אנציקלופדיה תלמודית:ענוי הדין

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־17:39, 30 במאי 2021 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - האיסור לעכב ביצוע פסק הדין</span> == '''<span dir="rtl">מקורו וגדרו</span>''' == ==...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - האיסור לעכב ביצוע פסק הדין

מקורו וגדרו

טעמו ומקורו

בטעם האיסור לענות את הדין, יש מן הראשונים שכתבו שהוא משום שמשנגמר דינו למיתה צפה למיתתו[1], ועומד ומיצר[2], ומהם שכתבו שמקור האיסור הוא משום "ואהבת לרעך כמוך"[3], שהרי משנגמר דינו כל שעה מצפה למיתה והוא בכלל אותה שאמרו "ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה"[4]. ויש מן האחרונים שכתבו מקור נוסף, משום מצות "ובערת הרע מקרבך"[5] - שבכללה הריגת חיבי-מיתות-בית-דין*, לסוברים כן[6] - שכיון שנתחייב מיתה אסור להשהות מצות "ובערת הרע מקרבך", שהרי בהשהיית המיתה נמצא הרע בקרבך ואינו מתבער מן העולם[7], וכתבו שצריכים לשני המקורות, משום ואהבת לרעך ומשום ובערת הרע, שהטעם של ואהבת לרעך נצרך למקום שאין בו משום ובערת הרע, כגון לדונו בשבת ולהמיתו אחר השבת, שמשום ובערת הרע היה לנו לדונו בשבת ולהמיתו למחרת מיד בבוקר[8], והטעם של ובערת הרע נצרך למקום שאין בו משום ואהבת לרעך, כגון בעינוי דין של שור הנסקל, לסוברים כן[9].

ויש מן הראשונים שכתבו שהוא משום צער בעלי חיים[10].

ויש מן הראשונים שכתבו שהוא בכלל האיסור "לא תעשו עול במשפט"[11], שדיין המענה את הדין מעוול את המשפט[12], שצריך שיפסוק הדיין את הדין מיד אחר שיתברר לו, ולא יאריך בדברים הברורים כדי לצער אחד מבעלי הדין[13].

ויש שכתבו שהוא לפי שבכלל איסור "לא תעשו עול במשפט" שלא לסתור הגדרים שגדרה התורה, ובכלל זה דיין המענה את הדין, שנמנע מלפסוק, שבזה עושה עול למשפט התורה[14]. וכעין זה, יש מן האחרונים שכתבו שעינוי הדין הוא בכלל מורה בתורה שלא כהלכה, שכיון שיודע היכן הדין הנוטה ואינו פוסקו נגלה דעתו שמבקש עילה לעוותו ומכיון שעשה עיוות הדין הרי הוא כמורה בתורה שלא כהלכה[15].

ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאיסור עינוי דין הוא בכלל הלאו של "כל אלמנה ויתום לא תענון"[16], וכן שנינו במכילתא: אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל, רבי, לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג, אמר לו רבי ישמעאל לרבי שמעון, מימיך לא בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא גומע כוסך או עד שתהא נועל סנדלך או עד שתהא עוטף טליתך ואמרה תורה "אם ענה תענה"[17], אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט, ובדבר הזה אמר לו, נחמתני רבי[18], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שדברי המכילתא אינם אלא דרך אסמכתא[19], ויש שכתבו שאינו אלא דברי חסידות[20].

ויש מן האחרונים שכתבו שהמקור הוא מהכתוב "ומתו גם שניהם"[21], ממנו למדו לרבות את הולד למיתה, באשה מעוברת היוצאת ליהרג שאין ממתינים לה עד שתלד[22].

ויש מן האחרונים שכתבו שהאזהרה על עינוי הדין היא בכלל הכתוב "ואצוה את שֹפטיכם בעת ההיא לאמר"[23], שהזהירם על עינוי הדין, ו"לאמר" היינו שבאותו עת שברור לדיין היכן הדין נוטה, מיד יאמר את הכרעת הדין[24].

ויש מן האחרונים שכתבו שהוא אף משום שאין לבית דין להשהות המצוה להרוג הנידון[25].

חומרתו

בעוון עינוי הדין חרב באה לעולם[26], וביארו ראשונים שבגלל עינוי הדין מתמעט השלום בין בני אדם ולכן יתעוררו האומות לבוא עליהם[27], ויש מן הראשונים שכתבו שעונש החרב הוא מהכתוב "אם ענה תענה אֹתו וכו' וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב"[28], שנאמר כעונש על הלאו "כל אלמנה ויתום לא תענון"[29]. ויש מן האחרונים שביארו שהדין דומה לחרב המחתכת, ואם מענה את הדין, אינו חותך את הדין כראוי, ולכן החרב באה עליהם[30]. ויש מן הראשונים שכתבו שבעוון עינוי הדין גלות באה לעולם[31].

כאשר הנידון מתרצה או כשאין לו צער

כאשר הנידון מתרצה שיענו את דינו, יש מן האחרונים שכתבו שאינו מועיל ואין משהים את דינו[32], שאין לבית דין להשהות המצוה להרוג הנידון[33], או שעינוי דין אינו מצד הנידון אלא מצד העוול כלפי הדין עצמו, שמעוות את משפט התורה[34]. ובדעת הסוברים שעינוי דין הוא משום "ואהבת לרעך כמוך"[35], יש מן האחרונים שכתבו שכאשר לנידון אין צער מחמת עינוי הדין, אין איסור עינוי הדין[36].

קודם גמר דין

עינוי דין, יש מן הראשונים שכתבו, וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שהוא דוקא לאחר גמר דין ולא קודם גמר דין[37], ואדרבה, קודם גמר דין נוח לו לנידון שיעכבו דינו כדי שיראו לו זכות[38]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאף קודם גמר דין, כל שיודעים להיכן הדין נוטה ומעכבים ואין פוסקים אותו, יש בזה עינוי הדין[39], וכן כל שלא מודיעים לנידון את הכרעת הדין, יש בזה עינוי הדין[40], וכן יש מן הראשונים שכתבו שכל שבעלי הדין באים אצל הדיין ואומר להם שאין לו פנאי לדון, הרי זה עינוי דין[41]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים לחלק, שפסק הדין ברור לדיינים, יש עינוי דין בהשהיית הודעתו לנידון, אבל כאשר אין הדין ברור, אין עינוי דין אלא אחר גמר דין[42]. ויש מן האחרונים שמחלקים, שבדיני נפשות שצריך לחפש לנידון זכות אולי יינצל ממיתה, ולכן מלינים את דינו שמא יימצא לו זכות[43], ואין לנידון צער בהשהיית גמר הדין, אלא אדרבה רוצה שלא ייגמרו את דינו, כדי שימצאו לו זכות, ולכן אין עינוי דין אלא לאחר גמר הדין, שכבר אינו מצפה להצלה אלא שיקיימו כבר את דינו, אבל בדיני ממונות, שאין צריך הלנת הדין[44], כל שבית דין יודעים עם מי הדין ומתעכבים בפסיקתו, יש בזה עינוי דין, ואילו לאחר גמר הדין, קודם ביצוע הדין, אין עינוי דין[45]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שקודם גמר דין יש קצת עינוי הדין[46].

בבן-נח*, יש שצידדו לומר שאף קודם גמר דין יש בו עינוי הדין[47].

משך הזמן

משך הזמן של השהיית הדין החשוב עינוי דין, הוא אפילו יום אחד[48]. וכתבו ראשונים שאפילו באותו יום, משחרית עד סמוך לשקיעת החמה, חשוב עינוי דין, ולכן החייב מיתת בית דין לא היו גומרים דינו שחרית ומשהים אותו להרגו סמוך לשקיעת החמה, אלא משהים את דינו עד סמוך לשקיעת החמה ואז הורגים אותו[49]. וכן כתבו ראשונים שאי אפשר שגמר דין יהיה בלילה וההמתה ביום למחרת, משום עינוי דין[50].

השהיית הדין לזמן קצר, אמרו בתלמוד שמשך הזמן הנדרש להקרבת קרבן וזריקת דמו, חשוב עינוי דין[51]. וכן בטעם שאין גומרים הדין בשבת וייהרג מיד במוצאי שבת, אמרו בירושלמי שאם אתה אומר כן, נמצא דינו משתקע[52], וביארו אחרונים שהיינו שיש בזה עינוי דין[53]. וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאפילו בזמן קצר, כל שאינו נעשה לאלתר, יש בו עינוי דין[54]. ויש מן האחרונים שכתבו, שבמשך הזמן שמסמוך לחשיכה עד הלילה, אין בו משום עינוי דין, ולכן לדעתם בטעם שאין דנים בשבת סמוך ללילה כדי להמית הנידון בלילה, אמרו שהוא משום שצריך להמיתו דוקא ביום, ולא אמרו שהוא משום עינוי דין[55], וכן כתבו שבזמן שמאשמורת הבוקר עד היום ממש, אין בו משום עינוי דין[56].

דיני ממונות ומלקות

אף בדיני ממונות יש איסור עינוי הדין[57], וכן במלקות[58].

בעניני איסור והיתר

איסור עינוי הדין, יש מן האחרונים שכתבו שהוא אף בהוראת איסור והיתר, ולאחר שההוראה ברורה לחכם ישיב מיד לשואל[59], ודוקא כאשר התשובה ברורה לחכם, אבל כל עוד אינו יודע מה להשיב, אין בזה עינוי דין[60]. כשיש חכם אחר שיכול לפסוק, כתבו אחרונים שאין בהימנעות החכם מלהשיב משום עינוי דין[61].

וכן בראית-נגעים*, שאין רואים שני נגעים בבת אחת[62], יש מן הראשונים שכתבו שבשני בני אדם שמראים את נגעיהם לכהן, צריך לראות קודם את הראשון ולפסוק את דינו ורק אחר כך לראות השני, משום עינוי הדין, שהוקשו ריבים לנגעים[63].

הכנסה לכיפה

בעונש הכנסה לכפה*, כגון בשור שהרג אדם שדינו לסקילה ונגמר דינו, ונתערב בשוורים אחרים שלא נגחו, שמכניסים את כל השוורים לכיפה, לסוברים כן[64], יש מן האחרונים שצידדו לומר שיש עינוי הדין בעיכוב הכנסתם לכיפה, שאפשר שההכנסה לכיפה חשובה קיום דין ההמתה של השוורים[65].

בגמר דין על תנאי

גמר דין שהוא על תנאי, כגון בבן-סורר-ומורה* בגיל שהוא מופלא-הסמוך-לאיש* שגומרים דינו למיתה על תנאי שיביא ב' שערות כשיגדיל, יש מן האחרונים שכתבו שאין בזה משום עינוי הדין[66].

כאשר הזמן קבוע מראש

כאשר זמן ביצוע העונש הוא קבוע מראש לאחר זמן, יש מן האחרונים שכתבו שאין בזה משום עינוי דין, ולכן אם היה עיקר הדין שאין ממיתים חיבי-מיתות-בית-דין* אלא ברגל, לא היה בהמתנה עד הרגל משום עינוי דין[67], וכן אם עברו ודנו דיני נפשות בערב שבת - שלכתחילה אין לדון בערב שבת משום עינוי הדין[68] - אין בדחיית העונש לאחר השבת משום עינוי דין, כיון שכך דינו להרגו ביום אחר השבת[69]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף כאשר זמן ביצוע פסק הדין קבוע מראש, יש בו עינוי הדין[70].

במקום הפסד לאחר

מניעת עינוי הדין לנידון, מצינו שהיא אף כאשר נגרם הפסד לאחר, כגון ביוצא ליהרג שחבל באחרים, שמשום עינוי הדין אין דנים אותו על החבלה[71], וכן אשה מעוברת היוצאת ליהרג, שאין ממתינים לה עד שתלד, ואף על פי שהולדות הן ממון הבעל[72].

לתובע ולנתבע

עינוי דין, כתבו אחרונים שהוא אסור בין כשהוא לתובע ובין כשהוא לנתבע[73].

עינוי הדין מול איסורים אחרים

כאשר כנגד איסור עינוי הדין עומדים איסורים אחרים שמחמתם יש לכאורה לדחות את הענשת הנידון, כתבו אחרונים שאם האיסור הוא מצוה בעלמא, הרי שהוא נדחה מפני איסור עינוי הדין[74], ולדעתם זוהי ששנינו באשה היוצאת לההרג שאין ממתינים לה עד שתלד[75], שכל עוד לא ישבה על המשבר, איסור הריגת העובר אין בו חיוב מיתה אלא רק מצוה בעלמא להחיותו, לסוברים כן[76], והוא נדחה מפני עינוי הדין של האשה ולכן ממהרים להרגה, אבל בישבה על המשבר, שאז קיום ולד כזה דוחה אפילו שבת[77], אם כן צריכה היא למחול על עינוי הדין שלה כדי לקיים העובר[78].

וכן לענין עשה שדוחה לא תעשה, שאינו דוחה ללאו אלא במקום שאי אפשר לקיים את שניהם, לסוברים כן[79], יש מן הראשונים שכתבו שמשום איסור עינוי הדין חשוב שאי אפשר לקיים את שניהם והעשה של המתת הנידון דוחה ללאו, ולכן לדעתם שריפת בת כהן, מצד עינוי הדין, היה לה לדחות את השבת, לולא גזירת הכתוב של "לא תבערו אש"[80].

עינוי דין לשם כפרה וכחלק מעונש

מצינו נידונים שמענים את דינם לשם כפרה, כגון זקן-ממרא*, שלאחר שנגמר דינו בבית דין שבעירו, שלדעת ר' יהודה שממתים אותו מיד משום עינוי דין[81], ולדעת ר' עקיבא, וכן הלכה, מעלים אותו לבית הדין הגדול שבירושלים ומשמרים אותו עד הרגל ורק אז ממיתים אותו[82], ובטעם שאינו חושש לעינוי הדין, יש מן האחרונים שכתבו שעינוי הדין של הזקן ממרא הוא חלק מעונשו[83], שהוא הטיל ספק בלב העם להיות תלויים ומסופקים בכל הדברים שחייהם תלויים בהם, אף הוא חייו תלויים לו מנגד זמן מה ולא יאמין בחייו, ויחד עם מיתתו הוא כפרה גמורה על חטאו[84]. וכן מסית*, יש מן האחרונים שצידדו לומר שאף לסוברים שבזקן ממרא אין משהים את דינו עד הרגל, אלא ממיתים אותו מיד, מפני עינוי הדין[85], במסית שהתורה אמרה "לא תחמֹל ולא תכסה עליו"[86], אין שייך עינוי הדין[87].

בעדים זוממים

עדים זוממים, שמדין "כאשר זמם" נענשים במיתה, כתבו ראשונים שיש עינוי דין בהשהיית המתתם[88].

בבעלי חיים

בעל חיים שנידון למיתה, כגון שור שהמית אדם שדינו בסקילה[89], אמר רבא משמם של רבנן בדעת שמעון התימני שיש עינוי דין בהשהיית מיתת השור, ולכן שור-המועד* שהמית והזיק - שעל ההמתה דינו בסקילה ועל הנזק דינו לשלם מהעליה[90] - אם דנוהו תחילה על ההמתה לסקילה שוב אין לדונו על הנזק, שכיון שלדעת שמעון התימני צריך אומד בית דין לצורך הדין על הנזק[91], הרי שהאומד קודם הדין על הנזק חשוב עינוי דין לשור שנגמר דינו לסקילה[92].

בדעת רבא בדעת ר' עקיבא, וכן הלכה, ששור שהמית והזיק, אפילו דנוהו למיתה תחילה חוזרים ודנים אותו על הנזק[93], נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שלדעתו אין עינוי דין בהשהיית מיתת השור, ולכן כל שהשור לפנינו, אף על פי שאם נדון אותו על הנזק אפשר שישהו את מיתתו - שאין גובים את הנזק אלא מגופו, ואחר שנגמר דינו למיתה, אינו שוה דמים, ואין הנזק משתלם אלא ממלאכה שיעשה[94] - דנים אותו על הנזק[95]. ויש מן הראשונים סוברים, וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שיש עינוי דין בהשהיית מיתת השור[96], והגביה ממלאכתו נעשית רק באופן שאין בה השהיית מיתתו[97].

בטעם שיש עינוי הדין בבעלי חיים, לסוברים כן, אף על פי שלבהמה אין דעת ואינה מצטערת בעיכוב דינה[98], יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שהוא משום שכמיתת הבעלים כך מיתת השור[99], שלכל דבר משווים מיתת השור למיתת הבעלים, ואפילו בדינים שהטעם להם אינו שייך בשור[100]. ויש מן האחרונים שכתבו שהוא לפי שעינוי הדין הוא אף מצד "ובערת הרע מקרבך", שיש למהר לכלות את הרע[101], והסוברים שאין עינוי דין בשור, כתבו שאין "ובערת הרע" אלא באדם[102]. ויש מן האחרונים שכתבו שהוא לפי שאין לבית דין להשהות המצוה להרוג השור[103].

דינים שמשום עינוי הדין

דיני נפשות בערב שבת ובשבת

דיני-נפשות*, שאין דנים אותם בערב שבת ובשבת[104], הטעם שהוא משום עינוי הדין, שאם ידונו בערב שבת, שמא ייתחייב בדין, ויצטרכו להלין את דינו עד למחר[105], ובשבת אי אפשר להרגו, ויצטרכו להמתין עד למחרת השבת, ונמצאו שמענים את דינו[106], וכן אם יגמרו דינו בשבת, לא יוכלו להמיתו בשבת, אלא למחרת, ונמצאו מענים את דינו[107].

בדין זבל"א

בדין זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, שכל אחד מבעלי הדין בוחר דיין, ושני הדיינים בוחרים דיין שלישי[108], בטעם ששני הדיינים הם שבחורים השלישי ולא בעלי הדין בוחרים יחדיו דיין שלישי מוסכם על שניהם, יש מן האחרונים שכתבו שהוא משום עינוי הדין, שיש לחוש שלא יוכלו להשתוות על דיין מסוים ויבוא לידי עינוי דין לתובע[109], וכן אחר שהושוו על ברירת הדיינים כותבים מיד את שמות הדיינים שנבחרו, כדי שלא יוכלו לחזור בהם ויבוא לידי עינוי הדין[110]. ויש מן האחרונים שכתבו שבבחירת הדיינים אין לחוש לעינוי הדין[111].

בזמן הבאת ראיות

בזמן הבאת ראיות, יש מן האחרונים שכתבו שכל מקום שאפשר להביא ראיה בזמן מועט, אין מעכבים את הדין לבטלה לתת זמן מרובה, ואפילו בדבר שאין בו הפסד, שזה הוא עינוי הדין[112].

אשה הרה היוצאת ליהרג

אשה הרה היוצאת ליהרג, שכל שלא ישבה על המשבר אין ממתינים לה עד שתלד אלא הורגים אותה כשהעובר במעיה, ונלמד מן הכתוב "ומתו גם שניהם"[113] לרבות את הולד[114], יש מן הראשונים שכתבו הטעם משום עינוי דין לאשה להמתין עד שתלד[115]. בטעם שכאשר ישבה כבר על המשבר ממתינים עד שתלד, עי' לעיל[116]. על הסוברים שאין ממתינים לה עד שתלד משום שעובר ירך אמו, ע"ע עובר.

היוצא ליהרג שצריך להקריב קרבן

היוצא ליהרג, שנתחייב בחטאת או אשם, אם נשחט קרבנו קודם שנגמר דינו, אין הורגים אותו עד שמזים עליו מדם חטאתו ואשמו, אבל אם נגמר דינו ועדיין לא נשחט הזבח, אין ממתינים לו עד שיקריבו עליו קרבנו, שאין מענים את דינו[117].

היוצא ליהרג שחבל באחרים

היוצא ליהרג שחבל באחרים, שנחלקו בו תנאים אם חייב לשלם[118], אמרו בתלמוד שלדעת כולם כיון שנתחייב כבר בהריגה, אין חוזרים ומעמידים אותו בדין על החבלה, שאין לענות את דינו, ולא נחלקו אלא לחייב את יורשיו[119].

מכירת קרקעות של יתומים בשעת הזול

במכירת קרקעות של יתומים כדי לשלם חוב אביהם, שנחלקו ראשונים במקום שמכרו בית דין את הקרקעות בשעה שאין קונים, כגון בשעת מגיפה או מלחמה, ולכך מכרו בזול, שיש סוברים שמכירתם קיימת[120], ויש סוברים שאינה קיימת[121], יש מן האחרונים שכתבו בטעם הדעה הסוברת שמכירתם קיימת, שלא היה לבית דין להמתין עד שתעצר המגיפה ותשקוט המלחמה, אלא למהר לעשות דין לתובע מפני עינוי הדין, והסוברים שמכירתם אינה קיימת, היה להם להמתין, ואין כאן עינוי דין משום שהוא מכת מדינה[122].

בעיר הנדחת

בעיר-הנדחת*, שעיר שיושביה עבדו עבודה זרה אינה נעשית עיר הנדחת עד שיודח רובה[123], אמרו בתלמוד שכל אחד מהעיר שהעידו עליו שעבד עבודה זרה, אין דנים וחובשים אותו וממתינים עם הריגתו כדי לראות אם יימצא שרוב העיר עבדו עבודה זרה וידונו בעונש עיר הנדחת, משום שיש בהמתנה זו עינוי הדין[124]. על מחלוקת האמוראים באופן העמדתם לדין והריגתם, ע"ע עיר הנדחת.

נגמר דינו למיתה קלה ושוב נידון לחמורה

נגמר דינו למיתה קלה, ושוב נידון למיתה חמורה, שבשביל להמיתו בחמורה צריך להלין את דינו עד למחר[125], יש מן האחרונים שצידדו לומר שאין ממתינים עד למחר להמיתו בחמורה, כיון שנגמר דינו למיתה קלה, הרי זה עינוי דין, ואין לעבור על עינוי הדין בשביל ספק מצוה של המתתו בחמורה למחר[126].

איסור הנאה בשור הנסקל

שור שנגמר דינו למיתה, שאסור בהנאה[127], יש מן הראשונים שכתבו שכיון שיש בו מצות הריגה אסור הוא בהנאה כדי שלא יענה את דינו[128].

מכירת שור שנגמר דינו למיתה, שמנגמר דינו אף אם מכרו אינו מכור[129], לסוברים שאינו נאסר בהנאה מחיים[130], כתבו ראשונים הטעם שאינו מכור משום שאסור להשהותו ולענות את דינו[131], אבל אפשר למכור את השור כדי שירכב עליו הקונה עד בית הסקילה או להנות בו מעט עד שעת המתתו או כשבית דין מתעצלים בסקילתו[132]. וביארו אחרונים, שמחמת האיסור לענות את דינו אינו נחשב כעומד ברשות הבעלים לשימושים האסורים בו, ולכן לא חלה המכירה, אך לשימושים המותרים עומד ברשותו וחלה המכירה[133].

שטר טירפא

שטר טרפא* שכותבים ללוקח על המוכר לאחר שבעל חובו של המוכר גבה את חובו מהלוקח[134], כאשר המוכר מסרב להישבע שאין לו נכסים בני חורין, יש מן הראשונים שכתבו שאין מענים דינו של הלוקח, אלא כותבים לו שטר טרפא לגבות ממשועבדים, אחרי שמשביעים אותו שלא פרע[135].

עינוי דין מול ברירת מיתה יפה

החייב מיתת בית דין, שכדי להמיתו באופן הראוי לכתחילה מצד "ברור לו מיתה יפה", כגון החייב שריפה*, שמעיקר הדין אפשר להמיתו בכל מיני שריפות שמחמת האש, אלא שמצד "ברור לו מיתה יפה" צריך להמיתו דוקא על ידי פתילה של אבר[136], במקום שאין הפתילה מצויה, יש מן האחרונים שכתבו שאין מענים את דינו בהמתנה למציאת פתילה, אלא ממיתים אותו בכל מיני שריפה שמחמת אש[137].

גמר דין בלילה

גמר דין בדיני נפשות, שזמנו אינו אלא ביום[138], יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהוא משום עינוי הדין, והיינו שכיון שאי אפשר להמית בלילה[139], אם הגמר דין לא יהיה ביום, יצטרכו להמתין עם ההמתה ויהיה עינוי דין[140], וצידדו לומר שמטעם זה, אם עברו וגמרו הדין בלילה אין הדין בטל, וכן זקן ממרא שאין בו איסור עינוי דין[141], יהיה מותר לגמור דינו בלילה[142].

הערות שוליים

  1. ↑ רש"י סנהדרין לה א ד"ה לידייניה; יד רמה סנהדרין שם
  2. ↑ פסקי רי"ד שם.
  3. ↑ ויקרא יט יח.
  4. ↑ סנהדרין נב ב. וע"ע אהבת ישראל ציון 27. יד רמה שם. ועי' ערול"נ שם לד ב ד"ה והוקע שעינוי דין אינו אלא מדרבנן, ועי' דבר אברהם ח"ב סי' לד אות ח (ד"ה שוב ראיתי) שאילו הערול"נ היה רואה את דברי היד רמה, לא היה מסופק בזה.
  5. ↑ דברים יג ו ועוד. דבר אברהם ח"ב סי' לד אות ב.
  6. ↑ ע"ע חיבי מיתות בי"ד ציון 88.
  7. ↑ דבר אברהם ח"ב סי' לד אות ב.
  8. ↑ עי' סנהדרין לה א.
  9. ↑ עי' ציון 96. דבר אברהם שם.
  10. ↑ רגמ"ה ערכין ז א ד"ה שאין מענין. וע"ע צער בע"ח אם יש איסור צער בע"ח באדם.
  11. ↑ ויקרא יט טו.
  12. ↑ חינוך מ' רלג.
  13. ↑ רמב"ם סנהדרין פ"כ ה"ו; רלב"ג שם; טוש"ע חו"מ יז יא; ר"י פרלא לרס"ג לאוין לט בד' הרס"ג, ועי"ש לאוין פה. ועי' ר"י פרלא לרס"ג מ"ע כא ד"ה אלא דלפי ומנחת יצחק לחינוך שם אות א, בביאור מקור הדבר שענוי הדין הוא בכלל האיסור. וע"ע דיני ממונות ציון 507.
  14. ↑ דבר יהושע (ארנברג) סי' ב אות ג, ע"פ סהמ"צ לרמב"ם ל"ת רעג, וע"ע לא תעשו עול במשפט ציון 38.
  15. ↑ הון עשיר אבות פ"ה מ"ח, והיינו דוקא לסוברים שעינוי הדין הוא אף קודם גמ"ד, עי' ציון 39.
  16. ↑ שמות כב כא. עי' מגן אבות לרשב"ץ אבות פ"ה מ"ח שבציון 29; משנת חכמים יבין שמועה סי' ז אות א, שלסוברים שהאיסור לא תענון מוסב על כל אדם, היינו אף בעינוי דין של הוראת או"ה, עי' ציון 59.
  17. ↑ שם כב.
  18. ↑ מכילתא דרשב"י משפטים דנזיקין פרשה יח.
  19. ↑ ר"י פרלא לרס"ג ל"ת פה, בד' הרמב"ם בהל' דעות פ"ו ה"י ובסהמ"צ לאוין רנו וסמ"ג לאוין ח וחינוך סה, שהלאו "כל אלמנה וכו'" אינו מוסב על עינוי דין.
  20. ↑ שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' רי.
  21. ↑ דברים כב כב.
  22. ↑ עי' ציון 113 ואילך.
  23. ↑ דברים א טז.
  24. ↑ כלי יקר שם.
  25. ↑ מעשה חושב ערכין ז א ד"ה מכלל, שלכן אף בשור הנסקל שייך עינוי דין, עי' ציון 96.
  26. ↑ אבות פ"ה מ"ח; שבת לג א.
  27. ↑ ר"מ היצהרי אבות שם.
  28. ↑ שמות כב כב-כג.
  29. ↑ שם כא. מגן אבות לרשב"ץ אבות שם. ועי' ציון 16.
  30. ↑ דה"ח שם.
  31. ↑ רמב"ן עה"ת ויקרא כה ב; ריקאנטי שם. ושמא הגי' שלפניהם במס' אבות היתה "גלות" במקום "חרב".
  32. ↑ מעשה חושב ערכין ז א ד"ה מכלל, שכ"נ מהגמ' שם לגבי עוברה שיוצאת ליהרג שאין ממתינים לה עד שתלד, ועי"ש שלכאו' לטעם משום צבע"ח, עי' ציון 10, היה מקום לומר שמועיל ריצוי הנידון; דבר יהושע (ארנברג) סי' ב אות ג.
  33. ↑ מעשה חושב שם.
  34. ↑ דבר יהושע שם, ועי' ציון 14.
  35. ↑ עי' ציון 4.
  36. ↑ דבר אברהם ח"ב סי' לד אות ב.
  37. ↑ רש"י סנהדרין לה א ד"ה לידייניה; תוס' מו"ק יד ב נמצא וסנהדרין פט א ד"ה ולא וערכין ז א ד"ה ישבה וריטב"א מו"ק שם ד"ה ת"ש, ע"פ הגמ' סנהדרין לה א; יד רמה שם לה א; מל"מ סוטה פ"ב ה"ז, בד' הרמב"ם סנהדרין פי"ב ה"ד, אולם דבריו צ"ב מהרמב"ם שבציון 39.
  38. ↑ רש"י שם, ועי' ציון הבא; ריטב"א שם.
  39. ↑ רש"י שבת לג א ד"ה עינוי ובפי' לאבות פ"ה מ"ח, ועי' רש"י ערכין ז א ד"ה ישבה ויד דוד סנהדרין לה א ד"ה וליקטליה, בדעתו; רמב"ם הל' סנהדרין פ"כ ה"ו, ועי' הקדמה לפהמ"ש ד"ה וכאשר השלים ופהמ"ש אבות שם; טוש"ע חו"מ יז יא, ועי' באר הגולה שם במקור הדין; רע"ב שם; מרכבת המשנה (אלאשקר) שם; הון עשיר שם, ועי' ציון 15.
  40. ↑ המפרש מו"ק יד ב ד"ה מענה.
  41. ↑ מנוה"מ (אלנקאוה) פי"ג הדין והדיין.
  42. ↑ פני מבין סנהדרין שם ד"ה נמצא, בד' הרמב"ם והרע"ב שבציון 39, ועי"ש ד"ה הן אמת שמ' שחילוק זה אינו מיישב את הסתירה בד' רש"י שבציון 38 עם רש"י שבציון 39. ועי' הג' יד שאול יו"ד סי' רמב בשם השל"ה.
  43. ↑ ע"ע דיני נפשות ציון 41.
  44. ↑ ע"ע דיני ממונות ציון 30.
  45. ↑ פנים במשפט חו"מ סי' יז ס"ק יא (אות כא), בד' רש"י שבציון 38 וציון 39.
  46. ↑ חת"ס נדה מד א ד"ה ומזה נראה, בד' רש"י.
  47. ↑ שיעורי הרי"מ פיינשטיין ערכין ז א (עמ' קיג), שהדין בב"נ הוא רק בירור על החיוב, ותי' בזה מדוע יהודה אמר על תמר שהיתה מעוברת הוציאוה ותישרף (בראשית לח כד), והרי קודם גמ"ד אין עינוי דין ואשה המעוברת החייבת מיתה לא נהרגת עם עוברה, עי' תוס' ערכין שם שבציון 37.
  48. ↑ עי' גמ' סנהדרין לה א שאין דנים בשבת כדי להרוג למחרת משום עינוי דין, ועי' מחזור ויטרי סי' תכח.
  49. ↑ ע"ע מיתת בית דין. יד רמה סנהדרין מו א ד"ה ת"ר. ועי' רמב"ם סנהדרין פי"ב ה"ד: משנגמר דינו אין משהין אותו אלא יהרג ביומו, ומעשה חושב ערכין ז א ד"ה בד"א שמ' מדבריו שבאותו היום משחרית עד הערב אין עינוי דין, אך ק' מהגמ' ערכין ז א שבציון 51 שביוצא ליהרג שאין זבחו זבוח שאין ממתינים להקרבת זבחו.
  50. ↑ מאירי סנהדרין לד ב ד"ה דיני נפשות.
  51. ↑ ערכין ז א, בטעם שהיוצא ליהרג ואין קרבנו זבוח, אין ממתינים להקרבת זבחו, עי' ציון 117.
  52. ↑ ירו' סנהדרין פ"ד ה"ו.
  53. ↑ פני משה שם. ועי' יפה עינים סנהדרין לה א, שלד' הירו' "נגד השמש" אינו מדבר על ביצוע הדין אלא על גמר דין, ולכן לא אמרו שם הטעם כבבלי שבציון 55.
  54. ↑ יד דוד סנהדרין שם ד"ה וליקטליה בד' המפרש מו"ק יד ב ד"ה מענה שכ': לאלתר, ועי' יד דוד שם שלשיטת המפרש הנ"ל שעינוי דין שייך גם קודם גמ"ד (עי' ציון 39), מובן ההוכחה בגמ' שם מ"נגד השמש" שאין דנים בלילה.
  55. ↑ עי' סנהדרין לה א: וליקטליה לאורתא נגד השמש בעינן. חמרא וחיי שם; ערול"נ שם ד"ה ולקטליה.
  56. ↑ חמרא וחיי שם.
  57. ↑ עי' שו"ע חו"מ סי' יז יא וש"ך שם ס"ק יד, ועי' כרם שלמה (האס) לש"ך שם.
  58. ↑ ערוה"ש חו"מ ל כט, ועי' מנחה חדשה מ' עו (דף קצד א) שתמה על ד' הרמב"ם סנהדרין פי"ז ה"ג שאומדים את החייב המלקות ומלקים אותו למחרת, שיש בזה עינוי דין, והרי הוקשו מלקות לדיני נפשות.
  59. ↑ השל"ה מס' שבועות נר מצוה ד"ה לאחר שההוראה, והו"ד בס' משנת חכמים יבין שמועה סי' ז אות א, ובפת"ש יו"ד סי' רמב ס"ק ט. ועי' מכילתא שבציון 17, ועי' משנת חכמים שם, שתלה את השאלה אם באו"ה יש עינוי דין במח' הראשונים אם איסור לא תענון הוא בכל אדם או רק באלמנה. ועי' מצודת דוד על קיצור שו"ע סי' כ, שמורה הוראה שנשאל שאלה באמצע חזרת הש"צ, שיש לו להשיב מיד, שמא זמן השאלה נחוץ ויש בזה משום עינוי דין.
  60. ↑ מהרש"ם ח"ב סי' רי, ועי' דבריו שבציון 20 שהמכילתא שבציון 17 אינה אלא מילי דחסידות.
  61. ↑ חשבונות של מצוה מ' סה, ע"פ חולין מו א.
  62. ↑ ע"ע ראית נגעים.
  63. ↑ פי' הראב"ד לתו"כ תזריע פרק ב אות ה.
  64. ↑ ע"ע כפה ציון 314, ושם שיש חולקים.
  65. ↑ צמח דוד (ר"ד רפפורט) סי' קצו, וצ"ב מדוע נצרך לטעם שהכיפה היא כמיתה, ולא נאמר שבכיפה מצד עצמה יש עינוי דין.
  66. ↑ עי' תוס' רעק"א למשניות שבת פ"ז אות פט.
  67. ↑ עי' סנהדרין פט א. משאת המלך סי' תקלו.
  68. ↑ עי' ציון 104 ואילך.
  69. ↑ משאת המלך שם.
  70. ↑ עי' הכתב והקבלה דברים יז יג, בהמתנה עד הרגל בעונשו של זקן-ממרא (ע"ע ציון 214), שיש בה עינוי דין לכתחי' ובזאת תהיה כפרתו, ועי' ציון 84.
  71. ↑ עי' גמ' ערכין ז א, ועי' ציון 119.
  72. ↑ עי' גמ' שם, ועי' ציון 113 ואילך. ועי' ציון 115.
  73. ↑ עי' לבוש חו"מ סי' יג א, בעינוי לתובע, ותשו' חו"י סי' כא וכג בעינוי דין בין לתובע ובין לנתבע.
  74. ↑ חת"ס נדה מד א ד"ה ומזה.
  75. ↑ ערכין ז א.
  76. ↑ ע"ע עובר.
  77. ↑ ע"ע הנ"ל.
  78. ↑ חת"ס שם.
  79. ↑ ע"ע עשה דוחה לא תעשה.
  80. ↑ ע"ע הנ"ל. תוס' יבמות ה ב ד"ה כולה.
  81. ↑ ע"ע זקן ממרא ציון 221.
  82. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 214 ושם ציון 223 שכן הלכה. ועי' אוה"ח דברים טז יח בטעם שמצווים להעמיד בי"ד בכל עיר ועיר, ולא יסמכו על בי"ד שבלשכת הגזית, כדי שלא יהיה עינוי דין עד שיעלו לירושלים.
  83. ↑ הכתב והקבלה דברים יז יג; דברי שאול עדות ביהוסף הל' עדות פי"ח ה"ז.
  84. ↑ הכתב והקבלה שם. ועי"ש בטעם שאין דנים זקן ממרא בער"ש ובשבת, אע"פ שאין בו איסור עינוי דין, ועי' דב"א ח"ב סי' לד שבציון 142. ועי' כת"ס עה"ת דברים פ' עקב על הכתוב וידעת כי כאשר ייסר איש בנו וכו'.
  85. ↑ ע"ע זקן ממרא ציון 222.
  86. ↑ דברים יג ט.
  87. ↑ דברי שאול עדות ביהוסף עדות פי"ח ה"ז.
  88. ↑ תוס' מכות ב א ד"ה כל הזוממין.
  89. ↑ ע"ע שור הנסקל.
  90. ↑ ע"ע שור המועד.
  91. ↑ ע"ע אומד ציון 63.
  92. ↑ ב"ק צ ב- צא א.
  93. ↑ עי' ב"ק צא א: אפי' תימא ר"ע הכא במ"ע כגון שברח וכו'. רמב"ם נז"מ פי"א ה"ז.
  94. ↑ ע"ע שור המועד.
  95. ↑ מ"מ ולח"מ נז"מ פי"א ה"ז, בד' הרמב"ם שם, בביאור הגמ' שם.
  96. ↑ עי' תוס' סנהדרין עט ב ד"ה בשור וערול"נ שם בדעתם; ראב"ד שם ה"ח, ועי' ראב"ד בשטמ"ק ב"ק שם; כס"מ ה"ז בד' הרמב"ם.
  97. ↑ כס"מ שם, שנגמר דינו ביום ובלילה שאחריו השביח ברדייתו.
  98. ↑ עי' ציון 4 בטעם האיסור של עינוי דין, ועי' מרכבת המשנה (חעלמא) נז"מ פי" ה"ח בטעמו של הרמב"ם שאין בבהמה עינוי דין, שאין בה דעת להצטער.
  99. ↑ עי' סנהדרין ב א. ראב"ד בשטמ"ק ב"ק צא א; רשב"א שם מד ב ד"ה מכרו; יש"ש שם פ"ח סי' לז.
  100. ↑ יש"ש שם.
  101. ↑ דבר אברהם ח"ב סי' לד אות ב, ועי' ציון 5, ועי' חולין קלט א שאף בבע"ח שייך "ובערת הרע מקרבך".
  102. ↑ מ"מ נז"מ פ"י ה"ז בד' הרמב"ם שם
  103. ↑ מעשה חושב ערכין ז א ד"ה מכלל.
  104. ↑ ע"ע דיני נפשות ציון 42 ואילך.
  105. ↑ ע"ע הלנת הדין.
  106. ↑ סנהדרין לה א ורש"י; רמב"ם סנהדרין פי"א ה"ב.
  107. ↑ תוס' ביצה לו ב ד"ה והא וסנהדרין לה א ד"ה ליגמריה, ע"פ הגמ' סנהדרין שם.
  108. ↑ ע"ע זבל"א.
  109. ↑ לבוש חו"מ סי' יג א.
  110. ↑ שם ב.
  111. ↑ עבודת הגרשוני סי' קח.
  112. ↑ לבוש חו"מ סי' טז ב.
  113. ↑ דברים כב כב.
  114. ↑ משנה ערכין ז א וגמ' שם; רמב"ם סנהדרין פי"ב ה"ד.
  115. ↑ תוס' שם ד"ה ישבה; רמב"ם שם; ר"ן חולין (יט א מדפי הרי"ף ד"ה ולענין). ועי' אור גדול למשניות ערכין פ"א מ"ד שהקשה מדוע צריך ללמוד מהכתוב שאין ממתינים, הרי לגבי היוצא ליהרג שחבל באחרים אמרו מסברא שמשום עינוי הדין פטור מלשלם, עי' ציון 119, וסיים: ויש לחלק, וצ"ע, ושמא יש לחלק בין מניעת האפשרות לגבות את הנזק, לבין הפסד בידים של הולדות.
  116. ↑ ציון 77.
  117. ↑ בריתא ערכין ז א; רמב"ם סנהדרין פי"ב ה"ה ושגגות פ"ג הי"ב. ועי' מק"ד קדשים סי' יד ס"ק ז, שאף שאין הכפרה נשלמת אלא עד אחר אכילת הכהנים, א"צ להמתין לאכילה, אלא כשהכהנים אוכלים הכפרה חלה למפרע.
  118. ↑ תוספ' ב"ק פ"ט.
  119. ↑ עי' ערכין ו ב- ז א. וע"ע חובל ציון 282 ואילך וע' מלוה על פה וע' מלוה הכתובה בתורה.
  120. ↑ תשו' הרשב"א ח"ד סי' קנט, הובא בב"י חו"מ סי' קט וברמ"א שם ג בשם י"א (הא'), וע"ע נכסי יתומים.
  121. ↑ תשו' הרשב"ץ ח"א סי' נב, הובא בב"י שם וברמ"א שם ג בשם וי"א.
  122. ↑ לבוש שם.
  123. ↑ ע"ע עיר הנדחת.
  124. ↑ סנהדרין קיב א, ועי' ערול"נ שם בטעם שלא יתחילו את דינם וימתינו עם הגמר דין, לסוברים שקודם גמר דין אין עינוי דין, עי' ציון 37.
  125. ↑ ע"ע הלנת הדין.
  126. ↑ אבנ"ז חו"מ סי' עה.
  127. ↑ ע"ע שור הנסקל.
  128. ↑ חי' הר"ן סנהדרין עט ב ד"ה רשב"ל.
  129. ↑ ע"ע שור הנסקל. ב"ק מה א.
  130. ↑ ע"ע הנ"ל. ד' ר"ת בתוס' ב"ק מה א ד"ה מכור וזבחים ע ב ד"ה אפילו.
  131. ↑ תוס' ב"ק שם.
  132. ↑ תוס' סנהדרין פ א סוד"ה בשור (עט ב) וזבחים עא א סוד"ה אפילו (ע ב).
  133. ↑ דברי יחזקאל סי' לה ס"ק ד.
  134. ↑ ע"ע טרפא.
  135. ↑ יד רמה ב"ב קסט ב שטד אדרכתא אמשעבדי.
  136. ↑ ע"ע שריפה.
  137. ↑ מנ"ח מ' רסא אות א.
  138. ↑ ע"ע גמר דין ציון 93 ואילך.
  139. ↑ ע"ע מיתת בית דין
  140. ↑ דב"א ח"ב סי' לד אות ג, בד' ר"ח סנהדרין לח א ד"ה והוקע ויד רמה שם, שנצטרכו לומר שהוקעה היינו המתה כדי להוכיח שגמ"ד אינו אלא ביום, ומ' שהגמ"ד תלוי בזמן ההמתה, ועי' מאירי שם לד ב ד"ה דיני נפשות.
  141. ↑ עי' ציון 86 ואילך.
  142. ↑ דב"א שם, ועי' הכתב והקבלה שבציון 84.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:ענוי_הדין&oldid=151947"