שם ט ב. ועי' תוס' שם י ב ד"ה גדול, שהכוונה שגדול מהעוסק בתורה פעם אחרת, שלא בשעת ק"ש.
  229. לבוש סי' נח ס"ב; מ"ב סי' נח ס"ק ה, ועי' ציון 883.
  230. פר"ח סי' מו ס"ט; פמ"ג א"א סי' פט ס"ק ד; מ"ב סי' נח ס"ק ה.
  231. עי' ציונים 38, 44, 47, שהקורא ק"ש קודם התפילה משום שכשיגיע לקריאתה במקומה יהא זה אחר זמנה, די לו בקריאת החלק שחייבים בו מן התורה, הפסוק הראשון, או הפרק הראשון או שני הפרקים הראשונים. ועי' רבינו יונה ברכות א א, שהקורא ק"ש קודם זמנה בלילה, די לו לקרא שתי הפרשיות הראשונות לאחמ"כ בזמנה. ועי' ציון 47, על פרשת ויאמר, שי"ס שצריך לקראה בזמנה לקיים מצות זכירת יציאת מצרים.
  232. עי' להלן; פנ"י ברכות ט ב על רש"י ד"ה מתפלל ביום, וע"ש ב ב ד"ה וכל זה.
  233. עי' ציונים 260, 274.
  234. סדר זמנים (חבר) סי' א אות א. ועי' רשב"א ברכות ב ב בשם ר' האי. ועי' ציונים 261, 275.
  235. עי' ציון 401. עי' ברכות ח ב: לעולם ליליא הוא, ורש"י ותוס' שם.
  236. עי' ציונים 265, 270, 279. פנ"י ברכות ב א בד"ה לכן פי' ר"ת; עי' ב"ח סי' רלה ס"ד; עונג יו"ט סי' יד ד"ה ומעתה נ"ל.
  237. עי' ציון 329. ע"ש ט א: לעולם יממא הוא, ורש"י ותוס' שם; סדר זמנים שם סוף אות א.
  238. עי' ציון 288 ואילך, 326.
  239. רש"י ברכות ב א ד"ה עד סוף, ושם ב ב ד"ה סיפא, ושם ד א ד"ה אי כר"א וד"ה לימרו.
  240. עי' ציון 255.
  241. עי' רש"י ברכות ב א ד"ה עד סוף; תוס' מגילה כ ב ד"ה והיה; תוס' הרא"ש ברכות ב ב ד"ה ואע"פ, ושטמ"ק שם ד"ה ת"ש; ראש יוסף ברכות ב א ד"ה וסבור הייתי, ופמ"ג מ"ז סי' רלה ס"ק ב.
  242. עי' להלן. ועי' קר"א ברכות ג א אות טו, יח, בדעת הירושלמי שלהלן הסובר כן לדעתו, בטעם שגדר הזמנים הוא יום ולילה, שמצות ק"ש היא תקנ"ח לקיים מצות ת"ת שזמנה הוא ביום ובלילה, ועי' ציון 57.
  243. עי' אבן האזל ק"ש פ"א ה"א אות ג, בדעת הסוברים כן. ועי' סדר זמנים שם, שכן דעת ב"ש בברכות יא א, שדרשו הלכה ממה שנאמר בשכבך ובקומך ולא נאמר בערב ובבקר, הרי שלדעתם הגדר האמיתי הוא הערב והבוקר.
  244. עי' ציון 255. רשב"א ברכות ב ב, בשם ר' האי גאון, ואבן האזל שם בדעתו. ועי' רשב"א שם בשם ר' האי שכ"כ אף בדעת הסוברים שהזמן מתחיל בשקיעת החמה, עי' ציון 264, שלדעתם מאז חשוב כבר לילה, ועי' כעי"ז בסדר זמנים שם אות א.
  245. עי' ציון 297 ואילך.
  246. עי' סדר זמנים שם אות ב; קר"א ברכות ג א אות טו. ועי ציון 299.
  247. עי' ציון 278.
  248. עונג יו"ט סי' יד ד"ה ולפי זה. ועי' ציון 280.
  249. עי' ציונים 260, 274.
  250. עי' ציון 335 ואילך, תנאים רבים הסוברים שזמנה אחר עלות השחר.
  251. קר"א שם אות טו, יח, ודייק כן מדברי מלחמת ה' ברכות (ב ב). ועי' ציונים 284, 418.
  252. דברי ירמיהו ק"ש פ"א ה"א, וע"ש שביאר לפי"ז דעת התנאים שנחלקו בזמני הקריאה, וכן ביאר בזה דברי כמה ראשונים.
  253. פנ"י ברכות י ב, ועונג יו"ט סי' יד ד"ה ונראה לי, בדעתו, בדעת ב"ש במשנה שם.
  254. משנה ברכות ב א, ועי' גמ' שם ג א, שתי לשונות אם ר"א הוא שאמר כן במשנה, שלא כאמור בשמו בברייתא שלהלן, ושני תנאים הם בדעתו, או שבמשנה הם דברי ת"ק ולא ר"א, ועי' רי"ף שם (א ב), שלשתי הלשונות אף חכמים במשנה סוברים כן; ברייתא שם ב ב: וחכמים אומרים משעה שהכהנים זכאים לאכול בתרומתן, וכ"ה בתוספתא ברכות פ"א ה"א; ברייתא שם: ר' יהושע אומר משעה שהכהנים מטוהרים לאכול בתרומתן.
  255. ברייתא ברכות שם, ותוספתא שם: סימן לדבר צאת הכוכבים; גמ' שם ב א; ירושלמי ברכות פ"א ה"א. ועי' רבינו יונה ברכות (א ב), שצה"כ היינו בכוכבים בינונים, וכיון שאין בקיאים בהם, צריך ליזהר עד שיראו הקטנים, וכ"כ בשו"ע סי' רלה ס"א, ועי' אהל מועד ק"ש דרך ג סוף נתיב א, שלענין ק"ש משעה שנראים שני כוכבים נקרא לילה, ועי' ב"י שם, שהק' מנין לו זאת. ועי' ציון 296, לענין קריאה בין השמשות.
  256. עי' ציון 244, שיש שפרשו כן בדעת הסוברים שהזמנים הם היום והלילה, ולא זמן שכיבה וקימה.
  257. עי' ציון 241, שיש שפרשו כן בדעת הסוברים שהזמנים הם זמן שכיבה וקימה, ולא היום והלילה.
  258. עי' ר' חנינא בברייתא ברכות ב ב, ושם דעת ת"ק בברייתא אחרת. וע"ש, ובתוספתא ברכות פ"א ה"א, דעת ר"מ (ובירושלמי ברכות פ"א ה"א מובא בשם ר' חייא) שהזמן הוא משעה שבני אדם נכנסים לאכול פתם בערבי שבתות, שהוא הוא הזמן שהעני נכנס לאכול, עי' ציון הבא. ועי' להלן, שיעור אחר בשם ר"מ, ועי' גמ' שם ג א, ששני תנאים הם בדעת ר"מ. ועי' תוס' ברכות ב ב ד"ה משעה, שמה שאמרו משהעני נכנס וגו', הכוונה מעט קודם, ע"ש טעמו.
  259. גמ' שם ומאירי שם. ועי' ציון הקודם. ועי' המאירי שם בבאור הענין, שבערבי שבתות אוכלים מוקדם יותר לפי שהכל מוכן מבע"י.
  260. מסקנת הגמ' שם. ועי' ירושלמי שם, שהוא קרוב לזמן צה"כ, שמדובר בבני כפרים קטנים, שסועדים בליל שבת סמוך לצה"כ. ועי' רש"י ברכות שם ד"ה בערבי, שמשמע שהעני אוכל מוקדם משאר בני אדם, לפי שאין לו נר להדליק בסעודתו. ועי' מאירי שם שאוכל מוקדם משאר בנ"א לפי שאוכל פת במלח ואינו מתעכב בהכנת סעודה.
  261. רשב"א ברכות ב ב בשם ר' האי גאון. ועי' ציון 234.
  262. ברייתא ברכות שם. ועי' ציון 254, על הסתירה בדברי ר"א.
  263. רש"י שם ד"ה משעה שקדש. ועי' רשב"א שם ב ב בשם ר' האי, ומאירי שם, שהוא תחילת השקיעה. ועי' תוס' שם ב א ד"ה מאימתי, שהוא מבעוד יום.
  264. רשב"א שם בשם ר' האי.
  265. עונג יו"ט סי' יד ד"ה ומעתה נ"ל.
  266. ברייתא שם. ועי' לעיל, שיעור אחר בשם ר"מ, ועי' גמ' שם ג א, ששני תנאים הם בדעת ר"מ.
  267. רש"י שם ד"ה משעה שהכהנים.
  268. ע"ע. גמ' שם.
  269. רש"י שם ד"ה ה"ג.
  270. עונג יו"ט שם.
  271. ברייתא שם.
  272. רש"י שם ד"ה נכנסין, הפירוש הראשון.
  273. רש"י שם, הפירוש השני; עי' תוס' שם ב א ד"ה מאימתי: סעודת ערב שבת.
  274. רש"י שם; המאירי שם. ועי' רשב"א ברכות ב ב בשם ר' האי, שמשמע כן.
  275. רשב"א שם, לסוברים שזמן ק"ש תלוי בזמן שכיבה ולא ביום ולילה, עי' ציון 234.
  276. תוס' שם.
  277. ע"ע מנחה וע' פלג המנחה.
  278. ר"ת בתוס' שם ב א ד"ה מאימתי וברא"ש שם פ"א סי' א; עי' תוס' שם ב ב ד"ה אמר ליה; עי' תה"ד סי' א, שהביא כמה ראשונים שכ"כ.
  279. פנ"י שם בד"ה לכן פי' ר"ת; ב"ח סי' רלה ס"ד. ועי' ציון 236.
  280. עי' תוס' שם ב ב ד"ה אמר ליה, ועונג יו"ט סי' יד ד"ה ולפי זה, בדעתו. ועי' ציון 248.
  281. הרא"ש שם.
  282. ציון 372 ואילך.
  283. עי' פנ"י שבציון הבא, שגדר זמן שכיבה הוא אחד משלש אפשרויות: או כל אחד ואחד קודם שכיבה שלו, או זמן שכיבה לרוב בני אדם, או מיד משיתחיל זמן שכיבה לשום אדם, וכל התנאים מסכימים על אחד מהם, שהוא הגדר הנכון מן התורה.
  284. עי' פנ"י ברכות ב ב ד"ה וכל זה, שחכמים תקנו זמן סמוך לאכילה, לפי שרצו להקדים ק"ש לתפילה, ורצו שיתפלל קודם אכילה, ומחלוקת התנאים היא בתקנה זו. וע"ש שאע"פ שהזמן שמדרבנן הוא קודם הזמן שמן התורה, מ"מ אין בזה עקירת דבר מן התורה, לפי שיוצאים י"ח בק"ש שעל המיטה, עי' ציון 42. ועי' פנ"י ברכות ג א סוף ד"ה עד סוף: זמן קריאת שמע ותפילה אינן מן התורה אלא מדרבנן. ועי' ציון 464. ועי' כעי"ז בקר"א שבציון 251, בדעת הסוברים שזמן ק"ש מתחיל אחר תחילת הלילה והיום, שהגדר היסודי הוא הלילה והיום, וחכמים תקנו זמנים מאוחרים יותר, אלא שלדעתו י"ס שאף הגדר היסודי של יום ולילה, אינו אלא מדרבנן, עי' ציונים 242, 418.
  285. עי' מפרשי הירושלמי שבציון הבא, בדעת הירושלמי; רי"ף ברכות (א ב); עי' רש"י שם ב א ד"ה עד סוף; רמב"ם ק"ש פ"א ה"ט; רבינו יונה ברכות (א א, ב), ושם בשם ר' האי; רשב"א שם ב א, בשם כל הגאונים; ריטב"א שם ג א בשם הגאונים; טוש"ע סי' רלה ס"א. ועי' ציון 255, על אלו כוכבים מדובר.
  286. עי' ירושלמי ברכות א א: תני הקורא קודם לכן לא יצא י"ח, ופני משה וחרדים ורש"ס ורח"ק שם, שהיינו קודם צה"כ, וכ"ה בירושלמי שם להלן: בערב לא יצא י"ח; רבינו יונה שם, ושם בשם ר' האי.
  287. רבינו יונה שם, ושם בשם ר' האי; שו"ע שם.
  288. ירושלמי שם, הובא ברש"י שם וברבינו יונה וברשב"א שם. ועי' רשב"א שם בבאור המנהג שבירושלמי, שהתפללו ערבית מבעוד יום, והתירו להם לעשות כן מפני טורח הציבור, שאל"כ היה כל אחד הולך לביתו ולא היו מתפללין בצבור, ופעמים היו שוכחין ולא היו מתפללין כלל, ובתפילה זו שמבע"י היו קוראים ק"ש כדי לעמוד בתפילה מתוך ד"ת, ולא לצאת י"ח. ועי' ציונים 112, 1006 ואילך, שהקוראים ק"ש של ערבית קודם הלילה, לסוברים שאין יוצאים בה יד"ח, י"ס שיוצאים יד"ח בק"ש שעל המיטה, ועי' תוס' ברכות ב א, ורבינו יונה שם (א א) כמה טעמים שאין יוצאים בה, ועי' ציון 1007.
  289. עי' ראשונים שלהלן, שכן נהגו בזמנם.
  290. עי' לעיל. ר"ת בתוס' ברכות ב א ד"ה מאימתי, וברשב"א שם, ובריטב"א שם ג א; עי' תה"ד סי' א, שהביא כן מכמה ראשונים.
  291. עי' לעיל. ר"י בתוס' ברכות שם.
  292. עי' ר"ת בתוס' שם, ומהר"א פולדא לירושלמי שם בדעתו.
  293. רא"ש ברכות פ"א סי' א; המאור שם (א ב); המאירי שם ב א. וע"ע טרחא דציבורא ציון 102 ואילך. ועי' המאירי שם, שמ"מ המדקדקים קוראים אותה בזמנה אחר צאה"כ. ועי' המאור שם, שהקורא בביתו שלא באנס, אין לו להקדים כציבור, אלא לקראה בזמנה.
  294. עונג יו"ט סי' יד ד"ה ולפי זה יש, ועי' ציון 334, על מקור שיטה זו מדרשת הכתובים.
  295. ריטב"א ברכות ג א סוף ד"ה ולענין מאימתי, ולדעתו צריך לחזור ולקרא הפסוק הראשון לבדו, שהוא לבדו חיובו מן התורה, עי' ציון 37; שאג"א סי' ג ד"ה ועתה נבא, בדעת רש"י שם ב א ד"ה עד סוף, ולדעתו צריך לחזור ולקרא כל הפרשה הראשונה, שחיובה מן התורה, עי' ציון 42.
  296. עי' ציון 255.
  297. עי' ירושלמי ברכות פ"א ה"א, שבין השמשות ספק הוא לענין ק"ש, ועי' רש"ס שם ד"ה ד"ה קודם לכן, וביאור רח"ק שם ד"ה הקורא קודם, שמשמע שהיינו לסוברים שהזמן בצה"כ. וע"ע בין השמשות ציון 112.
  298. עי' ציון 962. ירושלמי שם.
  299. עי' ציון 246.
  300. עי' ציון 241.
  301. ראש יוסף ברכות ב א ד"ה וסבור הייתי, ופמ"ג מ"ז סי' רלה ס"ק ב.
  302. משנה ברכות ב א. וע"ע אשמורה ציון 47.
  303. עי' ברייתא שם ג א: ר"א אומר שלש משמרות הוי הלילה.
  304. דברים ו ז, יא יט.
  305. רש"י ברכות ג א ד"ה לאו ר"א, ושם ד א ד"ה אי כר"א וד"ה לימרו.
  306. רש"י שם ב א ד"ה עד סוף.
  307. ר"ג במשנה שם ב א; עי' רשב"י בברייתא שם ח ב, ובירושלמי שם פ"א ה"א. ועי' אדר"נ סוף פ"ב: ר"ג אומר עד קרות הגבר.
  308. ר' יהודה בשם שמואל בברכות ח ב. וע"ש שלדעת "יש אומרים", כן דעת ר' אחא בר חנינא בשם ר' יהושע בן לוי.
  309. רש"י שם ד ב ד"ה ואי, וד"ה לימרו; החינוך מ' תכ.
  310. החינוך שם; פסקי רי"ד ברכות ד ב.
  311. עי' רש"י ברכות ג א ד"ה לאו ר"א; רא"ש ברכות פ"א סי' ט; רשב"א שם ט א ד"ה ובני; שטמ"ק שם ח ב ד"ה מתני'; טור סי' רלה; חרדים על הירושלמי ברכות פ"א ה"א סוף ד"ה אף בשחרית כן. ועי' ציון 510 ואילך, מחלוקת בק"ש אם לעולם צריך לקראה בתחילת זמנה או שניתן להמתין לסופו.
  312. רא"ש שם; רשב"א שם; שטמ"ק שם; טור שם; פסקי ריא"ז ברכות פ"א ה"א אות ד, הובא בשה"ג ברכות (ב א); שאג"א סוף סי' ד; עי' באה"ל סי' רלה ד"ה וזמנה, שמכריע להקל כן בשעה"ד.
  313. עי' להלן.
  314. רי"ף ברכות (ב א).
  315. רי"ף שם; רמב"ם ק"ש פ"א ה"ט; שו"ע סי' רלה ס"ג.
  316. רא"ש שם, שר"ג ורשב"י מודים לדברי ר"ע שלהלן, שבמקום אנס קורא עד הנה"ח; עי' רשב"א שם ח ב ד"ה והא, בדעת רשב"י.
  317. עי' ציון 334.
  318. עי' ציון 333.
  319. עי' תוס' שם ח ב בדעת רשב"י שם, וע"ש שהיינו אפילו לסוברים שלענין שאר מצוות חשוב לילה עד הנה"ח, מ"מ מאחר ואנשים קמים אז, שוב אינו זמן שכיבה.
  320. משנה ברכות ב א. וע"ע חצות ציון 108.
  321. ברייתא וגמ' ברכות ד ב, וגמ' שם ט א. ועי' אדר"נ סוף פ"ב. ועי' ברייתא שם ד ב: חכמים עשו סייג לדבריהם, כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר: אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא, ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל, וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה, אבל אדם בא מן השדה בערב, נכנס לבית הכנסת, אם רגיל לקרות קורא, ואם רגיל לשנות שונה, וקורא קריאת שמע ומתפלל, ואוכל פתו ומברך, וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, וע"ע חיבי מיתות בידי שמים ציון 321.
  322. ר' יסא בשם ר' יוחנן בירושלמי ברכות פ"א ה"א, שהלכה כחכמים.
  323. רשב"א ברכות ט א ד"ה ובני; רבינו יונה ברכות (א א) ד"ה ויש להקשות, בשם י"א.
  324. עי' ברכות ט א: רבנן כוותי סבירא להו, וחייבין אתם, והאי דקאמרי עד חצות, כדי להרחיק אדם מן העבירה.
  325. רבינו יונה שם, ועי' קוה"ע סי' סט ס"ז; שאג"א סי' ד בדעת הרמב"ם ק"ש פ"א ה"ט. ועי' ירושלמי ברכות פ"א ה"א: ואית דבעי מימר, ופני משה וחרדים ורש"ס שם, שמשמע קצת שלדעת חכמים אחר שעבר חצות אין לקרא.
  326. ברייתא ברכות ב ב. ועי' גמ' שם, שזהו זמן אחר מהזמנים הנ"ל, האמורים במשנה.
  327. רש"י ברכות שם ד"ה סיפא ודאי.
  328. עי' ברכות ח ב: פעמים שאדם קורא וגו' אחת קודם הנה"ח וגו' ויצא בן י"ח וגו' של לילה. ועי' מנ"ח מ' תכ, שאי"ז בגדר תשלומין, אלא שזהו זמנה, ולפיכך גר שנתגייר, וכן קטן שהביא ב שערות, קודם הנה"ח חייב לקרא.
  329. עי' איכא דאמרי שם, שכן דעת ר' אחא בר חנינא בשם ריב"ל להלכה.
  330. עי' ברכות ט א: לעולם יממא הוא, ותוס' שם ד"ה לעולם. וע"ע יום ציון 9 ואילך.
  331. גמ' שם, ורש"י שם ד"ה משום. ועי' ציון 237.
  332. רי"ף ברכות (ב א, ב), ע"פ דברי ר' יהושע בן לוי שם ט א לענין חכמים שהשתכרו בהילולא: כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעה"ד; רא"ש שם פ"א סי' ט; עי' מלחמת ה' שם (ב א, ב).
  333. רי"ף שם; רמב"ם ק"ש פ"א ה"י; רא"ש שם; סמ"ג ע' יח; שו"ע סי' רלה ס"ד, נח ס"ה.
  334. עונג יו"ט סי' יד ד"ה ונראה לי לישב, ומדייק כן מדברי מלחמת ה' ברכות (ב א) בסוף העמוד. ועי' ציונים 294, 411.
  335. רשב"א ברכות ח ב ד"ה והא, ובעה"מ שם (ב ב), ועי' רשב"א שם שדייק כן מדברי ריב"ל שאמר שם: כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד, היינו באנס, שמשמע שר"ש בשם ר"ע התיר אפ' בל"ז.
  336. משנה ברכות ט ב.
  337. עי' ציון 372, ש"אחרים" סוברים שהזמן הוא משיראה חבירו רחוק ד"א ויכירנו, ועי' ירושלמי שלהלן בסמוך ששיעור זה שוה לזמן שיכיר בין תכלת ללבן; עי' תוס' ברכות ח ב ד"ה לא, והגה"ה על הגליון שם, שאף רשב"י שאמר בברייתא שם שזמנה אחר עלוה"ש, כוונתו משיכיר בין תכלת ללבן, ועי' ציון 355; עי' רשב"א ברכות שם, בדעת רשב"י שם, שבדיעבד יצא מעלוה"ש, ובשעה"ד מותר לעשות כן, אבל לכתחלה צריך לקרא משיכיר בין תכלת ללבן; רא"ש ברכות פ"א סי' י, בדעת אביי ברכות ט ב, שאמר שראוי לקרא כותיקין, עי' ציון 484 ואילך, שמ"מ עיקר הזמן משיכיר בין תכלת ללבן, ועי' פר"ח סי' נח סוף ד"ה זמן ק"ש, שכ"כ אף בדעת הרשב"א בדעת אביי.
  338. ברכות ט ב; ירושלמי שם פ"א ה"ב.
  339. רש"י ברכות שם ד"ה בין תכלת, ועי' ציון 348, שרש"י במקו"א פי' בע"א.
  340. תוס' שם ד"ה אלא, ותוס' הרא"ש שם, ורבינו יונה שם (ד ב), ורא"ש ברכות פ"א סי' י, ומפרשי הירושלמי שם. ועי' תוס' ורא"ש שם שדייקו כן מהברייתא שלהלן בסמוך: ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת וגו' זו ק"ש, ועי' תוס' הרא"ש שם שדייק כן מהירושלמי שלהלן בסמוך: וראיתם אותו, מן הסמוך לו. ועי' רבנו יונה שם שי"מ שהיינו בין בגד תכלת לבגד לבן אחר, ודחה פי' זה.
  341. עי' תוס' ח ב ד"ה לא, והגה"ה על הגליון שם.
  342. ירושלמי ברכות פ"א ה"ב. ועי' להלן תנאים שאמרו שזמן ק"ש הוא משיראה את חבירו וגו'.
  343. רשב"א ברכות ט ב ד"ה אמר אביי, וב"י סי' נח בדעתו.
  344. במדבר טו לט.
  345. ירושלמי שם.
  346. פני משה שם ד"ה כיני. ועי' חרדים שם, שהמקור לכך שהרמז מתייחס לק"ש, הוא מהדרשה בברייתא שלהלן בסמוך: ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת, ואיזו זו זו ק"ש.
  347. מנחות מג ב. ועי' תוס' שם, שלסוברים שק"ש דרבנן, דרשה זו היא אסמכתא.
  348. עי' רש"י מנחות שם, ועי' ציון 339.
  349. רבינו יונה ברכות שם (ד ב) ד"ה מתני'; ריטב"א ברכות שם.
  350. עי' תוס' ברכות ח ב ד"ה לא (לפי ההגהה שעל הגליון שם) וככבא דשביט שם בדעתו, שאין לקרא קודם אפ' בשעה"ד, וכן מצדד בדעתו בחודש האביב שם בדעתו, שאין יוצא אפ' בדיעבד, ועי' ככבא דשביט שם שפי' כן אף בדעת הב"י שבציון הבא בדעת התוס' שם; עי' מלחמת ה' ברכות שם (ב ב) שמצדד כן; עי' פי' חרדים על הירושלמי ברכות פ"א ה"א ד"ה משכימין היו, בדעת הברייתא שם הסוברת שאנשי משמר שהיו מקדימים לקרא ק"ש, עי' ציון 504 ואילך, שקראו אחר עלוה"ש, ואעפ"כ לא יצאו ידי חובה אע"פ שהיתה שעת הדחק.
  351. עי' רבינו יונה שם וריטב"א שם, בדעת ת"ק במשנה ברכות ט ב, שיוצא בשעה"ד מעלוה"ש; רשב"א שם ח ב ד"ה ולענין קריאה, בדעת רשב"י שם, שמה שאמר שיצא כשקרא מעלוה"ש היינו דוקא בשעה"ד או בדיעבד, אבל לכתחלה אין לקרא עד שיכיר; ב"י סי' נח ד"ה ומ"ש רבינו והוא, בדעת תוס' ברכות שם ד"ה לא (לפי גירסת ההגהה על גליון התוס' שם), בדעת רשב"י שם, ועי' ציון הקודם. ועי' ציון 383, שיש שכ"כ בדעת הסוברים שזמנה משיראה את חברו רחוק ד"ה ויכירנו (שי"ס שזמנה שוה למשיכיר בין תכלת ללבן, עי' לעיל), שבדיעבד ובשעה"ד יוצא מעלוה"ש.
  352. רשב"א ברכות ח ב ד"ה ולענין קריאה וד"ה קצרו. ועי' ציון 384 שיש שכ' שהלכה כסוברים שזמנה לכתחלה משיכיר את חברו, (שי"ס שהוא שוה למשיכיר בין תכלת ללבן, עי' לעיל) ובדיעבד ובשעה"ד מעלוה"ש.
  353. משנה ברכות ט ב. ועי' ירושלמי שם פ"א ה"ב: בין תכלת לכרתן.
  354. עי' רש"י שם; רבינו יונה שם (ד ב); ריטב"א שם.
  355. עי' להלן שי"ס שהזמן הוא משיכיר בין זאב לכלב או בין חמור לערוד, ועי' ירושלמי שלהלן בסמוך שזמנים אלו שוים לזמן שיכיר בין תכלת לכרתי; עי' תוס' ברכות ח ב ד"ה לא, שאף רשב"י שאמר בברייתא שם שזמנה אחר עלוה"ש, כוונתו למשיכיר בין תכלת לכרתי, ועי' ציון 337. ועי' ציון 397, שיש שפירשו דברי רשב"י כפשוטם.
  356. עי' תוס' שם.
  357. רש"ס על הירושלמי שם, הובא במלאכת שלמה ברכות פ"א מ"ב ד"ה בין תכלת לכרתי.
  358. ירושלמי שם. ועי' להלן תנאים שאמרו שזמן ק"ש מתחיל מזמנים אלו, ומחלוקת אם זמן אחד הם או לא.
  359. במדבר טו לט.
  360. ירושלמי שם.
  361. תוס' הרא"ש ברכות שם.
  362. עי' פני משה שם ד"ה כיני. ועי' חרדים שם, שהמקור לכך שהרמז מתייחס לק"ש, הוא מהדרשה בברייתא שבציון 347: ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת, ואיזו זו זו ק"ש.
  363. רבינו יונה ברכות שם (ד ב) ד"ה רבי אליעזר; ריטב"א ברכות שם.
  364. עי' תוס' ברכות ח ב ד"ה לא וככבא דשביט שם בדעתו, שאין לקרא אז אפ' בשעה"ד, וכן מצדד בדעתו בחודש האביב שם בדעתו, שאין יוצא אפ' בדיעבד. ועי' ככבא דשביט שם שפי' כן אף בדעת הב"י שבציון הבא בדעת התוס' שם.
  365. ריטב"א ברכות ט ב, ורבנו יונה שם (ד ב), בדעת ר"א שם; ב"י סי' נח ד"ה ומ"ש, בדעת תוס' ברכות שם ד"ה לא, בדעת רשב"י בברכות ח ב, שמה שאמר שאין לקרא עד שיכיר וגו' היינו לכתחלה, אבל בדיעבד קורא מעלוה"ש ועי' ציון הקודם.
  366. ברייתא ברכות ט ב; עי' ירושלמי שם פ"א ה"ב: "אית תניי".
  367. ירושלמי שם. ועי' לעיל ולהלן, תנאים שאמרו שאלה זמני ק"ש.
  368. עי' פנ"י ברכות ט ב ד"ה במשנה מאימתי, שמשמע קצת שזמני ההכרה בין זאב לכלב ובין חמור לערוד, שונים הם.
  369. ברייתא ברכות ט ב; עי' ירושלמי שם פ"א ה"ב: אית תניי. ועי' ציון 386, שי"ס שמחלוקת תנאים היא בדעת ר"ע.
  370. ירושלמי שם. ועי' לעיל, תנאים שאמרו שאלה זמני ק"ש.
  371. עי' פנ"י ברכות ט ב ד"ה במשנה מאימתי, שמשמע קצת שזמני ההכרה בין זאב לכלב ובין חמור לערוד, שונים הם.
  372. תוספתא ברכות פ"א; ברייתא ברכות ט ב; ירושלמי ברכות פ"א ה"ב. ועי' תוס' ברכות שם ד"ה אחרים, שאחרים האמור כאן אינו ר"מ, כבכל הש"ס, שהרי אמר זמן אחר, עי' ציון 366, וע'י תוס' רבינו פרץ.
  373. עי' ירושלמי שלהלן שזמן זה שוה לזמן שיכיר בין תכלת ללבן, שיש תנאים שאמרו שהוא תחילת הזמן, עי' לעיל; ר' הונא בברכות שם: הלכה כאחרים, ועי' ציון 462, שיש שפירשו אחרת בדעתו; עי' ר' חסדא בירושלמי שם: בהדא דאחרים, ורש"ס ומהר"א פולדא שם; תוס' יומא לז ב, ורבינו יונה ברכות (ד ב) ד"ה תניא, בדעת הותיקין, עי' ציון 468, ובדעת אביי שפסק כמותם, עי' ציון 484, שאע"פ שלדעתם ראוי לקרא מאוחר יותר, סמוך להנה"ח, אי"ז אלא דקדוק במצוות, אבל עיקר הדין כאחרים.
  374. עי' ציון 384.
  375. ירושלמי שם, הובא בתוס' שם ד"ה אחרים; טוש"ע סי' נח ס"א.
  376. ירושלמי ברכות פ"א ה"ב. ועי' לעיל תנאים שאמרו שזמן ק"ש הוא משיכיר בין תכלת ללבן.
  377. רשב"א ברכות ט ב ד"ה אמר אביי, וב"י סי' נח בדעתו.
  378. מ"ב סי' נח ס"ק יח.
  379. במדבר טו לט.
  380. פני משה שם.
  381. עי' ירושלמי שם, ועי' חרדים שם הטעם שדרשוהו על ק"ש, מהדרשה בברייתא שבציון 347: ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת, ואיזו זו זו ק"ש.
  382. מלחמת ה' ברכות ב ב; מ"ב סי' נח ס"ב.
  383. רבנו יונה ברכות (ד ב) ד"ה תניא. ועי' ציון 351, שיש שכתבו כן בדעת הסוברים שהזמן משיכיר בין תכלת ללבן, שהוא הוא הזמן משיכיר את חבירו, לסוברים כן, עי' ציון 376.
  384. רבינו יונה שם; טוש"ע או"ח סי' נח ס"א – ג, ועי' ציון 488, שכ' שמ"מ מצוה מן המובחר לקרוא סמוך להנץ החמה כמנהג ותיקין, ע"ש הטעם. ועי' ציון 352.
  385. עי' מלחמת ה' ברכות (ב ב) שמצדד כן; עי ציון 350, שיש שכ"כ בדעת הסוברים שהזמן הוא משיכיר בין תכלת ללבן, שהוא הוא הזמן שיכיר את חבירו, לסוברים כן.
  386. עי' רשב"י בשם ר"ע בברייתא ברכות ח ב: פעמים שאדם קורא וגו' לאחר הנץ החמה ויוצא בהן י"ח וגו' של יום, לפי הביאור הראשון בתוס' שם ט א ד"ה לעולם, וברא"ש שם פ"א סי' י, ובתוס' יומא לז ב, וכן פי' הרא"ש שם בשם ר"ח, ור"י מלוניל שם (ד ב) בשם י"מ, וספר הישר חלק התשובות סי' ח אות א. ועי' תוס' ברכות שם, ורא"ש שם פ"א סי' ט, שמחלוקת תנאים היא בדעת ר"ע, שי"ס שדעתו כנ"ל, וי"ס בדעתו שהזמן משיכיר בין חמור לערוד, עי' ציון 369. ועי' ביאור אחר בתוס' שם ושם וברא"ש שם, שאין מחלוקת בדעת ר"ע, ולדעתו הזמן משיכיר בין חמור לערוד, אף קודם הנה"ח.
  387. עי' ירושלמי ברכות פ"א ה"ב: אמר ר' יודה מעשה שהייתי מהלך וגו' ואח"כ התחילו הם וכבר היתה חמה בראשי ההרים (ומקורו בתוספתא ברכות פ"א), ומאירי ברכות ט ב בשם י"מ, וחרדים על ירושלמי שם ד"ה ואח"כ, שדעת התנאים הנ"ל שזמנה בהנה"ח. ועי' חסדי דוד לתוספתא שם וביאור רח"ק לירושלמי שם שפירשו באופן אחר. ועי' רשב"א ברכות ח ב ד"ה והא, שגרס בתוספתא: ואחר כך נראתה החמה וגו', היינו שקראו קודם הנה"ח, וכ' ששמא גירסא שבירושלמי משובשת, ועי' כעי"ז במאירי שם.
  388. עי' דברי ריב"ל בברכות ט א, שפסק כרשב"י בשם ר"ע, ועי' תוס' יומא שם ורא"ש ברכות שם, שהסתפקו בדברי ריב"ל אם מתייחסים הם לדברי ר"ע הנ"ל, שהזמן מתחיל בהנה"ח; עי' חרדים על הירושלמי שם, בדעת בעל המאור ברכות (ב א) שכן פסק רשב"י שהביא דברי ר"ע הנ"ל בברכות ח ב, וכ"מ בר"י מלוניל שם (ד ב); עי' ספר הישר שם, ור"י מלוניל שם בשם י"מ, וסמ"ג ע' יח בשם רבינו יעקב, שכן דעת אביי שאמר בברכות ט ב: לק"ש כותיקין, שכוונתו שלהלכה זמן ק"ש הוא כזמן שאמרו הותיקין שם לענין תפלה, שהוא מהנה"ח, ועי' כעי"ז בתוס' יומא שם בשם ר"ת; עי' חרדים לירושלמי שם ד"ה אמר מר עוקבא, שכן דעת מר עוקבא שם.
  389. ע"ע היכל ציון 234 ואילך.
  390. ע"ע הנ"ל שם; יומא לז ב, לפי ביאור ספר הישר שם, ורשב"א ברכות ח ב.
  391. עי' ציון 467 ואילך.
  392. עי' להלן. ברכות ט ב.
  393. תהלים עב ה.
  394. תוס' יומא לז ב ורא"ש ברכות פ"א סי' י ותוס' הרא"ש ברכות ט ב בשם ר"ח, בבאור מנהג הותיקין וטעמם המובאים בברכות ט ב, וע"ש שדוחים דבריו; עי' כעי"ז במאור ברכות שם (ב א); מאירי ברכות ט ב בשם י"מ. ועי' ר"ת בתוס' יומא לז ב, שלפי הפשט במנהג הותיקין, שגמרו ק"ש בהנ"ח, היה זה שלא כדין לסוברים שהזמן מתחיל בהנה"ח, וע"ע הנץ החמה ציון 49.
  395. רא"ש ברכות פ"א סי' י, ותוס' הרא"ש שם ט ב, בשם ר"ח; המאור שם; ספר הישר שם.
  396. תוס' ברכות ט א ד"ה לעולם.
  397. עי' ברייתא בברכות ח ב, ותוספתא שם פ"א: רשב"י אומר פעמים שאדם קורא וגו' לאחר שיעלה עמוד השחר ויוצא י"ח וגו' של יום, לפי הבנת הרי"ף שם (ב ב) ורשב"א שם ח ב, ותוס' שם ט ב, ורא"ש שם פ"א סי' ט, שהיינו אחר עמוה"ש מיד, ועי' ציונים 337, 355, שיש שפי' דבריו באופן אחר; עי' ירושלמי ברכות פ"א ה"א: הא ר"ג כר"ש בערבית, אף בשחרית כן, או וגו', ומפרשי הירושלמי שם.
  398. עי' ד' ריב"ל בברכות ח ב: הלכה כרשב"י; עי' ירושלמי שם, שהסתפקו אם אף ר"ג סובר כן.
  399. תוס' שם ט ב ד"ה לק"ש.
  400. ברכות ח ב. וע"ע יום ציון 24.
  401. ברכות שם, ורש"י ותוס' שם, בבאור דברי רשב"י.
  402. עי' פי' חרדים לירושלמי שם ד"ה אף בשחרית, שמצדד כן.
  403. עי' רי"ף ברכות ב ב; רשב"א ברכות ח ב ד"ה ולענין קריאה; רא"ש שם פ"א סי' ט. ועי' רש"ס לירושלמי שם ד"ה אף בשחרית, ואילך, שספק הוא בירושלמי בדעת רשב"י אם התיר לכתחלה מעלוה"ש.
  404. עי' ציון 383, שי"ס כן בדעת האומרים שהזמן משיכיר את חבירו במרחק ד"א; עי' ציון 352, שי"ס כן בדעת האומרים שהזמן משיכיר בין תכלת ללבן; עי' ציון 365, שי"ס כן בדעת האומרים שהזמן משיכיר בין תכלת לכרתי.
  405. עי' ציון 494 ואילך.
  406. עי' ציון 497.
  407. עי' ציון 502. וע"ש שמה ששנינו שלא יצא יד"ח, היינו שלא יצא כהלכתה לכתחלה.
  408. רי"ף ברכות (ב ב) וב"י סוף סי' נח בדעתו; רמב"ם ק"ש פ"א הי"ב; טוש"ע סי' נח ס"ג, ד. ועי' ב"י שם, בדעת הרשב"א ברכות ח ב ורבינו יונה שם (ב ב), שלא התירו לעשות כן אלא כשאין יכול לעשות בענין אחר, כגון שיוצא לדרך ולא יוכל לכוין אפילו עד על לבבך. ועי' מ"ב סי' נח ס"ק יב, דוגמאות לאנס שמותר לקרא לכתחלה מעלוה"ש, כשיש קבורת מת בעיר, או מילה, או יום ערבה דמפשי ברחמים. ועי' מ"ב שם ס"ק יח, אימתי היא עלות השחר.
  409. רא"ש שם.
  410. עי' ציון 400.
  411. עונג יו"ט סי' יד ד"ה ונראה לי לישב, בבאור דעת רשב"י. ועי' ציון 334.
  412. רשב"א ברכות ח ב ד"ה ולענין קריאה, בפירוש השלישי.
  413. עי' ברייתא ביומא לז ב, ורשב"א ברכות שם, בפירוש השלישי, בבאורה. ועי' טור סי' נח, וב"ח שם ס"ה בדעתו, הובא במ"ב שם ס"ק יט, שהקורא באקראי מעלוה"ש יוצא יד"ח אף שלא בשעה"ד, אבל הרגיל בכך, אינו יוצא, ועי' מ"ב שם שבאקראי היינו פעם בחודש.
  414. עי' ציון 479 ואילך, על זמן קריאת הותיקין.
  415. פר"ח סי' נח ד"ה ועדיין, וכ"מ בב"י שם, בדעת הרי"ף ברכות (ד ב, ה א), והרמב"ם ק"ש פ"א הי"א ובפיהמ"ש ברכות פ"א מ"ב, בדעת אביי בברכות ט ב, שאמר: לק"ש כותיקין, שלדעתם כוונתו שאז מתחיל הזמן, (ולא רק כמנהג הותיקין שקראו אז למצוה מן המובחר כדי לסמוך גאולה לתפילה, עי' ציון הנ"ל) ועי' ציון 462, שלדעתם לכתחלה גם אין לקרא אחר הזמן הזה, אלא דוקא בזמן הזה בעצמו. ועי' רי"ף שם, שאע"פ שאין כל אדם יכול לכוין ולקרא בדיוק כותיקין, מ"מ צריך לקרא מעט קודם הנה"ח.
  416. פר"ח שם בדעת הרי"ף והרמב"ם שם, וכן דעתו להלכה.
  417. עי' ציון 242 ואילך.
  418. קר"א ברכות ג א אות יח, ומדייק כן מדברי מלחמת ה' ברכות (ב ב) ועי' ציון 251. ועי' קר"א שם, שלדעת הירושלמי אף הזמן שמעלות השחר אינו אלא מדרבנן, שכל מצות ק"ש היא מדרבנן, עי' ציון 242, ולדעת הבבלי משמע בדבריו שהזמן מעלוה"ש הוא מן התורה. ועי' ציון 284.
  419. עי' ציון 328 ואילך.
  420. רא"ש ברכות פ"א סי' ט, וב"י סי' נח בדעתו; שו"ע או"ח סי' נח ס"ה. ועי' עונג יו"ט סי' יד ד"ה ובזה מיושב, שמ"מ למחרת רשאי לקרא אז של שחרית.
  421. ב"י שם סוף ד"ה ודע דבגמרא, בדעת הטור שלא הביא דברי הרא"ש הנ"ל, שהרא"ש עצמו היה דין זה רפוי בידו.
  422. א"ר שם ס"ק ט, עכ"פ במקום שא"י לקרא של שחרית לאחמ"כ מחמת אנס; עי' מ"ב שם ס"ק כא.
  423. עי' משנה ברכות ט ב, וגמ' שם כה ב, שהקטע הזה במשנה הוא מדברי ר"א.
  424. רמב"ם פיהמ"ש ותוס' רע"א ברכות ושושנים לדוד פ"א מ"ב; רשב"א ברכות ט ב; פירוש חרדים על המשנה בירושלמי ברכות פ"א ה"ב, לפי גירסתו בדברי ר"א: עד הנץ החמה. ועי' ציון 483, פירוש אחר בדברי ר"א.
  425. תוס' רע"א ושושנים לדוד שם. ועי' שושנים לדוד שם, שזהו רק לרגילים לקום אז, אבל לבני מלכים הקמים בג' שעות, הזמן הוא ג' שעות, ועי' ציון 466.
  426. רשב"א שם.
  427. עי' ציון 501.
  428. חרדים על הירושלמי ברכות פ"א ה"א ד"ה הקורא.
  429. עי' רבינו יונה ברכות שם (ד ב) ד"ה עד הנץ; ריטב"א שם ד"ה עד הנץ.
  430. עי' רשב"א ח ב ד"ה והא, בשם הראב"ד, בדעת ר"ע. ועי' להלן שיש שכ"כ בדעת ר' יהושע.
  431. עי' ציון 483.
  432. משנה ברכות ט ב.
  433. רמב"ם ק"ש פ"א הי"א; סמ"ג ע' יח ד"ה מסקינן הלכה ומדייק כן מירושלמי ברכות פ"ד ה"א: קרי קרית שמע ומצלי בתר תלת שעין; הגה"מ שם אות ט, ומדייק כן מירושלמי שם פ"א ה"ה: קרוי שמע בתר תלת שעין; שו"ע סי' נח ס"א. ועי' ב"י שם שכ"כ בשם ראשונים נוספים. ועי' שאג"א סי' ה.
  434. הגה"מ שם בשם רבינו שמחה, וראייתו מברכות ג ב: ותרתי דיממא, וע"ש שדחה ראייתו; עי' רשב"א ברכות יג ב סוף ד"ה א"ל.
  435. משנה שם.
  436. רמב"ם פיהמ"ש ברכות פ"א מ"ה, הובא בב"י או"ח סי' נח; שו"ע שם ס"א, ומ"ב שם ס"ק ה.
  437. ע"ע יום ציון 69. וע"ע שעה.
  438. ע"ע יום ציון 71, שי"ס כן בגדר השעות הזמניות לכמה הלכות שבתורה, ובכללם לענין שלש שעות לק"ש. ועי' מ"א סי' נח ס"ק א, הובא בא"ר שם ס"ק ב*, שלענין ק"ש הכל מודים שמחשבים מעלוה"ש, וראייתו מברכות ג ב: שית דיממא ותרתי דליליא וגו' ותוס' שם ג א ד"ה למאן, שמוכח שסוף זמן ק"ש הוא שלש שעות אחר עלוה"ש, ועי' חיים שאל ח"ב סי' לח סוף אות ע. ועי' ציון הבא.
  439. ע"ע יום ציון 72, שי"ס כן בגדר השעות הזמניות לכמה הלכות שבתורה, ובכללם לענין שלש שעות לק"ש. ועי' ביאור הגר"א סי' תנט ס"ב, שכן הדין אף לענין ק"ש, ודחה ראית המ"א שבציון הקודם, וכן דחה הראיה במור וקציעה סי' נח. וכ"מ בסידור רב סעדיה סוף עמ' יב. ועי' חזו"א או"ח סי' יג ס"ק ד, ואג"מ או"ח ח"א סי' כד, ותשובות והנהגות ח"א סי' נו.
  440. עי' תוס' הרא"ש ברכות ג ב ד"ה כיון; עי' מור וקציעה סי' א ד"ה ולענין קימת, ולחם שמים ברכות פ"א מ"ב. ועי' פנ"י ליקוטים ברכות ג א ד"ה עד סוף. ועי' שו"ת מנחת אלעזר ח"א סי' סט.
  441. לחם שמים שם, ע"פ זוהר פ' ויקהל (קצה ב): אתפלג ליליא בתריסר שעתי דהוו רשימין ביה ואי אתוספן שעתי בליליא אינון שעתי דמתוספאן דיממא אינון ולא אתחשיבו מליליא בר תריסר דאינון דילה.
  442. רבינו יונה ברכות שם (ד ב) ד"ה ר' יהושע, וד"ה תניא, ורע"א שם ט ב בדעתו; מלחמת ה' שם (ב ב): ואפ' לר"י זמנה קודם הנץ. ועי' שנות אליהו שבציון 457.
  443. מלחמת ה' שם; רע"א שם. ועי' להלן טעם נוסף לזה מדרשת הכתוב.
  444. רבינו יונה שם ורע"א שם בדעתו; מלחמת ה' שם.
  445. עי' ציון 501.
  446. מלחמת ה' שם.
  447. עי' ציון 468.
  448. רבינו יונה שם, הובא ברע"א שם; רע"ב ברכות פ"ג מ"ה, ורע"א שם בדעתו. ועי' רבינו יונה שם, שבהכרח כן דעת הותיקין, שאין לומר שגמרו קודם הנה"ח רק כדי לסמוך גאולה לתפילה, עי' ציון 469, שא"כ היו יכולים לקראה ולהתפלל אחר הנה"ח, שעדיין הוא זמן תפילה.
  449. תהלים עב ה.
  450. רע"ב ברכות פ"ג מ"ה, ורע"א ברכות ט ב בדעתו, ע"פ דברי ר' זירא בברכות ט ב, שמנהג הותיקין נלמד מן הכתוב הזה. ועי' רש"י ברכות ט ב ד"ה דכתיב, וד"ה עם שמש, שמשמע קצת שנלמד מן הכתוב: ייראוך עם שמש, שצריך לקרא ק"ש סמוך להנה"ח, ועי' רש"י שם ד"ה מאי קראה, שמשמע לא כן, ועי' צל"ח ופנ"י שם, בדעת רש"י שם, שאין כוונתו שנלמד מן הכתוב לענין ק"ש סמוך להנה"ח.
  451. רבינו יונה שם.
  452. עי' ירושלמי ברכות פ"א ה"ב: הלכה כר' יהושע בשוכח וגו', ופני משה וחרדים ומהר"א פולדא שם, שר' יהושע עצמו התיר אפ' לכתחלה עד אז, ועי' ציון 457; תוס' ברכות ט ב ד"ה לק"ש; רשב"א ברכות ח ב ד"ה קצרו.
  453. תוס' שם; רשב"א שם; טוש"ע או"ח סי' נח ס"א.
  454. שם י ב. ועי' תוס' ברכות ט ב ד"ה לק"ש ויומא לז ב ד"ה אמר, ורבינו יונה ברכות (ד ב), ורא"ש שם פ"א סי' י, ורשב"א שם ח ב ד"ה קצרו, שאף הותיקין שהיו קוראים סמוך להנה"ח, עי' ציון 468, סוברים כר' יהושע.
  455. עי' ציונים 451, 453.
  456. ר' אידי ור' המנונא ור' אדא בר אחא בשם רב, ור' הונא בשם אמורא אחד, בירושלמי שם.
  457. ר' הונא בירושלמי שם: תרין אמוראין, חד אמר בשוכח, אגיב ליה חבריה וכי יש הלכה בשוכח, כך הוא הלכה ולמה אמרו בשוכח כדי שיהא אדם מזרז בעצמו לקרותה בעונתה, ועי' חרדים שם, שאינה מחלוקת, אלא הכל מודים שלא אמרו בשוכח אלא לזרז. ועי' שנות אליהו ברכות פ"א מ"ב, שמחלוקת היא בירושלמי, ונחלקו במה שלא התירו לקרא עד ג שעות אלא בשוכח, אם זה מדאורייתא או מדרבנן.
  458. חרדים שם וביאור רח"ק שם. ועי' ציון 508 ואילך, מחלוקת אם צריך תמיד לקרא בתחילת הזמן.
  459. ביאור רח"ק שם. ועי' חרדים שם, על הקריאה שלא בתחילת עונתה: שאינה משנת חסידים אלא עצלים ושוכחים, ועי' פני משה שבציון 487 שנראה שפירש באופן אחר.
  460. מ"ב סי' נח ס"ק ג ד, ע"פ הירושלמי הנ"ל ושנות אליהו שבציון 457.
  461. עי' ציון 467 ואילך.
  462. פר"ח סי' נח ד"ה ועדיין, וכ"מ בב"י סי' נח, בדעת הרי"ף ברכות (ד ב, ה א), והרמב"ם ק"ש פ"א הי"א ובפיהמ"ש ברכות פ"א מ"ב, בדעת אביי בברכות ט ב, שאמר: לק"ש כותיקין, שהיינו שזהו עיקר הזמן לכתחלה, (ולא רק כמנהג הותיקין שעשו כן למצוה מן המובחר כדי לסמוך גאולה לתפילה, עי' ציון הנ"ל) ואין לקרא לא קודם לכן ולא לאחר מכן. ועי' ציון 415. ועי' ב"י שם שמצדד בדעת הרי"ף שם, שאביי מפרש שכן דעת ר' הונא בברכות שם, ועי' ציון 373. ועי' רי"ף שם, שאע"פ שאין כל אדם יכול לכוין ולקרא בדיוק כותיקין, מ"מ צריך לקרא מעט קודם הנה"ח.
  463. פר"ח שם בדעת הרי"ף שם והרמב"ם שם, וכן דעתו להלכה.
  464. כסף משנה ק"ש פ"א הי"ג; תמת ישרים (בן יחיא) סי' יג ד"ה ולענין זמן. ועי' פנ"י ברכות ג א סוף ד"ה עד סוף: זמן קריאת שמע ותפילה אינן מן התורה אלא מדרבנן, ועי' ציון 284. ועי' מ"א סי' נח ס"ק ז, שהק' לדעתם מדוע היא מ"ע שהז"ג, הרי מצותה תמיד, ועי' שאג"א סי' יב ד"ה וראיתי, שתי' שהן ב' מצוות נפרדות, יום ולילה.
  465. עי' רש"י שבת יא א ד"ה חברים; רבנו יונה ברכות (ד ב) בסוף דבריו; עי' החינוך מ' תכ, ומנ"ח שם; עי' מ"א שם; עי' ט"ז שם ס"ק ד; פר"ח סי' נח ס"א ד"ה ואיכא למידק; שאג"א שם; מנחת כהן (פימינטיל) מבוא השמש מאמר ב פי"א, יב. ועי' שו"ת להורות נתן ח"ג סי' ד שכ"כ בדעת ראשונים ואחרונים נוספים.
  466. תורת חיים תשובות הגריח"ז סוף סי' כג. ועי' שושנים לדוד שבציון 425.
  467. רש"י ברכות ט ב ד"ה ותיקין. ועי' רבינו יונה ברכות (ה א): מפולפלים ומחודדים. ועי' הערוך ערך ותק.
  468. ברייתא ברכות ט ב, ור' יוחנן שם; מר עוקבא בירושלמי ברכות פ"א ה"ב.
  469. ברייתא ברכות שם, וכעי"ז בירושלמי שם., ועי' ציון 471.
  470. משנה ברכות כב ב: מי שירד לטבול, שאם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תהא הנץ החמה, יעלה ויתכסה ויקרא וגו'; ברייתא ברכות כו א, ותוספתא ברכות פ"א, וירושלמי ברכות פ"א ה"ב: מצוותה עם הנה"ח.
  471. ברכות כה ב, כו א. וכן אמרו בתוספתא שם בטעם שמצוותה עם הנה"ח, כדי שיהא סומך לה תפלה ונמצא מתפלל ביום.
  472. ע"ע היכל ציון 234 ואילך.
  473. ברייתא יומא לז ב, וביאור אביי שם.
  474. מאירי ברכות ט ב ויומא לז א, וע"ע הנץ-החמה ציון 50.
  475. עי ציון 373, שראשונים כתבו בדעת הותיקין שהזמן מתחיל משיכיר את חבירו במרחק ד"א.
  476. עי' ציון 454, שראשונים כתבו בדעת הותיקין שהזמן נמשך עד שלש שעות.
  477. ע"ע ברכות ק"ש ציון 186 ואילך, שצריך לסמוך ברכת גאולה שאחר ק"ש, לתפילה.
  478. ע"ע הנץ-החמה ציון 39 ואילך. תוס' ברכות ט ב ד"ה לק"ש; מלחמת ה' ברכות (ב א); רשב"א ברכות ח ב ד"ה קצרו; רא"ש ברכות פ"א סי' י; עי' רש"י ברכות ט ב ד"ה דכתיב וד"ה עם שמש, וצל"ח שם בדעתו; עי' כעי"ז ברבינו יונה שם (ד ב), שמטעם זה הותיקין לא קראו בתחילת הזמן, מוקדם יותר, אבל בטעם שלא קראו לאחר מכן, כ' שסוף זמן ק"ש לכתחלה הוא בהנה"ח, עי' ציון 442 ואילך. וע"ע הנץ החמה ציון 45.
  479. רמב"ם ק"ש פ"א הי"א, לגירסה המובאת בטור או"ח סי' נח. ועי' מהר"י אבוהב, הובא בב"י שם, שהיינו קודם שיעלה גוף השמש כולו. ועי' דרכ"מ שם אות ב ורמ"א שם ס"א, שפירש דברי הרמב"ם באופן אחר, ולדעתו אינם עוסקים בזמן קריאת הותיקין, אלא בהנה"ח עצמו, ע"ע הנץ-החמה ציון 26 ואילך.
  480. ב"י שם, בדעת הרמב"ם שם לפי נוסחא שמצא. ועי' דרכ"מ שם אות ב, שנוסחא זו טעות היא.
  481. עי' ציון 391 ואילך, שי"ס בדעתם שזמן ק"ש מתחיל מהנה"ח, וקראו אחריו. ועי' ציון 394 שי"ס בדעתם שזמן ק"ש מתחיל מהנה"ח, והם, שקראו לפניו, עשו שלא כדין. ועי' ציון 448, שי"ס בדעתם שזמן ק"ש לכתחלה מסתיים בהנץ החמה. ועי' ציון 462, שי"ס בדעת אביי שזמן ק"ש הוא מעיקר הדין כמנהג הותיקין.
  482. ר"א במשנה ברכות ט ב.
  483. תוס' יו"ט ברכות פ"א מ"ב; פירוש חרדים על ירושלמי ברכות פ"א ה"ב ד"ה אבל אמרו, לפי הגירסה בדברי ר"א: וגומרה עם הנה"ח; ביאור רח"ק על הירושלמי שם. ועי' ציון 424 פירוש אחר בדברי ר"א.
  484. ברכות ט ב.
  485. תוס' ברכות ט ב ד"ה לק"ש; מלחמת ה' ברכות (ב א); רשב"א שם ח ב ד"ה קצרו; רא"ש שם פ"א סי' י. ועי' ציון 462 פירוש אחר בדברי אביי.
  486. רשב"א שם.
  487. עי' ירושלמי שם, שהביא בסתם את התוספתא שם: מצותה עם הנה"ח כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום, ועי' ציון 471, שבבבלי העמידוה כותיקין; עי' ירושלמי שם להלן: הלכה כר' יהושע בשוכח וגו' שיהא אדם מזרז עצמו וגו', ופני משה שם ד"ה כך היא הלכה.
  488. עי רי"ף ברכות (ד ב, ה א), שפסק כאביי הנ"ל, ועי' ציון 462 ואילך, שיש שפרשו דברי אביי והרי"ף באופן אחר; עי' רמב"ם ק"ש פ"א הי"א, וטור סי' נח בדעתו, ועי' ציון 462 ואילך, שיש שפרשו דברי הרמב"ם באופן אחר; תוס' שם; רשב"א שם; טוש"ע או"ח סי' נח ס"א. ועי' רי"ף שם, שאע"פ שאין כל אדם יכול לכוין ולעשות בדיוק כותיקין ולסיים ק"ש עם הנה"ח, מ"מ מצוה לקרא קודם הנה"ח מעט, כדי שלא יתפלל אלא לאחר הנה"ח ביום.
  489. תוס' ברכות ט ב ד"ה לק"ש, ויומא לז ב; מלחמת ה' ברכות (ב א); רשב"א שם ח ב ד"ה קצרו; רא"ש שם פ"א סי' י.
  490. ע"ע היכל ציון 234 ואילך.
  491. ברייתא יומא לז ב, לפי ביאור אביי שם.
  492. ראשונים הנ"ל. וע"ע הנץ החמה ציון 46 ואילך.
  493. באה"ל סי' נח ס"א ד"ה ומצוה מן המובחר, ע"פ משנה ברכות כב ב, וגמ' שם כה ב. ועי' ציון 888.
  494. ע"ע משמרות.
  495. ע"ע מעמדות.
  496. ברייתא יומא לז ב ורש"י שם ד"ה שאנשי משמר, וד"ה ואנשי מעמד, וד"ה מאחרין; עי' ירושלמי ברכות פ"א ה"א, לענין אנשי משמר, בשם: מר ר' זעירא תנאי אחוי דרב חייא בר אשיא ודרב אבא בר חנה, ועי' במפרשים שם אם היא ברייתא או מימרת אמוראים; ירושלמי שם ה"ה, לענין אנשי מעמד.
  497. עי' ריטב"א יומא שם; רשב"א ברכות ח ב ד"ה ולענין קריאה; ראב"ד בהשגות על בעה"מ ברכות (א א); מלחמת ה' שם (ב ב), בדעת הרי"ף שם; רש"ס לירושלמי שם ה"א ד"ה הקורא.
  498. עי' ציון 403 ואילך. ראשונים שבציון הקודם.
  499. עי' ציון 442 ואילך. מלחמת ה' שם.
  500. ראב"ד שם.
  501. ברייתא יומא שם; ירושלמי שם ה"א, ושם ה"ה.
  502. עי' ציונים הנ"ל. מלחמת ה' שם בדעת הרי"ף שם; רשב"א שם בפירוש השני; ריטב"א שם; ראב"ד שם; רש"ס שם.
  503. רשב"א שם בפירוש השלישי, לענין קריאה מיד אחר עלוה"ש, ועי' ציון 412.
  504. פירוש חרדים לירושלמי שם ה"א ד"ה משכימין היו, בדעת רש"י יומא שם ד"ה שאנשי משמר, וחרדים שם ה"ה ד"ה תני הקורא. ועי' גבורת ארי יומא לז ב.
  505. עי' ציון 350. חרדים שם.
  506. חרדים שם ה"ה; עי' חרדים שבציון 428.
  507. חרדים שם. וע"ש הטעם שפטורים היו, שלדעת הברייתא הזו ק"ש צריכה כוונה כולה, עי' ציון 1160, וא"א לכוין תוך כדי העבודה, כשם ששנינו שאנשי משמר פטורים מן התפילה. וע"ש שלסוברים שא"צ לכוין אלא בפסוק הראשון, היו צריכים לקראה בזמנה תוך כדי עבודתם.
  508. עי' ירושלמי ברכות פ"א ה"ב: למה אמרו בשוכח, כדי שיהא אדם מזרז בעצמו לקרותה בעונתה, ופירוש חרדים שם ורח"ק שם שהיינו מיד בתחילת עונתה, ועי' חרדים שם, שאם אינו עושה כן, אינה משנת חסידים אלא עצלים ושוכחים.
  509. ביאור רח"ק שם.
  510. רבינו יונה ברכות (ד ב), לענין ק"ש של שחרית, ושם (א א) ד"ה וחכמים, לענין ק"ש של ערבית; ב"י סי' רלה, לענין ק"ש של ערבית, בדעת הרי"ף ושאר הגדולים שלא כתבו שמותר להתעכב; שו"ע סי' נח ס"ב, לענין ק"ש של שחרית, ושם סי' רלה ס"ג, לענין ק"ש של ערבית; גבורת ארי יומא לז ב.
  511. לבוש סי' רלה ס"ג; מ"ב סי' נח ס"ק י, וסי' רלה ס"ק כו. וע"ע זריזין מקדימין למצוות ציון 49 ואילך.
  512. רבינו יונה שם (א א); עי' ב"י שם בדעת הרי"ף ושאר הגדולים.
  513. ברייתא ברכות ד ב. רבינו יונה שם; ב"י שם בדעת הרי"ף ושאר הגדולים. ועי' ציון 321.
  514. ע"ע היכל ציון 234 ואילך.
  515. ע"ע הנ"ל שם; ברייתא יומא לז ב, לפי באור אביי שם.
  516. עי' ציון 432 ואילך.
  517. רבינו יונה שם.
  518. מ"ב סי' נח ס"ק י.
  519. עי' ציון 982. רשב"א ברכות ט א; שטמ"ק ברכות ח ב; רא"ש שם פ"א סי' ט, וב"י סי' רלה בדעתו; ב"י שם בדעת תוס' ברכות ד ב ד"ה וקורא.
  520. משנה ברכות ט ב; רמב"ם ק"ש פ"א הי"ג.
  521. רש"י על המשנה שם ד"ה הקורא, הודפס שם י ב.
  522. שו"ע או"ח סי' נח ס"ו. ועי' המאירי ברכות ב א ד"ה ונשוב, שמשמע בשם הגאונים שאם נאנס ולא קרא ק"ש של לילה, קורא אח"כ ביום כקורא בתורה.
  523. מ"ב שם ס"ק כז.
  524. עי' ב"ח סי' מו סי"א, בדעת הב"י שם בדעת הירושלמי שלהלן, ולדעתו מה שאמרו שהקורא אחר זמנה לא הפסיד, היינו דוקא ביחיד.
  525. עי' ירושלמי ברכות פ"א ה"ה, הובא בב"י סי' מו, שרבי אחא רצה למחות בציבור שרצו לקראה אחר זמנה כדי לעמוד בתפילה מתוך ד"ת, אחר שכבר קראוה בעונתה.
  526. פני משה שם.
  527. עי' ב"י שם, שמצדד שלבסוף ר' אחא לא מחה בעושים כן, ולפיכך אף לנו אין למחות.
  528. ב"ח שם, בדעת הירושלמי שם לדעת הב"י שם.
  529. ב"ח שם, בדעת הירושלמי שם, ועי' ב"י שם שאסר אף בברכותיה.
  530. ט"ז שם ס"ק ט, בדעת ר"י החסיד שבציון 1008, שנהג כן, ע"פ המבואר בברכות יג ב, שכן נהג רבי.
  531. עי' ציונים 31, 172.
  532. שו"ע הרב סי' קו ס"ד, ומ"ב שם ס"ק ט. ועי' ברכות יג ב, מחלוקת במנהגו של רבי, שהיה קורא הפסוק הראשון לבדו בזמנה, שבר קפרא אמר שאינו חוזר וגומרה, ור"ש ברבי אמר שחוזר וגומרה, ועי' תוס' הרא"ש שם ד"ה בשעה, שהנידון הוא אם חוזר וגומרה לאחר זמנה (ועי' רשב"א שבציון 1027, שמשמע שהנידון היה אם חוזר וגומרה בתוך זמנה). ועי' מ"א שם ס"ק ה ופמ"ג א"א שם, שמשמע שא"צ לחזור לגמרה אם עבר זמנה. ועי' מ"א שם שם ס"ק ה, שצריך לחזור ולגמרה אחר לימודו, ומקורו מברכות יג ב, ועי' פמ"ג א"א שם שפי' כוונתו שגומרה אם לא עבר זמנה.
  533. ע"ע תפילה. כלבו סי' י, בשם רבינו חיים, הובא בב"י או"ח סי' נח; המאירי ברכות ב א ד"ה ונשוב, בשם יש מן הגאונים; שו"ע שם ס"ז, הדעה הראשונה.
  534. מ"ב שם ס"ק כח.
  535. כלבו שם, ושם בשם בעל ההשלמה; המאירי שם; שו"ע שם, הדעה השניה; עי' מ"ב שם ס"ק כט, שכן הכריעו אחרונים.
  536. משנה ברכות טו א.
  537. דברים ו ד.
  538. גמ' שם בטעמו של ר' יוסי, וכעי"ז בספרי ואתחנן פיסקא לא. ועי' ברכות יג א וסוטה לב ב ומגילה יז ב, שכן דרש רבי הסובר שק"ש ככתבה ולא בכל לשון, עי' ציון 630, שלדעתו אין דורשים: שמע, בכל לשון שאתה שומע, אלא כדלעיל: השמע לאזנך וגו'. ועי' ברכות טו א, שלדעת ר' יוסי למדים מן הכתוב: שמע, את שני הדברים, שצריך להשמיע, ושיוצא בכל לשון, ועי' ביאור הדבר ברשב"א וריטב"א ופנ"י וצל"ח שם.
  539. עי' המאירי ברכות טו א ד"ה אמר המאירי; עי' ב"ח יו"ד סי' ריא ס"ב, וט"ז שם ס"ק ב בדעתו; חזו"א או"ח סי' יד אות א, בדעת הרשב"א ברכות טו א ד"ה ר' יוסי, בדעת ר' יוסי, שלסוברים שא"צ להשמיע לאזנו, אפ' הרהור כשר. ועי' קונטרסי שיעורים נדרים שיעור א אות יז, שחקר אם אינו חשוב דיבור, או שהוא דין נפרד שהאוזן צריכה לשמוע, ומצדד שאינו חשוב דיבור. ועי' אבי עזרי שופר פ"ב ה"א.
  540. חזו"א שם אות ב, וע"ש באופן השני, שמצדד שמדרבנן לא יצא; קונטרסי שיעורים שם. ועי' חסד לאלפים (פאפו) או"ח סי' סב אות א, הובא בכף החיים שם אות ז, שהסתפק בעומד במקום בלבול קול רבים, אם צריך להרים קולו עד שישמע, או שדי בקול שהיה נשמע אם היה יחידי. ועי' שפתי חכמים שמות ח ו. וע"ע חרש ציון 554 ואילך.
  541. ע"ע כתיבה ציון 317 ואילך.
  542. קונטרסי שיעורים שם.
  543. קונטרסי שיעורים שם בדעת שו"ת רע"א סי' ל ואורים ותומים סי' צו.
  544. עי' ברייתא ברכות טו א, ב, ורש"י שם א ד"ה אחר כוונת.
  545. דברים ו ו.
  546. ברייתא שם ושם.
  547. עי' המשנה שלפנינו שם, שהביאה דברי ת"ק, שיצא, בסתם, ועי' גמ' שם, שגורסת במשנה: ר' יהודה, ונוקטת כן בכל מהלך הסוגיה, עי' הגהות הב"ח שם, שמחק הגירסה הזו, ועי' תוס' שם ד"ה דילמא, שמ"מ פשוט היה לגמ' שזהו ר' יהודה, ע"ש טעמו.
  548. עי' תוספתא ברכות פ"ב, וירושלמי ברכות פ"ב ה"ד בשם תני ר' חייא, שכן דעת ר"מ.
  549. משנה שם. ועי' גמ' שם, בטעמו של ת"ק, שלא דרש: שמע, השמע לאזנך וגו', אלא דרש: שמע, בכל לשון שאתה שומע, עי' ציון 636, ועי' שם יג א וסוטה לב ב ומגילה יז ב, שאף תנאים נוספים שדרשו: שמע, בכל לשון שאתה שומע, לא דרשו: השמע לאזנך, וסוברים שיצא כשלא השמיע.
  550. עי' דברי ר' חסדא בברכות טו א, והמו"מ בדבריו, ורש"י ד"ה וממאי דרבי יוסי.
  551. דברים ו ד. ברייתא ברכות טו א, ב.
  552. עי' גמ' שם טו א, ורש"י שם ד"ה אלא מאי, ושם טו ב, ורש"י שם ד"ה לעולם. ועי' חזו"א שם בדעת הרשב"א שם, שמסתפק אם לדעתו כשלא השמיע לאזנו חשוב כהרהור, אלא שאף הרהור כשר, או שלדעתו אינו חשוב הרהור אלא דיבור.
  553. עי' לעיל.
  554. עי' גמ' שם טו א, ב, שמעלה צדדים לכאן ולכאן בדעת ר' יהודה, ומסיקה: השתא דאתית להכי אפ' תימא ר' יהודה כרביה ס"ל וגו', היינו כראב"ע הנ"ל.
  555. ברכות טו ב.
  556. ר' שילא שם, ועי' דברי ר' טבי שם בשם ר' יאשיה, שהלכה כת"ק שבמשנה טו א, שיצא כשלא השמיע לאזניו; עי' ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד, שאמר רב שהלכה כת"ק שבמשנה שם, שיצא; עי' רי"ף שם (ח ב); רמב"ם ק"ש פ"ב ה"ח; טוש"ע או"ח סי' סב ס"ג.
  557. רשב"א שם טו ב בשם הראב"ד, ומ"ב שם ס"ק ד בדעתו. וע"ע דיעבד ציון 29.
  558. ריטב"א מגילה כ א ד"ה דתניא; עי' רא"ש ברכות פ"ג סי' יד; ב"ח שם אות ג, הובא במ"ב שם; פמ"ג מ"ז שם ס"ק א; שאג"א סי' ז וטורי אבן מגילה שם. וע"ע דיעבד ציון 11.
  559. ציון 582 ואילך.
  560. ציון 554 ואילך.
  561. ציון 10 ואילך.
  562. ציון 317 ואילך.
  563. תני רב עובדיה בברכות טו ב; רמב"ם ק"ש פ"ב ה"ט; טוש"ע סי' סא ס"כ. ועי' ציון 735, שאע"פ שי"ס שצריך להפסיק בין כל תיבה ותיבה בק"ש, מ"מ בדבקים צירך להפסיק יותר. ועי' ציון 599, שי"ס שנתינת רוח היא בכלל מה שאמרו שצריך לדקדק באותיותיה.
  564. עי' רש"י שם ד"ה בין הדבקים; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  565. רבא בברכות שם; ירושלמי שם פ"ב ה"ד.
  566. רבא בברכות שם; ירושלמי שם; טוש"ע שם.
  567. רבא בברכות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  568. רבא בברכות שם; טוש"ע שם.
  569. רבא בברכות שם; ירושלמי שם; טוש"ע שם.
  570. רבא בברכות שם; ירושלמי שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  571. רבא בברכות שם; ירושלמי שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  572. רבא בברכות שם; ירושלמי שם; טוש"ע שם.
  573. דברים יא יט.
  574. ברכות שם.
  575. רש"י ברכות שם. ועי' ב"י שם, בשם מכלול (עג א), וכעי"ז במ"ב שם ס"ק לג, שמ"מ התיבות שיש מקף ביניהן, כגון: על-לבבכם, על-לבבך, לא יפסיק באופן שלא יהא מקף, שזה משנה הניקוד והמשמעות, אלא יתן ריוח רק עד שידמה כי שני למדי"ן קרא.
  576. דברים יא יז.
  577. תוס' שם ד"ה בין הדבקים, בשם רב אלפס; רא"ש ברכות פ"ב סי' יב; טוש"ע סי' סא ס"ק יט. ועי' רבינו יונה ברכות שם (ח ב), שכ"כ, וכ' שאי"ז מדין רווח בין הדבקים, אלא מדין דקדוק באותיותיה שלהלן, ועי' ציון 594.
  578. תוס' שם בשם רב אלפס; טוש"ע שם סכ"א.
  579. תוס' שם בשם רב אלפס; רמ"א שם.
  580. תוס' שם בשם רב אלפס; רמ"א שם.
  581. טוש"ע שם.
  582. טוש"ע שם.
  583. ספר היראה ד"ה וילך לבית הכנסת; מ"ב שם ס"ק לד.
  584. ספר היראה שם. ועי' מ"ב שם ס"ק לד שהביא דוגמאות נוספות: ועבדתם אלהים אחרים. עיניכם אשר. זונים אחריהם. אלהיכם אשר. לאלהיכם אני. וע"ש שה"ה כל תיבה שתחלתה אלף, ואפשר שלא ירגישנה במבטא, צריך הפסק, כגון: אשר אנכי. מטר ארצכם. ועצר את. אשר ד'. דברי אלה. ויאמר ד' אל. דבר אל. מצות ד'. אשר אתם. וכל כה"ג. וע"ש שכמו"כ כל תיבה שתחלתה יו"ד צריך להדגיש במבטא שלא יראה כאלו נמשכת אחר התיבה שלפניה, כגון: פן יפתה, לא יראה כאלו קורא פניפתה או פן איפתה, וכן בתיבת ירבו וכל כה"ג. ועי' רד"ק שם (עב ב) וטור וב"י שם, שצריך להקפיד בכ"ז אף בפסוקי דזמרה ובתפילה, ועי' רד"ק שם, ומ"ב שם ס"ק לה, הטעם שהזהירו דוקא בק"ש, משום שמסורה לכל ויש בה יחוד שמים.
  585. ר' חנינא בשם ר' אחא בירושלמי שם, ופני משה שם, ועי' חרדים שם; ראב"ד ק"ש פ"ב ה"ט; טוש"ע או"ח סי' סא סט"ז.
  586. ראב"ד שם; טוש"ע שם סי"ח. וע"ע י (אות) ציון 90.
  587. עי' באר מים חיים (עובדיה) סוף סי' כו (עמ' קסז ואילך), הובא בשל"ה מסכת תמיד פרק נר מצוה אות מ, שמנה מקומות רבים שצריך להפסיק כדי שלא להבליע אותיות.
  588. עי' ציון 735.
  589. עי' משנה ברכות טו א, מחלוקת בקרא ולא דקדק אם יצא יד"ח, ורי"ף שם (ח ב), ומאירי שם, שלכתחלה הכל מודים שצריך לדקדק; רמב"ם ק"ש פ"ב ה"ח; טוש"ע או"ח סי' סב ס"א. ועי' ב"ח שם שמן הדין חייבים להזהר בזה, ועי' מ"ב שם ס"ק ב, שצריך להזהר בזה מאד.
  590. ר' חמא בר חנינא בברכות טו ב. ועי' צל"ח שם בבאור הענין.
  591. רמב"ם פיהמ"ש ברכות פ"ב מ"ג.
  592. רש"י ברכות שם ד"ה ולא דקדק; עי' רמב"ם פיהמ"ש שם: יבטא האותיות כתקונן.
  593. המאירי שם.
  594. רמב"ם פיהמ"ש שם; רבינו יונה שם (ח ב), וע"ש שהיינו כגון וחרה אף, שלא ישמע וחרף, עי' ציון 577.
  595. ראשונים ואחרונים שבציון הבא; רבינו יונה שם; ריטב"א שם. וע"ע ב (אות) ציון 29 ואילך, וע' ג (אות) ציון 24 ואילך, וע' ד (אות) ציון 36 ואילך.
  596. רמב"ם שם ה"ט, ובפיהמ"ש שם, ועי' פיהמ"ש שם שהוסיף: ויאריך תנועות שצריך להאריך בהן, ויחטוף בקלות תנועות שצריך לחטפן; שו"ע או"ח סי' סא סכ"ג. ועי' ב"י סי' סא, שלפיכך אין להטעים ב שניה של לבבך, הנקודה בשו"א, כדי שלא ישמע בצירי, ועי' ציון 606, שי"ח, ועי' להלן, וע"ש שמ"מ מודה שיש להדגיש יו"ד של ישראל, עי' ציון 586. ועי' דרכ"מ שם אות ז בשם מגדל עוז ק"ש פ"ב ה"ט, שאות ל' שבתיבת על, צריך שתהא נחה, ואין להטעימה כדי שלא תהא נעה, וע"ש שאפשר שאף הראב"ד שבציון 598 מודה בזה.
  597. ב"י סי' סא.
  598. ראב"ד שם, וע"ש דוגמאות להנדת הנד הראויה, אותם שבציונים 586, 606, ועי' דרכ"מ שבציון 596.
  599. רמב"ם שם; ריטב"א שם בשם י"א. ועי' רבינו יונה שם, שאי"ז בכלל הדקדוק באותיות אלא הלכה נוספת.
  600. רמב"ם פיהמ"ש שם.
  601. ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד, בשם ר' לוי ורבי איבו דמן חיפה בשם רבי סיסי, הובא ברי"ף ברכות (ח ב); רמב"ם שם; ספר היראה ד"ה וכשיגיע; טוש"ע או"ח סי' סא סי"ז.
  602. תוס' ברכת טו ב בשם רב אלפס; רמב"ם ק"ש פ"ב ה"ט; טוש"ע סי' סא סי"ז. וע"ע ז (אות) ציון 56 ואילך.
  603. טור שם בשם הראב"ד; שו"ע שם. ועי' מכלול (שער דקדוק הפעלים עב ב) הובא בב"י שם, שמסתפק אם צריך להזהר בזה, או שא"צ אלא ב: תזכרו, שיותר יש מקום לטעות במשמעותה, ע"ש הטעם. וע"ע הנ"ל ציון 61.
  604. טור סי' סא בשם ירושלמי; שו"ע שם ס"ז. ועי' ב"י שם, שהעולם מדגישים יותר מדי, ואין צורך, אלא די שמדגיש בה קצת, ועי' ב"ח שם ופר"ח שם ס"ו ומ"ב שם ס"ק כא, שאם ידגיש יותר מדאי נראה כנקודה בשוא או צירי, אלא הכוונה שיטעימנה בפה יפה.
  605. ראב"ד ק"ש פ"ב ה"ט; טוש"ע סי' סי"ח. וע"ע י (אות) ציון 91.
  606. ראב"ד שם, הובא בטור שם. ועי' ציון 596 ואילך, שי"ס שאין להטעימה, לפי שאין להניד הנח. וע"ע ו (אות) ציון 107.
  607. מ"ב סי' סא ס"ק לב.
  608. עי' ציון 634 ואילך, שי"ס שנקראת בכל לשון.
  609. רמב"ם ק"ש פ"ב ה"י, הובא ברבינו יונה ברכות (ח ב). ועי' חי' ר' שמואל נדרים סי' א סוף אות ט, וחי' הגרי"ז נזיר ב א אות ג בסוגריים, בבאור שיטה זו, שאע"פ שגדר ק"ש בשאר לשונות אינה קריאת הפרשה כפי שהיא בתורה, אלא קריאת דבר שהוא תרגום הפרשה, עי' להלן, מ"מ צריך שתהיה בקריאתו תורת לשון, והיינו בכל דקדוקי הלשון.
  610. טוש"ע או"ח סי' סב ס"ב.
  611. ראב"ד שם.
  612. ע"ע לשון הקדש. חי' ר' שמואל שם, בשם אחרונים, וע"ש שדחה פירוש זה.
  613. חי' ר' שמואל שם. ועי' ציון 646.
  614. ציון 91 ואילך.
  615. משנה ברכות טו א. ועי' החינוך מ' תכ, שאין הכוונה שלא הזכיר התיבות והאותיות, שבזה ודאי לא יצא, אלא שלא נתן רווח בין הדבקים, או שלא התיז ז של תזכרו, או שלא האריך בדלית.
  616. ר' טבי בשם ר' יאשיה בברכות טו ב; רב בירושלמי ברכות פ"ב ה"ד; רי"ף שם (ח ב); רמב"ם ק"ש פ"ב ה"ח; טוש"ע או"ח סי' סב ס"א.
  617. משנה שם.
  618. רש"י ברכות יג א ד"ה מדברים הדברים. ועי' באה"ל סי' סד ד"ה בד"א, שלסוברים שהפסוק הראשון לבדו חיוב קריאתו מן התורה, עי' ציון 39, בהכרח דין קריאה למפרע, הנלמד מן הכתוב, אינו בפסוקים או בפרשיות, עי' להלן, אלא במילים, שזה שייך בפסוק הראשון לבדו.
  619. רבינו יונה ברכות (ח ב); רמב"ם ק"ש פ"ב הי"א; טוש"ע שם, ועי' מ"ב שם ס"ק ב, שכ"ש בסדר התיבות. ועי' ציון 629. ועי' ציון 659.
  620. משנה ברכות טו א; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח סי' סד ס"א. ועי' באה"ל שם ד"ה בד"א, שלסוברים שלמפרע הוא אף בפסוקים, אם קרא פסוק והיו הדברים וגו' קודם ואהבת, וקרא ואהבת, יחזור ויקרא רק פסוק והיו הדברים ולא ואהבת, שעתה הוא כסדרן.
  621. דברים ו ו.
  622. עי' ברכות יג א וסוטה לב ב ומגילה יז ב; ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד. ועי' מ"ב שם ס"ק א, שפרשת ויאמר, אע"פ שאינה בכלל הכתוב הנ"ל, מ"מ כשתקנו חכמים לקראה, תקנו כעין האחרות, ועי' ציון 625.
  623. ברכות שם וסוטה שם ומגילה שם, בדעת רבי הדורש מן: בהוייתן יהו, שאין נקראת בכל לשון, עי' ציון 630.
  624. רש"י ברכות שם ד"ה מדברים הדברים.
  625. באה"ל שם סוף ד"ה אע"פ. ועי' ציון 622.
  626. רמב"ם ק"ש פ"ב הי"א; רשב"א ברכות יג א; טוש"ע סי' סד ס"א.
  627. מ"ב שם ס"ק ג. ועי' רבינו יונה ברכות (ח ב ד"ה הקורא) ורא"ש ברכות פ"ב סי' יב, וטור שם, שאע"פ ששנינו טעם לסדר הפרשיות, עי' ציון 91 ואילך, מ"מ אינו מעכב. ועי' ציון 629.
  628. עי' ציון 1171.
  629. מ"ב סי' סג ס"ק יד. ועי' ציון 619. ועי' מ"ב שם, שאם נזכר באמצע פרשת והיה אם שמוע, יגמור עד ויאמר, ויתחיל ויקרא שמע עד והיה אם שמוע, ויחזור לפרשת ויאמר, ועי' ציון 626.
  630. דברים ו ו.
  631. ברייתא ברכות יג א וסוטה לב ב ומגילה יז ב. וכעי"ז בירושלמי סוטה פ"ז ה"א.
  632. ר"י מלוניל ברכות שם (ז א).
  633. רש"י מגילה שם.
  634. סתם משנה סוטה לב א, הובאה בברכות מ ב, וברייתא סוטה שם ב וברכות יג א ומגילה שם. ועי' רשב"א ברכות טו א ד"ה ור' יוסי, שלסוברים שיוצאים יד"ח בהרהור, ע"ע הרהור-כדבור (וכן לסוברים שא"צ להשמיע לאוזן, שלדעתו אף הם סוברים שיוצאים בהרהור), יוצאים אף בכל לשון, שהרי בהרהור אין שייך לשון.
  635. דברים שם ד.
  636. ברייתא שם ושם ושם.
  637. עי' מאירי סוטה לב א; לבוש או"ח סי' סב ס"ב. ועי' להלן.
  638. דברים שם. ירושלמי סוטה פ"ז ה"א.
  639. פני משה שם.
  640. רי"ף שם (ז א); רמב"ם שם; ר"י בתוס' ברכות יג א ד"ה וחכמים; רא"ש שם פ"ב סי' ב; טוש"ע או"ח סי' סב ס"ב.
  641. עי' המאירי ברכות יג א ד"ה מתוך; מ"ב שם ס"ק ג, ע"פ הב"ח או"ח סי' קצג.
  642. ציון 229 ואילך.
  643. תוס' סוטה לב א ד"ה קרית; רמב"ם ק"ש פ"ב ה"י; מ"א סי' סב ס"ק א; רע"א ברכות יג א; שועה"ר שם ס"ב; מ"ב שם ס"ק ג. ועי' מקור הדבר בראשונים ואחרונים שבציון 637.
  644. עי' ציון 926. רע"א שם; מ"ב שם. ועי' מ"ב שם, ובאה"ל שם ד"ה יכול לקרותה, שמ"מ צריך שיבין הפסוק הראשון, שהכוונה בו מעכבת, אלא שזה אינו מצוי שבין ישראל לא ידע.
  645. ע"ע לשון הקדש. חי' ר' שמואל נדרים סי' א אות ז, בדעת הבאה"ל סי' סב.
  646. עי' לעיל. חי' הגרי"ז נזיר ב א אות ג; חי' ר' שמואל נדרים שם אות ח. ועי' ציון 613.
  647. ציון 126 ואילך.
  648. ציון 608 ואילך.
  649. ציון 162.
  650. ציון 100 ואילך.
  651. ציון 78 ואילך.
  652. כלבו סי' י ד"ה קראה, בדעת הרי"ף ברכות (ז א), שכ"כ לענין תפילה מטעם שאין מלאכי השרת מבינים בלשון ארמי, ועי' ב"י סי' סב, שהק' שהרי אין שאלת צריכים בק"ש.
  653. ב"י שם, ועי' ציון הקודם.
  654. ציון 238 ואילך.
  655. מ"ב סי' סב ס"ק ג, וע"ש דוגמאות לתיבות שאיננו יודעים לתרגמם, כגון ושננתם, שיש בו כמה ביאורים, לשון לימוד ולשון חידוד, וכן לטוטפות וכדו'.
  656. עי' תוס' ברכות טז א ד"ה הקורא, שנ' שמפרש כן את המשנה שלהלן, ועי' תוספתא שבציון הבא.
  657. משנה ברכות טו א, ותוס' שם טז א; תוספתא ברכות פ"ב ה"ד, הובאה ברא"ש שם פ"ב סוף סי' יב; רמב"ם ק"ש פ"ב הי"ג; טוש"ע סי' סד ס"ב.
  658. תוספתא שם, הובאה ברא"ש שם; טוש"ע שם.
  659. תוספתא שם, הובאה ברא"ש שם; טוש"ע שם. ועי' מ"ב שם ס"ק ו, שאם כבר קרא הפרשה שאחריה, א"צ לחזור ולקראה, שסדר הפרשיות אינו מעכב, עי' ציון 626, ועי' פמ"ג מ"ז ס"ק א, שהתספק בזה.
  660. עי' ציון 619. מ"ב שם ס"ק ו.
  661. א"ר סי' סד ס"ק ג, בשם כמה ראשונים ואחרונים, הובא במ"ב שם ס"ק ה.
  662. פר"ח שם ס"ב; לבוש שם ס"ב.
  663. מ"ב שם, בדעת האחרונים שבציון הקודם.
  664. פר"ח סי' סד ס"ב, הובא במ"ב שם ס"ק ד.
  665. מ"ב שם, בדעת מ"א סי' קד ס"ק ו.
  666. תוספתא ברכות פ"ב ה"ה; תנא דקתני קמיה דר' יוחנן בברכות טז א, לפי הגהת הב"ח שם, והב"ח סי' סד ס"ג.
  667. תוספתא שם; תנא קמיה דר' יוחנן בברכות שם, ורש"י שם ד"ה יחזור; רמב"ם ק"ש פ"ב הי"ד; טוש"ע סי' סד ס"ב. ועי' רבינו יונה שם (ט א) ד"ה באמצע, שמדובר שאינו יודע אם קרא כלל מהפרשה, אבל אם בטוח שקרא קצת, אין חוזר אלא להיכן שמתחיל הספק, עי' להלן.
  668. פמ"ג א"א שם ס"ק א, בדעת האחרונים שלהלן.
  669. לבוש סי' סד ס"ב; עי' ט"ז שם ס"ק א, ופמ"ג מ"ז שם בדעתו.
  670. ב"ח שם ס"ג, הובא במ"א שם ס"ק א. וע"ש ושם שאם אינו זוכר שאמר הפסוק הראשון, חוזר עליו בתורת ודאי, שאף אם אמרו, ודאי שלא כיון בו, וע"ש שמה שאמרו שכשטעה בפרק הראשון חוזר לתחילתו מחמת ספק, מדובר כשזוכר שאמר הפסוק הראשון וכיון בו, וחוזר מ"ואהבת" בלבד. ועי' מ"ב שם ס"ק ז, שכשחוזר על הפסוק הראשון, ימתין מעט קודם שיחזור, או שיקרא בלחש, שלא יהא כאומר שמע שמע, עי' ציון 750.
  671. עי' ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד: טעה ואינו יודע היכן טעה, יחזור כבתחלה למקום הברור לו, ומהר"א פולדא וביאור רח"ק שם; רבינו יונה ברכות (ט א) ד"ה באמצע.
  672. תנא קמיה דר' יוחנן בברכות טז א, ורש"י שם ד"ה בין פרק; רמב"ם ק"ש פ"ב הי"ג; טוש"ע סי' סד ס"ג.
  673. רש"י שם ד"ה יחזור; טוש"ע שם.
  674. רמב"ם שם, וכ"מ שם בדעתו. ועי' ב"י סי' סד בבאור דבריו, שלפי שצריך להפסיק שם, עי' ציון 707, א"כ זהו הפסק ראשון, ויתכן שקרא עד שם.
  675. תוספתא שם; תנא קמיה דר' יוחנן שם, ורש"י שם ד"ה בין כתיבה; ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד.
  676. עי' רשב"א שם ד"ה אמר; רמב"ם שם; עי' טוש"ע סי' סד.
  677. עי' דברי ר' יוחנן שם: לא שנו אלא שלא פתח בלמען ירבו ימיכם, אבל פתח בלמען ירבו ימיכם - סרכיה נקט ואתי, ורשב"א שם ורמב"ם שם בבאור דבריו, ועי' ציון 685, פירוש אחר בדבריו; טוש"ע שם. וע"ע חזקה ציון 241 ואילך.
  678. מ"ב סי' סד ס"ק יא.
  679. עי' ציון 10 ואילך. רבינו יונה ברכות (ט א) ד"ה באמצע.
  680. עי' ציון 971.
  681. מ"א סי' סז ס"ק א; מ"ב סי' סד ס"ק ז.
  682. רבינו יונה שם. ועי' מ"א שם שמתחלה כך תקנו שיחזור. ועי' אבן האזל ק"ש פ"ב הי"ג אות ב ד"ה ונראה, ומרומי שדה ברכות יד א ד"ה בהלל, ושאג"א סי' י, ואו"ש ק"ש פ"א ה"ג ד"ה ומה.
  683. עי' רע"א על שו"ע שם, ושם בדעת לחם חמודות, וע"ש שכ"כ אף בדעת הרשב"א סי' שכ. וע"ש שמה שאמרו שחוזר לוהיה אם שמוע, עי' לעיל, היינו כשעוסק עדיין בקריאה, שאז צריך לתקן שיהיה הכל כראוי.
  684. עי' ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד: אמר ר' יוחנן קרא ומצא עצמו בלמען, חזקה כיון; רשב"א ברכות טז א ד"ה אבל אמר; מ"ב סי' סד ס"ק י.
  685. רשב"א שם, בדעת רש"י שם ד"ה סרכיה, בבאור דברי ר' יוחנן שבציון 677, ועי' ציון הנ"ל, פירוש אחר בדברי ר' יוחנן.
  686. ברייתא בירושלמי ברכות פ"ב ה"א; עי' ציון הבא.
  687. סומכוס (וי"ג ספקוס) בברייתא ברכות יג ב, ובירושלמי שם בשם סומכוס בר יוסף. ועי' חרדים על ירושלמי ברכות שם ד"ה התיבון ואינו מפסיק, שאם לא האריך באחד לא יצא ידי חובתו, ועי' החינוך שבציון 615, שיצא.
  688. ירושלמי שם.
  689. גמ' שם, וירושלמי שם בשם ר' נחמן בר יעקב; רמב"ם ק"ש פ"ב ה"ט; טור סי' סא.
  690. רש"י שם ד"ה ובדל"ת.
  691. ר' אשי בברכות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ס"ח.
  692. רש"י שם ד"ה ובלבד; עי' ספר היראה ד"ה ובקריאת שמע. ועי' רמב"ם שם, שלא יחטוף בחת כדי שלא יהא כאומר אי חד. ועי' טור או"ח סי' סא, שלא ימהר בקריאתה.
  693. ראב"ד ק"ש פ"ב ה"ט; ספר היראה ד"ה ובקריאת שמע; רא"ש שם פ"ב סי' ג; טוש"ע שם ס"ח. ועי' ב"י שם שדייק כן מירושלמי שם.
  694. עי' ר' חייא בר אבא בברכות יג ב, ורש"י שם; ר' זעירא בירושלמי שם. וע"ע יחוד-השם ציון 34. ועי' ספר היראה ד"ה ובקריאת שמע: ויאריך בדלת עד שיחשוב בלבבו שבורא עולם הוא מלך למעלה ולמטה בשמים ובארץ וארבע רוחות העולם ממזרח וממערב צפון ודרום ותהום רבה ורמ"ח איברים שבו. ועי' ציון 1180 ואילך.
  695. רמב"ם ק"ש פ"ב ה"ט; ספר היראה שם; עי' החינוך מ' תכ; טור או"ח סי' סא; מ"ב שם ס"ק יח בשם י"א ובשם הגר"א. ועי' שו"ע הרב שם ס"ז, שאין הכוונה להאריך ולמשוך בקריאת הד', שהרי כל אות שבסוף תיבה ואין נקודה תחתיה היא נחטפת לגמרי, אלא הכוונה שיאריך במחשבתו להמליכו וגו' בקריאת הד' ואחריה בטרם שיתחיל ברוך שם וגו'.
  696. רבינו יונה ברכות (ז א) ד"ה ובלבד, בשם רבני צרפת, וטור שם בשם י"מ; שו"ע שם ס"ו.
  697. ראשונים ואחרונים הנ"ל, ע"פ מנחות כט ב: אמר רב אשי: חזינא להו לספרי דווקני דבי רב, דחטרי להו לגגיה דחי"ת וגו' כלומר חי הוא ברומו של עולם.
  698. ראשונים ואחרונים הנ"ל. ועי' כעי"ז בסמ"ק מ"ע ב, הובא בב"י שם, שיכוין באלף שהוא אחד, כמנין אלף, ובחית יכוין שהוא יחיד בשבעה רקיעים ובארץ, כמנין חית, והדלית רמז לארבע רוחות, וע"ש שסיים: ולעתיד יאמרו כל העולם שהוא אחד, ועי' ציון 1182. ועי' מ"א שם ס"ק ה, בשם מגדול עוז בשם קבלה, שיאריך בחית שליש, ובדלת שני שליש, והאלף כמעט חוטפים בה למיעוט ההתבוננות בה.
  699. שו"ע שם. ועי' פר"ח שם שהוא ע"פ הגמ' ברכות שם: כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים, תו לא צריכת, ועי' פר"ח שם שמצדד שהרוצה להאריך יותר רשאי.
  700. ציון 708.
  701. עי' להלן.
  702. משנה פסחים נה ב.
  703. ר' יהודה בגמ' שם נו א, בבאור כריכת שמע; עי' דברי רבי יהודה בברייתא שם: מפסיקין היו אלא שלא היו אומרים ברוך שם וגו', ורבינו יונה ברכות (ח ב) בבאור דבריו לדעת רש"י פסחים שם, שאף לדעתו הבעיה היתה שלא הפסיקו כראוי אחר שמע ישראל, שההפסקה צריך שתהיה על ידי אמירת ברוך שם, עי' ציון 709. ועי' דעת ר"מ בברייתא שם, שאף הוא פירש שכריכת שמע היא שלא היו מפסיקים, אבל לדעתו היה זה ברצון חכמים, עי' ציון 713. ועי' ציונים 717, 767, ביאורים אחרים ב"לא היו מפסיקין". ועי' ציונים 129, 730, 736, ביאורים אחרים בכריכת שמע.
  704. רש"י שם ד"ה ולא היו. ועי' רש"י מנחות עא א ד"ה וכורכין, שפי' בע"א, ועי' ציון 737 .
  705. דעת רבי יהודה בברייתא שם. וע"ש שמ"מ לא מחו בידם.
  706. עי' רוקח סי' שכ, ועי' להלן; עי' טור סי' סא ועי' להלן; שו"ע שם סי"ד.
  707. רש"י פסחים נו א ד"ה ולא היו. ועי' דברי ר' יוסה בשם ר' זעירה בירושלמי פסחים פ"ד ה"ט בשם ר"מ, שכריכת שמע היא אי הפסקה בין אחד לברוך, ותוס' יו"ט פסחים פ"ד מ"ח, בדעת רש"י שם שגרס בירושלמי: בין אחד לואהבת, ולדעתו הוא מקור דברי רש"י. ועי' ציון 710. ועי' ציון 674.
  708. רש"י פסחים שם, והגהת הב"ח שם. ועי' ציון 700.
  709. רבינו יונה ברכות (ח ב), בדעת רש"י פסחים שם. ועי' ציון 134.
  710. רוקח סי' שכ, הובא בב"י סי' סי' סא; אבודרהם דיני ק"ש ד"ה ואלו הן; דרכי משה שם אות ו, ורמ"א שם סי"ד. ועי' ב"י שם ורמ"א שם בבאור דעתם, שברוך שם אינו קבלת עומ"ש כ"כ כמו הפסוק הראשון, ועי' ציון 72. ועי' דברי ר' יוסה בשם ר' זעירה בירושלמי פסחים פ"ד ה"ט בשם ר"מ, שכריכת שמע (שעשו אנשי יריחו שלא ברצון חכמים, עי' לעיל) היא אי הפסקה בין אחד לברוך, ותוס' יו"ט פסחים פ"ד מ"ח, שהוא מקור דברי הרוקח הנ"ל, אבל עי' ציון 713, שלדעת ר"מ כריכת שמע היתה ברצון חכמים.
  711. טור שם, וב"י שם בדעתו; שו"ע שם סי"ד, ומ"ב שם ס"ק לא. ועי' ציון 73.
  712. חרדים על ירושלמי ברכות פ"ב ה"א ד"ה התיבון ואינו מפסיק.
  713. עי' ד' ר"מ בברייתא בפסחים שם ובמנחות עא א, שכריכת שמע שעשו אנשי יריחו היתה לרצון חכמים, ועי' ברייתא פסחים שם, שר"מ פי' שכריכת שמע היינו שלא היו מפסיקים, כדלעיל.
  714. עי' להלן.
  715. משנה פסחים נה ב.
  716. ר' יהודה בפסחים נו א. ועי' ברייתא שם שאף ר"מ סובר כן בבאור כריכת שמע, אלא שלדעתו היה זה כרצון חכמים, עי' ציון 724.
  717. תוס' פסחים שם ד"ה לא היו, ומנחות עא א ד"ה וכורכין. ועי' דברי רב אחא בשם רבי זעירה בשם רב בירושלמי פסחים פ"ד ה"ט, בדעת ר"מ, שלא היו מפסיקים בין תיבה לתיבה, וקה"ע שם ושטמ"ק מנחות עא א בבאור דבריהם, שלא הפסיקו בין ישראל לה', אבל עי' ציון 724, שלדעת ר"מ כריכת שמע היא ברצון חכמים. ועי' ציון 703, ביאור אחר ב"לא היו מפסיקין". וציונים 129, 730, 736, ביאורים אחרים בכריכת שמע.
  718. דעת רבי יהודה בברייתא פסחים שם. וע"ש שמ"מ לא מחו בידם.
  719. רמ"א סי' סא סי"ד.
  720. תוס' פסחים שם.
  721. תוס' מנחות שם.
  722. ספר על הכל עמ' 7, בשם ר"ת, הובא בדרכ"מ סי' סא אות ד.
  723. שטמ"ק מנחות שם, ועי' ספרי ואתחנן סוף פיסקא לא. ועי' ציון 1182. ועי' שטמ"ק שם פירוש אחר, שצריך שיישמע שאומר שמע ישראל אבינו שבשמים, כשם שבלבך אחד, כך בלבנו אינו אלא אחד.
  724. עי' ד' ר"מ בברייתא בפסחים שם ובמנחות עא א, שכריכת שמע שעשו אנשי יריחו היתה לרצון חכמים, ועי' ברייתא פסחים שם, שר"מ פי' שכריכת שמע היינו שלא היו מפסיקים, כדלעיל.
  725. ספר על הכל, עמ' 7, בשם ר"י, הובא בדרכ"מ ורמ"א סי' סא סי"ד.
  726. רמ"א שם, ודרכ"מ שם בשם על הכל.
  727. עטרת צבי שם אות טז. ועי' ציון 1182.
  728. עי' להלן.
  729. משנה פסחים נה ב.
  730. דברי רבא בפסחים נו א. ועי' ציונים 129 703, 717, 736, ביאור אחר בכריכת שמע.
  731. דעת רבי יהודה בברייתא שם. וע"ש שמ"מ לא מחו בידם.
  732. טוש"ע או"ח סי' סא סט"ו.
  733. טוש"ע שם ופרישה שם אות יח.
  734. עי' רבינו גרשום מנחות עא א, שמשמע כן בדעת ר"מ שבציונים 713, 724, הסובר שכריכת שמע שעשו אנשי יריחו היתה לרצון חכמים, שלדעתו אין לחוש שיישמע היום על לבבך ולא מחר. ועי' ציונים הנ"ל, שר"מ עצמו פי' כריכת שמע באופן אחר.
  735. סדר ר' עמרם ק"ש וברכותיה ד"ה וכדקרי, הובא בטור סי' סא, ע"פ הירושלמי שלהלן. ועי' ב"י שם, שאע"פ שבבבלי שאין משמע כן, שהרי כ' שאין להפסיק אלא בין הדבקים, עי' ציון 563, מ"מ יש לדחות שכוונתו ששם צריך להפסיק יותר.
  736. משנה פסחים נה ב.
  737. רב אחא אמר רבי זעירה א"ר, בירושלמי פסחים פ"ד ה"ט; רש"י מנחות עא א ד"ה וכורכין, ועי' ציון 704, שרש"י במקו"א פי' בע"א. ועי' פר"ח סי' סא ס"ו, שמשמע בכוונתה הירושלמי שם, שרק בפסוק הראשון צריך להפסיק בין תיבה לתיבה. ועי' ציונים 129, 703, 730, ביאורים אחרים בכריכת שמע.
  738. דעת רבי יהודה בברייתא פסחים נו א. וע"ש שמ"מ לא מחו בידם. ועי' דעת ר"מ שם, שכריכת שמע היתה לרצון חכמים.
  739. עי' ברכות לג ב: הא דאמר מילתא מילתא וגו' הא דאמר פסוקא פסוקא, לפי פי' הרי"ף שם (כג ב) ותוס' שם בשם ה"ג ור"ח, והרמב"ם ק"ש פ"ב הי"א, וסמ"ג ע' יח. ועי' רבינו מנוח שם, הטעם שאין משתקים אותו כקורא שמע שמע, עי' להלן, ששמא לא כיון לבו בתחילה. ועי' שו"ע סי' סא ס"י, שיש אוסרים לעשות כן אפי' בק"ש שעל המיטה.
  740. עי' גמ' שם לפי פי' רש"י שם ד"ה מילתא מילתא, וכ"כ ברא"ש שם פ"ה סי' טז.
  741. רש"י שם.
  742. רי"ף שם ותוס' שם בשם ה"ג ור"ח, ורמב"ם שם, וסמ"ג שם, בבאור דברי הגמ' שם.
  743. רש"י שם, בבאור דברי הגמ' שם, וע"ש בטעם שאין משתקין אותו, שאי"ז נראה כמקבל ב' מלכויות, אלא כמתלוצץ, ועי' המאירי מגילה כה א, הטעם שאין שמתקין אותו, שגמגום לשון הוא.
  744. טוש"ע או"ח סי' סא ס"ט.
  745. טור שם. וע"ש שיש לשתק אותם האומרים באשמורת שמע שמע.
  746. מ"ב שם ס"ק כג.
  747. ירושלמי ברכות פ"ה ה"ג ומגילה פ"ד ה"י, הובא בטור סי' סא. ועי' המאירי מגילה כה א, שמצדד שבפסוק הראשון, שכוונה בו מעכבת, אין משתקין את היחיד החוזר, שמא לא כיון בפעם הראשונה, ורק בש"צ, שמצויה בו הכוונה, אמרו שמשתקים אותו. ועי' ב"י שם, שמצדד בדעת ראשונים שאף בציבור לא אסרו אלא כשיחיד אומר בציבור, אבל הציבור כולו מותר, עי' ציון 754.
  748. טור שם, ע"פ הבבלי שלא חילק בזה; עי' שו"ע שם ס"ט, שלא חילק.
  749. רבינו מנוח ק"ש פ"ב הי"א בשם הר"א, לענין קריאת הפסוק שנית, לסוברים שבזה אינו אלא מגונה ואין משתקים אותו; עי' המאירי שבציון 747, שאף באופנים שמשתקים אותו, מותר לחזור אם לא כיון. ועי' ציון 1172.
  750. מ"ב שם ס"ק כב. וע"ש סי' סג ס"ק יד. ועי' מ"ב שבציון 670.
  751. מ"ב שם ס"ק כב בשם ט"ז, וע"ש שמתיר מטעם זה בסליחות לומר שמע בכל פעם שאומרים ויעבור, שמפסיקים הרבה בינתיים.
  752. רא"ש ברכות פ"ה סי' טז. ועי' שו"ע שם סי"א, שיש ללמדם שלא יאמרו, ועי' מ"ב שם ס"ק כו. ועי' ציון 761, לענין חזרה בק"ש שעל המיטה.
  753. תוס' ברכות לד א ד"ה אמר פסוקא.
  754. רבינו יונה שם (כד א), לענין מה שנהגו לכפול בסליחות, ועי' ציון 747. ועי' מ"ב שם ס"ק כו, בשם ב"ח וא"ר, שאין לבטל המנהג במקום שנהגו.
  755. ציון 2262 ואילך.
  756. סמ"ק סי' קד, הובא בב"י שם; טור שם. ועי' סמ"ג ע' יח, וב"י שם בשם הגה"מ, שנראה שמסתפקים בזה.
  757. ירושלמי ברכות פ"א ה"א, הובא בסמ"ק ובהג"מ שהובאו בב"י שם.
  758. ר' מנוח ק"ש פ"ב הי"א, ומהר"י אבוהב, הובאו בב"י שם. ועי' ר' מנוח שם, שמ"מ אין משתקים אותו, ועי' ב"י שם בשמו שמשתקים אותו.
  759. הגה"מ שם.
  760. ב"י שם.
  761. שו"ע שם ס"י. וע"ש, ובמ"ב שם ס"ק כה, שמ"מ לכפול הפסוק הראשון לבדו יש אוסרים אף בק"ש שעל המיטה. ועי' מ"ב שם, שאף מה שהתירו על מיטתו, לא התירו אלא כשקוראה משום שמירה, להשתקע בשינה מתוך ק"ש, אבל בסתם קריאה, אף שאינה למצוה, אסור אפ' פרשה כולה, ועי' ציון 752 ואילך, לענין חזרה שלא בעונתה. וע"ש שמ"מ אם קורא וחוזר אף שאר הפרשיות, מותר.
  762. כלבו סי' י ד"ה הקורא למפרע, הובא בב"י סי' סא; ב"י שם בדעת סמ"ק סי' קד.
  763. עי' המאירי מגילה כה א, ומגן גיבורים שלטי גיבורים שם ס"ט בדעתו; עי' מ"ב שם ס"ק כד, שמדייק כן מדברי הרי"ף, וע"ש שמ"מ על מיטתו אין להחמיר בזה.
  764. עי' להלן.
  765. משנה פסחים נה ב.
  766. ר' יהודה בפסחים נו א. ועי' ברייתא שם שאף ר"מ סובר בבאור כריכת שמע, שהוא שלא היו מפסיקים, אלא שלדעתו היה זה כרצון חכמים, עי' ציון 713.
  767. רבינו יונה ברכות (ח ב). ועי' ציונים 703, 717, ביאורים אחרים ב"לא היו מפסיקים".
  768. דעת רבי יהודה בברייתא פסחים שם. וע"ש שמ"מ לא מחו בידם.
  769. עי' להלן.
  770. טור סי' סא וב"י שם בדעתו, בדעת ר' יונה שם. ועי' ב"י שם שכך ראוי לנהוג, ושו"ע שם שכן צריך לנהוג.
  771. ב"י שם בדעת ר' יונה שם; מ"ב שם ס"ק לז.
  772. דרכ"מ שם אות ח; עי' מ"ב שם ס"ק לח.
  773. רמ"א שם סכ"ד. ועי' מ"ב שם ס"ק לז, שמ"מ צריך לפסוק במקום שראוי, כדי שיהא טעם לדבריו, כדלעיל.
  774. ציון 236 ואילך.
  775. ראשונים שלהלן. ועי' ציון 139 ואילך.
  776. שו"ת הרשב"א ח"א סי' תנב; עי' רבינו יונה ברכות (ח ב); שו"ע סי' סא סכ"ו.
  777. רבינו יונה שם, ועי"ש שהוסיף: אלא שיש לחוש מפני עמי הארץ שירגילו עצמם לדבר בנתים; רדב"ז ח"ג סי' תמו, תעד.
  778. שו"ת הרשב"א שם. ועי' אבודרהם דיני ק"ש סוף ד"ה הקורא ק"ש.
  779. עי' ציון 917. עי' רשב"א שם ואבודרהם שם.
  780. עי' טור שם, שנ' שכן נהגו בספרד; דרכ"מ שם אות ט ורמ"א שם סכ"ו.
  781. טור שם; אבודרהם שם ד"ה והטעם שאין; דרכ"מ שם בדעת הכלבו סי' ט; שו"ע שם ס"ד, ורמ"א שם סכ"ו; עי' תפא"י יכין ברכות פ"א אות א, שדייק כן מלשון המשנה שם: קורין את שמע, שהיא לשון הרמת קול, ופי' שהיינו בפסוק הראשון.
  782. טור שם. עי' ציון 1161 ואילך.
  783. כלבו סי' י, הובא בב"י סי' סב, ע"פ המדרש (שה"ש רבה פ"ח אות טו): חברים מקשיבים לקולך השמיעני, מכאן לשליח צבור שצריך להשמיע וגו'; שו"ע שם ס"ה.
  784. רדב"ז ח"ג סי' תמו, תעד.
  785. רש"י ברכות י ב ד"ה יטה; עי' רמב"ם פיהמ"ש פ"א מ"ג, ושושנים לדוד שם בדעתו. ועי' קול הרמ"ז ברכות שם, שאע"פ שכתוב בפסוק שכיבה, עי' להלן, א"צ לשכב ממש אלא די בהטיה, מזה שלא כתוב "שוכב", אלא "בשכבך", שמשמע מעין שכיבה. ועי' שושנים לדוד שם.
  786. משנה ברכות י ב.
  787. גמ' שם יא א.
  788. משנה שם.
  789. עי' ברייתא שם יא א, ותוספתא ברכות פ"א וספרי ואתחנן פיסקא לד: מעשה ברבי ישמעאל ורבי אלעזר בן עזריה שהיו מסובין במקום אחד, והיה רבי ישמעאל מוטה ורבי אלעזר בן עזריה זקוף, כיון שהגיע זמן קריאת שמע, הטה רבי אלעזר וזקף רבי ישמעאל. ועי' כעי"ז בירושלמי ברכות פ"א ה"ג.
  790. משנה שם.
  791. ברכות יא א. ועי' ציון 817 ואילך, לענין קריאה תוך הליכה בדרך, וציון 854 ואילך, לענין קריאה תוך עיסוק במלאכה. ועי' ר' יונה ברכות (טו א) שמה שאמרו שמטין וקורין, היינו בישיבה, ולא בשכיבה, שאסור לשכב בעת הקריאה, עי' ציון 846.
  792. ברייתא שם ותוספתא שם וספרי שם וירושלמי שם.
  793. תוס' שם ד"ה תני; רמב"ם ק"ש פ"ב ה"ב; רשב"א שם ד"ה אמר; טוש"ע סי' סג ס"א. ועי' להלן. ועי' משנה שם י ב: אמרו לו כדאי היית לחוב בעצמוך שעברת על דברי ב"ה, ועי' ברייתא ותוספתא וספרי שם: זקף ר' ישמעאל וגו' שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות, היינו שלא רצה שיטעו לפסוק כב"ש. וע"ע הלכה ציון 531 ואילך.
  794. ברכות יא א. וע"ע הלכה ציון 545.
  795. רשב"א שם, וע"ש שתמה עליו מהמשנה שם י ב, שאמרו לר"ט: כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל.
  796. רשב"א שם.
  797. שנות אליהו ברכות פ"א מ"ג.
  798. גמ' שם. ועי' שנות אליהו שם, בבאור דברי ר"נ, שחייב מיתה מפני שעבר על דברי ב"ה ועל הבת קול, ע"ע הלכה ציון 532. ועי' עונג יו"ט סי' ט ד"ה ונראה לי עוד, טעמו של ר"נ שחייב מיתה, שעבר על: אחרי רבים להטות, וחשוב זקן ממרא.
  799. משנה שם. גמ' שם, שזהו מקורו של רנב"י. ועי' ירושלמי ברכות פ"א ה"ד, שהתחייב ר"ט מיתה בזה שעבר על דברי ב"ה, ע"ש הכתוב בקהלת י ח: ופורץ גדר יכשנו נחש.
  800. ציון 335 ואילך.
  801. ציון 322 ואילך.
  802. עי' ברייתא ותוספתא וספרי שבציון 793.
  803. ברכות שם.
  804. שטמ"ק וריטב"א ברכות יא א, כגון שהיה זקוף והטה, או היה מוטה וזקף.
  805. תוס' הרא"ש ושטמ"ק וריטב"א שם. ועי' דבר אברהם ח"ב סי' כו אות י ד"ה ושמעתי, שכ"כ אף בדעת התוס' סוכה ג א ד"ה דאמר, ופמ"ג סי' סג א"א ס"ק ב, שכ"כ בדעת ר' שמעיה בתוס' ברכות יא א ד"ה תני.
  806. תוס' הרא"ש ושטמ"ק וריטב"א שם.
  807. עונג יו"ט שם ד"ה ולדברינו, וע"ש ביאור הדבר שעבר על: אחרי רבים להטות.
  808. שנות אליהו שם.
  809. עי' ב"ח שבציון הבא.
  810. טור סי' סג בשם סדר ר' עמרם, וב"י שם בדעתו; שו"ע שם ס"ב. ועי' סדר ר' עמרם ק"ש וברכותיה ד"ה והני דמתחזי, והגה"מ ק"ש פ"ב אות ג, שאותם שמתראים כמחמירים לקבל עומ"ש בעמידה, טעות והדיוטות ובורות ושטות, ואין לך כסילות גדולה מזו. ועי' מסילת ישרים פרק כ. ועי' ב"ח שם ס"ג, שמה שאמרו ב"ה: עומדין וקורין, עי' ציון 791, היינו כשעומד מתחלה, אבל כשיושב ובשעה שבא לקרא נעמד, נקרא עבריין. ועי' ציון 839 ואילך, טעם נוסף שאין לעמוד לקראה.
  811. מ"ב שם ס"ק ה.
  812. עי' פמ"ג א"א סי' סג ס"ק ב; מ"ב שם ס"ק ה.
  813. עי' ב"ח סי' סג אות ב, שאסור לו להטות, ועי' א"ר שם ס"ק ד, ומ"ב שם ס"ק ז, שה"ה לישב. ועי' מ"ב שם, שבשחרית מותר לישב אם היה עומד.
  814. עטרת זקנים שם ס"ק ב, וא"ר שם ס"ק ד בדעתו.
  815. מהרש"ל בהגהות הטור, הובא בא"ר סי' סג ס"ק ד ובמ"ב שם ס"ק ח.
  816. מ"ב שם בשם פמ"ג.
  817. עי' ציון 785 ואילך, מחלוקת אם צריך דוקא להטות בק"ש של ערבית, או שמותר בין בישיבה ובין בעמידה ובין בהליכה.
  818. עי' להלן אמוראים בבבלי ובירושלמי שצריך לקרוא עד מקום מסוים בעמידה, ועי' ביאור הדבר בירושלמי ברכות פ"ב ה"א, וכן פרשו הראשונים בבבלי, שאין הכוונה שאם היה יושב עומד, אלא שאם היה מהלך עומד.
  819. ברכות שם.
  820. בה"ג וראב"ד, הובאו דבריהם ברא"ש שם פ"ב סי' ג, ובטור סי' סג; ב"ח שם ס"ד, הובא במ"ב שם ס"ק יא, בשם יש מחמירים. ועי' ספר היראה ד"ה ובקריאת שמע, שנכון לנהוג כן.
  821. ברכות שם. ועי' להלן.
  822. ר' חונה ר' אורי רב יוסף רב יהודא בשם שמואל בירושלמי ברכות פ"ב ה"א; רב אידי ורב הונא בשם ר' יוסי בר יהודה בשם ר' שמואל בתנחומא פר' לך לך אות א, הובא בתוס' שם. ועי' להלן.
  823. עי' תנחומא שם; רמב"ם ק"ש פ"ב ה"ג. ועי' מ"ב סי' סג ס"ק יא, שי"ס שברוך שם וגו', דינו כפסוק הראשון, וכ"מ קצת בתנחומא שם. ועי' ציון 72 ואילך.
  824. רי"ף ברכות (ז ב); רמב"ם שם; תוס' ברכות יג ב ד"ה על; טור וב"י שם ושו"ע שם ס"ג.
  825. תוס' שם; ריטב"א שם; רשב"א שם; רא"ש שם פ"ב סי' ג.
  826. עי' ציון 1154 ואילך.
  827. עי' גמ' שם: ר' יוחנן לטעמיה, ותוס' ורשב"א שם.
  828. עי' ציון 1161.
  829. עי' תוס' שם; ריטב"א שם; רשב"א שם; רי"ף שם (ז ב); רא"ש שם פ"ב סי' ג.
  830. עי' ציון 1147.
  831. פירוש חרדים לירושלמי ברכות פ"א ה"ב ד"ה שלשה פסוקים. ועי' ספר היראה ד"ה ובקריאת שמע, שמשמע כן.
  832. רא"ש ברכות פ"ב סי' ג בשם הראב"ד בשם גאון. ועי' ציון 904 ואילך.
  833. עי' ציון הנ"ל.
  834. רא"ש שם. ועי' רשב"א ברכות שם בשם ר' יצחק ב"ר יהודה בן גיאת, שביאר באופן אחר דעת הסוברים שצריך לעמוד שלשה פסוקים אע"פ שא"צ כוונה אלא בפסוק הראשון, שמהלך, שאין דעתו מיושבת עליו, צריך לעמוד עד על לבבך, כדי שתתיישב דעתו עליו, אבל העומד, שדעתו מיושבת עליו, דיו לכוין בפסוק הראשון, ועי' ציונים 859, 870, שלדעתו יש דברים שהעושה אותם אין דעתו מיושבת כלל, וצריך להפסיק מהם בכל הפרק הראשון.
  835. תוס' ברכות יג ב; מ"ב סי' סג ס"ק ט.
  836. מ"ב שם.
  837. מ"ב סי' סג ס"ק י.
  838. מ"ב שם.
  839. סדר ר' עמרם ק"ש וברכותיה ד"ה ולשויה איניש; עי' הגה"מ ק"ש פ"ב אות ג, בשם ראבי"ה, ודרכ"מ סי' סג אות א בדעתו. ועי' מ"ב סי' סג ס"ק ה, שהיושב אסור לו לעמוד לק"ש בין ביום ובין בלילה, וע"ש שמ"מ א"צ לחזור ולקרא.
  840. עי' סדר ר"ע שם, שהביא מדרש, והוא בויקרא רבה פרשה כז אות ו: משל למלך ששלח פרוזדוגמא שלו למדינה, מה עשו בני המדינה, עמדו על רגליהם ופרעו את ראשיהם וקראוה באימה וביראה ברתת ובזיע וגו', לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי אליכם שתהא קורין ק"ש לא עומדין על רגליכם ולא פורעין את ראשיכם אלא בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך.
  841. סדר ר"ע שם, וע"ש שהוסיף שכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט.
  842. מהרל"ח, הובא בחי' הגהות על הטור סי' סג אות א, בבאור דברי ר' עמרם הנ"ל.
  843. ציון 813 ואילך, על העומד אם מותר לו להתיישב לקריאתה בערבית.
  844. רש"י ברכות יג ב ד"ה פרקדן; עי' רמב"ם ק"ש פ"ב ה"ב; טוש"ע או"ח סי' סג ס"א.
  845. ריטב"א שם; עי' רמב"ם שם; שו"ע שם.
  846. ר' יוסף בברכות יג ב, וגמ' שם; רמב"ם שם; טור שם; שו"ע שם ס"א ומ"ב שם ס"ק ב. ועי' ציון 791.
  847. רש"י שם ד"ה כי מצלי; טור שם.
  848. ריטב"א שם.
  849. תוס' נדה יד א ד"ה ק"ש, ורבינו יונה ברכות (טו א), בשם אית דאמרי, ע"פ ברכות כד א: שנים שישנים וגו' זה מחזיר פניו וקורא וגו'; רמב"ם שם; עי' ריטב"א ברכות שם; ב"י שם בדעת רש"י והטור; שו"ע שם ס"א. ועי' באה"ל שם ד"ה מאחר, אחרונים נוספים הסוברים כן, ועי' ציון הבא.
  850. רבינו יונה שם, ודרכ"מ שם אות א ורמ"א שם בדעתו, ועי' מ"ב שם ס"ק ג, בדעתם, שאם שכב בחלוקו צריך לעמוד. ועי' באה"ל שם, אחרונים נוספים הסוברים כן, ושיש להחמיר כן לכתחלה. ועי' רבנו מנוח ק"ש פ"ב ה"ב, שמדייק מרש"י שאפ' על צדו לגמרי אסור בכל אופן, וחולק עליו.
  851. עי' ברכות שם, שכן עשה ר' יוחנן, מחמת שהיה בעל בשר; רמב"ם שם; טוש"ע סי' סג ס"א. ועי' באה"ל שם ד"ה נוטה, בשם פמ"ג, שאם קשה עליהם הישיבה והעמידה, יכולים אפילו לכתחילה לילך ולשכב מעט על צדו ולקרוא אם אינם יכולים על צדו ממש. ועי' מ"ב שם ס"ק ד, שאם יכול לשכב על צידו או לישב אפ' בפסוק ראשון לבדו, חייב. וע"ע חולה ציון 168 ואילך.
  852. רבנו יונה ברכות ט א.
  853. משנה ברכות טז א; רמב"ם ק"ש פ"ב ה"ד; טוש"ע סי' סג ס"ח.
  854. ברייתא שם: ב"ה אומרים עוסקים במלאכתן וקורין, ועי' ציון 791; עי' שו"ע סי' סג ס"ז.
  855. רבא בשם ר' ששת בגמ' שם, ע"פ הברייתא שבציון הבא; רמב"ם ק"ש פ"ב ה"ד; טוש"ע שם.
  856. גמ' שם, ע"פ הברייתא שם: הקורא את שמע צריך שיכוין לבו שנאמר: שמע ישראל ולהלן הוא אומר: הסכת ושמע ישראל מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת, ועי' ציון 1131.
  857. עי' ציון 1161.
  858. עי' תוס' שם ד"ה הא, וב"י סי' סג בדעתו; רבינו יונה שם (ט א) בשם רבני צרפת, ורא"ה שם בשם איכא מרבוותא, וע"ש שמה שאמרו בגמ' פרק ראשון, זה לסוברים שכולו צריך כוונה, עי' ציון 1154. ועי' פירוש חרדים שם על הירושלמי ברכות פ"א ה"ב ד"ה שלשה פסוקים, שלסוברים שצריך לכוין בשלשת הפסוקים הראשונים, צריך אף להפסיק ממלאכה בקריאתם.
  859. עי' רי"ף שם (ט ב), וריטב"א ורא"ה שם בשמו; ההשלמה והמאורות ברכות יג א; עי' רמב"ם ק"ש פ"ב ה"ד; רא"ש ברכות פ"ב סי' יג; טוש"ע שם. ועי' סברא כעי"ז ברשב"א ברכות יג ב, שאע"פ שסתם יושב או עומד די לו לכיון בפסוק הראשון, העוסק במלאכה, כיון שהוא טרוד במה שלפניו, צריך להתיישב ולהתבטל עד סוף הפרק הראשון, שאל"כ נמצאת מצוה קלה עליו, ועי' ציונים 834, 870.
  860. עי' ציון 904 ואילך, ושם טעם הדבר.
  861. תוספתא ברכות פ"ב; ירושלמי ברכות פ"ב ה"ה, הובא בטור סי' סג; שו"ע שם ס"ט. ועי' מ"ב שם ס"ק כ, שמותר לקרא אפ' במשא של ד' קבין, אע"פ שאסור להתפלל כך, ע"ע תפילה. ועי' ירושלמי שם שמותר אפ' במשא של משקים, ואין חוששים שיהא דעתו עליהם שלא ישפכו. וע"ע הסח הדעת ציון 261 ואילך, לענין הנושא מי חטאת, אם יש לחוש בק"ש משום הסח הדעת.
  862. ר' יצחק בר שמואל בר מרתא ביומא יט ב, ועי' ברייתא שם: רבי אלעזר חסמא אומר: הקורא את שמע ומרמז בעיניו, ומקרץ בשפתותיו, ומראה באצבעו, עליו הכתוב אומר: ולא אתי קראת יעקב; עי' ירושלמי ברכות פ"ב ה"ה: תני לא יהא מרמז בעיניו וקורא; רמב"ם ק"ש פ"ב ה"ח; טוש"ע סי' סג ס"ו.
  863. ריטב"א יומא שם; מ"ב שם ס"ק יז.
  864. גמ' שם; טוש"ע שם. ועי' רמב"ם שם שלא סייג, ועי' כ"מ ומ"א שבציון 875.
  865. רמב"ם שם.
  866. עי' רש"י יומא שם ד"ה בפרק ראשון; ריטב"א שם, ורא"ה ברכות טז א, שיש שפרשו כן.
  867. עי' ציון 1154.
  868. עי' ציון 1161.
  869. ריטב"א שם ורא"ה שם.
  870. רי"ף ברכות טז א (ט ב), וריטב"א ורא"ה ברכות טז א וריטב"א יומא יט ב בשמו; רמב"ם שם; עי' רא"ש שם פ"ב סי' ג בשם ראב"ד בשם גאון, ושם סי' יג; טוש"ע שם. ועי' כעי"ז ברשב"א ברכות יג ב בשם ר' יצחק ב"ר יהודה בן גיאת, שאע"פ שא"צ כוונה אלא בפסוק הראשון, מ"מ הרומז דינו כעוסק במלאכה, שצריך להפסיק וליישב דעתו בכל הפרק הראשון, לסוברים כן, כדי שלא תהא מצוה קלה עליו, ועי' ציונים 834, 859.
  871. עי' ציון 905 ואילך, ושם טעם הדבר.
  872. ריטב"א יומא שם.
  873. טור או"ח סי' סא, בשם הרא"ש, ועי' ציון 1184.
  874. טור שם בשם יש מפקפקין, ועי' ציון 1185.
  875. כ"מ ק"ש פ"ב ה"ח, בתירוצו השני, הובא במ"א סי' סג ס"ק י, בדעת הרמב"ם שם, שלא סייג האיסור לפרשה ראשונה, שלדעתו אסור לרמוז אף בפרשה שניה, אלא שאינו מגונה; מ"ב סי' סג ס"ק יח.
  876. מ"ב שם, ע"פ גמ' יומא יט ב: כאן בפרק ראשון כאן בפרק שני. ועי' באה"ל שם ד"ה לא ירמוז, שמי שרגיל הרבה בשאיפת טבק, וא"א לו לכוין בל"ז, מותר לו לשאוף בפרשה שניה.
  877. עי' ברכות יד ב, וירושלמי שם פ"ב ה"ג, שהוכיחו כן מברייתא: הגיע זמן קריאת שמע וגו' מניח תפילין וקורא קריאת שמע וגו', שמשמע שזהו הסדר הנכון, וע"ש עדותו של ר' חייא בר אשי שפעמים רבות ראה שרב הניח תפילין תחלה ורק אח"כ קרא ק"ש, ועי' ד' ר' יוחנן שם, וכעי"ז בירושלמי שם: הרוצה שיקבל עליו עומ"ש שלמה וגו' ויניח תפילין ויקרא ק"ש וגו', ועי' דברי ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן שם טו א: כל וגו' ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל וגו'; מ"ב סי' נח ס"ק ה. וע"ע הנחת-תפילין ציון 82.
  878. עולא בברכות שם.
  879. תוס' שם ד"ה ומנח.
  880. ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן שם.
  881. רש"י שם ד"ה הקריב.
  882. עי' מ"ב סי' מו ס"ק לג, וסי' נח ס"ק ה.
  883. עי' רש"י ברכות יד ב ד"ה שלוחא, שזה הטעם לכך שרב הניח פעם תפילין קודם ק"ש, כמבואר בגמ' שם; מ"ב סי' נח ס"ק ה, ועי' ציון 229.
  884. מ"ב סי' מו ס"ק לג.
  885. ירושלמי ברכות פ"ב ה"ג. ועי' בבלי ברכות יד ב, שלמסקנה רב אינו סובר כן, אלא סובר שיש להניח תפילין תחלה.
  886. ירושלמי שם בדעת ריב"ק במשנה שם. ועי' בבלי שם שדחו הראיה מדבריו, שלא אמר אלא שיש להקדים קריאה לקריאה, אבל לא קריאה לעשיה.
  887. ציון 199 ואילך.
  888. עי' ציון 493.
  889. תוס' ברכות יד ב ד"ה ומנח. ועי' ציון 1088.
  890. עי' ציון 1086 ואילך.
  891. ספר היראה ד"ה כשיגיע; טוש"ע או"ח סי' סא סכ"ה.
  892. מ"ב שם ס"ק לט.
  893. העיטור הל' ציצית דף עה טור ג, הובא בטור או"ח סי' כד. וע"ש בטעם המנהג, שהיה עטיפתם תמיד תחת המלבוש, ורצו לקיים מה שנאמר: וראיתם אותו.
  894. העיטור שם בשם החכם ר' טוביה, וע"ש שלא נתחייבו ישראל בכך.
  895. הגה"מ ציצית סוף פ"ג, הובא בב"י סי' כד, ע"פ מדרש שוחר טוב מזמור לה: כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך וגו' אני אשבחך בכל אבריי וגו' בחזה שימת ציצית כנגד הלב כל זמן שאני קורא את שמע, שנאמר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך (דברים ו ו); עי' מרדכי סוכה רמז תשס"ג, הובא בב"י שם: קטן היודע וגו' להתעטף בציצית אביו לוקח לו וגו' ואוחז בציצית כשורה בשעת ק"ש; שו"ע שם ס"ב, ועי' מ"ב שם ס"ק ד, בשם כתבי האר"י, שיאחזם בין קמיצה לזרת, וכשיגיע לפרשת ציצית יקחם גם ביד ימין, ויביט בהם, ויהיו בידו עד שמגיע לנאמנים ונחמדים לעד ואז ינשק הציצית ויסירם מידו.
  896. אבודרהם דיני ק"ש; עי' המנהיג דיני תפלה ד"ה ומנהג להגבי', שמנהג להגביה כנפי הטלית להראות הציצית באומרו והיה לכם לציצית וראיתם אותו; עי' טוש"ע סי' סא סכ"ה. ועי' שו"ע שם שהמשמוש יהיה ב' צציות שלפניו.
  897. אבודרהם שם בשם ר' נטרונאי, שכל דבר שאין האדם מחויב בו, ועושה אותו ברבים במדת חסידות, וכל העם אינם עושים אותו, הוא מתחזי כיוהרא; ארחות חיים הל' ציצית סי' לב בשם ר' נטרונאי גאון ור' משה גאון, וע"ש: העושה כך צריך ללמדו ולהשביעו שלא יעשה כן.
  898. ב"י שם.
  899. ספר היראה ד"ה כשיגיע, ועי' ב"י שם שכן דעת ארחות חיים שם, שהביא דבריו; עי' ריב"ש סי' תפו, שמנהג יפה הוא; שו"ע סי' כד ס"ד. ועי' סמ"ק מ' כח. ועי' ב"י שם, בדעת ר"מ ריקאנטי, ושו"ע שם ס"ה, שיסתכל בשתי ציציות שלפניו.
  900. דרכ"מ סי' כד אות א; עי' שו"ע שם ס"ד שיש נוהגים ליתן על העינים, ורמ"א שם שנוהגים לנשק בשעה שרואה בהם.
  901. עי' גמ' ברכות שלהלן; רמב"ם ק"ש פ"ג ה"א.
  902. עי' ברכות טו א: ר' חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא וגו', ועי' רש"י שם שהוא שמא יעבור הזמן; רמב"ם שם. ועי' רמב"ם שם ורבינו יונה שם (ח ב), שמשמע שקודם שהגיע הזמן יחזר אחר מים.
  903. עי' גמ' שם; רמב"ם שם.
  904. רי"ף ברכות טז א (ט ב), וריטב"א ורא"ה ברכות טז א, וריטב"א יומא יט ב בשמו; ההשלמה והמאורות ברכות יג א; רא"ש ברכות פ"ב סי' ג בשם ראב"ד בשם גאון, ושם סי' יג; טוש"ע סי' סג ס"ו, ז.
  905. ריטב"א שם. ועי' רשב"א ברכות יג ב ד"ה א"ר נתן, בשם הרי"ץ גיאת, וב"י סי' סג בדעתו, בבאור הענין, שאם יקרא בדרך עראי, היינו בעיסוק במלאכה או בקריצה ורמיזה, כדלהלן, נמצאת מצוה קלה עליו.
  906. רא"ש שם. ועי' ציון 832, וע"ש שי"ס שמ"מ ללכת מותר אחר אמירת על לבבך, ע"ש הטעם.
  907. רי"ף שם וריטב"א ורא"ה ברכות שם ורא"ש שם וההשלמה שם והמאורות שם; טוש"ע שם. ועי' ציון 859.
  908. רי"ף שם וריטב"א ורא"ה ברכות וריטב"א יומא שם ורא"ש שם; טור שם. ועי' ציון 870.
  909. ריטב"א ברכות שם.
  910. ההשלמה שם והמאורות שם יג א; רא"ה ברכות טז א; טוש"ע שם.
  911. רבינו יונה ברכות שם (ט א), ועי' ציון 39.
  912. עי' ציון 28, שי"ס שהפסוק הראשון לבדו חיובו מן התורה.
  913. ב"י סוף סי' סג ושו"ע שם ס"ו. ועי' ציון 74.
  914. מלחמת ה' ברכות שם, ע"פ ירושלמי שבציון 79.
  915. מלחמת ה' שם.
  916. ציון 1 ואילך.
  917. עי' רשב"א שבציון 779; עי' ירושלמי ברכות פ"ג ה"ג: מסתברא בק"ש שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו, ושו"ת הרשב"א ח"א סי' קכו וריטב"א ברכות כא א ומגילה ב א, בדעתו, ועי' מפרשי הירושלמי שם שיש שפירשו באופנים אחרים, ועי' ביאור רח"ק שם, שאם יצא אינו מוציא ואם לא יצא מוציא; אבודרהם דיני ק"ש סוף ד"ה הקורא ק"ש, וסותר לדבריו שבציון 920; שו"ת מהר"ם אלשקר סי' י ד"ה ואין מי; שנות אליהו ברכות פ"ג מ"ג; תפא"י יכין ברכות פ"א סוף אות א.
  918. ר"מ אלשקר שם; אבודרהם שם. ועי' א"ר סי' סב ס"ק ב, שמטעם זה אין יוצא אפ' בעשרה, ואפ' כשאינו בקי, ולא כשיטות שלהלן שחילקו בזה.
  919. כנה"ג הגה"ט סי' סב, וא"ר שם, בשם רא"מ סי' מא; פר"ח סי' סב, וע"ש שכ' ע"פ הירושלמי שלעיל, שמ"מ ראוי שיקרא בעצמו אם הוא בקי; עי' עי' פמ"ג א"א סי' סא ס"ק טז, שמשמע כן בדעת המ"א שם; אליה זוטא סי' סב ס"ק א בשם ע"ת, שיוצא כשמבין, ועי' מ"ב שלהלן; שאג"א סי' ו; עי' מ"ב סי' סא ס"ק מ, שכן דעת רוב האחרונים.
  920. אבודרהם ברכת המצוות ומשפטיהם ד"ה וגרסינן בתוספתא, וסותר לדבריו שבציון 917, ועי' א"ר שם; מ"א סי' נט ס"ק ה; מסקנת הא"ר שם.
  921. א"ר שם.
  922. שיירי כנה"ג הגה"ט סי' סב, בשם ברכת אברהם, הובא במ"ב שם.
  923. שיירי כנה"ג שם הובא במ"ב שם.
  924. מנ"ח מ' תכ, בדעת הירושלמי הנ"ל, וכן דעתו להלכה.
  925. ציון 47.
  926. רע"א ברכות יג א, וע"ש שדייק כן מטור סי' קצג, וממ"א תחי' סי' סב; מ"ב סי' סב ס"ק ג. וע"ש שמ"מ ביאור הפסוק הראשון צריך לדעת, כדי שיכון לבו, עי' להלן, אלא שאין מצוי בן ישראל שלא ידע דבר זה.
  927. שיירי כנה"ג הגה"ט סי' סב; עי' פמ"ג א"א סי' ס"ב ס"ק א, שהסתפק בזה, ועי' ראש יוסף ברכות יג א ד"ה בא"ר, בדעת אמוראים, שנחלקו בזה רבי ורבנן, אם הקורא בלה"ק צריך להבין הלשון.
  928. ציון 643 ואילך.
  929. ציון 1146 ואילך.
  930. ציון 31 ואילך.
  931. ציון 38 ואילך.
  932. ציון 49 ואילך.
  933. ציון 39.
  934. ציון 49 ואילך.
  935. ציון 38ואילך.
  936. ציון 15 ואילך.
  937. ציון 1 ואילך.
  938. ציון 41.
  939. ציון 55 ואילך.
  940. טור סי' סא.
  941. סדר ר' עמרם ק"ש וברכותיה ד"ה ולשויה איניש, הובא בטור שם, ע"פ ויקרא רבה כז אות ו: א"ר ברכיה (לפנינו ר' יצחק) מלך בשר ודם משדר פרוטגמא שלו וגו', קוראין אותו באימה ביראה ברתת ובזיע.
  942. דברים ו ו.
  943. ספרי ואתחנן פסקא ו, הובא בב"י שם.
  944. ב"י שם, ע"פ המדרש שם; שו"ע שם ס"א. ועי' ב"ח שם ס"ק א בדעת הטור בדעת ר' עמרם, שאף בשבתות ויו"ט צריך לקראה באימה ויראה וגו'.
  945. ב"ח שם ס"ק א, הובא במ"ב שם ס"ק ג. ועי' ציון 1190.
  946. פרישה שם אות א, הובא במ"ב שם ס"ק ד.
  947. ב"י שם, בבאור דברי ר' עמרם שם.
  948. פמ"ג מ"ז שם ס"ק א, הובא במ"ב שם ס"ק ה. ועי' ציון 1139 ואילך, על כוונה בהבנת המילים.
  949. ה"ג הל' ברכות פ"ג (עמ' מא), הובא ברא"ש ברכות פ"ג סוף סי' יד; כלבו סי' י ד"ה מדרש חברים, הובא בב"י סי' סב; טוש"ע סי' סה ס"ב. ועי' כלבו וב"י שם, שה"ה אם טרם קרא אלא שאינו רוצה לקרא עכשיו, ועי' מ"ב סי' סה ס"ק ח, שבזה לא יכוין לצאת יד"ח, לפי שצריך לקראה בברכותיה ובתפילין. וע"ש שיקרא עמהם אף אם טרם ברך ברכות התורה, כיון שאינו בדרך לימוד, ועי' ציון 957.
  950. הרא"ש שם, ע"פ ברכות כ ב: למה מהרהר כדי שלא יהיו כל העולם וגו'. ועי' מ"ב שם ס"ק ט.
  951. טוש"ע שם.
  952. מ"ב שם ס"ק י. ועי' ציון 73.
  953. שו"ע שם.
  954. שו"ע שם.
  955. עי' מ"ב שם ס"ק יא בשם אחרונים, שבברכות ברוך שאמר וישתבח ובפסוקי דזמרה יפסיק לקבלת עומ"ש, ועי' ציון 957. ועי' תה"ד סי' ג, הובא בב"י סוף סי' סה, שמסתפק אם מפסיק בין ברוך שאמר לישתבח, וע"ש שבק"ש וברכותיה ודאי שא"צ להפסיק, שהרי אינו יושב ובטל.
  956. עי' תה"ד שם, שראה אנשי מדקדקים שעושים כן כשהיו עומדים בק"ש וברכותיה, וע"ש שהיו עוצמים עיניהם; שו"ע שם.
  957. רוקח סי' שכ; עי' שו"ע סי' סה ס"ג, שטוב שיעשה כן. ועי' מ"ב סי' סה ס"ק ח, שאם טרם ברך ברכת התורה, לא יקרא אלא הפסוק הראשון, עי' ציון 949. וע"ש ס"ק י, שבפסוקי דזמרה, אע"פ שי"ס שמפסיק, עי' לעיל, מ"מ לא יפסיק אלא לקבלת עומ"ש.
  958. ב"י סוף סי' סה; רמ"א שם.
  959. ביאור הגר"א שם ס"ק ג, הובא במ"ב שם ס"ק י. ועי' מ"ב שם שהכריע שעכ"פ בפסוקי דזמרה, אע"פ שי"ס שמפסיק, עי' לעיל, לא יפסיק אלא לקבלת עומ"ש.
  960. ברכות כא א.
  961. עי' ציון 297.
  962. ירושלמי ברכות פ"א ה"א: הדא אמרה ספק קרא ספק לא קרא צריך לקרות.
  963. רמב"ם ק"ש פ"ב הי"ג; טוש"ע סי' סז.
  964. עי' ציון 19 ואילך.
  965. רש"י ורשב"א וריטב"א ברכות שם; עי' פירוש חרדים לירושלמי שם ד"ה ספק קרא, בפירוש השני, ופי' מהר"א פולדא שם, ורש"ס שם ד"ה קודם לכן, ומראה הפנים ד"ה הדא אמרה, שהירושלמי הסתפק אם ק"ש מדאורייתא, שאז חוזר, או מדרבנן, ואינו חוזר, ופשט שהוא מדאורייתא, וחוזר. ועי' חת"ס או"ח סי' טו ד"ה וליישב, בבאור שי' ר"א, שאע"פ שמה"ת יוצא בקריאת כל פסוק מן התורה, עי' ציון 26, מ"מ חוזר וקורא אע"פ שקרא פסוק אחר, לפי שמאחר שלדעתו מצוות צריכות כוונה, לא יצא בקריאת פסוק סתם, שודאי אין כוונתו לצאת אלא כתיקון חכמים.
  966. שו"ת הרשב"א ח"א סי' שכ; עי' פני משה ברכות פ"א ה"א ד"ה ספק קרא, שמשמע שהירושלמי הסתפק בזה, ופשט שחוזר וקורא הכל; מ"ב סי' סז ס"ק ד. ואם יודע שאמר פסוק ראשון או פרשה ראשונה, לסוברים שיוצאים בהם מן התורה, והסתפק על השאר, עי' מ"ב שם, שמצדד שמ"מ צריך לחזור ולקרות, משום שכך תקנו.
  967. רשב"א שם; מ"ב שם.
  968. עי' ציון 10 ואילך.
  969. תוס' הרא"ש שם, וכעי"ז בשאלתות פרשת יתרו שאילתא נג, ועי' ציון 16; עי' פירוש חרדים לירושלמי שם, בפירוש הראשון, וביאור הגרח"ק שם, שבסברא זו הסתפק הירושלמי בתחלה, לסוברים שאין חיובה מן התורה, ופשט להחמיר. ועי' פירוש אחר בפמ"ג מ"ז סי' סז ס"ק א, וע"ע חזקה ציון 130 ואילך.
  970. עי' ציון 9.
  971. עי' ציון 10 ואילך.
  972. ברכות כא א. ועי' צל"ח שם ד"ה מאי, שאע"פ שיש חזקת חיוב, מ"מ פטור בספק לפי שאין לה עיקר מן התורה. וע"ע חזקה ציון 367 ואילך. ועי' שאג"א סי' א, שאף הוא מודה שעיקר החיוב לקרוא פסוק מן התורה בבוקר ובערב הוא מן התורה, ואם לא קרא חוזר, ומה שאמר שאינו חוזר היינו כשכבר קרא איזה פסוק, עי' ציון 26, ועי' חת"ס שם, תוספת ביאור, שלדעתו אין מצוות צריכות כוונה, ולפיכך יצא בסתם פסוק, אף שלא התכוין לצאת בו. ועי' קר"א שבציון 27, בדעת ר' יהודה, שאע"פ שק"ש נדרשת מן הכתוב, חשובה דרבנן, לפי שהיא דרשה רחוקה.
  973. ציון 79 ואילך.
  974. עי' תוס' ברכות ב ב ד"ה משעה, ושם ד ב ד"ה וקורא, ומ"א סי' רלה ס"ק ד בדעתו, וכן דעתו להלכה; עי' טור שם שפתח בזה שאסור לאכול ולשתות, וסיים שאסור לקבוע סעודתו; מ"ב שם ס"ק טז, וסי' פט ס"ק כז, וע"ש שלפיכך פירות מותרים, וכן פת לא יותר מכביצה.
  975. עי' רא"ש שם פ"א ה"ט: לאכול ולשתות; מ"א שם בדעת תה"ד סי' קט, וע"ש, ובדרוש וחידוש מערכה א למס' ברכות ד"ה ולכאו' אין, הטעם, לפי שחיובה מן התורה, לסוברים כן.
  976. רשב"א ברכות ט א וטור סי' רלה, ע"פ ברייתא ברכות ד ב: לא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר: אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא, ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל, וחוטפתו שינה וגו'. ועי' תוס' ברכות ב ב ד"ה משעה, וד ב ד"ה וקורא, ורא"ש שם פ"א ה"ט, שכ"כ לענין אכילה; שו"ע שם ס"ב, לענין אכילה, ומ"ב שם ס"ק יז שה"ה שינה.
  977. רשב"א שם.
  978. עי' ברכות שם; רא"ש שם.
  979. עי' רשב"א ברכות ב ב ד"ה משעה שהעני, וב"י סי' רלה בדעתו; עי' ב"י סי' רלה בדעת רבינו יונה שם (א א) ד"ה וחכמים; שו"ע שם ס"ב, ועי' מ"ב שם ס"ק יז, שה"ה שאסור לישן; מ"ב סי' פט ס"ק כז. ועי' מ"ב י' רלה ס"ק יח, שי"ס שאין אסור אלא זמן קצר סמוך לזמנה, ואין הלכה כן.
  980. עי' בה"ג הל' ברכות פ"ה, וסמ"ג עשין יח, שגרסו בגמ' ברכות י ב: כל האוכל ושותה ואח"כ קורא את שמע, עליו הכתוב אומר: ואותי השלכת אחרי גויך, אל תקרי גויך אלא גאיך, אמר הקדוש ברוך הוא: לאחר שנתגאה זה, קבל עליו מלכות שמים, ועי' סמ"ג שם בשם בה"ג שהיינו בק"ש של שחרית.
  981. מ"ב סי' רלה ס"ק יח.
  982. רשב"א ברכות ט א; רא"ש שם פ"א ה"ט, וב"י סי' רלה בדעתו; ב"י שם בדעת תוס' ברכות ד ב, ד"ה וקורא, שלא אסר אלא סעודה. ועי' מ"ב סי' קו ס"ק ח, ובאה"ל שם, שאם הוא משער שע"י לימודו יעבור הזמן, אסור לו להתחיל ללמוד אפ' עם אחרים, אלא יקרא קודם.
  983. עי' ציון 508 ואילך, שי"ס שצריך לקרא ק"ש מיד בתחילת זמנה, מכמה טעמים. ועי' מ"ב סי' רלה ס"ק יז, לענין זמן ק"ש של ערבית, שאסור ללמוד כשהוא מתפלל ביחידות בביתו, ומ"מ מותר אם אמר לחברו שאינו לומד שיזכירנו.
  984. מ"ב סי' רלה ס"ק יז.
  985. רשב"א ברכות ט א, ע"פ שבת ט ב, שאף העוסק בהם מפסיק משהגיע זמן ק"ש, לסוברים כן, עי' להלן; מ"ב סי' רלה ס"ק יז.
  986. עי' מ"ב שם, שנחלקו אחרונים בזה.
  987. עי' ר"ן בשם המאור שבת שם (ה א), ורמ"א סי' קו ס"ג, ומ"ב שם ס"ק י; לחם משנה ק"ש פ"ב ה"ו, בשם הרי"א בדעת הרמב"ם שם. ועי' רשב"א ברכות יג ב, לענין מי שמפסיק מלימודו לקריאת הפסוק הראשון בלבד, עי' ציון 169, ששמא אין מפסיק מיד, אלא בתוך הזמן.
  988. לחם משנה וכס"מ שם בדעת הרמב"ם שם, ואע"פ שלדעתו העוסק במרחץ וכדו' אינו מפסיק מיד, עי' להלן, מ"מ העוסק בתורה מפסיק לפי שלא נחשב פוסק מעניינו, שק"ש אף הוא חשוב ת"ת, ועי' לח"מ שם שכ' חילוק נוסף, שהקריאה בתורה מושך ביותר.
  989. עי' א"ר סי' ע ס"ק ב, ומ"ב סי' קו ס"ק י, ובאה"ל שם ד"ה מי.
  990. עי' ציון 985.
  991. עי' משנה שבת ט ב: לא ישב אדם לפני הספר וגו' למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין וגו' מפסיקין לק"ש, ועי' חרדים ורש"ס על הירושלמי ברכות פ"א ה"ב ד"ה מפסיקין לק"ש, שמשמע בדעת הירושלמי שם שהכוונה שהעוסק בדברים הנ"ל מפסיק לק"ש, ולא כבבלי שבציון 168, שמעמיד את הסיפא של המשנה שם בעוסק בתורה, ועי' ציון 1000. ועי' רשב"א ברכות ב ב ד"ה משעה שהעני, שמצדד כן.
  992. ראב"ד ק"ש פ"ב ה"ו; שו"ע סי' ע ס"ה, הדעה השניה, ועי' ציונים 996, 1000.
  993. ראב"ד שם. ועי' ירושלמי שם שלשה חילוקים בין ק"ש, שמפסיקים לה, לתפילה, שק"ש דאורייתא, וזמנה קבוע, ואין כולה צריכה כוונה. ועי' תומת ישרים סי' יג ד"ה ותו שאף, טעם נוסף, שיש בה קבלת עומ"ש.
  994. עי' ציון 18 ואילך.
  995. כ"מ שם, וב"י סי' ע, בבאור דעת הראב"ד ע"פ דברי רבא ור' זירא בסוכה לח א, שלדעתו למסקנת הסוגיה שם במצוות דאורייתא מפסיק בכל אופן.
  996. רמב"ם שם, ובפיהמ"ש שבת פ"א מ"ב; שו"ע סי' ע ס"ה, הדעה הראשונה, ועי' ציונים 992, 1000.
  997. כ"מ ולח"מ שם וב"י שם ומ"ב שם ס"ק כב, בדעת הרמב"ם שם.
  998. כ"מ שם וב"י שם בדעת הרמב"ם שם, ע"פ דברי ר' ספרא בסוכה שם, שלדעתו כן היא מסקנת הסוגיה. ועי' מ"א סי' ע ס"ק ו, שביאר דברי הרמב"ם באופן אחר, שבערבית צריך להפסיק, ובשחרית א"צ לפי שהוא דבר שאינו מצוי.
  999. רמב"ם ק"ש שם; שו"ע שם.
  1000. חי' הר"ן שבת ט ב, ור"ן על הרי"ף שם (ד א), לענין אכילה (ותוס' יו"ט שבת פ"א מ"ב בדעתו אף לענין שאר העיסוקים הנ"ל) שמה ששנינו בשבת שם: מפסיקין לק"ש, היינו בעוסק בכל הדברים הנ"ל, ודוקא כשהתחיל באיסור, ועי' ציון 991; עי' רשב"א ברכות ט א ד"ה ובני, שמשמע כן; כ"מ שם וב"י שם בפירושו השני בדעת הרמב"ם שם; עי' שו"ע סי' רלה ס"ב, ומ"ב שם ס"ק כא, לענין אכילה, ועי' ציונים 992, 996; עי' מ"ב סי' ע ס"ק כג, שכן הסכמת רוב האחרונים וכמעט כולם. ועי' מ"ב שם שהאוכל כשהגיע זמן ק"ש של שחרית, בלא"ה צריך להפסיק משום תפילה. ועי' מ"ב שם ס"ק כ, שאף החצי שעה שקודם זמנה, נחשב כאחר זמנה.
  1001. ציון 852 ואילך.
  1002. שם ציון 14 ואילך.
  1003. ע"ע ברכות-קריאת-שמע ציון 19 ואילך; ירושלמי ברכות פ"א ה"ה ופ"ב ה"א: אין הברכות מעכבות; עי' רשב"א ברכות יג א, שדייק כן ממשנה ברכות יג א: היה קורא בתורה וגו' אם כיון לבו יצא; טוש"ע סי' ס ס"ב; טור סוף סי' סו. ועי' שו"ע סי' ס שם, ומ"ב סי' סו ס"ק נג, שטוב שיחזור ויקראנה בברכותיה, ועי' מ"ב שם הטעם, שמ"מ לא היתה ק"ש שלו כראוי.
  1004. תוס' ברכות יג א ד"ה היה קורא, ורשב"א שם בשם ר' האי. וע"ע הנ"ל ציון 27.
  1005. ב"ח ודרישה סי' ס בדעת הטור בדעת ר' האי שהובא בטור שם. ע"ע הנ"ל ציון 27.
  1006. רש"י ברכות ב א; רשב"א שם בשם ראב"ד ורי"צ גיאת והרבה מן הגאונים; מאירי שם ה א; רא"ש ברכות פ"א סי' א, בשם ריב"א ורי"ץ גיאת ור' עמרם. ועי' ציונים 42, 112.
  1007. תוס' שם ד"ה מאימתי; עי' רבינו יונה שם (א א); רא"ש שם בשם ר"ת.
  1008. טור או"ח סי' מו, שכן נהג ר"י החסיד, וע"ש שלפיכך נהג לומר אח"כ: ברוך שם וגו', כדי שיהא נראה שמכוין עכשיו ליחד ש"ש, כדי לצאת י"ח, ועי' ציון 1011, שי"ס שלא עשה כן אלא כשראה שלא יספיק לקרא בזמנה בברכותיה. ועי' ב"י שם, ופר"ח סי' סז בבאור דעתו, שהפסוק הראשון לבדו חיובו מן התורה, ועי' ציונים 38, 44, 47, מחלוקת אם אכן די בפסוק הראשון או שצריך לקרא אף הפרשה הראשונה, או אף השניה, ועי' ציון 47, שי"א שיקרא גם פרשת "ויאמר", כדי לצאת יד"ח זכירת יצ"מ.
  1009. ב"י שם בשם אהל מועד בשם הרמב"ן; עי' ריטב"א ורא"ה ברכות יג ב, שיש נוהגים כן, ויוצאים בקריאה שקודם התפילה ידי החובה שמן התורה. ועי' רמ"א שם ס"ט שטוב לומר שמע ישראל וגו' ובשכמל"ו בתפילת רבון כל העולמים, כי לפעמים שוהים עם ק"ש לקראה שלא בזמנה, וב"ח שם בביאור דבריו שכן יש לעשות תמיד, ועי' ציון 1011, שי"ח בדעת הרמ"א.
  1010. ריטב"א ורא"ה שם, וכעי"ז באהל מועד ק"ש ד"א נ"ח בשם הרמב"ן, וע"ש שמה שרבי יצא יד"ח באמירת פסוק ראשון לבדו בלא ברכות, עי' ציון 30, היה זה מפני דוחק גרסתו ומפני שתורתו היתה אומנותו, וע"ש שלפיכך אין לומר בתפילת "רבון כל העולמים" את כל הפסוק שמע ישראל, אלא לומר: ואומרים ה' אלוקינו וגו'; ביאור הגר"א שם סוף ס"ט, וע"ש טעם נוסף שאין לעשות כן, שצריך לסמוך גאולה לתפילה.
  1011. ב"ח שם; עולת תמיד שם ס"ק ו; פר"ח שם ס"ט; מ"א שם ס"ק טז, ובדעת הרמ"א שם, ועי' ציון 1009 שי"ח בדעת הרמ"א; מ"ב שם ס"ק לא. ועי' ב"ח שם, וכ"מ קצת בתשב"ץ קטן סי' ריט, שאף ר"י החסיד שנהג לצאת באמירה שקודם התפילה, עי' ציון 1008, לא עשה כן אלא כשראה שלא יספיק לקראה בברכותיה בזמנה. ועי' ציון 525, שי"ס שהקוראים קודם התפילה בזמנה, אין להם לחזור ולקרא בתפילה אחר זמנה.
  1012. מאירי ברכות יא ב ד"ה והרי, לענין מי שאינו יודע לברך; רשב"א ברכות ב א ד"ה וכתבו בתוס', וריטב"א שם ג א סוף ד"ה ולענין, בשם תוס' ור' עמרם ור' יצחק ב"ר אשר, ורא"ש ברכות פ"א סי' א בשם ר' עמרם, לענין היוצא י"ח בק"ש שעל המיטה. וע"ע ברכות-קריאת-שמע ציון 16.
  1013. רבינו יונה ברכות (א א) ד"ה אלא כך, וע"ש שיותר נכון שיאמר "אהבת עולם"; רשב"ץ ברכות ב ב, וע"ש שלא יברך כלום. ועי' שו"ת שלמת חיים או"ח סי' נד, שאין מברכים אקב"ו על קריאת שמע, לפי שלא תקנו ברכה על מצוה שאין בה מעשה. וע"ע ברכת המצוות ציון 100.
  1014. ע"ע בית-הקברות ציון 125 ואילך, 137.
  1015. ע"ע לועג-לרש ציון 130 ואילך, ושם על הקורא אם יצא יד"ח.
  1016. עי' ציון 1043 ואילך, שלא התירו אלא באופנים מסוימים, מפני הכבוד, או מפני היראה או להשבת שלום, או לדברים שבקדושה.
  1017. עי' להלן; מ"א סי' סה ס"ק א; מ"ב שם ס"ק ד. וע"ש שמטעם זה לא ינגן הש"צ הרבה, כי הציבור עומדים בשתיקה.
  1018. מ"ב סי' סו ס"ק ב.
  1019. מ"ב שם.
  1020. מ"ב שם.
  1021. מ"ב סי' סה ס"ק א.
  1022. באה"ל שם ד"ה בין בדיבור, בדעת המ"א.
  1023. באה"ל שם, ומ"ב שם ס"ק א.
  1024. ר' מני משום ר' יודה שאמר משום ר' יוסי הגלילי בירושלמי ברכות פ"ב ה"א, וע"ש שר' בא ר' ירמיה בשם רב אמר שכן הלכה. וע"ש להלן לענין מי שנתנמנם בק"ש ושהה כדי לגמרה, שאמר ר' יוחנן שלא יצא.
  1025. ר' אלעזר בירושלמי שם, לענין מי שנתנמנם בק"ש ושהה כדי לגמרה, וע"ש טעמו, שהיא עשויה פרקים פרקים, היינו שאין פרשיותיה סמוכות בתורה.
  1026. רשב"א ברכות יג א, ממשנה שם: היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא, שהעמידוה בגמ' שם בקורא להגיה, והיינו שמגיה הספר כסדרו, ומרחק רב יש בספר בין פרשיות ק"ש, שודאי שהה כדי לגמור כולה.
  1027. רשב"א שם, מהמעשה ברבי המובא בגמ' שם, שהיה קורא הפסוק הראשון תוך כדי השיעור, ומשלים לאחר השיעור לסוברים כן.
  1028. עי' ראיות הרשב"א שבציונים 1026, 1027, שמוכח כן. הגה"מ ק"ש פ"ב אות ל, בשם ראבי"ה, הובא בב"י סי' סה; שו"ע סי' סה ס"א.
  1029. עי' לעיל שנחלקו לענין הפסיק במזיד.
  1030. רמב"ם ק"ש פ"ב הי"ב; רשב"א שם; טוש"ע סי' סה ס"א.
  1031. מ"ב סי' ס"ה ס"ק ב, וע"ש שמחמת אנס אחר כגון לסטים, חשוב כהפסיק מרצון.
  1032. עי' תוס' ברכות כב ב ד"ה אלא ורא"ש שם פ"ג סי' כג בשם השר מקוצי, ורשב"א ברכות כג א, ע"פ דברי ר' יוחנן בברכות כד ב ור"ה לד ב לר' אבהו שהפסיק במבואות מטונפים: אם שהית כדי לגמור כולה חזור לראש; טור סי' סה; דרכ"מ שם אות א ורמ"א שם ס"א, ורמ"א סי' פ"ה ס"א. ועי' באה"ל שם ד"ה חוזר לראש, בשם הרשב"א, שכן הדין אפ' אם הפסיק בין פרשה לפרשה. וע"ע כל-שאינו-ראוי-לבילה וגו' ציון 590.
  1033. באה"ל שם ד"ה חוזר לראש, ע"פ ירושלמי.
  1034. רי"ף שם (טו ב, טז א); ב"י סי' סה בדעת הרמב"ם ק"ש פ"ב הי"ב, שלא חילק בין פסק מחמת אונס לבין פסק מרצון, ועי' ב"י שם שכן הלכה; שו"ע סי' ס"ה ס"א וסי' פ"ה ס"א.
  1035. ר' אבין בר חייא בירושלמי ברכות פ"ב ה"א. ועי' ירושלמי שם ופני משה שם, שמשמע שיש צד נוסף: ברכותיה ולא היא, ועי' מפרשי הירושלמי האחרים שפרשו שמה שהסתפקו בברכותיה ולא היא, היינו במפסיק בברכות, ולא בק"ש.
  1036. עי' באה"ל סי' סה ד"ה חוזר לראש.
  1037. ר' אבין בר חייא בירושלמי שם.
  1038. ר' אבין בר חייא בירושלמי שם.
  1039. ירושלמי שם.
  1040. רשב"א ברכות יג א, הובא ברמ"א סי' סה ס"א.
  1041. מ"ב שם ס"ק ג. ועי' אג"מ או"ח ח"ה עמ' ו, שלסוברים שב' הפרשיות מצוות שונות הן, עי' ציון 45, י"ל שמשערים כ"א בפ"ע.
  1042. עי' חרדים על הירושלמי שם ד"ה הפסיק שלישה.
  1043. משנה ברכות יג א, וברייתא שם יד א. ועי' א"ר סי' סו ס"ק ב, בשם גליון מרדכי [בחידושי אנשי שם פ"ב אות ג] בשם רבי יהודה חסיד, שמשיב מפני הכבוד דוקא שלום ולא יותר.
  1044. משנה שם וברייתא שם. ועי' גמ' שם יד א, ומ"ב סי' סו ס"ק א, שמ"מ להשכים לפתחו אסור קודם שיתפלל, ע"ע תפילה. ועי' מ"א שם ס"ק א ומ"ב שם ס"ק ב שמותר לשאול בשלומו אפ' בלשון לע"ז. ועי' מ"ב שם ס"ק ד, בדעת הרשב"א, שמותר לשאול בשלום הקורא ק"ש אע"פ שיודע שיצטרך להשיבו, וע"ש שמשמע קצת שלאחרונים שבציון 1049, אין לעשות כן, ועי' ציון 1060 לענין באמצע הפרק.
  1045. רי"ף שם (ז ב); תוס' שם יג ב ד"ה שואל; רמב"ם ק"ש פ"ב הט"ו; טוש"ע או"ח סי' סו ס"א. ועי' באה"ל שם ד"ה לכל אדם, שעכו"ם בכלל. ועי' באה"ל סי' סו ס"ה סוף ד"ה ואלו הן, שמסתפק בקורא ק"ש כדי לצאת בה יד"ח, בלא ברכותיה, שאפשר שמותר להפסיק בין הפרקים בכל אופן, שהברכות הן שקושרות הפרשיות, וע"ש בדעת הרשב"א שאף בזה אסור להפסיק.
  1046. רש"י ברכות יג א ד"ה שואל; עי' טוש"ע סי' סו ס"א.
  1047. מ"ב שם ס"ק ג. וע"ש ס"ק ו, שאדם שהוא שוה לו בחכמה, הוא בכלל מפני הכבוד, וע"ש שת"ח שהקורא גדול ממנו, דינו כשאר אדם. ועי' באה"ל שם ד"ה בין הפרקים, שמי שאינו זקן אלא שגדול ממנו בשנים, אינו בכלל מפני הכבוד.
  1048. עי' רמב"ם ק"ש פ"ב הט"ו, וכס"מ שם בדעתו; עי' החנוך מ' תכ. ועי' רשב"א שם יג ב, שמפני הכבוד הוא מפני מי שגדול ממנו בחכמה, אבל אביו ורבו זהו מפני היראה, עי' להלן.
  1049. מ"א סי' סו ס"ק א, שכ"כ מהר"ם טיקטין בגליון הרי"ף בשם נימוקי מהרא"ש, וכ"ה בא"ר שם ס"ק ב, בשם גליון מרדכי [בחידושי אנשי שם פ"ב אות ג] בשם רבי יהודה חסיד; מ"ב שם ס"ק ב. ועי' החינוך מ' תכ, הובא באחרונים הנ"ל: וזה כמה שלא ראינו מי שיקפיד על חבירו כלל אם לא יפסיק לו ואפילו בין הפרקים.
  1050. אחרונים שבציון הקודם.
  1051. משנה שם; רמב"ם ק"ש פ"ב הי"ז; טוש"ע סי' סו ס"ה. ועי' באה"ל שם ד"ה ואלו הן, שמסתפק לענין פרשת ויאמר בערבית, אם חשוב אמצעה אמצע הפרק, וע"ש שלסוברים שתקנו לאמרה משום יציאת מצרים שבה, ע"ע זכירת-יציאת-מצרים ציון 94, חשוב אמצע הפרק. ועי' תוס' יו"ט ברכות פ"ג מ"ב, שמשמע שהפסוק הראשון נקרא פרק.
  1052. משנה שם.
  1053. משנה שם.
  1054. שם יד א; רמב"ם שם; שו"ע שם.
  1055. ירמיה י י. ברכות יד ב; ירושלמי ברכות פ"ב ה"ב.
  1056. רש"י שם ד"ה וה'.
  1057. רמב"ם שם.
  1058. רבנו יונה ברכות שם (ח א) ד"ה מתני'; רא"ש ברכות פ"ב סי' ח; עי' שו"ע סי' סו ס"ה, ומ"ב שם ס"ק כח. וע"ש ס"ק כט, שלא יפסיק שם אפ' בשהיה בעלמא.
  1059. משנה ברכות יג א, וברייתא שם יד א.
  1060. משנה שם וברייתא שם. על גדר "מפני הכבוד" עי' לעיל. ועי' באה"ל סי' סו ד"ה לכל אדם, שמצדד שאף לסוברים שמותר לשאול בין הפרקים בשלום הקורא שיצטרך להשיב, עי' ציון 1044, אין לעשות כן באמצע הפרק.
  1061. רי"ף שם (ז ב); תוס' שם יג ב ד"ה שואל; רמב"ם ק"ש פ"ב הט"ז; טוש"ע סי' סו ס"א. ועי' באה"ל סי' סו ס"ה סוף ד"ה ואלו הן, שאפ' הקורא בלא ברכותיה, אם קורא לצאת יד"ח, אסור להפסיק באמצע הפרק.
  1062. רש"י שם ד"ה מפני היראה; עי' רמב"ם שם: מלך או אנס. ועי' החינוך מ' תכ שכ' שהיינו כגון מלכי האומות או השרים הגדולים. ועי' רא"ש שם פ"ב סי' ה, ורשב"א שם יג ב, שהק' שזה פשיטא, שהרי אין דבר העומד בפני פיקוח נפש, ועי' ט"ז סי' סו ס"ק א, וכעי"ז בב"ח שם, שבסתם לא יהרגנו אלא יצליח לפייסו, ובכ"ז אין לסמוך ע"ז.
  1063. רשב"א שם יג ב ד"ה מתני', ובשו"ת ח"א סי' שכא, ושם שכן פרשו הגאונים; רא"ש שם; החינוך שם בשם י"מ; טור סי' סו בשם הגאונים; שו"ע שם ס"א. ועי' מ"ב שם ס"ק ה, שרבו היינו רבו מובהק שרוב תורתו הימנו, ואע"פ שהיום הוא גדול מרבו. ועי' ב"ח וט"ז סי' סו, שהק' על שיטת ראשונים זו.
  1064. שו"ע שם. ועי' מ"ב שם ס"ק ז, שהאחרונים פסקו שזהו דוקא בת"ח מופלג בדורו.
  1065. מ"ב שם ס"ק ח, מטעם שצריך שתהא אימתו עליך, ע"ע מלך.
  1066. שו"ע שם.
  1067. מ"ב שם ס"ק ט. ועי' באה"ל שם ד"ה או אנס, שה"ה עכו"ם גברא אלמא.
  1068. באה"ל שם ד"ה או אנס.
  1069. דברים ו ז.
  1070. ירושלמי ברכות פ"ב סוף ה"א, הובא ברא"ש פ"ב סי' ה ובטור סי' סו, לפי ביאור הב"י סי' סו בדעת הטור שם.
  1071. טוש"ע שם ס"א. ועי' ב"י שם בטעם שכן הלכה, שר' ירמיה האוסר, יחיד הוא. ועי' מ"ב שם ס"ק י, ובאה"ל שם ד"ה ואפ' באמצע, שי"א שאין להפסיק באמצע הפסוק אלא במקום שמסתיים ענין, ואם עבר והפסיק במקום שאין מסתיים, יחזור לתחילת הפסוק, ועי' באה"ל שם שמלשון השו"ע משמע שמפסיק בכ"מ.
  1072. ב"י שם בשם: מצאתי כתוב; שו"ע שם ומ"ב שם ס"ק יא.
  1073. עי' ציון 73. ב"י שם; שו"ע שם.
  1074. ב"י שם.
  1075. שו"ע שם.
  1076. רבינו יונה ברכות (ז ב) ד"ה ר' יהודה, בשם יש מי שאומר; רא"ש ברכות פ"ב סוף סי' ה בשם יש מי שאומר, ובשם ר"מ דרוטנבורג; טור סי' סו בשם י"א.
  1077. תוס' ברכות יג ב ד"ה שואל; רבינו יונה שם ורא"ש שם בשם רוב המפרשים, וכן דעתם; סמ"ק סוף מ' קד, הובא בטור שם, ועי' ב"י שם שלגירסת הסמ"ק שהיתה לפני הטור הושמטה תיבת "קדושה"; מרדכי ברכות רמז מ בשם ראבי"ה; שבלי הלקט תפילה טו; שו"ע סי' סו ס"ג. ועי' ראבי"ה ח"א סי' מז, ושו"ת הרשב"א ח"א סי' תתסב, שקדיש היינו אמן יהא שמיה רבא, ועי' מ"ב שם ס"ק יז שהיינו איש"ר עד עלמיא, בלא יתברך, וע"ש שכמו"כ יענה אמן אחר דאמירן בעלמא, וע"ע אמן ציון 78 ואילך. וע"ש שקדושה היינו דוקא קדוש וברוך, שזה עיקר קדושה.
  1078. מ"ב שם ס"ק יב, בדעת השו"ע שם ס"א, ע"פ האחרונים שכתבו כן לענין הפסקה מפני הכבוד ומפני היראה, עי' ציון 1072 ואילך. ועי' מ"ב שם, שמ"מ הקורא אחר זמן ק"ש, יענה אף בפסוק הראשון. ועי' באה"ל שם ד"ה שלא יפסיק, שלסוברים שכשלא אמר בשכמל"ו אינו חוזר, עי' ציון 135, צע"ג אם אין להפסיק לקדיש וקדושה באמירתו או בינו לפסוק שמע ישראל.
  1079. תוס' שם. ועי' טור שם בשם י"א, שאינו גרוע ממה שפוסק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד.
  1080. רא"ש שם; רבינו יונה שם; סמ"ק שם, ועי' טור שם שהביאו, והשמיט ברכו; ראבי"ה שם; שבלי הלקט שם; שו"ת הרשב"א שם; שו"ע שם. ועי' אבודרהם דיני ק"ש סוף ד"ה גרסינן בברכות, מחלוקת אם יאמר גם: ישתבח ויתפאר וגו', שאחר ברכו, ועי' דרכ"מ שם אות ב, ורמ"א שם ס"ג, שלא יאמר. ועי' מ"ב שם ס"ק יח, שי"ס שבברכות התורה יענה מלבד ברכו גם אמן שאחר הברכה, (ועי' להלן מחלוקת לענין כל אמן) ויש מפקפקין, ויש להקל בין הפרקים.
  1081. סמ"ק שם; עי' טור שם בשם י"א ובשם הרא"ש; דרכ"מ שם אות ג, ורמ"א שם ס"ג שכן עיקר. ועי' ב"י שם, שמקורם מירושלמי ברכות פ"ד ה"ו, שמשמע שאמנים אלו חשובים יותר, ועי' ב"י שם בשם מהרי"א טעם הדבר, ששל הא-ל הקדוש הוא סיום ג ראשונות, ושומע תפילה הוא סיום האמצעיות, וג"כ ברכה כוללת, וע"ש הטעם שאין מפסיק לאמן של סיום ג' אחרונות. וע"ע אמן ציון 77.
  1082. עי' ב"י שם, בדעת הבבלי, שלא סבר שאמנים אלו חשובים יותר מאחרים.
  1083. עי' רבינו יונה שם, וב"י שם בדעתו; אבודרהם דיני ק"ש סוף ד"ה גרסינן בברכות, הדעה הראשונה; שו"ע שם. ועי' מ"ב שם ס"ק כ, שכן הדין אף בין הפרקים. ועי' ב"י שם שמסתפק בדעת תה"ד סי' ב, אם יאמר מודים בלבד או כל הנוסח.
  1084. מ"א שם ס"ק ו בדעת השו"ע שם.
  1085. אבודרהם שם בשם י"א. וע"ע הודאה ציון 151 ואילך.
  1086. שבלי הלקט שם; שו"ע שם ס"ב. ועי' ציון 890. ועי' שו"ת הרשב"א ח"א סי קפה.
  1087. רבינו יונה שם בשם ר"י בר"י; עי' ב"י סי' סו בבדק הבית, בדעת הטור סי' פ ובדעת הרא"ש בתשובה; שו"ע סי' סו ס"ב.
  1088. רבינו יונה שם בשם רבני צרפת, לענין ברכת הציצית; רמ"א סי' סו סב. ועי' רמ"א שם, שכן נוהגים לענין טלית, ועי' מ"ב שם ס"ק טז, בשם פמ"ג, שכן נוקטים להלכה, וע"ש שאם מתבייש לישב בלא טלית, לד"ה יכול לברך בין הפרקים. וע"ש הטעם להחמיר בטלית, שאינו חובת הגוף, ואינו כמעיד עדות שקר, ועי' ציון 889.
  1089. עי' רבינו יונה ברכות (ח א), בשם ר' יצחק בר יהודה רבו של רש"י, שמשמע קצת כן, וע"ש שמשמע בשם רבני צרפת שכן הוא לכה"פ לענין תפילין; מ"ב סי' סו ס"ק טו, לענין תפילין, וע"ש הטעם, שכל תיבה ותיבה של ק"ש מצוה שיהיה עליו תפילין; עי' מ"ב שם ס"ק טז, שלבישת טלית מותרת אפ' באמצע הפרק, מלבד בפרק הראשון.
  1090. עי' רבינו יונה שם שמשמע כן לענין טלית ותפילין, ושם בשם רבני צרפת שמשמע שכן הדין לכה"פ לענין תפילין; מ"ב שם טו לענין ברכת תפילין.
  1091. מ"ב שם ס"ק יט, אפ' לענין אמצע הפרק, ושם שי"ס דוקא בין הפרקים.
  1092. מ"ב שם בשם אחרונים, שכיון שהוא עוסק בשבחו של מקום, אין לו לפסוק בשביל שבח אחר, ואינו דומה לאותם שלעיל, שהם דבר שבקדושה.
  1093. מ"ב שם ס"ק כג בשם כמה אחרונים.
  1094. מ"ב שם בשם אחרונים.
  1095. מ"ב שם.
  1096. טור סי' סו בשם המנהיג; שו"ע שם ס"ד בשם יש מי שאומר, ועי' מ"ב שם ס"ק כד, שהיינו בין בפרקים ובין באמצע; עי' מ"ב שם ס"ק כו, בשם אחרונים, שכן נוהגים העולם היום, ואין לשנות המנהג מפני המחלוקת, וע"ש שאפ' כשאפשר להשיג ישראל אחר, אם קראו לו יעלה. וע"ש שמ"מ אם יכול למהר ולסיים עד הפרק, או עכ"פ להיכא דסליק עניניא, יעשה כן, אבל לא יעכב בשביל זה. וע"ש שאם הוא עומד בפסוק שמע ישראל ובשכמל"ו לא יפסיק באמצען אלא יגמרם ואח"כ יעלה. וע"ש שלא יקרא עם החזן אלא יטה אזנו, וכ"ש שלא יפסיק לאמר לעשות מי שבכך, ומ"מ אם באמצע מי שברך שכח החזן שמו ושאלו, משיב מפני הכבוד, וכשחוזר לק"ש א"צ לחזור אלא למקום שפסק, אפ' שהה לגמור כולה. וע"ש שאם הס"ת מונח על השולחן ואין להם מי שיוכל לקרות בה כ"א זה שהוא עומד בק"ש, יקרא מפני כבוד התורה אך אם בנקל הוא לסיים לו מתחלה עד הפרק יסיים, וע"ש שימנע אז את עצמו מלהיות הוא הקורא בשם הקרואים שיעלו להתורה, מטעם הפסק.
  1097. מ"ב שם ס"ק כו. ואם הוא כהן או לוי ואין אחר, ע"ש שי"ס שלא יקראוהו, ואין בזה חשש פגם, ויש סוברים שיקראוהו משום חשש פגם, ויש לסמוך ע"ז אם עומד בין הפרקים, ויותר טוב שיצא מביהכנ"ס.
  1098. שו"ת רשב"א ח"א סי' קפה, לענין כהן; הכרעת הב"י שם והשו"ע שם ס"ד, לענין כהן, ועי' מ"ב שם ס"ק כה שה"ה בישראל. ועי' מ"ב שם ס"ק כד, שהיינו בין בפרקים ובין באמצע, ועי' באה"ל שם ד"ה כהן, שלסוברים שבין הפרקים מברך על ציצית, עי' ציון 1087, ה"ה שיעלה לתורה בין הפרקים, אלא שאין הלכה כן, עי' ציון 1088.
  1099. שו"ע סי' סו ס"ג.
  1100. מ"ב סי' סו ס"ק י, וע"ש שאם אי אפשר לו, יפסיק באמצע ענין, ויחזור אח"כ לתחילת הפסוק, עי' ציון הנ"ל, ועי' באה"ל שם ד"ה ואפ' באמצע, שי"ס שאין לענות באמצע ענין, ודחה דבריהם.
  1101. ההשלמה והמאורות וריטב"א ושטמ"ק ורא"ה ברכות יג א; אהל מועד ק"ש דרך ב נתיב ד; ספר הבתים ק"ש שער ג אות א.
  1102. עי' ברכות יג א, ורש"י שם ד"ה ש"מ.
  1103. עי' טור או"ח סוף סי' ס, בדעת בה"ג ורא"ש, הסוברים שמצוות צ"כ; מלחמת ה' ר"ה ז א , ב; שו"ע שם ס"ד, הדעה השניה, וכן הכריע להלכה.
  1104. משנה ברכות שם.
  1105. גמ' שם; עי' טור שם.
  1106. מ"ב שם ס"ק ח. וע"ש ס"ק ט, שאם כיון לאיזה ענין וגם לצאת יד"ח, יצא.
  1107. עי' ריטב"א ר"ה כח ב סוף ד"ה בקורא, שצריך כוונה למצוה בג' הפרשיות, ועי' ציון 28, שדעתו שהפסוק הראשון לבדו חובתו מן התורה; עי' שטמ"ק ברכות יג א, ומ"ב סי' ס ס"ק יא בדעתו. ועי' פר"ח סי' ס"ק ד, ומ"א שם ס"ק ד ופמ"ג מ"ז שם, שאין די בכוונה לצאת בפסוק הראשון, ולא ברור אם כוונתם שצריך בכל ק"ש או בחלקה.
  1108. עי' מלחמת ה' ר"ה ז א, ב, ושטמ"ק ברכות יג א ד"ה בקורא, השיטה הראשונה, וראש יוסף ברכות שם בדעת הכ"מ ק"ש פ"ב ה"א בדעת הרמב"ם שם, ופני משה ברכות פ"ב ה"א ד"ה אם אומר, שמחלוקת התנאים והאמוראים בברכות יג ב ובירושלמי שם עד היכן צריך כוונה בק"ש, לענין הכוונה לצאת יד"ח היא, ועי' להלן. ועי' ציון 1136, שיש שביארו מחלוקת התנאים והאמוראים לענין כוונת הלב שבהבנת הדברים, ולא הכוונה למצוה.
  1109. עי' דבריהם בברכות יג ב, ומלחמת ה' ושטמ"ק וראש יוסף שבציון הקודם בבאור דבריהם.
  1110. מלחמת ה' שם. ועי' ציון 105.
  1111. ראש יוסף שם בדעת הכ"מ שם. ועי' ציון 36.
  1112. כ"מ שם בדעת הרמב"ם שם, הובא במ"ב סי' ס ס"ק יא ושעה"צ שם ס"ק ט.
  1113. עי' דבריו בברכות שם וירושלמי שם ותוספתא שם פ"ב, שצריך לכוין בפרק הראשון, ומלחמת ה' שם ושטמ"ק שם בבאור דבריו, וכ"מ בפני משה שם בבאור דבריו, שהיינו כוונה למצוה. ועי' גמ' שם, שאף ר"ע סובר שצריך לכוין בפרק הראשון, ושכן דעת רבב"ח בשם ר' יוחנן להלכה, ושכן דעת רב זוטרא שם (לפי פירוש רש"י שם והגהות הב"ח) ושטמ"ק שם שמשמע שכולם דברו על הכוונה לצאת ידי חובה.
  1114. עי' דבריו בירושלמי שם, ופני משה שם בבאור דבריו. ועי' דברי ר"א בבבלי ברכות יג א, לפירוש רש"י שם, שאף הוא סובר שצריך לכוין עד על לבבך, ושטמ"ק שם שמשמע שדיבר על הכוונה לצאת ידי חובה.
  1115. מ"ב שם ס"ק י.
  1116. עי' גמ' שם ורש"י שם ד"ה כוון לקרות; טור שם; שו"ע שם, הדעה הראשונה.
  1117. רבינו יונה ברכות (א א) ד"ה ואיפסיקא; רשב"א ברכות יג ב, בפירוש הראשון, בדעת ר"מ ורבא שאמרו בגמ' שם שצריך כוונה בפסוק הראשון (ולדעתו כן דעת ר' יצחק בריה דר' שמואל בר שילא ורבה ור' יוסף, שהנאנס בשינה אחר הפסוק הראשון יצא יד"ח, עי' ציון 1173) שכוונתם לכוונה לצאת ידי חובה, שאע"פ שאין מצוות צריכות כוונה, מ"מ למצוה ראוי לכוין.
  1118. מ"ב שם ס"ק ז, ע"פ נדרים סב א: עשה דברים לשם פעלם.
  1119. ראש יוסף ברכות יג א ד"ה היה קורא, ותוס' אנשי שם ברכות פ"ב מ"א, בדעת רש"י ברכות יג א.
  1120. אחרונים הנ"ל בדעת רש"י שם בבאור המשנה והגמ' שם.
  1121. רש"י, וההשלמה, והמאורות, וריטב"א ושטמ"ק בשם י"מ, ורא"ה, ורשב"א בשם ר' האי גאון, ברכות יג א, ורבינו יונה שם (ז א), הפירוש הראשון; אהל מועד שער ק"ש דרך ב נתיב ד. ועי' אחרונים שבציון 1119, שפרשו דברי רש"י באופן אחר.
  1122. ריטב"א שם. ועי' רשב"א שם בשם ר"י בן גיאת.
  1123. ההשלמה והמאורות שם ואהל מועד שם.
  1124. משנה ברכות יג א.
  1125. ברכות שם.
  1126. ראשונים הנ"ל.
  1127. כ"מ ק"ש פ"ב ה"א, בדעת הרמב"ם שם, וראש יוסף ברכות יג א בדעתו.
  1128. תוס' שם ד"ה בקורא להגיה, ועי' כעי"ז בטור סי' ס, בביאור: כיון לבו: קורא חסרות ויתרות ככתיבתן כאדם שקורא על פי המסורה ומדקדק. ועי' פירוש כעי"ז בר' יונה שם (ז ב).
  1129. דברים ו ד.
  1130. שם כז ט.
  1131. ברייתא ברכות טז א.
  1132. המאורות וההשלמה וריטב"א ושטמ"ק ורא"ה ברכות יג א; אהל מועד ק"ש דרך ב נתיב ד; ספר הבתים שער ק"ש שער ג אות א בשם קצת מגדולי האחרונים; שו"ע סי' ס ס"ה, סג ס"ד.
  1133. עי' ראשונים הנ"ל; שו"ע סי' סג ס"ד.
  1134. שטמ"ק וריטב"א שם; עי' להלן. ועי' ציון 1160, שיש שנראה מדבריהם שכל ק"ש צריכה כוונה.
  1135. ברכות יג א, ב. ועי' להלן.
  1136. ריטב"א ושטמ"ק ורא"ה שם יג א; הרשב"א והמאירי שם יג ב. ועי' ציון 1108, שיש שפרשו מחלוקת התנאים והאמוראים לענין הכוונה למצוה, ולא כוונת הלב.
  1137. משנה וגמ' שם יג א.
  1138. צל"ח ברכות יג א ד"ה ש"מ, ושם בדעת רש"י שם; טורי אבן ר"ה כח ב ד"ה בקורא.
  1139. ספר הבתים שער ק"ש שער ג אות א בשם קצת מגדולי האחרונים; ריטב"א ושטמ"ק ברכות יג א בשם י"א. ועי' ציון 948.
  1140. ריטב"א ושטמ"ק שם. ועי' רא"ה שם וכעי"ז באהל מועד ק"ש דרך ב נתיב ד, שיכון לבו בכל תיבה ותיבה לה' יתברך כפי מה שיודע בה.
  1141. רשב"א ברכות יג ב; אהל מועד שם.
  1142. רשב"א שם. ועי' המאירי שם יג ב: שיכון לבו ליחד את שמו יתברך.
  1143. עי' להלן.
  1144. רע"א ברכות יג א.
  1145. פמ"ג מ"ז סי' סג ס"ק ג. וע"ש שנפק"מ אם חוזר בספק אם כיון. וע"ש שדייק ממ"א ס'י קא ס"ק א, שהוא מדרבנן.
  1146. עי' ציון 1136, שראשונים כתבו שהתנאים ואמוראים שלהלן נחלקו לענין כוונת הלב. ועי' ציונים 1108, 1117, שי"ס שלא נחלקו לענין כוונת הלב אלא לענין כוונה למצוה.
  1147. עי' דעת ר"א בברייתא בברכות יג א, לפי פירוש רש"י שם ד"ה עד כאן; עי' ציון 819, דעת רב נתן בר מר עוקבא בשם רב יהודה, שהמהלך צריך לעמוד בתחילת הקריאה עד על לבבך, וציון 825 ואילך, שי"ס שדין העמידה תלוי בדין הכוונה, שעד היכן שצריך לכוין, שם צריך לעמוד, ועי' ציון 831; ר' מני בירושלמי ברכות פ"א ה"ב; בר קפרא בירושלמי שם פ"ב ה"א, וכן ברייתא שם: ושננתם, עד כאן לכוונה, מכאן ואילך לשינון, וכן ברייתא שם להלן: הדא יתנה עד ושננתם, וביאור רח"ק שם בתחילת הסוגיה ד"ה זאת אומרת, שכוונה האמורה בכל הסוגיה שם היינו הבנת המילים.
  1148. ברייתא ברכות יג א, ורש"י שם.
  1149. ברייתא בירושלמי שם פ"ב ה"א.
  1150. עי' ספר היראה ד"ה ובקריאת שמע, ועי' ציון 75; מהר"א פולדא ברכות פ"א ה"ב ד"ה ג' פסוקים.
  1151. מהר"א פולדא שם.
  1152. עי' דעת ר"א בברייתא ברכות יג א, ותוס' שם שכוונתו עד בכל מאודך, ועי' מהרש"א וצל"ח שם.
  1153. תוס' שם.
  1154. ר' עקיבא בברייתא ברכות יג א, ב, ותוס' וריטב"א שם בדעתו; ר' אחא בשם ר' יהודה בתוספתא ברכות פ"ב, ובברייתא בברכות יג ב, ובירושלמי ברכות פ"ב ה"א, ועי' ציון 1167 שיש שפירשו דברי ר' אחא באפן אחר; עי' ברכות יג ב, שתי לשונות בדעת רבב"ח בשם ר' יוחנן, אם אמר שהלכה כר' עקיבא הנ"ל, או כר' אחא הנ"ל; עי' דברי ר' זוטרא שם, ורש"י שם ד"ה א"ר יאשיה, והגהות הב"ח שם. ועי' צל"ח שם, נפק"מ בין ר' עקיבא לר' אחא הנ"ל, שלר"ע לכתחלה צריך לכוין אף בפרשה שניה, ולר' אחא א"צ, וע"ש שזו הנפק"מ בין ב' הלשונות ברבב"ח בשם ר' יוחנן הנ"ל, אם פסק כר"ע או כר' אחא.
  1155. תוס' שם יג ב ד"ה אשר.
  1156. ירושלמי ברכות פ"ב ה"א. ועי' ציון 79. ועי' ציון 1167. ועי' תוס' ברכות יג ב ד"ה אשר, בטעם שא"צ כוונה בפרשה השניה, שנאמר בפרשה ראשונה: הדברים האלה וגו' על לבבך, משמע דוקא פרשה זו. ועי' גמ' שם בדעת הסוברים שא"צ כוונה בפרשה השניה, שמה שנאמר בפרשה שניה על לבבכם, נדרש לענין אחר, ולא לעינן כוונה בקריאה.
  1157. עי' ציון 827, שי"ס שצריך לקרא הפרשה הראשונה כולה בעמידה ולא בהליכה, לפי שצריכה כוונה. ועי' 858, שי"ס שהקורא צריך להפסיק במלאכה בפרק הראשון לפי שצריך בו כוונה. ועי' ציון 866, שי"ס שאסור לרמוז ולקרוץ ולהורות בקריאת הפרק הראשון לפי שצריך כוונה.
  1158. עי' ת"ק בתוספתא ברכות פ"ב, הובאה בגמ' שם יג ב, ומנחת ביכורים שם, וצל"ח ברכות יג ב, ופר"ח סי' סז, בדעתו. ועי' דעת ר' יאשיה בברכות שם, שצריך לכוין בשתי הפרשיות, אלא שאת הפרשה השניה א"צ לקרא, ודי בכוונה בלבד, עי' ציון 80.
  1159. מנחת ביכורים שם.
  1160. עי' חרדים על הירושלמי ברכות פ"א ה"א ד"ה משכימין היו, בדעת הברייתא שם שהקורא עם אנשי משמר לא יצא יד"ח, שהיינו משום שכולה צריכה כוונה וא"א לכוין תוך כדי העבודה, ועי' ציון 507. ועי' חרדים שם שמשמע כן אף בדעת אמוראים בירושלמי שם תחילת פ"ב: זאת אומרת צריך לכוין את לבו בכולן.
  1161. ר"מ בברייתא ברכות יג ב; עי' רבא שם, שהלכה כר"מ.
  1162. תוס' הרא"ש שם ד"ה עד כאן; עי' ציון הבא. ועי' ציון 72.
  1163. רשב"א ברכות יג ב ד"ה שמע, הובא בב"י סי' סג; רשב"ץ ברכות שם.
  1164. עי' ציון 36. פר"ח סי' סז; רי"פ פרלא ע' ג ד. ועי' ציון 39, שיש שכתבו אף בדעת הסוברים שהחיוב מן התורה בקריאת כל הפרשה הראשונה, שכוונה א"צ אלא בפסוק הראשון.
  1165. עי' ציון 1173 ואילך, שי"ס שהקורא שהתנמנם אחר הפסוק הראשון יצא יד"ח לפי שא"צ כוונה שם. ועי' ציון 858, שי"ס שעוסק במלאכה צריך להפסיק ממלאכתו בעת קריאת הפסוק הראשון לבדו, לפי שצריך בו כוונה. ועי' ציון 829, שי"ס שהמהלך וקורא צריך לעמוד בעת קריאת הפסוק הראשון לבדו לפי שצריך בו כוונה. ועי' ציון 869, שי"ס שאסור לרמוז ולקרוץ ולהורות בקריאת הפסוק הראשון לבדו, שצריך בו כוונה.
  1166. רי"ף ברכות (ז א, ב); תוס' שם ד"ה אמר רבא וד"ה על לבבך; ריטב"א שם; תוס' הרא"ש שם ורא"ש שם פ"ב סי' ג; רש"י סוכה כה ב ד"ה וחייבין, ועי' רש"י יומא יט ב ד"ה בפרק ראשון; או"ז ק"ש סי' לא; עי' רמב"ם ק"ש פ"ב ה"א, שיצא יד"ח אם כיון בפסוק הראשון לבדו.
  1167. עי' ירושלמי ברכות פ"ב ה"א: זאת אומרת צריך לכוין לבו וגו', וחרדים שם שכן הדין לדעת ר' יוסה שם ולדעת ר' אחי בשם ר' יהודה בתוספתא.
  1168. שו"ע או"ח סי' סא ס"א, וביאור הגר"א ומ"ב שם ס"ק א. ועי' ספר היראה ד"ה ובקריאת שמע, שמשמע בלכתחלה צריך לכוין עד על לבבך, ומכאן ואילך יכוון לפי כחו, והפסוק הראשון מעכב.
  1169. שו"ע שם סי' סי' ס ס"ה; חי' רע"א ברכות יג א.
  1170. לבוש סי' סג ס"ה. עי' ציון 136. ועי' ציון 73.
  1171. שו"ע סי' סג ס"ד. ועי' מ"ב שם ס"ק יג, שהיינו אפ' אם קודם הקריאה נתכוין לקיים מ"ע דק"ש, מ"מ כל שבאמצע פנה לבו לדברים אחרים, הרי לא קבל עליו מלכות שמים בהסכמת הלב. ועי' ציון 136, שי"ס שכן הדין ב"ברוך שם וגו'". ועי' פמ"ג שבציון 1145, שספק הוא בדין החזרה אם הוא מן התורה או מדרבנן.
  1172. ציון 749 ואילך, לענין קריאה באופן שלא יראה כמקבל ב' רשויות, וציון 629, לענין שלא תהא קריאה למפרע.
  1173. ריטב"א ברכות יג ב ורבינו יונה שם (ז ב) ורא"ש שם פ"ב סי' ג, ע"פ הגמ' שם: אמר רבי אילא בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב: אמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ונאנס בשינה, יצא, שלדעתם היינו שקרא הכל אלא שקרא מאחר הפסוק הראשון ללא כוונה; עי' רמב"ם ק"ש פ"ב הי"ב, וב"י סי' סג בדעתו; טור סי' סג. ועי' ציונים 33, 106, שיש שפירשו בגמ' שלא קרא השאר כלל. ועי' ציון 1117, שיש שפירשו שמדובר לענין הכוונה לצאת ידי חובה.
  1174. עי' ציון 1161 ואילך. ראשונים הנ"ל.
  1175. עי' ברכות שם: אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: בפסוקא קמא צערן, טפי לא תצערן, אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה: אבוך היכי הוה עביד, אמר ליה: בפסוקא קמא הוה קא מצער נפשיה, טפי לא הוה מצער נפשיה, וריטב"א שם ורא"ש שם בביאור דבריהם.
  1176. רמב"ם ק"ש פ"ב ה"ג; שו"ע סי' סג ס"ה.
  1177. טור או"ח סי' סא, ע"פ המעשה ברבי בברכות יג ב ובירושלמי שם פ"ב ה"א, וע"ש שכל מה שעושה אדם לעורר הכוונה, טוב הוא. ועי' רא"ש ברכות פ"ב סי' ג, שמטעם אחר נתן רבי ידיו על עיניו, כדי שלא יראו שרומז בעיניו לרוחות השמים, עי' ציון 1183, וע"ש שיתכן עוד שעשה כן משום שהיה יושב בתוך הציבור, שהיה זה בעת שהיה שונה לתלמידיו, ולא יכל לכוין.
  1178. שו"ע שם ס"ה.
  1179. עטרת זקנים שם אות ו, הובא במ"ב שם ס"ק יז.
  1180. עי' ציון 694 ואילך, ושם אימתי מכוין כל חלק מכוונה זו.
  1181. ספר היראה ד"ה ובקריאת שמע.
  1182. ספר היראה שם. ועי' רשי דברים ו ד. ועי' ציונים 698, 723, 727.
  1183. רבינו יונה ברכות (ז ב), ורא"ש ברכות פ"ב סי' ג, בשם י"א, ע"פ מה שאמרו בברכות יג ב, שרבי היה נותן ידיו על עיניו בקריאת הפסוק הראשון, שהיינו כדי שלא יראו שהוא רומז בעיניו, ועי' ציון 1177.
  1184. מעדני יו"ט שם בבאור דברי הרא"ש שם; טוש"ע סי' סא ס"ו, שיש נוהגים כן. ועי' טור שם בשם הרא"ש, שאי"ז רמיזה האסורה בק"ש, עי' להלן, לפי שהיא צורך הכוונה וגורמת אותה, עי' ציון 873. ועי' מ"ב שם ס"ק כ, שהטייה צריכה להיות מזרח צפון מערב דרום, ולא יטה הראש מזרח מערב צפון דרום, שזה כשתי וערב.
  1185. עי' ציון 862 ואילך. טור שם בשם יש מפקפקין, ועי' ציון 874.
  1186. רבינו יונה שם, וטור שם בשם י"א.
  1187. ספר היראה ד"ה ובקריאת שמע.
  1188. ספר היראה שם. ועי' ביאור הגר"א סי' ה ס"א, בדעתו, שבשאר השמות, מלבד אותם שבפסוק הראשון, א"צ לכוין היה הוה ויהיה.
  1189. טוש"ע סי' ה.
  1190. ספר היראה שם. ועי' ציון 945.
  1191. ספר היראה שם.