אנציקלופדיה תלמודית:פסח שני: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(Added new Talmudit entry)
 
אין תקציר עריכה
 
שורה 3: שורה 3:
'''הגדרת הערך - '''מי שלא הקריב קרבן-פסח* במועדו, מקריב בי"ד באייר פסח שני, ואוכלו בליל ט"ו.  
'''הגדרת הערך - '''מי שלא הקריב קרבן-פסח* במועדו, מקריב בי"ד באייר פסח שני, ואוכלו בליל ט"ו.  


=== מהותו  ===
== '''מהותו''' ==


מי שהיה טמא - בטומאת מת או בשאר טומאות ארוכות<ref>'''עי' ציון''' '''35 ואילך. ועי' ציון''' '''64 ואילך, שי&quot;ח.'''</ref>, בשעת שחיטת הפסח, שאין שוחטים עליו<ref>'''רמב&quot;ם ק&quot;פ פ&quot;ה ה&quot;א. וע&quot;ע קרבן פסח.'''</ref> - או בדרך רחוקה<ref>'''עי' להלן: דרך רחוקה. '''</ref> ולא עשה פסח ראשון - שהרי היה אנוס - יעשה פסח שני<ref>'''עי' משנה פסחים צב ב.'''</ref> בארבעה עשר לחדש השני בין הערבים<ref>'''רמב&quot;ם שם. '''</ref>, שנאמר: איש איש כי יהיה טמא לָנפש או בדרך רחֹקה וגו' ועשה פסח לה' בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים<ref>'''במדבר שם י-יא.'''</ref>, ואוכל אותו ליל חמשה עשר מאייר על מצה ומרור<ref>'''ספה&quot;מ לרמב&quot;ם מ&quot;ע נח; סמ&quot;ג עשין רכו. '''</ref>.
מי שהיה טמא - בטומאת מת או בשאר טומאות ארוכות<ref>'''עי' ציון''' '''35 ואילך. ועי' ציון''' '''64 ואילך, שי&quot;ח.'''</ref>, בשעת שחיטת הפסח, שאין שוחטים עליו<ref>'''רמב&quot;ם ק&quot;פ פ&quot;ה ה&quot;א. וע&quot;ע קרבן פסח.'''</ref> - או בדרך רחוקה<ref>'''עי' להלן: דרך רחוקה. '''</ref> ולא עשה פסח ראשון - שהרי היה אנוס - יעשה פסח שני<ref>'''עי' משנה פסחים צב ב.'''</ref> בארבעה עשר לחדש השני בין הערבים<ref>'''רמב&quot;ם שם. '''</ref>, שנאמר: איש איש כי יהיה טמא לָנפש או בדרך רחֹקה וגו' ועשה פסח לה' בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים<ref>'''במדבר שם י-יא.'''</ref>, ואוכל אותו ליל חמשה עשר מאייר על מצה ומרור<ref>'''ספה&quot;מ לרמב&quot;ם מ&quot;ע נח; סמ&quot;ג עשין רכו. '''</ref>.
שורה 19: שורה 19:
על כך שבזמן שבית המקדש היה קיים היו שלוחי בית דין יוצאים למקומות הרחוקים מירושלים להודיע על קביעת ראש חודש אייר, מפני פסח שני, ע&quot;ע אייר<ref>'''ציון 7. '''</ref>.
על כך שבזמן שבית המקדש היה קיים היו שלוחי בית דין יוצאים למקומות הרחוקים מירושלים להודיע על קביעת ראש חודש אייר, מפני פסח שני, ע&quot;ע אייר<ref>'''ציון 7. '''</ref>.


=== החייבים והפטורים מפסח שני  ===
== '''החייבים והפטורים מפסח שני''' ==


==== טמא  ====
==== טמא  ====
שורה 121: שורה 121:
על מי שבדק בית-הפרס* בניפוח לשם פסח ומצא עצם כשעורה, שנחלקו ראשונים אם נדחה לפסח שני, ע&quot;ע בית הפרס<ref>'''ציון 166. '''</ref>.
על מי שבדק בית-הפרס* בניפוח לשם פסח ומצא עצם כשעורה, שנחלקו ראשונים אם נדחה לפסח שני, ע&quot;ע בית הפרס<ref>'''ציון 166. '''</ref>.


=== דרך רחוקה  ===
== '''דרך רחוקה''' ==


==== שיעורו  ====
==== שיעורו  ====
שורה 143: שורה 143:
על מי שהיה בדרך רחוקה, הפטור מפסח ראשון, שמכל מקום חייב באכילת-מצה*, ע&quot;ע<ref>'''ציון 12 ואילך.'''</ref>.
על מי שהיה בדרך רחוקה, הפטור מפסח ראשון, שמכל מקום חייב באכילת-מצה*, ע&quot;ע<ref>'''ציון 12 ואילך.'''</ref>.


=== נשים  ===
== '''נשים''' ==


==== הקרבת פסח שני ====
==== הקרבת פסח שני ====
שורה 175: שורה 175:
אישה ששחטו עליה את הפסח, כתבו אחרונים שמנחלוקת ראשונים היא אם חייבת באכילת פסח שני<ref>'''חמדת ישראל קונ' נר מצוה אות כב, בשם בנו, בד' ר&quot;ן נדרים ד ב ד&quot;ה דקא שרי, ושכן דעת הגר&quot;ח מבריסק.'''</ref>. או שאף ששחטו עליה, אינו אלא רשות<ref>'''חמדת ישראל שם, בד' ספה&quot;מ לרמב&quot;ם מ&quot;ע נח ותוס' שם לו א ד&quot;ה יביא.'''</ref>, דהיינו שאינן מחוייבות משום מצות העשה, ומכל מקום חייבת לאכול משום הלאו, שלא יהיה נותר*<ref>'''עי' ציון''' '''510 ואילך. עי' מנ&quot;ח מ' שפא (סק&quot;ד במהד' מ&quot;י).'''</ref>.
אישה ששחטו עליה את הפסח, כתבו אחרונים שמנחלוקת ראשונים היא אם חייבת באכילת פסח שני<ref>'''חמדת ישראל קונ' נר מצוה אות כב, בשם בנו, בד' ר&quot;ן נדרים ד ב ד&quot;ה דקא שרי, ושכן דעת הגר&quot;ח מבריסק.'''</ref>. או שאף ששחטו עליה, אינו אלא רשות<ref>'''חמדת ישראל שם, בד' ספה&quot;מ לרמב&quot;ם מ&quot;ע נח ותוס' שם לו א ד&quot;ה יביא.'''</ref>, דהיינו שאינן מחוייבות משום מצות העשה, ומכל מקום חייבת לאכול משום הלאו, שלא יהיה נותר*<ref>'''עי' ציון''' '''510 ואילך. עי' מנ&quot;ח מ' שפא (סק&quot;ד במהד' מ&quot;י).'''</ref>.


=== חיוב כרת ===
== '''חיוב כרת''' ==


מי שהזיד ולא עשה פסח ראשון, והזיד ולא עשה פסח שני, חייב כרת*<ref>'''עי' פסחים צג א, ורש&quot;י ד&quot;ה אף על הראשון; ירו' פסחים פ&quot;ט ה&quot;ג: אית תניי תני על השני הוא ענוש כרת על הראשון אינו ענוש כרת, לפי פ&quot;מ שם.'''</ref>, שנאמר: והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה<ref>'''במדבר ט יג.'''</ref>, שפירושו, והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה בפסח ראשון, וחדל לעשות הפסח, במוחלט, שלא עשה לא פסח ראשון ולא פסח שני, הנה הוא בכרת<ref>'''רלב&quot;ג שם. '''</ref>. שגג בזה ובזה, פטור מכרת<ref>'''עי' גמ' שם ב.'''</ref>. הזיד באחד מהם ושגג באחד מהם, נחלקו תנאים:
מי שהזיד ולא עשה פסח ראשון, והזיד ולא עשה פסח שני, חייב כרת*<ref>'''עי' פסחים צג א, ורש&quot;י ד&quot;ה אף על הראשון; ירו' פסחים פ&quot;ט ה&quot;ג: אית תניי תני על השני הוא ענוש כרת על הראשון אינו ענוש כרת, לפי פ&quot;מ שם.'''</ref>, שנאמר: והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה<ref>'''במדבר ט יג.'''</ref>, שפירושו, והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה בפסח ראשון, וחדל לעשות הפסח, במוחלט, שלא עשה לא פסח ראשון ולא פסח שני, הנה הוא בכרת<ref>'''רלב&quot;ג שם. '''</ref>. שגג בזה ובזה, פטור מכרת<ref>'''עי' גמ' שם ב.'''</ref>. הזיד באחד מהם ושגג באחד מהם, נחלקו תנאים:
שורה 221: שורה 221:
היה בפסח שני רחוק מירושלים ט&quot;ו מילים - שיעור מודיעים וכמידתה לכל רוח<ref>'''עי' ציון''' '''187 ואילך.'''</ref> - מצדדים אחרונים שפטור מכרת, אף שלא קיים מצות עשה של פסח, כמו שפטור - לסוברים כן<ref>'''עי' ציון''' '''187 ואילך. '''</ref>, וכן הלכה<ref>'''עי' ציון''' '''242 ואילך. '''</ref> - מפסח ראשון, משום הפטור של דרך רחוקה<ref>'''עי' ישועות מלכו ק&quot;פ פ&quot;א ה&quot;ב: ונ&quot;ל. '''</ref>.
היה בפסח שני רחוק מירושלים ט&quot;ו מילים - שיעור מודיעים וכמידתה לכל רוח<ref>'''עי' ציון''' '''187 ואילך.'''</ref> - מצדדים אחרונים שפטור מכרת, אף שלא קיים מצות עשה של פסח, כמו שפטור - לסוברים כן<ref>'''עי' ציון''' '''187 ואילך. '''</ref>, וכן הלכה<ref>'''עי' ציון''' '''242 ואילך. '''</ref> - מפסח ראשון, משום הפטור של דרך רחוקה<ref>'''עי' ישועות מלכו ק&quot;פ פ&quot;א ה&quot;ב: ונ&quot;ל. '''</ref>.


=== השווה והשונה מפסח ראשון ===
== '''השווה והשונה מפסח ראשון''' ==


פסח השני אינו שוה לראשון בכל הדברים<ref>'''עי' משנה פסחים צה א; עי' תוספ' פסחים פ&quot;ח; עי' רמב&quot;ם ק&quot;פ פ&quot;י הט&quot;ו.'''</ref>, שנאמר - בפסח שני<ref>'''רש&quot;י שם ד&quot;ה ככל חוקת.'''</ref> - ככל חֻקת הפסח יעשו אֹתו<ref>'''במדבר ט יב. '''</ref>, במצוה שבגופו הכתוב מדבר<ref>'''ברייתא בגמ' שם.'''</ref>, ש&quot;אֹתו&quot; משמע גופו<ref>'''עי' רש&quot;י שם ד&quot;ה אותו.'''</ref>, לא ריבה את השני לדין ראשון אלא במצות שבגופו, כגון סדר עבודותיו ואכילת צלי, אבל לא למצוות שאינן בגופו, כגון השבתת שאור<ref>'''רש&quot;י שם ד&quot;ה במצות שבגופו. וע&quot;ע בעור חמץ. '''</ref>. מצוה שעל גופו - כגון מצה ומרור, שהן דברים אחרים, ובאים חובה לו<ref>'''רש&quot;י שם ד&quot;ה מצות שעל גופו. '''</ref> - מנין, תלמוד לומר: על מצות ומרֹרים יאכלהו<ref>'''במדבר שם יא. ברייתא בגמ' שם.'''</ref>. יכול אפילו מצוות שלא על גופו<ref>'''ברייתא שם.'''</ref>, שעכשיו שאמרת על מצות ומרֹרים יאכלהו, הרי ש&quot;יעשו אֹתו &quot; לאו דוקא הוא, שמא נאמר הרי הוא פרט וכלל<ref>'''עי' גמ' שם. וע&quot;ע כלל ופרט; פרט וכלל: פרט וכלל. '''</ref>, שפרט כתוב בתחילה ואחר כלל: על מצות ומרֹרים יאכלהו, וכן לא ישאירו ממנו עד בקר<ref>'''במדבר שם יב. '''</ref>, ושוב פירט: ועצם לא ישברו בו<ref>'''שם. '''</ref>, ושוב כלל: ככל חֻקת הפסח יעשו אֹתו<ref>'''שם. עי' רש&quot;י שם ד&quot;ה מה שבירת. '''</ref>, ונעשה כלל מוסיף על הפרט, שיושווה לפסח ראשון בכל הדברים<ref>'''עי' גמ' שם. וע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 177 ואילך.'''</ref>, תלמוד לומר: ועצם לא ישברו בו, מה שבירת העצם מיוחד מצוה שבגופו אף כל מצוה שבגופו<ref>'''ברייתא בגמ' שם.'''</ref>, שהכתוב: ועצם לא ישברו, בא ללמד שלא תדרוש כלל מוסיף על הפרט לרבויי כל דבר, שאם כן כל הפרטים הללו למה לי, אלא לכן כתבה התורה לכולם לדרוש תוספת של כלל על כל אחד ואחד, ומרבים בדומה לפרטים ותו לא, וכל הפרטים הם של גופו ושעל גופו<ref>'''עי' רש&quot;י שם ד&quot;ה קא משמע לן.'''</ref>, שלפי שפירש בו מקצת חוקת הפסח, ללמד שאינה שוה לראשון אלא בדברים שנתפרשו בו, והן המצוות שבגופו והם חוקת הפסח<ref>'''רמב&quot;ם שם. '''</ref>, אילו לא היה מוסיף על זה הכתוב דבר, היה אדם חייב בשני בכל מה שהוא חייב בראשון, ולפי שאמר אח&quot;כ בפסח שני: על מצות ומרֹרים יאכלהו<ref>'''במדבר שם יא. '''</ref>, מיעט השבתת שאור<ref>'''פהמ&quot;ש לרמב&quot;ם שם. ועי' ציון''' '''541 ואילך. וע&quot;ע בעור חמץ. '''</ref>, ובאמרו לא ישאירו ממנו עד בקר<ref>'''שם יב. '''</ref>, מיעט לא יראה ולא ימצא<ref>'''פהמ&quot;ש לרמב&quot;ם שם. וצ&quot;ב מהגמ' שבציונים''' '''518 ואילך,''' '''541 ואילך, הממעטת השבתת שאור ובל יראה מעל מצות ומררים, וממעטת הוצאה מהבית מלא ישאירו ממנו. וע&quot;ע בל יראה ובל ימצא. '''</ref>, ובאמרו ועצם לא תשברו בו<ref>'''במדבר שם. '''</ref> מיעט לא תשחט על חמץ דם זבחי<ref>'''שמות לד כה. פהמ&quot;ש לרמב&quot;ם שם. ועי' ציון''' '''661 ואילך. '''</ref>, לפי שלא היה צריך לאלו הביאורים כולם, כי אומרו ככל חקת הפסח יספיק לכל אלו, ומה שהחזירם כולם אינו אלא כהשלמת ענין כאילו אמר: חוקת הפסח שנתחייבת בה אינו אלא זו בלבד, על מצות ומרורים יאכלוהו, ועל כיוצא בו אמרו: אין רבוי-אחר-ריבוי* אלא למעט<ref>'''פהמ&quot;ש לרמב&quot;ם שם. וע&quot;ע רבוי אחר רבוי.'''</ref>. אין לי אלא שיהא הכלל מוסיף על הפרט ויהיה הפרט ממעט במצוות עשה<ref>'''עי' פסחים צה א, ורש&quot;י ד&quot;ה ואין לי.'''</ref>, ככתוב: על מצות ומרֹרים יאכלהו<ref>'''במדבר שם יא. עי' גמ' שם.'''</ref>, מצוות לא תעשה מנין<ref>'''גמ' שם.'''</ref> שירבה הכלל והפרט ימעט<ref>'''רש&quot;י שם ד&quot;ה לא תעשה.'''</ref>, תלמוד לומר: לא ישאירו ממנו עד בקר<ref>'''במדבר שם יא. גמ' שם.'''</ref>, וכתב כלל להחזיר עליו לרבות כמותו לאו-הניתק-לעשה*, ולמעט בפרטו לאו הניתק לעשה<ref>'''רש&quot;י שם.'''</ref>. ואין לי אלא מצות לא תעשה שניתק לעשה, מצות לא תעשה גמור מנין<ref>'''גמ' שם.'''</ref>, שירבה הכלל וימעט הפרט<ref>'''רש&quot;י שם, לגירסתנו.'''</ref>, תלמוד לומר: ועצם לא ישברו בו<ref>'''שם. '''</ref>, מה הפרט מפורש מצות עשה ולא תעשה שניתק לעשה ולא תעשה גמור, אף כל מצות עשה ולא תעשה שניתק לעשה ולא תעשה גמור<ref>'''גמ' שם.'''</ref>. איסי בן יהודה אומר: יעשו אֹתו<ref>'''שם יב. '''</ref>, במצוות שבגופו הכתוב מדבר<ref>'''ברייתא בגמ' שם.'''</ref>, ש&quot;אֹתו&quot; מצוות שבגופו משמע, ואינו צריך את הכתוב &quot;לא ישברו&quot; לכך<ref>'''רש&quot;י שם ד&quot;ה איסי בן יהודה. ועי' גמ' שם, הלימוד לאיב&quot;י מועצם לא ישברו בו, ועיי&quot;ש לת&quot;ק הלימוד מיעשו אתו. '''</ref>. בירושלמי למדו: יכול שאני מרבה לביעור חמץ ולאכילת מצה כל שבעה, תלמוד לומר: על מצות ומרֹרים יאכלהו<ref>'''במדבר שם יא.'''</ref>, אין לך דבר חוץ מגופו מעכבו, אלא מצות ומרורים בלבד<ref>'''ירו' פסחים פ&quot;ט ה&quot;ג. '''</ref>, ולימוד זה הוא כר' ישמעאל<ref>'''ירו' שם, ופ&quot;מ שם. '''</ref>, שרבי ישמעאל לומד בכלל ופרט<ref>'''עי' ירו' שם. '''</ref>, ופרט וכלל הכל בכלל<ref>'''ירו' שם, לגי' קה&quot;ע שם. וע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 177 ואילך. '''</ref>, יכול יהו כל הדברים מעכבים אותו, תלמוד לומר: על מצות ומרֹרים יאכלהו, אין לך דבר חוץ מגופו מעכבו, אלא מצות ומרורים בלבד<ref>'''ירו' שם.'''</ref>.
פסח השני אינו שוה לראשון בכל הדברים<ref>'''עי' משנה פסחים צה א; עי' תוספ' פסחים פ&quot;ח; עי' רמב&quot;ם ק&quot;פ פ&quot;י הט&quot;ו.'''</ref>, שנאמר - בפסח שני<ref>'''רש&quot;י שם ד&quot;ה ככל חוקת.'''</ref> - ככל חֻקת הפסח יעשו אֹתו<ref>'''במדבר ט יב. '''</ref>, במצוה שבגופו הכתוב מדבר<ref>'''ברייתא בגמ' שם.'''</ref>, ש&quot;אֹתו&quot; משמע גופו<ref>'''עי' רש&quot;י שם ד&quot;ה אותו.'''</ref>, לא ריבה את השני לדין ראשון אלא במצות שבגופו, כגון סדר עבודותיו ואכילת צלי, אבל לא למצוות שאינן בגופו, כגון השבתת שאור<ref>'''רש&quot;י שם ד&quot;ה במצות שבגופו. וע&quot;ע בעור חמץ. '''</ref>. מצוה שעל גופו - כגון מצה ומרור, שהן דברים אחרים, ובאים חובה לו<ref>'''רש&quot;י שם ד&quot;ה מצות שעל גופו. '''</ref> - מנין, תלמוד לומר: על מצות ומרֹרים יאכלהו<ref>'''במדבר שם יא. ברייתא בגמ' שם.'''</ref>. יכול אפילו מצוות שלא על גופו<ref>'''ברייתא שם.'''</ref>, שעכשיו שאמרת על מצות ומרֹרים יאכלהו, הרי ש&quot;יעשו אֹתו &quot; לאו דוקא הוא, שמא נאמר הרי הוא פרט וכלל<ref>'''עי' גמ' שם. וע&quot;ע כלל ופרט; פרט וכלל: פרט וכלל. '''</ref>, שפרט כתוב בתחילה ואחר כלל: על מצות ומרֹרים יאכלהו, וכן לא ישאירו ממנו עד בקר<ref>'''במדבר שם יב. '''</ref>, ושוב פירט: ועצם לא ישברו בו<ref>'''שם. '''</ref>, ושוב כלל: ככל חֻקת הפסח יעשו אֹתו<ref>'''שם. עי' רש&quot;י שם ד&quot;ה מה שבירת. '''</ref>, ונעשה כלל מוסיף על הפרט, שיושווה לפסח ראשון בכל הדברים<ref>'''עי' גמ' שם. וע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 177 ואילך.'''</ref>, תלמוד לומר: ועצם לא ישברו בו, מה שבירת העצם מיוחד מצוה שבגופו אף כל מצוה שבגופו<ref>'''ברייתא בגמ' שם.'''</ref>, שהכתוב: ועצם לא ישברו, בא ללמד שלא תדרוש כלל מוסיף על הפרט לרבויי כל דבר, שאם כן כל הפרטים הללו למה לי, אלא לכן כתבה התורה לכולם לדרוש תוספת של כלל על כל אחד ואחד, ומרבים בדומה לפרטים ותו לא, וכל הפרטים הם של גופו ושעל גופו<ref>'''עי' רש&quot;י שם ד&quot;ה קא משמע לן.'''</ref>, שלפי שפירש בו מקצת חוקת הפסח, ללמד שאינה שוה לראשון אלא בדברים שנתפרשו בו, והן המצוות שבגופו והם חוקת הפסח<ref>'''רמב&quot;ם שם. '''</ref>, אילו לא היה מוסיף על זה הכתוב דבר, היה אדם חייב בשני בכל מה שהוא חייב בראשון, ולפי שאמר אח&quot;כ בפסח שני: על מצות ומרֹרים יאכלהו<ref>'''במדבר שם יא. '''</ref>, מיעט השבתת שאור<ref>'''פהמ&quot;ש לרמב&quot;ם שם. ועי' ציון''' '''541 ואילך. וע&quot;ע בעור חמץ. '''</ref>, ובאמרו לא ישאירו ממנו עד בקר<ref>'''שם יב. '''</ref>, מיעט לא יראה ולא ימצא<ref>'''פהמ&quot;ש לרמב&quot;ם שם. וצ&quot;ב מהגמ' שבציונים''' '''518 ואילך,''' '''541 ואילך, הממעטת השבתת שאור ובל יראה מעל מצות ומררים, וממעטת הוצאה מהבית מלא ישאירו ממנו. וע&quot;ע בל יראה ובל ימצא. '''</ref>, ובאמרו ועצם לא תשברו בו<ref>'''במדבר שם. '''</ref> מיעט לא תשחט על חמץ דם זבחי<ref>'''שמות לד כה. פהמ&quot;ש לרמב&quot;ם שם. ועי' ציון''' '''661 ואילך. '''</ref>, לפי שלא היה צריך לאלו הביאורים כולם, כי אומרו ככל חקת הפסח יספיק לכל אלו, ומה שהחזירם כולם אינו אלא כהשלמת ענין כאילו אמר: חוקת הפסח שנתחייבת בה אינו אלא זו בלבד, על מצות ומרורים יאכלוהו, ועל כיוצא בו אמרו: אין רבוי-אחר-ריבוי* אלא למעט<ref>'''פהמ&quot;ש לרמב&quot;ם שם. וע&quot;ע רבוי אחר רבוי.'''</ref>. אין לי אלא שיהא הכלל מוסיף על הפרט ויהיה הפרט ממעט במצוות עשה<ref>'''עי' פסחים צה א, ורש&quot;י ד&quot;ה ואין לי.'''</ref>, ככתוב: על מצות ומרֹרים יאכלהו<ref>'''במדבר שם יא. עי' גמ' שם.'''</ref>, מצוות לא תעשה מנין<ref>'''גמ' שם.'''</ref> שירבה הכלל והפרט ימעט<ref>'''רש&quot;י שם ד&quot;ה לא תעשה.'''</ref>, תלמוד לומר: לא ישאירו ממנו עד בקר<ref>'''במדבר שם יא. גמ' שם.'''</ref>, וכתב כלל להחזיר עליו לרבות כמותו לאו-הניתק-לעשה*, ולמעט בפרטו לאו הניתק לעשה<ref>'''רש&quot;י שם.'''</ref>. ואין לי אלא מצות לא תעשה שניתק לעשה, מצות לא תעשה גמור מנין<ref>'''גמ' שם.'''</ref>, שירבה הכלל וימעט הפרט<ref>'''רש&quot;י שם, לגירסתנו.'''</ref>, תלמוד לומר: ועצם לא ישברו בו<ref>'''שם. '''</ref>, מה הפרט מפורש מצות עשה ולא תעשה שניתק לעשה ולא תעשה גמור, אף כל מצות עשה ולא תעשה שניתק לעשה ולא תעשה גמור<ref>'''גמ' שם.'''</ref>. איסי בן יהודה אומר: יעשו אֹתו<ref>'''שם יב. '''</ref>, במצוות שבגופו הכתוב מדבר<ref>'''ברייתא בגמ' שם.'''</ref>, ש&quot;אֹתו&quot; מצוות שבגופו משמע, ואינו צריך את הכתוב &quot;לא ישברו&quot; לכך<ref>'''רש&quot;י שם ד&quot;ה איסי בן יהודה. ועי' גמ' שם, הלימוד לאיב&quot;י מועצם לא ישברו בו, ועיי&quot;ש לת&quot;ק הלימוד מיעשו אתו. '''</ref>. בירושלמי למדו: יכול שאני מרבה לביעור חמץ ולאכילת מצה כל שבעה, תלמוד לומר: על מצות ומרֹרים יאכלהו<ref>'''במדבר שם יא.'''</ref>, אין לך דבר חוץ מגופו מעכבו, אלא מצות ומרורים בלבד<ref>'''ירו' פסחים פ&quot;ט ה&quot;ג. '''</ref>, ולימוד זה הוא כר' ישמעאל<ref>'''ירו' שם, ופ&quot;מ שם. '''</ref>, שרבי ישמעאל לומד בכלל ופרט<ref>'''עי' ירו' שם. '''</ref>, ופרט וכלל הכל בכלל<ref>'''ירו' שם, לגי' קה&quot;ע שם. וע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 177 ואילך. '''</ref>, יכול יהו כל הדברים מעכבים אותו, תלמוד לומר: על מצות ומרֹרים יאכלהו, אין לך דבר חוץ מגופו מעכבו, אלא מצות ומרורים בלבד<ref>'''ירו' שם.'''</ref>.
שורה 397: שורה 397:
נאנס הקטן* בראשון ולא עשה פסח, כתבו אחרונים שמחלוקת ראשונים בדבר: שיש מהראשונים סוברים שחייבים בחנוך* קטן בפסח שני<ref>'''כלי חמדה פ' בהעלותך דף נ ע&quot;א, בד' תוס' פסחים פט א ד&quot;ה האי.'''</ref>. ויש מהראשונים סוברים שפטורים מחינוך קטן בפסח שני<ref>'''כלי חמדה שם, בד' רמב&quot;ם ורע&quot;ב שבציון''' '''781. '''</ref>, והם מפרשים אותה ששנינו: יוסף הכהן העלה את בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן בירושלים, והחזירוהו, שלא יקבע הדבר חובה<ref>'''חלה פ&quot;ד מי&quot;א.'''</ref>, שהחזירוהו מפני שבניו קטנים היו, ואין עלייתם חובה אלא בפסח ראשון שהכל חייבים בראיה*, אבל לא בפסח שני<ref>'''עי' פהמ&quot;ש לרמב&quot;ם שם; עי' רע&quot;ב שם. ועי' ציון''' '''279, שי&quot;מ בע&quot;א. ועי' כלי חמדה שם, בשם בנו, שהדבר תלוי במחלוקת תנאים אם פסח שני רגל בפני עצמו (עי' ציון''' '''336 ואילך). ועי' כלי חמדה שם, מה שהק' ע&quot;ז.'''</ref>.
נאנס הקטן* בראשון ולא עשה פסח, כתבו אחרונים שמחלוקת ראשונים בדבר: שיש מהראשונים סוברים שחייבים בחנוך* קטן בפסח שני<ref>'''כלי חמדה פ' בהעלותך דף נ ע&quot;א, בד' תוס' פסחים פט א ד&quot;ה האי.'''</ref>. ויש מהראשונים סוברים שפטורים מחינוך קטן בפסח שני<ref>'''כלי חמדה שם, בד' רמב&quot;ם ורע&quot;ב שבציון''' '''781. '''</ref>, והם מפרשים אותה ששנינו: יוסף הכהן העלה את בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן בירושלים, והחזירוהו, שלא יקבע הדבר חובה<ref>'''חלה פ&quot;ד מי&quot;א.'''</ref>, שהחזירוהו מפני שבניו קטנים היו, ואין עלייתם חובה אלא בפסח ראשון שהכל חייבים בראיה*, אבל לא בפסח שני<ref>'''עי' פהמ&quot;ש לרמב&quot;ם שם; עי' רע&quot;ב שם. ועי' ציון''' '''279, שי&quot;מ בע&quot;א. ועי' כלי חמדה שם, בשם בנו, שהדבר תלוי במחלוקת תנאים אם פסח שני רגל בפני עצמו (עי' ציון''' '''336 ואילך). ועי' כלי חמדה שם, מה שהק' ע&quot;ז.'''</ref>.


=== בזמן הזה ===
== '''בזמן הזה''' ==


מצות שחיטת פסח שני<ref>'''עי' ציונים''' '''4 ואילך,''' '''14 ואילך.'''</ref> אינו נוהג אלא בזמן הבית<ref>'''עי' תוספ' וירו' שבציון''' '''138 ואילך; חינוך מ' שפ.'''</ref>, והוא הדין מצות אכילתו<ref>'''עי' ציונים''' '''7,''' '''31 ואילך. עי' תוספ' וירו' שבציון''' '''138 ואילך; חינוך מ' שפא.'''</ref>.
מצות שחיטת פסח שני<ref>'''עי' ציונים''' '''4 ואילך,''' '''14 ואילך.'''</ref> אינו נוהג אלא בזמן הבית<ref>'''עי' תוספ' וירו' שבציון''' '''138 ואילך; חינוך מ' שפ.'''</ref>, והוא הדין מצות אכילתו<ref>'''עי' ציונים''' '''7,''' '''31 ואילך. עי' תוספ' וירו' שבציון''' '''138 ואילך; חינוך מ' שפא.'''</ref>.
שורה 422: שורה 422:


   
   
 
=='''הערות שוליים'''==
 
==הערות שוליים==

גרסה אחרונה מ־18:39, 9 בפברואר 2020

ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - מי שלא הקריב קרבן-פסח* במועדו, מקריב בי"ד באייר פסח שני, ואוכלו בליל ט"ו.

מהותו

מי שהיה טמא - בטומאת מת או בשאר טומאות ארוכות[1], בשעת שחיטת הפסח, שאין שוחטים עליו[2] - או בדרך רחוקה[3] ולא עשה פסח ראשון - שהרי היה אנוס - יעשה פסח שני[4] בארבעה עשר לחדש השני בין הערבים[5], שנאמר: איש איש כי יהיה טמא לָנפש או בדרך רחֹקה וגו' ועשה פסח לה' בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים[6], ואוכל אותו ליל חמשה עשר מאייר על מצה ומרור[7].

בטעם שאמרה התורה שפסח שני ייקרב בי"ד אייר*, כתבו ראשונים, לפי כשמעברים השנה[8] אז אייר במקום ניסן*, ולפי שבחמישה עשר באייר ירד המן, לכך עושים בו פסח יום אחד[9]. ואחרונים כתבו הטעם, לפי שבו כלתה חררה שהוציאו - המצות שאפו בצאתם - ממצרים[10].

על זמן שחיטת פסח שני, עי' להלן: השווה והשונה מפסח ראשון[11]. על זמן האכילה, עי' להלן: שם[12]. על חיוב האכילה על מצה ומרור, עי' להלן: שם[13].

במנין המצוות

מצות שחיטת פסח שני נמנה במנין-המצות*[14]. יש מהמונים פרשיות בכלל מנין המצוות[15], המונים אותו כפרשה[16], משום שהיא מצוה התלויה בציבור, דכל שלא עשו כל הציבור או רובו פסח ראשון במועדו - שהיו טמאי מת, מקריבים קרבן-פסח במועדו, בטומאה[17] - ואין שוב מצוה כלל בפסח שני[18]. והילכך יש למנותה בכלל העשין המסורות לציבור ויש המונים אותו כמצות עשה[19]. וכן אלה שאינם מונים פרשיות[20], מונים אותו כמצות עשה[21]. ואע"פ שדין המצוה אינו נמנה מצוה בפני עצמה[22], כיוון שפסח שני רגל בפני עצמו הוא - לסוברים כן[23] - ראוי למנותו בפני עצמו[24]. ונחלקו אחרונים: יש סוברים שלסוברים שפסח שני תשלומים לראשון[25], אין ראוי למנותו בפני עצמו[26]. ויש מהאחרונים סוברים שכל שכן שלסוברים שפסח שני תשלומים לראשון ראוי למנותו בפני עצמו, שכיוון שלדעתם אין כרת* אלא בראשון בלבד, וכל שלא נתחייב כרת על שלא עשה את הראשון, אפילו נמנע במזיד מלעשות את השני אינו מתחייב בכרת[27], אם כן על כרחך שהמצוה הראשונה הלכה לה ושני מצוה אחרת היא ולא חייב הכתוב עליה כרת[28]. ומכל מקום לסוברים שפסח שני תקנתו של ראשון[29], ודאי אין ראוי למנותו בפני עצמו[30].

מצות אכילת פסח שני על מצה ומרור, יש ממוני המצוות שלא מנאוה למצוה בפני עצמה[31], שלדעתם נכללת במצות אכילת-פסחים* של פסח ראשון[32]. ויש שמנאוה למצות עשה בפני עצמה[33].

על כך שבזמן שבית המקדש היה קיים היו שלוחי בית דין יוצאים למקומות הרחוקים מירושלים להודיע על קביעת ראש חודש אייר, מפני פסח שני, ע"ע אייר[34].

החייבים והפטורים מפסח שני

טמא

איש איש כי יהיה טמא לָנפש - או בשאר טומאות[35] ארוכות[36] - או בדרך רחֹקה וגו' ועשה פסח לה' בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים[37]. ושני לימודים מצינו לדין זה:

א) יכול לא יהו עושים פסח שני אלא טמאי מתים ושהיה בדרך רחוקה, זבים ומצורעים ובועלי נידות מנין, תלמוד לומר: איש איש[38]. וביארו ראשונים, שהלימוד הוא מהכתוב: איש איש כי יהיה טמא[39], משמע כל טומאה, מזה שלא כתב "לנפש" בתחילה[40] - איש איש כי יהיה לנפש טמא - או מזה שלא כתב: "איש איש כי יגע במת"[41]. ואין לומר שהוא מריבוי "איש איש", שהריבוי נצרך לדרשה של אנוסים ושוגגים[42], או משום שלימוד כזה הוא רק לסוברים דברה-תורה-כלשון-בני-אדם*[43], או משום שריבוי טומאה לא שייך לרבות מיתור של איש[44]. ומהאחרונים יש מפרשים שהלימוד הוא מכך ש"איש איש" הוא כפל לשון, שהוא ריבוי, לסוברים לא דברה תורה כלשון בני אדם[45].

ב) אין לי אלא טמא לנפש, טמא זיבה וטמא צרעת מנין, תלמוד לומר: טמא, ריבה[46].

ג) אין לי אלא טמא מת, שאר טמאים מנין, תלמוד לומר: או בדרך רחוקה[47], הרי אתה דן בנין-אב* מבין שניהם, לא ראי טמא מת כראי דרך רחוקה, ולא ראי דרך רחוקה כראי טמא מת[48], שאם היה כתוב דרך רחוקה לא הייתי יודע ממנו טמא מת, שהייתי אומר שבטמא מת, כיוון שאינו ראוי בראשון כלל, אפילו בערב, אין לו תשלומים בשני[49], ואם היה כתוב טמא מת לא הייתי יודע ממנו דרך רחוקה, שהייתי אומר שבדרך רחוקה, שהאיש עצמו ראוי לאכילה, יהיה לו תשלומים בשני, אבל לא בטמא מת[50]. הצד השוה שבהם, שלא עשה את הראשון יעשה את השני, כך כל שלא עשה את הראשון - דהיינו שאר טמאים[51] - יעשה את השני[52].

לימוד נוסף כתבו ראשונים, שהרי נאמר בסוף - לגבי חיוב כרת*[53] - והאיש אשר הוא טהור[54], מכאן לשאר טומאות שיידחה עליהם לפסח שני[55], ואולם אמר "טמא לנפש" כי עליו היתה השאלה[56], ובעבור שיתבאר מזה שדחויה טֻמאת-מת* בציבור[57].

אי זהו טמא שנדחה לפסח שני, כל מי שאינו יכול לאכול את הפסח בלילי חמשה עשר בניסן* מפני טומאתו[58], זבים וזבות נידות ויולדות - לסוברים שאישה חייבת בפסח שני[59] - ובועלי נידות[60] ומצורעים[61], שטומאתם ארוכה[62], אבל הנוגע בנבלה ושרץ וכיוצא בהן ביום ארבעה עשר, הרי זה טובל ושוחטים עליו אחר שיטבול, ולערב כשיעריב שמשו אוכל את הפסח[63].

בספרי זוטא מצינו דעה החולקת על כל זה: כי יהיה טמא ועשה פסח[64], יכול כל הטמאים יהו עושים פסח, הרי מי שהוזה הזאה אחת, וזב* שראה ראיה אחת, והקטן*, והחולה*, וטבול-יום* ומחוסר כפורים[65], והאונן[66] והמפקח בהגל, וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מן בית האסורים, תלמוד לומר: כי יהיה טמא לנפש[67], טמא מת עושה פסח שני, אין כל אלו עושים פסח שני[68].

על נשים, שנחלקו בהם תנאים אם חייבים בפסח שני, עי' להלן: נשים. על טמא, הפטור מפסח ראשון, שמכל מקום חייב באכילת-מצה*, ע"ע[69]. על כך שכשהיו רוב הציבור טמאים, טמאי מת אינם נדחים לפסח שני, אבל זבים וזבות נידות ויולדות ומצורעים נדחים לפסח שני, ע"ע אכילת פסחים[70]. על טבול-יום*, שנחלקו תנאים ואמוראים אם נדחה לפסח שני, ע"ע טבול יום[71] וע' קרבן פסח. על כך שכשהיו רוב הציבור טמאים, טמאי מת אינם נדחים לפסח שני, ע"ע קרבן פסח.

שוגג ואנוס

מי ששגג או נאנס - באונס אחר מלבד דרך רחוקה[72] - ולא עשה פסח ראשון, יעשה פסח שני[73]. במקור הלימוד לפטור אנוסים ושוגגים, נחלקו תנאים: א) לדעת ר' עקיבא - הסובר לא דברה-תורה-כלשון-בני-אדם*[74], ודורש כפל לשון, שבא לרבות[75] - הלימוד הוא: טמא לנפש, אין לי אלא טמא לנפש, אנוסים או שוגגים מנין, תלמוד לומר: איש איש, ריבה[76]. ב) ולדעת ר' ישמעאל - הסובר: דברה תורה כלשון בני אדם[77], וכפל לשון אינו בא לרבות - הלימוד הוא: לא טמא נפש כהרי דרך רחוקה, ולא דרך רחוקה כהרי טמא נפש, הצד השוה שבהן, שלא עשה את הראשון יעשה את השני, אף אני ארבה אנוסים או שוגגים שלא עשו את הראשון יעשו את השני[78].

לדעת הספרי זוטא שרק טמא מת עושה פסח שני, אנוסים ושוגגים אין עושים פסח שני[79].

על הראשונים הסוברים שיש הבדל בין מי שנפטר מלעשות פסח ראשון מחמת טומאה או דרך רחוקה, שאין בו כרת אפילו אם עבר במזיד ולא עשה פסח שני, לבין מי שנאנס באונס אחר ולא יכול לעשות הראשון, שאז אם לא עשה את השני במזיד חייב כרת, ע"ע אונס (א)[80] וע' קרבן פסח. השוחט את הפסח על בני חבורה ואמר שלא לשמו שחטתיו, שנחלקו תנאים אימתי נאמן, ונחלקו ראשונים כשאינו נאמן, אם הרוצה להחמיר על עצמו, משובח אם יביא פסח שני, או שאינו רשאי לעשות כן, ע"ע קרבן פסח.

מזיד

מי שהזיד ולא הקריב פסח ראשון - כגון מי שמת לו מת, והוא אונן[81], והניח בחינם את מתו[82], ולא הקריב קרבן-פסח* - הרי זה מקריב בשני[83]. לא נאמר: טמא[84], אלא ללמד שאם רוצה לעשות פסח ראשון, אין מניחים לו[85], ולא נאמר: בדרך רחֹקה[86], אלא לפוטרו מן הכרת[87].

לדעת הספרי זוטא שרק טמא מת עושה פסח שני, מזיד אינו עושה פסח שני[88].

אונן

מי שהיה אונן[89] בשעת אכילת פסח ראשון - שנתעצל אגב מריו[90] - חייב בפסח שני[91]. לא נאמר: טמא[92], אלא ללמד שאם רוצה לעשות פסח ראשון, אין מניחים לו[93], ולא נאמר: בדרך רחֹקה[94], אלא לפוטרו מן הכרת[95].

לדעת הספרי זוטא שרק טמא מת עושה פסח שני, אונן אינו עושה פסח שני[96].

גר שנתגייר

גר* שנתגייר בין שני פסחים, נחלקו בו תנאים:

א) לדעת רבי - הסובר שחיוב כרת יש על זה ועל זה[97] - חייב לעשות פסח שני[98].

ב) ולדעת ר' נתן - הסובר ששני תשלומים לראשון הוא[99] - כל שזקוק לראשון זקוק לשני כל שאין זקוק לראשון אין זקוק לשני[100], שמי שלא היתה עליו תורת חיוב בראשון אין בו חיוב שני כלל[101]. וכן לדעת ר' שמעון בן אלעזר, גר שנתגייר בין שני פסחים, פטור מפסח שני[102], שנאמר: וכי יגור אתך גר ועשה פסח וגו' והיה כאזרח הארץ[103], מה תלמוד לומר: כאזרח, מה אזרח שלא עשה את הראשון יעשה את השני כך כל שלא עשה את הראשון יעשה את השני[104], שלדעתו פסח שני רגל בפני עצמו הוא, ולכן הוצרך הכתוב לפטור לגר שנתגייר בינתיים מצד גזרת הכתוב: כאזרח, שאין עיקר דין חיוב פסח שני אלא למי שנתחייב בראשון[105]. וכן ביארו אחרונים מה שאמרו במדרש: דבר אל בני ישראל[106], בני ישראל עושים פסח שני, ואין הגרים עושים פסח שני[107], דהיינו גר שנתגייר בין פסח ראשון לשני[108].

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שגר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני, חייב לעשות פסח שני[109]. ויש פוסקים שאינו חייב בפסח שני[110].

אף לדעת הסוברים שגר שנתגייר בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני, כתבו אחרונים שגר שנתגייר בי"ד באייר, אין עושה הפסח, שחכמים העמידו דבריהם במקום כרת*, וכפי הדין בגר שנתגייר בערב פסח, שפטור מפסח ראשון[111].

קטן שהגדיל

קטן* שהגדיל בין שני פסחים, נחלקו בו תנאים:

א) לדעת רבי - הסובר שחיוב כרת יש על זה ועל זה[112] - חייב לעשות פסח שני[113]. וכן יש מהאחרונים סוברים בדעת ר' יוסי, הלמד מחטאו ישא האיש ההוא[114], למעט קטן מכרת*[115], דהיינו קטן שהגדיל בין שני פסחים, ש"הוא" משמע שיהיה באישותו מקודם, דהיינו מפסח ראשון[116], שקטן שהגדיל בין שני פסחים חייב בפסח שני, שלא בא הכתוב אלא למעטו מכרת[117].

ב) ולדעת ר' נתן - הסובר ששני תשלומים לראשון הוא[118] - כל שזקוק לראשון זקוק לשני כל שאין זקוק לראשון אין זקוק לשני[119], שמי שלא היתה עליו תורת חיוב בראשון אין בו חיוב שני כלל[120]. וכן כתבו ראשונים בדעת ר' יוסי הלמד מחטאו ישא האיש ההוא[121], למעט קטן מכרת[122], דהיינו קטן שהגדיל בין שני פסחים, שאינו חייב לעשות פסח שני, ששני תשלומים של ראשון הוא[123]. וכן ביארו אחרונים מה שאמרו במדרש: איש[124], האיש עושה פסח שני אין הקטן עושה פסח שני[125], דהיינו קטן שהגדיל בין שני פסחים[126].

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שקטן שהגדיל בין שני פסחים, חייבים לעשות פסח שני[127], ואם שחטו על הקטן בראשון פטור[128], שכיוון שהתורה ריבתה לקטן שישחטו עליו קרבן פסח[129], והוא נמנה עימהם - לסוברים כן[130]. או שאינו נמנה, ומכל מקום אוכל, לסוברים כן[131] - נפטר הוא בכך מן השני[132]. או שלדעתם על דין זה למד ר' יוסי מחטאו ישא האיש ההוא[133], למעט קטן מכרת[134], דהיינו קטן ששחטו עליו בראשון והגדיל בשני[135]. ויש מהראשונים פוסקים שקטן שהגדיל אינו חייב בפסח שני[136].

נבנה בית המקדש

ניתן לישראל רשות - מהמלכות[137] - לבנות את בית הבחירה בין זמן פסח ראשון לזמן פסח שני, יש מהאחרונים מפרשים שנחלקו בזה תנאים בתוספתא ובירושלמי: לדעת תנא קמא יחיד עושה פסח שני ואין ציבור עושים פסח שני[138]. ר' יהודה אומר: ציבור עושה פסח שני, שכן מצינו בחזקיה שעשה פסח שני, שנאמר: כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה וגו'[139]. ויש מהאחרונים מפרשים בתוספתא, שהוא המשך דברי ר' נתן הסובר שגר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני פטור מפסח שני[140], שהוא הדין שאם נבנה בית המקדש בין פסח ראשון לפסח שני, אינם עושים פסח שני[141]. ויש מהאחרונים מפרשים שמחלוקת התנאים היא בענין אחר[142].

היה בדרך רחוקה ושחטו עליו

היה בדרך רחוקה ואינו יכול ליכנס בשעת שחיטה, דהיינו כל שש שעות - מחצות* - עד שקיעת-החמה*[143], ושחטו וזרקו עליו, ולערב יבוא[144], נחלקו בו אמוראים:

א) רב נחמן אמר הורצה ופטור מפסח שני[145], שהתורה חסה עליו שלא יצטרך לעשות פסח שני, ואם עשה, תבוא עליו ברכה[146]. שכן שנינו: מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני[147], מכלל שאם רוצה לעשות, עושה[148]. וכתבו ראשונים שלדעה זו, לכן הזכיר הכתוב: רחֹקה[149], כי בדרך הקרובה בידו לעשות השני או הראשון, שישחטו ויזרקו עליו ויבוא ויאכל לערב[150].

ב) ורב ששת אמר שמי שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו את הדם, אף על פי שבא לערב לא הורצה, שלא עשה כלום, ודחתה התורה אותו לפסח שני, כטמא[151], מה טמא אם שחטו וזרקו עליו לא הורצה[152], אף הבא בדרך רחוקה כן[153]. וכתבו אחרונים שאפילו אם היה בדרך רחוקה בהילוכו בנחת - לסוברים שדרך רחוקה היינו ט"ו מילים, שהוא מהלך אדם בינוני בחצי יום[154], וכן הלכה[155] - ויכול לבוא ברכיבה בשעת שחיטה, מכל מקום כיוון שהיה בדרך רחוקה גזרה תורה שאינו עושה פסח ראשון, ואינה מועילה עשייתו אפילו בא בעצמו, שמה לי הוא ומה לי שלוחו[156]. ויש מהאחרונים שהסתפקו בזה[157].

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כרב ששת[158], שהלכה כמותו באיסורים נגד רב נחמן[159]. ויש שכתבו שמוחזקים אנו כרב נחמן[160].

כשאין לו כזית בפסח ראשון

נימנו על פסח ראשון בכדי שיש בהם יותר מכזית* - שהוא שיעור אכילת-פסחים* לכל אחד[161] - וחזרו ונימנו עמהם אחרים עד שאין עכשיו כזית לכל אחד, אותם שנימנו עליו תחילה, כראוי נימנו והם אוכלים ויוצאים[162], ואחרונים שאין להם כזית, נחלקו בהם תנאים: לדעת תנא קמא אין אוכלים וחייבים לעשות פסח שני[163], וכן הלכה[164]. ולדעת ר' נתן פטורים מלעשות פסח שני, שכבר נזרק הדם[165], שלדעתו בדם תלוי הדבר אבל אכילה אינה מעכבת[166].

נטמאו הבעלים או הבשר לאחר שחיטה

הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא - הפסח או הדם[167] - טמא, הציץ מרצה[168], ופטור מפסח שני[169]. נטמא הגוף - שנטמאו בעליו טומאת הגוף במת[170] - אין הציץ מרצה[171], וחייב לעשות פסח שני[172], שהרי בשעת זריקה לאו בן עשיית פסח הוא, שה' דחה אותו[173].

נודע לו שנטמא בשר הפסח קודם זריקה והאמורים* טהורים, אינו זורק את הדם מלכתחילה[174], שאין הפסח בא אלא לאכילה[175]. ואם זרקו בדיעבד, לדעת תנא קמא שבאכילה הדבר תלוי[176], נדחה לפסח שני[177]. ולדעת ר' נתן שבזריקה הדבר תלוי[178], אינו נדחה לפסח שני[179].

אמר לעבדו ושכח מה אמר

האומר לשלוחו צא ושחוט עלי וקבע לו גדי או טלה, ושכח השליח מה אמר לו המשלח, שהדין ששוחט שניהם, ומתנה: אם גדי אמר לי , גדי שלו וטלה שלי, ואם טלה אמר לי, הטלה שלו וגדי שלי[180], אם אף המשלח שכח מה אמר לו, שניהם יצאו לבית השריפה, ופטורים מלעשות פסח שני[181], ונחלקו לשונות התלמוד: ללשון הראשון, במה דברים אמורים ששכח המשלח לאחר זריקת הדם, שבזמן שנזרק הדם היה ראוי לאכילה, אבל שכח המשלח לפני זריקה, חייבים לעשות פסח שני[182]. וכן הלכה[183]. וללשון השני, אף אם שכח לפני זריקה, פטורים מלעשות פסח שני, שכיוון שכשרים הפסחים, אם היה נזכר היה שוב ראוי לאכילה, ולפני ה' גלוי הדבר[184], ואינו פסול כל כך, הואיל ואינו בגוף הקרבן[185].

בטעם שאין המשלח והשליח יכולים להביא פסח ראשון נוסף באותו היום, ע"ע קרבן פסח.

נתערבו עורות הפסחים ונמצא פסול

חמישה שנתערבו עורות פסחיהם זה בזה, ונמצאת יבלת - מום* לפסול[186] - בעור אחד מהן, כולם יצאו לבית השריפה[187], ופטורים מלעשות פסח שני[188]. במה דברים אמורים שנתערבו לאחר זריקת הדם, שבזמן שנזרק הדם היה ראוי לאכילה[189], דהיינו ארבעת הכשרים לאכילה, הילכך הארבע יצאו, והחמישי פטור, משום שאיננו יודעים מיהו שיביא[190], ואם יקריבו כל החמישה פסח שני, נמצא הארבעה שקרבו בראשון קרבן כשר מביאים חולין לעזרה[191], אבל נתערבו לפני זריקה, חייבים כולם לעשות פסח שני[192], שאין כאן קרבן כשר, שלא נזרק הדם לאכילת בשר[193]. ואם יימנו כולם על פסח אחד, נמצא נשחט שלא למחוייב וזה כמי שנשחט שלא למנוייו[194], ואם יתנה כל אחד מהן ויאמר אם אינו פסח יהיה שלמים, שם הפסח בשפיכה ודם השלמים בזריקה, והניתנים בזריקה אל יתנם בשפיכה לכתחילה[195], לפיכך פטורים מפסח שני[196].

מי שאין לו קרקע

לסוברים שמי שאין לו קרקע פטור מפסח ראשון[197], שכן הדין בראיה*[198], כתבו אחרונים שמכל מקום חייב בפסח שני, אם היה לו קרקע בראשון, אף שמכרה בין שני הפסחים, שלסוברים שפסח שני רגל בפני עצמו[199], חיוב נפרד הוא ואין לדמותו לראיה*, ואפילו לסוברים שתשלומים הוא לראשון[200], מכל מקום אחר שכבר נתחייב בפסח ראשון, אינו יכול להפקיע עצמו מהתשלומים ע"י זה שיפקיר הקרקע, שדוקא קודם פסח ראשון, שלא חל עליו עוד החיוב של פסח, יכול להפקיע את עצמו, אבל לאחר שכבר נתחייב בתשלומים, שוב אינה מועילה הפקעה[201].

על מי שבדק בית-הפרס* בניפוח לשם פסח ומצא עצם כשעורה, שנחלקו ראשונים אם נדחה לפסח שני, ע"ע בית הפרס[202].

דרך רחוקה

שיעורו

איזו היא דרך רחוקה, שהנמצא בה בשעת שחיטת פסח ראשון עושה פסח שני[203], נחלקו תנאים:

א) יש מהתנאים סוברים מן המודיעים ולחוץ וכמידתה לכל רוח[204], כלומר ט"ו מיל מחוץ לחומת ירושלים[205], שהוא הילוך אדם בינוני מחצות* היום ועד שקיעת-החמה*[206], שזמן קרבן-פסח* מן התורה מחצות היום ועד שקיעת החמה[207], ואם בחצות היום שם, אפילו כל שעת שחיטה מהלך אינו מגיע[208], הרי דינו כדין אנוס[209], ואף על פי שאפשר לו להיות שם בשעת אכילה, או שכבר נכנס קודם שחיטה לתוך התחום, פטור, ואין שוחטים עליו[210]. ויש מהראשונים מפרשים, שאם בעליית השמש של יום י"ד היו בינו ובין ירושלים ט"ו מיל או יותר, הרי זה דרך רחוקה[211]. הלימוד לדעה זו, הוא ממה שנאמר: טמא לנפש[212] ונאמר: דרך רחֹקה[213], מה טמא לנפש רצה לעשות ואין יכול, אף דרך רחוקה רצה לעשות ואין יכול[214], שרחוק כ"כ שאין יכול לבא בשעת שחיטה[215], ושיערו חכמים שהוא כל שהיה בשעת שחיטת הפסח מן המודיעים ולחוץ וכן לכל מידתה[216]. או שהלימוד הוא ממה שנאמר: וחדל[217], אין וחדל אלא כל שיכול לעשות ולא עשה, שיערו חכמים כל שהיה בשעת שחיטת הפסח מן המודיעים ולפנים וכן לכל מידתה[218], אע"פ שלא במזיד ולהעביר המצוה הוא שנמנה, אלא מחמת איזה דבר, למרות זאת חייב כרת, ש"חדל" קוראים בו, כיוון שהיה יכול להישמט מהם ולילך יחידי, שאין זה אונס[219]. היה נתון מן המודיעים ולפנים קודם לשש שעות, יצא לו קודם לשש שעות, יכול יהא חייב, תלמוד לומר: וחדל לעשות[220], החדל בשעת עשייה חייב - כרת - שלא בשעת עשייה פטור[221]. וראשונים כתבו לימוד על דרך הפשט, לפי שהשאלה היתה למשה ביום י"ד בניסן, כמו שנאמר: ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא[222], למדנו ש"דרך רחוקה" תוגבל לפי "היום ההוא", שהוא בתכלית מה שאפשר מעת הזריחה עד חצות, שנכנס זמן חיוב שחיטת הפסח[223], ושיערו חכמים שזה השיעור הוא ט"ו מיל[224].

ב) ויש מהתנאים סוברים שדרך רחוקה הוא מאיסקופת העזרה ולחוץ[225], שאפילו היה בתוך ירושלים וחלה או נשתבש הילוכו ואינו יכול להיכנס בעזרה בשעת הקרבן, אלא שהיה סוף השעה כשהגיע לאיסקופת העזרה, הרי דינו כדין מי שהיה בדרך רחוקה[226], אע"פ שיכול להיכנס לעזרה, ואין אומרים לו היכנס לעזרה[227] ואם לא תיכנס תתחייב בכרת[228], שדרך רחוקה פוטרת הטהור מעשיית הפסח[229]. הלימוד שדרך רחוקה היא מחוץ לאיסקופת העזרה הוא משום שלפיכך נקוד על ה'[230], לומר, לא מפני שרחוק ודאי אלא מאיסקופת העזרה ולחוץ[231], שאע"פ שאין שם אלא נקודה אחת מלמעלן, את דורש את הנקודה ומסלק את הכתב[232] - לסוברים כן[233] - שאין פירוש רחוקה ממש, כמשמעה, אלא מעזרה ולחוץ[234], איש רחוק ואין דרך רחוקה[235]. או משום שנאמר ריחוק מקום במעשר - כי ירחק ממך המקום[236] - ונאמר ריחוק מקום בפסח - או בדרך רחֹקה לכם[237], ודורשים גזרה-שוה* "רחוק" "רחוק"[238] - מה ריחוק מקום האמור במעשר חוץ למקום הכשירו, אף ריחוק מקום האמור בפסח חוץ למקום הכשירו, ואיזה מקום הכשירו מפתח העזרה ולפנים[239]. או שהלימוד הוא: דרך רחֹקה[240], שומע אני מהלך שנים ושלושה ימים, כשהוא אומר - לגבי עונש כרת - ובדרך לא היה[241], מגיד שמאיסקופת עזרה ולחוץ קרוי דרך[242]. או שהלימוד הוא ממה שנאמר: והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה[243] - ולא נאמר: אשר הוא טהור והוא לא בדרך[244] - יצא זה שהיה בדרך[245], דהיינו כל שהוא בדרך ואפילו קרוב למקום העשייה[246], או כל שהוא דרך משמע[247], אפילו דרך כלשהו חוץ לעזרה[248].

ג) ויש מהתנאים סוברים שדרך רחוקה היינו חוץ לחומת ירושלים[249]. אם משום שנאמר ריחוק מקום בפסח - או בדרך רחֹקה לכם[250] - ונאמר ריחוק מקום במעשר - כי ירחק ממך המקום[251] - מה להלן חוץ לאכילתו - שכתוב: כי לא תוכל שאתו[252], ואין שאת אלא אכילה[253] - אף כאן חוץ לאכילתו[254]. או משום נאמר: טמא לנפש[255] ונאמר: דרך רחֹקה[256], מה טמא לנפש רצה לעשות ואין יכול, אף דרך רחוקה רצה לעשות ואין יכול[257], שהוא לפנים ממודיעים, ואינו יכול מפני הגמלים ומפני הקרונות המעכבות, שכיוון שאינו בירושלים, אינו מחוייב[258].

להלכה פסקו ראשונים שדרך רחוקה היינו חמישה עשר מיל חוץ לחומת ירושלים[259], ומי שהיה כן בינו ובין ירושלים יום י"ד עם עליית השמש - הנץ-החמה*[260] - הרי זה דרך רחוקה[261]. וכתבו אחרונים בדעת ראשונים, שחלוקים וסוברים שהפטור הוא כל שהיה יום י"ד בחצות חמישה עשר מיל חוץ לחומת ירושלים[262], ושכן נראה מהירושלמי[263].

דרך רחוקה שמן המודיעים ולחוץ - לסוברים כן[264], וכן הלכה[265] - אמרו בספרי דהיינו בשעת שחיטת הפסח[266], וכן יש מהאמוראים סוברים[267], וכן פסקו ראשונים להלכה[268]. ויש מהאמוראים סוברים, דהיינו כל שאין יכול ליכנס בשעת אכילה[269], דהיינו כל שעת אכילה, שרחוק בחצות היום כל כך שאינו יכול ליכנס כל הלילה[270], שהוא זמן אכילת-פסחים* מהתורה[271], דהיינו - לסוברים תחומים* מן התורה[272] - שיהא בתוך אלפיים לתחום עד שלא חשיכה[273].

גדרו

בגדר הפטור של דרך רחוקה כתבו אחרונים, שאם אינו יכול לתקן ולהגיע לירושלים באותם שש שעות - שבין חצות* ושקיעת-החמה*, לסוברים כן[274], או בין הנץ-החמה* לחצות*, לסוברים כן[275] - הרי הוא פטור מעונש כרת*, אבל ודאי מצוה עליו שיבוא קודם לכן ולא יהיה בדרך[276], כמו לולב ושופר, שודאי מחוייב לקנות קודם חג הסוכות*, כדי שיימצא עבורו בחג[277]. ויש מהאחרונים הסובר שהדר בדרך רחוקה פטור מקרבן-פסח*, ואינו חייב לעלות לרגל אלא משום ראיה*[278].

על מי שהיה בדרך רחוקה, הפטור מפסח ראשון, שמכל מקום חייב באכילת-מצה*, ע"ע[279].

נשים

הקרבת פסח שני

נשים, אם חייבות בפסח שני, נחלקו תנאים:

א) ר' יהודה - ור' מאיר בירושלמי[280] - סוברים שהאישה פטורה מפסח שני[281]. אם משום שנאמר לגבי פסח שני[282]: חטאו ישא האיש ההוא[283], איש ולא אישה[284]. או משום שנאמר - בפסח מצרים - איש שה לבית אבֹת שה לבית[285], אם רצו, שה לבית[286], היינו אישה, והכתוב אומר: איש שה לבית אבֹת, דהיינו זכרים, ואם רצו שה לבית, והיינו בשני[287], שהרי בראשון כבר נלמד שהוא רשות - לדעה זו - מהכתוב: במכסת נפשֹׁת[288]. ורשות בידי הנשים לעשות פסח שני[289], ולכן אינו דוחה את השבת[290] אם שוחטים עליהן בפני עצמן[291], ולכן אם חל בשבת[292], עושים אותה טפילה לאחרים[293], להימנות עם שאר בני חבורה[294]. וכן יש מהראשונים מפרשים אותה ששנינו: יוסף הכהן העלה את בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן בירושלים, והחזירוהו, שלא יקבע הדבר חובה[295], שהחזירוהו מפני שסוברים רשות, ולא רצו שייקבע הדבר חובה[296].

ב) ור' שמעון - ור' שמעון בן אלעזר בירושלמי[297] - סוברים שבפסח שני אפילו טפילה אינה עושה[298], ואין שוחטים עליה כל עיקר[299], שאינה שייכת בזה, ואם תאכל בפסח שני, הרי הפסח נאכל שלא למנוייו[300]. אם משום שאף הם סוברים המיעוט של חטאו ישא האיש ההוא[301], איש ולא אישה[302], אלא שלדעתם אישה פטורה מפסח ראשון[303], ובא הלימוד מ"איש" לומר שאינה נעשית טפילה[304]. או משום שנאמר: איש - איש לפי אכלו[305] - ולא אישה[306].

ג) ור' יוסי - ותנא קמא בספרי[307] - סוברים שהאישה חייבת בפסח שני[308], ודוחה את השבת[309], ושוחטים עליה בפני עצמה[310]. אם משום שנאמר בכתוב המוסב על שני הפסחים[311]: ונכרתה הנפש ההיא[312], נפש, ואפילו נשים[313]. או משום שנאמר: איש שה לבית אבֹת שה לבית[314], כל שכן לבית[315], אם איש שה לבית אבות, כל שכן לבית, ולבית למה לי, אלא שבא הכתוב לפסח שני ולומר שאף בשני שה לבית, דהיינו אישה[316].

להלכה פסקו ראשונים שפסח שני בנשים רשות[317], וכדעת ר' יהודה[318] ור' מאיר[319] - למרות שההלכה כר' יוסי נגד ר' יהודה[320] ור' שמעון[321] ור' מאיר[322] - משום שאמוראים אמרו כמותו[323]. וכתבו אחרונים שהוא הדין עבדים[324], אכן מי שחציו-עבד-וחציו-בן-חורין* - לסוברים שחייב בקרבן-פסח*[325] - חייב מצד החירות, ואינו רשות אלא חובה[326].

על פסח שני שאינו נאכל אלא למנוייו, עי' להלן: השווה והשונה מפסח ראשון[327].

כשלא עשו פסח ראשון במזיד

להלכה שנשים חייבות בפסח ראשון[328], מכל מקום כתבו ראשונים שאף אם הזידו פסח שני שלהן רשות[329]. וביארו אחרונים שאפילו אם לא עשו פסח ראשון במזיד, שחייבים כרת, מכל מקום אין שוחטים עליהם בפני עצמן בשבת, והרי הן כהזיד בראשון ונאנס בשני שחייב כרת על הראשון - לסוברים כן[330], וכן הלכה[331] - ומשום לפטור מכרת אינן יכולות לחלל שבת, שהתורה לא גזרה עליהם מצות פסח שני כלל בשום פנים, רק שהתורה נתנה להם רשות, ובמקום שאינן יכולות אינן עושות וחייבים על הראשון כרת, שעל הראשון בלבד חייבות אם לא תיקנו בשני[332]. ויש מהראשונים שהזכירו שפסח שני של נשים רשות, אם נדחו לשני בין מפני האונס והשגגה בין מפני הטומאה ודרך רחוקה[333], ונחלקו בדעתם אחרונים: יש סוברים שלאו דוקא, אלא הוא הדין במזיד[334]. ויש סוברים שבמזיד אין הדין כך[335], שאם היו מזידות כיוון שחייבות כרת על הראשון,הרי הן מחוייבות מן התורה ומביאות בפני עצמן[336], וצידדו ששחיטת פסח עבורן אף דוחה שבת, היכן שאי אפשר שייעשו טפילה לאנשים[337].

על זמן הקרבת פסח שני של נשים, עי' להלן: השווה והשונה מפסח ראשון[338].

טומטום ואנדרוגינוס

טומטום* ואנדרוגינוס*, כתבו אחרונים שמחוייבים בהקרבת פסח שני מספק[339].

אכילת פסח שני

להלכה ששחיטת פסח שני בנשים רשות[340], כתבו ראשונים שאף אכילת הבשר בליל חמישה עשר באייר על מצה ומרור רשות לנשים[341]. וכתבו אחרונים שהוא הדין עבדים[342]. וכן מי שחציו-עבד-וחציו-בן-חורין* - לסוברים שחייב בקרבן-פסח*[343] - חייב מצד החירות, ואינו רשות אלא חובה[344]. טומטום* ואנדרוגינוס*, כתבו אחרונים שמחוייבים באכילת פסח שני מספק[345].

אישה ששחטו עליה את הפסח, כתבו אחרונים שמנחלוקת ראשונים היא אם חייבת באכילת פסח שני[346]. או שאף ששחטו עליה, אינו אלא רשות[347], דהיינו שאינן מחוייבות משום מצות העשה, ומכל מקום חייבת לאכול משום הלאו, שלא יהיה נותר*[348].

חיוב כרת

מי שהזיד ולא עשה פסח ראשון, והזיד ולא עשה פסח שני, חייב כרת*[349], שנאמר: והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה[350], שפירושו, והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה בפסח ראשון, וחדל לעשות הפסח, במוחלט, שלא עשה לא פסח ראשון ולא פסח שני, הנה הוא בכרת[351]. שגג בזה ובזה, פטור מכרת[352]. הזיד באחד מהם ושגג באחד מהם, נחלקו תנאים:

א) לדעת רבי - ועוד תנאים[353] - הזיד בראשון ושגג בשני, או ששגג בראשון והזיד בשני, חייב כרת[354], שלדעתו חיוב כרת יש על זה ועל זה[355], שכן פסח שני רגל בפני עצמו הוא[356], שסובר שפירוש הכתוב: והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה, וחדל לעשות הפסח ונכרתה[357], שלא עשה בראשון[358], כי[359], דהיינו אם[360] - ש"כי" משמש בארבע לשונות[361], וזה בלשון אם דורשים לה, ולא בא לפרש טעם הדבר הראשון, כמו לשון "שהרי", אלא דבר אחר הוא, כמו: כי יקרא[362] - קרבן ה' לא הקריב במֹעדו[363], בשני[364], חטאו ישא האיש ההוא[365], דהיינו כרת[366]. שלדעתו מגדף* היינו מברך השם[367], וכתוב במברך את השם: ונשא חטאו[368], ולמד - בגזרה-שוה* - "חטאו" שכאן מ"חטאו" ששם, מה להלן כרת - שנאמר במגדף: והנפש וגו' את ה' הוא מגדף ונכרתה[369] - אף כאן כרת[370]. הזיד בראשון ועשה פסח שני, יש מהראשונים סוברים שחייב כרת, שפסח שני רגל בפני לרבי לפי שאין לדעתו השני תשלומים לראשון[371]. ויש מהראשונים סוברים שפטור מכרת[372], וכן כתבו אחרונים שרגל בפני עצמו, היינו שאינו רק תשלומים לראשון, אלא אף רגל בפני עצמו, שהרי ודאי שמי שעשה פסח ראשון פטור מפסח שני[373].

ב) לדעת ר' נתן - ועוד תנאים[374] - הזיד בראשון ושגג בשני, חייב כרת, שגג בראשון והזיד בשני, פטור[375]. שלדעתו לא חייבה תורה כרת אלא על פסח ראשון ולא על פסח שני[376], שכן פסח שני תשלומים של ראשון הוא[377], אך אינו מתקן את הראשון[378]. שסובר שפירוש הכתוב: והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה, וחדל לעשות הפסח ונכרתה[379], שלא עשה בראשון[380], וחדל לעשות הפסח ונכרתה, כי[381], כלומר: שהרי[382], קרבן ה' לא הקריב במֹעדו[383], בראשון[384]. ו"חטאו ישא האיש ההוא"[385], בא ללמד על ענין אחר[386]. וביארו ראשונים שלדעה זו שפסח שני אינו אלא תשלומים לראשון, ואינו תיקונו של ראשון, אם הזיד בראשון, אפילו יעשה את השני אינו מועיל לתקן מה שעיוות[387], ולא עשה פסח ראשון אפילו עשה את השני חייב כרת על הראשון[388]. ויש אחרונים המפרשים בדעת ראשונים שאף לדעה זו אם הזיד ולא עשה פסח ראשון, כל שעשה פסח שני, הרי הוא פטור מכרת[389].

ג) לדעת ר' חנניא בן עקביא הזיד בראשון ושגג בשני או שגג בראשון והזיד בשני, פטור מכרת[390]. שלדעתו פסח שני תקנתו של ראשון הוא[391], שאם עשו את השני אין חייבים על הראשון, לא עשו על השני חייבים על הראשון[392], שאם הזיד ולא עשה את הראשון יעשה את השני וייפטר מכרת, ואם לא עשה לא זה ולא זה אז הוא חייב כרת[393], ששני תשלומים של ראשון ותקנה של ראשון הוא, ומזיד שלו הוא גמרו של כרת של ראשון, הילכך באיזה מהן ששגג פטור[394]. שסובר שפירוש הכתוב: והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה, וחדל לעשות הפסח ונכרתה[395], שלא עשה בראשון[396], וחדל לעשות הפסח ונכרתה, כי[397], כלומר: אם[398], קרבן ה' לא הקריב במֹעדו[399], בשני[400]. ו"חטאו ישא האיש ההוא"[401], בא ללמד על ענין אחר[402].

להלכה נחלקו ראשונים:

א) יש פוסקים כרבי[403], שמי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת[404], וכן מי שהזיד ולא הקריב בראשון, אף אם לא הקריב בשני בשוגג - או באונס[405] - הרי זה חייב כרת[406], שהרי לא הקריב קרבן ה' במועדו והיה מזיד[407], ונתחייב כרת בראשון, אלא שהיה נתלה לו עד י"ד אייר[408]. ואע"פ שההלכה כרבי מחברו ולא מחבריו[409], מכיוון שר' נתן ור' חנניא בן עקביא, אף הם חלוקים ביניהם במהות פסח שני, אם הוא תשלומים לראשון[410] או תקנתו של ראשון[411], הילכך הלכה כרבי לגבי כל אחד מהם[412]. או משום שרבי לומד חיוב כרת בשני ממה שמגדף היינו מברך השם, ובמקום אחר שנינו שזו דעת חכמים[413], ויחיד ורבים הלכה כרבים[414]. או משום שלדעתם: ההלכה כרבי אפילו מחביריו[415].

ב) ויש מהראשונים פוסקים כר' נתן[416], שאם הזיד בראשון ושגג בשני, חייב כרת, שגג בראשון והזיד בשני, פטור[417]. שהרי יחיד ורבים הלכה כרבים[418], ואם הזיד בראשון ושגג בשני, רבי מסייעו לר' נתן שחייב כרת[419], והם רבים לעומת ר' חנניא בן עקביא[420], ואם שגג בראשון והזיד בשני, ר' חנניא בן עקביא מסייעו לר' נתן שפטור מכרת[421], והם רבים לעומת רבי[422]. ואין הלכה כרבי[423], שאין הלכה כרבי אלא מחברו ולא מחביריו[424].

טמא ובדרך רחוקה

מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון, אם הזיד בשני, נחלקו בו ראשונים:

א) יש סוברים שלדעת רבי שהשוגג בשני והזיד בראשון חייב בכרת, אף מי שהיה טמא או בדרך רחוקה בראשון והזיד בשני חייב כרת[425].

ב) ויש סוברים שאף על פי שהזיד בשני אינו חייב כרת[426], שמבואר בלשון התורה: והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה[427]. והדברים אמורים אף לדעת רבי שפסח שני רגל בפני עצמו[428], שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת[429], שעיקר כרת בפסח ראשון הוא[430], שאע"פ שחייבה התורה כרת על פסח שני, היינו דוקא למי שהיה עליו חיוב לעשות את הראשון אלא שנפטר מכרת של ראשון מפני ששגג או נאנס או הזיד בו, אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה בראשון, שלא היה מחוייב כלל בראשון, אף שהוא מחוייב לעשות פסח שני, מכל מקום אין בו חיוב כרת אף אם הזיד בו[431].

על התנאים הפוטרים קטן מכרת, שנחלקו ראשונים ואחרונים בביאור דבריהם, עי' לעיל: החייבים בו[432].

במנין המצוות

מוני המצוות המונים עונשים בכלל מנין-המצות*[433], אינם מונים עונש כרת בפסח שני[434], וביארו אחרונים בדעתם שהם פוסקים הלכה כר' נתן, שאין חיוב כרת על פסח שני[435].

נשים

נשים שהזידו בראשון, מכל מקום אם עשו את השני, אף שהוא רק רשות עבורן - לסוברים כן[436], וכן הלכה[437] - מכל מקום, כיוון שהתורה נתנה להם רשות, הרי השני תיקון ונפטרו מכרת[438].

עומד חוץ למודיעים ויכול לבוא

לדעת הסוברים - וכן הלכה[439] - שפטור דרך רחוקה היינו כשהוא עומד חוץ למודיעים[440], היה עומד - בפסח ראשון - חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים - במרוצה[441] - יכול יהא חייב - כרת*, אם לא הגיע לעזרה בשעת שחיטה[442] - תלמוד לומר: ובדרך לא היה[443], והלה היה בדרך[444], שחוץ למודיעים דרך רחוקה הוא[445].

עומד לפנים ממודיעים ואינו יכול לבוא

לדעת הסוברים - וכן הלכה[446] - שפטור דרך רחוקה היינו כשהוא עומד חוץ למודיעים[447], היה עומד - בפסח ראשון - לפנים מן המודיעים ואין יכול ליכנס, מפני גמלים וקרונות המעכבות אותו - שהיה מביא בניו ובני ביתו עליהם[448] - יכול לא יהא חייב - כרת* - תלמוד לומר: ובדרך לא היה[449], והרי לא היה בדרך[450]. ונחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שחייב כרת, שאין זה אונס, שיש לו להישמט ולילך יחידי ולשחוט[451]. ב) ויש מפרשים להיפך, הרי זה אנוס ואינו בדרך רחוקה[452], שלדעתם הביאור הוא יכול לא יהא חייב כרת אם הזיד ולא עשה את השני כדין מי שהיה בדרך רחוקה כיון שנתעכב בדרך, תלמוד לומר: ובדרך לא היה, והרי לא היה בדרך, כלומר אף על פי שנתעכב בדרך כיון שעיכובו לא היה מחמת מרחק הדרך קוראים אנו בו: ובדרך לא היה, והרי הוא כאונס אחר ואם הזיד ולא עשה את השני חייב כרת[453]. ולדעתם אף מה שאמרו בירושלמי: היה נתון מן המודיעים ולפנים ורגליו רעות - שהיה חולה ברגליו ולא הגיע לעזרה עד שעבר זמן הקרבן[454] - יכול יהא חייב, תלמוד לומר: וחדל[455], יצא זה שלא חדל[456], היינו שהוא אנוס ואינו בדרך רחוקה[457], שלדעתם הפירוש הוא, יכול יהא חייב כרת אף על פי ששגג ולא הקריב בשני, תלמוד לומר: וחדל, כלומר דוקא כשהזיד בראשון הוא כששגג בשני חייב כרת יצא זה שלא חדל מלעשות הראשון כרצונו[458].

היה בפסח שני חוץ למודיעים

היה בפסח שני רחוק מירושלים ט"ו מילים - שיעור מודיעים וכמידתה לכל רוח[459] - מצדדים אחרונים שפטור מכרת, אף שלא קיים מצות עשה של פסח, כמו שפטור - לסוברים כן[460], וכן הלכה[461] - מפסח ראשון, משום הפטור של דרך רחוקה[462].

השווה והשונה מפסח ראשון

פסח השני אינו שוה לראשון בכל הדברים[463], שנאמר - בפסח שני[464] - ככל חֻקת הפסח יעשו אֹתו[465], במצוה שבגופו הכתוב מדבר[466], ש"אֹתו" משמע גופו[467], לא ריבה את השני לדין ראשון אלא במצות שבגופו, כגון סדר עבודותיו ואכילת צלי, אבל לא למצוות שאינן בגופו, כגון השבתת שאור[468]. מצוה שעל גופו - כגון מצה ומרור, שהן דברים אחרים, ובאים חובה לו[469] - מנין, תלמוד לומר: על מצות ומרֹרים יאכלהו[470]. יכול אפילו מצוות שלא על גופו[471], שעכשיו שאמרת על מצות ומרֹרים יאכלהו, הרי ש"יעשו אֹתו " לאו דוקא הוא, שמא נאמר הרי הוא פרט וכלל[472], שפרט כתוב בתחילה ואחר כלל: על מצות ומרֹרים יאכלהו, וכן לא ישאירו ממנו עד בקר[473], ושוב פירט: ועצם לא ישברו בו[474], ושוב כלל: ככל חֻקת הפסח יעשו אֹתו[475], ונעשה כלל מוסיף על הפרט, שיושווה לפסח ראשון בכל הדברים[476], תלמוד לומר: ועצם לא ישברו בו, מה שבירת העצם מיוחד מצוה שבגופו אף כל מצוה שבגופו[477], שהכתוב: ועצם לא ישברו, בא ללמד שלא תדרוש כלל מוסיף על הפרט לרבויי כל דבר, שאם כן כל הפרטים הללו למה לי, אלא לכן כתבה התורה לכולם לדרוש תוספת של כלל על כל אחד ואחד, ומרבים בדומה לפרטים ותו לא, וכל הפרטים הם של גופו ושעל גופו[478], שלפי שפירש בו מקצת חוקת הפסח, ללמד שאינה שוה לראשון אלא בדברים שנתפרשו בו, והן המצוות שבגופו והם חוקת הפסח[479], אילו לא היה מוסיף על זה הכתוב דבר, היה אדם חייב בשני בכל מה שהוא חייב בראשון, ולפי שאמר אח"כ בפסח שני: על מצות ומרֹרים יאכלהו[480], מיעט השבתת שאור[481], ובאמרו לא ישאירו ממנו עד בקר[482], מיעט לא יראה ולא ימצא[483], ובאמרו ועצם לא תשברו בו[484] מיעט לא תשחט על חמץ דם זבחי[485], לפי שלא היה צריך לאלו הביאורים כולם, כי אומרו ככל חקת הפסח יספיק לכל אלו, ומה שהחזירם כולם אינו אלא כהשלמת ענין כאילו אמר: חוקת הפסח שנתחייבת בה אינו אלא זו בלבד, על מצות ומרורים יאכלוהו, ועל כיוצא בו אמרו: אין רבוי-אחר-ריבוי* אלא למעט[486]. אין לי אלא שיהא הכלל מוסיף על הפרט ויהיה הפרט ממעט במצוות עשה[487], ככתוב: על מצות ומרֹרים יאכלהו[488], מצוות לא תעשה מנין[489] שירבה הכלל והפרט ימעט[490], תלמוד לומר: לא ישאירו ממנו עד בקר[491], וכתב כלל להחזיר עליו לרבות כמותו לאו-הניתק-לעשה*, ולמעט בפרטו לאו הניתק לעשה[492]. ואין לי אלא מצות לא תעשה שניתק לעשה, מצות לא תעשה גמור מנין[493], שירבה הכלל וימעט הפרט[494], תלמוד לומר: ועצם לא ישברו בו[495], מה הפרט מפורש מצות עשה ולא תעשה שניתק לעשה ולא תעשה גמור, אף כל מצות עשה ולא תעשה שניתק לעשה ולא תעשה גמור[496]. איסי בן יהודה אומר: יעשו אֹתו[497], במצוות שבגופו הכתוב מדבר[498], ש"אֹתו" מצוות שבגופו משמע, ואינו צריך את הכתוב "לא ישברו" לכך[499]. בירושלמי למדו: יכול שאני מרבה לביעור חמץ ולאכילת מצה כל שבעה, תלמוד לומר: על מצות ומרֹרים יאכלהו[500], אין לך דבר חוץ מגופו מעכבו, אלא מצות ומרורים בלבד[501], ולימוד זה הוא כר' ישמעאל[502], שרבי ישמעאל לומד בכלל ופרט[503], ופרט וכלל הכל בכלל[504], יכול יהו כל הדברים מעכבים אותו, תלמוד לומר: על מצות ומרֹרים יאכלהו, אין לך דבר חוץ מגופו מעכבו, אלא מצות ומרורים בלבד[505].

לימוד זה מפסח ראשון למצוות שבגופו שנוהג בפסח שני, כתבו אחרונים שמכיוון שנלמד מככל חֻקת הפסח יעשו אֹתו[506], ומכיוון שכל מקום שנאמר "חוקה" אינה אלא לעכב[507], לכן לא למדים לפסח שני רק מצוות שבגופו שמעכבים בפסח ראשון[508].

על מחלוקת התנאים אם פסח שני שווה לראשון לענין כרת, עי' לעיל: חיוב כרת[509]. על פסח השני שאינו שווה לראשון, בכך שאינו טעון חגיגת-ארבעה-עשר*, ע"ע[510].

על מצה ומרורים

פסח שני נאכל על מצה ומרורים, כפסח ראשון[511], שהרי בתורה נאמר כן[512], שנאמר בפסח שני: על מצות ומרֹרים יאכלהו[513], והיא מצות עשה[514], ונמנה במנין-המצוות* בכלל מצות אכילת פסח שני[515], למונים אותו[516].

מצה* שחייבים לאכול יחד עם פסח שני, כתבו אחרונים שאין צורך בה בכל פרטי תנאיה הצריכים במצה של ליל חג המצות[517], כגון שלא תהיה מצה-עשירה*, ודי שתהא מצה משומרת מחימוץ, שבפסח שני עצמו אם לא שכתוב: ככל חֻקת הפסח יעשו אֹתו[518], לא היו מצריכים בו כל פרטי הפסח[519], ובמצה של פסח שני לא כתוב: ככל חוקת המצה[520].

שבירת עצם

פסח שני אסור לשבור בו עצם, כפסח ראשון[521], שנאמר בפסח שני: ועצם לא ישברו בו[522], והיא מצות לא תעשה[523], והשוברו חייב מלקות*[524]. יש ממוני המצוות שמנאוהו במנין-המצות* בכלל הלאו לשבור עצם בפסח ראשון[525]. ויש שמנאוהו ללאו בפני עצמו[526]. ויש שלא מנו לאו של שבירת עצם בפסח שני[527]. ויש שלא מנו כלל לאו על שבירת עצם, אף בפסח ראשון[528].

על השבירה שמתחייב עליה ועל שיעורה, ע"ע קרבן פסח. ושם, על הזמן שנוהג בו איסור זה.

הותרה עד בוקר

פסח שני אסור להותיר ממנו עד בוקר, כפסח ראשון[529], שנאמר בפסח שני: לא ישאירו ממנו עד בקר[530], והיא מצות לא תעשה, והיא לאו-הניתק-לעשה*[531] ואין לוקים עליו[532], ונוהג בזכרים ונקבות[533]. יש ממוני המצוות שמנאוהו במנין-המצות* בכלל הלאו להותיר מבשר פסח ראשון עד בוקר[534]. ויש שמנאוהו בכלל הלאו של איסור הותרה מבשר קדשים[535]. ויש שמנאוהו ללאו בפני עצמו[536].

הוצאה חוץ לבית ולחבורה

מהכתוב של לא ישאירו ממנו עד בקר[537], אמרו בתלמוד שמרבים ללא תוציא ממנו[538], שפסח הראשון אינו נאכל חוץ לבית[539], שנאמר: בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה[540], שאיסור לא תוציא ממנו דומה לאיסור לא ישאירו ממנו, שהוא נפסל בנותר* והוא נפסל ביוצא[541], והוא מצוה שבגופו[542], וממעטים ללא יראה ולא ימצא, שהוא לאו-הניתק-לעשה* של תשביתו[543], שלא יראה, ואם נראה תשביתוהו, שהוא בכל ימי המועד[544], שדומה ללא ישאירו, ששניהם לאו הניתק לעשה ואין לוקים עליו[545]. וכתבו ראשונים שמחלוקת תנאים בדבר, שיש מהתנאים סוברים שהאוכל לבשר שיצא מהבית הרי זה בלא תעשה[546], ואינו לאו הניתק לעשה[547], ויש מהתנאים סוברים שאם הוציאו והחזירו מותר באכילה[548].

להלכה כתבו ראשונים שפסח שני נאכל בבית אחד[549], אלא שפסח הראשון אינו נאכל חוץ לחבורתו[550], שנאמר: חוצה[551], ודרשו: חוץ לאכילתו, שאפילו חוץ לחבורה אסור להוציא[552], ופסח שני מוציאים אותו חוץ לחבורתו[553]. וביארו אחרונים שההיתר אינו אלא להוציא הפסח שני חוץ לחבורה, אבל לא לאוכלו שם אלא צריך להחזיר לחבורתו, אלא שפסח ראשון כיון שיצא חוץ לחבורתו נפסל ונאסר באכילה - לסוברים כן[554] - ופסח שני אין בו איסור להוציאו, ולא שייך בו לאו של לא תוציא מן הבית מן הבשר[555], אבל עשה של בבית אחד יאכל[556] שייך בו[557].

בל יראה ובל ימצא

פסח הראשון אסור בבל-יראה-ובל-ימצא*[558] והשני חמץ ומצה עימו בבית[559]. יכול כשם שהראשון אסור בבל יראה ובל ימצא כך שני אסור בבל יראה ובל ימצא, תלמוד לומר: על מצות ומרֹרים יאכלהו[560], והפרט ממעט השבתת שאור[561], ואחר כתב כלל עליו לרבות הדומה לו[562], ומרבה צלי אש[563], שהוא דבר שבגופו[564]. או שהלימוד הוא ממה שפסח ראשון כתוב: ככל חֻקֹּתיו וככל משפטיו[565], ככל חקותיו, אלו מצוות שבגופו, וככל משפטיו, אלו מצוות שעל גופו לשבעה למצה ולביעור חמץ[566], ובפסח שני לא כתוב אלא ככל חֻקת הפסח[567], ואילו משפטים לא כתוב בו, לכן בפסח שני מצה וחמץ עימו בבית[568].

הלל

פסח הראשון טעון הלל* באכילתו[569] ובעשייתו[570], והשני אינו טעון הלל באכילתו[571] אלא בעשייתו[572]. אין טעון הלל באכילתו, שאין הלימוד להלל באכילת-פסחים* אלא בלילה המקודש לחג[573], כגון פסח ראשון[574], ולא בלילה שאין מקודש לחג[575], כגון ליל אכילת פסח שני, שאינו יום טוב[576]. טעון הלל בעשייתו, אם משום ש"לילה" ממעט יום אינו ממעט[577], לילה של פסח שני מיעט, אבל יום שהוא זמן עשייתו לא מיעט והרי הוא כפסח ראשון שטעון הלל בשעת שחיטתו מתקנת הנביאים[578]. או שכיוון שדבר מצוה הוא טעון הלל[579], שאפשר ישראל שוחטים את פסחיהם ואין אומרים הלל[580], שלא רצו למעט בשמחת עזרה[581]. ואף שקריאת ההלל אינו מעכב בפסח ראשון[582], ואין למדים מככל חֻקת הפסח יעשו אֹתו[583] אלא למצוות שבגופו שמעכבים בפסח ראשון[584], מכל מקום צריך בהקרבה, ששיר צורך עבודה הוא[585]. ואע"פ שקרבן ציבור חייב בשירה* וקרבן יחיד אינו חייב בשירה[586], אף כשעושה פסח שני רק אדם אחד או שנים נקרא קרבן ציבור, כיון שהכל מחוייבין עליו אלא שיצאו בראשון[587].

בשעת קריאת ההלל[588] בפסח ראשון, החליל מכה לפני המזבח[589] בין שאר המזמרים[590], שעשוי נקבים ומכה באצבעו על הנקבים להנעים הקול[591], ופסח שני כיוצא בו[592], וזה לסימן שאז גומרים לומר כל מזמורי ההלל שלמים, או שעשו כן לכבוד היום[593].

שלוש כיתות

פסח הראשון נשחט בשלוש כיתות[594], ואין השני נשחט בשלוש כיתות[595], שמה שמצוות שבגופו נוהגים גם בפסח שני היינו מצוות שבגופו שמעכבים בפסח ראשון[596], אבל שלוש כיתות אינן מעכבות בפסח ראשון[597], ועל כן לא צריך בפסח שני אפילו לכתחילה[598].

נוהג יום אחד

פסח הראשון נוהג כל שבעה, והשני יום אחד[599]. ונחלקו אחרונים: יש מפרשים דהיינו לענין אכילת מצה, שנוהגת - כמצוה שאינה חובה, לסוברים כן[600] - כל שבעה[601]. ויש מפרשים דהיינו לענין איסור חמץ, שכמו שנוהג בפסח ראשון כל שבעה, כן יום אחד הוא בפסח שני, שאינו נאכל עם חמץ[602]. וכן יש מהראשונים שכתבו שפסח שני אין איסור חמץ אלא עימו באכילתו[603], ואין בו איסור חמץ שבעה[604], והדבר נלמד ממה שפסח ראשון כתוב: ככל חֻקֹּתיו וככל משפטיו[605], ככל חקותיו, אלו מצוות שבגופו, וככל משפטיו, אלו מצוות שעל גופו לשבעה למצה ולביעור חמץ[606], ובפסח שני לא כתוב אלא ככל חֻקת הפסח[607], ואילו משפטים לא כתוב בו, לכן בפסח שני אין איסור חמץ אלא עימו באכילתו[608].

אין בו יום טוב

בפסח ראשון יש יום-טוב*[609], ובפסח שני אין שם יום טוב[610], בי"ד[611], למקריבים בו[612], ולכן מותר להספיד בו[613], שנאמר בפסח ראשון: ככל חֻקֹּתיו וככל משפטיו[614], ככל חקותיו, אלו מצוות שבגופו, וככל משפטיו, אלו מצוות שעל גופו לשבעה למצה ולביעור חמץ[615], ובפסח שני לא כתוב אלא ככל חֻקת הפסח[616], ואילו משפטים לא כתוב בו, לכן בפסח שני אינו נוהגד יום טוב[617].

ביקור

פסח הראשון טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה[618], ופסח השני אינו טעון ביקור[619], שנאמר בפסח-מצרים*: והיה לכן למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה[620], הזה, למעט פסח שני, שאף הוא כפסח מצרים אינו נוהג אלא יום אחד בלבד[621].

דחיית שבת

פסח שני דוחה את השבת*[622], כפסח ראשון[623], שנאמר: כי קרבן ה' לא הקריב במֹעדו[624], בא הכתוב ולימד על פסח שני שדוחה את השבת[625]. ונחלקו ראשונים בביאור הלימוד: א) יש מפרשים דהיינו משום שנאמר לגבי פסח שני - לסוברים כן[626] - במֹעדו[627]. וביארו אחרונים שהסוברים שכתוב זה נאמר לגבי פסח ראשון, סוברים שאינו דוחה את השבת[628]. ב) ויש מהראשונים מפרשים שבמֹעדו נאמר לגבי פסח ראשון - לסוברים כן[629] - ובפסח שני כתוב: ככל חֻקת הפסח יעשו אֹתו[630].

אשה*, לסוברים שהרשות בידה לעשות פסח שני[631], אינו דוחה את השבת[632], אם שוחטים על חבורת נשים בפני עצמן[633], ולכן אם חל בשבת[634], עושים אותה טפילה לאחרים[635], להימנות עם שאר בני חבורה[636]. וכן הלכה[637]. ולסוברים שחייבת בפסח שני[638], דוחה את השבת[639].

טומטום* ואנדרוגינוס*, שמחוייבים בהקרבת פסח שני מספק[640] - אם נמנו בחבורה בפני עצמם - מכל מקום מספק אין דוחה שבת, כיוון שרשות אין דוחה שבת[641], אם כן ספק אין דוחה שבת[642].

דחיית טומאה

פסח שני, אם דוחה את הטומאה, או שאינו נדחה מפניו, כפסח ראשון[643], נחלקו תנאים:

א) לדעת הסתם משנה ות"ק בברייתא אינו דוחה את הטומאה[644], והרי ציבור אינו נדחה לפסח שני[645], ואפילו היו רובם זבים שאי אפשר להם בראשון[646] אינם עושים אף השני, והיחיד אין טומאה נדחית מפניו לעולם, ואם טמא אף בשני הופקעה מצותו[647]. אמרת כל עצמו - של פסח שני[648] - אינו בא אלא מפני הטומאה[649] - שהיה לו בראשון[650] - ואתה אומר דוחה את הטומאה[651], בתמיה[652], מפני טומאה דחיתיו, יחזור ויעשה בטומאה[653], בתמיה, אלא מוטב יידחה לגמרי[654]. שמזה שהתורה דחתה מפסח ראשון מפני הטומאה, על כרחך שאף פסח שני אינו עושה בטומאה[655]. וכתבו ראשונים שהדבר נלמד אף מהכתוב - בפסח שני - ככל חֻקת הפסח יעשו אֹתו[656], דהיינו ככל חוקת פסח ראשון, מה פסח ראשון אין דוחה טומאה אלא ברוב ציבור, אבל במיעוט ציבור נדחה מפני הטומאה[657], אף פסח שני כן[658].

ב) ולדעת ר' יהודה פסח שני דוחה את הטומאה[659], שנאמר: ככל חֻקת הפסח יעשו אֹתו[660], ואפילו בטומאה[661], שכפי שפסח ראשון אין בטל לגמרי, אף פסח שני אין בטל לגמרי[662], התורה החזירה עליו לעשותו בטהרה, לא זכה, יעשנו בטומאה[663].

להלכה פסקו ראשונים שפסח שני אינו דוחה את הטומאה[664], שההלכה-כסתם-משנה* וכתנא קמא[665], וביארו אחרונים שאפילו טומאת מת אינו דוחה[666]. ואפילו נדחה מפסח ראשון מטעם אחר, כגון בדרך רחוקה, ובפסח שני הוא טמא, נדחה מפסח שני[667].

לדעת הסוברים שבפסח ראשון יש גזרת-הכתוב* שטבול-יום* של טמא מת אין שוחטים עליו[668], נסתפקו אחרונים אם גם בפסח שני נוהג דין זה, שגזירת הכתוב היא בראשון דוקא, או שכיוון שנדחה מראשון, אם כן נדחה אף משני, שמפני הטומאה דחיתיו מראשון לשני, וכי יחזור וייעשה בטומאה זו[669].

השה

פסח הראשון נאמר בו: שה תמים זכר בן שנה[670], והשני כיוצא בו[671].

נא ומבושל

פסח הראשון נאמר בו: אל תאכלו ממנו נא ובשל[672], והשני כיוצא בו[673]. שנאמר בפסח שני: ועצם לא ישברו בו[674], ובא לרבות איסור אכילת נא, שהוא מצוה שבגופו[675], ולמעט לא תשחט על חמץ דם זבחי[676].

צלי

פסח הראשון נאמר בו: כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו[677], והשני כיוצא בו[678].

על הלימוד לריבוי צלי אש, עי' לעיל[679].

שחיטה על חמץ

פסח ראשון אינו נשחט על חמץ[680], שאין שוחטים את הפסח ועדיין חמץ קיים[681], שנאמר: לא תשחט על חמץ דם זבחי[682], ופסח שני נשחט על חמץ[683].

על הלימוד למעט איסור שחיטה על החמץ, עי' לעיל[684].

לינה

פסח ראשון טעון לינה[685], שלילה הראשון ילין בירושלים[686], ובפסח שני נחלקו תנאים:

א) יש הסוברים שטעון לינה[687], שנאמר: ופנית בבקר והלכת לאהליך[688], לא יהיה פסח שני אלא כעצים ולבונה שטעונים - המביאים אותם - לינה[689], שנאמר: ופנית, כל פינות - פניות[690] - שאתה פונה מן הבוקר ואילך[691]. וביארו אחרונים שלדעתם פסח שני רגל בפני עצמו, ולכן טעון לינה[692].

ב) ויש מהתנאים סוברים שפסח שני אינו טעון לינה[693], אלא הרי זה שוחט את פסחו בעזרה ויוצא ומספיד את אביו - מחוץ לחומת ירושלים[694] - בבית-פאגי*[695], שנאמר: ופנית בבקר והלכת לאהליך, ששת ימים תאכל מצות[696], הנאכל לששה - שאוכלים עליו מצות שבעה ימים, ולשון הכתוב נקט[697] - טעון לינה - לילה אחד בתוך העיר[698] - שאין נאכל לששה אין טעון לינה[699]. יש מהראשונים ואחרונים מפרשים שאע"פ שכל המביא קרבן חייב לינה[700], כיוון שפסח שני תשלומים של ראשון הוא - לסוברים כן[701] - אינו צריך לינה אפילו יום אחד[702], שגרע מקרבן עצים[703]. ויש מהראשונים מפרשים, שלדעה זו, אין לימוד של כל פינות, ואין שום קרבן טעון לינה אלא של רגלים בלבד, וכל שכן עצים ולבונה[704].

להלכה כתבו ראשונים שפסח שני אינו טעון לינה[705], וביארו אחרונים שהוא ענין שהוא חוץ מגופו של פסח, שאינו נלמד מפסח ראשון[706].

שחיטה על היחיד

לתנאים הסוברים שהשואת פסח שני לראשון במצוות שבגופו נלמד מועצם לא ישברו בו[707], נצרך הכתוב: ככל חֻקת הפסח יעשו אֹתו[708], ללמדנו שאין שוחטים פסח שני על היחיד שנדחה לו, לכן כתב: "יעשו"[709] לשון רבים[710], שכמה שאפשר לחזור - אחר טמא חבירו להמנותו עימו[711] - מחזרים[712], כגון לטמא אחד בשרץ*, שלא יוכל לעשות פסח ראשון[713], וכיוון שחזרנו ולא מצאנו אחרים שיימנו איתו שוחטים על היחיד[714].

להלכה השמיטו הראשונים דין זה[715], שלדעתם אין הדברים אמורים אלא לסוברים שכך הדין בפסח ראשון[716], ולהלכה אף בפסח ראשון שוחטים על היחיד[717], אלא שדרך זירוז, משתדלים שלא יישחט פסח ראשון לכתחילה על היחיד, שהוא משובח יותר[718].

על פסח שני שאינו נאכל אלא למנוייו, עי' להלן[719]. על פסח ראשון, שנחלקו בו תנאים אם שוחטים בו על היחיד, ע"ע קרבן פסח.

זמן ההקרבה

זמן שחיטת פסח ראשון הוא אחר תמיד* של בין-הערבים*[720], ובזמן שחיטת פסח שני, נחלקו הדעות: א) יש מהראשונים סוברים שזמנו אחר תמיד של בין הערבים, למרות עשה של השלמה[721], שכתוב בפסח שני: בין הערבים[722], כמו בפסח ראשון[723], ועוד, שלא נזכר במשנה בדברים שבין ראשון לשני[724]. ב) ויש מהראשונים שנסתפקו שמא דוקא פסח ראשון מאוחר לתמיד, שכן כתוב בו: בערב[725], ובין הערבים[726], ובתמיד לא נאמר אלא בין הערבים[727], ופסח שני ותמיד, איזה מהם שירצה יקדם ויעשה בראש[728], ולא נחשב במשנה בין הדברים שבין ראשון לשני, משום שתנא ושייר[729]. ג) ויש מהאחרונים סוברים שהפסח קודם, משום עשה של השלמה[730], וכתבו שמכל מקום, אם אירע ששחטו התמיד קודם, יקריב הפסח אח"כ כי עשה של כרת* דוחה עשה של השלמה[731]. אכן לסוברים שמי שהיה טמא או בדרך רחוקה בפסח ראשון אינו חייב כרת על השני[732], נסתפקו אחרונים שאם עבר ואיחר אחר התמיד אפשר שאין מקריבים, כיוון שהוא עשה שאין בו כרת שאינו דוחה עשה של השלמה, אך אפשר שמכל מקום נקרא עשה שיש בו כרת שחמור, כיוון ששייך כרת בשגג או נאנס בראשון[733].

אף לצד שפסח שני קרב קודם התמיד, כתבו אחרונים שאינו קרב עד אחר חצות*, שהיא מצוה שעל הגוף, שאנו מרבים בפסח שני מפסח ראשון[734].

נשים

היתה חבורה שכולה נשים ועבדים, שהרשות בידם להקריב קרבן פסח - לסוברים כן[735], וכן הלכה[736] - צידדו אחרונים שאף לצד שפסח שני זמנו אחר תמיד של בין הערבים, פסח שני שלהן אין שוחטים אותו רק קודם התמיד, שכיוון שהוא רשות בודאי אינו דוחה עשה של השלמה[737]. וכן אם היתה חבורה של טומטומים[738] ואנדרוגינוסים[739], שאינם חייבים אלא מספק[740], בודאי אינו דוחה עשה של השלמה[741].

למנויים

פסח ראשון אינו נאכל אלא למנוייו[742], ופסח שני כיוצא בו[743].

זמן אכילת הפסח

זמן אכילת פסח שני, כתבו אחרונים שתלוי במחלוקת תנאים בזמן אכילת פסח ראשון[744] - אם הוא כל הלילה[745], או עד חצות[746] - ומכל מקום ודאי אינו אלא בלילה, כפי הדין בפסח ראשון, שהוא מצוה שעל הגוף, שאנו מרבים בפסח שני מפסח ראשון[747].

נשחט שלא לשמו ולשם בעלים

פסח שני שנשחט שלא לשמו או שלא לשם בעלים פסול, כפי הדין בפסח ראשון[748], שהוא מצוה שעל הגוף, שאנו מרבים בפסח שני מפסח ראשון[749].

הקרבתו

דמו של פסח שני ניתן במתנה אחת, ואין בו סמיכה*, וטעון תנופת[750] חזה ושוק, ונסכיו כשלמים*, כפי הדין בפסח ראשון[751], שהם מצוות שבגוף ושעל הגוף, שאנו מרבים בפסח שני מפסח ראשון[752].

איסור אכילה מן המנחה ולמעלה

איסור אכילה מן המנחה ולמעלה בערב-פסח* כדי שיוכל לאכול פסח ומצה לתיאבון[753], תוקן אף לפסח שני[754], שאפילו מצוות דרבן שבגוף הפסח נהגו גם בשני[755].

זכר לגאולה

סיפור יציאת מצרים[756] וארבע-כוסות* והסבה*, שהם זכר לגאולה, ואינם בגוף הפסח, אינם בפסח שני, שכל זה לא נוגע לקרבן פסח[757].

פירוש טעמי פסח מצה ומרור

פירוש טעמי פסח מצה ומרור, שכל שלא אמרם בפסח לא יצא ידי חובתו[758], שביארו ראשונים דהיינו חובת סיפור יציאת מצרים[759], כתבו אחרונים שאינו נוהג בפסח שני, שכן אינו דין בגוף הפסח, אלא בסיפור יציאת מצרים[760]. אכן בדעת ראשונים הסוברים שלא יצא ידי חובת פסח מצה ומרור[761], הרי זה מצוה שבגופו, או על כל פני על גופו של פסח, שנוהג גם בפסח שני[762].

חרוסת

חרֹסת* שמטבלים בה את המרור בפסח ראשון[763], צידדו אחרונים שנוהג אף בפסח שני[764]. שלדעת חכמים שהחרוסת אינה מובאת אלא משום "קפא"[765], ודאי נוהג גם בשני, שלא חלוק לענין "קפא" ראשון משני[766]. ואפילו לדעת ר' אלעזר ב"ר צדוק שהחרוסת מצוה[767], זכר לתפוח[768] וזכר לטיט[769], ולכאורה אין זה חיוב רק בפסח ראשון[770], צידדו אחרונים שנוהג אף בשני, שודאי אף הוא מודה למציאות שמועיל חרוסת ל"קפא", אלא שסובר שאפילו לא יקפיד על ה"קפא" או אם יכול להסירו ע"י דבר אחר, מכל מקום יש חיוב בחרוסת, ולכן אף לדעתו יש טיבול בחרוסת בפסח שני, משום "קפא"[771]. אלא שלסוברים שגם המצה* טובל בחרוסת[772], ודאי אין טובלים בפסח שני, כיוון שהטיבול אז אינו משום מצוה, רק משום "קפא", וזה לא שייך רק במרור[773].

על השובע

פסח שני, כתבו אחרונים שנאכל על השובע, כמו פסח ראשון[774], שהרי האכילה על השובע בפסח ראשון אינה נלמדת אלא מהכתוב בפסח שני: על מצות ומרֹרים יאכלהו[775] - לסוברים כן[776] - ואם כן ודאי אף פסח שני אינו נאכל אלא על השובע[777]. ואף לסוברים שהלימוד הוא מהכתוב בפסח ראשון: צלי אש ומצות על מרֹרים יאכלהו[778], מכל מקום הלימוד הוא מזה שכתוב בסוף: יאכלהו, בלשון יחיד, וזה נאמר אף בכתוב בפסח שני[779]. וכן לסוברים שהטעם באכילת שובע הוא שמא יבוא לידי שבירת עצם[780], שייך אף בפסח שני[781]. ואף לדעת הסוברים שהטעם הוא משום שצריכים גדולה כדרך המלכים אוכלים[782], הרי כתבו ראשונים שזה הטעם שהפסח אינו נאכל אלא צלי[783], וא"כ אף פסח שני שאינו נאכל אלא צלי[784], אינו נאכל אלא על השובע[785]. ויש שהסתפקו שלטעם זה ייתכן שאינו שייך אלא בפסח ראשון[786].

להלכה כתבו אחרונים בדעת ראשונים שפסח שני אינו נאכל על השובע[787]. וביארו אחרונים שלדעתם מחלוקת תנאים בדבר, והדורשים הכתוב בפסח ראשון: ככל חֻקֹּתיו וככל משפטיו[788], ככל חקותיו, אלו מצוות שבגופו, וככל משפטיו, אלו מצוות שעל גופו לשבעה למצה ולביעור חמץ[789], סוברים שאכילת שובע היא מצוה שחוץ לגופו, ואינה נוהגת בפסח שני[790], שטעם אכילת השובע הוא שצריכים גדולה כדרך המלכים אוכלים, וזה אינו שייך אלא בפסח ראשון[791].

ובפסח שני לא כתוב אלא ככל חֻקת הפסח[792], ואילו משפטים לא כתוב בו, לכן בפסח שני מצה וחמץ עימו בבית[793].

הנידחים מחמת שחכמים העמידו דבריהם

כל הדברים שנידחים בגללם מפסח ראשון, משום שחכמים העמידו דבריהם במקום כרת*[794], כגון טמא מת שאירע שביעי שלו בי"ג ניסן שחל בשבת, שהעמידו חכמים דבריהם שאין מזין בשבת, אם אירע שביעי שלו בי"ג אייר שחל בשבת, נדחה מפסח שני[795].

על גר שנתגייר בי"ד אייר, שחכמים העמידו דבריהם במקום כרת* ונדחה מפסח שני, עי' לעיל: החייבים והפטורים מפסח שני[796]. על מותר פסח שני, שצידדו אחרונים שהוא שלמים, כמו מותר פסח ראשון, ע"ע מותרות.

חינוך

נאנס הקטן* בראשון ולא עשה פסח, כתבו אחרונים שמחלוקת ראשונים בדבר: שיש מהראשונים סוברים שחייבים בחנוך* קטן בפסח שני[797]. ויש מהראשונים סוברים שפטורים מחינוך קטן בפסח שני[798], והם מפרשים אותה ששנינו: יוסף הכהן העלה את בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן בירושלים, והחזירוהו, שלא יקבע הדבר חובה[799], שהחזירוהו מפני שבניו קטנים היו, ואין עלייתם חובה אלא בפסח ראשון שהכל חייבים בראיה*, אבל לא בפסח שני[800].

בזמן הזה

מצות שחיטת פסח שני[801] אינו נוהג אלא בזמן הבית[802], והוא הדין מצות אכילתו[803].

תחנון

בי"ד אייר - יום שחיטת פסח שני[804] - יש נחלקו המנהגים באמירת תחנון*:

א) יש הנוהגים לומר תחנון[805], שאף שהקריבו פסח, יחידים היו[806]. ועוד, שבמגילת-תענית* נמנה בימים שאין להספיד בהם[807], ולהלכה בטלה מגילת תענית[808].

ב) ויש הנוהגים שלא לומר תחנון[809], שהוא יום טוב של דבריהם[810], שראוי לשמוח בו ובמעלתו משום הקרבת פסח שני שהיתה נעשית בזמן שבית המקדש היה קיים[811]. ואע"פ שבטלה מגילת תענית, הטעמים שבגללם בטלה[812], אינם אלא בימים שתוקנו מחמת נס, מה שאין כאן פסח שני שהוא לזיכרון שהטמאים - ושאר מי - שלא עשו פסח ראשון עושים השני[813].

מהנוהגים שלא לומר תחנון בי"ד אייר, יש הנוהגים שלא לומר אף במנחה של י"ג אייר[814]. ויש הנוהגים לאומרו במנחה של י"ג אייר[815].

בט"ו אייר - שבלילו היו אוכלים פסח שני[816] - נוהגים לומר תחנון[817]. ויש מהנוהגים שלא לומר תחנון בי"ד אייר, הנוהגים - בחוץ-לארץ* - שלא לומר תחנון אף בט"ו אייר[818], משום ספיקא דיומא, שאע"פ שבקיאים בקביעות הירח, יש לחוש שמא יזלזלו ביום-טוב-שני-של-גליות*, של שמיני של פסח, אע"פ שאינו בו ביום, ואין הספק נמשך מפסח ועד עכשיו, שהוא תלוי בקביעות חודש אייר*[819].

לנוהגים לומר "אל ארך אפים" ו"למנצח"[820] אף בחלק מהימים שאין אומרים בהם תחנון[821], אומרים בי"ד אייר אל ארך אפים ולמנצח[822].

בה"ב

כשחל תענית בה"ב* בי"ד אייר, מתענים בו[823]. ויש שכתבו שאין להתענות בו[824], שאע"פ שבטלה מגילת-תענית*, מכל מקום אינו רק מה שהוא זכר - לניסים בהם ניצלנו - מהצרות, מה שאין כן בפסח שני[825], ובמגילת תענית כתוב שאין להספיד בו[826], ואם כן אסור להתענות בו[827], אבל מותר לומר סליחות*[828]. וכן בארץ-ישראל* הנהיגו שהמתענים בה"ב* אין מתענים בי"ד אייר[829] ואין מתענים אלא ב' תעניות[830], והיחידים המחמירים מתענים עד חצות, או שמשלימים התענית ביום מחר[831]. ואע"פ שאין מתענים בו, מכל מקום בשבת שמברכים בה"ב, מברכים גם כן בנוסח הרגיל "לכל מי שיקבל עליו תענית שני וחמישי ושני"[832].

על תענית ומספד בי"ד באייר*, יום שחיטת פסח שני, ע"ע אייר[833].


הערות שוליים

  1. עי' ציון 35 ואילך. ועי' ציון 64 ואילך, שי"ח.
  2. רמב"ם ק"פ פ"ה ה"א. וע"ע קרבן פסח.
  3. עי' להלן: דרך רחוקה.
  4. עי' משנה פסחים צב ב.
  5. רמב"ם שם.
  6. במדבר שם י-יא.
  7. ספה"מ לרמב"ם מ"ע נח; סמ"ג עשין רכו.
  8. ע"ע עבור השנה.
  9. עי' בעה"ט במדבר ט י. ועי' סדור יעב"ץ שער היסוד שתמה, שק' משנת העיבור עצמה.
  10. עי' סע"ר פ"י ותיוב"ע שמות יב לט ורש"י קדושין לח א ד"ה חסר שלשים. סדור יעב"ץ שם, שכך גילו לו מן השמים.
  11. ציון 701 ואילך.
  12. ציון 725 ואילך.
  13. ציון 492 ואילך.
  14. עי' ציונים 16, 19, 21.
  15. ע"ע מנין המצות.
  16. בה"ג פרשה לד; אזהרות ר"א הזקן "אמת יהגה חכי" (מחזור (גולדשמידט) שבועות עמ' 665); אזהרות הר"י ברצלוני "איזה מקום בינה" (נד' במחזורי צפון אפריקה לשבועות) בפרשיות, א"ב ראשון.
  17. ע"ע קרבן פסח.
  18. רי"פ פערלא לספה"מ לרס"ג מ"ע נז, בד' בה"ג.
  19. רס"ג באזהרות "את ה' אלהיך תירא" (סדור רס"ג עמ' קנח) ובאזהרות "אנכי אש" (סדור רס"ג עמ' רא).
  20. ע"ע הנ"ל.
  21. ספה"מ לרמב"ם מ"ע נז; סמ"ג עשין רכד; חינוך מ' שפ; ועוד. ועי' אזהרות "אתה הנחלת" (מחזור שם עמ' 623), ואזהרות ר' שלמה ן' גבירול (נד' במחזורי הספרדים לשבועות) "שמור לבי מענה": ופסח לתרופה ללא המה טהורים, וצ"ב אם מונים כפרשה או כמ"ע.
  22. ע"ע הנ"ל.
  23. עי' ציון 339 ואילך.
  24. ספה"מ לרמב"ם שם, לשיטתו שבציון 384 ואילך, שההלכה כרבי, הסובר רגל בפ"ע.
  25. עי' ציונים 358 ואילך, 397 ואילך.
  26. מהר"ם שיק על תרי"ג מצוות מ' שפא.
  27. עי' ציון 355 ואילך.
  28. רי"פ פערלא לספה"מ לרס"ג מ"ע נז.
  29. עי' ציון 372 ואילך.
  30. רי"פ פערלא שם.
  31. עי' רס"ג באזהרות "את ה' אלהיך תירא" (סדור רס"ג עמ' קנח) ובאזהרות "אנכי אש" (סדור רס"ג עמ' רא), שהשמיט; בה"ג מ"ע עט, לגי' כ"י רומי: לאכול מצה ומרור (ועי' רי"פ פערלא לספה"מ לרס"ג מ"ע נז, שכ"נ גי' ר"א הזקן ור"י ברצלוני ור"ש גבירול דלהלן בבה"ג), ועי' ציון 33, שי"ג בע"א; עי' אזהרות ר"א הזקן "אמת יהגה חכי" (מחזור (גולדשמידט) שבועות עמ' 662): מנוים לפסח מכסת בעשור תקבע על מצות ומרורים אכילתו תקובע, ואינו מונה בנפרד לפסח שני; אזהרות הר"י ברצלוני "איזה מקום בינה" (נד' במחזורי צפון אפריקה לשבועות) בעשין, א"ב שני: לפסוח וכו' מאכל צלי ופת חריבה וארוחת ירק, ואינו מונה בנפרד לפסח שני; אזהרות ר' שלמה ן' גבירול (נד' במחזורי הספרדים לשבועות) "שמור לבי מענה": ופסח בצלי אש ומצות ומרורים, ואינו מונה בנפרד לפסח שני; עי' יראים, שהשמיט.
  32. רי"פ פערלא שם.
  33. בה"ג שם, לגירסתנו: לאכלו על מצות ומרורים, לפי רי"פ פערלא שם, ועי' ציון 31, שי"ג בע"א; ספה"מ לרמב"ם מ"ע נח; סמ"ג עשין רכו; חינוך מ' שפא; ועוד.
  34. ציון 7.
  35. עי' ספרי שבציון 48 ואילך; עי' תוספ' וברייתא ורמב"ם שבציון 60 ואילך; עי' רלב"ג שבציון 55.
  36. עי' רש"י פסחים צג א ד"ה ובועלי נדות.
  37. במדבר ט י-יא.
  38. במדבר ט י. ברייתא בפסחים סז א; ברייתא בגמ' שם צג א: טמא נפש. ועי' גמ' שם, ורש"י ד"ה הא ר' יהודה, שברייתא זאת סוברת כמ"ד שאישה פטורה מפסח שני.
  39. במדבר שם. ילק"ש נשא רמז תשיא; רש"י שם סז א ד"ה תלמוד לומר. והוא לכאו' כדרשת הירו' שבציון 46.
  40. רש"י שם, בפי' הא'.
  41. עי' רש"י שם, בפי' הב'.
  42. עי' ציון 74 ואילך. רש"ש שם, בד' רש"י.
  43. עי' גנזי יוסף שם, בד' רש"י, בפי' הא'. וע"ע דברה תורה כלשון בני אדם ציון 30 ואילך, שהתנאים החולקים בכך חולקים אף ב"איש איש".
  44. עי' גנזי יוסף שם, בד' רש"י, בפי' הב'.
  45. עי' רש"ש שם, ע"פ ירו' שבציון 76; כ"מ מכתר כהונה שבציון 49, שכ' שהלימוד שבציון הבא ואילך הוא כשיטת ר' ישמעאל שדברה תורה כלשון בני אדם.
  46. במדבר ט י. ירו' פסחים פ"ט ה"א, לגי' קה"ע שם. וכעי"ז לגי' פ"מ שם (ושכ"ה במכילתא, וצ"ב, שאינו שם): כי יהיה טמא ריבה. בירו' שם, לגירסתנו: טמא מת ריבה, וצ"ב.
  47. במדבר ט י.
  48. ספרי בהעלותך פיס' סט.
  49. עי' כתר כהונה לספרי שם, שדרשה זו היא כדרשת ר' ישמעאל שבציון 78 ואילך, ור' ישמעאל לשיטתו שבספרי בהעלותך פיס' סח, שהאנשים הטמאים לנפש אדם שבבמדבר ט ו, הם נושאי ארונו של יוסף, וממילא אין לו חידושו של ר' יצחק שם שיום השביעי לטומאה היה ערב-פסח (ע"ע). ועי' רשב"א סוכה כה ב וכתר כהונה שם.
  50. עי' כתר כהונה לספרי שם פיס' סט, שר' ישמעאל סובר כתנאים שבציון 208 ואילך, שדרך רחוקה היינו כל שחוץ לאיסקופא, וכעולא בציון 250, שהוא אפי' כשבערב יוכל להיות בעזרה.
  51. רבינו הלל לספרי שם.
  52. ספרי שם. וע"ע בנין אב ציון 29 ואילך, מח' ראשונים אם לימוד כזה הינו "בנין אב מכתוב אחד", או שמחמת פשיטתו לא נמנה בכלל מדות-שהתורה-נדרשת-בהן (ע"ע).
  53. עי' להלן: חיוב כרת.
  54. במדבר ט יג.
  55. עי' רלב"ג שם י.
  56. עי' במדבר שם ז. רלב"ג שם י.
  57. ע"ע אכילת פסחים: פסח הבא בטומאה וע' קרבן פסח. רלב"ג שם.
  58. רמב"ם ק"פ פ"ו ה"א.
  59. עי' ציון 290 ואילך. עי' פסחים צג א, ורש"י ד"ה הא רבי יוסי, שברייתא זו היא לסובר כן.
  60. תוספ' פסחים פ"ח; ברייתא בפסחים צג א; רמב"ם שם.
  61. תוספ' שם; ברייתא שם. הרמב"ם השמיט (אבל כתב: כגון), וצ"ב. ועי' ברייתא שם: המצורעין והמצורעות, וברש"ש שם מחק "המצורעות".
  62. עי' רש"י שם ד"ה ובועלי נדות.
  63. רמב"ם שם. וע"ע אכילת פסחים.
  64. עי' במדבר ט י.
  65. ע"ע מחוסר כפרה.
  66. ע"ע אנינות.
  67. במדבר שם.
  68. ספ"ז במדבר שם. ועי' מנ"ח מ' שפ (סק"ט במהד' מ"י), לגבי טמא שיכול לתקן עצמו.
  69. ציון 12 ואילך.
  70. ציון 210 ואילך. ועי' ירו' פסחים פ"ט ה"א, לענין טומאת ע"ז, ופ"מ וגיה"ש לירו' שם. ועי' רש"י סנהדרין יב א ד"ה שעיבר את השנה: וידע שלא יספיקו כולן.
  71. ציון 286 ואילך.
  72. עי' רמב"ם ק"פ פ"ה ה"א. ועי' להלן: דרך רחוקה.
  73. משנה פסחים צב ב; עי' תוספ' פסחים פ"ח; עי' ברייתא בגמ' שם צג א; עי' רמב"ם שם ה"א-ה"ב.
  74. ע"ע לא דברה תורה כלשון בני אדם ציון 1 ואילך.
  75. עי' תוי"ט פסחים פ"ט מ"א; עי' קה"ע ופ"מ לירו' שם פ"ט ה"א; עי' כתר כהונה לספרי בהעלותך פיס' סט. וע"ע הנ"ל: סוגי הכפילות.
  76. ירו' שם, בד' ר' עקיבא. וע"ע הנ"ל ציון 30 ואילך, שנחלקו ר"ע ור"י - לשיטתם האם דברה תורה כלשון בני אדם - ב"איש איש".
  77. ע"ע הנ"ל ציון 3 ואילך. תוי"ט שם; עי' קה"ע שם; פ"מ שם.
  78. תני ר' ישמעאל בירו' שם. וע"ע בנין אב ציון 29 ואילך, מח' ראשונים אם לימוד כזה הינו "בנין אב מכתוב אחד", או שמחמת פשיטתו לא נמנה בכלל מדות-שהתורה-נדרשת-בהן (ע"ע).
  79. עי' ספ"ז שבציון 64 ואילך: והחולה וכו' והאונן והמפקח בהגל וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מן בית האסורים.
  80. ציון 160.
  81. ע"ע אנינות.
  82. תוס' פסחים צב ב ד"ה הכא; תוס' שאנץ שם.
  83. עי' תוספ' פסחים פ"ח; עי' ברייתא בפסחים צג א; עי' גמ' שם צב ב; עי' רמב"ם ק"פ פ"ה ה"ב; עי' מאירי שם.
  84. במדבר ט י.
  85. עי' גמ' שם.
  86. במדבר שם.
  87. ברייתא בגמ' שם, לפי הגמ' שם. ועי' להלן: חיוב כרת. ועי' גמ' שם, שברייתא זו היא למ"ד שמי שהיה בדרך רחוקה ושחטו עליו, הורצה. וע"ע קרבן פסח.
  88. כ"מ מספ"ז שבציון 64 ואילך.
  89. ע"ע אנינות.
  90. תוס' פסחים צב ב ד"ה הכא; תוס' שאנץ שם. ועי' ציון 82.
  91. עי' גמ' שם.
  92. במדבר ט י.
  93. עי' גמ' שם.
  94. במדבר שם.
  95. ברייתא בגמ' שם, לפי הגמ' שם. ועי' להלן: חיוב כרת. ועי' גמ' שם, שברייתא זו היא למ"ד שמי שהיה בדרך רחוקה ושחטו עליו, הורצה. וע"ע קרבן פסח.
  96. עי' ספ"ז שבציון 64 ואילך.
  97. עי' ציון 337 ואילך.
  98. תוספ' פסחים פ"ח; ברייתא בפסחים צג א.
  99. עי' ציון 356 ואילך.
  100. תוספ' שם; ברייתא שם. וכן הדין לכאו' לד' רחב"ע שבציון 371 ואילך.
  101. מאירי שם.
  102. ספרי בהעלותך פיס' עא, לפי כתר כהונה שם.
  103. שמות יב מח. עי' ספרי שם.
  104. ספרי שם.
  105. כתר כהונה שם.
  106. במדבר ט י.
  107. ספ"ז שם; ילק"ש בהעלותך רמז תשכא.
  108. כתר כהונה לספרי בהעלותך פיס' ע.
  109. רמב"ם ק"פ פ"ה ה"ז.
  110. מאירי שם. עיי"ש שהוא אע"פ שפסח שני אינו תשלומים של ראשון (כרבי שבציון 337 ואילך, וכמאירי שבציון 385 ואילך, שפוסק כמותו), וצ"ב טעמו.
  111. עי' מנ"ח מ' שפ (ס"ק טו במהד' מ"י), לשיטתו שבציון 775 ואילך.
  112. עי' ציון 337 ואילך.
  113. ברייתא בפסחים צג א.
  114. במדבר ט יג.
  115. גמ' שם צא א, בד' ר' יוסי בברייתא שם; ירו' חלה פ"ד ה"ה ופסחים פ"ח ה"א וקדושין פ"א ה"ז, בד' רבנן (דהיינו רשב"א ור' יוסי בברייתא שם).
  116. רש"ש שם, ע"פ מגילה יא ב: הוא אחשורוש הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו וכו'.
  117. עי' רש"ש פסחים שם, בד' ר' יוסי, ועי' ציונים 123, 135, שי"מ בע"א.
  118. עי' ציון 356 ואילך.
  119. ברייתא בפסחים צג א. וכן הדין לכאו' לד' רחב"ע שבציון 371 ואילך.
  120. מאירי שם.
  121. במדבר ט יג.
  122. גמ' שם צא א, בד' ר' יוסי בברייתא שם; ירו' חלה פ"ד ה"ה ופסחים פ"ח ה"א וקדושין פ"א ה"ז, בד' רבנן (דהיינו רשב"א ור' יוסי בברייתא שם).
  123. תוס' שם ד"ה איש, בד' ר' יוסי, ועי' ציונים 117, 135, שי"מ בע"א.
  124. במדבר ט י.
  125. ת"ק בספ"ז שם וילק"ש בהעלותך רמז תשכא. עיי"ש ושם ד' ר' שמעון הלומד מכתוב זה, שאין ציבור טמאי מת נדחים לפסח שני.
  126. כתר כהונה לספרי בהעלותך פיס' ע.
  127. רמב"ם ק"פ פ"ה ה"ז.
  128. עי' רמב"ם שם; מאירי פסחים צג א: ונראה (וצ"ב מהמאירי שבציון 110, שכל קטן שהגדיל בין שני פסחים פטור).
  129. ע"ע אכילת פסחים ציון 6 וע' קרבן פסח.
  130. ע"ע קרבן פסח.
  131. ע"ע אכילת פסחים ציון 172 ואילך, הטעמים השונים.
  132. עי' כס"מ שם, בשם ר"י קורקוס, בד' הרמב"ם.
  133. במדבר ט יג.
  134. גמ' שם צא א, בד' ר' יוסי בברייתא שם; ירו' חלה פ"ד ה"ה ופסחים פ"ח ה"א וקדושין פ"א ה"ז, בד' רבנן (דהיינו רשב"א ור' יוסי בברייתא שם).
  135. מרכה"מ (חעלמא) שם, בד' רמב"ם שם, בד' ר' יוסי, ועי' ציונים 117, 123, שי"מ בע"א.
  136. מאירי שם. עיי"ש שהוא אע"פ שפסח שני אינו תשלומים של ראשון (כרבי שבציון 337 ואילך, וכמאירי שבציון 385 ואילך, שפוסק כמותו), וצ"ב טעמו.
  137. מרכה"מ (חעלמא) ק"פ פ"ז ה"א.
  138. ת"ק בתוספ' פסחים פ"ח וירו' שם פ"ט ה"א, לפי מרכה"מ שם וגליון חת"ס לירו' שם ומנ"ח מ' שפ (ס"ק יג במהד' מ"י). ועי' גליון אפרים שם.
  139. דהי"ב ל יח. עי' ר' יהודה בתוספ' שם וירו' שם, לפי גליון חת"ס שם ומנ"ח שם. ועי' מנ"ח שם שבתחילה היה ברור לו שאם ייבנה בהמ"ק בין פסח ראשון לשני יעשו הציבור פסח שני, ושוב ראה שהיא מח' בירו'.
  140. עי' ציון 99 ואילך.
  141. הג' הגר"א לתוספ' שם, לפי טוב ירושלים לירו' שם. וצ"ב מהירו' שם, שם אינו מופיע כהמשך דברי ר' נתן.
  142. חס"ד ומנ"ב לתוספ' שם וקה"ע ושי"ק ופ"מ לירו' שם.
  143. פסחים צב ב, ורש"י ד"ה שחטו וזרקו עליו. וע"ע קרבן פסח.
  144. גמ' שם, ורש"י שם.
  145. פסחים צב ב, ורש"י ד"ה הורצה.
  146. עי' גמ' שם.
  147. משנה שם.
  148. רב נחמן בגמ' שם. ועי' גמ' שם, בדחיית רב ששת. ועי' גמ' שם צג א, שר"נ סובר שטבול יום אינו נדחה לפסח שני (ע"ע קרבן פסח).
  149. במדבר ט י.
  150. רמב"ן שם: ויתכן.
  151. עי' ציון 35 ואילך. גמ' שם צב ב, ורש"י ד"ה כטמא. ועי' גמ' שם, הראיה מר"ע בברייתא, ועי' גמ' שם צג א, דחיית ר"נ. ועי' גמ' שם, ותוס' שם ד"ה ה"ג, אם ר"ש סובר שטבול יום נדחה לפסח שני (ע"ע טבול יום ציון 286 ואילך וע' קרבן פסח).
  152. עי' ציון 170 ואילך.
  153. מאירי שם צב ב.
  154. עי' ציון 187 ואילך.
  155. עי' ציון 242 ואילך.
  156. מנ"ח מ' שפ (סק"י במהד' מ"י); עי' רש"ר הירש במדבר ט יג. ועי' מנ"ח שם, שלד' הרמב"ם שבציון 244, אם הגיע היה בעת עליית השמש של יום י"ד מחוץ לט"ו מיל ובא לו קודם חצות ברכיבה, אף שנכנס לעזרה קודם זמן שחיטת הפסח, לא הורצה לו.
  157. עי' שפ"א שם.
  158. רמב"ם ק"פ פ"ה ה"ג; מאירי פסחים צב ב.
  159. ע"ע הלכה: כרב נחמן בדינים ציון 905. עי' כס"מ שם. ועי' הר המוריה שם, ביחס לפסק הרמב"ם לגבי טבול יום.
  160. רמב"ן במדבר ט י: דקיי"ל מיחס הוא וכו'. ועי' מנ"ח מ' שפ (סק"י במהד' מ"י) בקומץ המנחה, שתמה עליו.
  161. ע"ע אכילת פסחים ציון 140א ואילך.
  162. עי' ברייתא בפסחים עח ב; מאירי שם.
  163. ברייתא שם.
  164. רמב"ם ק"פ פ"ב הי"ד; מאירי שם.
  165. ברייתא שם.
  166. גמ' שם, בד' ר' נתן.
  167. רש"י פסחים פ ב ד"ה הפסח שנזרק; רע"ב פסחים פ"ז מ"ז. ועי' מלא"ש שם, שי"מ בע"א.
  168. משנה שם.וע"ע רצוי ציץ.
  169. רש"י שם ד"ה הציץ מרצה; רע"ב שם.
  170. עי' רש"י שם ד"ה נטמאו; עי' רע"ב שם.
  171. משנה שם.
  172. רש"י שם ד"ה אין הציץ מרצה, ע"פ גמ' שם; רמב"ם ק"פ פ"ד ה"ב; רע"ב שם.
  173. רש"י שם; רע"ב שם.
  174. עי' משנה פסחים עח ב, לפי גמ' שם; רמב"ם ק"פ פ"ב ה"ד.
  175. רמב"ם שם.
  176. עי' ת"ק שבציון 163.
  177. עי' גמ' שם, ורש"י ד"ה נוקמה כרבנן. ועי' ציון 164 שההלכה כת"ק.
  178. עי' ר' נתן שבציון 165 ואילך.
  179. עי' גמ' שם.
  180. ע"ע קרבן פסח.
  181. עי' משנה פסחים פח ב; עי' רמב"ם ק"פ פ"ג ה"ב.
  182. עי' אביי בגמ' שם. ועי' צל"ח שם פח א ופט א.
  183. רמב"ם שם.
  184. עי' גמ' שם פח ב, ללשון ב', שאביי לא אמר דבריו אלא על הברייתא שבציון 182 ואילך, ובדין המשנה אין הדין כך.
  185. תוס' שם ד"ה קמי.
  186. רש"י פסחים פח ב ד"ה יבלת.
  187. עי' ברייתא בגמ' שם; עי' רמב"ם ק"פ פ"ג ה"ט.
  188. ברייתא שם.
  189. עי' אביי בגמ' שם; עי' רמב"ם שם.
  190. רש"י שם ד"ה הוי חזי.
  191. עי' רמב"ם שם.
  192. אביי בגמ' שם, ורש"י ד"ה חייבין; עי' רמב"ם שם.
  193. עי' רש"י שם.
  194. עי' רמב"ם שם, ע"פ גמ' שם.
  195. עי' רמב"ם שם, ע"פ גמ' שם.
  196. רמב"ם שם.
  197. ע"ע קרבן פסח.
  198. ע"ע, ושם, שי"ח.
  199. עי' ציון 339 ואילך.
  200. עי' ציון 358 ואילך.
  201. עי' כלי חמדה פ' בהעלותך דף מד ע"ב.
  202. ציון 166.
  203. עי' ציון 3 ואילך.
  204. ר' עקיבא במשנה פסחים צג ב, לגירסתנו (לגי' ירו' שם פ"ט ה"ב וספרי בהעלותך פיס' סט: המודיעית. לגי' ר"ח שם ופהמ"ש לרמב"ם (קאפח) שם פ"ט מ"ב: המודעית); עי' ר"ע שבתוספ' שם פ"ח; ת"ק בספרי שם, לגירסתנו; עי' ר"ע בספרי שם, לגירסתנו; ר"ע בספרי שם, לגי' הג' הגר"א שם; ר' אליעזר בברייתא בפסחים צד ב: יהודי ערל שלא מל ענוש כרת, לפי גמ' שם, ורש"י ד"ה חוץ לעשייתו, ועי' ציונים 208, 232, ועי' גמ' שם, שהיא מח' תנאים בד' ר' אליעזר.
  205. כ"מ מעולא בגמ' שם צג ב; עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; רמב"ם ק"פ פ"ה ה"ח וה"ט; עי' רבינו הלל לספרי שם. ועי' רש"ש שם, שכ' שהוא ט"ו מיל מהעזרה, וצ"ב.
  206. עי' גמ' שם; עי' ר"ח שם; עי' רש"י שם ד"ה חמשה עשר; עי' רבינו הלל שם; עי' מאירי שם. ועי' פהמ"ש לרמב"ם שם, וצ"ב.
  207. ע"ע קרבן פסח. רש"י שם; עי' מאירי שם.
  208. עי' רש"י שם, שעולא שבציון 188, לשיטתו שבציון 250; כ"מ מתוס' שם ד"ה רב, בסוה"ד; עי' מאירי שם.
  209. פהמ"ש לרמב"ם שם.
  210. מאירי שם.
  211. רמב"ם ק"פ פ"ה ה"ט; עי' רלב"ג שבציון 206 ואילך.
  212. במדבר ט י.
  213. עי' במדבר שם.
  214. ר"ע בתוספ' שם: טמא נפש; ר"ע בספרי שם: טמא מת; עי' ר"ע בברייתא בפסחים צב ב.
  215. תוס' שם צג א ד"ה ה"ג, שכ"ה לעולא שבציון 250.
  216. ת"ק בספרי שם, לגירסתנו, ולכאו' ר"ע שבציון 197, בא לפרש דבריו (ועי' סד"ר שם, אך עי' עמק הנצי"ב שם), ועי' ציון 232, שי"ג בע"א; ר"ע בספרי שם, לגי' הג' הגר"א שם. ועי' ירו' פסחים פ"ט ה"ב, לגירסתנו וגי' פ"מ שם: שניהן מקרא א' הן דורשין שם שם (ועי' ירו' שם, לגי' קה"ע שם: ריחוק ריחוק), והוא לימוד מדוע לר"ע הוא דוקא חוץ מירושלים, ובניגוד לתנאים שבציון 208 ואילך שהוא חוץ לאיסקופת העזרה.
  217. במדבר שם.
  218. ספרי בהעלותך פיס' ע, לפי סד"ר שם.
  219. סד"ר שם.
  220. במדבר שם.
  221. ברייתא בירו' שם.
  222. במדבר שם ו.
  223. ע"ע קרבן פסח.
  224. רלב"ג שם י.
  225. ר' אליעזר במשנה פסחים צג ב, ועי' ציונים 187, 232, ועי' גמ' שם צד ב, שהיא מח' תנאים בד' ר' אליעזר; ר' יוסי במשנה שם צג ב ובתוספ' שם פ"ח; ר' יוסי הגלילי בתוספ' שם ובברייתא בגמ' שם צד ב; ר' יהודה בשם ר' אליעזר בספרי בהעלותך פיס' סט; ר' יוסי בר ר' יהודה בשם ר' אליעזר בברייתא בפסחים צד ב; כתר כהונה שבציון 50, בד' ר' ישמעאל (לשיטתו בציון 49 שהספרי שבציון 48 הוא ר' ישמעאל).
  226. פהמ"ש לרמב"ם שם; עי' רע"ב שם. ועי' מאירי ורע"ב שם, שלר"ע שבציון 187 ואילך, היינו אנוס, אבל לא שהוא בדרך רחוקה. ולכאו'
  227. עי' גמ' שם צד ב.
  228. עי' רש"י שם ד"ה ולא אמרינן.
  229. עי' אביי בגמ' שם, ורש"י ד"ה דרך רחוקה.
  230. ע"ע ספר תורה.
  231. ר' יוסי במשנה שם צג ב ותוספ' שם. ועי' חס"ד לתוספ' שם, בטעם שר' יוסי לא למד כריה"ג שבציון 223 ואילך; רש"י במדבר ט י. ועי' כתר כהונה לספרי שם, אם ר' יוסי טעם עצמו אמר, ור"א סובר כמובא בשמו בספרי שבציון 222 ואילך, או שר' יוסי סובר שזהו טעמו של ר"א.
  232. רבי בירו' פסחים פ"ט ה"ב; עי' רש"י שם ד"ה נקוד על ה'.
  233. ע"ע ספר תורה, ושם, שי"ח.
  234. פ"מ שם. ועי' קה"ע שם, שפי' בע"א. ועי' רע"ב שם פ"ט מ"ב ורש"ש שם.
  235. ירו' שם, לפי כתר כהונה לספרי שם, ועי' קה"ע לירו' שם, שפי' בע"א.
  236. דברים יד כד. רש"י פסחים צד ב ד"ה נאמר ריחוק.
  237. במדבר ט י. רש"י פסחים שם.
  238. עי' ר' אבהן בשם ר' יוחנן בירו' פסחים פ"ט ה"ב, לגי' קה"ע שם: ריחוק ריחוק. ועי' ירו' שם, לגירסתנו וגי' פ"מ שם: שם שם, ועי' פ"מ שם.
  239. ר' אליעזר בספרי שם, לגי' רבינו הלל ועמק הנצי"ב שם; עי' רש"י שם ד"ה חוץ לעשייתו.
  240. עי' במדבר ט י.
  241. במדבר ט יג.
  242. ר' יוסי הגלילי בתוספ' שם; ר' יוסי הגלילי בברייתא בגמ' שם, לגי' רש"י שם ד"ה ה"ג בתוספתא, ע"פ התוספ' שם (ועי' תוס' שם ד"ה שומע, איזו גי' בא לדחות); כ"מ מר' זעורה בשם ר' יוחנן בירו' שם, לגי' שרידי ירושלמי שם וקה"ע שם: כשהוא מזהיר הוא מזכירא רחוקה כשהוא עונש אינו מזכיר רחוקה. ועי' ירו' שם, לגירסתנו: כשהוא אונס, ופי' הפ"מ דהיינו עונש. ועי' חס"ד לתוספ' שם, בטעם שריה"ג לא למד כר' יוסי שבציון 213 ואילך.
  243. במדבר שם.
  244. פ"מ לירו' שם.
  245. חברייא בשם ר' יוחנן בירו' שם.
  246. קה"ע שם, בפי' הא'.
  247. קה"ע שם, בפי' הב'; עי' פ"מ שם.
  248. פ"מ שם.
  249. עי' ר' אליעזר בברייתא בפסחים צד ב, ועי' ציונים 187, 208, ועי' גמ' שם צד ב, שהיא מח' תנאים בד' ר' אליעזר; עי' ת"ק בספרי בהעלותך פיס' סט, לגי' הספרים שלפני רבינו הלל (ועי' רבינו הלל וסד"ר שם, שדחו הגירסא): מן המודיעית ולפנים, לפי רבינו הלל שם, ועי' ציון 199, שי"ג בע"א; ר"ע בספרי שם, לפי רבינו הלל שם (והוא לגי' הספרים הנ"ל), ועי' סד"ר שם, שתמה, שהוא דוחק לומר שיש תרי תנאי אליבא דר"ע.
  250. במדבר ט י. רש"י פסחים שם ד"ה נאמר ריחוק.
  251. דברים יד כד.
  252. דברים שם.
  253. רש"י פסחים שם, ע"פ מכות יט ב.
  254. ר"א בברייתא בפסחים שם.
  255. במדבר שם.
  256. עי' במדבר שם.
  257. ר"ע בספרי שם: טמא מת.
  258. עי' רבינו הלל שם.
  259. רמב"ם ק"פ פ"ה ה"ח וה"ט; עי' פהמ"ש לרמב"ם פסחים צג ב; מאירי פסחים צב ב.
  260. שאג"א סי' יז.
  261. רמב"ם שם ה"ט. ועי' שאג"א שם וזכור לאברהם שם, שתמהו. ועי' חסד לאברהם שם.
  262. עי' זכור לאברהם שם, ורש"ר הירש במדבר ט י, בד' רש"י (עי' ציון 190 ואילך) ותוס' (עי' ציון 191).
  263. רש"ר הירש שם, שכן הוא ל' הירו' פסחים פ"ט ה"ב (עי' ברייתא בירו' שבציון 203 ואילך).
  264. עי' ציון 187 ואילך.
  265. עי' ציון 242 ואילך.
  266. ספרי בהעלותך פיס' סט. ועי' כתר כהונה שבציון 50.
  267. עולא בפסחים צג ב: כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה; ר' סימון בירו' פסחים פ"ט ה"ב: איתפלגון ר' חייא רבה ובר קפרא וכו' וחורנא אמר כדי שיבוא ויזרוק. ועי' רש"י פסחים צב ב ד"ה שחטו וזרקו וצג א ד"ה ר' עקיבא ותוס' שם צב ב ד"ה ורב.
  268. עי' רמב"ם ק"פ פ"ה ה"ג; עי' מאירי שם צב ב. ועי' רמב"ן במדבר ט י. ועי' מלכי בקודש שם.
  269. רב יהודה בגמ' שם צג ב; ר' סימון בירו' פסחים פ"ט ה"ב: איתפלגון ר' חייא רבה ובר קפרא חד אמר כדי שיבוא ויאכל. ועי' תוס' שם ד"ה רב, מדוע אי אפשר להביא ראיה מהמרחק שבין מודיעים לירושלים. ועי' טו"א שם.
  270. רש"י שם ד"ה בשעת אכילה.
  271. עי' רש"י שם, שכ"ה לר"ע שבע' אכילת פסחים ציון 145 ואילך, ולראב"ע שבע' הנ"ל ציון 143 ואילך, עד חצות.
  272. עי' תוס' פסחים צג ב ד"ה רב, שכ"ה לר"ע, שחלוקים לגביו. וע"ע תחומים.
  273. ירו' פסחים פ"ט ה"ב.
  274. עי' ציונים 189 ואילך, 243 ואילך.
  275. עי' ציונים 194, 245 ואילך.
  276. עי' מנ"ח מ' ה סק"ח (ס"ק יג במהד' מ"י); עי' או"ש ק"פ פ"א הי"ח.
  277. עי' מנ"ח שם.
  278. עי' צל"ח פסחים ג ב; עי' מנ"ח שם, בשמו, ודחה.
  279. ציון 12 ואילך.
  280. עי' ברייתא בירו' חלה פ"ד ה"ה ופסחים פ"ח ה"א וקדושין פ"א ה"ז.
  281. פסחים צא ב, בד' ר' יהודה שבציון 276.
  282. עי' גמ' שם, בד' ר' יהודה. ועי' פסקי רי"ד שם, שלפי"ז דורש ר' יהודה "כי" קרבן ה', מלשון אם (וכרבי שבציון 341 ואילך).
  283. במדבר ט יג.
  284. גמ' שם, בד' ר' יהודה שבציון הנ"ל.
  285. שמות יב ג.
  286. ירו' שם, בד' ר' מאיר שבציון 263.
  287. ר"ש סיריליאו חלה שם. ועי' קה"ע ופ"מ פסחים שם, שפי' בע"א.
  288. שמות יב ד. ר"ש סיריליאו שם, ע"פ פסחים שם, וע"ע קרבן פסח.
  289. עי' רמב"ם ק"פ פ"ה ה"ח; עי' פסקי רי"ד שם.
  290. עי' גמ' שם: אי רשות אמאי דוחה את השבת.
  291. רמב"ם שם; עי' מאירי שם.
  292. עי' רמב"ם שם; עי' מאירי שם.
  293. ר' יהודה בברייתא שם; ר' מאיר בברייתא בירו' שם.
  294. עי' פסקי רי"ד שם; מאירי שם.
  295. חלה פ"ד מי"א.
  296. ר"ש ורא"ש שם, ועי' ציון 781, שי"מ בע"א. ועי' ירו' שם (והוא ברימב"ץ שם), שכ"ה לסתמא דירו', אך ר' יונה דוחה: שנייא היא, שהדבר מסויים שמא יקבע הדבר חובה. ופי' ר"א פולדא חלה שם ופ"מ חלה שם ופסחים שם, שלא היה ברור להם הלכה רשות או חובה, והחזירוהו של ייקבע שלהלכה חובה. ועי' קה"ע פסחים שם, שפי' בע"א.
  297. ברייתא בירו' חלה פ"ד ה"ה ופסחים פ"ח ה"א וקדושין פ"א ה"ז.
  298. עי' ר' שמעון בברייתא בפסחים צא ב.
  299. ר' שמעון בברייתא שם.
  300. רש"י שם ד"ה אין שוחטין. ועי' ציון 723 ואילך.
  301. במדבר ט יג.
  302. רשב"י בספרי בהעלותך פיס' סט (מהד' האראוויטץ), ועיי"ש בח"נ שכ"ה בכל כ"י ונשמט מד"ו (ות"ק החולק, הוא סתם ספרי) וילק"ש בהעלותך רמז תשכג; גמ' שם, במסקנה, בד' ר' שמעון.
  303. עי' ר' שמעון בברייתא שם; עי' רשב"א בברייתא שבירו' שם.
  304. גמ' שם, בד' ר' שמעון.
  305. שמות שם ד. קה"ע פסחים שם.
  306. ירו' שם, בד' רשב"א.
  307. ת"ק בספרי בהעלותך פיס' סט (ועי' ציון 285, שבד"ו נשמטה ד' רשב"י החולקת, והוא סתם ספרי) וילק"ש בהעלותך רמז תשכג.
  308. פסחים צא ב, בד' ר' יוסי שבציון 293; עי' ר' יוסי בברייתא בירו' חלה פ"ד ה"ה ופסחים פ"ח ה"א וקדושין פ"א ה"ז.
  309. עי' גמ' שם: אי רשות אמאי דוחה את השבת וכו'; עי' ברייתא בירו' חלה שם ופסחים שם (ובקדושין שם נשמט).
  310. ר' יוסי בברייתא שם.
  311. פסקי רי"ד שם, בד' ר' יוסי.
  312. במדבר שם.
  313. עי' ת"ק בספרי וילק"ש שם; גמ' שם, בד' ר' יוסי.
  314. שמות יב ג.
  315. ירו' שם, בד' ר' יוסי בברייתא שם.
  316. עי' פ"מ פסחים שם וקדושין שם. ועי' קה"ע פסחים שם, שפי' בע"א. ועי' גמ' שם וירו' שם, שר' יוסי למד מחטאו ישא האיש ההוא (ובירו' שם: רבנן, דהיינו אף רשב"א, לירו' שבציון 288 ואילך), לפטור קטן (ע"ע) מכרת (ע"ע), ועי' ציונים 114 ואילך, 121 ואילך, 133 ואילך, 336. ועי' שפ"א שם.
  317. רמב"ם ק"פ פ"ה ה"ח וספה"מ מ"ע נז; סמ"ג עשין רכד; חינוך מ' שפ; מאירי פסחים צב ב. ולכאו' ה"ה לרא"ש שבציון 279, שההלכה כדעה זו, משום שלדעתו סתם משנה שנויה כמותה, ולדעתו הלכה כסתם משנה נגד שאר כללי ההלכה (ע"ע הלכה כסתם משנה ציונים 112, 114).
  318. כס"מ שם.
  319. עי' ירו' שבציון 263.
  320. ע"ע הלכה: כר' יוסי מחברו ציון 632.
  321. ע"ע הנ"ל: שם ציון 634.
  322. ע"ע הנ"ל: שם ציון 633. וע"ע הנ"ל: שם ציון 627 ואילך.
  323. עי' כס"מ שם, ע"פ גמ' שם: כמאן אזלא הא דא"ר אלעזר וכו' כמאן כר' יהודה. וע"ע הלכה: מתוך סוגיות התלמוד ציון 193 ואילך. ועי' כס"מ שם, שסובר שלר' יהודה אין נשים עושות חבורות לעצמן, והרמב"ם פסק בזה כר' יוסי (ועי' צל"ח שם צא ב, שדחה, שאף לר' יהודה עושות חבורות לעצמן), ועי' לח"מ שם, וע"ע קרבן פסח.
  324. עי' מנ"ח מ' שפ (סק"ה במהד' מ"י) ובסו"ד (סק"א במהד' מ"י). וע"ע עבד כנעני שחיובם במצוות הוא כנשים.
  325. ע"ע חציו עבד וחציו בן חורין ציון 500. ושם, ציון 501 ואילך, שי"ח.
  326. עי' מנ"ח מ' שפא (סק"ד במהד' מ"י). ועי' פסחים פ ב - פא א, לגבי שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואח"כ ראתה.
  327. ציון 724.
  328. ע"ע קרבן פסח.
  329. כ"מ ממאירי פסחים צב ב; עי' חינוך מ' שפ.
  330. עי' ציונים 336 ואילך, 356 ואילך.
  331. עי' ציונים 386 ואילך, 397 ואילך.
  332. עי' מנ"ח מ' שפ (סק"ה במהד' מ"י), לשיטתו שבציון 419.
  333. רמב"ם ק"פ פ"ה ה"ח; סמ"ג עשין רכד.
  334. מנ"ח שם, בד' הרמב"ם.
  335. עי' שו"ת ישועות מלכו או"ח סי' מב וישועות מלכו ק"פ שם, בד' הרמב"ם.
  336. שו"ת ישועות מלכו שם, בד' הרמב"ם.
  337. עי' שו"ת ישועות מלכו שם: ואפשר.
  338. ציון 716 ואילך.
  339. עי' מנ"ח מ' שפא (סק"ד במהד' מ"י).
  340. עי' ציון 300 ואילך.
  341. עי' ספה"מ לרמב"ם מ"ע נח; מנ"ח מ' שפא (סק"ד במהד' מ"י), בד' החינוך שם.
  342. מנ"ח שם. וע"ע עבד כנעני שחיובם במצוות הוא כנשים.
  343. ע"ע חציו עבד וחציו בן חורין ציון 500. ושם, ציון 501 ואילך, שי"ח.
  344. מנ"ח שם. ולכאו' ה"ה בהקרבת פסח שני.
  345. עי' מנ"ח מ' שפא (סק"ד במהד' מ"י).
  346. חמדת ישראל קונ' נר מצוה אות כב, בשם בנו, בד' ר"ן נדרים ד ב ד"ה דקא שרי, ושכן דעת הגר"ח מבריסק.
  347. חמדת ישראל שם, בד' ספה"מ לרמב"ם מ"ע נח ותוס' שם לו א ד"ה יביא.
  348. עי' ציון 510 ואילך. עי' מנ"ח מ' שפא (סק"ד במהד' מ"י).
  349. עי' פסחים צג א, ורש"י ד"ה אף על הראשון; ירו' פסחים פ"ט ה"ג: אית תניי תני על השני הוא ענוש כרת על הראשון אינו ענוש כרת, לפי פ"מ שם.
  350. במדבר ט יג.
  351. רלב"ג שם.
  352. עי' גמ' שם ב.
  353. עי' חכמים שבציון 394 החלוקים על ראב"ע; עי' ירו' פסחים פ"ט ה"ג: ואית תניי תני בין על הראשון בין על השני ענוש כרת, ועי' קה"ע שם, שגרס בע"א; כס"מ שבציון הנ"ל, בד' חכמים החלוקים על ר"ע; רש"י שבציון 338, בד' ר' עקיבא; רש"י פסחים צא ב ד"ה כתיב בשני, בד' ר' יוסי, ועי' ציון 355, שי"מ בע"א; כתר כהונה שבציון 105, בד' ר' שמעון בן אלעזר.
  354. פסחים צג ב, בד' רבי בברייתא בגמ' שם א.
  355. רבי בברייתא בגמ' שם, ורש"י ד"ה חיייב כרת; עי' רבי בתוספ' פסחים פ"ח, לגי' הג' הגר"א ומנ"ב שם (לגירסתנו: ר' נתן, וצ"ב, שסותר לר' נתן בתוספ' שבציון 100, ועי' תוספתא כפשוטה שם ה"ד); עי' ר' עקיבא בברייתא בכריתות ז א, לפי גמ' שם ב, ורש"י ד"ה אלא כרת.
  356. פסחים צג א, בד' רבי; התנאים שבציון 668, לפי חס"ד שבציון 673.
  357. במדבר ט יג.
  358. גמ' שם, בד' רבי: אי נמי.
  359. במדבר שם.
  360. עי' גמ' שם, בד' רבי.
  361. עי' ר"ה ג א. רש"י פסחים שם ד"ה אי נמי.
  362. דברים כב ו. רש"י פסחים שם.
  363. במדבר שם.
  364. גמ' שם, בד' רבי.
  365. במדבר שם.
  366. עי' גמ' שם, בד' רבי; כריתות שם, בד' ר' עקיבא, ורש"י שם ושטמ"ק אות לה. ועי' ירו' שם.
  367. פסחים שם, בד' רבי; כריתות שם, בד' ר' עקיבא. וע"ע חיבי כריתות ציון 121 ואילך וע' מגדף, מח' תנאים.
  368. ויקרא כד טו.
  369. במדבר טו ל.
  370. פסחים שם ב, בד' רבי; כריתות שם, בד' ר' עקיבא, ורש"י שם ושטמ"ק אות לו.
  371. ספה"מ לרמב"ם מ"ע נז, וסותר לרמב"ם שבציון הבא, וצ"ב.
  372. עי' רמב"ם שבציון 404, וסותר לרמב"ם שבציון הקודם, וצ"ב; עי' מאירי שבציון הנ"ל.
  373. עי' המאיר לעולם ח"א סי' י ד"ה ועוד נ"ל ליישב.
  374. עי' ירו' פסחים פ"ט ה"ג, לגירסתנו: אית תניי תני על הראשון ענוש כרת על השני אינו ענוש כרת, ועי' קה"ע שם, שגרס בע"א; תוס' שבציון 123, בד' ר' יוסי, ועי' ציון 336, שי"מ בע"א.
  375. פסחים צג ב, בד' ר' נתן בברייתא בגמ' שם א. ועי' תוס' יומא כט ב ד"ה (כט א) אלא, שבמשנה פסחים צה א לא נזכר, משום תנא ושייר (יחד עם איחורו לתמיד של בין הערבים, עי' ציון 710), ועי' תוס' פסחים שבציונים 576, 600, ושו"ת בנין ציון סי' ל וכלי חמדה פ' בהעלותך דף מח ע"ב.
  376. עי' ר' נתן בתוספ' פסחים פ"ח, לגי' הג' גר"א ומנ"ב שם (לגירסתנו: רבי, וסותר לרבי שבתוספ' שבציון 98, וצ"ב, ועי' תוספתא כפשוטה שם ה"ד); פסקי רי"ד שם א.
  377. גמ' שם, בד' ר' נתן; התנאים שבציון 674, לפי תוס' וחס"ד שבציון 683 (ועי' ציון 685, שי"מ בע"א).
  378. גמ' שם, בד' ר' נתן.
  379. במדבר ט יג.
  380. עי' גמ' שם ב, בד' ר' נתן.
  381. במדבר שם.
  382. גמ' שם, בד' רבי נתן.
  383. במדבר שם.
  384. גמ' שם, בד' ר' נתן.
  385. במדבר שם.
  386. עי' גמ' שם, שר' נתן סובר שמגדף אינו מברך את השם - אלא עובד עבודה זרה (ע"ע חיבי כריתות ציון 124) - ולומד מ"חטאו" שכאן על "חטאו" של מברך את השם (עי' לעיל ציון 352), שאף שם חייב כרת. וע"ע חיבי כריתות ציון 121 ואילך. ועי' ירו' שם.
  387. רש"י שם ד"ה תשלומין, לפי צל"ח שם, ועי' ציון 387, שי"מ בע"א; ראב"ד לספרי בהעלותך פיס' ע.
  388. רש"י שם, לפי צל"ח שם.
  389. צל"ח שם, בד' רמב"ם ק"פ פ"ה ה"ב; המאיר לעולם ח"א סיח' י ד"ה ועתה, בד' רש"י שם, ועי' ציון 385 ואילך, שי"מ בע"א.
  390. פסחים צג ב, בד' רחב"ע בברייתא בגמ' שם א.
  391. גמ' שם א, בד' רחב"ע.
  392. רחב"ע בתוספ' פסחים פ"ח.
  393. פסקי רי"ד שם.
  394. רש"י שם ד"ה אף על הראשון.
  395. במדבר ט יג.
  396. עי' גמ' שם ב, בד' רחב"ע.
  397. במדבר שם.
  398. גמ' שם, בד' רחב"ע.
  399. במדבר שם.
  400. גמ' שם, בד' רחב"ע.
  401. במדבר שם.
  402. עי' גמ' שם, שרחב"ע סובר שמגדף אינו מברך את השם - אלא עובד עבודה זרה (ע"ע חיבי כריתות ציון 124) - ולומד מ"חטאו" שכאן על "חטאו" של מברך את השם (עי' לעיל ציון 352), שאף שם חייב כרת. וע"ע חיבי כריתות ציון 121 ואילך.
  403. ספה"מ לרמב"ם מ"ע נז; כס"מ ק"פ פ"ה ה"ב, בד' הרמב"ם שבציון הבא ואילך. ועי' צל"ח פסחים צג ב, שהביא הכרח לרמב"ם לפסוק דלא כר"נ מהמשנה שבציון 603, לרש"י שבציון 608, ועי' רי"פ פערלא לספה"מ לרס"ג מ"ע נז, שדחה, שכן מהתוספ' פסחים פ"ח משמע שאף ר"נ מודה לדין זה, וכתוס' שבציון 611.
  404. רמב"ם ק"פ שם; עי' מאירי שם צב ב.
  405. עי' מנ"ח מ' שפ (סק"ה במהד' מ"י).
  406. עי' רמב"ם שם; עי' מאירי שם.
  407. רמב"ם שם.
  408. מאירי שם.
  409. ע"ע הלכה: הלכה כרבי ציונים 639 ואילך, 653 ואילך.
  410. עי' ציון 359.
  411. עי' ציון 372.
  412. שו"ת ברכת אברהם לר"א בן הרמב"ם סי' ד, בד' הרמב"ם, והובא בכס"מ שם. ועי' רי"פ פערלא שם, מה שהקשה ע"ז. וע"ע הלכה: כרבי מחברו ציון 670 ואילך מח' ראשונים, כשנחלקו רבי ור' נתן כמי ההלכה.
  413. חכמים בברייתא בכריתות ז ב, כנגד ראב"ע; גמ' שם, בד' חכמים, כנגד ר"ע, לגי' שטמ"ק שם אות ה. כס"מ שם, שגי' זו הוא גי' הרמב"ם. ועי' גירסתנו שם, וגי' רש"י ד"ה (ז א) אתיא לרבנן, שלפיה ר"ע הוא הסובר כן וחכמים חלוקים עליו. ועי' רי"פ פערלא שם, שנח' במח' הגירסאות ראשונים נוספים.
  414. כס"מ שם, בד' הרמב"ם. וע"ע הלכה: על פי הרוב.
  415. רי"פ פערלא שם, בד' הרמב"ם, ע"פ פהמ"ש לרמב"ם שביעית פ"ט מ"ה (עי' ר"י קורקוס שמו"י פ"ז ה"ו), ושהוא כגירסא בערובין מו ב שבע' הלכה: כרבי מחברו ציון 644 (וע"ע הנ"ל: שם ציון 645, שכ"ה בירו').
  416. ראב"ד ק"פ פ"ה ה"ב, לפי צל"ח פסחים צג ב; רי"פ פערלא לספה"מ לרס"ג מ"ע נז ועונש ב, בד' גאונים וראשונים שבציון 415.
  417. עי' צל"ח שם.
  418. ע"ע הלכה: על פי הרוב.
  419. עי' ציון 337.
  420. עי' ציון 371.
  421. עי' ציון 371.
  422. עי' ציון 337. עי' צל"ח שם.
  423. ראב"ד שם; רי"פ פערלא לספה"מ לרס"ג מ"ע נז, בד' רש"י וסיעתו שבציון 394, שגורסים שחכמים בכריתות ז ב חלוקים על ר"ע וסוברים שהמגדף הוא המברך את השם (ועי' ציון הנ"ל שי"ג בע"א), שאע"פ שבברייתא בגמ' שם ראב"ע הוא הסובר כן וחלוק על חכמים הסוברים שהוא העובד ע"ז, מכיוון שהמשנה כריתות ב א, הביא בשם חכמים שהמגדף אין בו מעשה, הרי שהוא המברך את השם, ויש ללכת אחר המשנה כריתות ב א שכן ד' חכמים, ויחיד ורבים הלכה כרבים (ע"ע הלכה: על פי הרוב), וצ"ב מהמשנה שם שמונה מגדף בכלל ל"ו כריתות, ותוי"ט שמבואר שת"ק הוא כרבי, וכן מהמשך המשנה שם: וחכמים אומרים אף המגדף וכו' שאין בו מעשה, ומבואר שהוא המברך את השם.
  424. עי' כס"מ שם.
  425. רש"י שבציון 102, לפי אהא"ז ק"פ פ"ה ה"ב, להצילו מקו' צל"ח פסחים צג ב; עי' ראב"ד שם.
  426. משנה פסחים צב ב: שאלו פטורין מן הכרת, לפי פהמ"ש לרמב"ם שם ורע"ב שם פ"ט מ"א, ועי' רש"י שם, שפי' בע"א, ע"פ גמ' שם, ועי' לח"מ שם וצל"ח שם; רמב"ם ק"פ פ"ה ה"ב; עי' רלב"ג במדבר ט יג.
  427. במדבר שם. עי' רלב"ג שם; עי' רע"ב שם.
  428. עי' מאירי שם; עי' המאיר לעולם ח"א סי' י ד"ה ועוד נ"ל ליישב.
  429. רמב"ם שם.
  430. רע"ב שם.
  431. המאיר לעולם שם, בד' רבי.
  432. ציונים 114 ואילך, 121 ואילך, 133 ואילך. ועי' ציון 336. ועי' שפ"א פסחים צא ב.
  433. ע"ע, ושם, שי"ח.
  434. עי' רס"ג באזהרות "את ה' אלהיך תירא" (סדור רס"ג עמ' קעד) ובאזהרות "אנכי אש" (סדור רס"ג עמ' רז); עי' בה"ג עונש סא; עי' אזהרות ר"א הזקן "אמת יהגה חכי" (מחזור (גולדשמידט) שבועות עמ' 674); עי' אזהרות ר' בנימין בן שמואל (מחזור שם עמ' 704); עי' אזהרות הר"י ברצלוני "איזה מקום בינה" (נד' במחזורי צפון אפריקה לשבועות) בעונשים; עי' אזהרות ר' שלמה ן' גבירול (נד' במחזורי הספרדים לשבועות) "שמור לבי מענה": ופסח לא יעשה בחשך שמו יכוסה; עי' יראה"ש מ' רפג.
  435. עי' ציון 357. רי"פ פערלא לספה"מ לרס"ג מ"ע נז ועונש ב.
  436. עי' ציון 263 ואילך.
  437. עי' ציון 300 ואילך.
  438. עי' מנ"ח מ' שפ (סק"ה במהד' מ"י).
  439. עי' ציון 242 ואילך
  440. עי' ציון 187 ואילך.
  441. רש"י שם צד א ד"ה בסוסים ובפרדים.
  442. רש"י שם ד"ה יכול יהא חייב.
  443. במדבר ט יג.
  444. ברייתא בגמ' שם; עי' ברייתא בירו' פסחים פ"ט ה"ב: היה נתון מן המודיעית ולחוץ וכו'.
  445. רש"י שם ד"ה והלה היה.
  446. עי' ציון 242 ואילך
  447. עי' ציון 187 ואילך.
  448. עי' רש"י פסחים צד א ד"ה מפני גמלים וקרונות.
  449. במדבר ט יג.
  450. ברייתא בגמ' שם.
  451. עי' רש"י שם ד"ה חייב.
  452. רמב"ם ק"פ פ"ה ה"ט. ועי' ראב"ד שהשיג עליו, ולכאו' סובר כרש"י שבציון הקודם.
  453. כס"מ שם, בד' הרמב"ם.
  454. רמב"ם שם.
  455. במדבר שם.
  456. ברייתא בירו' פסחים פ"ט ה"ב: המודיעית.
  457. רמב"ם שם.
  458. כס"מ שם, בד' הרמב"ם; עי' נחלת יעקב פסחים צב ואו"ש שם ה"ב ועמק הנצי"ב לספרי בהעלותך פיס' סט (פיס' יא במהד' עמק הנצי"ב), בד' הרמב"ם. ועי' הר המוריה שם ה"ט, בטעם שהרמב"ם הביא הן דינא דבבלי והן דינא דירושלמי, למרות שעניינם אחד.
  459. עי' ציון 187 ואילך.
  460. עי' ציון 187 ואילך.
  461. עי' ציון 242 ואילך.
  462. עי' ישועות מלכו ק"פ פ"א ה"ב: ונ"ל.
  463. עי' משנה פסחים צה א; עי' תוספ' פסחים פ"ח; עי' רמב"ם ק"פ פ"י הט"ו.
  464. רש"י שם ד"ה ככל חוקת.
  465. במדבר ט יב.
  466. ברייתא בגמ' שם.
  467. עי' רש"י שם ד"ה אותו.
  468. רש"י שם ד"ה במצות שבגופו. וע"ע בעור חמץ.
  469. רש"י שם ד"ה מצות שעל גופו.
  470. במדבר שם יא. ברייתא בגמ' שם.
  471. ברייתא שם.
  472. עי' גמ' שם. וע"ע כלל ופרט; פרט וכלל: פרט וכלל.
  473. במדבר שם יב.
  474. שם.
  475. שם. עי' רש"י שם ד"ה מה שבירת.
  476. עי' גמ' שם. וע"ע הנ"ל ציון 177 ואילך.
  477. ברייתא בגמ' שם.
  478. עי' רש"י שם ד"ה קא משמע לן.
  479. רמב"ם שם.
  480. במדבר שם יא.
  481. פהמ"ש לרמב"ם שם. ועי' ציון 541 ואילך. וע"ע בעור חמץ.
  482. שם יב.
  483. פהמ"ש לרמב"ם שם. וצ"ב מהגמ' שבציונים 518 ואילך, 541 ואילך, הממעטת השבתת שאור ובל יראה מעל מצות ומררים, וממעטת הוצאה מהבית מלא ישאירו ממנו. וע"ע בל יראה ובל ימצא.
  484. במדבר שם.
  485. שמות לד כה. פהמ"ש לרמב"ם שם. ועי' ציון 661 ואילך.
  486. פהמ"ש לרמב"ם שם. וע"ע רבוי אחר רבוי.
  487. עי' פסחים צה א, ורש"י ד"ה ואין לי.
  488. במדבר שם יא. עי' גמ' שם.
  489. גמ' שם.
  490. רש"י שם ד"ה לא תעשה.
  491. במדבר שם יא. גמ' שם.
  492. רש"י שם.
  493. גמ' שם.
  494. רש"י שם, לגירסתנו.
  495. שם.
  496. גמ' שם.
  497. שם יב.
  498. ברייתא בגמ' שם.
  499. רש"י שם ד"ה איסי בן יהודה. ועי' גמ' שם, הלימוד לאיב"י מועצם לא ישברו בו, ועיי"ש לת"ק הלימוד מיעשו אתו.
  500. במדבר שם יא.
  501. ירו' פסחים פ"ט ה"ג.
  502. ירו' שם, ופ"מ שם.
  503. עי' ירו' שם.
  504. ירו' שם, לגי' קה"ע שם. וע"ע הנ"ל ציון 177 ואילך.
  505. ירו' שם.
  506. עי' ציון 446 ואילך. במדבר ט יב.
  507. עי' רב במנחות יט א.
  508. שו"ת בנין ציון סי' ל.
  509. ציון 278 ואילך.
  510. ציון 72 ואילך.
  511. עי' משנה פסחים צה א; עי' רמב"ם ק"פ פ"י הט"ו. וע"ע אכילת פסחים ציון 1 ואילך, שמצוה במצה ומרור אבל אין מעכבים בו.
  512. מאירי שם.
  513. במדבר ט יא. עי' תוי"ט פסחים פ"ט מ"ג.
  514. עי' גמ' שם.
  515. בה"ג מ"ע עט, לגירסתנו: לאכלו על מצות ומרורים, ועי' ציון 31, שי"ג בע"א; ספה"מ לרמב"ם מ"ע נח; סמ"ג עשין רכו; חינוך מ' שפא; ועוד.
  516. עי' ציון 33.
  517. ע"ע מצה. צל"ח ברכות לז ב; עי' זכר יצחק ח"א סי' פ אות ד.
  518. במדבר ט יב.
  519. עי' ציון 444 ואילך.
  520. צל"ח שם.
  521. עי' פסחים צה א; עי' רמב"ם ק"פ פ"י הט"ו. וע"ע קרבן פסח.
  522. במדבר ט יב. עי' גמ' שם; עי' ירו' פסחים פ"ט ה"ג.
  523. ירו' שם.
  524. ספה"מ ל"ת קכב; סמ"ג לאוין שנז; עי' חינוך מ' טז ומ' שפג.
  525. עי' בה"ג ל"ת יא; עי' רס"ג באזהרות "את ה' אלהיך תירא" (סדור רס"ג עמ' קע) ובאזהרות "אנכי אש" (סדור רס"ג עמ' רא); כ"מ מאזהרות "אתה הנחלת" (מחזור (גולדשמידט) שבועות עמ' 623): טמאים לנפש אדם לעשות פסח שני ובל הוצאת בשר חוצה ושבירת העצם; עי' אזהרות הר"י ברצלוני "איזה מקום בינה" (נד' במחזורי צפון אפריקה לשבועות) בלאוין א"ב ראשון: גמור לדעת מצות פסח וכו' גורו לכם משבירת העצם.
  526. ספה"מ שם; סמ"ג שם; חינוך מ' שפג.
  527. עי' אזהרות ר' שלמה ן' גבירול (נד' במחזורי הספרדים לשבועות) "שמור לבי מענה": ועצם לא תשבור בליל צאתך מבור.
  528. ר"א הזקן באזהרות "אמת יהגה חכי".
  529. עי' ירו' פסחים פ"ט ה"ג; עי' רמב"ם ק"פ פ"י הט"ו. וע"ע נותר וע' קרבן פסח.
  530. במדבר ט יב. עי' ירו' שם; ספה"מ לרמב"ם ל"ת קיט.
  531. ספה"מ שם.
  532. עי' חינוך מ' ח ומ' שפב.
  533. עי' חינוך שם ושם; עי' מנ"ח שבציון 331.
  534. עי' בה"ג ל"ת יב; עי' רס"ג באזהרות "את ה' אלהיך תירא" (סדור רס"ג עמ' קע) ובאזהרות "אנכי אש";עי' אזהרות ר"א הזקן "אמת יהגה חכי" (מחזור (גולדשמידט) שבועות עמ' 687); עי' אזהרות הר"י ברצלוני "איזה מקום בינה" (נד' במחזורי צפון אפריקה לשבועות) בלאוין א"ב ראשון: גמור לדעת מצות פסח וכו' ופן תותיר.
  535. עי' אזהרות ר' שלמה ן' גבירול (נד' במחזורי הספרדים לשבועות) "שמור לבי מענה": וחלבי זבחיכם וכו' להותיר נאסרים; יראה"ש מ' ש.
  536. ספה"מ לרמב"ם ל"ת קיט; חינוך מ' שפב; עי' סמ"ג לאוין שנט.
  537. במדבר ט יב.
  538. פסחים צה א.
  539. רמב"ם ק"פ פ"י הט"ו. וע"ע אכילת פסחים ציון 117 ואילך.
  540. שמות יב מו.
  541. עי' גמ' שם, לגירסתנו וגי' ר"ח שם.
  542. גמ' שם.
  543. גמ' שם, ורש"י ד"ה ולא יראה.
  544. עי' רש"י שם.
  545. עי' גמ' שם, לגירסתנו וגי' ר"ח שם.
  546. ברייתא בפסחים פה א. רש"י שם צה א ד"ה לא תוציא.
  547. רש"י שם.
  548. רש"י שם, בד' הברייתא שם, לפי הגמ' שם. ועי' הר המוריה שם, בד' רמב"ם שם.
  549. עי' רמב"ם ק"פ פ"י הט"ו.
  550. רמב"ם שם; מאירי פסחים צה א.
  551. שמות יב מו.
  552. גמ' שבע' הנ"ל ציון 118.
  553. רמב"ם שם, לגירסתנו; מאירי שם: כמו שיתבאר בגמ', וצ"ב. ועי' צל"ח שם והר המוריה שם.
  554. עי' ציון 450 ואילך.
  555. שמות שם.
  556. שם.
  557. צל"ח שם, בד' הרמב"ם.
  558. ע"ע. משנה פסחים צה א; עי' רמב"ם ק"פ פ"י הט"ו.
  559. משנה שם; רש"י במדבר ט י: מצה וחמץ; עי' רמב"ם שם.
  560. במדבר ט יא. ברייתא בגמ' שם.
  561. גמ' שם.
  562. רש"י שם ד"ה תלמוד לומר.
  563. גמ' שם. ועי' ציון 658 ואילך.
  564. גמ' שם; מאירי שם. ועי' ציון 458.
  565. במדבר ט ג.
  566. ספרי בהעלותך פיס' סה, לגירסתנו, ועי' הג' הגר"א וזרע אברהם שם שגורסים בע"א; ילק"ש בהעלותך רמז תשיט; רש"י שם.
  567. במדבר שם יב.
  568. עמר נקא שם י, בד' רש"י שבציון 540 (ובזה מיושבת קו' הרמב"ן שם ג).
  569. ע"ע אכילת פסחים ציון 101 ואילך.
  570. ע"ע קרבן פסח.
  571. משנה פסחים צה א; עי' רמב"ם ק"פ פ"י הט"ו.
  572. עי' משנה שם; עי' רמב"ם שם.
  573. ע"ע הנ"ל ציון 102.
  574. רש"י שם ב ד"ה לילה המקודש.
  575. עי' גמ' שם.
  576. רש"י שם ד"ה שאין מקודש.
  577. גמ' שם ב, באבע"א הא'.
  578. עי' רש"י שם ד"ה לילה.
  579. רש"י שם ד"ה אפשר.
  580. גמ' שם, באבע"א הב'.
  581. מאירי שם א.
  582. ע"ע קרבן פסח.
  583. עי' ציון 446 ואילך. במדבר ט יב.
  584. עי' ציון 487 ואילך.
  585. שו"ת בנין ציון סי' ל.
  586. ע"ע שיר; שירה.
  587. שו"ת אבנ"ז או"ח סי' תקלח אות ט.
  588. עי' רע"ב ערכין פ"ב מ"ג; עי' תוי"ט שם.
  589. עי' משנה שם; עי' רמב"ם כהמ"ק פ"ג ה"ו.
  590. תפא"י שם.
  591. רע"ב שם; עי' תפא"י שם. ועי' רבינו גרשום שם ב' פירושים מהו חליל, ולכאו' הוא לפי' הא' בדבריו.
  592. עי' משנה שם; עי' רמב"ם שם.
  593. תפא"י שם. ועי' תוס' שם ד"ה שמונה והג' מראה כהן שם.
  594. ע"ע קרבן פסח.
  595. עי' תוספ' פסחים פ"ח; עי' תוס' פסחים צה א ד"ה מה, בשמו. ועי' תוס' שם, שבמשנה שם לא נזכר, משום תנא ושייר (יחד עם ביקור, עי' ציון 600). ועי' תוס' יומא שבציונים 356, 710. הרמב"ם השמיט, ועי' חוקי חיים וארץ יהודה שם ומנ"ח מ' שפ (סק"ג במהד' מ"י) וחידושים ומקורים לבעל המנ"ח ק"פ פ"י הט"ו ושו"ת בנין ציון סי' ל, שתמהו.
  596. עי' ציון 487 ואילך.
  597. ע"ע קרבן פסח.
  598. שו"ת בנין ציון סי' ל.
  599. עי' תוספ' פסחים פ"ח; עי' בעה"ט שבציון 9. הרמב"ם השמיט, ועי' ארץ יהודה שם.
  600. ע"ע הנ"ל ציון 25.
  601. מנ"ב שם. ועי' ארץ יהודה שם.
  602. משך חכמה במדבר ט י, ע"פ רש"י שבציון הבא.
  603. רש"י שם. דהיינו שאסור לאכול חמץ יחד עם קרבן הפסח, אבל חמץ עימו בבית (עי' ציון 540). וצ"ב הלימוד לזה.
  604. עי' עמר נקא שבציון 588.
  605. במדבר ט ג.
  606. ספרי בהעלותך פיס' סה; רש"י שם.
  607. במדבר שם יב.
  608. עי' עמר נקא שם י, בד' רש"י שבציון 584 (ובזה מיושבת קו' הרמב"ן שם ג).
  609. ע"ע פסח וע' קרבנות.
  610. עי' רש"י במדבר ט י.
  611. עי' עמא נקא שם.
  612. עי' תוספ' שבציון 676.
  613. תוספ' שבציון הנ"ל, לפי מנ"ב לתוספ' פסחים פ"ח.
  614. במדבר ט ג.
  615. ספרי בהעלותך פיס' סה; רש"י שם.
  616. במדבר שם יב.
  617. עמר נקא שם י, בד' רש"י שבציון 540 (ובזה מיושבת קו' הרמב"ן שם ג).
  618. ע"ע קרבן פסח וע' קרבנות.
  619. עי' פסחים צו א. ועי' תוס' שם צה א ד"ה מה, במשנה שם לא נזכר, משום תנא ושייר (יחד עם שלוש כיתות, עי' ציון 576), ועי' תוס' יומא שבציונים 356, 710. ועי' תוס' פסחים שם, שבתוספ' שם פ"ח לא נזכר, שאלא דנה אלא במה שנוהג בפסח לבדו וביקור נוהג אף בתמיד (ע"ע). הרמב"ם השמיט, ועי' חוקי חיים וארץ יהודה שתמהו.
  620. שמות יב ו.
  621. עי' גמ' שם צו א, ורש"י ד"ה דכוותיה. וע"ע פסח מצרים.
  622. עי' משנה פסחים צה א; תוספ' שם פ"ח; עי' ברייתא בגמ' שם; ברייתא בגמ' שם ב; רמב"ם ק"פ פ"י הט"ו.
  623. ע"ע קרבן פסח. עי' משנה שם א; עי' תוספ' שם; עי' רמב"ם שם.
  624. במדבר ט יג.
  625. ילק"ש בהעלותך רמז תשכג; תוס' יומא נא א ד"ה דוחה, בשם הספרי.
  626. עי' ציון 348.
  627. במדבר ט יג. רש"י פסחים צה ב ד"ה דוחה את השבת: למ"ד קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני.
  628. צל"ח שם צג ב. ועי' ציון 384.
  629. עי' ציון 365.
  630. במדבר ט יב. עי' ר"י מלוניל למשנה שם צה א; תוס' יומא שם, לפי תוי"ט פסחים פ"ט מ"ג. ועי' ציון 446 ואילך, שמכתוב זה למדים שדינים שבגופו של פסח שני הם כפסח ראשון.
  631. עי' ציון 263 ואילך.
  632. עי' פסחים צא ב: אי רשות אמאי דוחה את השבת.
  633. עי' רמב"ם ק"פ פ"ה ה"ח; עי' מאירי שם.
  634. עי' רמב"ם שם; עי' מאירי שם.
  635. ר' יהודה בברייתא שם; ר' מאיר בברייתא בירו' שם.
  636. עי' פסקי רי"ד שם; מאירי שם.
  637. רמב"ם שם; מאירי שם. וכ"ה לכאו' לשאר הראשונים שבציון 300.
  638. עי' ציון 291 ואילך.
  639. עי' גמ' שם: אי רשות אמאי דוחה את השבת וכו'; ר' יוסי בברייתא בירו' חלה פ"ד ה"ה ופסחים פ"ח ה"א (ובקדושין פ"א ה"ז נשמט).
  640. עי' ציון 322.
  641. עי' ציון 613.
  642. מנ"ח מ' שפא (סק"ד במהד' מ"י), אך צידד ע"פ תוס' חולין יא א ד"ה אבל, שאפשר ספק קרבן דוחה את השבת.
  643. עי' ציון 1 ואילך וציון 35 ואילך, וע"ע קרבן פסח.
  644. סתם משנה שבציון 603, לפי פסחים צה ב וירו' שם פ"ט ה"ג; ת"ק בברייתא בגמ' שם ויומא נא א; תוס' יומא שם ד"ה דוחה, בד' הספרי שבציון 630: רבנן.
  645. ע"ע קרבן פסח.
  646. ע"ע הנ"ל.
  647. מאירי פסחים שם.
  648. קה"ע שם.
  649. ירו' שם; ילק"ש בהעלותך רמז תשכג; תוס' שם, בשם הספרי: בשביל הטומאה.
  650. קה"ע שם.
  651. ירו' שם.
  652. פ"מ שם.
  653. פסחים שם, בד' ת"ק; יומא שם, בד' ת"ק: דחיתו ויעשה.
  654. רש"י פסחים שם ד"ה יחזור ויעשה בטומאה.
  655. עי' מנ"ח מ' שפ (ס"ק טו במהד' מ"י).
  656. במדבר ט יב.
  657. ע"ע קרבן פסח.
  658. עי' תוס' יומא שם.
  659. ר' יהודה בברייתא בפסחים צה ב; סתם ברייתא בגמ' שם, ובגמ' שם, דהיינו אליבא דר' יהודה.
  660. במדבר שם.
  661. גמ' שם, בד' ר' יהודה.
  662. תוס' שם, בד' ר' יהודה.
  663. גמ' שם; פסחים שם: חזרה.
  664. רמב"ם ק"פ פ"י הט"ו; מאירי פסחים שם.
  665. עי' מנ"ח מ' שפ (ס"ק טו במהד' מ"י).
  666. מנ"ח שם.
  667. מנ"ח שם, לביאורו שבציון 636. ועי' תוס' שבציון 637 ואילך.
  668. ע"ע קרבן פסח.
  669. עי' מנ"ח מ' שפ (ס"ק טו במהד' מ"י), בד' רמב"ם ק"פ פ"ו ה"ב, ע"פ גמ' שבציון 634.
  670. שמות יב ה.
  671. תוספ' פסחים פ"ח, והטעם לכאו' מפני שהוא דבר שבגופו (עי' ציון 447 ואילך); עי' רמב"ן במדבר ט ג. הרמב"ם השמיט, ולכאו' מפני שהוא פשוט.
  672. שמות יב ט. וע"ע אכילת פסחים: איסור אכילתו נא, מבושל וחי.
  673. עי' תוספ' פסחים פ"ח; עי' רמב"ם ק"פ פ"י הט"ו.
  674. במדבר ט יב. עי' גמ' שם א.
  675. עי' גמ' שם ב.
  676. שמות לד כה. גמ' שם.
  677. שמות יב ט. וע"ע אכילת פסחים: צלייתו, ושם: איסור אכילתו נא, מבושל וחי.
  678. עי' פסחים צה ב: מאי קא מרבה אל תאכלו ממנו נא; עי' רמב"ם ק"פ פ"י הט"ו.
  679. ציון 543 ואילך.
  680. רמב"ם ק"פ פ"י הט"ו.
  681. ע"ע בעור חמץ ציון 78.
  682. שמות לד כה.
  683. עי' גמ' שבציון 657; עי' רמב"ם שם.
  684. ציון 655 ואילך.
  685. תוספ' פסחים פ"ח; ברייתא בפסחים צה ב.
  686. רש"י שם ד"ה טעון לינה. וע"ע קרבן פסח. ועי' תוס' שם ד"ה טעון ומהרש"א שם.
  687. ת"ק בתוספ' פסחים פ"ח; חכמים בספרי ראה פיס' קלד וילק"ש שם רמז תתקד; סתם ברייתא בפסחים צה ב, ובגמ' שם שמכיוון שסובר שפסח שני דוחה את הטומאה, הרי שהוא כר' יהודה (עי' ציון 640 ואילך), ומכיוון שר' יהודה הוא בעל הדעה החולקת כאן (עי' ציון 674), הרי שתרי תנאי אליבא דר' יהודה.
  688. דברים טז ו. עי' ת"ק בספרי וילק"ש שם, הלומד לחיוב לינה מכאן.
  689. חכמים בספרי שם.
  690. ילק"ש שם, לגי' ד' שאלוניקי, ועי' ציון הבא, שי"ג בע"א.
  691. עי' ת"ק בספרי שם וילק"ש שם (לגי' תוס' פסחים שם ד"ה טעון ורמב"ן סוכה שם, בשם הספרי, וכעי"ז לגירסתנו: פונות, ועי' ספרי (פינקלשטיין) שם, בח"נ, ועי' ציון הקודם, שי"ג בע"א), הלומד כך לחיוב במביא עצים ולבונה.
  692. חס"ד לתוספ' שם.
  693. ר' יהודה בתוספ' פסחים פ"ח (ועי' ציון 668, שהוא תרי תנאי אליבא דר' יהודה); ר' יהודה בספרי ראה פיס' קלד וילק"ש שם רמז תתקד; ר' יהודה בברייתא בפסחים צה ב; ברייתא בסוכה מח א, לפי רמב"ן שם. ועי' תוס' פסחים שם ד"ה פסח וחס"ד לתוספ' שם.
  694. ע"ע בית פאגי ציון 19 ואילך, ושם ציון 2 ואילך שיש בית פאגי לפנים מחומת ירושלים.
  695. ר' יהודה בתוספ' שם.
  696. דברים שם ז-ח.
  697. עי' רש"י שם ד"ה הנאכל לששה. ועיי"ש של' הכתוב בא ללמד על שאר ימות הפסח שהן רשות באכילת מצה (ע"ע אכילת מצה ציון 22 ואילך, ושם, ציון 25, שי"ח).
  698. רש"י שם ד"ה טעון לינה.
  699. עי' ר' יהודה בספרי וילק"ש שם; עי' ר' יהודה בברייתא בפסחים שם. ועי' חס"ד לתוספ' שם.
  700. ע"ע קרבנות.
  701. עי' ציון 358 ואילך.
  702. עי' תוס' פסחים שם ד"ה טעון: ושמא; חס"ד לתוספ' שם.
  703. חס"ד שם.
  704. רמב"ן סוכה שם.
  705. מאירי פסחים צה א; מלא"ש פסחים פ"ט מ"ג, בד' רמב"ם ק"פ פ"י הט"ו.
  706. מלא"ש שם. ועי' תוס' שם ב ד"ה פסח.
  707. עי' ציון 458 ואילך. במדבר ט יב.
  708. שם.
  709. פסחים צה א.
  710. רש"י שם ד"ה שאין שוחטין.
  711. רש"י שם.
  712. גמ' שם.
  713. עי' רש"י שם. ועי' תוס' שם ד"ה מיבעי ואברהם יגל ק"פ פ"ב ה"ב.
  714. עי' שו"ת ברכת אברהם לר"א בן הרמב"ם סי' ה, בשאלת השואל. ועי' שו"ת בנין ציון סי' ל.
  715. עי' רמב"ם ק"פ פ"ב ה"ב, שהביאו רק לגבי פסח ראשון, ועי' ציון 699.
  716. עי' מח' תנאים במשנה פסחים צא א.
  717. ברכת אברהם שם, בד' הרמב"ם שם, ע"פ פהמ"ש לרמב"ם שם.
  718. ברכת אברהם שם, בד' הרמב"ם שם. וע"ע קרבן פסח.
  719. ציון 724.
  720. רמב"ם ק"פ פ"א ה"ד. וע"ע קרבן פסח.
  721. תוס' מנחות מט ב ד"ה (מט א) תלמוד. וע"ע קרבנות.
  722. במדבר ט ג.
  723. שמות יב ו. תוס' יומא כט ב ד"ה (כט א) אלא, בצד הא'.
  724. עי' משנה פסחים צה א. תוס' יומא שם, בצד הא', ומנחות שם.
  725. דברים טז ו.
  726. שמות שם.
  727. במדבר כח ד. עי' ברייתא בפסחים נט א. תוס' יומא שם, בצד הב'. ועי' רמב"ם תו"מ פ"א ה"ג ולח"מ שם.
  728. תוס' שם.
  729. תוס' שם, שתנא ושייר (יחד עם כרת, עי' ציון 356). ועי' תוס' פסחים שבציונים 576, 600, ושו"ת בנין ציון סי' ל וכלי חמדה פ' בהעלותך דף מח ע"ב.
  730. עי' מנ"ח מ' שפא בסו"ד (סק"א במהד' מ"י), שתמה על התוס' שבציון 709.
  731. מנ"ח שם. וע"ע קרבנות.
  732. עי' ציון 407 ואילך.
  733. מנ"ח שם.
  734. עי' ציון 447 ואילך. עי' שו"ת בנין ציון סי' ל.
  735. עי' ציון 263 ואילך.
  736. עי' ציון 300 ואילך.
  737. עי' מנ"ח מ' שפ בסו"ד (סק"א במהד' מ"י): נראה.
  738. ע"ע טומטום.
  739. ע"ע אנדרוגינוס.
  740. עי' ציון 621 ואילך.
  741. עי' מנ"ח מ' שפא (סק"ד במהד' מ"י).
  742. ע"ע קרבן פסח.
  743. עי' רש"י שבציונים 283; 692; עי' רי"פ פערלא לספה"מ לרס"ג מ"ע נז.
  744. ע"ע אכילת פסחים ציון 143 ואילך. או"ש ק"פ פ"י הט"ו.
  745. ע"ע אכילת פסחים ציון 145 ואילך.
  746. ע"ע הנ"ל ציון 143 ואילך.
  747. עי' ציון 447 ואילך. עי' שו"ת בנין ציון סי' ל.
  748. ע"ע קרבן פסח.
  749. עי' ציון 447 ואילך. עי' שו"ת בנין ציון סי' ל.
  750. ע"ע תנופה.
  751. ע"ע קרבן פסח.
  752. עי' ציון 447 ואילך. עי' שו"ת בנין ציון סי' ל.
  753. ע"ע ערב פסח.
  754. עי' תוס' פסחים צט ב ד"ה ערב פסחים, בתי' הב'; שו"ת בנין ציון סי' ל, ע"פ התוס' שם. וצ"ב האם התי' הא' שבתוס' וכן התירוצים שבתוס' שבמרדכי ותוס' חכמי אנגליה, מודים לזה.
  755. בנין ציון שם.
  756. ע"ע הגדה.
  757. עי' שו"ת בנין ציון סי' ל: זה פשוט (לכאו' ע"פ הברייתא שבציון 447 ואילך).
  758. ע"ע הגדה ציון 170 ואילך.
  759. ע"ע הנ"ל ציון 170.
  760. שו"ת בנין ציון סי' ל.
  761. תוס' פסחים קטז א ד"ה ואמרתם, לפי בנין ציון שם וערל"נ סוכה כח א; עי' כלבו סי' נא; עי' א"ח פי' ההגדה; כ"מ מאבודרהם סדר ההגדה ופירושה.
  762. עי' בנין ציון שם.
  763. ע"ע חרסת: באכילת מרור.
  764. שו"ת בנין ציון סי' ל.
  765. ע"ע חרסת ציון 3 ואילך. על מהות ה"קפא", ע"ע הנ"ל ציון 5 ואילך.
  766. בנין ציון שם: לכאו'.
  767. ע"ע הנ"ל ציון 11 ואילך.
  768. ע"ע הנ"ל ציון 12 ואילך.
  769. ע"ע הנ"ל ציון 14 ואילך.
  770. עי' בנין ציון שם, בהו"א, שצידד כן, לשיטתו שבציון 738.
  771. בנין ציון שם, במסקנה: נ"ל.
  772. ע"ע הנ"ל ציון 80 ואילך.
  773. עי' בנין ציון שם. וע"ע הנ"ל ציונים 93, 95. וכן לכאו' הדין לסוברים שגם הכרפס (ע"ע) טובל בחרוסת (ע"ע הנ"ל ציון 63 ואילך), שאין הטיבול אלא משום מצוה (ע"ע הנ"ל ציון 66), שאינו בפסח שני.
  774. ע"ע קרבן פסח. מלבי"ם שמות יב ח; בכורי שלמה או"ח סי' נב; עי' כלי חמדה פ' בהעלותך דף מו ע"א.
  775. במדבר ט יא. עי' מכילתא בא פסחא פרשה ו.
  776. ע"ע קרבן פסח.
  777. בכורי שלמה שם.
  778. שמות יב ח. עי בכורי שלמה שם, שניתן לפרש כן בד' הילק"ש בא רמז קצז. וע"ע הנ"ל.
  779. עי' במדבר שם. בכורי שלמה שם.
  780. ע"ע הנ"ל.
  781. תשו' האדר"ת בבכורי שלמה שם סי' נא.
  782. ע"ע הנ"ל.
  783. חינוך מ' ז.
  784. עי' ציון 659.
  785. עי' כלי חמדה שם.
  786. האדר"ת שם.
  787. בכורי שלמה א"ח סי' נב ותשו' האדר"ת בבכורי שלמה שם סי' נא, בד' רמב"ם ק"פ פ"ח ה"ג.
  788. במדבר ט ג.
  789. ספרי בהעלותך פיס' סה, לגירסתנו, ועי' הג' הגר"א וזרע אברהם שם שגורסים בע"א; ילק"ש בהעלותך רמז תשיט; רש"י שם.
  790. בכורי שלמה או"ח סי' נב, בד' הרמב"ם.
  791. עי' תשו' האדר"ת שם.
  792. במדבר שם יב.
  793. עמר נקא שם י, בד' רש"י שבציון 540 (ובזה מיושבת קו' הרמב"ן שם ג).
  794. ע"ע קרבן פסח.
  795. עי' מנ"ח מ' שפ (ס"ק טו במהד' מ"י).
  796. ציון 111.
  797. כלי חמדה פ' בהעלותך דף נ ע"א, בד' תוס' פסחים פט א ד"ה האי.
  798. כלי חמדה שם, בד' רמב"ם ורע"ב שבציון 781.
  799. חלה פ"ד מי"א.
  800. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; עי' רע"ב שם. ועי' ציון 279, שי"מ בע"א. ועי' כלי חמדה שם, בשם בנו, שהדבר תלוי במחלוקת תנאים אם פסח שני רגל בפני עצמו (עי' ציון 336 ואילך). ועי' כלי חמדה שם, מה שהק' ע"ז.
  801. עי' ציונים 4 ואילך, 14 ואילך.
  802. עי' תוספ' וירו' שבציון 138 ואילך; חינוך מ' שפ.
  803. עי' ציונים 7, 31 ואילך. עי' תוספ' וירו' שבציון 138 ואילך; חינוך מ' שפא.
  804. עי' ציון 4 ואילך.
  805. עי' שו"ע ורמ"א או"ח קלא ו-ז; עי' לבוש שם; פמ"ג שם מ"ז ס"ק טו, שכן המנהג; זכר דוד מאמר ג פל"ז, שכן מנהג האשכנזים. ועי' ערה"ש שם סי"ב, שתמה.
  806. פמ"ג שם.
  807. ע"ע אייר ציון 20.
  808. זכר דוד שם, בשם הרב ישמעאל כ"ץ בגליון מחב"ר.
  809. סדור חמדת ישראל דף עה ע"ב, שכן נהג האר"י; שכנה"ג שם הגב"י אות יב, שכן המנהג; שלמי צבור דיני נפ"א סי' ט, בשמו; פר"ח שם ס"ז, שכן המנהג; סדור יעב"ץ שער היסוד, שכן ראוי לנהוג; בית דוד או"ח סי' נג, שכן המנהג בשאלוניקי; זכר דוד שם, שכן מנהג ק"ק איטלייאני וספרדים; יוסף דעת סי' תא, שכן ראוי לנהוג; ערה"ש שם, שכן מנהג הספרדים; ס' ארץ ישראל ח"א סי' יח ס"א.
  810. עי' סדור יעב"ץ שם, וצ"ב.
  811. עי' זכר דוד שם. ועיי"ש שהביא אסתר רבה פ"ז סי' יא, שהמן ביקש להפיל גורל בחודש אייר, ולא עלה בידו משום זכות פסח קטן, וילק"ש פינחס רמז תשפב: בכל חודש וחודש שבקיץ ביקש הקב"ה ליתן לישראל מועד וכו' באייר נתן להם פסח קטן.
  812. ע"ע מגילת תענית.
  813. עי' זכר דוד שם, בשם הרב ישמעאל כ"ץ בגליון מחב"ר; עי' יוסף דעת שם.
  814. סדור חמדת ישראל דף עה ע"ב, שכן נהג האר"י.
  815. ס' ארץ ישראל ח"א סי' יח ס"א.
  816. עי' ציון 7.
  817. בית דוד או"ח סי' נג, שיש הנוהגים כן בשאלוניקי; מחב"ר סי' קלא אות ה שכן המנהג בא"י ומצרים; עי' שלמי צבור דיני נפ"א סי' י, ובהגהה מבהמ"ח שם; זכר דוד מאמר ג פל"ז, בשם הרב ישמעאל כ"ץ בגליון מחב"ר.
  818. בית דוד שם, שיש הנוהגים כן בשאלוניקי; שלמי צבור שם, בשם יש מקומות. ועי' שע"ת סי' קלא ס"ק יט, שהוא דוקא לנוהגים שלא לאומרו בי"ד, ועי' בציון הבא.
  819. עי' בית דוד שם. ועיי"ש שכ' שיותר ראוי לומר תחנון, אך נמשך אחר הש"ץ, עד שנה בה נהגו מחמת הדבר בפרסום גדול באותו היום לומר סליחות ותחנון, ואין פוצה פה ומצפצף, שכיוון שנעשה מעשה בפרסום, ראוי למחות מכאן ואילך במי שאינו אומר תחנון. ועי' זכר דוד שם, בשם הרב ישמעאל כ"ץ בגליון מחב"ר.
  820. תהלים כ. וע"ע תפלה.
  821. ע"ע תחנון.
  822. ס' ארץ ישראל ח"א סי' יח ס"א.
  823. עי' סדור יעב"ץ שער היסוד, לגבי י"ד אייר: בשנה זו הוא תענית בה"ב, למרות שיטתו בציון 790, שראוי שלא לומר בו תחנון; זכר דוד מאמר ג פל"ז, שכן מנהג האשכנזים.
  824. יוסף דעת סי' תא.
  825. יוסף דעת שם, לשיטתו בציון 794.
  826. ע"ע אייר ציון 20.
  827. עי' יוסף דעת שם.
  828. עי' יוסף דעת שם, שכן הורה, שלא גרע מברית שאומרים בו סליחות, וע"ע סליחות.
  829. עי' ס' ארץ ישראל ח"א סי' יח ס"א. וכמדומה שהמנהג ברוב המקומות שאף סליחות אין אומרים.
  830. דע"ת סי' קלא ס"ז בהגהה מנכד המחבר, בשם הגרי"מ חרל"פ, שכן מצאו כתוב בפנקס חורבת ריה"ח.
  831. ס' ארץ ישראל שם.
  832. עי' ס' ארץ ישראל שם.
  833. ציון 20. ועי' יוסף דעת סי' תא ושו"ת מהרש"ם ח"ו סי' לב ושו"ת משנה הלכות חי"א סי' תד.