אנציקלופדיה תלמודית:עיקול

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־10:24, 16 ביוני 2022 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - עיכוב נכסי לווה, או נתבע, בידי בית-דין*, כשיש חשש שהממון יופסד, ועי...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - עיכוב נכסי לווה, או נתבע, בידי בית-דין*, כשיש חשש שהממון יופסד, ועיכוב הנכסים בידי המלווה או התובע.

עיקול במקום אמתלא

הלווה לזמן, ובתוך הזמן ראה המלוה שהלווה מבזבז נכסיו, ואין לו אלא מטלטלין בלבד - שאילו היו לו קרקעות, אם מוכרן ומבזבז דמיהן לא היה נפסד המלוה בכך, שהרי טורפם[1] - ויש לחוש למלוה להפסד חובו, ותובע את שלו, נחלקו בו גאונים וראשונים: א) יש סוברים שאין בית-דין* נזקקים לו עד שיגיע זמנו[2], שלא מצינו בתלמוד למי שאינו מתחייב עדיין כלום שנעמיד ממונו בבית דין משום חשש שמא יזכו אחרים בממונו[3], ומלוה להוצאה ניתנה, שעל דעת זה הלווה לו, שאם ימצא ממה לגבות בזמנו יגבה, ואם לא יפסיד[4], ואין כח ביד המלווה לתבוע חובו קודם זמנו ולא לבית דין לעכב דבר משלו[5], שיכול הלווה לומר: מה לי ולך, ומה אני חייב מן הדין[6], ולא ניתנה מלוה להתבע קודם זמנה כלל[7]. ואפילו רוצה הלווה לילך למדינת הים וזמן החוב קרוב, ואינו יכול לבוא משם קודם הזמן, אין בית דין נזקקים לו[8]. ב) ויש סוברים שאם רואה הדיין אמתלא שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן, מצווה הדיין לעכב ממון הנתבע עד שיגיע זמן השטר[9], שבית דין נזקקים למלוה ועושים עם הלווה שיתן בטחון למלוה כדי שימצא לגבות חובו[10]. וכן הבא לפני בית דין ואומר יש לי תביעה על פלוני ומצאתי לנכסיו במקום ידוע, ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ולא אמצא מקום לגבות ממנו החוב, ומבקש שיעכבו בית דין הנכסים עד שיתברר תביעתו, אם רואה הדיין אמתלא בדברי התובע, מצווה הדיין לעכב ממון הנתבע עד שיברר התובע תביעתו[11]. והמבזבז נכסיו או רוצה ללכת מן העיר תוך זמן החוב, יכול המלווה לעכב עליו שיניח נכסים כדי פירעון, כדי שלא יהא כל אחד לווה מחבירו ומבזבז נכסיו או הולך למדינת הים, ונמצא נועל דלת בפני לווים[12]. והוא הדין בכל מקום שנראה לבית דין לעכב מעות הנתבע[13], כגון שנראה להם שלא יוכל הדיין לכופו לדין[14], וכדומה לו[15].

במה דברים אמורים, כשיש לו שטר[16], שאז הוא יכול להוציא מחבירו, שאף אם יטעון הלווה נגד השטר, ישבע זה על שטרו ויטול, משום כך מעקלים על פיו[17] - לסוברים כן[18] - וכן הדין אם יש לו כתב ידו בנאמנות[19], גם כן יכולים לעקל[20], מה שאין כן כשאין בידו שטר[21], שהכל מודים שאין מעקלים[22], שהרי הלווה יכול להשבע שבועת-הסת* ולפטור ממנו[23], שיכול הלווה לטעון לא היו דברים מעולם, או פרעתי[24], שאפילו הלווהו בעדים* אין צריך - לסוברים כן, וכן הלכה[25] - לחזור ולפורעו בעדים[26]. היה החוב בעל פה, והלווה מודה לו או ידוע ונתברר לבית דין, מעקלים על פיו[27].

לסוברים שהלווה לזמן, ובתוך הזמן ראה המלוה שהלווה מבזבז נכסיו, ואין לו אלא מטלטלין בלבד, אם רואה הדיין אמתלא בדבריו, מעקל ממון הנתבע[28], נחלקו גאונים ראשונים ואחרונים במקור החיוב: יש מהגאונים וראשונים אחרונים סוברים שתקנת חכמים היא[29], באדם שמפסיד נכסיו של חבירו, משום השבת-אבדה*[30], או שלא יהא כל אחד לווה מחבירו ומבזבז נכסיו או הולך למדינת הים[31], ונמצא נועל דלת בפני לווים[32], ומשום כך עושים תקנה למלווה שלא יפסיד[33]. ויש מהראשונים ואחרונים סוברים שדין גמור הוא שחייב אדם להציל עשוק מיד עושקו, בכל התחבולות שיכול לעשות[34], שמלבד התקנה משום נעילת דלת[35], כמו שאיסור הוא למלוה לנגוש הלוה, כך אסור ללווה לכבוש ממון המלוה, ודין תורה הוא להציל העשוק[36].

להלכה כתבו הפוסקים שמי שיש לו שטר על חבירו לזמן, ובא בתוך הזמן לבית דין ואמר: מצאתי מנכסי פלוני ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ממני ולא אמצא מקום לגבות חובי, אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן, מצוה על הדיין לעכב הממון עד שיגיע זמן השטר[37], ואף על פי שמהתלמוד נראה עיקר כדעה החולקת[38], וכן נראה מסברא*[39], נתפשט המנהג שבית דין מעכבים המעות במקום אמתלא[40], והוא הדין בכל מקום שנראה לבית דין לעכב מעות הנתבע[41], יכולים לעכבו לפי ראות עיניהם[42].

הלווה לזמן, ובתוך הזמן ראה המלוה שהלווה מבזבז נכסיו, ואין לו אלא מטלטלין בלבד, אף לסוברים שאין בית דין נזקקים לו[43], מכל מקום אם קדם ותפס, כתבו ראשונים שאין מוציאים מידו, ועל כך ע"ע תפיסה.

עיקול שלא במקום אמתלא

כתבו ראשונים ואחרונים שעל ידי שהנהיגו בית-דין* לעכב במקום שיש אמתלא, נשתרבב המנהג ונתפשט לעכב ולצוות אפילו היכן שאין אמתלא יפה בדברי המעכב והמעקל[44], ודינים אלו תלויים במנהג ולפי ראות עיני הדיינים[45]. ויש מהאחרונים שכתבו שאפשר שיש זמנים ומקומות שנתפשט המנהג כן, אבל המנהג שלא לעכב על טענה בלבד[46], ואין שומעים לעכב כי אם בראיית שטר או פסק דין, או עדות או אמתלא שהוא חייב לו, ולא בתביעה וערעור בלבד[47].

כשהנכסים הולכים לטמיון שלא מחמתו

במה דברים אמורים, שמעקלים נכסי הלווה או הנתבע - לסוברים כן[48], וכן הלכה[49] - במי שרוצה להבריח נכסיו ולאבדם מידו ודעתו להעשיק המלווה[50], או שרוצה לילך למדינת הים, ואם כן ידוע שלא יוכל לגבות חובו[51], או שמבזבז נכסיו[52], דהיינו שמפזרם שלא כדת[53], שמייתר בהוצאותיו שלא לצורך, לפזר בדרך המותרות[54], אבל אם אין מבזבז, אלא שמן השמים לא ריחמו עליו, וירד עליו גלגל החוזר בעולם, והוא הולך בתומו, נחלקו הדעות: יש סוברים שאם רואים בית דין שלעת הזמן הכתוב בשטר לא יהיה יכולת בידו לשלם, אפילו במטלטלים, יכול המלוה לעכב ביד בית דין על מה שנמצא ביד הלווה עכשיו מנכסיו, ואפילו קודם הזמן[55]. ויש סוברים שאם הוא הולך בתומו אסור לתובעו קודם זמנו[56]. אם משום שאסור לתבוע קודם זמנו[57], ומאחר שאין בידו לנגוש אותו לעת עתה, אם כן אין כח בידו לעכב ממונו[58]. או משום שרק במזבז נכסיו - או מבריחם, או רוצה לילך למדינת הים - שהוא אדם רע שמפסיד ממון אחרים ניתן להציל ממון חבירו[59]. או משום שהרבה סוברים שאסור לבית דין לעקל ממון[60], וכדבריהם נראה עיקר בתלמוד[61], ולמרות שהסכימו כל האחרונים ונתפשט המנהג כן, מכל מקום אין לך בו אלא חידושו[62].

כשאין ודאות שיתחייב

שותפים* שהיו במקום אחד, והיו הגוים אנשי המקום מעלילים עליהם באומרם שלקחו שלהם, ורוצה אחד מהשותפים לעקור מהמקום, והשני אינו רוצה, אינו רשאי לעקל ממון חבירו העוקר, כדי שלא יפול כל משא הממון עליו, שלא אמרו שמצוה על בית דין לעקל הממון - לסוברים כן[63], וכן הלכה[64] - היכן שהלווה ודאי חייב, אבל שם מי יאמר שיתחייב[65].

הודעה לנתבע

כשנראה לבית דין לעכב המעות, צריכים להודיע לנתבע[66], ועל התובע לפרוע הוצאות השליח[67], כפי הדין במלוה שבא ליפרע בשטר מקויים שבידו, שלא בפני לווה[68].

כשהתובע והנתבע דרים בעיר אחרת

היה הנתבע מעיר אחרת ויש לו מעות בעיר התובע, ונראה לבית-דין* שמן הראוי לעקל מעותיו של הנתבע, ואנו יודעים שהנתבע מסרב לדין, התובע יכול לעכב ממון הנתבע בכל מקום שהוא עד שהנתבע יעמוד למשפט בלי דיחוי[69]. אבל אם נראה לבית דין שהנתבע יציית לדין בעירו ואינו אדם אלים, לא יעכבו לו מעותיו אף על פי שהם בעיר התובע, אלא ילך התובע אחר הנתבע[70].

רצה התובע לעכב ממון הנתבע, ואין אנו יודעים אם יש ממש בתביעתו - ואין אנו יודעים אם הנתבע יציית לדין[71] - אינו יכול לעכב ממון חבירו, אלא התובע ילך אחר הנתבע ויתבע אותו במקום אשר הוא שם, או במקום הממוצע שהנתבע שייך לשם, שאם לא תאמר כן לא הנחת חיים לכל בעלי בתים שיש להם פקדונות במקומות אחרים, שיעמדו עליהם אנשים ריקים ופוחזים ויעכבו את שלהם במקומות אחרים, והעשיר קודם שילך אחריו לדין במקום שהפקדון לשם יעשה פשרה עם זה[72].

מי שהיה דר בעיר עם המלוה, ויצא משם והניח ממונו בעיר שיצא משם, יכולים התובעים לכופו לדון עמהם בעירם, שלא יהא כל אחד ואחד לוה והולך למדינת הים. ובית דין מודיעים לו תחילה[73], שאם לא יבוא יעכבו לו ממונו[74].

חילוט הממון

עיקלו בית-דין* הממון, והודיעו לנתבע[75], ואין בא לבית דין, כתבו ראשונים שאין מחלטים הממון לתובע עד שיבוא הנתבע לפנינו ויתחייב בדין[76], ומעכבים ממון הנתבע עד שיברר התובע תביעתו[77], שאפילו מי שנתחייב ועמד בדין כבר כמה יגיעות יש קודם שירדו בית דין לנכסיו[78], או עד שיעמיד לו ערבות מספיק שישלם חובו[79]. ואם היה שטר מקויים בידו, מעכבים הממון עד שיגיע זמן השטר[80].

לסוברים שכשאין אמתלא יפה בדברי המעקל, אין בית דין מעקלים הממון[81], כתבו אחרונים שמכל מקום לפעמים באיזו אמתלא מעכבים ליום או ליומים עד שילך ויעמוד עמו לדין ואם יתעצל ולא ילך לדין פוטרים את מי שיש בידו מנכסיו שיתן לו ולא יחוש למעכב[82].

שטר שאינו מקויים

לסוברים - וכן הלכה[83] - שהלווה לזמן, ובתוך הזמן ראה המלוה שהלווה מבזבז ומפקיר את נכסיו, ואין לו אלא מטלטלין בלבד, אם רואה הדיין אמתלא בדבריו, מעקל ממון הנתבע[84], אם היה בידי המלוה שטר ואינו מקויים[85], מעכבים המעות על ידו עד שיקיימו ויטול בשבועה[86].

טענת הערב

לסוברים - וכן הלכה[87] - שהלווה לזמן, ובתוך הזמן ראה המלוה שהלווה מבזבז ומפקיר את נכסיו, ואין לו אלא מטלטלין בלבד, אם רואה הדיין אמתלא בדבריו, מעקל ממון הנתבע[88], אף אם אמר הערב* על הלווה שמבזבז נכסיו, מעקלים בית הדין נכסי הלווה[89].

עיכוב בערכאות

במקום הפסד, כגון שעד שילך לבית הדין הלה עושה צרכו במעותיו ולא יהא לו במה לפרוע, כתבו אחרונים שיכול לקדם ולעכב ממון הלווה על ידי ערכאות* במודעא* לסדר אחר כך טענותיו לפני דייני ישראל, שבמקום הפסד הכל מודים שעבד-איניש-דינא-לנפשיה*, ודוקא בחפץ מבורר, שאז מותר לו לדון בו בערכאות במקום הפסד, אבל שלא במקום הפסד, אסור לעכב בערכאות ממון הלווה[90].

עיקול יחיד

כתבו ראשונים שתקנת - וחרם*[91] - הקדמונים, שגזרו שלא יעקל אדם פקדון חבירו או הלוואתו בשביל תביעתו[92]. ויש שכתבו כן דוקא על ספרים, שיש חרם של קדמונים - או תקנת הקהילות[93] - שלא לעכב ספרים הנפקדים אצלו בשביל שום תביעה שיש לו על המפקיד[94], או שיש מקומות שנוהגים שלא לעקל ולעכב הספרים השאולים להם, אפילו במקום שחייבים להם ממון[95]. וכתבו ראשונים שיש מקומות שאין נוהגים בזה[96], וכן כתבו ראשונים בדעת גאונים שמותר ליחיד לעקל ממון חבירו שהפקיד אצלו בשביל תביעה שיש לו[97], ושיש מהראשונים שנתרעמו על התקנה שלא לעקל הפיקדון[98]. ויש מהראשונים שתיקנו שלא לעכב כל פקדונות, רק מלמד תינוקות יכול לעכב ספר שלומד שלומדים בו[99], אבל שאר דברים הרי הוא כשאר כל אדם[100]. ויש שכתבו על התקנה שלא לעקל ספרים השאולים להם, שהוא דוקא במלמדי תינוקות, שלא יעכבו הספרים אם לא בשכר לימודם[101], אבל אדם אחר יכול לעכב, אפילו הנשאלים לו, מחמת תביעתו שיש לו על בעל הספר, וכל שכן שאר חפצים[102]. וכתבו ראשונים שנהר נהר ומסלולו ("נהרא נהרא ופשטיה")[103], ומקומות מקומות יש[104].

להלכה כתבו הפוסקים שיש מקומות שיש תקנה שלא לעכב אחד של חבירו הבא לידו דרך שאלה או פקדון[105], או מלמד בספרים שלומד עם הנערים, ואפילו במקום שיש תקנה זו, מכל מקום המלמד יוכל לעכב הספר בעד שכירות הלימוד[106].

כשיש פסק דין והממון ביד אחר

מי שיש לו פסק דין על חבירו - והיה ממונו ביד אחר[107] - כתבו ראשונים שהמנהג שמעכב ממונו עם שליח הקהל[108].

הערות שוליים

  1. ע"ע שעבוד. בעה"ת שט"ז ח"ג ס"א.
  2. תשו' הרמב"ן בשו"ת הרמב"ן סי' כה ובעה"ת שם ושו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף קיא; עי' תשו' הרמב"ן בשו"ת הרמב"ן שם, בד' תשו' רב נטרונאי גאון שהובאה בשו"ת הרמב"ן שם; עי' בעה"ת שם, בד' רב יהודאי גאון; שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתקח, והובא בשו"ת ריב"ש סי' קט, והסכים לו, לפי ד"מ או"ח סי' עג סק"ד (הב') וגידו"ת שם; טור חו"מ סי' עג סט"ו, בשם הרמב"ן, ובד' רב יהודאי גאון.
  3. תשו' הרמב"ן שם ושם ושם.
  4. בעה"ת שם, לצד זה.
  5. שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' נז, בד' רמב"ן ורשב"א.
  6. שו"ת מהרשד"ם שם סי' שצב, בד' הרמב"ן.
  7. שו"ת הרמ"ע מפאנו סי' פט, בד' בה"ג ורמב"ן ורשב"א וריב"ש. עיי"ש ראיה לזה מכתובות קי א.
  8. עי' תשו' הרמב"ן בשו"ת הרמב"ן שם ושו"ת הרשב"א שם.
  9. עי' רא"ש ב"ק פ"א סי' ה, בסתם, ובד' הגאון שבציון 29 ואילך ותשו' הרי"ף, ושו"ת הרא"ש כלל צז סי' ד, בסתם, ובד' הגאונים שבציון הנ"ל ואילך ותשו' הרי"ף; עי' טור שם סי"ז, בשם הרא"ש.
  10. שו"ת מהרשד"ם שם סי' נז, בד' רי"ף ורא"ש.
  11. רא"ש שם ושם.
  12. תשו' הרי"ף בנמוק"י ב"ב קלט א (סה א), ועי' תשו' הרי"ף בשו"ת הרמב"ן ובעה"ת שם ורא"ש שם.
  13. תה"ד פסקים סי' סד, לפי ד"מ חו"מ סי' עג סק"ג.
  14. עי' תה"ד שם; ד"מ שם, בשמו.
  15. ד"מ שם, בשם תה"ד.
  16. ע"ע מלוה בשטר.
  17. סמ"ע סי' עג סק"ל, בד' שו"ע שבציון 37; עי' ש"ך שם ס"ק לג ואורים שם ס"ק לח, בשמו; באה"ט שם ס"ק כה, בשם סמ"ע.
  18. עי' ציון 9 ואילך.
  19. ע"ע מלוה בשטר.
  20. אורים שם.
  21. ע"ע מלוה על פה. סמ"ע שם, בד' שו"ע שבציון 37; עי' ש"ך שם ואורים שם, בשמו.
  22. עי' סמ"ע שם; עי' ש"ך שם ובאה"ט שם, בשמו.
  23. עי' סמ"ע שם; עי' באה"ט שם, בשמו.
  24. עי' אורים שם, בשם הסמ"ע.
  25. ע"ע עדים.
  26. עי' סמ"ע שם; עי' באה"ט שם, בשמו.
  27. עי' באה"ג שם סק"ג.
  28. עי' ציון 9 ואילך.
  29. עי' תשו' הרי"ף בנמוק"י ב"ב קלט א (סה א); רא"ש ב"ק פ"א סי' ה, בשם הגאון, ושו"ת הרא"ש כלל צז סי' ד, בשם הגאונים; לבוש חו"מ סי' עג ס"י; בהגר"א שם ס"ק לב.
  30. רא"ש ב"ק שם, בשם הגאון, ושו"ת שם, בשם הגאונים.
  31. תשו' הרי"ף שם.
  32. תשו' הרי"ף שם; לבוש שם.
  33. עי' בהגר"א שם.
  34. רא"ש שם ושם; עי' יש"ש ב"ק פ"א סי' כ.
  35. עי' ציון 32 ואילך.
  36. עי' יש"ש שם.
  37. שו"ע חו"מ עג י; לבוש שם. ועי' ב"י שם סט"ו הטעם, שכיון שהרי"ף והרא"ש מסכימים לדעה א' ומסתבר טעמם, נוקטים כן, עיי"ש שכ"פ בתשו' והסכימו עימו חביריו, ועי' שו"ת אבקת רוכל סי' קסב. ועי' שו"ת מבי"ט ח"ב סי' ריג, שאע"פ שהרמב"ן ורב יהודאי גאון חלוקים על הרי"ף והרא"ש נוקטים כמותם. ועי' ש"ך שבציון 62, שכ"ה הסכמת האחרונים. ועי' שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' נז.
  38. עי' ציון 3. עי' ש"ך שם.
  39. עי' שו"ת מהרשד"ם שם סי' שצב.
  40. עי' שו"ת הרמ"ע מפאנו סי' פט; עי' ש"ך שבציון הנ"ל.
  41. רמ"א שם; לבוש שם.
  42. לבוש שם.
  43. עי' ציון 2 ואילך.
  44. תה"ד סי' שה; עי' ד"מ חו"מ סי' עג סק"ז, בשמו; עי' שו"ת מהרי"ק שורש קט: אפשר שנתפשט המנהג; עי' רמ"א בשו"ע שם י, וסמ"ע שם ס"ק לב.
  45. ש"ך שם ס"ק לג.
  46. עי' שו"ת מבי"ט ח"ב סי' לג.
  47. שו"ת מבי"ט שם.
  48. עי' ציון 9 ואילך.
  49. עי' ציון 37 ואילך.
  50. עי' רא"ש שבציון 11; יש"ש ב"ק פ"א סי' כ.
  51. עי' תשו' הרי"ף שבציון 12; יש"ש שם.
  52. עי' תשו' הרי"ף שבציון הנ"ל; עי' שו"ע שם י; יש"ש שם; עי' לבוש שם.
  53. אורים שם ס"ק לט.
  54. יש"ש שם, ע"פ כתובות סז ב וב"ב יא א.
  55. יש"ש שם, בד' שו"ת מהרי"ק שורש קט, ודחה; עי' שו"ת מבי"ט ח"ב סי' ריג; כ"מ משו"ת רמ"ע מפאנו סי' נא.
  56. יש"ש שם; ש"ך שם ס"ק לד, בשמו, והסכים לו; אורים שם, בשם יש"ש וש"ך.
  57. עי' מכות ג ב. יש"ש שם, ועי' ש"ך שם, שדחה הראיה.
  58. יש"ש שם.
  59. עי' אורים שם.
  60. עי' ציון 2 ואילך.
  61. עי' ציון 3. עי' ש"ך שם.
  62. ש"ך שם.
  63. עי' ציון 9 ואילך.
  64. עי' ציון 37 ואילך.
  65. עי' שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' קנא.
  66. עי' שו"ת מהרי"ק שורש קמד; רמ"א בשו"ע חו"מ עג י; לבוש שם.
  67. עי' שו"ת מהרי"ק שם.
  68. ע"ע מלוה בשטר. עי' רמ"א שם; עי' לבוש שם.
  69. עי' תה"ד סי' שה ופסקים סי' סד; עי' שו"ת מהר"י וייל סי' קנה, ע"פ רא"ש ב"ק פ"א סי' ה.
  70. עי' תה"ד פסקים סי' סד; עי' שו"ת מהר"י וייל שם וסי' לד; רמ"א בשו"ע חו"מ עג י; לבוש שם.
  71. עי' שו"ת מהר"י וייל סי' קנה. ועי' רמ"א בשו"ע חו"מ עג י ולבוש שם, שמ' קצת, שאם אין ידוע אם יציית, מעכבים בעיר התובע, וצ"ב.
  72. שו"ת מהר"י וייל שם.
  73. עי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף קמט; רמ"א בשו"ע חו"מ עג י; לבוש שם.
  74. עי' שו"ת הרשב"א שם; לבוש שם.
  75. עי' ציון 66 ואילך.
  76. עי' שו"ת מהרי"ק שורש קט, והובא בב"י חו"מ סי' עג סי"ח; ב"ח שם סט"ו; באה"ג שם סק"ו, בשמו.
  77. רא"ש ב"ק פ"א סי' ה ושו"ת הרא"ש כלל צז סי' ד.
  78. שו"ת מהרי"ק שם.
  79. עי' לבוש שם.
  80. עי' רא"ש שם ושם; עי' שו"ע שם י; עי' לבוש שם; עי' ב"ח שם (ובאה"ג שם, בשמו).
  81. עי' ציון 46 ואילך.
  82. שו"ת מבי"ט ח"ב סי' לג.
  83. עי' ציון 37 ואילך.
  84. עי' ציון 9 ואילך.
  85. ע"ע קיום שטרות.
  86. ש"ך חו"מ סי' עג ס"ק לג, ע"פ רא"ש ב"ק פ"א סי' ה; עי' אורים שם ס"ק לח ובאה"ט שם ס"ק כה, בשם ש"ך.
  87. עי' ציון 37 ואילך.
  88. עי' ציון 9 ואילך.
  89. באה"ג חו"מ סי' עג סק"ד, ע"פ שו"ע שם קלא ג.
  90. עי' שו"ת הרמ"ע מפאנו סי' נא.
  91. כלבו סי' קטז; שו"ת מהר"ם מר"ב (ד"פ) סי' אלף כב; תשו' רבינו שמשון בתשומי"י משפטים סי' כא; באה"ג יו"ד סו"ס שלד, שהוא חרם ר"ת בצירוף שאר רבנים.
  92. תשו' ר"ת בס' הישר (התשובות) סי' לד; עי' ראבי"ה בשם תשו' ר"ת במרדכי ב"מ רמז שפט ותשומי"י שם סי' א; עי' שו"ת מהר"ם מר"ב שם וסי' קנג; עי' כלבו שם. וע"ע חרם דרבנו גרשום, בנספח ציון 83 ואילך.
  93. ע"ע תקנות הקהלות. עי' שו"ת מהר"ם מר"ב (ד"ק) סי' קמד.
  94. מחז"ו סי' תקעו; עי' שו"ת מהר"ם מר"ב שם.
  95. ראבי"ה שם ושם.
  96. עי' ראבי"ה במרדכי שם ותשומי"י שם, בתחי' דבריו, שהביא המנהג שבציון הקודם, בשם יש מקומות. ועי' שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' שפז, שמוכח שבמקומו ל"נ כן.
  97. עי' תה"ד סי' שה, בד' מרדכי בשם גאון (והיינו לכאו' מרדכי שם רמז תט, בשם רב עמרם גאון).
  98. עי' שו"ת מהר"ם מר"ב (ד"ק) שם, בשם מור' ה"ר יוסף זצ"ל במז"ל.
  99. עי' מחז"ו שם: הוסיף (ולכאו' חסר: ר"ת, עי' להלן); עי' כלבו שם: ור"ת הוסיף; עי' שו"ת מהר"ם מר"ב (ד"פ) סי' קנג: והוסיף ר"ת, וסי' אלף כב: ורבינו יעקב הוסיף; עי' באה"ג שם, שהוא חרם ר"ת בצירוף שאר רבנים. וע"ע הנ"ל ציון 86.
  100. עי' מחז"ו שם; שו"ת מהר"ם מר"ב שם סי' קנג; עי' שו"ת מהר"ם מר"ב שם סי' אלף כב.
  101. ראבי"ה במרדכי שם רמז שפט ותשומי"י שם, בשם יש נוהגים.
  102. תה"ד שם, בד' המרדכי שבציון הקודם.
  103. ראבי"ה במרדכי שם ותשומי"י שם; תה"ד שם, ע"פ מרדכי שם. וע"ע מנהג.
  104. תה"ד שם, ע"פ מרדכי שם.
  105. עי' רמ"א בשו"ע חו"מ עב יז; עי' לבוש שם, בשמו.
  106. רמ"א שם; לבוש שם, בשמו.
  107. עי' שו"ת מהרי"ק שורש קט, בשאלת השואל.
  108. עי' שו"ת מהרי"ק שם, בשם האגודה, וצ"ב, שאינו שם.