אנציקלופדיה תלמודית:עולה: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
 
שורה 1: שורה 1:


{{אנציקלופדיה_תלמודית}}
{{אנציקלופדיה_תלמודית}}
'''הגדרת הערך - '''עוֹלָה. קרבן בהמה או עוף שכולו כליל לאשים.  
'''הגדרת הערך - '''קרבן בהמה או עוף שכולו כליל לאשים.  


'''א. מהותה, סוגיה ומצות הקרבתה'''. העולה היא מארבעת סוגי הקרבנות - הכלליים<ref>עי' נאם דוד דלהלן.</ref> - הבאים מבעלי החיים, שהם: עולה, חטאת*, אשם* ושלמים*<ref>עי' רמב&quot;ם מעה&quot;ק פ&quot;א ובהקדמת פיה&quot;מ למסכת זבחים. ועי' מעה&quot;ק שם שמלבד אלו יש שלשה קרבנות נוספים והם: בכור מעשר ופסח, ועי' נאם דוד שם שאותם קרבנות כל אחד מהם ענין לעצמו ואינם סוגים כלליים כעולה חטאת אשם ושלמים, ועי' ר&quot;י קורקוס שם.</ref>.
== '''מהותה, סוגיה ומצות הקרבתה''' ==
העולה היא מארבעת סוגי הקרבנות - הכלליים<ref>עי' נאם דוד דלהלן.</ref> - הבאים מבעלי החיים, שהם: עולה, חטאת*, אשם* ושלמים*<ref>עי' רמב&quot;ם מעה&quot;ק פ&quot;א ובהקדמת פיה&quot;מ למסכת זבחים. ועי' מעה&quot;ק שם שמלבד אלו יש שלשה קרבנות נוספים והם: בכור מעשר ופסח, ועי' נאם דוד שם שאותם קרבנות כל אחד מהם ענין לעצמו ואינם סוגים כלליים כעולה חטאת אשם ושלמים, ועי' ר&quot;י קורקוס שם.</ref>.


=== השם עולה ===
=== השם עולה ===
שורה 47: שורה 48:
העולה, מאחר שהיא כליל<ref>עי' ציון 494.</ref>, היא חביבה משאר קרבנות<ref>עי' אדר&quot;נ פ&quot;ד, ועי' רבינו בחיי ויקרא ו ב ובעה&quot;ט במדבר כח ג.</ref>. ולפיכך נקרא שמה עולה, שהיא עליונה מכל הקרבנות<ref>תנחומא דלהלן. ועי' מדרש השכם דלהלן: מעולה מכל הקרבנות.</ref>, שחטאת* או אשם* או מנחה, הכהן נוטלם<ref>ע&quot;ע חטאת וע' אשם וע' מנחה.</ref>, וזבח השלמים* לבעלים<ref>ע&quot;ע שלמים.</ref>, אבל העולה אין בריה טועמת ממנה וכולה לקדוש ברוך הוא<ref>תנחומא צו א.</ref>. וכל הקרבנות באים על חטא, והעולה אינה באה על חטא ועון<ref>מדרש דלהלן, ולכאו' היינו שאינה באה בחובה מחמת חטא, עי' ציון 156.</ref>, לכן היא בראש הקרבנות<ref>מדרש השכם באוצר המדרשים, הובא בצרור המור פרשת צו.</ref>. והעולה קרויה &quot;זבחי צדק&quot;<ref>במדב&quot;ר דלהלן; תנחומא דלהלן.</ref>, שאינה באה על חטא<ref>במדב&quot;ר נשא יג. ועי' ציון 87.</ref>, ואין ציון וירושלים נבנות אלא בזכות העולה שהיו ישראל מקריבים, שנאמר: היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם אז תחפץ זבחי צדק עולה וכליל<ref>תהלים נא כ-כא. תנחומא צו יד.</ref>.
העולה, מאחר שהיא כליל<ref>עי' ציון 494.</ref>, היא חביבה משאר קרבנות<ref>עי' אדר&quot;נ פ&quot;ד, ועי' רבינו בחיי ויקרא ו ב ובעה&quot;ט במדבר כח ג.</ref>. ולפיכך נקרא שמה עולה, שהיא עליונה מכל הקרבנות<ref>תנחומא דלהלן. ועי' מדרש השכם דלהלן: מעולה מכל הקרבנות.</ref>, שחטאת* או אשם* או מנחה, הכהן נוטלם<ref>ע&quot;ע חטאת וע' אשם וע' מנחה.</ref>, וזבח השלמים* לבעלים<ref>ע&quot;ע שלמים.</ref>, אבל העולה אין בריה טועמת ממנה וכולה לקדוש ברוך הוא<ref>תנחומא צו א.</ref>. וכל הקרבנות באים על חטא, והעולה אינה באה על חטא ועון<ref>מדרש דלהלן, ולכאו' היינו שאינה באה בחובה מחמת חטא, עי' ציון 156.</ref>, לכן היא בראש הקרבנות<ref>מדרש השכם באוצר המדרשים, הובא בצרור המור פרשת צו.</ref>. והעולה קרויה &quot;זבחי צדק&quot;<ref>במדב&quot;ר דלהלן; תנחומא דלהלן.</ref>, שאינה באה על חטא<ref>במדב&quot;ר נשא יג. ועי' ציון 87.</ref>, ואין ציון וירושלים נבנות אלא בזכות העולה שהיו ישראל מקריבים, שנאמר: היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם אז תחפץ זבחי צדק עולה וכליל<ref>תהלים נא כ-כא. תנחומא צו יד.</ref>.


'''ב. כפרתה.''' העולה, אף על פי שהיא באה בנדר ובנדבה<ref>עי' ציון 19. ועי' ציון 151.</ref>, הקרבתה מכפרת<ref>עי' זבחים ה ב ושם ו א; עי' תוספתא מנחות פ&quot;י. ועי' להלן. ועי' מכות יז ב וזבחים שם א, שנ' שעולה אינה מכפרת, ועי' תוס' ערכין כא ב סוד&quot;ה מאי. ועי' תוס' זבחים שם א ד&quot;ה על מי, שנ' מגירסתם שם: עולה, וכ&quot;ג רמב&quot;ם פסה&quot;מ פט&quot;ו הי&quot;ד, עי' מרכה&quot;מ ואו&quot;ש שם, שאין להקריב עולת נדבה בלא חטא שעולה מכפרת עליו (ולפיכך אין שינוי בעלים במקריב עולה לשם מי שאינו מחויב כלום, שאין עולה ראויה לו, אלא שאין אדם מישראל שאינו מחויב עשה, עי&quot;ש), ועי' תוס' שם ו א ד&quot;ה דאי ומרומי שדה שם.</ref>, שנאמר בה: ונרצה לו<ref>ויקרא א ד.</ref>, מלמד שהמקום רוצה לו<ref>תו&quot;כ דבורא דנדבה פ&quot;ד. ועי&quot;ש שר&quot;ש חולק, ועי' ציון 116. ועי' רש&quot;י זבחים ה ב ד&quot;ה מאן: שהמקום מרוצה לו.</ref>.
== '''כפרתה''' ==
העולה, אף על פי שהיא באה בנדר ובנדבה<ref>עי' ציון 19. ועי' ציון 151.</ref>, הקרבתה מכפרת<ref>עי' זבחים ה ב ושם ו א; עי' תוספתא מנחות פ&quot;י. ועי' להלן. ועי' מכות יז ב וזבחים שם א, שנ' שעולה אינה מכפרת, ועי' תוס' ערכין כא ב סוד&quot;ה מאי. ועי' תוס' זבחים שם א ד&quot;ה על מי, שנ' מגירסתם שם: עולה, וכ&quot;ג רמב&quot;ם פסה&quot;מ פט&quot;ו הי&quot;ד, עי' מרכה&quot;מ ואו&quot;ש שם, שאין להקריב עולת נדבה בלא חטא שעולה מכפרת עליו (ולפיכך אין שינוי בעלים במקריב עולה לשם מי שאינו מחויב כלום, שאין עולה ראויה לו, אלא שאין אדם מישראל שאינו מחויב עשה, עי&quot;ש), ועי' תוס' שם ו א ד&quot;ה דאי ומרומי שדה שם.</ref>, שנאמר בה: ונרצה לו<ref>ויקרא א ד.</ref>, מלמד שהמקום רוצה לו<ref>תו&quot;כ דבורא דנדבה פ&quot;ד. ועי&quot;ש שר&quot;ש חולק, ועי' ציון 116. ועי' רש&quot;י זבחים ה ב ד&quot;ה מאן: שהמקום מרוצה לו.</ref>.


כפרת העולה על עבירות שהיא מכפרת עליהן, יש ראשונים שכתבו שהיא כפרת &quot;קיבעא&quot;<ref>תוס' זבחים ז ב ד&quot;ה עולה, ועי' מג&quot;א ופמ&quot;ג ומחה&quot;ש סי' א ס&quot;ק ח. ועי' זבחים ו א שלגבי כפרת יורש אמרו שמכפרת מקופיא, ע&quot;ע יורש (א) ציון 711, ומשמע לכאו' שלבעלים הראשונים מכפרת מקיבעא. ועי' לקוטי הלכות זבחים שם, שמי שהביא חטאת, שהיא מכפרת על עשה כפרת קופיא, עי' זבחים ז א, יש לו להביא עולה שתכפר עליו כפרת קיבעא, ועי' פנים מאירות זבחים ו א שחולק, שמי שהתכפר כבר כפרת קופיא אינו נדרש להביא עולה לכפרת קיבעא.</ref> - והיינו כפרה קבועה<ref>עי' רש&quot;י זבחים ו א ד&quot;ה ומשני.</ref>, ולגמרי<ref>עי' תוס' שבועות יג א ד&quot;ה דעבד. ועי' מחה&quot;ש או&quot;ח סי' א ס&quot;ק ח: כפרה גמורה.</ref> - ויש ראשונים שכתבו שכפרת עולה על עבירות שהיא מכפרת עליהן היא כפרת &quot;קופיא&quot;<ref>תוס' ב&quot;ב מח א ד&quot;ה יקריב; רמב&quot;ן חולין מ ב; פנ&quot;י ברכות כח א ועוד.</ref> - והיינו כפרה צפה ממילא<ref>רש&quot;י שם.</ref>, ולא לגמרי<ref>עי' תוס' שבועות שם. ועי' שי&quot;ק שבועות פ&quot;א ה&quot;ג: שמיקל קצת חטאו.</ref> - שעולה דורון היא<ref>עי' ציון 204. תוס' ב&quot;ב שם. על גדר כפרת &quot;קופיא&quot;, עי' חזו&quot;י לתוספתא זבחים פ&quot;א ה&quot;א וקה&quot;י זבחים סי' ו.</ref>.
כפרת העולה על עבירות שהיא מכפרת עליהן, יש ראשונים שכתבו שהיא כפרת &quot;קיבעא&quot;<ref>תוס' זבחים ז ב ד&quot;ה עולה, ועי' מג&quot;א ופמ&quot;ג ומחה&quot;ש סי' א ס&quot;ק ח. ועי' זבחים ו א שלגבי כפרת יורש אמרו שמכפרת מקופיא, ע&quot;ע יורש (א) ציון 711, ומשמע לכאו' שלבעלים הראשונים מכפרת מקיבעא. ועי' לקוטי הלכות זבחים שם, שמי שהביא חטאת, שהיא מכפרת על עשה כפרת קופיא, עי' זבחים ז א, יש לו להביא עולה שתכפר עליו כפרת קיבעא, ועי' פנים מאירות זבחים ו א שחולק, שמי שהתכפר כבר כפרת קופיא אינו נדרש להביא עולה לכפרת קיבעא.</ref> - והיינו כפרה קבועה<ref>עי' רש&quot;י זבחים ו א ד&quot;ה ומשני.</ref>, ולגמרי<ref>עי' תוס' שבועות יג א ד&quot;ה דעבד. ועי' מחה&quot;ש או&quot;ח סי' א ס&quot;ק ח: כפרה גמורה.</ref> - ויש ראשונים שכתבו שכפרת עולה על עבירות שהיא מכפרת עליהן היא כפרת &quot;קופיא&quot;<ref>תוס' ב&quot;ב מח א ד&quot;ה יקריב; רמב&quot;ן חולין מ ב; פנ&quot;י ברכות כח א ועוד.</ref> - והיינו כפרה צפה ממילא<ref>רש&quot;י שם.</ref>, ולא לגמרי<ref>עי' תוס' שבועות שם. ועי' שי&quot;ק שבועות פ&quot;א ה&quot;ג: שמיקל קצת חטאו.</ref> - שעולה דורון היא<ref>עי' ציון 204. תוס' ב&quot;ב שם. על גדר כפרת &quot;קופיא&quot;, עי' חזו&quot;י לתוספתא זבחים פ&quot;א ה&quot;א וקה&quot;י זבחים סי' ו.</ref>.
שורה 111: שורה 113:
העולה - אף על פי שהיא מכפרת<ref>עי' ציון 93. עי' תוס' זבחים ז ב ד&quot;ה עולה. ועי' תוס' שם שמכפרת על עשה יותר מחטאת, שחטאת מכפרת על עשה מ&quot;קופיא&quot;, עי' זבחים שם, ועולה מכפרת מ&quot;קיבעא&quot;, עי' ציון 96, ועי' ציון 99 שי&quot;ח.</ref> - אינה באה אלא לדורון, שקודם שעשה החוטא תשובה אינה יכולה לבא לכפרתו, שזבח-רשעים* תועבה<ref>ע&quot;ע זבח רשעים. רבא דלהלן. ועי' זבח תודה זבחים ו א דהיינו שמשום כך אינה מכפרת, אף שאינה נפסלת בכך מאחר שעיקר הבאתה לנדבה. ועי' גבו&quot;א יומא פה ב, שאם באה העולה על עבירת עשה בשוגג, לסוברים כן, עי' ציון 149, הוא חשוב תמיד כמי שכבר עשה תשובה, ומכפרת עליו, ועי' שפ&quot;א זבחים ז ב.</ref>, ומשעשה תשובה כבר נתכפר, שהעובר על מצות-עשה* ושב אינו זז משם עד שמוחלים לו<ref>עי' ברייתא ביומא פו א וגמ' דלהלן וע&quot;ע תשובה.</ref> - וכפרת עולה על עשה היא<ref>עי' ציון 109.</ref> - אלא דורון היא<ref>רבא בזבחים ז ב. ועי&quot;ש שהוכיחו כן מדברי ר' שמעון בברייתא.</ref>, שאינה באה לכפר ממש, אלא שלאחר שכיפרה התשובה היא באה להקבלת פנים, כאדם שסרח במלך וריצהו על ידי פרקליטים וכשבא להקביל פניו מביא דורון בידו<ref>רש&quot;י זבחים שם ד&quot;ה עולה, ועי' ברייתא שם. ועי' לב דוד פ&quot;ד, שסובר שרבא חולק על הסוברים שעולה מכפרת, ועי' בית ישחק תשובה פ&quot;א ה&quot;ד. ועי' מים חיים מעה&quot;ק פ&quot;ג הי&quot;ד, שתמה מדוע מתוודים על עולה עוון עשה, עי' רמב&quot;ם מעה&quot;ק שם, הלא כבר נתכפר בתשובה ואין העולה אלא דורון. ועי' טה&quot;ק זבחים שם שתמה, שעולה הבאה על לאו הניתק לעשה, עי' ציון 109, לכאו' אינה דורון, כי אין די לו בתשובה, ועי' תקנת השבין אות יד (עמ' קמב).</ref>. וכתבו ראשונים שאין תימה על שנצרכת עולה לכפר על מה שכבר נתכפר בתשובה, שהרי אין חובה להביאה על העבירות שהיא מכפרת עליהן<ref>עי' ציון 156.</ref>, ואף לאחר התשובה אין נמחל מכל וכל, ומועילה העולה שיתכפר לגמרי<ref>פענח רזא ויקרא א ד, וכעי&quot;ז בפי' ריב&quot;א שם. ועי' בית ישחק שם. ועי' מושב זקנים ויקרא שם בבי' א', שכפרת התשובה היא מקופיא והעולה מכפרת מקיבעא.</ref>. ומן האחרונים יש שכתבו, שאחר שהועילה התשובה להפוך זדונות לשגגות, מועילה כפרת העולה להפוך אותן לזכויות<ref>שי&quot;ק שבועות פ&quot;א ה&quot;ו (ז ב), ועי&quot;ש שלפ&quot;ז סוגיית הש&quot;ס בד' ר&quot;ל ביומא פו ב, שזדונות נעשות כזכויות בתשובה מאהבה, חולקת על רבא שתולה בקרבן.</ref>. ויש ראשונים שכתבו שעולה קרויה דורון משום שאינה מכפרת על חטא ידוע כחטאת ואשם<ref>כללי המצוות, כפרה.</ref>.
העולה - אף על פי שהיא מכפרת<ref>עי' ציון 93. עי' תוס' זבחים ז ב ד&quot;ה עולה. ועי' תוס' שם שמכפרת על עשה יותר מחטאת, שחטאת מכפרת על עשה מ&quot;קופיא&quot;, עי' זבחים שם, ועולה מכפרת מ&quot;קיבעא&quot;, עי' ציון 96, ועי' ציון 99 שי&quot;ח.</ref> - אינה באה אלא לדורון, שקודם שעשה החוטא תשובה אינה יכולה לבא לכפרתו, שזבח-רשעים* תועבה<ref>ע&quot;ע זבח רשעים. רבא דלהלן. ועי' זבח תודה זבחים ו א דהיינו שמשום כך אינה מכפרת, אף שאינה נפסלת בכך מאחר שעיקר הבאתה לנדבה. ועי' גבו&quot;א יומא פה ב, שאם באה העולה על עבירת עשה בשוגג, לסוברים כן, עי' ציון 149, הוא חשוב תמיד כמי שכבר עשה תשובה, ומכפרת עליו, ועי' שפ&quot;א זבחים ז ב.</ref>, ומשעשה תשובה כבר נתכפר, שהעובר על מצות-עשה* ושב אינו זז משם עד שמוחלים לו<ref>עי' ברייתא ביומא פו א וגמ' דלהלן וע&quot;ע תשובה.</ref> - וכפרת עולה על עשה היא<ref>עי' ציון 109.</ref> - אלא דורון היא<ref>רבא בזבחים ז ב. ועי&quot;ש שהוכיחו כן מדברי ר' שמעון בברייתא.</ref>, שאינה באה לכפר ממש, אלא שלאחר שכיפרה התשובה היא באה להקבלת פנים, כאדם שסרח במלך וריצהו על ידי פרקליטים וכשבא להקביל פניו מביא דורון בידו<ref>רש&quot;י זבחים שם ד&quot;ה עולה, ועי' ברייתא שם. ועי' לב דוד פ&quot;ד, שסובר שרבא חולק על הסוברים שעולה מכפרת, ועי' בית ישחק תשובה פ&quot;א ה&quot;ד. ועי' מים חיים מעה&quot;ק פ&quot;ג הי&quot;ד, שתמה מדוע מתוודים על עולה עוון עשה, עי' רמב&quot;ם מעה&quot;ק שם, הלא כבר נתכפר בתשובה ואין העולה אלא דורון. ועי' טה&quot;ק זבחים שם שתמה, שעולה הבאה על לאו הניתק לעשה, עי' ציון 109, לכאו' אינה דורון, כי אין די לו בתשובה, ועי' תקנת השבין אות יד (עמ' קמב).</ref>. וכתבו ראשונים שאין תימה על שנצרכת עולה לכפר על מה שכבר נתכפר בתשובה, שהרי אין חובה להביאה על העבירות שהיא מכפרת עליהן<ref>עי' ציון 156.</ref>, ואף לאחר התשובה אין נמחל מכל וכל, ומועילה העולה שיתכפר לגמרי<ref>פענח רזא ויקרא א ד, וכעי&quot;ז בפי' ריב&quot;א שם. ועי' בית ישחק שם. ועי' מושב זקנים ויקרא שם בבי' א', שכפרת התשובה היא מקופיא והעולה מכפרת מקיבעא.</ref>. ומן האחרונים יש שכתבו, שאחר שהועילה התשובה להפוך זדונות לשגגות, מועילה כפרת העולה להפוך אותן לזכויות<ref>שי&quot;ק שבועות פ&quot;א ה&quot;ו (ז ב), ועי&quot;ש שלפ&quot;ז סוגיית הש&quot;ס בד' ר&quot;ל ביומא פו ב, שזדונות נעשות כזכויות בתשובה מאהבה, חולקת על רבא שתולה בקרבן.</ref>. ויש ראשונים שכתבו שעולה קרויה דורון משום שאינה מכפרת על חטא ידוע כחטאת ואשם<ref>כללי המצוות, כפרה.</ref>.


'''ג. המתנדבים עולה.''' העולה הבאה בנדבה, באה בין בנדבת איש ובין בנדבת אשה, וכן בנדבת עבד<ref>עי' משנה זבחים קג א וגמ' שם; תו&quot;כ דלהלן; רמב&quot;ם מעה&quot;ק פ&quot;ג ה&quot;ב.</ref>, ובנדבת גר או גיורת<ref>עי' גמ' זבחים שם; תו&quot;כ דלהלן.</ref>, שנאמר: איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו וגו' לעלה<ref>ויקרא כב יח.</ref>, &quot;ישראל&quot; אלו ישראל, &quot;גר&quot; אלו הגרים, &quot;הגר&quot; לרבות נשי הגרים, &quot;בישראל&quot; לרבות נשים ועבדים<ref>תו&quot;כ אמור פרשה ז. ועי' ר&quot;י קורקוס וכס&quot;מ לרמב&quot;ם שם שאשה מקריבה מפני שהשוה אותה הכתוב לאיש לכל דינים שבתורה, ע&quot;ע אשה ציון 347, וכס&quot;מ ורדב&quot;ז שם שעבד מקריב מפני שדינו כאשה, ע&quot;ע עבד, וצ&quot;ב, ועי' ר&quot;י קורקוס וכס&quot;מ שם הוכחות נוספות שאשה מקריבה. ועי' ר&quot;ש לתו&quot;כ שם בהוספת המהדיר, שלא הוצרך הכתוב לרבות נשים ועבדים וגרים אלא כדי שנלמד מן הכתוב שאחריו לרבות גוים, עי' ציון 216. ועי' תו&quot;כ דבורא דנדבה פרשה ב וירושלמי שקלים פ&quot;א ה&quot;ד: אדם, לרבות את הגרים, ועי' ר&quot;ש וראב&quot;ד וק&quot;א לתו&quot;כ שם, ועי' שו&quot;ת מהרי&quot;ט ח&quot;ב סי' קכה, ועי' שו&quot;ת הרי&quot;ד סי' פד שאותה דרשה באה ללמד שהגרים סומכים, ועי' ברכ&quot;י או&quot;ח סי' תרמ.</ref>.
== '''המתנדבים עולה''' ==
העולה הבאה בנדבה, באה בין בנדבת איש ובין בנדבת אשה, וכן בנדבת עבד<ref>עי' משנה זבחים קג א וגמ' שם; תו&quot;כ דלהלן; רמב&quot;ם מעה&quot;ק פ&quot;ג ה&quot;ב.</ref>, ובנדבת גר או גיורת<ref>עי' גמ' זבחים שם; תו&quot;כ דלהלן.</ref>, שנאמר: איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו וגו' לעלה<ref>ויקרא כב יח.</ref>, &quot;ישראל&quot; אלו ישראל, &quot;גר&quot; אלו הגרים, &quot;הגר&quot; לרבות נשי הגרים, &quot;בישראל&quot; לרבות נשים ועבדים<ref>תו&quot;כ אמור פרשה ז. ועי' ר&quot;י קורקוס וכס&quot;מ לרמב&quot;ם שם שאשה מקריבה מפני שהשוה אותה הכתוב לאיש לכל דינים שבתורה, ע&quot;ע אשה ציון 347, וכס&quot;מ ורדב&quot;ז שם שעבד מקריב מפני שדינו כאשה, ע&quot;ע עבד, וצ&quot;ב, ועי' ר&quot;י קורקוס וכס&quot;מ שם הוכחות נוספות שאשה מקריבה. ועי' ר&quot;ש לתו&quot;כ שם בהוספת המהדיר, שלא הוצרך הכתוב לרבות נשים ועבדים וגרים אלא כדי שנלמד מן הכתוב שאחריו לרבות גוים, עי' ציון 216. ועי' תו&quot;כ דבורא דנדבה פרשה ב וירושלמי שקלים פ&quot;א ה&quot;ד: אדם, לרבות את הגרים, ועי' ר&quot;ש וראב&quot;ד וק&quot;א לתו&quot;כ שם, ועי' שו&quot;ת מהרי&quot;ט ח&quot;ב סי' קכה, ועי' שו&quot;ת הרי&quot;ד סי' פד שאותה דרשה באה ללמד שהגרים סומכים, ועי' ברכ&quot;י או&quot;ח סי' תרמ.</ref>.


=== גוי ===
=== גוי ===
שורה 139: שורה 142:
על כפייתם ומשכונם של חייבי עולה להביא את קרבנם, ע&quot;ע חיבי קרבנות<ref>ציון 44 ואילך וציון 82 ואילך.</ref>.
על כפייתם ומשכונם של חייבי עולה להביא את קרבנם, ע&quot;ע חיבי קרבנות<ref>ציון 44 ואילך וציון 82 ואילך.</ref>.


== ד. הקדשה ועבודותיה. ==
== '''הקדשה ועבודותיה''' ==


=== הקדש בפה ===
=== הקדש בפה ===
שורה 233: שורה 236:
על הקרבת עולה ושאר קרבנות איזו מהן קודמת, ע&quot;ע תדיר וע' מקדש. על הקדמת חטאת לעולה הבאה עמה, ע&quot;ע חטאת: הקדמתה.
על הקרבת עולה ושאר קרבנות איזו מהן קודמת, ע&quot;ע תדיר וע' מקדש. על הקדמת חטאת לעולה הבאה עמה, ע&quot;ע חטאת: הקדמתה.


== ה. דין עורה. ==
== '''דין עורה''' ==


=== עור העולה ===
=== עור העולה ===
שורה 283: שורה 286:
עצמות עולה שפירשו, שפעמים שהן מותרות בהנאה ואפילו לעשות מהן קת של סכין<ref>עי' ציון 609 ואילך.</ref>, מן הראשונים יש שכתבו שאף הן ניתנות לכהנים<ref>עי' רש&quot;י זבחים פו א ד&quot;ה למיעבד. ועי' חי' הגרי&quot;ז שם קג ב ד&quot;ה רבי, שתמה, שכיון שבשר העולה אינו לכהנים מדוע יזכו הכהנים בעצמות, ועי&quot;ש שדן לגבי קרנים וטלפים, ועי' כס&quot;מ שופר פ&quot;א ה&quot;ג, ועי' חי' הגרי&quot;ז תמורה כג ב שנ' שסובר שאין העצמות לכהנים.</ref>.
עצמות עולה שפירשו, שפעמים שהן מותרות בהנאה ואפילו לעשות מהן קת של סכין<ref>עי' ציון 609 ואילך.</ref>, מן הראשונים יש שכתבו שאף הן ניתנות לכהנים<ref>עי' רש&quot;י זבחים פו א ד&quot;ה למיעבד. ועי' חי' הגרי&quot;ז שם קג ב ד&quot;ה רבי, שתמה, שכיון שבשר העולה אינו לכהנים מדוע יזכו הכהנים בעצמות, ועי&quot;ש שדן לגבי קרנים וטלפים, ועי' כס&quot;מ שופר פ&quot;א ה&quot;ג, ועי' חי' הגרי&quot;ז תמורה כג ב שנ' שסובר שאין העצמות לכהנים.</ref>.


'''ו. המעילה בה ואיסור אכילתה.''' העולה, יש בה מעילה* משהוקדשה<ref>משנה מעילה ט א; רמב&quot;ם מעילה פ&quot;ב ה&quot;ג.</ref>, בפה<ref>עי' רש&quot;י מעילה ח א ד&quot;ה חטאת, ועי' מלאכ&quot;ש מעילה פ&quot;ב מ&quot;ב, ועי' תוי&quot;ט שם מ&quot;א.</ref> - כשאר קדשי-קדשים*<ref>ע&quot;ע מעילה וע' קדשי קדשים.</ref> - בין אם מועל מחיים<ref>עי' רש&quot;י שם.</ref>, ובין לאחר שחיטה<ref>עי' משנה מעילה ז ב.</ref>. ואף לאחר זריקת דמה יש מעילה בבשרה - שהוא חשוב &quot;קדשי ה'&quot;, שכן זכה בו המזבח לאחר זריקת הדם<ref>תוס' מעילה ח א ד&quot;ה אין מועלין בעורות.</ref> - עד שיצא לבית הדשן<ref>משנה שם ט א; עי' רמב&quot;ם שם.</ref>, כי מאחר שהעולה כולה כליל<ref>עי' ציון 494.</ref>, ואין בה היתר לכהנים, לעולם מועלין בה עד שתישרף כולה על המזבח ויצא אפרה לבית-הדשן*, שבכך נעשית מצוותה<ref>עי' רש&quot;י מעילה שם ד&quot;ה אין מועלים בה, בעולת העוף. וע&quot;ע דבר שנעשית מצותו ציון 1 וע' מעילה, שדבר שנעשית מצוותו אין בו מעילה. ועי' תוס' מעילה י א ד&quot;ה הכל ושמ&quot;ק שם ט א ד&quot;ה ורבי, שגם לסוברים שמועלים באפר שבתפוח עד שעת הוצאת-הדשן, עי' להלן, הוא משום שאינו חשוב עדיין שנעשית מצוותו.</ref>. על היציאה לבית הדשן, שאפר הקרבנות, ואפר העולה בכלל, ניתר בה מידי מעילה, אם היא הוצאת-הדשן* בפועל, או תרומת-הדשן*, שבה נעשה הדשן ראוי להוצאה, ע&quot;ע דבר שנעשית מצותו<ref>ציון 47 ואילך.</ref>, וע' דשון מזבח החיצון: מעילה והנאה בדשן. על הדשן לאחר הוצאתו, אם מותר בהנאה, ע&quot;ע הנ&quot;ל: שם.
== '''המעילה בה ואיסור אכילתה''' ==
העולה, יש בה מעילה* משהוקדשה<ref>משנה מעילה ט א; רמב&quot;ם מעילה פ&quot;ב ה&quot;ג.</ref>, בפה<ref>עי' רש&quot;י מעילה ח א ד&quot;ה חטאת, ועי' מלאכ&quot;ש מעילה פ&quot;ב מ&quot;ב, ועי' תוי&quot;ט שם מ&quot;א.</ref> - כשאר קדשי-קדשים*<ref>ע&quot;ע מעילה וע' קדשי קדשים.</ref> - בין אם מועל מחיים<ref>עי' רש&quot;י שם.</ref>, ובין לאחר שחיטה<ref>עי' משנה מעילה ז ב.</ref>. ואף לאחר זריקת דמה יש מעילה בבשרה - שהוא חשוב &quot;קדשי ה'&quot;, שכן זכה בו המזבח לאחר זריקת הדם<ref>תוס' מעילה ח א ד&quot;ה אין מועלין בעורות.</ref> - עד שיצא לבית הדשן<ref>משנה שם ט א; עי' רמב&quot;ם שם.</ref>, כי מאחר שהעולה כולה כליל<ref>עי' ציון 494.</ref>, ואין בה היתר לכהנים, לעולם מועלין בה עד שתישרף כולה על המזבח ויצא אפרה לבית-הדשן*, שבכך נעשית מצוותה<ref>עי' רש&quot;י מעילה שם ד&quot;ה אין מועלים בה, בעולת העוף. וע&quot;ע דבר שנעשית מצותו ציון 1 וע' מעילה, שדבר שנעשית מצוותו אין בו מעילה. ועי' תוס' מעילה י א ד&quot;ה הכל ושמ&quot;ק שם ט א ד&quot;ה ורבי, שגם לסוברים שמועלים באפר שבתפוח עד שעת הוצאת-הדשן, עי' להלן, הוא משום שאינו חשוב עדיין שנעשית מצוותו.</ref>. על היציאה לבית הדשן, שאפר הקרבנות, ואפר העולה בכלל, ניתר בה מידי מעילה, אם היא הוצאת-הדשן* בפועל, או תרומת-הדשן*, שבה נעשה הדשן ראוי להוצאה, ע&quot;ע דבר שנעשית מצותו<ref>ציון 47 ואילך.</ref>, וע' דשון מזבח החיצון: מעילה והנאה בדשן. על הדשן לאחר הוצאתו, אם מותר בהנאה, ע&quot;ע הנ&quot;ל: שם.


=== מעילה בעורה ===
=== מעילה בעורה ===
שורה 330: שורה 334:




==הערות שוליים==
=='''הערות שוליים'''==

גרסה אחרונה מ־19:16, 6 בפברואר 2020

ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - קרבן בהמה או עוף שכולו כליל לאשים.

מהותה, סוגיה ומצות הקרבתה

העולה היא מארבעת סוגי הקרבנות - הכלליים[1] - הבאים מבעלי החיים, שהם: עולה, חטאת*, אשם* ושלמים*[2].

השם עולה

העולה קרויה כן מפני שהיא קריבה כליל לאשים[3], ועולה כולה על המזבח[4]. ויש שפירשו שקרויה כן, מפני שהיא מכפרת על הרהור הלב, לסוברים כן[5], והוא עולה על לב האדם[6]. ויש שפירשו שמאחר שהיא מכפרת על עַוְלָה של ביטול מצות-עשה* או של לאו-הניתק-לעשה*, לסוברים כן[7], היא קרויה עולה[8]. ויש שפירשו שקרויה עולה מפני שהיא הקרבן העולה על המזבח תדיר, שהרי מקריבים עולת תמיד* בכל בוקר ובכל ערב[9]. ויש שכתבו שמטרת הקרבת העולה היא ההתקדמות וההתעלות וזה משמעות שמה[10].

מקדשי קדשים

העולה היא מקדשי-קדשים*[11], ואף על פי שלא נתפרש דבר זה בתורה[12], מאחר שהשווה הכתוב את העולה לחטאת* ולאשם* - שעליהם נאמר בכתוב שהם קדשי קדשים[13] - לענין מקום שחיטתה וקבלת דמה[14], למדנו שהיא קדשי קדשים כמותם[15], ויש שכתבו שמאחר שהעולה כולה עולה לגבוה[16], אין קודש קדשים גדול ממנה, שאף חלק הגבוה שבקדשים-קלים* קרוי קדשי קדשים[17], וכל שכן העולה שכולה לגבוה[18].

סוגיה

העולה באה חובה, ובאה בנדר ונדבה[19]. עולות החובה מהן עולות ציבור ומהן עולות יחיד[20]. עולות הציבור הן: א) קרבן התמיד* הקרב בכל יום בבוקר ובין הערבים[21], ב) קרבנות המוסף הקרבים בשבתות במועדים ובראשי החודשים[22], פרט לשעירי המועדות וראשי החדשים שהן חטאות[23], ג) הכבש הבא עם העמר* בששה עשר בניסן[24], ד) הקרבנות הבאים עם שתי-הלחם* בחג השבועות*, פרט לשני כבשי-עצרת* שהם שלמי ציבור והשעיר שהוא חטאת*[25], ה) איל-העם* הקרב ביום-הכפורים*, לסוברים שאין זה האיל שבכלל קרבן המוסף של יום הכפורים[26], ו) פר הבא עם שעיר עבודה זרה כששגגו ציבור בעבודה זרה בהוראת בית דין[27]. עולות היחיד הן: א) עולת-יולדת*[28], ב) עולת נזיר*[29], ג) עולת-מצרע*[30], ד) עולת-ראיה*, הקריבה בעת העליה לרגל ברגלים[31], שלא להיראות את פני ה' ריקם[32], ה) אילו-של-אהרן* שמקריב כהן-גדול* ביום הכפורים[33], ו) עולה שמקריב גר* להשלמת גירותו[34]. על הזב* והזבה* ונזיר-טמא*, ועל דל המחויב קרבן-עולה-ויורד* או עולת יולדת או עולת מצורע, שמקריבים עוף לעולה, עי' ערכיהם וע' עולת העוף. על הגר שיכול להביא לקרבן גרותו שני עופות לעולה, ע"ע גרות וע' עולת העוף. העולה הבאה בנדבה, באה בנדבת יחיד[35], וכן באה בנדבת ציבור, והיא עולת קיץ-המזבח*[36].

הנוהגות לשעה

עולות אלו הן הנוהגות לדורות, ומלבדן יש עולות שנהגו לשעה, והן: א) עולת סיני, שקרבה סמוך למתן תורה, כששלח משה את נערי בני ישראל להקריב עולות ושלמים על המזבח שבנה תחת ההר[37], יש אומרים שקרבו קודם מתן תורה[38], ויש אומרים שקרבו לאחריו[39], ועבור כל ישראל קרבו[40], ובהן נכנסו ישראל לברית[41], ב) עולות שקרבו למלואים* בהקמת המשכן, מהן שקרבו בשבעת ימי המילואים ומהן שקרבו בשמיני, מהן עולות ציבור, ומהן איל שהביא אהרן ביום השמיני והוא עולת יחיד[42], ג) עולות שהקריבו נשיאי ישראל לחנכת-המקדש*, בימים שלאחר הקמת המשכן*[43], והן עולות יחיד[44], ד) פר עולה שהקריבו הלויים ביום חינוכם לעבודה[45], ה) עולות שקרבו ביום הקמת המזבח בהר עיבל[46], לאחר כניסת ישראל לארץ[47]. על עולות נוספות שקרבו בהוראת-שעה*, ע"ע הוראת שעה: מעשי נביאים בהוראת שעה.

מיני בעלי החיים

העולה באה מכל חמשת מיני בעלי החיים שהקרבנות באים מהם, שלשה מיני בהמה: בקר, כבשים, עזים, ושני מיני עוף: תורים, יונים[48]. ערך זה עוסק בפרטי דיניה של עולה הבאה ממיני הבהמה, על פרטי דיניה של עולה הבאה ממיני העוף ע"ע עולת העוף. עולות חובה, פעמים שדינן לבוא מבעלי חיים מסוימים, ועל כך עי' ערכי קרבנות העולה השונים.

השנים

העולה באה מבהמה בין תוך שנתה ובין לאחר שנתה[49]. עולות הבאות חובה פעמים שדינן לבוא דוקא מבהמה תוך שנתה, או מבהמה לאחר שנתה, או מבהמה משנתה השלישית, ועל כך עי' ערכי קרבנות העולה השונים.

זכר

עולת בהמה אינה באה אלא מן הזכרים[50], שנאמר: זכר[51], ולא נקבה[52], זכר[53], ולא טומטום ואנדרוגינוס[54].

על תמורת עולה, ע"ע תמורה.

נסכים

העולה, בין עולת יחיד חובה ובין עולת יחיד נדבה ובין עולת ציבור, טעונה נסכים*[55], שכל קרבן שיש כיוצא בו בא בנדר ונדבה - כגון עולה[56] - אף כשהוא בא חובה הוא טעון נסכים[57]. וכן עולת קיץ-המזבח*, שהיא עולת נדבת ציבור[58], טעונה נסכים, ונסכיה קרבים משל ציבור[59]. על הנסכים ועל שיעורם הראוי לכל קרבן, ע"ע נסכים. על כבש העולה הבא עם העמר*, שהוא טעון מנחת-נסכים* כפולה משאר כבשים ומכל מקום נסכי היין שלו כשל שאר כבשים, ע"ע הנ"ל וע' עמר. על הקרבת הנסכים, ע"ע מנחת נסכים וע' נסכים.

מצוות עשייתה

עשיית העולה כמשפטה הכתוב בתורה מצות-עשה*[60], שנאמר: אדם כי יקריב מכם וגו' אם עולה קרבנו[61], ונמנית במנין-המצוות*[62]. ואף על פי שנאמרו בתורה כמה ציוויים, לכל פרט מפרטי עשיית העולה[63], כתבו ראשונים שכולם נמנים מצוה אחת[64]. ובכלל מצוה זו הן מעשה עולת יחיד והן מעשה עולת ציבור[65], וכן נכללות במצוה זו הן עולת בהמה והן עולת-העוף*[66]. וכל מעשה העולה בכלל המצוה, הן שחיטתה הפשטה וניתוחה - הכשרים בזר*[67] - והן שאר עבודותיה - הנעשות בכהנים[68] - וכן כלולים במצוה זו הקרבת מנחת הנסכים וניסוך נסכי היין הבאים עם עולת בהמה[69], ונתינת עורה של עולת בהמה לכהנים[70]. ויש שמונים כל אחד ממעשי הקרבנות - ועולה בכללם - במצוה נפרדת: שחיטה*, מליקה*, קבלה*, הזאה* - וזריקה* בכללה[71] - והקטרה*[72]. ויש שמונים הקרבת עולת בקר, עולת צאן ועולת העוף, לשלש מצוות נפרדות[73]. מצות מעשה העולה כתבו ראשונים שהיא נמנית מלבד המצוות המחייבות את הבאת כל אחת מעולות החובה[74] - על מצוות אלו ע"ע זב: קרבנו, וע' זבה: קרבנה, וע' יולדת: קרבנה, וע' מצורע, וע' נזיר, וע' נזיר טמא, וע' קרבן עולה ויורד, וע' עולת ראיה, וע' תמיד, וע' קרבן מוסף, וע' עמר, וע' שתי הלחם, וע' עבודת יום הכפורים, וע' שעירי עבודה זרה - ויש שפירשו בדעתם שכיון שמצות עשיית העולה מוטלת על הכהנים[75], מונים אותה בנפרד ממצוות חיוב הבאת עולות החובה שהן מוטלות על המביאים[76]. ויש ראשונים חולקים וסוברים שמצות עשייתה של כל עולה נכללת במצות חיוב הבאתה - ואף עולת נדבה, מצות עשייתה נכללת במצות קיום הנדר והנדבה[77] - ואינה נמנית בפני עצמה, אלא שמלבד זה מונים לדעתם מצוה על הכהנים לעשות את מעשי כל הקרבנות, שנאמר: ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהנתכם[78], ונכלל באותה מצוה גם שיעשו הכהנים את מעשה העולה[79]. מצות עשיית העולה, לסוברים שהיא מצוה לעצמה, כתבו ראשונים שמוטלת על הכהנים, וכהן ששינה מסדר מעשה העולה ביטל מצוה זו[80]. על הסוברים שנתינת עור העולה - ושאר עורות הקדשים - לכהנים נמנית מצוה בפני עצמה, ע"ע מתנות כהונה. על ברכת-המצוות* שמברכים בעשיית העולה - ושאר הקרבנות - ע"ע קרבנות.

מעלתה

העולה, מאחר שהיא כליל[81], היא חביבה משאר קרבנות[82]. ולפיכך נקרא שמה עולה, שהיא עליונה מכל הקרבנות[83], שחטאת* או אשם* או מנחה, הכהן נוטלם[84], וזבח השלמים* לבעלים[85], אבל העולה אין בריה טועמת ממנה וכולה לקדוש ברוך הוא[86]. וכל הקרבנות באים על חטא, והעולה אינה באה על חטא ועון[87], לכן היא בראש הקרבנות[88]. והעולה קרויה "זבחי צדק"[89], שאינה באה על חטא[90], ואין ציון וירושלים נבנות אלא בזכות העולה שהיו ישראל מקריבים, שנאמר: היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם אז תחפץ זבחי צדק עולה וכליל[91].

כפרתה

העולה, אף על פי שהיא באה בנדר ובנדבה[92], הקרבתה מכפרת[93], שנאמר בה: ונרצה לו[94], מלמד שהמקום רוצה לו[95].

כפרת העולה על עבירות שהיא מכפרת עליהן, יש ראשונים שכתבו שהיא כפרת "קיבעא"[96] - והיינו כפרה קבועה[97], ולגמרי[98] - ויש ראשונים שכתבו שכפרת עולה על עבירות שהיא מכפרת עליהן היא כפרת "קופיא"[99] - והיינו כפרה צפה ממילא[100], ולא לגמרי[101] - שעולה דורון היא[102].

החטא שמכפרת

על איזה חטא עולה מכפרת, נחלקו תנאים: בתורת כהנים שנינו, אינה מרצה על חיבי-מיתות-בית-דין* או חיבי-כריתות* או חיבי-מיתות-בידי-שמים* או חיבי-מלקיות* או חיבי-חטאות* או חיבי-אשמות*, שאלו עונשם אמור - ואף חייבי מיתות בית דין או מיתות בידי שמים או מלקיות שוגגים, שלא נאמר בהם עונש, שאין מיתה ומלקות אלא במזיד[103], אינם מתכפרים בעולה, שלשון ריצוי האמור בעולה נראה שהוא כפרה על מזיד ולא על שוגג[104], או שאותם שנתפרש עונשם במזיד ולא נתפרש עונשם בשוגג, למדנו שאין בהם אלא עונשם שבמזיד, ובשוגג אינם צריכים ריצוי[105], או שכיון שלא מצאנו שהשגגה בעבירות אלו קרויה חטא, אין לומר שיהיה הריצוי עליה[106], או שלשון ריצוי מורה על חזרת האהבה, והוא יותר מכפרה שמשמעותה הסרת השנאה בלבד, ולכן יש לפרש שיבא ריצוי לאותם שאף במזיד לא נתפרש עונשם ולא לאותם שבמזיד עונשם אמור[107] - אבל חייבי עשה, וחייבי לאו-הניתק-לעשה* - שאינם לוקים[108] - שאין עונשם אמור, עולה מכפרת עליהם[109]. וכן אמר רבי ישמעאל בתנחומא, שעולה מכפרת על מצוות עשה ועל מצוות לא תעשה[110], והיינו לא תעשה הניתק לעשה[111], וכן אמר ר' עקיבא בתוספתא[112], ואף ר' יוסי הגלילי האומר בתוספתא שעולה מכפרת על עון לקט-שכחה-ופאה*[113], פירשו ראשונים טעמו מפני שיש בהם לאו הניתק לעשה[114], והוא הדין שמכפרת על שאר לאו הניתק לעשה לדעתו[115]. ר' שמעון בר יוחאי אומר, אין עולה מכפרת אלא על הרהור הלב[116], שכן נאמר באיוב: והעלה עלות מספר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלדים בלבבם[117], ואמר ר' לוי, מקרא מלא הוא: והעולה על רוחכם היו לא תהיה[118]. ומן הראשונים יש שכתבו, שלפי פשוטו מכפרת עולה על חטא כשלא נודע כלל, כגון האוכל חלב* - שיש עליו חטאת* בשוגג ואשם-תלוי* בספק[119] - וסבור שאכל היתר[120]. להלכה, כתבו ראשונים שעולה מכפרת על עשה ולא תעשה הניתק לעשה[121].

אופני הכפרה בלאו הניתק לעשה

כפרת עולה על לאו-הניתק-לעשה* נראה בתלמוד שהיא גם באופן שלא קיים את העשה, כל שאינו חייב מלקות על הלאו[122]. עבר על לאו הניתק לעשה באופן שנתחייב עליו מלקות - והיינו כשביטל בידים את האפשרות לקיום העשה, לסוברים כן[123], או כשנתבטלה האפשרות לקיום העשה מאליה, לסוברים כן[124], או כשהיה יכול לקיים את העשה ולא קיימו, לסוברים כן[125] - אין עולה מועילה לכפר עליו[126]. עבר על לאו הניתק לעשה ולא נתחייב עליו מלקות עדיין, אבל אפשר שיתחייב עליו מלקות בעתיד - בביטול העשה - נחלקו אחרונים: יש אומרים שעולה מכפרת עליו[127], ויש אומרים שאינה מכפרת[128]. עבר על לאו הניתק לעשה ותיקן את הלאו בקיום העשה, יש אחרונים שנראה מדבריהם שאינו צריך כפרת עולה[129], ויש אחרונים שכתבו שהוא מתכפר בעולה[130].

שאר לאוים שאין לוקים עליהם

לאו-שבכללות* ולאו-שאין-בו-מעשה*, שאין לוקים עליהם, לסוברים כן[131], אף על פי שהעובר עליהם אין עונשו אמור - ולמדנו שעולה מכפרת על עבירות שאין עונשן אמור, לסוברים כן[132] - כתבו ראשונים שעולה אינה מכפרת עליהם[133], שמהכתוב "ונרצה לו"[134] - שממנו למדנו שעולה מכפרת[135] - למדנו שהעולה מרצה דוקא על דבר שיש לו תקנה וריצוי באופן אחר, כגון מצות עשה* או לאו-הניתק-לעשה*[136], שאם ביטל עשה של סוכה או תפילין יום או יומים יכול לחזור ולקיימן, וכן אם עבר על לאו הניתק לעשה יש לו תקנה בקיום העשה - ומאותו טעם היתה עולה עשויה לכפר על חייבי מיתות או חייבי מלקיות אם לא שעונשם אמור[137], שהרי יש להם תקנה וריצוי באופן אחר, בקיום העונש[138] - אבל לאו שבכללות ולאו שאין בו מעשה, שלא מצאנו להם תקנה אחרת, אין עולה מרצה עליהם[139]. ומן האחרונים יש שנראה מדבריהם שכל הלאוים שאין לוקים עליהם, והיינו לאו שבכללות ולאו שאין בו מעשה, וכן לאו-הבא-מכלל-עשה*[140], ולאו-הניתן-לתשלומים*[141] - ובלבד ששילם[142] - עולה מכפרת עליהם[143].

גסות הרוח

גסות הרוח, יש מן האחרונים שכתבו על פי מדרש, שעולה מכפרת עליה[144].

עשה שיש עמו לאו

העובר על מצות-עשה* שיש עמה לאו*, באופן שחייב מלקות על עבירת הלאו - שאין עולה מכפרת על הלאו[145] - נראה בתלמוד שאינו מתכפר בעולה על עבירת העשה שבאה עם הלאו[146].

מזיד ושוגג

עבירות שהעולה מכפרת עליהן, היא מכפרת עליהן אפילו כשנעשו במזיד[147]. עבר אותן עבירות בשוגג, מן הראשונים יש שנראה מדבריהם שאין כפרתו בעולה[148], ויש ראשונים שכתבו שעולה מכפרת על אותן עבירות בין אם עבר עליהן במזיד ובין אם עבר בשוגג[149].

עולת חובה

אף המביא עולת חובה - כגון יולדת[150] - מכפרת עולתו על עבירות שבידו שעולה מכפרת עליהן[151].

כפרת עולת ציבור

עולות של ציבור - כגון מוספים[152] - אף הן מכפרות[153], וכפרתן על עבירות עשה, כעולות יחיד[154]. ומן האחרונים יש שצדדו שמוספי שבת אינם מכפרים[155].

חיוב להתכפר

אף אותם שהעולה מכפרת עליהם, אינם מחוייבים להביא עולה לכפרתם, אלא שאם הביאו, כיפרה עליהם[156].

כמה עבירות

אפילו עבר כמה עבירות שעולה מכפרת עליהן והביא עולה, מכפרת העולה על כולן[157], שהרי לא חייבו הכתוב להביא עולה לכפרתו[158], שתחייבהו על כל עבירה בפני עצמה, אלא הקרבת העולה כדורון בלבד[159], ומהכתוב "ונרצה לו"[160] - שממנו למדנו שהעולה מרצה[161] - למדנו שהוא מתרצה לקדוש ברוך הוא בהקרבת העולה מכל אותן עבירות שעולה מכפרת עליהן[162], הרי שכולן נתכפרו[163].

לאחר הפרשה ולאחר שחיטה

העבירות שעולה מכפרת עליהן[164], הסתפקו בתלמוד אם הן דוקא כשחטא בהן אדם קודם שהפריש עולה - כחטאת*, שאינה מכפרת אלא על חטא שקדם להפרשתה[165] - או גם כשחטא בהן לאחר הפרשת העולה, קודם שהקריבה[166] - שהחטאת אינה מכפרת אלא על חטא אחד[167], אבל העולה מכפרת על כמה עבירות[168], ולפיכך אפשר שגם על אותן שנעשו לאחר הפרשתה מכפרת[169] - ואף אם עולה מכפרת על עבירות שלאחר הפרשתה, הסתפקו בתלמוד אם דוקא על אותן שנעשו קודם שחיטתה, או גם עבירות שחטא בהן אדם לאחר שחיטת העולה, קודם הזריקה*, העולה מכפרת עליהן[170]. לדעת ר' זירא, אמרו בתלמוד שעולה מכפרת גם על עבירות שלאחר שחיטתה, קודם הזריקה, וכל שכן שמכפרת על אותן שלאחר ההפרשה קודם השחיטה[171]. ודעת רבא שבודאי אין עולה מכפרת על עבירות שלאחר שחיטתה, ואין ספק אלא בעבירות שלאחר הפרשתה קודם השחיטה[172]. ומן הראשונים יש שצדדו שהספק בעבירות שלאחר הפרשה - קודם השחיטה - נפשט, ועולה מכפרת על עבירות שנעשו לאחר הפרשתה[173]. עבירות שחטא אדם לאחר שהתחייב - מחמת חובה או מחמת נדר[174] - להביא עולה, וקודם שהפרישה, לדברי הכל העולה שיביא מכפרת עליהן[175], כי מאחר שכפרת אותן עבירות שעולה מכפרת עליהן אינה מחייבת אותו להביא עולה[176], מועילה הפרשתו שתכפר העולה על כל העבירות שעשה קודם לכן, גם אם כבר היה מחוייב בעולה[177].

כפרתה לאחר מיתת הבעלים

עולה הקריבה לאחר מיתת בעליה[178], נראה בתלמוד שאינה מכפרת על הבעלים שמתו[179]. ויש ראשונים שנראה מדבריהם שעולה הקריבה לאחר מיתת בעליה מכפרת עליהם על אותן עבירות שעולה מכפרת עליהן[180], ומה שאמרו שאין-כפרה-למתים* אינו שייך בעולה, שאינה באה לכפרת חטא ידוע[181]. ויש ראשונים שכתבו שמחלוקת אמוראים היא בעולה הקריבה לאחר מיתת בעליה, אם מכפרת עליהם על אותן עבירות שעולה מכפרת עליהן[182]. על כפרת יורש* בעולה שהוא מביא לחובת מורישו, ע"ע יורש (א): בקרבנות המוריש[183].

כשאינו רוצה או אינו מאמין בכפרת העולה

האומר אי אפשי שתכפר לי העולה, אמרו בירושלמי שאינה מכפרת לו על כרחו[184], שהרי אינו רוצה שתכפר עליו, ומבעט בכפרתה[185], והרי נאמר בעולה: לרצונו[186], וכל שאינו רוצה בכפרתה שלא לרצונו היא ואינה מכפרת[187], אבל האומר אין עולה מכפרת, או אין עולה מכפרת עלי, העולה מכפרת לו[188], שאינו אלא טועה וסובר שאינה מכפרת[189], ולרצונו היא, שאילו היה יודע שמכפרת היה רוצה בכפרתה[190]. ויש שכתבו - לפי גירסתם בירושלמי - שמחלוקת אמוראים היא בין באומר אין עולה מכפרת או אין עולה מכפרת עלי ובין באומר אי אפשי שתכפר לי[191], יש סוברים שאינה מכפרת[192], משום שהאומר כן מבעט בכפרת העולה ואי אפשר שתכפר לו[193], או משום שכיון שהוא מביא את העולה מדעתו - שאינו מחויב בה[194] - ואינו רוצה בכפרתה, אינה מכפרת בעל כרחו[195], ויש סוברים שמכפרת[196], שכיון שסוף סוף הביא עולה הרי הראה שרצונו שתכפר לו[197].

כשקרבה שלא לשמה

עולה שקרבה שלא לשמה, שכשרה ולא עלתה לבעליה לשם חובה[198], כתבו ראשונים שאינה מכפרת לבעליה על אותן עבירות שהעולה מכפרת עליהן[199].

דורון היא

העולה - אף על פי שהיא מכפרת[200] - אינה באה אלא לדורון, שקודם שעשה החוטא תשובה אינה יכולה לבא לכפרתו, שזבח-רשעים* תועבה[201], ומשעשה תשובה כבר נתכפר, שהעובר על מצות-עשה* ושב אינו זז משם עד שמוחלים לו[202] - וכפרת עולה על עשה היא[203] - אלא דורון היא[204], שאינה באה לכפר ממש, אלא שלאחר שכיפרה התשובה היא באה להקבלת פנים, כאדם שסרח במלך וריצהו על ידי פרקליטים וכשבא להקביל פניו מביא דורון בידו[205]. וכתבו ראשונים שאין תימה על שנצרכת עולה לכפר על מה שכבר נתכפר בתשובה, שהרי אין חובה להביאה על העבירות שהיא מכפרת עליהן[206], ואף לאחר התשובה אין נמחל מכל וכל, ומועילה העולה שיתכפר לגמרי[207]. ומן האחרונים יש שכתבו, שאחר שהועילה התשובה להפוך זדונות לשגגות, מועילה כפרת העולה להפוך אותן לזכויות[208]. ויש ראשונים שכתבו שעולה קרויה דורון משום שאינה מכפרת על חטא ידוע כחטאת ואשם[209].

המתנדבים עולה

העולה הבאה בנדבה, באה בין בנדבת איש ובין בנדבת אשה, וכן בנדבת עבד[210], ובנדבת גר או גיורת[211], שנאמר: איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו וגו' לעלה[212], "ישראל" אלו ישראל, "גר" אלו הגרים, "הגר" לרבות נשי הגרים, "בישראל" לרבות נשים ועבדים[213].

גוי

העולה באה בנדבת גוי[214], שנאמר: איש איש[215], לרבות את הנכרים שנודרים ונודבים כישראל[216], ונאמר שם: אשר יקריבו לה' לעלה[217]. על הסוברים שאין גויים מקריבים אלא עולה בלבד, או שאף שלמים שהם מקריבים דינם כעולה, ע"ע גוי[218].

משומד

עולה - אף על פי שדורון היא ואינה באה לכפר על חטא[219] - אין מקבלים אותה מן המשומד*[220] - אף על פי שמקבלים עולה מן הגויים[221] - שנאמר: דבר אל בני ישראל וגו' אדם כי יקריב מכם[222] - ולא כולכם[223] - להוציא את המשומדים[224], שהרי הפרו ברית, ואין מעשיהם כבני ישראל המביאים קרבנות שהם בני ברית[225], וכן הוא אומר: זבח רשעים תועבה[226]. משומד, שאין מקבלים ממנו עולה, היינו המשומד לכל התורה כולה, וכן המשומד לעבודה-זרה* או לחלל שבתות בפרהסיה, שהוא כמשומד לכל התורה כולה, לסוברים כן והלכה כמותם[227], אבל המשומד לדבר אחד מקבלים ממנו עולה, שנאמר: מן הבהמה[228], להביא בני אדם הדומים לבהמה - שאינם מקיימים את המצוות[229] - מכאן אמרו, מקבלים קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה[230]. המשומד לעבירה אחת שעולה מכפרת עליה[231], ומביא עולה לכפרת אותה עבירה, נראה מדברי ראשונים שמקבלים ממנו – ואין דינו כמומר לעבירה שחייבים עליה חטאת שאין מקבלים ממנו חטאת לכפרת אותה עבירה[232] - שהעולה נדבה היא ובאה דורון[233]. ומן האחרונים יש שכתבו בדעת ראשונים שהמשומד לעבירה אחת אין מקבלים ממנו עולה לכפרת אותה עבירה[234]. משומד לעבודה זרה שאין מקבלים עולה ממנו, היינו כשהוא ישראל, אבל גוי העובד עבודה זרה מקבלים ממנו[235], שנאמר: מכם, בכם חילקתי, ולא באומות[236], וקרבנם של גויים אין לומר בו "זבח רשעים תועבה", שאין קרוי רשע אלא ישראל שקיבל את המצוות ועובר עליהן, אבל גויים אף כשהם עוברים על המצוות אינם נקראים רשעים, מאחר שלא קיבלו אותן עליהם[237], ואפילו גוי רשע גמור מקבלים ממנו לקרבו תחת כנפי השכינה[238]. גר משומד, אין מקבלים עולה ממנו[239], ויש מן האחרונים שכתב שמקבלים עולה מגר משומד[240].

לאחר מיתת בעלים

העולה, בין עולת נדבה ובין עולת חובה, קריבה אף לאחר מיתת בעליה[241]. על חיוב היורש להביא את עולת מורישו, ע"ע יורש (א): בקרבנות המוריש.

המוכר עולתו

המוכר עולתו, לא עשה ולא כלום[242], ואין מתכפר בה אלא הבעלים הראשון[243], וצריך להקריבה לשמו[244]. על דין המעות שקיבל המוכר ע"ע קרבנות.

שותפות

העולה, מלבד שהיא באה בנדבת יחיד[245], היא באה בנדבת שנים[246] - או יותר משנים[247] - וכן באה בנדר של שנים[248], שנאמר: תקריבו[249], רבי אומר, כל הקדשים - מלבד מנחות*[250] - באים בשותפות, שנאמר: אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעלה[251]. עולת יחיד חובה, אינה באה בשותפות[252], שהרי כל יחיד חייב בפני עצמו, ואיך יפטרו שנים בקרבן אחד[253]. על עולת-ראיה*, שהיא עולת חובה[254], שיש סוברים שהיא באה בשותפות, ע"ע.

ציבור

העולה, מלבד שהיא באה בנדבת יחיד[255], היא באה בנדבת צבור*[256], שנאמר: קרבנכם[257], ויש דורשים: את קרבנכם[258], ממקום שהיחיד מביאה - והיינו בנדבה[259] - משם הציבור מביא[260]. העולות הבאות בנדבת ציבור הן העולות הבאות מן המותרות*, לסוברים כן[261], שהן קרבות לקיץ-המזבח*[262], וכן אם ירצו הציבור להפריש עולה לנדבה מתחילה, ויגבו אותה מרוב ישראל כשם שגובים את השקלים*, יש מן הראשונים שכתבו שתיחשב העולה נדבת ציבור[263], ויש שכתבו בדעת ראשונים שרק העולה הבאה מן המותרות חשובה עולת ציבור, מאחר שהיא קריבה על ידי תנאי בית דין, שלב-בית-דין-מתנה* על המותרות שיקרבו לקיץ המזבח[264], אבל עולות שהתנדבו ציבור מתחילה - אפילו גבו אותן מכל ישראל[265] - אין זו נדבת ציבור אלא נדבת שותפים[266], ויש שכתבו שמן הכתוב "קרבנכם" דרשו לרבות שהציבור גובים ומפרישים עולה לנדבה מתחילה, מלבד שהם מביאים עולה מן המותרות, ומכל מקום עולה זו אינה קריבה בתורת עולת ציבור, אלא נותנים אותה לאחד מהם והוא מקריב אותה כעולת יחיד[267].

על כפייתם ומשכונם של חייבי עולה להביא את קרבנם, ע"ע חיבי קרבנות[268].

הקדשה ועבודותיה

הקדש בפה

בהמה אינה נעשית עולה אלא משהוקדשה לכך[269], והיינו בפה[270], שנאמר: קרבן לה'[271], שיקדים הקדשו להקרבתו[272], ואף שאפשר להביאה לעזרה בעודה חולין ולהקדישה אחר כך, וכך היה הלל עושה בעולתו כדי שלא ימעלו בה, לסוברים כן[273], מכל מקום צריך שיהיה ההקדש קודם לסמיכתה[274]. על ההקדש, ואם הוא חל במחשבה, ע"ע הקדש.

לצורך חובתו או נדרו

המפריש בהמה לצורך עולת חובתו - כגון שילדה אשתו ומקדיש בהמה לעולת-יולדת* שהיא מחוייבת בה[275] - צריך שיאמר זו לעולת חובתי[276], וכן המפריש לצורך עולת נדרו, אומר זו לנדרי[277].

סמיכה

כל עולות היחיד טעונות סמיכה*[278], שנאמר בעולת בקר נדבה: וסמך ידו על ראש העלה[279], מתוך שנאמר "העלה" - ותיבה זו יתירה, שהרי הכתוב בקרבן עולה הוא עוסק, והיה לו לומר "על ראשו[280] - דרשו בתורת כהנים לרבות לסמיכה את כל עולות היחיד, אחת עולת נדבה ואחת עולת חובה, אחת עולת בקר ואחת עולת צאן[281]. ובתלמוד שנינו, נאמר בעולת שמיני למלואים*: ויעשה כמשפט[282], כמשפט עולת נדבה - שכל משפטי עולה בפרשת עולת נדבה נאמרו[283] - לימד על עולת חובה שטעונה סמיכה[284]. ומן הראשונים יש שכתבו שסמיכה בעולת צאן אינה צריכה ריבוי, שכן נאמר בעולת צאן: ואם מן הצאן[285], ויו מוסיף על ענין ראשון[286] - והיינו פרשת עולת בקר שנכתבה לפניה[287] - ולמדים תחתון מעליון[288]. על הסמיכה, ושאינה מעכבת את הקרבן, ע"ע. על הודוי* בשעת הסמיכה, ע"ע[289]. על שצריך שתיעשה שחיטת הקרבן תיכף לסמיכה, ע"ע שחיטה (קדשים). על עולה הנעשית בבמה, שאינה צריכה סמיכה, ע"ע במה[290]. על עולת נשים וגוים, שאינה צריכה סמיכה, ע"ע סמיכה.

בעולות ציבור

עולות הציבור אינן טעונות סמיכה*[291], שכן הלכה-למשה-מסיני* שכל קרבנות הציבור - מלבד שנים[292] - אין בהם סמיכה[293].

שחיטה וקבלה בצפון

שחיטת העולה נעשית בצפון[294] - כשאר קדשי-קדשים*[295] - שנאמר בעולת צאן הבאה נדבה: ושחט אתו על ירך המזבח צפנה[296], ואף עולת בקר כן, שכן נאמר בעולת צאן: ואם מן הצאן[297], ויו מוסיף על ענין ראשון[298] - והיינו פרשת עולת בקר שנכתבה לפניה[299] - ולמדים עליון מתחתון[300]. ואף עולת חובה שחיטתה בצפון, שנאמר בחטאת: במקום אשר תשחט העלה תשחט החטאת[301] - הרי זה בא-ללמד-ונמצא-למד*[302] - מכאן לעולת חובה שלא תהא שחיטתה אלא בצפון[303], שכיון שהכתוב עוסק בחטאת שהיא חובה - שאין חטאת באה נדבה[304] - אף העולה האמורה בו עולת חובה היא, ולמדנו שצריכה צפון[305]. ואף עולת ציבור שחיטתה בצפון, שנאמר באשם: במקום אשר ישחטו את העלה ישחטו את האשם[306], מכאן לעולת ציבור שלא תהא שחיטתה אלא בצפון[307]. וכן קבלת דמה של עולה נעשית בצפון[308] - כשאר קדשי קדשים[309] - ואף המקבל את הדם צריך שיהיה עומד בצפון[310]. ופירשו ראשונים שכיון שנאמר בחטאת נשיא: ושחט אתו במקום אשר ישחט את העלה וגו' ולקח הכהן מדם החטאת[311], ודרשו מזה שתהיה קבלת דם החטאת במקום שחיטת העולה שהוא בצפון, ויעמוד המקבל במקום שחיטת העולה שהוא בצפון[312], הרי שמכלל זה יש ללמוד שאף מקום הקבלה והמקבל בעולה הוא במקום שחיטתה שהוא בצפון[313]. ויש שפירשו שקבלת דם העולה בצפון נלמדת מן הכתוב האמור בעולת בקר: ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם[314], שהרי "לפני ה'" האמור כאן בשחיטה היינו בצפון, כפי שלמדו עליון מתחתון[315], ושוב יש ללמוד שאף "והקריבו", שהיא קבלת הדם[316], תהיה במקום השחיטה שהוא בצפון[317]. על גדרי הצפון והשחיטה והקבלה בו, ועל שחיטה וקבלה בראש המזבח אם חשובות כשחיטה וקבלה בצפון, ע"ע קדשי קדשים. על השחיטה והקבלה בצפון שמעכבות, ע"ע הנ"ל. על עולה הנעשית בבמה*, שאינה צריכה צפון, ע"ע במה[318]. על מקום שחיטתה של עולת התמיד, ע"ע תמיד. על השוחט קדשי קדשים בדרום, אם עובר בלאו, ע"ע קדשי קדשים.

מתן דמה

מתן דמה של עולה למזבח הוא בשתי מתנות שהן ארבע[319]. במקור הדין, וכן בגדרו, נחלקו תנאים: תנא קמא אומר, נאמר: וזרקו את הדם על המזבח סביב[320], יכול בזריקה אחת, תלמוד לומר: סביב, יכול יקיפנו כחוט, תלמוד לומר: וזרקו - ואי אפשר להקיף כחוט אלא באצבע ובנגיעה, ולא בזריקה שהיא נעשית מרחוק[321] - אלא שתי מתנות שהן ארבע[322], שנותן על שתי קרנות העומדות זו באלכסונה של זו[323], וכמין גא"ם[324] - אות יוונית העשויה ככ"ף פשוטה[325] - שזורק כנגד הפינה והדם מתפשט לשתי רוחות הפינה[326], ונמצא שהגיע הדם סביב למזבח מארבע רוחותיו ובזריקה[327]. ר' ישמעאל אומר, נאמר כאן: סביב[328], ונאמר בחטאת המלואים*: ויתן על קרנות המזבח סביב[329], מה שם הפסק ארבע מתנות - שמתן דמה של חטאת בארבע מתנות על ארבע קרנות[330] - אף כאן הפסק ארבע מתנות[331], יכול מה שם על ארבע קרנות אף כאן על ארבע קרנות, אם אתה אומר כן נמצא שהוא נותן גם על קרן מזרחית דרומית, שאין לה יסוד[332], ומתן דמה של עולה צריך להיעשות כנגד יסוד המזבח[333], אלא ארבע מתנות בשתי קרנות[334], ונותן וחוזר ונותן[335], שנותן על שתי קרנות העומדות זו באלכסונה של זו, ובכל אחת מהן זורק מן הכלי לרוח זו של הקרן וכן לרוח השניה, ונמצא שנתן את הדם לארבע רוחות של מזבח, מתנה לכל רוח[336]. הלכה ששתי מתנות כמין גא"ם הוא נותן[337]. על פרטי מתן שתי מתנות שהן ארבע, ואם הן מעכבות, ע"ע זריקה[338]. על הסוברים שעולת תמיד* יש בה צורת מתן דם שונה משאר עולות, ע"ע הנ"ל[339] וע' תמיד.

נעשית למטה

העולה נעשית למטה[340], והיינו שזריקת דמה מחצי המזבח ולמטה[341], תחת חוט הסיקרא שהוא חוגר באמצע המזבח[342]. בטעם שנעשית זריקת העולה למטה כתבו ראשונים, שנאמר בה "מזבח"[343], ולא נאמר בה "קרנות" - כפי שנאמר בחטאות-החיצונות*[344] - לומר שהיא נעשית למעלה[345], ואין לומר שכל המזבח מקומה, שהרי נתנה תורה מחיצה - של חוט הסיקרא - להבדיל בין דמים עליונים ותחתונים[346], נמצא שאין מקומה אלא למטה[347]. ויש אומרים שמקום עולה למטה מפני שהעולה טעונה יסוד[348], ולמטה במזבח הוא מקום יסוד[349]. ויש שנראה מדבריהם טעם נוסף, שכשם שמצינו בקרבנות העוף, שחטאת-העוף* נעשית למטה[350], ועולת-העוף* להיפך ממנה, ונעשית למעלה[351], כן בקרבנות בהמה, מאחר שחטאת שנעשית למעלה[352], העולה להיפך ממנה ונעשית למטה[353]. ומן האחרונים יש שכתבו, שכיון שנאמר בנתינת דם עולה "וזרקו"[354] - וזריקה אינה אלא מרחוק[355] - אי אפשר שיעשנה העומד למעלה על הסובב, שעמידתו סמוך למזבח, אלא העומד למטה בארץ, ונמצא הדם ניתן למטה[356]. ועוד מצינו בתלמוד לדעת תנאים, שדרשה היא בחטאת שנאמר בה: הכהן המחטא אתה[357], אותה דמה למעלה ואין דמו של אחר למעלה[358], וכתבו ראשונים שמכלל דרשה זו יש ללמוד שאף עולה אין דמה ניתן אלא למטה[359].

כנגד היסוד

העולה טעונה יסוד[360], שתהיינה מתנות דמה במזבח כנגד היסוד[361], שינתן הדם במקום שיש יסוד למטה הימנו[362], והיינו לא בקרן דרומית מזרחית, שאין תחתיה יסוד[363], אלא באותן קרנות שיש תחתיהן יסוד[364]. יש אומרים שדרשו כן מתוך שנאמר בשעיר נשיא: ואת דמו ישפך אל יסוד מזבח העלה[365] - ו"העלה" מיותר לדרשה[366] - תן יסוד למזבח של עולה[367], והיינו - לדעתם - שתהיינה מתנות דמה כנגד היסוד[368], ואין ללמוד מדרשה זו שתהיינה מתנות דם העולה ניתנות אל זקיפת היסוד עצמו, שהדברים קל-וחומר*, שאם שירי-הדם* של חטאת, שניתנים ליסוד[369], ואינם מעכבים את הכפרה[370], אינם ניתנים לזקיפת היסוד אלא על גג היסוד[371], כל שכן תחילת דם עולה, המעכב את הכפרה[372], שאינו ניתן לזקיפת היסוד אלא על גג היסוד[373], וכיון שנאמר בכתוב "יסוד מזבח העלה" ולא "יסוד העלה", למדנו שאין תחילת דם עולה ניתן אל גג היסוד עצמו, כשיירי הדם[374], אלא אל זקיפת המזבח שלמעלה מן היסוד[375]. ויש אומרים שעצם דין זריקת דם העולה במזבח כנגד היסוד נלמד בקל וחומר משיירי הדם של חטאת, שאינם מעכבים את הכפרה, וניתנים לגג היסוד, וכל שכן תחילת דם עולה, שמעכב את הכפרה, שניתן למזבח שלמעלה מן היסוד[376], אבל אינו ניתן על גג היסוד עצמו כשיירי הדם, כי כדי לקיים בדם שתי מתנות שהן ארבע, כדין דם תחילת עולה[377], עדיף לעשות את הזריקה על זקיפת המזבח שלמעלה מן היסוד[378]. ויש אומרים שלמדו תחילת דם עולה כנגד היסוד בקל וחומר משירי הדם של עולה עצמה, שאינם מעכבים את הכפרה, וניתנים ליסוד[379], וכל שכן תחילת דם עולה המעכב את הכפרה, שצריך יסוד[380]. אף המתנה השניה משתי מתנות דמה של עולה - שאינה מעכבת את הכפרה[381] - צריכה יסוד[382], שעל שתי המתנות כאחת נאמר: וזרקו[383], ולפיכך הן נלמדות זו מזו, וכשם שהמתנה האחת צריכה יסוד כן המתנה האחרת צריכה יסוד[384].

שיירי הדם

שירי-הדם* של עולה, נשפכים למטה[385], אל יסוד המזבח[386]. יש אומרים שדרשו כן מתוך שנאמר בשעיר נשיא: ואת דמו ישפך אל יסוד מזבח העלה[387] - ו"העלה" האמור כאן מיותר לדרשה[388] - תן יסוד למזבח של עולה[389], והיינו - לדעתם - שיהיה המזבח טעון בעולה שפיכת שיריים אל היסוד[390], ומהם יש שכתבו, שאף שמדרשה זו למדו - לדעתם - לתחילת דם עולה שינתן כנגד היסוד[391], מכל מקום מתיבת "מזבח", שהיא יתירה, למדו שינתנו גם שיירי דם העולה ליסוד[392]. עוד מצינו שדרשו, נאמר: ודם זבחיך ישפך וגו'[393], למדנו לכל הדמים שטעונים מתן דם ליסוד[394], ואף על פי שלא נאמר בכתוב "יסוד", הואיל ומצינו בשיירי הדם של חטאת שניתנים ליסוד[395], אף שיירי שאר דמים כן[396]. רבי אומר, נאמר בחטאת העוף: והנשאר בדם ימצה[397] - ותיבת "בדם" יתירה[398] - לימד על כל הדמים שטעונים מתן דמים ליסוד[399]. ויש ראשונים סוברים שאין לעולה - מלבד עולת תמיד[400] - שפיכת שיריים ליסוד[401]. שפיכת השיריים בעולה, יש ראשונים שכתבו שנוהגת רק כאשר לא נזרק הדם כולו בשתי המתנות של תחילת עולה[402], אבל רשאי הזורק לזרוק בשתי המתנות את הדם כולו ולא יצטרך עוד לשפיכת שיריים[403]. ויש ראשונים חולקים, ששפיכת השיריים ליסוד נצרכת בעולה, וצריך להיזהר בזריקה שישאר מן הדם לשפיכת השיריים[404]. שפיכת שיירי דם העולה נעשית אל היסוד הדרומי[405], שבקרן מערבית דרומית של המזבח מסיים הכהן את מתנות דם העולה[406], ונעשית שפיכת השיריים בסמוך לה[407]. על גדרי שפיכת השיריים ליסוד, ע"ע שירי הדם.

על יתר דיניהן של ארבע-עבודות* הקרבן: שחיטה*, קבלה*, הולכה*, זריקה*, עי' ערכיהן. על שהן צריכות להיעשות ביום, ע"ע יום וע' קרבנות. על דברים שצריך לעשות לשמם את עבודות העולה ועל המחשבות הפוסלות בקרבנות, ע"ע מחשבה בקדשים.

הפשט וניתוח

העולה טעונה הפשט-ונתוח*[408], שנאמר בעולת בקר הבאה נדבה: והפשיט את העלה ונתח אתה לנתחיה[409], ואף עולת צאן ועולת חובה כן, שנאמר: העלה - והוא מיותר לדרשה, שהכתוב בעולה הוא עוסק[410] - לרבות כל שהיא עולה[411]. על ההפשט והניתוח ע"ע הפשט ונתוח. על קדימת הזריקה להפשט, ע"ע הנ"ל: סדרם[412]. על עולה פסולה שעלתה על המזבח - כשדינה שאם עלתה לא תרד[413] - שמקטירים אותה בלא הפשט, ע"ע הנ"ל[414]. על עולות שקרבו קודם הקמת המשכן, וביום הקמתו, אם היו טעונות הפשט וניתוח, ע"ע הנ"ל: במדבר ובבמה. על עולה הקריבה בבמה* אם טעונה הפשט וניתוח, ע"ע במה[415], וע"ע הנ"ל: שם. על עור העולה, עי' להלן: דין עורה.

הנחת האיברים על שולחן

לאחר הניתוח, קודם העלאת האברים* למזבח, מניחים את האיברים על שולחן של שיש שבמערב הכבש[416], והיינו בעולת יחיד, אבל איברי עולות ציבור ניתנים מיד לאחר ניתוחם למי שמעלה אותם למזבח[417], שאיברי עולות יחיד אפשר שיעלה אותם למזבח כהן יחיד[418], ואינו יכול להעלות את כולם בבת אחת, לפיכך הוא מסדר אותם תחילה על השולחן ומשם מעלה אותם[419]. ויש ראשונים שכתבו שאף איברי עולות יחיד מעלים אותם מיד למזבח, אלא שפעמים שהקרבנות מרובים והכהן המקטיר צריך להמתין שיתעכלו הקרבנות שעל המערכה ולפיכך הוא מניח את האיברים על השולחן בינתים[420].

רחיצת קרב וכרעים

הקרב והכרעים של עולה טעונים הדחה קודם הקטרתם[421], שנאמר בעולת בקר: וקרבו וכרעיו ירחץ במים[422], וכן נאמר בעולת צאן: והקרב והכרעים ירחץ במים[423], ואין כוונת הכתוב למים שיש בהם ארבעים סאה - כפי שהיה מקום ללמוד בגזירה-שוה* "רחיצה" "רחיצה" מן הכתוב: והיה לפנות ערב ירחץ במים[424], העוסק בטבילה במקוה של ארבעים סאה[425], וכפי שהיא משמעות לשון רחיצה בתורה בדרך כלל[426] - אלא לרחיצה במים כל שהם, שנאמר: במים - ונכפל כן בעולת בקר ובעולת צאן[427] - מים כל שהם[428].

בזר

רחיצת הקרב והכרעים כשירה בזר[429], ש"ירחץ" האמור בכתוב משמעותו שירחצו הבעלים[430], ואמר הכתוב לאחר מכן: והקטיר הכהן[431], לומר שההקטרה בכהן ולא הרחיצה[432]. ויש מן הראשונים שכתב שהרחיצה נעשית על ידי כהן או לוי[433].

סדר הרחיצה וההקטרה

הדחת הקרב והכרעים קודמת להקטרת נתחי העולה[434], ואף על פי שתחילה נאמר: וערכו בני אהרן את הנתחים וגו' על האש אשר על המזבח[435], ואחרי כן: וקרבו וכרעיו ירחץ במים[436], פירשו ראשונים שאין הציווי שיעשה כסדר הזה, שהרי לבסוף נאמר: והקטיר הכהן את הכל[437], ואף הקטרת הנתחים בכלל, נמצא שרחיצת הקרב והכרעים קודמת[438], ולא בא הכתוב אלא לומר שמתחילה יפשיט וינתח את העולה כדי לערוך את הנתחים על האש לאחר רחיצת הקרב והכרעים, ואז יקטיר את הכל כאחת[439]. ומן האחרונים יש שכתבו שבמשכן היתה הקטרת הנתחים קודמת לרחיצת הקרב והכרעים, כסדר הכתובים[440], כי מיד לאחר הניתוח היו מעלים את הנתחים למזבח ומקטירים אותם[441], ואין להם לעבור על המצוה ולהמתין בהעלאת הנתחים עד לאחר רחיצת הקרב והכרעים - שאין-מעבירין-על-המצוות* - אבל במקדש, שנותנים תחילה את הנתחים על הכבש ומשם לוקחים אותם למזבח להקטירם[442], הואיל ואין ההקטרה מתקיימת מיד, ממתינים עם העלאת הנתחים לכבש עד אחר רחיצת הקרב והכרעים[443]. ויש אחרונים שכתבו שאם נעשים ההפשט הניתוח והרחיצה על ידי הבעלים - שהם כשרים בהם[444] - מאחר שאינם יכולים לעסוק ברחיצה תוך כדי ההפשט, אין הכהנים מעכבים את הולכת הנתחים עד לאחר רחיצת הקרב והכרעים, שאין זה דרך כבוד שיהיו הנתחים מונחים לבטלה, אבל כשכהנים עושים את ההפשט הניתוח והרחיצה, כיון שהם יכולים להיעשות על ידי כמה כהנים בבת אחת, ממתינים עם הולכת הנתחים עד לאחר רחיצת הקרב והכרעים להוליך הכל למזבח כאחת[445].

המים

רחיצת הקרב והכרעים נעשית במים, ולא ביין, ולא במזוג[446] - יין ומים מזוגים יחד כשיעור מזיגת יין[447] - ולא בשאר משקים[448], שנאמר: במים[449]. וכל המים - אף על פי שאינם "מים חיים"[450], וכן מים מלוחים[451] - כשרים לרחיצת הקרב והכרעים[452], שנאמר: במים, להכשיר כל מים, וקל-וחומר* ל"מי כיור" - והיינו מים חיים, שהם הראויים להינתן בכיור לסוברים כן[453] - שכשרים[454]. ומן הראשונים יש שכתבו שאין רוחצים את הקרב והכרעים אלא ממי אמת המים שבעזרה[455], ותמהו אחרונים עליהם, שכל מים כשרים לכך[456]. מים שיש להם שם לווי, כגון מי תותים[457], אין רוחצים בהם את הקרב והכרעים, שנאמר: במים, ולא שיש להם שם לווי[458]. וכן מי הכיור - שניתנו בכיור והתקדשו בו[459] - שם לווי יש להם, ופסולים לרחיצת הקרב והכרעים[460], ויש אומרים שמי הכיור אינם חשובים מים שיש להם שם לווי, וכשרים[461].

מקום ההדחה

מקום הדחת הכרס - שהיא בכלל הקרב האמור בתורה[462] - הוא בבית המדיחים[463] - היא לשכת המדיחים שהיתה בעזרה[464] - לפי שהכרס מלאה טינופת וצריכים לרוחצה במקום הצנוע[465], ואין מדיחים אותה עם שאר הקרבים, שלא תטנפם[466]. הקרבים - והם בני המעים[467] - מדיחים אותם על שולחנות של שיש שבין העמודים[468]. ויש אומרים שהדחתם נעשית על שולחן קטן המצוי שם שהוא קרוי מעוטה[469], ואותו שולחן חקוק ומשופע לתוכו קצת כדי לשים בו מעים לרוחצם[470], וזו היא לדעתם אותה ששנינו שמדיחים את הקרבים במעוטה[471]. ויש שפירשו "מעוטה" באופן אחר[472]. ויש אומרים שכאשר הקרבנות מרובים מדיחים גם את הקרבים בלשכת המדיחים[473].

שיעור ההדחה

הכרס מדיחים אותה כל צרכה[474], שמאחר שהיא מלאה טינופת צריך לרוחצה היטב[475], וכיון שיש כרס שיש בה טינופת הרבה ויש שאין בה טינופת כל כך לא נקבע מספר להדחות שמדיחים אותה[476]. הקרבים - והם בני המעים, שאין בהם טינופת כל כך[477] - מדיחים אותם שלש פעמים[478], לפעמים, כשאין הטינוף כולו יוצא בפחות מכך[479], ואינם צריכים הדחה יותר[480]. ויש שכתבו שמדיחים את הקרבים שלש פעמים לכל הפחות[481], כי מתוך שהם דקים אין הטינוף יוצא מהם אלא בדוחק[482], ומוסיפים להדיחם כפי הצורך[483]. ויש שנראה מדבריהם שלעולם מדיחים את הקרבים שלש פעמים[484].

צורת הדחת הקרבים

הדחת הקרבים, יש אומרים שהיא נעשית כשהקרבים מונחים בתוך בית קיבול הקרוי מעוטה - ולשון "מעוטה" הוא מלשון "מעטן של זיתים"[485], ומלשון הכתוב "עטיניו מלאו חלב"[486] - ויש בו מקום להכנסת הקרבים שלא בדוחק, שמתוך כך יהיו מודחים יפה יותר, ואותו בית קיבול אפשר שהוא כלי לעצמו ומניחים אותו על גבי השולחנות של שיש שעליהם נעשית ההדחה[487], ואפשר שבשולחנות עצמם יש בית קיבול מצד אחד ובו מדיחים את הקרבים, כי אין רוצים לתת אותם בכלי אחר אלא על גבי השיש המצנן אותם שלא יסריחו, וזו היא לדעתם אותה ששנינו שמדיחים את הקרבים במעוטה[488]. ויש שפירשו "במעוטה" באופן אחר[489].

הדחת שאר בשר העולה

שאר בשר העולה - מלבד הקרב והכרעים[490] - כתבו ראשונים שלא הוזכר במשנה שמדיחים אותו[491]. ויש ראשונים שכתבו שמלשון הכתוב בדברי הימים - "את מעשה העולה ידיחו בם"[492] - נראה שיש להדיח גם את שאר בשר העולה[493].

הקטרתה

העולה קרבה כליל לאשים[494], שנאמר: והקטיר הכהן את הכל המזבחה[495], ומוליכים את איבריה למזבח החיצון ומקטירים אותם שם על גבי המערכה[496]. על הולכת האברים* למזבח, ע"ע הולכה: הולכת איברים. על הקטרתם*, ע"ע הקטרה (א): אברי עולה, ושם: ההקטרה ואילך. על שאין ההקטרה מעכבת את כפרת העולה, ע"ע הנ"ל[497]. על מליחת האיברים קודם הקטרתם, ע"ע מליחת קרבנות. על סמיכת כהן-גדול* על איברי עולת התמיד קודם הקטרתם, כשהוא רוצה להקטירם בעצמו, משום כבודו של כהן גדול, ע"ע הקטרה[498] וע' כהן גדול[499].

דין אימורים

העולה, כתבו אחרונים שאין בה דין אמורים*, כי מאחר שכולה נקטרת[500], אין בה חילוק בין האימורים לבשר[501], ולפיכך כתבו שיפה בזה כוח שאר קרבנות מכוח עולה, שחוליות השדרה הקרבות עם האליה* של כבשי שאר קרבנות[502], אפילו אם פירשו מן הבשר מקטירים אותן, לדעתם, כי מאחר שהאליה מאימורי הכבש[503], והחוליות בכלל, הרי שיש להן דין אימורים והן צריכות הקטרה אף בפני עצמן, אבל בעולה, אם פירשו החוליות, דינן כשאר עצמות שפירשו, שאין מקטירים אותן[504], כי מאחר שלא נאמרה בעולה הקטרת אימורים אלא הקטרת כל הבשר בלבד, העצמות שפירשו אינן בכלל[505].

זריקה כשאבד הבשר

העולה, מאחר שהיא כליל[506], זורקים את דמה, אף לר' יהושע - שהלכה כמותו - שכל שאבד הבשר אין זורקים את הדם[507], גם כאשר נותר מבשרה רק כחצי זית חלב וכחצי זית בשר, שהרי זה וזה נקטרים ולפיכך הם מצטרפים לכזית, שלא כשאר קרבנות, שמאחר שמקטירים מהם את האמורים* בלבד[508], אין זורקים את דמם, לסוברים כן, אלא כאשר נשאר מהם כזית חלב, שהוא נקטר, או כזית בשר, שהוא נאכל, שאין אכילה והקטרה מצטרפים[509].

על הקרבת עולה ושאר קרבנות איזו מהן קודמת, ע"ע תדיר וע' מקדש. על הקדמת חטאת לעולה הבאה עמה, ע"ע חטאת: הקדמתה.

דין עורה

עור העולה

עור העולה - וכן עור שאר קדשי-קדשים*[510] - ניתן לכהנים[511], בין בעולת יחיד ובין בעולת ציבור[512] - ואף עולות שהתנדבו ציבור לקיץ-המזבח* בכלל[513] - שנאמר: עור העלה אשר הקריב לכהן לו יהיה[514], והוא אחד מעשרים וארבע מתנות-כהונה*[515].

במנין המצוות

נתינת עור העולה לכהן, מנו אותה גאונים וראשונים כמצוה במנין-המצוות*[516]. ויש ראשונים שלא מנו את נתינת עור העולה לכהן כמצוה בפני עצמה[517], אלא היא לדעתם בכלל מצות מעשה העולה[518]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שאין נתינת עור העולה מצוה כלל, שלא נצטוו בעלי הקרבן לתת את העור לכהן, אלא שאמרה התורה שיהיה העור לכהן וזיכתה אותו לו בעל כרחם של הבעלים[519].

עולת גרים נשים ועבדים

אחד עולת האיש ואחד עולת האשה עורותיהן לכהנים[520], וכן עולת עבדים עורה לכהנים[521], שכן דרשו: עלת איש[522], אין לי אלא עולת איש, נשים ועבדים מנין, תלמוד לומר: עור העלה[523], ריבה[524]. ובתוספתא תנאים חולקים בדבר, וזו דעת חכמים, אבל ר' יוסי ב"ר יהודה אומר, עלת איש, פרט לנשים ועבדים[525]. עולת גר*, עורה לכהנים לדברי הכל[526], שהגר בכלל "איש" הוא[527].

עולת גוי

עולה של גוי - שהגויים מתנדבים עולות[528] - עורה לכהנים[529].

שאין לה בעלים

עולה שאין לה בעלים, שהיא של גר* שמת ואין לו יורשים, אמר ר' יוסי ב"ר יהודה שעורה אינו לכהנים, שנאמר: עלת איש[530], פרט לעולת גרים[531], והיינו עולת גר שמת ואין לו יורשים[532], שכיון שאין לה בעלים אינה בכלל "עלת איש"[533]. ויש אומרים שתנאים חולקים בדבר, ודעת חכמים, שאף עולת גר שמת ואין לו יורשים עורה לכהנים, שנאמר: עור העלה[534], לרבות עולת גרים[535], והיינו עולת גר שמת ואין לו יורשים[536], שאף שאין לה בעלים עתה, מכל מקום מתחילתה היו לה בעלים, ובכלל "עלת איש" היא[537], וכן דעת ר' יהודה, שאין ממעטים מ"עלת איש" עולת גר, אלא עולת הקדש בלבד[538], והלכה כמותם[539]. עורה של עולת גר שמת ואין לו יורשים, לסוברים שאינו ניתן לכהנים[540], כתבו ראשונים שהוא ניתן לבדק הבית[541]. ויש ראשונים שכתבו שמדמי העור מביאים את נסכי עולת הגר[542].

הבאה מן המותרות

עולה הבאה מן המותרות*, בין לסוברים שהיא קריבה לנדבת יחיד ובין לסוברים שקריבה לנדבת ציבור[543], עורה לכהנים[544] - ואין ממעטים אותה מ"עלת איש" או מ"העלה"[545] - שנאמר: אשם הוא אשם אשם לה'[546] - ולמדנו מתחילת הכתוב שמותר אשם בהוייתו הוא ככל אשם, שניתן לכהנים[547], ומסיום הכתוב שהמותר ניתן לה'[548] - זה הכלל, כל שהוא בא משום חטא ומשום אשמה ילקח בו עולות, הבשר לה' והעור לכהנים, ונמצאו שני הכתובים קיימים, אשם לה' ואשם לכהנים[549], וזהו מדרשו של יהוידע הכהן, שנאמר: כסף אשם וכסף חטאות לא יובא בית ה' לכהנים יהיו[550], ואי אפשר שכסף שקדש לשם חטאת ולשם אשם יהנו ממנו הכהנים, אלא כוונת הכתוב שיעשו ממנו דבר שיהנו בו הכהנים, והיינו עולות, שעורותיהן לכהנים[551]. על עולה שהוקדשה, או הוקדש עורה, לבדק-הבית*, אם עורה לכהנים, ע"ע הקדש[552].

ניתר בזריקה

הדם הוא המתיר את עור העולה לכהנים[553], שאין הכהנים זוכים בעור אלא לאחר הזריקה*[554], שנאמר: עור העלה אשר הקריב[555], אין לו אלא לאחר זריקה[556].

עולה שנפסלה

עולה שנפסלה בהקרבתה, כגון שנשחטה במחשבת חוץ לזמנה או חוץ למקומה - שהיא פסולה[557] - הואיל ולא זכה המזבח בבשרה, לא זכו הכהנים בעורה[558], שנאמר: עלת איש[559], עולה שעלתה לאיש[560], פרט לנשחטה במחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו, שאין עורה לכהנים[561]. אבל עולה שלא נפסלה, אלא שלא עלתה לבעליה לשם חובה, כגון שנשחטה במחשבת שלא לשמה - שהיא כשרה ולא עלתה לבעלים לשם חובה[562] - עורה לכהנים[563], שנאמר: העלה[564], מכל מקום[565], ואף על פי שלא עלתה לחובת בעליה אין ממעטים אותה מ"עלת איש" ובכלל עולה שעלתה לאיש היא, שלא נתמעטה אלא עולה שלא עלתה לו על גבי המזבח[566].

נפסל הדם

עולה שאירע פסול בדמה קודם זריקה* - כגון שיצא הדם או לן[567] - בין אם אירע הפסול קודם שהופשט העור ובין אם אירע לאחר שהופשט, לא זכו הכהנים בעורה, ואף על פי שנזרק הדם לבסוף[568], שהרי לא זכה המזבח בבשרה, וכל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה[569]. על עולה שנפסל דמה מפני שנטמא - לסוברים שדם-קדשים* מקבל טומאה[570] - שאם נזרק על המזבח מועיל ריצוי ציץ* להתיר את בשרה למזבח ועורה לכהנים, ע"ע ציץ.

נפסל הבשר קודם הפשט

עולה - וכן שאר קדשי-קדשים*[571] - שאירע פסול בבשרה - כגון שנטמא או יצא או לן[572] - קודם שהופשט העור, נחלקו תנאים אם פסול הבשר גורם שלא יהיה עורה לכהנים, דעת רבי, שכיון שנפסל הבשר - אפילו לאחר שהותר למזבח בזריקה[573] - אף העור אינו ניתן לכהנים, ודעת ר' אלעזר ברבי שמעון שאף על פי שנפסל הבשר קודם הפשט, מפשיטים אותו והעור ניתן לכהנים[574]. והלכה כרבי[575].

אבד או נפסל הבשר קודם זריקה

עולה - וכן שאר קדשי-קדשים*[576] - שאבד בשרה או נשרף או שאירע בו פסול - כגון שנטמא או יצא[577] - קודם זריקה*, לדעת ר' אליעזר, שזורקים את הדם אף על פי שאין בשר והקרבן כשר[578], עורה לכהנים[579], לדעת ר' יהושע שאין זורקים את הדם כשאין בשר[580], כל שזרק את הדם נחלקו תנאים בדין העור, דעת רבי שהדם מרצה על העור בפני עצמו, והותר העור לכהנים, ודעת ר' אלעזר ברבי שמעון שאין הדם מרצה על העור בפני עצמו, ולא הותר העור לכהנים[581], ונחלקו ראשונים בדעתם, יש שפירשו שכל שלא אבד הבשר אלא נפסל, שמודה ר' יהושע בדיעבד שאם זרק את הדם הקרבן כשר[582], ניתן העור לכהנים לדברי הכל, ולא נחלקו בדעת ר' יהושע אלא כשאבד הבשר או נשרף, שהקרבן פסול אף בדיעבד[583], וסובר ר' אלעזר ברבי שמעון שכיון שהקרבן פסול אין העור לכהנים, ורבי חולק, שפסול הקרבן בדיעבד מפני שאבד הבשר פסול קל הוא, וכיון שיש לכהנים הפסד בדבר ניתן העור לכהנים אף על פי שהקרבן פסול[584], ויש שפירשו שכל שאבד הבשר או נשרף, שהקרבן פסול לדעת ר' יהושע אף בדיעבד, אין העור לכהנים לדברי הכל, ולא נחלקו התנאים בדעתו אלא כשהבשר קיים ונפסל, שהקרבן כשר בדיעבד, וסובר ר' אלעזר ברבי שמעון שגזירה יש בדבר שלא יהיה העור לכהנים, כמו בשאבד הבשר או נשרף שאין העור לכהנים לדעתם מפני שהקרבן פסול, ורבי חולק, שכיון שהקרבן כשר בדיעבד אין גזירה בדבר והעור ניתן לכהנים[585]. הלכה כרבי[586].

על חלוקת הכהנים בעורות הקדשים - ועור העולה בכללם - ועל הכהנים הנוטלים חלק בעורות, ע"ע מתנות כהונה.

עצמות עולה שפירשו, שפעמים שהן מותרות בהנאה ואפילו לעשות מהן קת של סכין[587], מן הראשונים יש שכתבו שאף הן ניתנות לכהנים[588].

המעילה בה ואיסור אכילתה

העולה, יש בה מעילה* משהוקדשה[589], בפה[590] - כשאר קדשי-קדשים*[591] - בין אם מועל מחיים[592], ובין לאחר שחיטה[593]. ואף לאחר זריקת דמה יש מעילה בבשרה - שהוא חשוב "קדשי ה'", שכן זכה בו המזבח לאחר זריקת הדם[594] - עד שיצא לבית הדשן[595], כי מאחר שהעולה כולה כליל[596], ואין בה היתר לכהנים, לעולם מועלין בה עד שתישרף כולה על המזבח ויצא אפרה לבית-הדשן*, שבכך נעשית מצוותה[597]. על היציאה לבית הדשן, שאפר הקרבנות, ואפר העולה בכלל, ניתר בה מידי מעילה, אם היא הוצאת-הדשן* בפועל, או תרומת-הדשן*, שבה נעשה הדשן ראוי להוצאה, ע"ע דבר שנעשית מצותו[598], וע' דשון מזבח החיצון: מעילה והנאה בדשן. על הדשן לאחר הוצאתו, אם מותר בהנאה, ע"ע הנ"ל: שם.

מעילה בעורה

עור העולה אין בו מעילה[599], שהרי הוא ניתן לכהנים[600], ויצא מכלל "קדשי ה'"[601], והיינו לאחר זריקה, שהזריקה היא המתרת את העור לכהנים[602], אבל קודם הזריקה, כתבו ראשונים ואחרונים שיש מעילה בעור העולה[603]. ויש שצדדו בדעת ראשונים שאין מעילה בעור העולה אפילו קודם זריקה[604].

מעילה בעצמות

העצמות והגידים והקרנים והטלפים שפירשו מן העולה, שאין מקטירים אותם, לסוברים כן[605], אם פירשו קודם זריקה, יש בהם מעילה עד שיזרק הדם[606], נזרק הדם, דעת רבה שאין בהם מעילה[607] - ויצאו מכלל קדשים[608] - שבאה הזריקה והתירתם[609], מאחר שכבר פירשו בשעת הזריקה ולא היו בני מזבח[610], ואף לעשות מהם קת לסכין מותר[611], כי כשם שהזריקה מתירה את בשר העולה למזבח מפני שהוא עומד לכך, כך היא מתירה את העצמות להדיוט כשהן עומדות לכך[612], שכן דרש רבי יוחנן משום רבי ישמעאל: נאמר בעולה: לו יהיה[613], ונאמר באשם: לו יהיה[614], מה אשם עצמותיו מותרות[615], אף עולה עצמותיה מותרות[616], אמנם אם לא פירשו אלא לאחר זריקה, יש בהם מעילה לעולם[617], כי מאחר שבשעת זריקה מחוברים היו ועומדים להקטרה, קבעה אותם הזריקה למזבח, ואף משפירשו לאחר מכן קדשים פסולים הם[618]. ויש ראשונים סוברים, לפי גירסתם בגמרא, שאף לסוברים שעצמות וגידים וקרנים וטלפים שפירשו מקטירים אותם[619], היינו בשפירשו לאחר הזריקה[620], ולפיכך יש בהם מעילה לעולם[621], אבל פירשו לפני זריקה התירה אותם הזריקה אפילו לעשות מהם קת של סכין[622], ושוב אין בהם מעילה[623]. ר' אלעזר חולק, ולדעתו בפירשו קודם הזריקה, יש בהם מעילה לעולם[624], שכיון שפירשו ואינם בני הקטרה אין הזריקה מועלת להם ובאיסורם הם עומדים[625], ואילו בפירשו לאחר הזריקה אין בהם מעילה[626] - כדרשת ר' יוחנן משום ר' ישמעאל[627], וכשם שבאשם הזריקה מתירה את העצמות בעודן מחוברות לבשר, שהרי אף הבשר עצמו ניתר בזריקה לכהנים[628], כך בעולה ניתרות העצמות בזריקה בעודן מחוברות[629] - אלא שאסור ליהנות מהם[630], מדבריהם[631]. ויש שכתבו, לפי גירסתם בגמרא, שמודה ר' אלעזר בפירשו קודם זריקה, שאין בהם מעילה אלא עד הזריקה[632], ואף מותר ליהנות מהם לאחר זריקה[633], ואינו חולק אלא בפירשו לאחר הזריקה, שלדעתו אין בהם מעילה, אלא שמכל מקום אסור ליהנות מהם[634]. ויש שכתבו שמודה ר' אלעזר בפירשו לאחר הזריקה שיש בהם מעילה לעולם[635], ואינו חולק אלא בפירשו קודם זריקה, שלדעתו אף על פי שהזריקה מוציאה אותם מידי מעילה מכל מקום אסור ליהנות מהם[636]. להלכה כתבו ראשונים שעצמות וגידים וקרנים וטלפים של עולה שפירשו קודם הזריקה יש בהם מעילה עד הזריקה, ואם פירשו לאחר הזריקה יש בהם מעילה לעולם[637]. על איברי עולה שפקעו מעל המזבח, אימתי יש בהם מעילה, ע"ע מעילה.

מעילה בדמי עולה

המפריש מעות לעולתו, יש בהן מעילה[638], משעה שהפריש[639].

האוכל מבשרה

האוכל מבשר עולה, אמר ר' שמעון שעובר בלאו[640], שנאמר: לא תוכל לאכל בשעריך וגו' וכל נדריך[641], "נדריך", זו עולה[642] - שהיא באה בנדר בדרך כלל[643] - ומה בא הכתוב ללמדנו, אם לאוכל עולה חוץ לחומה, קל-וחומר* ממעשר - שכבר למדו מפסוק זה שהאוכל מעשר-שני* חוץ לחומת ירושלים עובר בלאו[644] - אם לאוכל לפני זריקת דמים, קל וחומר מתודה ושלמים - שכבר למדו מפסוק זה שהאוכל מבשר קדשים-קלים* קודם זריקה עובר בלאו[645] - אם לאוכל לאחר זריקת דמים - והוא זר*[646] - קל וחומר מן הבכור - שכבר למדו מפסוק זה שזר האוכל מבשר בכור-בהמה-טהורה* עובר בלאו[647] - אם לאוכל חוץ לקלעים, קל וחומר מחטאת ואשם - שכבר למדו מפסוק זה שהאוכל מבשר קדשי-קדשים* חוץ לקלעים עובר בלאו[648] - לא בא הכתוב ללמדך אלא לאוכל מן העולה - בין שהוא זר ובין שהוא כהן[649] - בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקת דמים, בין חוץ לקלעים בין לפנים מן הקלעים - שכבר ידענו שהוא עובר על איסור-עשה*[650] - שעובר בלא תעשה[651], ויתפרש הכתוב כאילו נאמר בו "לא תוכל לאכל נדריך", והיינו עולה[652]. ומן הראשונים יש שכתבו שנחלקו חכמים על ר' שמעון, ולדעתם אין למדים מן הכתוב "לא תוכל לאכל וגו'" לאו לאכילת עולה, ופסקו כמותם[653]. לדברי ר' שמעון, אם לוקים על הלאו, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאין לוקים, שהרי לא נדרש הכתוב לאסור אכילת עולה אלא לאחר שדרשו מקל וחומר לאסור אכילת עולה חוץ לחומה[654], ומאחר שאין-מזהירים-מן-הדין*, הוצרך הכתוב ללמד שלוקים על אכילת עולה חוץ לחומה, ושוב אין ללמוד ממנו שלוקים על אכילתה אפילו לפנים מן החומה[655]. ויש ראשונים סוברים שלוקים[656], מהם שכתבו הטעם שכיון שנדרש הכתוב לאסור אכילת בשר עולה הרי שזה הוא הלאו שלוקים עליו, ואילו הלאו של אכילת עולה חוץ לחומה, שהוא נלמד בקל וחומר, הוצרכו לדרשה מיוחדת ללמד שלוקים עליו[657], ומהם שכתבו הטעם מייתור הכתובים, שהיה הכתוב יכול לומר "לא תוכל לאוכלם בשעריך" בלא שיפרט מה הם הקרבנות שאסור לאוכלם חוץ לחומה, שהרי כבר נתפרשו כל אותם קרבנות בכתובים שלפני זה[658], וממילא היינו יודעים שבהם עוסק הכתוב[659], ולא הוצרך הכתוב לפרוט את כולם אלא כדי ללמד שלוקים על כל הלאוים הנלמדים מכתוב זה אף שיש מהם הנלמדים בקל וחומר[660], ומהם שכתבו אחרונים הטעם לדעתם, שהלכה-למשה-מסיני* היא ללמוד מן הכתוב "לא תוכל לאכל וגו'" את כל הלאוים הנלמדים ממנו, ולפיכך לוקים על כולם[661]. האוכל מבשר עולה, עובר גם באיסור עשה, שנאמר: וערכו בני אהרן וגו' והקטיר הכהן את הכל המזבחה[662], כליל היא ולא לאכילה[663]. ויש שכתבו שעובר באיסור עשה אחר, שנאמר: ריח ניחח לה'[664], לה' ולא להדיוט[665].

במנין המצוות

הלאו שלא לאכול מבשר עולה, הנלמד מן הכתוב: לא תוכל לאכל בשעריך[666], נמנה במנין-המצוות*[667], ואילו איסור העשה, הנלמד מן הכתוב: וערכו וגו'[668], אינו נמנה[669], ויש שכתבו בדעת ראשונים שהוא בכלל מצות מעשה העולה[670].

צירוף לכזית

אכל מחלבה של עולה ובשרה והסולת והשמן של מנחת נסכיה והיין של נסכיה - לסוברים שלוקים על אכילת עולה[671] - מצטרפים כולם לכזית לחייב עליו מלקות[672].

לאו משום כליל תהיה לא תאכל

האוכל מבשר עולה - מלבד שהוא עובר בלאו "לא תוכל לאכל וגו' וכל נדריך", לסוברים כן[673] - עובר בלאו נוסף[674] - הכולל את אכילת כל הנקטרים למזבח[675] - שנאמר במנחת-כהנים*: כליל תהיה לא תאכל[676], ודרש ר' אליעזר, כל שהוא בכליל הרי הוא בלא תאכל[677]. ומן האחרונים יש שכתב ששני הלאוים באכילת בשר עולה, אחד מהם עוסק באוכל קודם הזריקה* ואחד באוכל לאחר הזריקה, או שמחלוקת תנאים היא, דעת ר' שמעון לאסור אכילת בשר עולה מ"לא תוכל לאכל וגו' וכל נדריך", ודעת ר' אליעזר לאסור מ"כליל תהיה לא תאכל"[678]. עצמות עולה וקרניה וטלפיה שפירשו, שפעמים שהם מותרים בהנאה, ואפילו לעשות מהם קת של סכין[679], מן האחרונים יש שהסתפקו אם אכילתם, כגון שבישלם הרבה עם תבלין עד שנעשו ראויים לאכילה, אסורה מחמת הלאו "כליל תהיה לא תאכל"[680]. אם לוקים על הלאו "כליל תהיה לא תאכל", ע"ע חיבי מלקיות: במקדש וקדשיו[681].

על האיסור לאכול מבשר קדשים-קלים* - וכל שכן עולה[682] - חוץ לחומה, ע"ע אכילת קדשים[683]. על האיסור לאכול מבשר קדשים קלים - וכל שכן עולה[684] - לפני זריקה, ע"ע הנ"ל[685]. על האיסור לאכול מבשר קרבנות הנאכלים לכהנים - וכל שכן עולה[686] - למי שאינו כהן אלא זר*, ע"ע זר[687]. על האיסור לאכול מבשר קדשי-קדשים* - ועולה בכלל[688] - חוץ לקלעים, ע"ע אכילת קדשים[689].

הלאו הנלמד מן הכתוב: ובשר בשדה טרפה לא תאכלו[690], שלא לאכול קדשים שיצאו חוץ למחיצתם[691], אינו נוהג בעולה שיצאה חוץ לקלעים או חוץ לחומה, שאינו נוהג אלא במה שבפנים הוא ראוי להאכל, ועולה אינה ראויה להאכל אף כשהיא בפנים[692].

הלאו הנלמד מן הכתוב: וזר לא יאכל כי קדש הם[693], שלא יאכל זר* קדשי-קדשים*[694], אינו נוהג בעולה, שאינו נוהג אלא במה שלכהנים הוא ראוי להאכל, ועולה אינה ראויה לאכל אפילו לכהנים[695].

הלאו הנלמד מן הכתוב: לא יאכל כי קדש הוא[696], שכל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו[697], אינו נוהג בעולה שנפסלה, שאינו נוהג אלא במה שהיה ראוי להאכל קודם שנפסל, ועולה גם קודם שנפסלה אינה ראויה להאכל[698].

על עולה הקריבה בבמה קטנה, שהיא נבדלת בכמה דינים מעולה הקריבה במקדש, ע"ע במה[699].

על דם עולה שנכנס לפנים, אם נפסלה העולה בכך, ע"ע דם חטאת[700].

על המפריש נקבה לעולה, אם חלה עליה קדושה ואם נתקדשה בקדושת-הגוף*, ע"ע קדושת הגוף.

על המפריש נקבה לעולה וילדה, ע"ע ולדות קדשים[701].


הערות שוליים

  1. עי' נאם דוד דלהלן.
  2. עי' רמב"ם מעה"ק פ"א ובהקדמת פיה"מ למסכת זבחים. ועי' מעה"ק שם שמלבד אלו יש שלשה קרבנות נוספים והם: בכור מעשר ופסח, ועי' נאם דוד שם שאותם קרבנות כל אחד מהם ענין לעצמו ואינם סוגים כלליים כעולה חטאת אשם ושלמים, ועי' ר"י קורקוס שם.
  3. עי' ציון 494 ואילך.
  4. עי' תנחומא צו א: העולה אין בריה טועם ממנה אלא כולה להקב"ה, לכך נקראת עולה, שהיא עולה להקב"ה שהוא עליון; ראב"ע בראשית ח כ וויקרא ו ב; בכור שור ויקרא א ג; עי' ר' חיים פלטיאל ויקרא ו ב. ועוד בתנחומא שם: למה נקרא שמה עולה, שהיא עליונה מכל הקרבנות, עוד שם: מהו עולה, שהיא עולה לפני הקב"ה ומכפרת על עוונותיהם של ישראל, וצ"ב אם הם טעם לקריאת שמה או בדרך דרוש.
  5. עי' ציון 116.
  6. ראב"ע ויקרא א ד; ר' חיים פלטיאל שם; רבינו בחיי ויקרא ו ב. ועי' ראב"ע ור' חיים פלטיאל שם, ששם זה הוא בדומה לשם חטאת שבאה על חטא. ועי' ת"י ויקרא שם.
  7. עי' ציון 109 ואילך.
  8. הכתב והקבלה ויקרא א ג, ועי"ש שמצינו לשון עולה (בפת"ח ושו"א) שניקודו כמו עולה (בחול"ם).
  9. ע"ע תמיד. ר' חיים פלטיאל שם.
  10. רש"ר הירש ויקרא א ג.
  11. משנה זבחים נג ב; רמב"ם מעה"ק פ"א הי"ז.
  12. עי' גמ' זבחים שם ופהמ"ש לרמב"ם זבחים פ"ה מ"ד ורע"ב שם,
  13. עי' ויקרא ו יח ושם כב ושם ז א ושם ו, ועוד.
  14. עי' ציון 294 ואילך.
  15. פהמ"ש ורע"ב שם.
  16. עי' ציון 494 ואילך.
  17. עי' משנה זבחים פט א ורש"י דלהלן.
  18. רש"י שם נג ב ד"ה ומשני.
  19. עי' רמב"ם מעה"ק פ"א ה"ד ואילך ופהמ"ש הקדמה למסכת זבחים, ועי' להלן.
  20. עי' רמב"ם שם ושם, ועי' להלן.
  21. ע"ע תמיד.
  22. ע"ע קרבן מוסף.
  23. ע"ע הנ"ל.
  24. ע"ע עמר.
  25. ע"ע שתי הלחם.
  26. ע"ע איל העם.
  27. ע"ע שגגת הוראה וע' שעירי עבודה זרה. ועי' רמב"ם מעה"ק פ"א ה"ה שהוא קרבן ציבור, ועי' פהמ"ש לרמב"ם בהקדמת מסכת זבחים, שהוא קרבן ציבור כעין קרבן יחיד.
  28. ע"ע יולדת וע' עולת יולדת.
  29. ע"ע נזיר וע' עולת נזיר.
  30. ע"ע מצרע וע' עולת מצרע.
  31. ע"ע ראיה וע' עולת ראיה.
  32. ע"ע לא יראו פני ריקם.
  33. ע"ע אילו של אהרן וע' עבודת יום הכפורים. ועי' רמב"ם מעה"ק פ"א ה"ו שהוא קרבן יחיד, ועי' פהמ"ש לרמב"ם בהקדמת מסכת זבחים, שהוא קרבן יחיד כעין קרבן ציבור.
  34. ע"ע גרות ציון 160 ואילך.
  35. עי' להלן וע"ע נדר ונדבה.
  36. עי' להלן וע"ע מותרות וע' קיץ המזבח. ועי' ציון 263 ואילך, בעולה שהפרישו רוב ישראל אם חשובה עולת ציבור.
  37. עי' שמות כד ד ואילך, וע"ע גרות ציון 81 ואילך. ועי' ראב"ע שם כ כא וכד ה, שעל קרבן זה נצטווה משה שם כ כא: מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך (והיינו לסוברים שאחר מתן תורה קרבו, עי"ש). ועי' חגיגה ו א, שנחלקו תנאים, יש אומרים שהעולות שקרבו היו עולות תמיד, הנוהגות לדורות, עי' ציון 21, ויש אומרים שהיו עולות ראיה, הנוהגות לדורות, עי' ציון 31. ועי' חגיגה שם ב שהסתפקו אם היו העולות פרים או כבשים.
  38. עי' ברייתא דסדר עולם בשבת פח א, ועי' חגיגה שם א ורש"י שם ד"ה ישנה; ת"ק במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דבחודש פרשה ג.
  39. ר' יוסי בר יהודה במכילתא שם, ורמב"ן שם כד א בדעתו, ועי' רמב"ן שם שסיים שלזה שומעים שאמר כהלכה; עי' ת"י שמות כד א; עי' רשב"ם שם; עי' ראב"ע שמות כ כא.
  40. מכילתא דרשב"י שמות כד ד.
  41. ע"ע הנ"ל, ועי"ש שקרבן זה כקרבן שמביא גר להשלמת גירותו, הנוהג לדורות, עי' ציון 34.
  42. ע"ע מלואים. ועי"ש שי"ס שהמילואים נוהגים לדורות, ועי' יחזקאל מג ושם מה.
  43. ע"ע חנכת המקדש. ועי"ש ציון 7 ואילך, שי"ס שחנכת המקדש נוהגת לדורות אבל אין ציווי על מהות הקרבנות שיקרבו בה, ועי' מ"א ח סד ורד"ק שם שגם בחנוכת המקדש שעשה שלמה קרבו עולות, ועי' עזרא ו יז שנ' שגם לחנוכת בית שני הקריבו עולות, ועי' פי' מהרז"ו לאיכה רבה פרשה א, שהוכיח מן המדרש שבחנוכה שעשה שלמה קרבו עולות כמנין השלמים המפורש בכתוב, והיינו בקר כ"ב אלף וצאן ק"כ אלף, ועי' מרומי שדה זבחים נט ב, שהבקר והצאן שנתפרשו בכתוב עולות היו, ולא נאמר שם שקרבו שלמים אלא על פרים שנתנדבו הנשיאים עם העגלות למשכן, כדברי במדב"ר נשא יב, ועי' רד"ק שם שאין דעתו כן.
  44. ע"ע ציון 40, ועי' חגיגה שם א ורש"י שם ד"ה שתי.
  45. ע"ע לוי: חינוכו לעבודה. ועי"ש ציון 481 ואילך, שי"ס שקרב הפר כדין פר הבא על שגגת ציבור בע"ז בהוראת בי"ד, שהוא נוהג לדורות, עי' ציון 27.
  46. עי' השמטה לע' ארץ ישראל ציון 1 ואילך, וע"ע ברכות וקללות.
  47. עי' דברים כז ו ויהושע ח לא, וע"ע הוראת שעה ציון 74 ואילך.
  48. עי' ויקרא א ג ואילך ורמב"ם מעה"ק פ"א ושם ה"ח ובהקדמת פיה"מ למסכת זבחים.
  49. עי' רמב"ם מעה"ק פ"א ה"ח.
  50. עי' שקלים פ"ז מ"ד; עי' תו"כ דלהלן (בעולת נדבה, ועי' כס"מ ורדב"ז מעה"ק פ"א ה"ח שמן הכתובים האמורים בעולת נדבה למדים לכל העולות, ועי' תו"כ שם); עי' סוטה לב ב ומנחות ג א; עי' זבחים עה ב; עי' תמורה יד א; רמב"ם מעה"ק פ"א ה"ח ובהקדמת פהמ"ש למסכת זבחים. ועי' ראב"ע ויקרא א ג, שכיון שהעולה כולה לגבוה היא באה מן הזכר שהוא נבחר מן הנקבה. וע"ע במה ציון 183 שעולת נקבה כשירה בבמת יחיד.
  51. ויקרא שם. וכן נאמר עוד בויקרא כב יט: לרצונכם תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים, ודרשו שם למעט עופות שאין צריכים זכרות, ע"ע עולת העוף, ועי' חזקוני שם שאותו כתוב בעולת נדבה והכתוב בויקרא א לעולת חובה, וצ"ב.
  52. תו"כ דבורא דנדבה פרשה ג.
  53. ויקרא שם י.
  54. תו"כ שם. וע"ע קרבנות, שטומטום ואנדרוגינוס פסולים לכל הקרבנות, ועי' תו"כ שם מדוע הוצרכה דרשה למעטם בעולה, ועי' פי' ר' חיים פלטיאל ויקרא שם.
  55. משנה מנחות צ ב; רמב"ם מעה"ק פ"ב ה"ב. ועי' שם צא ב ורמב"ם שם שאף עולות חובה שנתפרשו בתורה ולא נאמר בהם שצריכים נסכים, כגון כבש יולדת ואיל כהן גדול, חייבים בנסכים.
  56. עי' ציון 19.
  57. עי' ספרי שלח קז ומנחות שם ושם ותוס' שם צ ב ד"ה מה.
  58. עי' ציון 36.
  59. משנה תמורה כ ב; רמב"ם מעה"ק ג ז. ועי' שו"ת בי"צ או"ח סי' יב שהסתפק, וצ"ב.
  60. רמב"ם סהמ"צ שורש יב ומ"ע סג, ומעה"ק פ"ו ה"א; סמ"ג מ"ע קפ; החינוך מ' קטו.
  61. ויקרא א ב-ג. סהמ"צ מ"ע שם. ועי' מרגניתא טבא שרשים שם, שמצוה זו נלמדת גם מויקרא ו ב: זאת תורת העלה.
  62. רמב"ם שם וסמ"ג שם והחינוך שם.
  63. עי' ויקרא א.
  64. עי' סהמ"צ שורשים שם.
  65. עי' סהמ"צ מ"ע שם.
  66. עי' רמב"ם מעה"ק שם ושם ה"כ; עי' סמ"ג שם; עי' החינוך שם.
  67. עי' ע' הפשט וניתוח: העוסקים בהם, וע' שחיטה (קדשים).
  68. עי' ערכי עבודות הקרבן השונות.
  69. עי' ציון 55 וע' נסכים.
  70. עי' להלן: דין עורה וע' מתנות כהונה. סהמ"צ שורשים שם. ועי' סהמ"צ שם והחינוך שם שלא הזכירו שסמיכת הקרבן בכלל מצוה זו, ואולי דעתם שכיון שהיא מצות הבעלים היא בכלל מצות הבאת העולה, עי' להלן, ועי' רי"פ פערלא עשה קיג קיד, ועי' אג"מ אה"ע ח"א סי' קנז שהסמיכה בכלל מצות מעשה העולה. ועי' סהמ"צ שם, שהמליחה מצוה בפ"ע, וע"ע מליחה.
  71. עי' רש"י חולין קלג א ד"ה הזאות בבי' ברייתא שם, ועי' רמב"ן בהשגות לסהמ"צ שם שאותה ברייתא היא מקור העבודות שמנה בה"ג דלהלן למצוות נפרדות.
  72. בה"ג בהקדמה.
  73. רס"ג עשה קז-קט. ועי' רי"פ פערלא שם.
  74. עי' השגות הרמב"ן שם ומגלת אסתר שם בד' הרמב"ם שם.
  75. עי' להלן.
  76. עי' השגות הרמב"ן שם בדעת הרמב"ם ומגילת אסתר ולב שמח ומרגניתא טבא שם.
  77. עי' רמב"ן דלהלן, ועי"ש שכ' עוד, שכיון שעשייתה כעשיית עולות החובה שהיא חלק ממצות הבאתן אין לחושבה מצוה בפ"ע.
  78. במדבר יח ז.
  79. השגות הרמב"ן שם.
  80. החינוך שם; עי' השגות הרמב"ן שם בד' הרמב"ם ולב שמח ומרגניתא טבא שם. ולכאו' הדברים אמורים במעשי העולה שמצוותם בכהנים, אבל השחיטה וההפשט והניתוח, שכשרים בזר, מצוותם מוטלת על כל ישראל.
  81. עי' ציון 494.
  82. עי' אדר"נ פ"ד, ועי' רבינו בחיי ויקרא ו ב ובעה"ט במדבר כח ג.
  83. תנחומא דלהלן. ועי' מדרש השכם דלהלן: מעולה מכל הקרבנות.
  84. ע"ע חטאת וע' אשם וע' מנחה.
  85. ע"ע שלמים.
  86. תנחומא צו א.
  87. מדרש דלהלן, ולכאו' היינו שאינה באה בחובה מחמת חטא, עי' ציון 156.
  88. מדרש השכם באוצר המדרשים, הובא בצרור המור פרשת צו.
  89. במדב"ר דלהלן; תנחומא דלהלן.
  90. במדב"ר נשא יג. ועי' ציון 87.
  91. תהלים נא כ-כא. תנחומא צו יד.
  92. עי' ציון 19. ועי' ציון 151.
  93. עי' זבחים ה ב ושם ו א; עי' תוספתא מנחות פ"י. ועי' להלן. ועי' מכות יז ב וזבחים שם א, שנ' שעולה אינה מכפרת, ועי' תוס' ערכין כא ב סוד"ה מאי. ועי' תוס' זבחים שם א ד"ה על מי, שנ' מגירסתם שם: עולה, וכ"ג רמב"ם פסה"מ פט"ו הי"ד, עי' מרכה"מ ואו"ש שם, שאין להקריב עולת נדבה בלא חטא שעולה מכפרת עליו (ולפיכך אין שינוי בעלים במקריב עולה לשם מי שאינו מחויב כלום, שאין עולה ראויה לו, אלא שאין אדם מישראל שאינו מחויב עשה, עי"ש), ועי' תוס' שם ו א ד"ה דאי ומרומי שדה שם.
  94. ויקרא א ד.
  95. תו"כ דבורא דנדבה פ"ד. ועי"ש שר"ש חולק, ועי' ציון 116. ועי' רש"י זבחים ה ב ד"ה מאן: שהמקום מרוצה לו.
  96. תוס' זבחים ז ב ד"ה עולה, ועי' מג"א ופמ"ג ומחה"ש סי' א ס"ק ח. ועי' זבחים ו א שלגבי כפרת יורש אמרו שמכפרת מקופיא, ע"ע יורש (א) ציון 711, ומשמע לכאו' שלבעלים הראשונים מכפרת מקיבעא. ועי' לקוטי הלכות זבחים שם, שמי שהביא חטאת, שהיא מכפרת על עשה כפרת קופיא, עי' זבחים ז א, יש לו להביא עולה שתכפר עליו כפרת קיבעא, ועי' פנים מאירות זבחים ו א שחולק, שמי שהתכפר כבר כפרת קופיא אינו נדרש להביא עולה לכפרת קיבעא.
  97. עי' רש"י זבחים ו א ד"ה ומשני.
  98. עי' תוס' שבועות יג א ד"ה דעבד. ועי' מחה"ש או"ח סי' א ס"ק ח: כפרה גמורה.
  99. תוס' ב"ב מח א ד"ה יקריב; רמב"ן חולין מ ב; פנ"י ברכות כח א ועוד.
  100. רש"י שם.
  101. עי' תוס' שבועות שם. ועי' שי"ק שבועות פ"א ה"ג: שמיקל קצת חטאו.
  102. עי' ציון 204. תוס' ב"ב שם. על גדר כפרת "קופיא", עי' חזו"י לתוספתא זבחים פ"א ה"א וקה"י זבחים סי' ו.
  103. ע"ע חיבי מיתות בי"ד ציון 34 וע' חיבי מיתה בידי שמים וע' חיבי מלקיות ציון 27. וחטאת, שהיא באה על השוגג, אינה אלא בדבר שזדונו כרת, ע"ע חטאת.
  104. רמב"ן ויקרא א ד. ועי' גו"א ויקרא שם בסופו כעי"ז, ועי"ש הטעם שעולה באה על מזיד דוקא. ועי' ר"ש לתו"כ שם, שלא מסתבר להעמיד כפרת העולה בשגגת לאו.
  105. רמב"ן שם.
  106. ק"א לתו"כ דלהלן, ועי' גו"א שם כעי"ז.
  107. ק"א שם. ועי' שם עוד באופ"א, שריצוי הוא תיקון ראוי למי שביטל מצות עשה והפסיד את ההתקרבות לה' שהיתה ראויה לבא בקיום המצוה, אבל העובר על לא תעשה והתרחק בכך מה', התיקון הראוי לו הוא כפרה ולא ריצוי. ועי' גו"א שם באופ"א, שכיון שהעולה חמורה מחטאת ודאי אינה באה לכפר על אותן עבירות בשוגג שאין עליהן חטאת, שהן קלות יותר, אלא באה על עבירות במזיד שאין עונשן אמור, ועי' ק"א שם שחולק.
  108. ע' לאו הניתק לעשה: פטור העובר עליו ממלקות, ועי"ש ציון 126 ואילך שי"ח, ועי"ש: אופנים שהעובר עליו לוקה, שיש אופנים שלוקה לד"ה.
  109. תו"כ דבורא דנדבה פ"ד. ועי' זבחים ה ב. ועי' ר"ש לתו"כ שם, שאין לומר שעולה מכפרת על חייבי מיתות או מלקיות במזיד בלא התראה, שאינם נענשים, ע"ע התראה, כי לא מצינו כפרה למזיד בלא התראה שאינה מועילה למזיד בהתראה, ועי' רש"ש יומא שם.
  110. תנחומא לך י.
  111. עץ יוסף לתנחומא שם.
  112. תוספתא מנחות פ"י, הובאה ביומא לו א.
  113. תוספתא שם. ועי' יומא שם במה נחלקו ריה"ג ור"ע.
  114. ע"ע לאו הניתק לעשה ציון 953 ואילך וע' לקט שכחה ופאה ציון 791 ואילך.
  115. עי' רש"י יומא שם ב ד"ה ור' יוסי הגלילי וריטב"א שם א ושא"ר שם. ועי' כס"מ מעה"ק פ"ג הי"ד, שנ' שסובר שלדעת ריה"ג אין עולה מכפרת על עשה ולאו הניתק לעשה, וצ"ב, ועי' מים חיים שם.
  116. תנחומא שם; ויק"ר צו ז; פס"ז צו. וכ"ה בסתם בירושלמי יומא פ"ח ה"ז ותנחומא תצוה טו וצו ז ויג וזוהר פנחס רמז ב ורע"מ פנחס רנד ב. ועי' תנחומא לך שם שמטעם זה נצטוה אברהם להעלות את בנו לעולה. ועי' תנחומא תצוה שם ששלמים מכפרים על עשה. ועי' רמב"ן ויקרא א ד, שכיון שהרהור בו אין מכיר אלא ה' לפיכך העולה כליל לה', ועי' זוהר שם. ועי' תו"כ שם, שלדעת ר"ש אין דורשים ו"ונרצה לו" שהעולה מכפרת, עי' ציון 95.
  117. איוב א ה. ירושלמי שם ותנחומא לך שם וצו שם ושם וויק"ר שם.
  118. יחזקאל כ לב. ויק"ר שם, וכ"ה בסתם בירושלמי שם ובתנחומא צו יג. ועי' ציון 6.
  119. ע"ע חטאת: חיובה על השוגג וע' אשם תלוי. ראשונים דלהלן.
  120. בכור שור ויקרא א ד; דעת זקנים מבעה"ת והדר זקנים שם.
  121. עי' רמב"ם מעה"ק פ"ג הי"ד.
  122. עי' יומא לו ב, שלסוברים שאין לוקים על אכילת נבילה מפני שהלאו ניתק לעשה של "לגר אשר בשעריך תתננו ואכלה", ע"ע לאו הניתק לעשה ציון 29, מועילה עולה לכפר על הלאו, אע"פ שהעובר עליו אינו יכול לקיים את העשה. ועי' חס"ד דלהלן, שנ' שסובר לדעת תוס' שבציון 139 שאף כשאינו לוקה על הלאו, כל שאינו יכול לקיים את העשה (כגון שנתבטל העשה מאליו לסוברים "ביטלו ולא ביטלו", ע"ע הנ"ל ציון 612 ואילך) אין עולה מכפרת עליו, וצ"ב.
  123. ע"ע לאו הניתק לעשה ציון 613 ואילך.
  124. ע"ע הנ"ל ציון 610.
  125. ע"ע ציון 602 ואילך.
  126. עי' מאירי יומא שם; חס"ד מנחות פ"י בד' תוס' שבציון 139. ועי' ברייתא שבציון 109 שכפרת עולה היא על חטא שאין עונשו אמור. ועי' חמד"ש יומא שם, שצידד לד' תוס' הנ"ל, שאף כשלוקים על לאו הניתק לעשה עולה מכפרת עליו, כי אף שא"א לתקן את הלאו בקיום העשה עכשיו, אפשר לקיים אותו עשה במקום אחר ויהיה בכך ריצוי על עבירת הלאו, וצ"ב, שהרי סו"ס חייב מלקות ועונשו אמור, ועי' תוס' שם.
  127. נחל יצחק חו"מ סי' לד ס"ק א. עי' חס"ד שם.
  128. חי' מהרא"ל רבית סי' קסא ס"ק ג. ועי' נחל יצחק שם בדעת נתה"מ שם.
  129. עי' נחל יצחק שם.
  130. מהרא"ל שם; עי' חס"ד שם; חמד"ש שם בהג"ה. ועי' עשרת מאמרות חקור דין ח"א פט"ז, לענין כפרת תשובה לבדה על לאו הניתק לעשה, עי' יומא פה ב, שהוא כשקיים העשה.
  131. ע"ע לאו שבכללות ציון 445, ושם ציון 453 ואילך שי"ח, וע"ע לאו שאין בו מעשה ציון 27 ואילך, ושם ציון 24 ואילך שי"ח.
  132. עי' ציון 109.
  133. תוס' דלהלן. ועי' קדושת יו"ט מעה"ק פ"ג הי"ד, שהסתפק.
  134. ויקרא א ד.
  135. עי' ציון 95.
  136. עי' ציון 109.
  137. עי' ציון 109.
  138. תוס' דלהלן.
  139. תוס' יומא לו א ד"ה על.
  140. ע"ע לאו הבא מכלל עשה ציון 144.
  141. ע"ע לאו הניתן לתשלומים ציון 1 ואילך.
  142. עי' עשרה מאמרות דלהלן.
  143. עי' עשרה מאמרות חיקור דין ח"א פי"ח. ועי"ש שאין בכלל זה לאוים שאין לוקים עליהם מחמת חומרתם, כגון לאו-שניתן-לאזהרת-מיתת-בית-דין, ע"ע. ועי' תקנת השבין אות יג (עמ' קלט ואילך), ועי' סידור הגר"א אשי ישראל עמ' 459 בבי' פני אריה על נוסח וידוי יוה"כ "ועל חטאים שאנו חייבים עליהם עולה", ועי' אג"מ או"ח ח"א סי' קעה שכ"ד רש"י יומא שם. ועי' תוס' זבחים ו א ד"ה דאי, שדנו שתכפר העולה על מחשבת שלא לשמה בקדשים, והיינו לכאו' לאו של "לא יחשב" שהוא לאו שאב"מ, עי' זבחים כט ב וע' מחשבה בקדשים.
  144. כלי יקר ויקרא ו ג, ע"פ ויק"ר ויקרא ז.
  145. עי' ציון 109
  146. עי' יומא לו א וב, בלשו"פ ונבלה, שלסוברים שאינם לאו הניתק לעשה אינו מתכפר בעולה, ונ' שמאחר שחייב מלקות על עבירת הלאו מועיל עונשו גם לכפרת העשה.
  147. ר"ש לתו"כ דבורא דנדבה פ"ד; עי' רמב"ן דלהלן; ריטב"א יומא לו א.
  148. עי' רמב"ן ויקרא א ד, ועי' ציון 104 וגו"א שבציון הנ"ל. ועי' גבורת ארי יומא פה ב, ועי' שו"ת חזו"נ ח"א סי' ז.
  149. מאירי יומא שם.
  150. עי' ציון 28. גמ' דלהלן.
  151. עי' זבחים ה ב ורש"י שם ד"ה מאן. וצ"ב לשון התלמוד שנאמר בתמיהה: ומאן לימא לן דאי איתא כמה עשה גבה לא מתכפרי.
  152. עי' רש"י דלהלן, ועי' גמ' דלהלן שנ' שה"ה שאר עולות של ציבור מלבד הבאים עם עומר ושתי הלחם.
  153. עי' פסחים עז א ורש"י שם ד"ה שאר.
  154. עי' לעיל. רש"י שם.
  155. עי' א"ר סי' רפג ס"ק ג.
  156. רש"י זבחים ו א ד"ה כיון; עי' רמב"ן ויקרא א ד; עי' ק"א לתו"כ שם; ערל"נ מכות יז ב, ועי' ריטב"א מכות שם; גו"א ויקרא יב ז. וצ"ב נוסח הוידוי ליוה"כ: חטאים שאנו חייבים עליהם עולה.
  157. זבחים ו א.
  158. עי' ציון 156.
  159. עי' ציון 204.
  160. ויקרא א ד.
  161. עי' ציון 95.
  162. עי' רש"י דלהלן לגי' שמ"ק שם.
  163. רש"י זבחים שם ד"ה כיון.
  164. עי' לעיל.
  165. ע"ע חטאת ציון 284 ואילך, שצריך שתהיה הפרשת החטאת לשם החטא.
  166. זבחים ו א.
  167. ע"ע הנ"ל ציון 312.
  168. עי' ציון 157.
  169. ועי' תוס' שבת עב ב ד"ה כי, שכ' הטעם שעולה מכפרת על עשה שלאחר הפרשה מפני שהיא דורון, ועי' חי' הר"ן שבת שם שכ' הטעם מפני שעולה אינה חובה אלא שהמתנדב עולה מכפרת עליו, ועי' ציון 156 וציון 163.
  170. עי' זבחים ז א, שכ"ה לדעת ר' ירמיה שהסתפק כעי"ז בשעירי עצרת, ועי' תוס' שם ו א ד"ה לאחר.
  171. זבחים ז א.
  172. זבחים ו א. ועי"ש שביאר בזה דרשת ברייתא שם (ותו"כ דבורא דנדבה פ"ד) שאם הקריב עולה בלא סמיכה מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר, דהיינו שלא כיפרה העולה על ביטול מצות הסמיכה, מפני שהביטול חשוב כעשה שלאחר שחיטה.
  173. עי' תוס' שבת עב א ד"ה כי, ועי' רמב"ן שם בשם תוס'. ועי' תוס' שם שצדדו שלרב דימי שבת שם עולה מכפרת על עבירות שלאחר הפרשה ולעולא שם ספק הוא.
  174. עי' תוס' דלהלן.
  175. עי' זבחים ז א ותוס' שם ד"ה חטאת.
  176. עי' ציון 156.
  177. זבח תודה זבחים שם.
  178. ע"ע יורש (א) ציון 589, ועי' ציון 241.
  179. עי זבחים ז ב. ועי' זבחים ה א ומנחות ד ב.
  180. עי' ציון 109 ואילך.
  181. עי' ציון 156. עי' מאירי קדושין יג ב.
  182. עי' זבחים שם וחי' אחד הראשונים שם.
  183. ציון 707 ואילך.
  184. ירושלמי יומא פ"ח ה"ז, לגי' שלפנינו, והיא גי' קה"ע שם, וכ"ה בשי"ק שבועות פ"א ה"ו.
  185. קה"ע שם.
  186. ויקרא א ג.
  187. שי"ק שם. וצ"ל שכיון שהוא רוצה בקרבן, אלא שאינו רוצה בכפרתו, אינו נפסל כעולה הבאה שלא לרצונו, אלא שאינו מכפר עליו.
  188. ירושלמי שם.
  189. קה"ע שם ושי"ק שם.
  190. שי"ק שם.
  191. קה"ע שבועות שם לגירסתו בירושלמי שם; פנ"מ יומא שם ושבועות שם.
  192. קה"ע שבועות שם בדעת ר' חנינא בר הלל שם; פנ"מ בדעת אמורא קמא בירושלמי שם.
  193. עי' כריתות ז א ומרה"פ דלהלן.
  194. עי' ציון 156.
  195. קה"ע שבועות שם.
  196. קה"ע שבועות שם בדעת אמורא קמא בירושלמי שם; פנ"מ בדעת ר' חנינא בר הלל שם. ועי' מרה"פ שבועות שם שצידד שגם לדעת ר' חנינא בר הלל אינה מכפרת.
  197. פנ"מ שם ושם.
  198. ע"ע מחשבה בקדשים.
  199. רש"י זבחים ו א ד"ה אי אמרת. וצ"ב, שהרי קרבן הקרב שלא לשמו דינו כנדבה, עי' זבחים ב א, ואף עולה הבאה נדבה מכפרת על העבירות שעולה מכפרת עליהן, וכן צ"ב בעולה שבאה בנדבה וקרבה שלא לשמה, שאינו מביא אחרת, אם כיפרה על עבירות שעולה מכפרת עליהן, ועי' טה"ק שם ו א ושפ"א שם ה ב, ועי' חזו"י לתוספתא זבחים פ"א ה"א.
  200. עי' ציון 93. עי' תוס' זבחים ז ב ד"ה עולה. ועי' תוס' שם שמכפרת על עשה יותר מחטאת, שחטאת מכפרת על עשה מ"קופיא", עי' זבחים שם, ועולה מכפרת מ"קיבעא", עי' ציון 96, ועי' ציון 99 שי"ח.
  201. ע"ע זבח רשעים. רבא דלהלן. ועי' זבח תודה זבחים ו א דהיינו שמשום כך אינה מכפרת, אף שאינה נפסלת בכך מאחר שעיקר הבאתה לנדבה. ועי' גבו"א יומא פה ב, שאם באה העולה על עבירת עשה בשוגג, לסוברים כן, עי' ציון 149, הוא חשוב תמיד כמי שכבר עשה תשובה, ומכפרת עליו, ועי' שפ"א זבחים ז ב.
  202. עי' ברייתא ביומא פו א וגמ' דלהלן וע"ע תשובה.
  203. עי' ציון 109.
  204. רבא בזבחים ז ב. ועי"ש שהוכיחו כן מדברי ר' שמעון בברייתא.
  205. רש"י זבחים שם ד"ה עולה, ועי' ברייתא שם. ועי' לב דוד פ"ד, שסובר שרבא חולק על הסוברים שעולה מכפרת, ועי' בית ישחק תשובה פ"א ה"ד. ועי' מים חיים מעה"ק פ"ג הי"ד, שתמה מדוע מתוודים על עולה עוון עשה, עי' רמב"ם מעה"ק שם, הלא כבר נתכפר בתשובה ואין העולה אלא דורון. ועי' טה"ק זבחים שם שתמה, שעולה הבאה על לאו הניתק לעשה, עי' ציון 109, לכאו' אינה דורון, כי אין די לו בתשובה, ועי' תקנת השבין אות יד (עמ' קמב).
  206. עי' ציון 156.
  207. פענח רזא ויקרא א ד, וכעי"ז בפי' ריב"א שם. ועי' בית ישחק שם. ועי' מושב זקנים ויקרא שם בבי' א', שכפרת התשובה היא מקופיא והעולה מכפרת מקיבעא.
  208. שי"ק שבועות פ"א ה"ו (ז ב), ועי"ש שלפ"ז סוגיית הש"ס בד' ר"ל ביומא פו ב, שזדונות נעשות כזכויות בתשובה מאהבה, חולקת על רבא שתולה בקרבן.
  209. כללי המצוות, כפרה.
  210. עי' משנה זבחים קג א וגמ' שם; תו"כ דלהלן; רמב"ם מעה"ק פ"ג ה"ב.
  211. עי' גמ' זבחים שם; תו"כ דלהלן.
  212. ויקרא כב יח.
  213. תו"כ אמור פרשה ז. ועי' ר"י קורקוס וכס"מ לרמב"ם שם שאשה מקריבה מפני שהשוה אותה הכתוב לאיש לכל דינים שבתורה, ע"ע אשה ציון 347, וכס"מ ורדב"ז שם שעבד מקריב מפני שדינו כאשה, ע"ע עבד, וצ"ב, ועי' ר"י קורקוס וכס"מ שם הוכחות נוספות שאשה מקריבה. ועי' ר"ש לתו"כ שם בהוספת המהדיר, שלא הוצרך הכתוב לרבות נשים ועבדים וגרים אלא כדי שנלמד מן הכתוב שאחריו לרבות גוים, עי' ציון 216. ועי' תו"כ דבורא דנדבה פרשה ב וירושלמי שקלים פ"א ה"ד: אדם, לרבות את הגרים, ועי' ר"ש וראב"ד וק"א לתו"כ שם, ועי' שו"ת מהרי"ט ח"ב סי' קכה, ועי' שו"ת הרי"ד סי' פד שאותה דרשה באה ללמד שהגרים סומכים, ועי' ברכ"י או"ח סי' תרמ.
  214. מנחות עג ב; תו"כ אמור פרשה ז; רמב"ם מעה"ק פ"ג ה"ב ומלכים פ"י ה"י.
  215. ויקרא כב יח.
  216. ברייתא מנחות שם וש"נ, ותו"כ שם.
  217. ויקרא שם. עי' מנחות שם ותו"כ שם.
  218. ציון 234 ואילך וציון 253 ואילך.
  219. עי' ציון 204 ואילך. עי' חולין שם ב.
  220. ברייתא חולין ה א; תו"כ דבורא דנדבה פרשה ב; עי' רמב"ם מעה"ק פ"ג ה"ד.
  221. עי' ציון 214. עי' רמב"ם שם.
  222. ויקרא א ב.
  223. ברייתא חולין שם.
  224. ברייתא חולין שם; תו"כ שם.
  225. עי' תו"כ שם וראב"ד שם בביאורה, ועי' ק"א שם.
  226. משלי כא כז. תו"כ שם. וע"ע זבח רשעים ציון 1 ואילך, בטעם שי' מהוצרכו לדרוש מ"מכם" למעט מומר ואין די בכך ש"זבח רשעים תועבה".
  227. ע"ע משומד.
  228. ויקרא שם. ועי' רש"י חולין שם ד"ה מן וריטב"א בביאורו, שהדרשה מתיבת "הבהמה" ולא מתיבת "מן"
  229. רש"י שם ד"ה עם.
  230. ברייתא חולין שם וגמ' שם בביאורה. ועי' פנ"י שם, שמומר לע"ז ולחלל שבתות בפרהסיא אין מקבלים ממנו עולות אפי' לסוברים שאינו מומר לכל התורה כולה, אלא שלדעתם אין צריך דרשה מ"מן הבהמה" לרבות את המומר לדבר אחד.
  231. עי' לעיל: כפרתה.
  232. ע"ע מומר וע' שגגות.
  233. עי' ציון 204 ואילך. עי' ריטב"א חולין שם.
  234. פנ"י חולין שם בד' הרשב"א שם. ועי' מל"מ שם.
  235. רב נחמן בחולין יג ב; רמב"ם מעה"ק פ"ג ה"ב.
  236. ברייתא חולין שם וש"נ.
  237. ק"א לתו"כ שם.
  238. בכור שור וחזקוני ויקרא א ב.
  239. עי' ברכ"י או"ח סי' תרמ.
  240. קה"ע שקלים פ"א ה"ד, ופי' שלכך כוונת הדרשה "אדם" לרבות הגרים, עי' ציון 213.
  241. עי' זבחים ה א.
  242. ברייתא פסחים פט ב ובתוספתא פסחים פ"ז. ועי' תוספתא שם שה"ה שאר קרבנות.
  243. עי' רש"י פסחים שם ד"ה המוכר; מאירי שם. ועי' קצה"ח סי' תו ס"ק א.
  244. עי' רש"י שם ומאירי שם.
  245. עי' ויקרא א ב ואילך.
  246. משנה מנחות קד ב; תו"כ דבורא דנדבה פ"ג; רמב"ם מעה"ק פ"ג ה"א.
  247. רמב"ן ויקרא א ב; רא"ם שם; גו"א שם; ק"א לתו"כ שם.
  248. רמב"ם שם, ועי' גמ' דלהלן. והיינו לכאו' כשנדרו מתחילה על מנת להביא בשותפות, אבל שנים שנדר כל אחד מהם בפ"ע אינם יכולים להיפטר בקרבן אחד, ועי' ציון 252 ואילך.
  249. ויקרא א ב. תו"כ שם. ועי' ק"א שם, שכיון שנאמר בתחילת הכתוב "אדם" בלשון יחיד, דרשו מלשון "תקריבו" לרבות רבים. ועי' פי' הריב"א ויקרא שם שתמה, מדוע הוצרכה דרשה זו מלבד הדרשה שבציון 251, ועי' פי' ר' חיים פלטיאל שם ודובר מישרים מעה"ק פי"ד ה"ב.
  250. עי' מנחות שם ותו"כ דלהלן.
  251. ויקרא כב יט. גמ' מנחות שם; תו"כ דבורא דנדבה פ"ח. ועי' שם ושם, שנתרבו בזה גם עולת העוף ושאר קרבנות מלבד מנחה.
  252. עי' מנחת יהודה (איילנבורג) ויקרא שם; א"ז סי' תרה ס"ק ד; מחה"ש שם ס"ק ב.
  253. שפתי חכמים ויקרא א ב. ועי' תורה תמימה ויקרא ב א בהערות שכ' הטעם שכל אחד מהם צריך כפרה בקרבן שלם.
  254. עי' ציון 31.
  255. עי' ויקרא א ב ואילך.
  256. תו"כ דבורא דנדבה פ"ג; ע"ע מותרות וע' קיץ המזבח. ועי' רי"ף ברכות כא א (יג א) שאין הציבור מביאים עולת נדבה, וכעי"ז ברמב"ם תפילה פ"א ה"י, ועי' המאור והשגות הראב"ד ותר"י על הרי"ף שם וראב"ד ורמ"ך על הרמב"ם שם שתמהו, ועי' מלחמות ושיטת ריב"ב ומאירי ורבינו מנוח דלהלן וב"י וב"ח או"ח סי קז ומעיו"ט ברכות פ"ג סי' טו אות צ, ועי' ר"ח ברכות שם.
  257. ויקרא א ב. תו"כ שם.
  258. ויקרא שם.
  259. ר"ש דלהלן.
  260. תו"כ שם ור"ש שם בביאורה. ועי' ראב"ד וק"א שם שפי' באופ"א, וצ"ב לדבריהם אם לדרשה זו אין ציבור מתנדבים עולה.
  261. ע"ע מותרות.
  262. רש"י ויקרא שם, וע"ע קיץ המזבח.
  263. רמב"ן ויקרא א ג.
  264. ע"ע לב בית דין מתנה: בקדשים. רמב"ן דלהלן.
  265. מלחמות דלהלן.
  266. רמב"ן שם בדעת רש"י שם, ובמלחמות ברכות שם בד' הרי"ף שם. ועי' רא"ם וגו"א שם. ועי' שיטת ריב"ב שם (יב ב) בשם החכם ר' נתן: שאין הציבור מפרישים לכתחילה עולת נדבה, וכעי"ז במאירי שם, ובכס"מ תפילה שם בשם רבינו מנוח, וצ"ב אם כוונתם שאף בתורת עולת שותפין אינם יכולים, ועי' תוס' הרא"ש ברכות שם וחי' אנשי שם שם.
  267. העמק דבר ויקרא שם, בד' הרי"ף שם. ועי"ש שכיון שהעולה מועילה לקיבול התפילות נותנים הציבור את קרבנם למי שיתפלל עבורם.
  268. ציון 44 ואילך וציון 82 ואילך.
  269. עי' משנה מעילה ט א; עי' תו"כ דלהלן.
  270. עי' רש"י שם ח א ד"ה חטאת ותוס' שם ד"ה מועלין.
  271. ויקרא א ב.
  272. ר' יהודה בתו"כ דבורא דנדבה פרשה ב, ועי' ר"ש שם, ועי' ק"א שם שאף ר' שמעון בתו"כ אינו חולק.
  273. עי' פסחים סו ב, ועי' תוס' שם ד"ה מביאה, וע"ע חלין שנשחטו בעזרה ציון 187 ואילך, וע"ע הנ"ל ציון 190 שי"ס שאין להביאה חולין לעזרה ולא הביאה הלל בעודה חולין אלא עד פתח העזרה.
  274. ר"ש שם, ועי' פסחים שם. ועי' תמורה ב א, שהסמיכה קרויה "סוף הקדש".
  275. עי' להלן.
  276. עי' חולין מא ב.
  277. עי' רש"י חולין קלט ד"ה נדר.
  278. עי' משנה מנחות צב א; עי' תו"כ דלהלן; עי' רמב"ם מעה"ק פ"ג ה"ו.
  279. ויקרא א ד.
  280. ק"א לתו"כ דלהלן.
  281. תו"כ דבורא דנדבה פ"ד. ועי' ר"ש שם שאפשר שהיא אסמכתא, והעיקר כדרשת הברייתא דלהלן.
  282. ויקרא ט טז.
  283. רש"י ביצה כ א ד"ה ויעשה.
  284. ברייתא ביצה כ א, וש"נ. ועי' רש"י שם ד"ה ויקרב, ותוס' שם ד"ה ויקרב ואילך ומושב זקנים ויקרא שם, ופנ"י ביצה שם.
  285. ויקרא שם י.
  286. ע"ע ו (דרשה) ציון 38 ואילך.
  287. עי' רש"י זבחים מח א ד"ה עליון.
  288. עי' תוס' זבחים שם ד"ה אשכחן.
  289. ציון 77.
  290. ציון 163 ואילך.
  291. עי' משנה מנחות צב א; עי' רמב"ם מעה"ק פ"ג ה"י.
  292. עי' גמ' ורמב"ם דלהלן.
  293. עי' גמ' מנחות שם ורמב"ם שם. על עולת העם של שמיני למילואים, אם היתה בה סמיכה, עי' ראשונים ואחרונים שבציון 284, וע"ע מלואים.
  294. משנה זבחים נג ב
  295. עי' משנה שם מז א, וע"ע קדשי קדשים וע' שחיטה (קדשים); עי' רמב"ם מעה"ק פ"ה ה"ב.
  296. ויקרא א יא. זבחים מח א; עי' רמב"ם שם ה"ג.
  297. ויקרא שם י.
  298. ע"ע ו (דרשה) ציון 38 ואילך.
  299. רש"י זבחים שם ד"ה עליון.
  300. זבחים שם.
  301. ויקרא ו יח.
  302. ראב"ד לתו"כ דלהלן; מלבי"ם צו אות נו.
  303. ר' אליעזר בתו"כ צו פרשה ד. ועי' ר' חיים פלטיאל ויקרא שם הטעם שאין ללמוד צפון בעולת חובה מהדרשות שלמדו מהן סמיכה, עי' ציון 281 ואילך.
  304. ע"ע חטאת ציון 180.
  305. ר"ש וראב"ד וק"א לתו"כ שם.
  306. ויקרא ז ב.
  307. ר' אליעזר בתו"כ צו פרשה ה. ועי' ר"ש וראב"ד לתו"כ שם, שכיון שכבר למדנו צפון בעולות היחיד לא הוצרך הכתוב אלא לעולת ציבור.
  308. משנה זבחים נג ב.
  309. ע"ע קדשי קדשים וע' קבלה (עבודה); עי' רמב"ם מעה"ק פ"ה ה"ב.
  310. עי' דברי ר' אחיא בזבחים מח א ומנחות נו א ותו"כ דבורא דנדבה פרשה ה (ושם: ר' חייא); עי' רמב"ם פסה"מ פ"א ה"ט. ועי' תוס' זבחים שם ד"ה קבלה שתמהו מנין למדו בעולה למקבל שצריך צפון, ועי' רעק"א שם שתמה על שלא הקשו תוס' מנין למדו על הקבלה עצמה בעולה שצריכה צפון, ועי' קר"א ושפ"א שם, ועי' כס"מ מעה"ק שם ה"ג וקר"ס שם, ועי' מסקנת הגמ' במנחות שם שהכתוב האמור בעולה הוא שמרבה שהמקבל צריך צפון, ועי' רש"י מנחות שם ד"ה דרבי, ושמ"ק שם, ועי' רמב"ם מעה"ק שם ה"ג, שמקום שחיטה הוא מקום הקבלה, ומ' שסובר שהוא מקור הדין שקבלה בצפון, ועי' כס"מ שם שתמה, ועי' רדב"ז שם שפי' באופ"א, וצ"ב. ועי' להלן.
  311. ויקרא ד כד-כה.
  312. עי' זבחים שם, וע"ע חטאת ציון 405 ואילך.
  313. שמ"ק זבחים מח ב ממהר"פ. ועי' רבינו הלל וראב"ד לתו"כ שם שנ' שמפרשים שדין קבלה ומקבל בצפון בעולה נלמדים מחטאת, ואפשר שאף הם לכך כוונתם.
  314. ויקרא א ה.
  315. עי' ציון 300.
  316. עי' זבחים ד א, וש"נ.
  317. שמ"ק שם ממהר"פ בשם מורי.
  318. ציון 163 ואילך.
  319. משנה זבחים נג ב; עי' תו"כ דלהלן; רמב"ם מעה"ק פ"ה ה"ו. ועי' ציון 335. ועי' תוספתא זבחים פ"ו ובגירסאות שם.
  320. ויקרא א ה.
  321. רש"י זבחים שם ד"ה ת"ל.
  322. ברייתא בזבחים שם ובתו"כ דבורא דנדבה פרשה ד.
  323. רש"י שם ד"ה שתי.
  324. שמואל בזבחים שם, ועי' בברייתא בזבחים שם ובשינויי גירסאות.
  325. רש"י שם ד"ה כמין.
  326. רש"י שם.
  327. רש"י שם ד"ה ודמה. ועי' ק"א לתו"כ שם, שלת"ק משמעות "וזרקו וגו' סביב" שתהיה הזריקה סובבת, והיינו זריקה המתחלקת לשתי רוחות. ועי' מרומי שדה, שאף ר' ישמעאל דלהלן החולק בגדר שתי מתנות שהן ארבע, מודה בעולת צבור שהיא נעשית בשתי מתנות כמין גא"ם, וכבמשנה תמיד ל ב, וצ"ב הוכחתו משם.
  328. ויקרא שם.
  329. ויקרא ח טו. עי' רש"י שם ד"ה ונאמר. ועי' פרי"ד זבחים שם שכן יש ללמוד מפר ושעיר של יוה"כ, שיש בהם ד' מתנות על ד' קרנות של מזבח הפנימי, ונאמר בהם בויקרא טז יח: סביב, ועי' פי' רבינו הלל לתו"כ שם, ועי' עזרת כהנים שם שכ"ה בתו"כ אחרי מות פ"ד, ועי' מרומי שדה שם.
  330. ע"ע חטאת.
  331. תו"כ שם, ובברייתא בגמ' שם: פיסוק וארבע מתנות, וי"ג: פיסוק ארבע מתנות.
  332. ע"ע מזבח החיצון.
  333. עי' ציון 360 ואילך. ברייתא בגמ' שם.
  334. עי' ברייתא שם ושם. וצ"ב במשכן, שהיה יסוד בד' רוחות, וכן בבית ראשון, לסוברים כן, ע"ע מזבח החיצון, אם לר' ישמעאל היה מתן דם עולה בארבע קרנות, ועי' תוס' זבחים סא ב ד"ה ארבע.
  335. רב שם, ובגמ' שם שכ"ד ר' ישמעאל. ומבואר מדברי רב שאף זה בכלל "שתי מתנות שהן ארבע", ובתו"כ משמע שחולק ר' ישמעאל על הסוברים שנותן שתי מתנות שהן ארבע.
  336. רש"י זבחים שם ד"ה נותן. ועי' ק"א שם, שלד' ר' ישמעאל "וזרקו וגו' סביב" היינו שיזרקו זריקות נפרדות סביב בד' רוחות, זריקה בכל רוח, או שלא נאמר סביב אלא על המזבח, שתהיה הזריקה סביב לו.
  337. רמב"ם שם. ועי' כס"מ שם שאף שאמר רב שנותן וחוזר ונותן, והלכה כמותו באיסורים, ע"ע הלכה ציון 810, לא ידע רב שמחלוקת תנאים היא, והלכה כת"ק. וע"ע זריקה ציון 133, שי"ס שרשאי לתת גם שתי מתנות נפרדות לכל קרן.
  338. ציון 139 ואילך.
  339. ציון 135 ואילך.
  340. קנים פ"א מ"א.
  341. רמב"ם מעה"ק פ"ה ה"ו.
  342. ע"ע מזבח החיצון. עי' מידות פ"ג מ"א וזבחים נג א; עי' רש"י זבחים י א ד"ה ושאר ותוס' קנים כב א ד"ה למטה; כס"מ שם.
  343. עי' ויקרא א ד ועוד.
  344. עי' ויקרא ד כה ועוד, וע"ע מתן דמים.
  345. עי' רש"י סוטה לב ב ד"ה למעלה וסנהדרין ד ב ד"ה שנתנו וזבחים י א ד"ה שכן ונדה מ ב ד"ה והנתנין.
  346. ע"ע מזבח החיצון.
  347. עי' רש"י זבחים שם.
  348. עי' ציון 360.
  349. עי' פהמ"ש להרמב"ם זבחים פ"ו מ"ה; ראב"ד לתו"כ דבורא דחובה פרשה ג; עי' תוס' קנים שם; פי' הרא"ש קנים שם; עי' רע"ב זבחים שם וקנים שם; עי' ק"א דבורא דחובה פ"ט; עי' חי' הגרי"ז זבחים י ב ונא א.
  350. ע"ע חטאת העוף ציון 110א ואילך.
  351. ע"ע עולת העוף.
  352. ע"ע מתן דמים.
  353. עי' פהמ"ש להרמב"ם שם.
  354. ויקרא א ה ועוד.
  355. עי' רש"י זבחים נג ב ד"ה ת"ל, ועי' מלבי"ם ויקרא א אות מ.
  356. מלבי"ם שם אות מב.
  357. ויקרא ו יט.
  358. עי' זבחים י ב, שהוצרכה דרשה זו למעט באשם שאין דמו למעלה לדעת ר' אליעזר הסובר שיש בו דברים הנלמדים מחטאת. ועי' תו"כ צו פרשה ה, דרשה אחרת למעט באשם שאין דמו למעלה.
  359. עי' רש"י זבחים סד ב ד"ה בהמה ופי' הרא"ש קנים שם. ועי' חי' הגרי"ז זבחים י א.
  360. זבחים נג ב ונז א וש"נ.
  361. עי' זבחים שם ושם ורש"י שם נג ב ד"ה שתי (הא') וד"ה עולה.
  362. רש"י יומא טו ב ד"ה עולה וכע"ז בזבחים כו א ד"ה על גבי.
  363. ע"ע מזבח החיצון.
  364. עי' זבחים נג ב ורש"י שם, ועי' ראב"ד לתו"כ דלהלן. ועי' ראב"ד שם שבכלל זה שתהיינה מתנות העולה למטה מחוט הסיקרא כדי שתהיינה קרובות ליסוד, ועי' ציון 349.
  365. ויקרא ד כה.
  366. עי' זבחים נא ב ותו"כ דבורא דחובה פרשה ג.
  367. עי' ברייתא בזבחים שם א, ובתו"כ שם: שיהא יסוד מזבח של עולה, ועי' תו"כ שם פ"ט.
  368. תוס' זבחים נא ב ד"ה תן בפי' אחרון, ובשמ"ק שם נב א מתור"פ בשם ריב"א; ראב"ד לתו"כ שם פרשה ג, ובפי' תמיד ל ב בשם מורו רבינו אפרים. ועי' זבחים נז א: אל יסוד מזבח העלה, לימד על עולת חובה שטעונה יסוד, ועי' רש"י יומא שם, ועי' תוס' שם בשם רבינו ברוך, שאף שמפרש "תן יסוד למזבח של עולה" על שפיכת שיריים, עי' ציון 390, מ"מ דעתו שעיקר הדרשה מ"אל יסוד מזבח העלה" היא ל"מזבח של עולה יהיה ליסוד" והיינו שנתינת תחילת דם עולה היא כנגד היסוד, ועי' ציון 392. ועי' רש"י זבחים נז א ד"ה ועולה, ועי' להלן.
  369. ע"ע שירי הדם.
  370. ע"ע הנ"ל.
  371. ע"ע הנ"ל.
  372. ע"ע זריקה ציון 66.
  373. עי' זבחים נב א ותוס' ושמ"ק שם וראב"ד לתו"כ שם. ועי' זבחים שם, שלד' ר' ישמעאל שיריים מעכבים אלא שאינם באים לכפר, ודרשו ק"ו מהם לתחילת עולה שמכפרת, ולד' ר"ע אין שיריים מעכבים כלל ודרשו ק"ו מהם לתחילת עולה שמעכבת, ועי"ש ביאור נוסף במחלוקת שביניהם.
  374. ע"ע הנ"ל.
  375. עי' ראב"ד שם. ועי' תוס' שם בשם רבינו ברוך ש"מזבח" נדרש לשיירי הדם, עי' ציון 392, ושם בפי' אחרון ובשמ"ק שם מתור"פ בשם ריב"א ש"מזבח" נדרש לשאר קרבנות שניתנים למטה, ולפ"ז צ"ל לכאו' הטעם שתחילת דם עולה אינו ליסוד עצמו כבציון 378.
  376. רש"י זבחים שם בבי' הגמ' שם, ועי' רש"י זבחים נז א ד"ה ועולה. ועי' ראבי"ה סי' אלף קמז, שמחלוקת תנאים היא אם לומדים מדרשה או מק"ו.
  377. עי' ציון 319.
  378. תוס' שם ד"ה גג.
  379. ע"ע הנ"ל.
  380. תוס' שם בשם הר"ר חיים.
  381. ע"ע זריקה ציון 166.
  382. עי' זבחים נג ב ויומא טו ב ומרומי שדה דלהלן.
  383. ויקרא א ד ועוד.
  384. מרומי שדה זבחים נא א. ועי' זבחים נו ב שלמדו בגז"ש לקרבנות שנאמר בהם "וזרקו" שצריכים יסוד.
  385. עי' תוספתא זבחים פ"ו.
  386. עי' משנה תמיד ל ב, בעולת התמיד; עי' להלן; רמב"ם מעה"ק פ"ה ה"ו.
  387. ויקרא ד כה.
  388. עי' זבחים נא ב ותו"כ דבורא דחובה פרשה ג.
  389. עי' ברייתא בזבחים שם א, ובתו"כ שם: שיהא יסוד מזבח של עולה, ועי' תו"כ שם פ"ט.
  390. רש"י זבחים שם א ד"ה אל יסוד (הג'); תוס' שם ב ד"ה תן בשם הר"ר חיים ורבינו ברוך; ראב"ד תמיד שם. ועי' ציון 364 שי"מ "תן יסוד למזבחה של עולה" באופ"א.
  391. עי' ציון 368.
  392. תוס' שם בשם רבינו ברוך.
  393. דברים יב כז.
  394. ברייתא בזבחים לז א. ועי' תוס' זבחים נא ב ד"ה תן ובשמ"ק שם א בד' רש"י שם וראב"ד תמיד שם, שנ' שמחלוקת ברייתות היא מהיכן דורשים שפיכת שיריים, ועי' ראבי"ה סי' אלף קמז, ושם בתוס' בתי' אחרון ששפיכת שיריים אינה נלמדת מ"אל יסוד מזבח העולה", עי' ציון 364, אלא מ"ודם זבחיך ישפך" או מ"והנשאר בדם", ושם בשם הר"ר חיים ורבינו ברוך שמ"ודם זבחיך ישפך" או מ"והנשאר בדם" אין למדים לעולה שאינה נאכלת אלא לקרבנות הנאכלים.
  395. ע"ע שירי הדם.
  396. תוס' זבחים לז א ד"ה מתן.
  397. ויקרא ה ט.
  398. עי' ברייתא דלהלן.
  399. ברייתא בזבחים שם.
  400. עי' ראב"ד דלהלן בדעת מורו, ושם מה שצידד לבאר החילוק.
  401. ראב"ד תמיד שם בשם מורו רבינו אפרים.
  402. עי' ציון 319.
  403. עי' רש"י זבחים לז א ד"ה מנין ונא א ד"ה אל יסוד; ר"מ מפונטיזא, בתוס' זבחים נג ב ד"ה העולה; עי' ראב"ד תמיד שם. ועי' מרומי שדה זבחים נג ב.
  404. עי' תוס' שם והג' שמ"ק כת"י בדבריו. ועי' ראב"ד שם בסו"ד. ועי' שפ"א זבחים שם בד' הרמב"ם שם.
  405. עי' משנה תמיד שם; רמב"ם שם. ועי' ראב"ד תמיד שם, ושם שלפיכך אמרו בתוספתא שנשפך למטה, כי מסיים במתן דם בקרן מערבית דרומית ושופך שיריים למטה שם.
  406. ע"ע זריקה ציון 139 ואילך. עי' ראב"ד דלעיל.
  407. עי' זבחים נג א.
  408. משנה זבחים נג ב; רמב"ם מעה"ק פ"ו ה"א.
  409. ויקרא א ו. זבחים קג ב; תו"כ דבורא דנדבה פ"ה.
  410. עי' ראב"ד דלהלן.
  411. עי' תו"כ שם שלמדו מ"העולה" לרבות עולת נשים וגוים להפשט, ועי' ראב"ד שם שלפ"ז גם עולת חובה ועולת צאן בכלל הדרשה, וכע"ז בק"א שם, ועי' ר"ש שנ' שסובר שעולת חובה ועולת צאן נלמדות מעולת בקר במה מצינו, ועי"ש שתמה.
  412. ציון 72 ואילך.
  413. ע"ע פסולי המוקדשים.
  414. ציון 17.
  415. ציון 187.
  416. עי' שקלים פ"ו מ"ד ורמב"ם בהב"ח פ"ב הט"ו, ועי' להלן, ועי' רע"ב שם וקה"ע ופנ"מ שקלים פ"ו ה"ג.
  417. ע"ע הולכה ציון 335 ואילך, וע' תמיד, ועי' להלן.
  418. ע"ע הולכה ציון 455.
  419. ריבב"ן שקלים יז ב; רא"ש תמיד לא ב; עי' רש"ש שקלים שם. ולפ"ז לכאו' גם בקרבנות יחיד לא היו מניחים את האיברים על השולחן אלא בשהוצרכו לכך, וכגון שמקריבם כהן יחיד.
  420. ראב"ד, הובא במלאכ"ש שקלים שם.
  421. עי' להלן; עי' משנה תמיד לא א, בעולת התמיד, וצ"ב שלא הוזכרה שם רחיצה אלא בקרב ולא בכרעיים; רמב"ם מעה"ק פ"ו ה"ו, וצ"ב כנ"ל. על מהות הכרעיים, עי' מלאכ"ש תמיד פ"ד מ"ג.
  422. ויקרא א ט.
  423. ויקרא שם יג.
  424. דברים כג יב.
  425. עי' תו"כ דלהלן וראב"ד ור"ש וק"א שם בביאורה.
  426. עי' אד"א במדבר יט ז.
  427. ראב"ד וק"א שם.
  428. תו"כ דבורא דנדבה פ"ו, וכ"ה שם פ"ז.
  429. רמב"ן ויקרא א ו. ועי' תמיד לא א, שנ' שבעולות ציבור היה המדיח מי שזכה להוליך את הקרבים לכבש, ועי' ראב"ד שם.
  430. רמב"ן שם.
  431. ויקרא שם ט, ושם יג: והקריב הכהן את הכל והקטיר.
  432. ראב"ע ויקרא שם ט; עי' רמב"ן שם.
  433. ראב"ע שם. ועי"ש ו שכ"כ גם על הפשט וניתוח.
  434. רמב"ן דלהלן, ועי' פנים יפות והעמק דבר דלהלן שכ"מ המשנה יומא כה א.
  435. ויקרא א ח.
  436. ויקרא שם ט.
  437. ויקרא שם.
  438. רמב"ן דלהלן. ועי' העמק דבר דלהלן שכן מפורש בכתוב שמות כט יז-יח.
  439. רמב"ן ויקרא א ו.
  440. עי' לעיל, ועי' פנים יפות דלהלן שכן מפורש בעולת שמיני בויקרא ט יג-יד.
  441. פנים יפות דלהלן, ועי"ש הטעם.
  442. ע"ע הולכה ציון 335 ואילך. ועי"ש שאפשר שיש קרבנות עולה שאין נותנים את נתחיהם תחילה על הכבש.
  443. פנים יפות ויקרא שם ט.
  444. ע"ע הפשט ונתוח ולעיל ציון 429.
  445. העמק דבר ויקרא ח כ.
  446. ברייתא בזבחים כב א; תו"כ דבורא דנדבה פ"ו ושם פ"ז; רמב"ם מעה"ק פ"ו ה"ו.
  447. ע"ע יין: חי ומזוג, ושם ציון 444 ואילך. רש"י זבחים שם ד"ה והתניא. ועי' ר"י קורקוס לרמב"ם שם שביותר משיעור מזיגה מים הוא.
  448. רמב"ם שם. ועי' ר"י קורקוס שם שדן אם גזירת הכתוב הוא שלא להכשיר אלא מים או טעם הפסול בשאר משקים משום ביזוי אוכלים, ע"ע.
  449. ויקרא א ט. זבחים שם; תו"כ שם ושם. ועי' ק"א לתו"כ שם שדרשו כן מתוך שנאמר "במים" בפתח, והיינו במים ידועים, ועי' תורה תמימה ויקרא שם שפי' באופ"א.
  450. עי' רש"י זבחים שם ד"ה שאר; ר"ש וראב"ד לתו"כ שם פ"ו. ועי' ברייתא שם.
  451. ר"י קורקוס שם.
  452. ברייתא בזבחים שם ובתו"כ שם ושם; רמב"ם שם.
  453. ע"ע כיור ציון 84, ושם ציון 85 ואילך שי"ח. עי' זבחים שם.
  454. ברייתא בזבחים שם ובתו"כ שם ושם.
  455. תוס' מעילה יב ב ד"ה כל, וכע"ז ברשב"ם ב"ב עט א ד"ה מים.
  456. עי' לעיל. שו"ת בי"צ או"ח סי' כו אות ד ורש"ש ב"ב שם.
  457. תו"כ דלהלן.
  458. תו"כ, הובאה בתוס' זבחים שם ד"ה והא, ואינה לפנינו, ועי' רש"י שם, ועי' מסורת הש"ס שם, ועי' ק"א דבורא דנדבה פ"ו שמ' שהיה כן בגירסתו שם.
  459. עי' גמ' דלהלן.
  460. ברייתא דבי שמואל בזבחים שם לגי' הש"ס שלפנינו, וכ"כ ראב"ד לתו"כ שם, ועי' מל"מ והג' רעק"א מעה"ק שם שתמהו על הרמב"ם שהשמיטה, ועי' תוס' שם שנ' מד' שפסול מי כיור אינו מן הברייתא אלא מסוגיית הש"ס, ועי' להלן.
  461. עי' קר"א ושפ"א זבחים שם, ואהא"ז מעה"ק שם, בד' הרמב"ם שלא כתב לפסול בזה, ופי' שכוונת הגמ' שם שקדושת הכיור אינה טעם ללמוד מחמתה בק"ו, ומ"מ נלמדים מי כיור בק"ו מפני שהם מים חיים לסוברים כן, ועי' ק"א שם. ועי' או"ש מעה"ק שם שכן מפורש בדה"י ב' ד ו: את מעשה העולה ידיחו בם.
  462. ויקרא א ט ויג. עי' ת"י ויקרא שם, ועי' רש"י שמות כט יג, ועי' שכל טוב בראשית כה כב, ועי' פר"ח יו"ד סי' סד סק"ט שבכלל הקרב הוא והכרס המסס ובית הכוסות. ועי' רד"ק ישעיהו טז יא. ועי' ציון 467.
  463. משנה תמיד לא א, בעולת התמיד; רמב"ם מעה"ק פ"ו ה"ו.
  464. ע"ע לשכות. עי' ר"ש דלהלן וראב"ד דלהלן; עי' רא"ש תמיד שם. עי' רע"ב תמיד פ"ד מ"ב.
  465. ר"ש לתו"כ דבורא דנדבה פ"ו; ראב"ד תמיד שם; עי' רא"ש שם. ועי' מפרש תמיד שם ד"ה וידיחו. ולפ"ז עיקר מקום ההדחה על השולחנות, כהדחת הקרבים, עי' להלן, אלא שמחמת טעם הוצרכו להדיח את הכרס בבית המדיחים דוקא, ועי' מפרש תמיד שם ד"ה במיעוט, שנ' מדבריו להיפך, שעיקר מקום ההדחה בבית המדיחים אלא שמאחר שלא היו רוצים להדיח הקרבים עם הכרס שלא תטנפם היו מדיחים אותם על השולחנות.
  466. רע"ב תמיד שם.
  467. עי' מפרש תמיד שם ד"ה וידיחו ור"ש שבציון 470. ועי' משמרות כהונה יומא יט א,שאף הלב הריאה והכבד בכלל הדחת הקרבים, וצ"ב, שהרי היו תלוים בשאר הנתחים, ע"ע הפשט ונתוח.
  468. תמיד שם, בעולת התמיד; רמב"ם שם. ועי' שקלים פ"ו מ"ד. ועי' מפרש תמיד שם שנ' של"ג "בין העמודים", ולדעתו השולחנות של שיש שהיו מדיחים עליהם היו בבית המטבחים, והיו גבוהים כדי שיהיה נוח להדיח עליהם, ואינם השולחנות שבין העמודים שהיו מפשיטים עליהם, וע"ע בית המטבחיים: השלחנות, וע' לשכות ציון 267 ואילך.
  469. ר"ש שם; רא"ש תמיד שם בפי' ג'. ועי' מפרש תמיד שם.
  470. ר"ש שם.
  471. תמיד שם. ר"ש ורא"ש שם, ועי' רא"ש שם שלפ"ז הגי' במשנה "במעוטה של שולחנות" (ולא "על שולחנות"). ועי' ציון 488.
  472. עי' ציון 481 וציון 488.
  473. ר"ש ורא"ש שם בבי' ב' במה ששנינו במדות פ"ה מ"ג שמדיחים את הקרבים בלשכת המדיחים. ועי' תוס' יומא יט א ד"ה ששם, שעל השולחנות מדיחים שאר הבשר והדחת הקרבים נעשית בלשכה, ולכאו' היינו מלבד התמיד ועי' רא"ש שם, ועי' רמב"ם בהב"ח פ"ה הי"ד והי"ז, ועי' מהרש"א יומא שם ותוי"ט מדות פ"ה מ"ג. ועי' מרכה"מ מעה"ק שם בד' הרמב"ם שהיו מדיחים את הקרבים מן הפרש ג' פעמים בלשכה, עי' להלן, ואח"כ היו מדיחים אותה עוד על השולחנות כשאר הבשר. ועי' ר"ש ורא"ש שם בבי' א', שקרבים השנויים במדות שם היינו הכרס, וכ"ה ברא"ש שם לא ב, ועי' פסקי תוס' שבציון 478 שנ' שפי' באופ"א, וכ"ה בפנ"מ שקלים פ"ו ה"ג.
  474. משנה תמיד לא א; רמב"ם מעה"ק פ"ו ה"ו.
  475. עי' ר"ש לתו"כ דבורא דנדבה פ"ו. ועי' דבריו שבציון 479, ומשמע שסובר שהכרס די לה ברחיצה היטב פעם אחת והקרבים צריכים לפעמים שלש רחיצות, וכ"כ בפסקי תוס' מדות אות כג, שהכרס כיון שהיא חלקה די לה בהדחה אחת, ועי' להלן.
  476. מפרש תמיד שם.
  477. מפרש תמיד שם, ועי' ראב"ד שם.
  478. משנה תמיד שם. ועי' פסקי תוס' שבציון 475, שכ', לדעתו שם, שהיו מדיחים את הקרבים שלש פעמים בשולחנות, עי' ציון 468, מלבד פעם אחת שהיו מדיחים אותם בלשכת המדיחים.
  479. עי' ר"ש שם.
  480. עי' ראב"ד שם.
  481. רמב"ם מעה"ק פ"ו ה"ו ובפהמ"ש תמיד שם; רא"ש שם בבי' ב'; רע"ב שם. ועי"ש שפירשו כן לשון המשנה: במעוטה, ועי' ציון 471 וציון 488.
  482. רע"ב שם.
  483. פהמ"ש לרמב"ם שם, ועי' רע"ב שם.
  484. עי' מפרש שבציון 476.
  485. עי' משנה ב"מ עב ב, ועוד.
  486. איוב כא כד. ראב"ד דלהלן.
  487. עי' ציון 468.
  488. תמיד לא א. ראב"ד שם; עי רא"ש תמיד שם בשם י"מ.
  489. עי' ציון 471 וציון 481.
  490. עי' לעיל.
  491. ראב"ד תמיד לא א. ועי' רש"י ומצודת דוד לכתוב דלהלן שפי' שהדחת העולה האמורה שם היינו הדחת הקרב. ועי' יחזקאל מ לח ורש"י ורד"ק שם.
  492. דה"י ב' ד ו.
  493. ראב"ד שם בשם מורו, והובא במלאכ"ש תמיד פ"ד מ"ב בשינויי נוסח. ועי' תוס' יומא יט א ד"ה ששם.
  494. משנה זבחים נג ב; תוספתא זבחים פי"א; רמב"ם מעה"ק פ"ו ה"א. ועי' סהמ"צ להרמב"ם שורש יב שמונה בסדר מעשי העולה שיקריב חלבה ואח"כ ישרוף כל בשרה, וצ"ב, שלא מצינו בעולה הקטרת חלב בפני עצמו ובשר בפני עצמו, אלא כולה נקטרת כאחד, ועי' ציון 501 וציון 509.
  495. ויקרא א ט. רמב"ם שם.
  496. עי' ויקרא א ז-ט ושם יא-יג; עי' רמב"ם שם ה"ד.
  497. ציון 42.
  498. ציון 297 ואילך.
  499. ציון 1057 ואילך.
  500. עי' לעיל.
  501. מקד"ד סי' ה אות ג. ועי"ש שהוכיח כן מתוך שמקטירים בעולה את חלקי האמורים כשהם מחוברים לאיברים הנקטרים בזה אחר זה, ע"ע הקטרה ציון 33, ואילו בשאר קרבנות דין האימורים להקטירם בבת אחת, ע"ע הנ"ל ציון 81, ועי' ציון 494.
  502. ע"ע אמורים ציון 17 ואילך.
  503. ע"ע הנ"ל שם.
  504. ע"ע הקטרה ציון 14 ואילך.
  505. מקד"ד שם.
  506. עי' לעיל.
  507. ע"ע זריקה ציון 93, ושם ציון 99. ועי"ש ציון 94 ואילך, שר' אליעזר חולק.
  508. עי' ערכי הקרבנות השונים וע' אמורים.
  509. עי' זבחים קט א וב וש"נ; רמב"ם פסה"מ פ"א ה"ל.
  510. ע"ע מתנות כהונה וע' קדשי קדשים.
  511. עי' משנה זבחים קג א; תוספתא זבחים פי"א; עי' רמב"ם מעה"ק פ"ה הי"ט.
  512. עי' תוס' זבחים שם ד"ה הניחא; עי' רמב"ם שם.
  513. עי' גמ' זבחים שם שדנו אם נתמעטו מותרות הבאות לקיץ המזבח שאין עורותיהן לכהנים, עי' ציון 544, ומ' שקיץ המזבח הבא בנדבת ציבור ודאי לא התמעט, ועי' עולת שלמה וחמדת דניאל וחי' הגרי"ז שם.
  514. ויקרא ז ח. רמב"ם שם.
  515. ספרי קרח קיט, ועי' תוספתא חלה פ"ב, ועוד.
  516. בה"ג הקדמה: עורות קדשים; רס"ג: עור העולה; יראה"ש סי' קמה: עורות קדשים.
  517. רמב"ם, סמ"ג והחינוך. ועי' רמב"ם דלהלן.
  518. עי' ציון 60. סהמ"צ לרמב"ם שורש יב. ועי' רי"פ פרלא מבוא פ"ז שתמה, שמצוות כלליות הנוהגות בקרבנות מונה הרמב"ם כמצוות בפני עצמן, ומאחר שעורות כל קדשי הקדשים דינם כדין עור העולה הרי שמצות נתינתם לכהן היא מצוה כוללת.
  519. הרי"פ פרלא ע' קיג קיד, בד' הרמב"ן בהשגות לסהמ"צ שורש יב. ועי"ש שכ' בד' הגאונים שמצות הנתינה מוטלת על הבעלים, והוכיח כמותם.
  520. משנה זבחים קג א; ברייתא שם ובתו"כ צו פ"ט; חכמים בתוספתא דלהלן; רמב"ם מעה"ק פ"ה הכ"א.
  521. ברייתא שם ושם וחכמים בתוספתא דלהלן; עי' רמב"ם שם.
  522. ויקרא ז ח.
  523. ויקרא שם.
  524. ברייתא שם, ועי' תוספתא דלהלן.
  525. תוספתא זבחים פי"א. ועי' תוס' זבחים שם ד"ה אין, בטעם שנתמעטו נשים ועבדים מכתוב אחד. ונ' שלפ"ז ניתן העור לבעלים, ועי' ציון 541 ואילך בעור עולת גר שמת בלא יורשים לסוברים שאינו לכהנים למי הוא ניתן.
  526. עי' זבחים שם, שעולת גרים שאמר ריבר"י שאין עורה לכהנים, אין הכוונה לעולת גר שעודו בחיים, ועי' ברייתא שם ושם ושם שנתרבתה עולת גרים שעורה לכהנים מ"העלה", ועי' רש"י זבחים שם ד"ה ה"ג, ור"ש לתו"כ שם בשמו, וכס"מ מעה"ק שם בד' הרמב"ם, שאינם גורסים בברייתא "גרים", וטעמם מפני שעולת גרים אינה צריכה ריבוי, עי' ר"ש וכס"מ שם, ועי' ציון 536 שי"ג גרים ומפרשים בגר שמת ואין לו יורשים.
  527. זבחים שם.
  528. עי' ציון 214.
  529. רמב"ם מעה"ק פ"ה הכ"א, ועי' כס"מ שם שכן גירסת הרמב"ם בברייתא זבחים קג א לרבות עולת גוי מ"העלה", והיא גירסא נכונה, ועי' זבח תודה זבחים שם שנ' מתוספתא זבחים פי"א שגירסא זו אינה נכונה, עי' ציון 535, ומ"מ יש לדייק מלשון המשנה זבחים שם שכל שזכה המזבח בבשרה זכו הכהנים בעורה והיינו אפי' עולת גוי, ועי' חק נתן ופנ"מ זבחים שם, שעולת גוי אינה צריכה ריבוי (ועי' חק נתן שם, שאף ברמב"ם אין לגרוס גוי). ועי' ציון 516 ואילך, שי"ס שנתינת העור לכהנים היא מצוה בפ"ע המוטלת על בעלי הקרבן, וצ"ב לפ"ז אם נוהגת בגוי.
  530. ויקרא ז ח.
  531. ברייתא בתו"כ צו פ"ט ובזבחים קג א ובתוספתא זבחים פי"א. ועי' שפ"א זבחים שם שאף ר' יהודה הממעט מ"עלת איש" עולת הקדש אפשר שמודה לדרשה זו, ועי' ר"ש לתו"כ שם שהדרשה בתו"כ שם ובברייתא בזבחים שם לרבות גרים עוסקת בגר בעודו בחיים ואינה סותרת את דברי ריבר"י בגר שמת בלא יורשים, ועי' רש"י זבחים שם ד"ה ה"ג עולת ור"ש שם בשמו וכס"מ מעה"ק פ"ה הכ"א בד' הרמב"ם שהשמיטו גרים מן הברייתא, ועי' צ"ק וחק נתן זבחים שם, ועי' להלן.
  532. רבינא בזבחים שם בבי' הברייתא שם.
  533. עי' רש"י זבחים שם ד"ה ואין.
  534. ויקרא שם.
  535. עי' תוספתא זבחים פי"א ותו"כ שם וברייתא בזבחים שם.
  536. עי' רמב"ם מעה"ק פ"ה שהשמיט דין גר שמת ואין לו יורשים, ועי' לקוטי הלכות וזבח תודה זבחים שם ד"ה לא נתמעט בדעתו, שהדרשה בתו"כ ובברייתא בזבחים שם לרבות גרים עוסקת בגר שמת בלא יורשים, ושלא כריבר"י, ושכן נ' בתוספתא שם; ראב"ד לתו"כ שם; בה"ז זבחים שם; חס"ד לתוספתא שם.
  537. ראב"ד שם. ועי' חס"ד שם שכ' הטעם מפני שהמביא עולת גר שמת זוכה בה (לכפרת קופיא, כיורש, ע"ע) ושוב היא "עלת איש", וצ"ב, כי לכאו' בשזכה בה אחר לא נחלקו ודינה כעולת מי שמת ויש לו יורשים שבודאי עורה לכהנים, עי' שפ"א זבחים שם.
  538. עי' ברייתא שם ושם, וחק נתן שם ולקוטי הלכות וזבח תודה שם בד' הרמב"ם.
  539. עי' רמב"ם שם.
  540. עי' לעיל.
  541. ר"ה לתו"כ שם.
  542. ראב"ד לתו"כ שם. ועי' שפ"א זבחים שם שתמה, שאם הפריש הגר נסכי עולתו מחיים מה ייעשה בעורה, ועי' שקלים פ"ז מ"ו. ועי' שפ"א שם שצידד שהעור הפקר או זכה בו הקדש בקנין חצר. ועי' רש"י תמורה כג ב ד"ה שאין, לפי מה שסבר ר' יהודה מתחילה שעולה הבאה מן המותרות אין עורה לכהנים, שמוכרים אותו וקונים בו בהמות לקיץ המזבח.
  543. ע"ע מותרות. עי' גמ' דלהלן.
  544. עי' זבחים קג א, שר' יהודה שאמר בברייתא שם שאין עורה לכהנים חזר בו לגבי ר' נחמיה או ר' שמעון האומר שעורה לכהנים, וכן ר' חייא בר יוסף ורב נחמן בשם רבה בר אבוה, שפי' בדעת ר' יהודה בברייתא שם (ובתו"כ צו פ"ט ובתוספתא זבחים פי"א) שעולת הקדש אין עורה לכהנים, שכוונתו לעולה הבאה מן המותרות, נ' שנדחו דבריהם מפני דברי רב המנונא שחזר בו ר' יהודה בעולה הבאה מן המותרות והודה שעורה לכהנים, ועי' רמב"ם מעה"ק פ"ה הכ"א ור"י קורקוס שם.
  545. עי' זבחים שם.
  546. ויקרא ה יט.
  547. ע"ע אכילת קדשים ציון 19 ואילך.
  548. עי' רש"י זבחים שם ד"ה ה"ג ששה, ורע"ב שקלים פ"ו מ"ו. ועי' ראב"ד לתו"כ דלהלן שפי' באופ"א.
  549. משנה שקלים שם ותו"כ דבורא דחובה פכ"א, ועי' זבחים שם.
  550. מלכים ב' יב יז. משנה שם ותו"כ שם.
  551. רע"ב שם.
  552. ציון 263 ואילך.
  553. משנה זבחים מג א.
  554. עי' רש"י דלהלן.
  555. ויקרא ז ח.
  556. עי' רש"י שם ד"ה ועורה וגי' שמ"ק שם בדבריו, ועי' רע"ב זבחים פ"ד מ"ד.
  557. ע"ע מחשבה בקדשים.
  558. עי' משנה זבחים קג א; תוספתא זבחים פי"א; עי' ברייתא בזבחים שם ובתו"כ צו פ"ט; עי' רמב"ם מעה"ק פ"ה הי"ט ופסוה"מ פי"ט ה"ט. ועי' רמב"ם פסוה"מ שם שאפי' כשנפסל הקרבן במחשבת פיגול לאחר שהופשט אין העור לכהנים, ועי' זבח תודה זבחים קג ב סוד"ה רבי. ועי' גמ' זבחים שם שנ' שפירשו את המשנה הנ"ל בשנפסל הבשר, ועי' שפ"א שם וקר"א שם קד א וזבח תודה שם ד"ה מני.
  559. ויקרא ז ח.
  560. משנה שם; עי' תוספתא שם; ברייתא בגמ' ובתו"כ שם. ועי' מלאכ"ש זבחים פי"ב מ"ב, שי"ג: עולה שעלתה לאשים, והיינו שהיא ראויה להקטרה במזבח.
  561. ברייתא בגמ' שם ובתו"כ שם.
  562. ע"ע הנ"ל.
  563. משנה שם; ברייתא בזבחים שם ובתו"כ שם; רמב"ם פסוה"מ שם.
  564. ויקרא שם.
  565. ברייתא שם ושם.
  566. פהמ"ש להרמב"ם זבחים שם.
  567. ע"ע יוצא ועי' לינה. עי' תוספתא דלהלן.
  568. תוספתא זבחים פי"א. ועי' לקוטי הלכות זבחים קד א.
  569. עי' קר"א זבחים קד א, ועי"ש שתמה מדוע לא פירשו שם בגמ' קג ב שלכך כוונת המשנה שם א שכל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה, ועי' זבח תודה שם.
  570. ע"ע דם קדשים: בהכשר וטומאה.
  571. עי' גמ' בביאור המשנה דלהלן.
  572. עי' תוספתא דלהלן.
  573. עי' ברייתא ותוספתא דלהלן.
  574. עי' ברייתא בזבחים קד א וגמ' שם קג ב בביאורה, ושם דברי אביי שהמשנה שם קג ב שקדשים שאירע בהם פסול קודם הפשטם אין עורותיהם לכהנים היא כדעת רבי; תוספתא זבחים פי"א, ועי' חס"ד שם בתיקון הגירסא. ועי' זבח תודה זבחים שם, שצידד לפרש הטעם לד' רבי, שכיון שאין מקטירים אלא לאחר הפשט כל שנפסל הבשר קודם שהופשט הרי זה כמו שלא זכה המזבח בבשר עדיין ולפיכך לא זכו הכהנים בעור, ועי' חי' הגרי"ז שם קג ב ד"ה רבי, וצ"ב.
  575. עי' רמב"ם מעה"ק פ"ה ה"כ ופסוה"מ פי"ט ה"ט.
  576. עי' גמ' בביאור המשנה דלהלן.
  577. עי' תוספתא דלהלן. ועי' חס"ד שם וקר"א זבחים קד א, שפסול לן אינו שייך בדין זה, שכיון שלן הבשר קודם זריקה הרי שלן גם הדם ולדברי הכל אין העור לכהנים, עי' ציון 568.
  578. ע"ע זריקה ציון 94 ואילך.
  579. עי' זבחים קד א.
  580. ע"ע הנ"ל ציון 90.
  581. ברייתא בזבחים שם וגמ' שם בביאורה ועי' דברי רבא שם קג ב שהמשנה שם א שכל שלא זכה המזבח בבשר לא זכו הכהנים בעור היא כדעת ראב"ש, וכן המשנה שם ב שקדשים שאירע בהם פסול קודם הפשט אין עורותיהם לכהנים היא כדעת ראב"ש, וקודם הפשט היינו קודם שנראה הבשר להפשט כלומר קודם זריקה; תוספתא זבחים פי"א.
  582. ע"ע הנ"ל ציון 100 ועי' יוצא ציון 684.
  583. ע"ע זריקה ציון 92.
  584. רש"י זבחים שם ד"ה אבל בביאור הגמ' שם.
  585. תוס' זבחים שם ד"ה מאן. ועי' אהא"ז מעה"ק פ"ה הי"ט, שכ"ה דעת הרמב"ם שלא הזכיר היתר עור בקרבן שנפסל מפני שאבד הבשר אע"פ שהלכה כרבי, אבל אין טעמו של ראב"ש לדעתו משום גזירה, אלא דין הוא בעור שאין הכהנים זוכים בו כל שלא זכה המזבח בבשר, עי' משנה זבחים קג א, ומ"מ אין דין זה שייך אלא לד' ר' יהושע שאם אין בשר אין דם, שנמצא שהקרבן צריך לריצוי של הדם על הבשר אבל לד' ר' אליעזר שיש דם בלא בשר, מאחר שאין הקרבן צריך ריצוי דם על הבשר אין טעם לומר שיהיה היתר העור תלוי בהיתר הבשר.
  586. עי' כס"מ פסוה"מ פי"ט ה"ט שבי' כן דברי הרמב"ם שם, ועי' הר המוריה שם ושפ"א זבחים קד א, ועי' לקוטי הלכות וזבח תודה זבחים שם בד' הרמב"ם מעה"ק פ"ה ה"כ; חס"ד לתוספתא שם.
  587. עי' ציון 609 ואילך.
  588. עי' רש"י זבחים פו א ד"ה למיעבד. ועי' חי' הגרי"ז שם קג ב ד"ה רבי, שתמה, שכיון שבשר העולה אינו לכהנים מדוע יזכו הכהנים בעצמות, ועי"ש שדן לגבי קרנים וטלפים, ועי' כס"מ שופר פ"א ה"ג, ועי' חי' הגרי"ז תמורה כג ב שנ' שסובר שאין העצמות לכהנים.
  589. משנה מעילה ט א; רמב"ם מעילה פ"ב ה"ג.
  590. עי' רש"י מעילה ח א ד"ה חטאת, ועי' מלאכ"ש מעילה פ"ב מ"ב, ועי' תוי"ט שם מ"א.
  591. ע"ע מעילה וע' קדשי קדשים.
  592. עי' רש"י שם.
  593. עי' משנה מעילה ז ב.
  594. תוס' מעילה ח א ד"ה אין מועלין בעורות.
  595. משנה שם ט א; עי' רמב"ם שם.
  596. עי' ציון 494.
  597. עי' רש"י מעילה שם ד"ה אין מועלים בה, בעולת העוף. וע"ע דבר שנעשית מצותו ציון 1 וע' מעילה, שדבר שנעשית מצוותו אין בו מעילה. ועי' תוס' מעילה י א ד"ה הכל ושמ"ק שם ט א ד"ה ורבי, שגם לסוברים שמועלים באפר שבתפוח עד שעת הוצאת-הדשן, עי' להלן, הוא משום שאינו חשוב עדיין שנעשית מצוותו.
  598. ציון 47 ואילך.
  599. משנה מעילה ט א. ועי' זרע אברהם סי' יז (מר"מ זמבא) אות כד, שתמה על שהשמיט הרמב"ם דין זה, ועי' דב"א ח"א במסגרת זהב (בסוף הספר) לסי' טו אות ה ד"ה ובעיקר.
  600. עי' לעיל: דין עורה. רש"י שם ד"ה ואין מועלים.
  601. תוס' מעילה ח א ד"ה והכהנים.
  602. עי' ציון 553 ואילך.
  603. עי' רש"י זבחים קג ב ד"ה מני; עי' ראב"ד מעילה פ"ו ה"ב; עי' תוס' מעילה שם ד"ה אין וד"ה והכהנים, וגי' הצ"ק בדבריהם; מרומי שדה חולין קיז א וחי' הגר"ח (מישור) וחי' הגרי"ז זבחים קג א; דבר אברהם שם, ושם שכ"מ במשנה שם וברמב"ם מעילה פ"ב הל' ב-ג, ועי"ש בהגהה. ועי' תקנת עזרא לרמב"ם מעילה פ"ב ה"ב.
  604. עי' זרע אברהם סי' יז (מר"מ זמבא) ס"ק כד, בד' תוס' יומא נט ב ד"ה הוא וחולין קיז א ד"ה הוא, ועי' דב"א שם.
  605. ע"ע הקטרה ציון 11 ואילך.
  606. גמ' זבחים פו א בביאור ברייתא שם לד' רבה (וכ"ש לד' החולקים, עי"ש) לגי' כת"י מינכן ועוד, וכן מוכח מדברי רבה עצמו שם, שהתירתם זריקה וקודם לכן אסורים.
  607. גמ' שם בבי' הברייתא לד' רבה; רמב"ם מעילה פ"ב הי"ב.
  608. עי' רש"י ד"ה לא שנו בבי' דברי רבה.
  609. רבה בזבחים שם.
  610. רש"י שם ד"ה אבל. ולפ"ז לכאו', לתנאים הסוברים שפירשו מקטירים אותם, עי' ציון 619, היינו גם בפירשו קודם זריקה, וממילא יש בהם מעילה, ועי' להלן.
  611. רבה שם.
  612. ע"ע זריקה ציון 83. רש"י שם ד"ה אבל וד"ה למיעבד. ועי' רש"י שם שהזריקה מתירתם לכהנים, ועי' ציון 588.
  613. ויקרא ז ח.
  614. ויקרא שם ז.
  615. ע"ע מעילה, ועי' רש"י זבחים שם ותוס' שם ד"ה מה אשם,שנחלקו במקור ההיתר.
  616. זבחים שם. עי' מנחות פג א, שדרשו כן בהיקש, ועי' תוס' שם סוד"ה מה אשם.
  617. גמ' זבחים שם בבי' ברייתא שם בד' רבה, ועי' דברי רבה שם; רמב"ם שם.
  618. רש"י שם ד"ה לא שנו. וע"ע מעילה, בקדשים פסולים אם יש בהם מעילה, ועי' אהא"ז מעילה שם, ועי' ציון 621 וציון 634.
  619. ע"ע הקטרה ציון 17 ואילך.
  620. עי' רש"י כת"י בשמ"ק זבחים שם, ותוס' שם ד"ה לא שנו, וב"ח ובה"ז וחק נתן ופנים מאירות שם בבי' גרסתם. ועי' ילקו"ש ויקרא תמה.
  621. גמ' שם בבי' ברייתא שם לד' רבה, לבי' ראשונים הנ"ל. וצ"ב לד' ראשונים הנ"ל, לתנאים הסוברים שאם פירשו אין מקטירים אותם, והיינו אפי' בפירשו לאחר זריקה, האם יש בהם מעילה, ועי' קר"א זבחים שם שאין נהנים ואין מועלים (ולפ"ז נאמרה הברייתא הנ"ל דוקא בשיטת הסוברים שאם פירשו מקטירים אותם), ועי' ציון 618.
  622. רבה שם, לבי' ראשונים הנ"ל.
  623. גמ' שם בבי' הברייתא לד' ראשונים הנ"ל. ועי' קר"א שם שבי' הטעם, שלמדו מדרשת ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל שהעצמות מותרות, והיינו ע"י זריקה שמתירתן, וממילא שוב אין מקטירים אותן, אבל במחוברות בשעת זריקה א"א שתתירן הזריקה, שעל כרחך עדיין להקטרה הן עומדות.
  624. עי' זבחים שם לגי' רש"י שם ד"ה פירשו לפני, ורש"י שם בבי' דעת ר' אלעזר. ועי' קר"א שם, שלפ"ז הברייתא שנאמר בה שיש בהם מעילה לעולם היינו בשפירשו קודם זריקה.
  625. רש"י שם.
  626. ר' אלעזר בזבחים שם. ולכאו' היינו לתנאים הסוברים שאחר שפירשו אין מקטירים אותם, אבל לסוברים שמקטירים אותם יש בהם מעילה בין כשפירשו קודם זריקה ובין לאחר זריקה, ועי' ציון 610, ועי' תוס' שם ד"ה ופליגא, שצידדו בד' ר' אלעזר שהסוברים שפירשו מקטירים אותם היינו בפירשו קודם זריקה, אבל פירשו לאחר זריקה לא (להיפך מד' רבה לדעתם, עי' ציון 620), ולפיכך אין בהם מעילה, ולכאו' כתבו כן בגירסת רש"י הנ"ל, שהרי לפי גי' יש ספרים שהביאו שם, עי' ציון 632, אדרבה בפירשו קודם זריקה נהנים מהם, ועי' שמ"ק שם בתוד"ה ופליגא בשם תו"ח, ועי' קר"א שם.
  627. עי' ציון 616. רש"י שם ד"ה פירשו לאחר.
  628. ע"ע זריקה ציון 75. רש"י שם.
  629. רש"י שם. וצ"ב אם חל ההיתר בשעת זריקה על שעה שתפרושנה ולא תהיינה ראויות להקטרה, או אף בשעה שהן מחוברות ועומדות להקטרה מותרות הן כי אין הקטרתן דין בפני עצמו אלא בצירוף לבשר שהן מחוברות בו. ועי' מרכה"מ מעילה שם שכ' הטעם, שכיון שהכשירה אותן הזריקה להעלאה, הרי שמשפירשו ואינן ראויות להעלאה פקע מהן המעילה, וצ"ב.
  630. ר' אלעזר שם.
  631. רש"י שם.
  632. תוס' שם ד"ה ופליגא, בגי' יש ספרים.
  633. תוס' שם, שמודה ר' אלעזר לרבה בפירשו קודם זריקה, וכן מוכח מגירסתם, שהרי החילוק בין פירשו קודם זריקה לפירשו לאחר זריקה הוא בכך שלאחר זריקה אין נהנים ואילו לפני זריקה נהנים.
  634. תוס' שם. ועי' קר"א שם, שלפ"ז חולק ר' אלעזר על הברייתא, וכפי שביארוה שם לד' רבה, עי' ציון 607 (וצ"ב), אבל מדברי רבה עצמו אין הוכחה שאין דעתו כר' אלעזר, ושם, שדברי ר' אלעזר הם לסוברים שפירשו אין מקטירים אותם, אבל לסוברים שמקטירים אותם יש בהם מעילה, וא"כ אפשר שהברייתא נאמרה בד' הסוברים שמקטירים אותם ואין ר' אלעזר חולק עליה. ועי' קר"א שם, שנ' הטעם שאין בהם מעילה מפני שהם קדשים פסולים, שאינם עומדים להקטרה, ואינם בכלל קדשי ה', ועי' ציון 618.
  635. קר"א שם: נראה, בבי' הברייתא שם לד' ר' אלעזר.
  636. קר"א שם בד' ר' אלעזר.
  637. רמב"ם שם. ועי' זבח תודה זבחים שם הטעם. ולכאו' היינו כד' רש"י שבציון 610, אבל לגי' שבציון 620 שנאמרו דברי רבה בד' הסוברים שפירשו מקטירים אותם, שאין הלכה כמותם, ע"ע הקטרה ציון 21 ואילך, י"ל שלהלכה שאין מקטירים אותם, אפי' בפירשו לאחר זריקה אין בהם מעילה, ועי' ציון 621. ועי' קר"א שם, שלא ביאר הרמב"ם בפירשו קודם זריקה אם מותר ליהנות מהם ואפי' לעשות מהם קת לסכין.
  638. עי' תוספתא מעילה פ"א ומשנה נזיר כד א וברייתא שם ב ועוד; רמב"ם מעילה פ"ב ה"א.
  639. רמב"ם שם.
  640. עי' ספרי ראה עד; עי' ברייתא במכות יז א וב וש"נ; עי' רמב"ם מעה"ק פי"א ה"א ובסהמ"צ ל"ת קמו; סמ"ג ל"ת שכא; החינוך מ' תמז. ועי' גמ' מכות שם ורש"י שם ד"ה אלא, שיש פירכא לדרשת ר"ש, ועי' ריטב"א שם שדברי ר"ש משובשים, וצ"ב מדוע פסקו הראשונים הנ"ל כדבריו, ועי' ציון 653.
  641. דברים יב יז.
  642. ר"ש בברייתא שם, ועי' רמב"ם שם.
  643. עי' ריטב"א מכות שם.
  644. עי' ברייתא שם, וע"ע אכילת מעשר שני: מקום אכילתו, וע' אסורי אכילה ציון 26.
  645. עי' ברייתא שם וע' אסורי אכילה ציון 48 וע' אכילת קדשים ציון 89.
  646. רש"י מכות שם ד"ה אם לאוכל.
  647. עי' ברייתא שם וע' אסורי אכילה ציון 48 וע' בכור בהמה טהורה ציון 172.
  648. עי' ברייתא שם וע' אסורי אכילה ציון 48 וע' אכילת קדשים ציון 151.
  649. רש"י שם.
  650. עי' ציון 663. רש"י מכות שם ב ד"ה לאוכל.
  651. ר"ש בברייתא שם.
  652. סהמ"צ שם.
  653. יראה"ש סי' פב. ועי' ציון 640.
  654. עי' לעיל.
  655. עי' מכות שם ורש"י שם ב ד"ה איסורא ושם יח א ד"ה הכי. ועי"ש שאף שאמר ר"ש שם שלוקה, אין כוונתו אלא שעובר איסור.
  656. תוס' מכות שם ב ד"ה איסורא בשם משי"ח, ושם בשם ר"י; רמב"ם שם ובסהמ"צ שם.
  657. משי"ח בתוס' שם.
  658. עי' דברים יב ו ואילך.
  659. עי' מכות יח א.
  660. ר"י בתוס' שם.
  661. מרגניתא טבא שורש ב בד' הרמב"ם מעה"ק שם שכ' שמפי השמועה למדו מן הכתוב אזהרה לאוכל בשר עולה.
  662. ויקרא א ח-ט.
  663. רש"י מכות יז ב ד"ה לאוכל.
  664. ויקרא שם ט.
  665. ריטב"א מכות יז א.
  666. עי' ציון 651.
  667. סהמ"צ לרמב"ם ל"ת קמו; סמ"ג ל"ת שכא; החינוך מ' תמז.
  668. עי' ציון 663.
  669. עי' רדב"ז דלהלן,
  670. עי' ציון 60. רדב"ז מעה"ק פי"א ה"א.
  671. עי' לעיל.
  672. רמב"ם מעה"ק פי"א ה"ב, ע"פ משנה מעילה טו ב. ועי' פהמ"ש לרמב"ם מעילה פ"ד מ"ב, שפי' את המשנה לענין איסורים אחרים. ועי' מל"מ מעילה פ"א ה"ג, שלד' הרמב"ם שם שהלאו "לא תוכל לאכל וגו' נדריך" הוא אזהרה למעילה, השיעור למלקות משום לאו זה באוכל בשר עולה הוא בש"פ ולא בכזית, ושיעור כזית באכילת עולה נאמר על הלאו "כליל תהיה לא תאכל", עי' ציון 677, ועי' מנ"ח מ' תמז שתמה, שהיין של נסכים שאינו לאשים אינו שייך בלאו "כליל תהיה לא תאכל" ואיך מצטרף לחייב מלקות בכזית. ועי חי' הגרי"ז זבחים קט א, שתמה שאין שם מיוחד לנסכי עולה בשונה מנסכי שאר קרבנות ומדוע שייכת אכילת נסכי עולה ללאו של אכילת עולה.
  673. עי' לעיל.
  674. עי' גמ' מכות דלהלן.
  675. עי' מנחות עד ב ורמב"ם מעה"ק פי"א ה"ג. ועי' ראב"ן בשו"ת סי' לב, שכ' שהוא לאו בעולה, ולמדוהו בתו"כ בגז"ש ממנחת כהנים למה שנאמר בעולה "כליל תקטר", וצ"ב, שהכתוב "כליל תקטר" לא בעולה נאמר, ועי' תו"כ דלהלן ומנחות שם א.
  676. ויקרא ו טז.
  677. ברייתא מכות יח ב וש"נ; תו"כ צו פ"ה; גמ' שם, ועי' ריטב"א שם וריא"ז בקונ' הראיות שם שנחלקו בביאורה, ומ"מ לדברי שניהם שני לאוים הם באוכל בשר עולה; רמב"ן בהשגות לסהמ"צ שורש ט; כס"מ מעה"ק שם בשם מצאתי כתוב. ועי' תו"כ שם שנ' שמחלוקת תנאים היא אם הלאו "כליל תהיה לא תאכל" נוהג בכל הנקטרים או במנחת כהנים בלבד, ועי' תוס' מנחות שם א סוד"ה לאו וישר וטוב מנחות שם וחזו"א כריתות עמ' קעב ס"ק יא בדעתם, שאף במנחת כהנים מחלוקת תנאים היא אם האוכלה עובר בלאו.
  678. רדב"ז מעה"ק שם. וצ"ב, שהרי בגמ' מכות שם מפורש שהאוכל מבשר עולה קודם זריקה עובר בשניהם.
  679. עי' ציון 609 ואילך.
  680. מקד"ד סי' כג ס"ק ג.
  681. ציון 469 ואילך. ועי' אחרונים שבס' המפתח (פרנקל) מעה"ק שם ה"א, לסוברים שלוקים הן על הלאו "לא תוכל לאכל וגו' נדריך" והן על הלאו "כליל תהיה לא תאכל", האם האוכל מבשר עולה לוקה שתים.
  682. עי' דברי רבא במכות יז ב, ורש"י שם ד"ה זר.
  683. ציון 151.
  684. עי' דברי רבא שם ורש"י שם.
  685. ציון 89.
  686. עי' דברי רבא שם ורש"י שם.
  687. ציון 211 ואילך.
  688. עי' דברי רבא שם ורש"י שם.
  689. ציון 151.
  690. שמות כב ל.
  691. ע"ע יוצא (בקדשים) ציון 116.
  692. מכות יח א. וע"ע הנ"ל ציון 130 ואילך.
  693. שמות כט לג.
  694. ע"ע זר ציון 176.
  695. מכות יח א. ועי' תוס' שם ד"ה ולילקי משום זר, שיש שגרסו את דברי הגמ' על הלאו, בויקרא כב י, וכל זר לא יאכל קדש, וע"ע הנ"ל שם. וע"ע הנ"ל ציון 184.
  696. שמות כט לד.
  697. ע"ע אסורי אכילה ציון 34 וע' פסולי המוקדשין. וע"ע אסורי אכילה שם שיש שלמדו לאו זה מן הכתוב בדברים יד ג, לא תאכל כל תועבה.
  698. מכות יח ב. ועי' ערל"נ שם א, שדן לסוברים שהלאו נלמד מן הכתוב לא תאכל כל תועבה, עי' לעיל, האם נוהג בעולה שנפסלה.
  699. ציון 159 ואילך.
  700. ציון 128 ואילך.
  701. ציון 91 ואילך.