אנציקלופדיה תלמודית:ספירת העומר: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(Added new Talmudit entry)
 
אין תקציר עריכה
 
שורה 5: שורה 5:




=== המצוה ===
== '''המצוה''' ==


מצות עשה מן התורה לספור את ארבעים ותשעת הימים ואת שבעת השבועות שמיום קצירת והקרבת העומר* - היינו ט&quot;ז בניסן<ref>ע&quot;ע עומר.</ref>, כולל יום ט&quot;ז עצמו<ref>רמב&quot;ם סהמ&quot;צ עשה קסא ותו&quot;מ פ&quot;ז הכ&quot;ב; טוש&quot;ע או&quot;ח תפט א.</ref> - עד יום הקרבת שתי-הלחם*, דהיינו חג השבועות*<ref>ע&quot;ע שתי הלחם. עי' ברייתא מנחות סה ב; רמב&quot;ם שם ושם; טוש&quot;ע שם.</ref>, שנאמר: וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום<ref>ויקרא כג טו-טז. רמב&quot;ם שם. בטעם שסופרים מ&quot;ט יום, ולא חמשים כלשון הכתוב, עי' ציון 87 ואילך. על הטעם שמונים מיום ט&quot;ז ניסן, עי' ציון 33 ואילך.</ref>, ונאמר: שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות<ref>דברים טז ט.</ref>. המצוה נמנית במנין-המצוות*<ref>בה&quot;ג בהקדמה; אזהרות &quot;אתה הנחלת&quot;; עי' רס&quot;ג עשה נא ובאזהרות לעשרת הדברות דיבור שלישי, ורי&quot;פ פרלא עשה נא בדעתו; אזהרות לרשב&quot;ג מ' ר; אזהרות לר&quot;א הזקן (מהדו' מתק אזהרות עמ' יח); אזהרות לר&quot;י אלברגלוני; יראה&quot;ש סי' רסא; רמב&quot;ם סהמ&quot;צ עשה קסא; סמ&quot;ג עשין סי' ר; סמ&quot;ק מ' קמה; ס' החינוך מ' שו. בטעם שלא מנו את ספירת הימים והשבועות כשני מצוות, עי' ציונים 94; 97 ואילך, שאין הן מצוות חלוקות, ועי' ציון 96, שי&quot;ס שהם שני מצוות חלוקות, ולדעתם אפשר שיש למנותם כשני מצוות.</ref>. הספירה האמורה בכתוב היא ספירת הימים בפועל - ואין כוונתה שיש ליתן לב ולהשגיח על המנין כדי לדעת מתי חל חג השבועות, כספירת הימים של זבה*<ref>ע&quot;ע, ציון 181 ואילך. ויקרא טו כח.</ref>, ושל שנות השמיטה<ref>ע&quot;ע שביעית. ויקרא כה ח.</ref>, והיובל*<ref>ע&quot;ע יובל: ספירת השנים עד היובל. ויקרא שם.</ref>, שלשון &quot;ספירה&quot; האמורה בהם כונתה ליתן לב להשגיח על המנין, לסוברים כן<ref>ע&quot;ע זבה ציון 195, לענין ספירת זבה, וע' יובל ציון 241 ואילך, לענין ספירת שני היובל, וע' שביעית, לענין ספירת שני השמיטה. ועי' שו&quot;ת הרדב&quot;ז ח&quot;ד סי' אלף קב (כז) ושו&quot;ת יהודה יעלה (אסאד) ח&quot;א יו&quot;ד סי' רלא, שבכ&quot;מ שנא' מצוה לספור הכונה לספירה בפה, אלא שבספירת זבה אין כלל מצוה לספור, אלא שאם רוצה להיטהר עליה לספור, ולפיכך אין לפרש הכתוב שם לענין ספירה בפה אלא לענין שיש לה ליתן לב על מנין הימים.</ref> - וכמה טעמים בדבר: א) יש שכתבו שלמדים כן מן הכתוב: וספרתם לכם<ref>ויקרא שם טו.</ref>, ממנו למדו חכמים שכל אחד מישראל צריך לספור בעצמו<ref>עי' ראשונים שבציון 638, בבי' הברייתא שבציון 634; רי&quot;פ פרלא לרס&quot;ג עשין נא, בבי' הספרי דברים קלו ובד' החזקוני ויקרא כה ח; עי' רמב&quot;ן ורבינו בחיי ויקרא כג טו; עי' שו&quot;ת הרדב&quot;ז ח&quot;ד סי' אלף קב (כז).</ref>, ואם כוונת הכתוב שיש ליתן לב לדעת מתי חג השבועות, די בכך שבית דין ישגיחו על מנין הימים<ref>רי&quot;פ פרלא לרס&quot;ג שם בבי' הספרי שם, ובד' החזקוני ויקרא שם; עי' רמב&quot;ן ורבינו בחיי ויקרא שם; עי' רדב&quot;ז שם. ועי' ברייתא שבציון 634 כעין ד' הספרי שם, וראשונים שבציון 638 שכ' בביאורה שלמדו מכתוב זה שמצות הספירה אינה מוטלת על בי&quot;ד בלבד אלא על כ&quot;א מישראל, ולדבריהם יל&quot;פ כן גם בד' הברייתא שם, אבל עי' ראשונים שבציון 254 שבי' ד' הברייתא שם בע&quot;א, ומ' שלדעתם זו גם כוונת הספרי שם. ועי' ציון 372 ואילך, שיש שפי' כוונת הברייתא שם שלמדים כן מכך שהכתוב נקט לשון רבים, ויש שכתבו שלמדים כן מלשון הכתוב: &quot;לכם&quot;. ועי' שו&quot;ת הרדב&quot;ז שם שתמה על פי' זה, שכפי שבספיה&quot;ע נא' לשון &quot;לכם&quot; כך אף בספירת זבה נאמר &quot;וספרה לה&quot; (ויקרא טו כח), ומדוע שם אין מצות ספירה, לסוברים כן (ע&quot;ע זבה ציון 195) עי&quot;ש. ועי' העמק שאלה שאילתא קז אות א שדחה, שיל&quot;פ שיל&quot;פ ד' הברייתא שם בע&quot;א, שלמדו מכתוב זה שיו&quot;ט של עצרת אינו תלוי בקידוש בי&quot;ד, כמו שאר ימים טובים שתלויים בקידוש החדש הנעשה ע&quot;י בי&quot;ד (ע&quot;ע קדוש החדש), ואינו תלוי אלא במנין הימים, שאינו שייך לבי&quot;ד בדוקא.</ref>. ב) ויש שכתבו שכיון שנתבאר בכתוב שיש למנות הן את הימים והן את השבועות<ref>עי' ציון 92 ואילך. מהר&quot;ם מרוטנברג דלהלן.</ref>, על כרחך שיש לספור את הימים בפועל<ref>עי' שו&quot;ת מהר&quot;ם מרוטנברג (דפוס פראג) סי' רצב.</ref>. ג) ויש שכתבו שלמדים מכפל לשון ספירה שבכתוב, שנאמר בספירת הימים: וספרתם לכם וכו'<ref>ויקרא שם טו.</ref>, ונאמר: תספרו חמשים יום<ref>ויקרא שם טז. העמק שאלה שאי' קז אות א והעמק דבר ויקרא שם, בד' רבא מנחות סו א. ועי' ראשונים שבציון 107, שפי' ד' רבא שם בע&quot;א.</ref>, ובספירת השבועות נאמר: שבעה שבעות תספר לך<ref>דברים שם.</ref>, ונאמר: מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות<ref>דברים שם. העמק דבר דברים שם. וצ&quot;ב מדבריו שבציון 17.</ref>. ד) ויש שכתבו שפשוט שיש לנו ליתן לב לידע מתי זמנו של חג השבועות, ולא נצרך הכתוב אלא לצוות על ספירה בפועל<ref>נוב&quot;י מהדו&quot;ת יו&quot;ד סי' קכג.</ref>. ה) ויש שכתבו שכך קבלו חכמים, שספירה האמורה בכתוב אין עניינה להשגיח על מנין הימים, אלא לספור בפועל<ref>עי' שו&quot;ת רע&quot;א ח&quot;א סי' ל, בד' הר&quot;ן סוף פסחים (כז ב). (ועי' ר' וולף איגר שבציון 237, שבי' ד' הר&quot;ן שם בע&quot;א). ועי' ס' החינוך מצוה של, שכ' כעי&quot;ז בבי' החילוק בין שני היובל, שנאמרה בהם לשון ספירה ולמדו ממנה שמצוה לספור את השנים בפועל, לסוברים כן (ע&quot;ע יובל ציון 231), לספירת זבה, שעניינה, לדעתו, אינו אלא להשגיח על מנין הימים (ע&quot;ע זבה ציון 195).</ref>.
מצות עשה מן התורה לספור את ארבעים ותשעת הימים ואת שבעת השבועות שמיום קצירת והקרבת העומר* - היינו ט&quot;ז בניסן<ref>ע&quot;ע עומר.</ref>, כולל יום ט&quot;ז עצמו<ref>רמב&quot;ם סהמ&quot;צ עשה קסא ותו&quot;מ פ&quot;ז הכ&quot;ב; טוש&quot;ע או&quot;ח תפט א.</ref> - עד יום הקרבת שתי-הלחם*, דהיינו חג השבועות*<ref>ע&quot;ע שתי הלחם. עי' ברייתא מנחות סה ב; רמב&quot;ם שם ושם; טוש&quot;ע שם.</ref>, שנאמר: וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום<ref>ויקרא כג טו-טז. רמב&quot;ם שם. בטעם שסופרים מ&quot;ט יום, ולא חמשים כלשון הכתוב, עי' ציון 87 ואילך. על הטעם שמונים מיום ט&quot;ז ניסן, עי' ציון 33 ואילך.</ref>, ונאמר: שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות<ref>דברים טז ט.</ref>. המצוה נמנית במנין-המצוות*<ref>בה&quot;ג בהקדמה; אזהרות &quot;אתה הנחלת&quot;; עי' רס&quot;ג עשה נא ובאזהרות לעשרת הדברות דיבור שלישי, ורי&quot;פ פרלא עשה נא בדעתו; אזהרות לרשב&quot;ג מ' ר; אזהרות לר&quot;א הזקן (מהדו' מתק אזהרות עמ' יח); אזהרות לר&quot;י אלברגלוני; יראה&quot;ש סי' רסא; רמב&quot;ם סהמ&quot;צ עשה קסא; סמ&quot;ג עשין סי' ר; סמ&quot;ק מ' קמה; ס' החינוך מ' שו. בטעם שלא מנו את ספירת הימים והשבועות כשני מצוות, עי' ציונים 94; 97 ואילך, שאין הן מצוות חלוקות, ועי' ציון 96, שי&quot;ס שהם שני מצוות חלוקות, ולדעתם אפשר שיש למנותם כשני מצוות.</ref>. הספירה האמורה בכתוב היא ספירת הימים בפועל - ואין כוונתה שיש ליתן לב ולהשגיח על המנין כדי לדעת מתי חל חג השבועות, כספירת הימים של זבה*<ref>ע&quot;ע, ציון 181 ואילך. ויקרא טו כח.</ref>, ושל שנות השמיטה<ref>ע&quot;ע שביעית. ויקרא כה ח.</ref>, והיובל*<ref>ע&quot;ע יובל: ספירת השנים עד היובל. ויקרא שם.</ref>, שלשון &quot;ספירה&quot; האמורה בהם כונתה ליתן לב להשגיח על המנין, לסוברים כן<ref>ע&quot;ע זבה ציון 195, לענין ספירת זבה, וע' יובל ציון 241 ואילך, לענין ספירת שני היובל, וע' שביעית, לענין ספירת שני השמיטה. ועי' שו&quot;ת הרדב&quot;ז ח&quot;ד סי' אלף קב (כז) ושו&quot;ת יהודה יעלה (אסאד) ח&quot;א יו&quot;ד סי' רלא, שבכ&quot;מ שנא' מצוה לספור הכונה לספירה בפה, אלא שבספירת זבה אין כלל מצוה לספור, אלא שאם רוצה להיטהר עליה לספור, ולפיכך אין לפרש הכתוב שם לענין ספירה בפה אלא לענין שיש לה ליתן לב על מנין הימים.</ref> - וכמה טעמים בדבר: א) יש שכתבו שלמדים כן מן הכתוב: וספרתם לכם<ref>ויקרא שם טו.</ref>, ממנו למדו חכמים שכל אחד מישראל צריך לספור בעצמו<ref>עי' ראשונים שבציון 638, בבי' הברייתא שבציון 634; רי&quot;פ פרלא לרס&quot;ג עשין נא, בבי' הספרי דברים קלו ובד' החזקוני ויקרא כה ח; עי' רמב&quot;ן ורבינו בחיי ויקרא כג טו; עי' שו&quot;ת הרדב&quot;ז ח&quot;ד סי' אלף קב (כז).</ref>, ואם כוונת הכתוב שיש ליתן לב לדעת מתי חג השבועות, די בכך שבית דין ישגיחו על מנין הימים<ref>רי&quot;פ פרלא לרס&quot;ג שם בבי' הספרי שם, ובד' החזקוני ויקרא שם; עי' רמב&quot;ן ורבינו בחיי ויקרא שם; עי' רדב&quot;ז שם. ועי' ברייתא שבציון 634 כעין ד' הספרי שם, וראשונים שבציון 638 שכ' בביאורה שלמדו מכתוב זה שמצות הספירה אינה מוטלת על בי&quot;ד בלבד אלא על כ&quot;א מישראל, ולדבריהם יל&quot;פ כן גם בד' הברייתא שם, אבל עי' ראשונים שבציון 254 שבי' ד' הברייתא שם בע&quot;א, ומ' שלדעתם זו גם כוונת הספרי שם. ועי' ציון 372 ואילך, שיש שפי' כוונת הברייתא שם שלמדים כן מכך שהכתוב נקט לשון רבים, ויש שכתבו שלמדים כן מלשון הכתוב: &quot;לכם&quot;. ועי' שו&quot;ת הרדב&quot;ז שם שתמה על פי' זה, שכפי שבספיה&quot;ע נא' לשון &quot;לכם&quot; כך אף בספירת זבה נאמר &quot;וספרה לה&quot; (ויקרא טו כח), ומדוע שם אין מצות ספירה, לסוברים כן (ע&quot;ע זבה ציון 195) עי&quot;ש. ועי' העמק שאלה שאילתא קז אות א שדחה, שיל&quot;פ שיל&quot;פ ד' הברייתא שם בע&quot;א, שלמדו מכתוב זה שיו&quot;ט של עצרת אינו תלוי בקידוש בי&quot;ד, כמו שאר ימים טובים שתלויים בקידוש החדש הנעשה ע&quot;י בי&quot;ד (ע&quot;ע קדוש החדש), ואינו תלוי אלא במנין הימים, שאינו שייך לבי&quot;ד בדוקא.</ref>. ב) ויש שכתבו שכיון שנתבאר בכתוב שיש למנות הן את הימים והן את השבועות<ref>עי' ציון 92 ואילך. מהר&quot;ם מרוטנברג דלהלן.</ref>, על כרחך שיש לספור את הימים בפועל<ref>עי' שו&quot;ת מהר&quot;ם מרוטנברג (דפוס פראג) סי' רצב.</ref>. ג) ויש שכתבו שלמדים מכפל לשון ספירה שבכתוב, שנאמר בספירת הימים: וספרתם לכם וכו'<ref>ויקרא שם טו.</ref>, ונאמר: תספרו חמשים יום<ref>ויקרא שם טז. העמק שאלה שאי' קז אות א והעמק דבר ויקרא שם, בד' רבא מנחות סו א. ועי' ראשונים שבציון 107, שפי' ד' רבא שם בע&quot;א.</ref>, ובספירת השבועות נאמר: שבעה שבעות תספר לך<ref>דברים שם.</ref>, ונאמר: מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות<ref>דברים שם. העמק דבר דברים שם. וצ&quot;ב מדבריו שבציון 17.</ref>. ד) ויש שכתבו שפשוט שיש לנו ליתן לב לידע מתי זמנו של חג השבועות, ולא נצרך הכתוב אלא לצוות על ספירה בפועל<ref>נוב&quot;י מהדו&quot;ת יו&quot;ד סי' קכג.</ref>. ה) ויש שכתבו שכך קבלו חכמים, שספירה האמורה בכתוב אין עניינה להשגיח על מנין הימים, אלא לספור בפועל<ref>עי' שו&quot;ת רע&quot;א ח&quot;א סי' ל, בד' הר&quot;ן סוף פסחים (כז ב). (ועי' ר' וולף איגר שבציון 237, שבי' ד' הר&quot;ן שם בע&quot;א). ועי' ס' החינוך מצוה של, שכ' כעי&quot;ז בבי' החילוק בין שני היובל, שנאמרה בהם לשון ספירה ולמדו ממנה שמצוה לספור את השנים בפועל, לסוברים כן (ע&quot;ע יובל ציון 231), לספירת זבה, שעניינה, לדעתו, אינו אלא להשגיח על מנין הימים (ע&quot;ע זבה ציון 195).</ref>.
שורה 117: שורה 117:
יש שנהגו לומר בימי הספירה את מזמור ס&quot;ז שבתהילים<ref>אבודרהם שיר של יום ד&quot;ה ויש מקומות; עקידה פר' אמור שער סז ד&quot;ה הפרק הרביעי; מעגלי צדק סי' כה; מג&quot;א או&quot;ח סי' תפט ס&quot;ק ה; א&quot;ר שם ס&quot;ק ב וס&quot;ק ו; שו&quot;ע הרב שם ס&quot;ק יא; משנ&quot;ב שם ס&quot;ק י. בטעם המנהג, עי' אבודרהם שם ועקידה שם.</ref>, ומהם שכתבו לאמרו אחר הספירה<ref>מג&quot;א שם; מעגלי צדק שם; א&quot;ר שם ושם; יסוש&quot;ה שער תשיעי; שו&quot;ע הרב שם; משנ&quot;ב שם. ועי' אבודרהם שם שמ' שנהגו לאמרו בימי הספירה, אחר לאו דוקא בזמן הספירה, ועי' עקידה שם שכ' שנהגו לאמרו בסמוך לספירה, ומ' שאפשר לאמרו אף קודם הספירה.</ref>. עוד יש שנהגו לומר אחר הספירה את תפילת &quot;אנא בכח&quot;<ref>יסוש&quot;ה שם; שו&quot;ע הרב שם.</ref>. ויש שנהגו לומר עוד תפילות על פי קבלה<ref>עי' ס' זכרון ציון (פראג ת&quot;מ); יסוש&quot;ה שם. ועי' חק יעקב או&quot;ח שם ס&quot;ק יא, שאין לומר תפילות אלו, ועי' ערוה&quot;ש שם ס&quot;ו 'ויש מוסיפין עוד תחנה ארוכה ומרבים בעניינים המסתוריים, ורבים וגדולים התרעמו על זה וכו' אבל עכשיו כבר רגילים לאמרו בהמון ובהתפעלות הנפש'.</ref>.
יש שנהגו לומר בימי הספירה את מזמור ס&quot;ז שבתהילים<ref>אבודרהם שיר של יום ד&quot;ה ויש מקומות; עקידה פר' אמור שער סז ד&quot;ה הפרק הרביעי; מעגלי צדק סי' כה; מג&quot;א או&quot;ח סי' תפט ס&quot;ק ה; א&quot;ר שם ס&quot;ק ב וס&quot;ק ו; שו&quot;ע הרב שם ס&quot;ק יא; משנ&quot;ב שם ס&quot;ק י. בטעם המנהג, עי' אבודרהם שם ועקידה שם.</ref>, ומהם שכתבו לאמרו אחר הספירה<ref>מג&quot;א שם; מעגלי צדק שם; א&quot;ר שם ושם; יסוש&quot;ה שער תשיעי; שו&quot;ע הרב שם; משנ&quot;ב שם. ועי' אבודרהם שם שמ' שנהגו לאמרו בימי הספירה, אחר לאו דוקא בזמן הספירה, ועי' עקידה שם שכ' שנהגו לאמרו בסמוך לספירה, ומ' שאפשר לאמרו אף קודם הספירה.</ref>. עוד יש שנהגו לומר אחר הספירה את תפילת &quot;אנא בכח&quot;<ref>יסוש&quot;ה שם; שו&quot;ע הרב שם.</ref>. ויש שנהגו לומר עוד תפילות על פי קבלה<ref>עי' ס' זכרון ציון (פראג ת&quot;מ); יסוש&quot;ה שם. ועי' חק יעקב או&quot;ח שם ס&quot;ק יא, שאין לומר תפילות אלו, ועי' ערוה&quot;ש שם ס&quot;ו 'ויש מוסיפין עוד תחנה ארוכה ומרבים בעניינים המסתוריים, ורבים וגדולים התרעמו על זה וכו' אבל עכשיו כבר רגילים לאמרו בהמון ובהתפעלות הנפש'.</ref>.


== '''אופן הספירה''' ==
==== במחשבה ====
==== במחשבה ====
=== אופן הספירה ===


הסופר במחשבה לא יצא ידי חובתו<ref>לבוש או&quot;ח סי' תפט ס&quot;ה; פר&quot;ח או&quot;ח שם ס&quot;ו; תשו' ר' וולף איגר שבשו&quot;ת רע&quot;א ח&quot;א סי' כט, בד' הר&quot;ן סוף פסחים (כז ב), ועי' שם שהוכיח כן מכך שמברכים ברכת המצוות על ספירת העומר (עי' ציון 155), אף שאין מברכים ברכת המצוות על דברים שבלב (ע&quot;ע ברכת המצוות ציון 130); קר&quot;א ברכות ג א; שו&quot;ת יהודה יעלה (אסאד) ח&quot;א יו&quot;ד סי' שטז. ועי' רע&quot;א שבציון 21, שפי' ד' הר&quot;ן שם בע&quot;א.</ref>, ונחלקו אחרונים: יש שכתבו שמן התורה אינו יוצא ידי חובתו<ref>פר&quot;ח שם; תשו' ר' וולף איגר שם, בד' הר&quot;ן שם.</ref>, שפירוש הכתוב &quot;וספרתם&quot;<ref>ויקרא כג טו.</ref>, הוא שיש לספור בפה<ref>עי' פר&quot;ח שם: וכל שכן; ר' וולף איגר שם בד' הר&quot;ן שם; יהודה יעלה שם. ועי' ר&quot;ן שם לפי בי' ר&quot;ו איגר שם, שכ' שאף ששאר ספירות האמורות בתורה הם במחשבה בלבד, מ&quot;מ קבלו חכמים שספירה האמורה בספיה&quot;ע היא בפה.</ref>, ועוד, שכל דיני התורה אינם מתקיימים במחשבה, אלא בדיבור או במעשה<ref>פר&quot;ח שם. ועי' שם שהוכיח מכך שמחשבת פיגול אינה פוסלת את הקרבן, לסוברים כן, אלא אם הוציאוה בפה (ע&quot;ע פגול), אף שלא נאמר כן בתורה בפירוש.</ref>, ויש שכתבו שמן התורה יוצא אף במחשבה, שלשון &quot;ספירה&quot; אינה מתפרשת בהכרח לענין דיבור, אלא שתקנת חכמים היא להוציא את הספירה בפה<ref>ר' וולף איגר שם, בד' תוס' כתובות עב א ד&quot;ה וספרה ומנחות סה ב ד&quot;ה וספרתם, שתמהו מדוע אין מברכים על ספירת זבה כמו שמברכים על ספירת העומר (עי' ציון 155), אף שספירת זבה היא במחשבה בלבד, לדעתו (ע&quot;ע זבה ציון 195 ואילך), ואין מברכים על מצוות שבלב (ע&quot;ע ברכת המצוות ציון 130), שכוונתם שכשם שתקנו חכמים לספור ספירת העומר בפה וממילא מברכים עליה, כך יתקנו לספור ספירת זבה בפה ויברכו עליה. ולכאו' לדעה זו מי שלא מנה בפה אלא במחשבה שוב אינו מחויב מן התורה אלא מדרבנן, ואינו מוציא יד&quot;ח את המחויב מן התורה (ע&quot;ע שומע כעונה).</ref>. ובדעת האמוראים הסוברים לענין ברכות שהרהור-כדבור*<ref>ע&quot;ע.</ref>, יש מן האחרונים שכתבו שאף לענין ספירת העומר חשוב ההרהור כדבור, והסופר במחשבה יצא ידי חובתו<ref>שו&quot;ת אגורה באהלך או&quot;ח דף יא ע&quot;ב; ברכ&quot;י או&quot;ח שם ס&quot;ק י&quot;ד; שו&quot;ת אור לי (לבעל שד&quot;ח) סי' ט; כתבי קה&quot;י החדשים זרעים סי' ב.</ref>, ולפיכך כתבו שמי שלא מנה בפה אלא במחשבה יכול להמשיך למנות ביום שלאחריו בברכה, אף שלהלכה מי שלא מנה חלק מהימים אינו ממשיך לספור בברכה<ref>עי' ציון 380.</ref>, שספק-ספקא* הוא, שמא הלכה כדעת הסוברים שהרהור כדבור<ref>ע&quot;ע, ציון 17 ואילך.</ref>, ויצא ידי חובתו, ושמא הלכה כדעת הסוברים שמי שלא ספר כלל חלק מהימים יכול לספור את הימים שלאחריו<ref>עי' ציון 367. אגורה באהלך שם.</ref>, ויש מהאחרונים שכתבו שאף לדעת הסוברים לענין ברכות שהרהור כדבור מכל מקום בספירת העומר המונה במחשבה לא יצא ידי חובתו<ref>פר&quot;ח שם; עי' קר&quot;א שם. וכ&quot;מ בשו&quot;ת חת&quot;ס ח&quot;ו סי' יט.</ref>, שדין הרהור כדבור לא נאמר אלא בדינים דרבנן, לסוברים כן<ref>פר&quot;ח שם.</ref>, וספירת העומר, לדעתם, נוהגת בזמן הזה מן התורה<ref>עי' ציון 679. פר&quot;ח שם. ועי' קר&quot;א שם וחת&quot;ס שם, שכ' טעמים אחרים בדבר.</ref>.
הסופר במחשבה לא יצא ידי חובתו<ref>לבוש או&quot;ח סי' תפט ס&quot;ה; פר&quot;ח או&quot;ח שם ס&quot;ו; תשו' ר' וולף איגר שבשו&quot;ת רע&quot;א ח&quot;א סי' כט, בד' הר&quot;ן סוף פסחים (כז ב), ועי' שם שהוכיח כן מכך שמברכים ברכת המצוות על ספירת העומר (עי' ציון 155), אף שאין מברכים ברכת המצוות על דברים שבלב (ע&quot;ע ברכת המצוות ציון 130); קר&quot;א ברכות ג א; שו&quot;ת יהודה יעלה (אסאד) ח&quot;א יו&quot;ד סי' שטז. ועי' רע&quot;א שבציון 21, שפי' ד' הר&quot;ן שם בע&quot;א.</ref>, ונחלקו אחרונים: יש שכתבו שמן התורה אינו יוצא ידי חובתו<ref>פר&quot;ח שם; תשו' ר' וולף איגר שם, בד' הר&quot;ן שם.</ref>, שפירוש הכתוב &quot;וספרתם&quot;<ref>ויקרא כג טו.</ref>, הוא שיש לספור בפה<ref>עי' פר&quot;ח שם: וכל שכן; ר' וולף איגר שם בד' הר&quot;ן שם; יהודה יעלה שם. ועי' ר&quot;ן שם לפי בי' ר&quot;ו איגר שם, שכ' שאף ששאר ספירות האמורות בתורה הם במחשבה בלבד, מ&quot;מ קבלו חכמים שספירה האמורה בספיה&quot;ע היא בפה.</ref>, ועוד, שכל דיני התורה אינם מתקיימים במחשבה, אלא בדיבור או במעשה<ref>פר&quot;ח שם. ועי' שם שהוכיח מכך שמחשבת פיגול אינה פוסלת את הקרבן, לסוברים כן, אלא אם הוציאוה בפה (ע&quot;ע פגול), אף שלא נאמר כן בתורה בפירוש.</ref>, ויש שכתבו שמן התורה יוצא אף במחשבה, שלשון &quot;ספירה&quot; אינה מתפרשת בהכרח לענין דיבור, אלא שתקנת חכמים היא להוציא את הספירה בפה<ref>ר' וולף איגר שם, בד' תוס' כתובות עב א ד&quot;ה וספרה ומנחות סה ב ד&quot;ה וספרתם, שתמהו מדוע אין מברכים על ספירת זבה כמו שמברכים על ספירת העומר (עי' ציון 155), אף שספירת זבה היא במחשבה בלבד, לדעתו (ע&quot;ע זבה ציון 195 ואילך), ואין מברכים על מצוות שבלב (ע&quot;ע ברכת המצוות ציון 130), שכוונתם שכשם שתקנו חכמים לספור ספירת העומר בפה וממילא מברכים עליה, כך יתקנו לספור ספירת זבה בפה ויברכו עליה. ולכאו' לדעה זו מי שלא מנה בפה אלא במחשבה שוב אינו מחויב מן התורה אלא מדרבנן, ואינו מוציא יד&quot;ח את המחויב מן התורה (ע&quot;ע שומע כעונה).</ref>. ובדעת האמוראים הסוברים לענין ברכות שהרהור-כדבור*<ref>ע&quot;ע.</ref>, יש מן האחרונים שכתבו שאף לענין ספירת העומר חשוב ההרהור כדבור, והסופר במחשבה יצא ידי חובתו<ref>שו&quot;ת אגורה באהלך או&quot;ח דף יא ע&quot;ב; ברכ&quot;י או&quot;ח שם ס&quot;ק י&quot;ד; שו&quot;ת אור לי (לבעל שד&quot;ח) סי' ט; כתבי קה&quot;י החדשים זרעים סי' ב.</ref>, ולפיכך כתבו שמי שלא מנה בפה אלא במחשבה יכול להמשיך למנות ביום שלאחריו בברכה, אף שלהלכה מי שלא מנה חלק מהימים אינו ממשיך לספור בברכה<ref>עי' ציון 380.</ref>, שספק-ספקא* הוא, שמא הלכה כדעת הסוברים שהרהור כדבור<ref>ע&quot;ע, ציון 17 ואילך.</ref>, ויצא ידי חובתו, ושמא הלכה כדעת הסוברים שמי שלא ספר כלל חלק מהימים יכול לספור את הימים שלאחריו<ref>עי' ציון 367. אגורה באהלך שם.</ref>, ויש מהאחרונים שכתבו שאף לדעת הסוברים לענין ברכות שהרהור כדבור מכל מקום בספירת העומר המונה במחשבה לא יצא ידי חובתו<ref>פר&quot;ח שם; עי' קר&quot;א שם. וכ&quot;מ בשו&quot;ת חת&quot;ס ח&quot;ו סי' יט.</ref>, שדין הרהור כדבור לא נאמר אלא בדינים דרבנן, לסוברים כן<ref>פר&quot;ח שם.</ref>, וספירת העומר, לדעתם, נוהגת בזמן הזה מן התורה<ref>עי' ציון 679. פר&quot;ח שם. ועי' קר&quot;א שם וחת&quot;ס שם, שכ' טעמים אחרים בדבר.</ref>.
שורה 235: שורה 234:
מי שלא ספר חלק מימי העומר, לדעת הסוברים שאינו ממשיך לספור את הימים שלאחריהם<ref>עי' ציון 357.</ref>, האם איבד את מצות הספירה אף בימים שכבר ספר, נחלקו בדבר: יש שכתבו שלא איבד אלא את ספירת הימים שלאחריו, אבל לא את ספירת הימים שעברו<ref>עי' שלחן שלמה או&quot;ח סי' תפט ס&quot;ק ג, שנשים לא יספרו ספיה&quot;ע בברכה לפי שודאי יטעו ביום א' ולא ידעו הדין, ומ' שחשש דוקא שאחר שישכחו יום א' ימשיכו למנות את שאר הימים בברכה, אבל לא חשש שהברכות שבירכו עד אותו היום יהיו לבטלה למפרע (ועי' משנ&quot;ב או&quot;ח שם ס&quot;ק ג שהביא בשמו רק שלא יספרו בברכה שודאי יטעו יום א', ולא הביא את סיום דבריו: ולא ידעו הדין, וצ&quot;ב); עי' שו&quot;ת חסד לאברהם (תאומים) מהדו&quot;ת או&quot;ח סי' נו; שו&quot;ת אור לציון ח&quot;א או&quot;ח סי' לו. וכ&quot;מ בשו&quot;ת שו&quot;מ רביעאה ח&quot;ג סי' קכז, שכ' שפעם א' טעה בספירתו, ונצטער מאד שיפסיד את כל הברכות מכאן ולהבא, ומ' שלא איבד את ספירת הימים שכבר ספר.</ref>, שלדעתם הטעם שמי שלא ספר חלק מהימים אינו ממשיך לספור הוא לפי שיש לספור את הימים כסדרם, בזה אחר זה, ואי אפשר לספור יום מבלי שספר את היום שלפניו<ref>עי' ציון 366. אחרונים דלהלן.</ref>, אבל ספירת הימים שיבואו אינה מעכבת בספירת הימים שלפניהם<ref>אור לציון שם.</ref>. לדעתם, אף מי שיודע בתחילת ספירת העומר שלא יוכל לספור חלק מהימים חייב להתחיל לספור את הימים שיכול<ref>עי' שלחן שלמה שם; עי' הליכות שלמה שם; אור לציון שם. ועי' קנאת סופרים (קלוגר) תשו' לט, שפסק כן מטעם אחר, וצ&quot;ב.</ref>. ויש שכתבו שמי שלא מנה חלק מהימים איבד אף את ספירת הימים שעברו<ref>סדר היום סוף ענין ספיה&quot;ע; יוסף אומץ (פפד&quot;מ) סי' תתלא; עי' הפלאה כתובות עב א; מורה באצבע סי' ז אות ריז; עי' מכתב האדר&quot;ת בשד&quot;ח מערכת יוהכ&quot;פ סי' א אות ג ד&quot;ה אחר. ועי' שו&quot;ת רב פעלים ח&quot;ג סי' לב.</ref>, שלדעתם גדר הדין שמי שלא ספר חלק מהימים אינו ממשיך למנות את הימים שלאחריו, לסוברים כן, הוא מפני שכל חלק מחלקי מצות הספירה מעכב את קיום כל המצוה<ref>עי' ציון 365. עי' יוסף אומץ שם; עי' מכתב האדר&quot;ת שם.</ref>. לדעתם, כתבו אחרונים שמי שיודע בתחילת ימי העומר שלא יוכל לספור את כולם, אינו מתחיל לספור אף בימים שיכול לספור בהם, שהרי בטלה ממנו כל מצות הספירה<ref>עי' הפלאה שם.</ref>.
מי שלא ספר חלק מימי העומר, לדעת הסוברים שאינו ממשיך לספור את הימים שלאחריהם<ref>עי' ציון 357.</ref>, האם איבד את מצות הספירה אף בימים שכבר ספר, נחלקו בדבר: יש שכתבו שלא איבד אלא את ספירת הימים שלאחריו, אבל לא את ספירת הימים שעברו<ref>עי' שלחן שלמה או&quot;ח סי' תפט ס&quot;ק ג, שנשים לא יספרו ספיה&quot;ע בברכה לפי שודאי יטעו ביום א' ולא ידעו הדין, ומ' שחשש דוקא שאחר שישכחו יום א' ימשיכו למנות את שאר הימים בברכה, אבל לא חשש שהברכות שבירכו עד אותו היום יהיו לבטלה למפרע (ועי' משנ&quot;ב או&quot;ח שם ס&quot;ק ג שהביא בשמו רק שלא יספרו בברכה שודאי יטעו יום א', ולא הביא את סיום דבריו: ולא ידעו הדין, וצ&quot;ב); עי' שו&quot;ת חסד לאברהם (תאומים) מהדו&quot;ת או&quot;ח סי' נו; שו&quot;ת אור לציון ח&quot;א או&quot;ח סי' לו. וכ&quot;מ בשו&quot;ת שו&quot;מ רביעאה ח&quot;ג סי' קכז, שכ' שפעם א' טעה בספירתו, ונצטער מאד שיפסיד את כל הברכות מכאן ולהבא, ומ' שלא איבד את ספירת הימים שכבר ספר.</ref>, שלדעתם הטעם שמי שלא ספר חלק מהימים אינו ממשיך לספור הוא לפי שיש לספור את הימים כסדרם, בזה אחר זה, ואי אפשר לספור יום מבלי שספר את היום שלפניו<ref>עי' ציון 366. אחרונים דלהלן.</ref>, אבל ספירת הימים שיבואו אינה מעכבת בספירת הימים שלפניהם<ref>אור לציון שם.</ref>. לדעתם, אף מי שיודע בתחילת ספירת העומר שלא יוכל לספור חלק מהימים חייב להתחיל לספור את הימים שיכול<ref>עי' שלחן שלמה שם; עי' הליכות שלמה שם; אור לציון שם. ועי' קנאת סופרים (קלוגר) תשו' לט, שפסק כן מטעם אחר, וצ&quot;ב.</ref>. ויש שכתבו שמי שלא מנה חלק מהימים איבד אף את ספירת הימים שעברו<ref>סדר היום סוף ענין ספיה&quot;ע; יוסף אומץ (פפד&quot;מ) סי' תתלא; עי' הפלאה כתובות עב א; מורה באצבע סי' ז אות ריז; עי' מכתב האדר&quot;ת בשד&quot;ח מערכת יוהכ&quot;פ סי' א אות ג ד&quot;ה אחר. ועי' שו&quot;ת רב פעלים ח&quot;ג סי' לב.</ref>, שלדעתם גדר הדין שמי שלא ספר חלק מהימים אינו ממשיך למנות את הימים שלאחריו, לסוברים כן, הוא מפני שכל חלק מחלקי מצות הספירה מעכב את קיום כל המצוה<ref>עי' ציון 365. עי' יוסף אומץ שם; עי' מכתב האדר&quot;ת שם.</ref>. לדעתם, כתבו אחרונים שמי שיודע בתחילת ימי העומר שלא יוכל לספור את כולם, אינו מתחיל לספור אף בימים שיכול לספור בהם, שהרי בטלה ממנו כל מצות הספירה<ref>עי' הפלאה שם.</ref>.


== '''זמנה''' ==
==== בלילה ====
==== בלילה ====
=== זמנה ===
יש לספור ספירת העומר בלילה<ref>משנה מגילה כ ב, לגי' הרי&quot;ף שם (ז א) ויראה&quot;ש סי' רסא והעיטור עשרת הדברות הל' מצה ומרור ד&quot;ה סדר היום וראבי&quot;ה פסחים סי' תקכו ומגילה סי' תקעא והרוקח סי' רצד ושבה&quot;ל סדר פסח סי' רלד ושו&quot;ת מהר&quot;ם מרוטנבורג (פראג) סי' תרמה ומרדכי מגילה פ&quot;א סי' תשפא ופ&quot;ב סי' תתג ופסקי ריא&quot;ז מגילה פ&quot;ב ה&quot;ג אות ד ומאירי סוף פסחים ותוס' הרא&quot;ש מגילה שם ואר&quot;ח ח&quot;א הל' ספיה&quot;ע אות ה וכלבו סי' נה ור&quot;ן שם בשם איכא נוסחי ואגודה מגילה פ&quot;ב אות כב (ובמשנה שלפנינו אינו); עי' ברייתא בתו&quot;כ אמור פי&quot;ב וספרי ראה פיס' קלו, והובאה במנחות סו א ובמגילה כא א, ועי' תוס' מנחות שם ד&quot;ה זכר בביאורה, שאין הכונה שיוצאים אף בלילה, אלא שיוצאים דוקא בלילה; ירושלמי מגילה פ&quot;ב ה&quot;ז; רמב&quot;ם תו&quot;מ פ&quot;ז הכ&quot;ב; טוש&quot;ע או&quot;ח תפט א. ועי' כתבי הגרי&quot;ז מנחות שם שתמה מנ&quot;ל לראשונים לפרש בד' הגמ' שם שעיקר המצוה היא בלילה, שמא לא למדו מן הכתוב אלא שאף בלילה יוצאים ידי חובת הספירה, ולמדו כן מן הכתוב &quot;תמימת&quot;, לפי שאם מצות ספיה&quot;ע לא היתה נוהגת בלילה א&quot;כ כשהיה סופר ביום לא היה הלילה נכלל בספירה, ולא היתה הספירה תמימה, אבל אחר שלמדו שהסופר בלילה יצא יד&quot;ח ממילא אף אם סופר ביום אף הלילה כלול בספירה. ועי' רש&quot;י מנחות סו א ד&quot;ה קצירה, שאף שבלילה הראשון של הספירה עדיין לא קרב העומר, שהרי אינו קרב אלא ביום (ע&quot;ע עומר), מ&quot;מ יוצאים בו ידי ספירה, לפי שלא נאמר לספור משעת הבאת העומר, אלא מיום ההבאה, והיום מתחיל בערב שלפניו. לענין הסופר ביום, אם יצא ידי חובתו בדיעבד, עי' ציון 479 ואילך.</ref>, שנאמר: שבע שבתות תמימת תהיינה<ref>ויקרא כג טו.</ref>, ואין הן חשובות תמימות אלא אם התחיל למנותן מבערב<ref>ברייתא שם ושם ושם.</ref>, לפי שהלילה הוא תחילת היום<ref>ס' המכריע סי' כט ופי' ר&quot;י אלמאדרי סוף פסחים בבי' הברייתא שם.</ref>. ואף לסוברים שהכתוב &quot;תמימת&quot; לא נאמר על כל יום ויום מימי ספירת העומר בפני עצמו, אלא על זמן ספירת העומר בכללותו<ref>עי' ציון 458.</ref>, מכל מקום מכתוב זה למדו שביום הראשון של ספירת העומר יש לספור בלילה, וממילא מסתבר שכך הדין אף בשאר הימים, שאין לחלק ביניהם<ref>שו&quot;ע הרב או&quot;ח שם ס&quot;ג. וצ&quot;ב, שהרי אף ביום הראשון של ספיה&quot;ע לא נאמר שזמן מצות ספירה הוא דוקא בלילה, אלא שיש לספור בלילה כדי שיתקיים בכך דין &quot;תמימות&quot;, וטעם זה ל&quot;ש בשאר הימים. ועי' שפ&quot;א מנחות סו א, שתמה איך למדים מן הכתוב &quot;תמימות&quot; שבכל הלילות מצוה לספור בלילה, לסוברים שכתוב זה נאמר על כל זמן הספירה, ועי' מאירי מגילה כ ב, שמ' שלדעה זו דין תמימות נאמר על כל לילה לענין לכתחילה, ועל הלילה הראשון נאמר אף לעיכובא, וצ&quot;ב.</ref>. ועוד, שתלתה התורה את זמן קצירת העומר בזמן ספירת העומר, שנאמר: מהחל חרמש בקמה תחל לספור<ref>דברים טז ט.</ref>, והעומר נקצר בלילה<ref>ע&quot;ע קצירת העומר. עי' העיטור הל' מצה ומרור ד&quot;ה סדר היום; עי' ר&quot;ן סוף פסחים (כח א), ומגילה כ ב (ז א); עי' תוס' מגילה כ ב ד&quot;ה כל ורש&quot;ש שם בדעתו, שאף אם קצירת העומר כשרה ביום בדיעבד מ&quot;מ בספיה&quot;ע אין יוצאים יד&quot;ח ביום, לפי ששנה עליה הכתוב לעכב, שנא' בה &quot;תמימות&quot;, ומ' שד&quot;ז נלמד גם מקצירת העומר. ועי' רש&quot;ש שם שתמה שהרי כל דין לילה בקצירת העומר נלמד מספיה&quot;ע (ע&quot;ע קצירת העומר), ואיך יתכן שדין לילה בספיה&quot;ע נלמד מקצירת העומר, ואפשר שמ&quot;מ הכתוב &quot;מהחל חרמש&quot; חוזר ומלמד על ספיה&quot;ע, שיש למנותה בלילה מטעם נוסף, כדי שתהא בזמן קצירת העומר, כדין כל הבא ללמד ונמצא למד, שה&quot;ה גם מלמד (ע&quot;ע בא ללמד ונמצא למד ציון 13 ואילך). וכ&quot;מ ברי&quot;ו תא&quot;ו נ&quot;ה ח&quot;ד.</ref>. ויש מהאחרונים שכתב בדעת ראשונים שיוצאים ידי חובת ספירת העומר אף ביום הקודם סמוך לחשיכה של יום הבא<ref>עי' דב&quot;א ח&quot;א סי' לד בד' תוס' מנחות סו א ד&quot;ה זכר בשם: ועוד נראה (וכ&quot;ה בשו&quot;ת מהר&quot;ם מרוטנבורג (פראג) סי' שא בשם י&quot;א ובפסקי מהר&quot;ח או&quot;ז הל' ספיה&quot;ע אות קפג), שכ' שאפשר לספור ביום סמוך לחשיכה, ועי' תוס' שם ושו&quot;ת מהר&quot;ם מרוטנבורג שדחו דעה זו, אבל עי' פסקי תוס' שם אות קצב שפי' בטעם דעה זו שהוא מדין &quot;פלג המנחה&quot; (עי' ציון 460). וצ&quot;ב מהו זמן &quot;סמוך לחשיכה&quot;, ואפשר שאף לדעתו הוא מזמן פלג המנחה.</ref>, שלדעתם המנין אינו מתייחס דוקא לשעה שעומד בה המונה, ויכול למנות אף יום שעדין לא הגיע, אם הוא סמוך לו<ref>דב&quot;א שם. וצ&quot;ב, שהרי בנוסח הספירה צריך לומר &quot;היום&quot; (עי' ציון 327), והרי אין זה אותו היום.</ref>.  
יש לספור ספירת העומר בלילה<ref>משנה מגילה כ ב, לגי' הרי&quot;ף שם (ז א) ויראה&quot;ש סי' רסא והעיטור עשרת הדברות הל' מצה ומרור ד&quot;ה סדר היום וראבי&quot;ה פסחים סי' תקכו ומגילה סי' תקעא והרוקח סי' רצד ושבה&quot;ל סדר פסח סי' רלד ושו&quot;ת מהר&quot;ם מרוטנבורג (פראג) סי' תרמה ומרדכי מגילה פ&quot;א סי' תשפא ופ&quot;ב סי' תתג ופסקי ריא&quot;ז מגילה פ&quot;ב ה&quot;ג אות ד ומאירי סוף פסחים ותוס' הרא&quot;ש מגילה שם ואר&quot;ח ח&quot;א הל' ספיה&quot;ע אות ה וכלבו סי' נה ור&quot;ן שם בשם איכא נוסחי ואגודה מגילה פ&quot;ב אות כב (ובמשנה שלפנינו אינו); עי' ברייתא בתו&quot;כ אמור פי&quot;ב וספרי ראה פיס' קלו, והובאה במנחות סו א ובמגילה כא א, ועי' תוס' מנחות שם ד&quot;ה זכר בביאורה, שאין הכונה שיוצאים אף בלילה, אלא שיוצאים דוקא בלילה; ירושלמי מגילה פ&quot;ב ה&quot;ז; רמב&quot;ם תו&quot;מ פ&quot;ז הכ&quot;ב; טוש&quot;ע או&quot;ח תפט א. ועי' כתבי הגרי&quot;ז מנחות שם שתמה מנ&quot;ל לראשונים לפרש בד' הגמ' שם שעיקר המצוה היא בלילה, שמא לא למדו מן הכתוב אלא שאף בלילה יוצאים ידי חובת הספירה, ולמדו כן מן הכתוב &quot;תמימת&quot;, לפי שאם מצות ספיה&quot;ע לא היתה נוהגת בלילה א&quot;כ כשהיה סופר ביום לא היה הלילה נכלל בספירה, ולא היתה הספירה תמימה, אבל אחר שלמדו שהסופר בלילה יצא יד&quot;ח ממילא אף אם סופר ביום אף הלילה כלול בספירה. ועי' רש&quot;י מנחות סו א ד&quot;ה קצירה, שאף שבלילה הראשון של הספירה עדיין לא קרב העומר, שהרי אינו קרב אלא ביום (ע&quot;ע עומר), מ&quot;מ יוצאים בו ידי ספירה, לפי שלא נאמר לספור משעת הבאת העומר, אלא מיום ההבאה, והיום מתחיל בערב שלפניו. לענין הסופר ביום, אם יצא ידי חובתו בדיעבד, עי' ציון 479 ואילך.</ref>, שנאמר: שבע שבתות תמימת תהיינה<ref>ויקרא כג טו.</ref>, ואין הן חשובות תמימות אלא אם התחיל למנותן מבערב<ref>ברייתא שם ושם ושם.</ref>, לפי שהלילה הוא תחילת היום<ref>ס' המכריע סי' כט ופי' ר&quot;י אלמאדרי סוף פסחים בבי' הברייתא שם.</ref>. ואף לסוברים שהכתוב &quot;תמימת&quot; לא נאמר על כל יום ויום מימי ספירת העומר בפני עצמו, אלא על זמן ספירת העומר בכללותו<ref>עי' ציון 458.</ref>, מכל מקום מכתוב זה למדו שביום הראשון של ספירת העומר יש לספור בלילה, וממילא מסתבר שכך הדין אף בשאר הימים, שאין לחלק ביניהם<ref>שו&quot;ע הרב או&quot;ח שם ס&quot;ג. וצ&quot;ב, שהרי אף ביום הראשון של ספיה&quot;ע לא נאמר שזמן מצות ספירה הוא דוקא בלילה, אלא שיש לספור בלילה כדי שיתקיים בכך דין &quot;תמימות&quot;, וטעם זה ל&quot;ש בשאר הימים. ועי' שפ&quot;א מנחות סו א, שתמה איך למדים מן הכתוב &quot;תמימות&quot; שבכל הלילות מצוה לספור בלילה, לסוברים שכתוב זה נאמר על כל זמן הספירה, ועי' מאירי מגילה כ ב, שמ' שלדעה זו דין תמימות נאמר על כל לילה לענין לכתחילה, ועל הלילה הראשון נאמר אף לעיכובא, וצ&quot;ב.</ref>. ועוד, שתלתה התורה את זמן קצירת העומר בזמן ספירת העומר, שנאמר: מהחל חרמש בקמה תחל לספור<ref>דברים טז ט.</ref>, והעומר נקצר בלילה<ref>ע&quot;ע קצירת העומר. עי' העיטור הל' מצה ומרור ד&quot;ה סדר היום; עי' ר&quot;ן סוף פסחים (כח א), ומגילה כ ב (ז א); עי' תוס' מגילה כ ב ד&quot;ה כל ורש&quot;ש שם בדעתו, שאף אם קצירת העומר כשרה ביום בדיעבד מ&quot;מ בספיה&quot;ע אין יוצאים יד&quot;ח ביום, לפי ששנה עליה הכתוב לעכב, שנא' בה &quot;תמימות&quot;, ומ' שד&quot;ז נלמד גם מקצירת העומר. ועי' רש&quot;ש שם שתמה שהרי כל דין לילה בקצירת העומר נלמד מספיה&quot;ע (ע&quot;ע קצירת העומר), ואיך יתכן שדין לילה בספיה&quot;ע נלמד מקצירת העומר, ואפשר שמ&quot;מ הכתוב &quot;מהחל חרמש&quot; חוזר ומלמד על ספיה&quot;ע, שיש למנותה בלילה מטעם נוסף, כדי שתהא בזמן קצירת העומר, כדין כל הבא ללמד ונמצא למד, שה&quot;ה גם מלמד (ע&quot;ע בא ללמד ונמצא למד ציון 13 ואילך). וכ&quot;מ ברי&quot;ו תא&quot;ו נ&quot;ה ח&quot;ד.</ref>. ויש מהאחרונים שכתב בדעת ראשונים שיוצאים ידי חובת ספירת העומר אף ביום הקודם סמוך לחשיכה של יום הבא<ref>עי' דב&quot;א ח&quot;א סי' לד בד' תוס' מנחות סו א ד&quot;ה זכר בשם: ועוד נראה (וכ&quot;ה בשו&quot;ת מהר&quot;ם מרוטנבורג (פראג) סי' שא בשם י&quot;א ובפסקי מהר&quot;ח או&quot;ז הל' ספיה&quot;ע אות קפג), שכ' שאפשר לספור ביום סמוך לחשיכה, ועי' תוס' שם ושו&quot;ת מהר&quot;ם מרוטנבורג שדחו דעה זו, אבל עי' פסקי תוס' שם אות קצב שפי' בטעם דעה זו שהוא מדין &quot;פלג המנחה&quot; (עי' ציון 460). וצ&quot;ב מהו זמן &quot;סמוך לחשיכה&quot;, ואפשר שאף לדעתו הוא מזמן פלג המנחה.</ref>, שלדעתם המנין אינו מתייחס דוקא לשעה שעומד בה המונה, ויכול למנות אף יום שעדין לא הגיע, אם הוא סמוך לו<ref>דב&quot;א שם. וצ&quot;ב, שהרי בנוסח הספירה צריך לומר &quot;היום&quot; (עי' ציון 327), והרי אין זה אותו היום.</ref>.  


שורה 325: שורה 322:
זמן ספירת העומר בליל ט&quot;ז ניסן, בזמן שבית המקדש היה קיים, נחלקו בו ראשונים, ואחרונים בדעתם: יש שכתבו שספרו לאחר קצירת-העומר*<ref>עי' ירושלמי מגילה פ&quot;ב ה&quot;ז לבי' הפנ&quot;מ שם, ומקראי קודש (לרצ&quot;פ פרנק) ח&quot;ב סי' סד בדעתו; עי' רש&quot;י מנחות סו א ד&quot;ה תלמוד וד&quot;ה קצירה; עי' מאירי פסחים ז ב; קר&quot;א מנחות סו א בד' הראשונים הסוברים שספיה&quot;ע בזה&quot;ז דרבנן (עי' ציון 666), שהיינו לפי שמצות ספירה היא רק לאחר קצירת העומר, ובזה&quot;ז שאין קצירה אין ספירה. ועי' קר&quot;א שם שצידד שאף הראשונים הסוברים שספיה&quot;ע בזה&quot;ז דאו' (עי' ציון 679) מודים שלכתחילה יש לספור קודם קצירת העומר. ועי' תורת רפאל ח&quot;א סי' עו שדקדק כן מל' הרמב&quot;ם בסהמ&quot;צ מ' קסא שכ' שצנו לספור מקצירת העומר.</ref>, שנאמר: מהחל חרמש בקמה תחל לספר<ref>דברים טז ט. קר&quot;א שם.</ref>, מהם שכתבו שאף בדיעבד אם ספר קודם קצירת העומר לא יצא ידי חובתו<ref>עי' רש&quot;י שם ד&quot;ה קצירה: לא סגי דלא מקמי ספירה; קר&quot;א שם, בד' הראשונים הסוברים שספיה&quot;ע בזה&quot;ז דרבנן (עי' ציון 666).</ref>, ומהם שכתבו שבדיעבד יצא ידי חובה אף אם ספר קודם קצירת העומר<ref>קר&quot;א שם, בד' הראשונים הסוברים שספיה&quot;ע בזה&quot;ז דאו' (עי' ציון 679).</ref>. ויש שנראה מדבריהם שאף לכתחילה אפשר לספור את העומר קודם קצירתו<ref>עי' אגרות הרמ&quot;ה סי' עט, לשיטתו שספיה&quot;ע בזה&quot;ז דאורייתא, ואין היא תלויה בקצירת העומר (עי' ציון 679 ואילך); עי' ברכ&quot;י או&quot;ח סי' תלב מחז&quot;ב ס&quot;ק ז.</ref>, וכתבו שהכתוב: מהחל חרמש בקמה תחל לספר<ref>דברים שם.</ref>, לא בא אלא ללמד שזמן תחילת ספירת העומר הוא ביום ט&quot;ז ניסן, שבו קוצרים את העומר<ref>ע&quot;ע קצירת העומר. רמ&quot;ה שם. ועי' ציון 56.</ref>. בזמן הזה, לדברי הכל אין צריך להמתין עד זמן שהיו קוצרים בו את העומר בזמן המקדש, אלא סופרים מיד בתחילת הלילה<ref>תורת רפאל ח&quot;א סי' עו.</ref>.
זמן ספירת העומר בליל ט&quot;ז ניסן, בזמן שבית המקדש היה קיים, נחלקו בו ראשונים, ואחרונים בדעתם: יש שכתבו שספרו לאחר קצירת-העומר*<ref>עי' ירושלמי מגילה פ&quot;ב ה&quot;ז לבי' הפנ&quot;מ שם, ומקראי קודש (לרצ&quot;פ פרנק) ח&quot;ב סי' סד בדעתו; עי' רש&quot;י מנחות סו א ד&quot;ה תלמוד וד&quot;ה קצירה; עי' מאירי פסחים ז ב; קר&quot;א מנחות סו א בד' הראשונים הסוברים שספיה&quot;ע בזה&quot;ז דרבנן (עי' ציון 666), שהיינו לפי שמצות ספירה היא רק לאחר קצירת העומר, ובזה&quot;ז שאין קצירה אין ספירה. ועי' קר&quot;א שם שצידד שאף הראשונים הסוברים שספיה&quot;ע בזה&quot;ז דאו' (עי' ציון 679) מודים שלכתחילה יש לספור קודם קצירת העומר. ועי' תורת רפאל ח&quot;א סי' עו שדקדק כן מל' הרמב&quot;ם בסהמ&quot;צ מ' קסא שכ' שצנו לספור מקצירת העומר.</ref>, שנאמר: מהחל חרמש בקמה תחל לספר<ref>דברים טז ט. קר&quot;א שם.</ref>, מהם שכתבו שאף בדיעבד אם ספר קודם קצירת העומר לא יצא ידי חובתו<ref>עי' רש&quot;י שם ד&quot;ה קצירה: לא סגי דלא מקמי ספירה; קר&quot;א שם, בד' הראשונים הסוברים שספיה&quot;ע בזה&quot;ז דרבנן (עי' ציון 666).</ref>, ומהם שכתבו שבדיעבד יצא ידי חובה אף אם ספר קודם קצירת העומר<ref>קר&quot;א שם, בד' הראשונים הסוברים שספיה&quot;ע בזה&quot;ז דאו' (עי' ציון 679).</ref>. ויש שנראה מדבריהם שאף לכתחילה אפשר לספור את העומר קודם קצירתו<ref>עי' אגרות הרמ&quot;ה סי' עט, לשיטתו שספיה&quot;ע בזה&quot;ז דאורייתא, ואין היא תלויה בקצירת העומר (עי' ציון 679 ואילך); עי' ברכ&quot;י או&quot;ח סי' תלב מחז&quot;ב ס&quot;ק ז.</ref>, וכתבו שהכתוב: מהחל חרמש בקמה תחל לספר<ref>דברים שם.</ref>, לא בא אלא ללמד שזמן תחילת ספירת העומר הוא ביום ט&quot;ז ניסן, שבו קוצרים את העומר<ref>ע&quot;ע קצירת העומר. רמ&quot;ה שם. ועי' ציון 56.</ref>. בזמן הזה, לדברי הכל אין צריך להמתין עד זמן שהיו קוצרים בו את העומר בזמן המקדש, אלא סופרים מיד בתחילת הלילה<ref>תורת רפאל ח&quot;א סי' עו.</ref>.


== '''החייבים''' ==
==== החייבים ====
==== החייבים ====
=== החייבים ===


כל אדם מישראל חייב לספור ספירת העומר<ref>תו&quot;כ אמור פרשה י פי&quot;ב; ספרי דברים קלו; ברייתא מנחות סה ב, לבי' הראשונים שבציון 638; רמב&quot;ם תו&quot;מ פ&quot;ז הכ&quot;ד; טוש&quot;ע או&quot;ח תפט א.</ref>, ואין אומרים שהמצוה מוטלת על בית-דין* בלבד - שהרי ענין ספירת העומר הוא לקבוע את זמן חג השבועות*<ref>ע&quot;ע שבועות, ועי' ציון 27.</ref>, וקביעת הזמנים והמועדים מסורה לבית דין<ref>ע&quot;ע בית דין הגדול ציון 168 ואילך. העמק שאלה שאילתא קז אות ב ע&quot;פ גי' מכת&quot;י בשאלתות, וכ&quot;ה הגי' בשאלתות מהדו' מירסקי שאי' קכד, ושפ&quot;א סוכה מא ב, בד' הראשונים שבציון 638 בבי' הברייתא שבציון הנ&quot;ל.</ref>, וכפי שאמרו במצות ספירת השנים עד השנה השביעית*, שמוטלת על בית דין<ref>ע&quot;ע שביעית. שו&quot;ת הרשב&quot;א ח&quot;ד סי' כח; רא&quot;ש פסחים פ&quot;י סי' מ; אבודרהם תפילות הפסח.</ref> - שנאמר: וספרתם לכם<ref>ויקרא כג טו. קרבן אהרן לתו&quot;כ שם, בביאורו; פר&quot;ח או&quot;ח סי' תפט, בבי' הספרי שם (ועי' רי&quot;פ פרלא שבציון 12, שבי' ד' הספרי שם בע&quot;א); שאלתות שאי' קכד וס' העיטור עשרת הדברות הל' מצה ומרור ד&quot;ה סדר היום ושו&quot;ת הרשב&quot;א שם ומיוחס לרשב&quot;א מנחות סה ב ואר&quot;ח ח&quot;א הל' ספירת העומר אות ד ורא&quot;ש פסחים שם ומצוות זמניות הל' פסח שער י' ואבודרהם שם וכס&quot;מ תו&quot;מ פ&quot;ז הכ&quot;ד ופר&quot;ח או&quot;ח סי' תפט, בבי' הברייתא מנחות שם (ועי' ציון 252 ואילך, שיש שפי' דרשת הגמ' שם בע&quot;א); בה&quot;ג סי' יב הל' עצרת (מכון י-ם עמ' קפה); שאילתות אמור שאילתא קז. וכ&quot;מ בהלכות פסוקות (ראו) עמ' 17. ועי' באוה&quot;ל סי' תפט, שכ' בד' המיוחס לרשב&quot;א מנחות שם שכוונת הגמ' שם היא למעט שאין יוצאים בספירת העומר בשמיעה מחבירו מדין שוכ&quot;ע (עי' ציון 251), וצ&quot;ב, שהרי המיוחס לרשב&quot;א שם כ' להדיא שבא למעט שלא נאמר שהמצוה מוטלת על הציבור או על בי&quot;ד, ואפשר שפי' שדעת המיוחס לרשב&quot;א שמכתוב זה למדו את ב' הדינים, ומש&quot;כ &quot;על הציבור&quot; היינו שיצאו יד&quot;ח מדין שוכ&quot;ע, אבל עי' רשב&quot;א שם שבי' שהילפו' היא מכך שנאמר &quot;לכם&quot;, ומשמע שכ&quot;א מישראל יקבל שכר על מצוה זו, ובע&quot;כ שמוטלת על כ&quot;א, ואם בא לאפוקי שוכ&quot;ע הרי ודאי שהיוצא בשמיעה מחבירו נוטל שכר כאילו סופר בעצמו, וצ&quot;ב. ועי' פמ&quot;ג שם שאף לראשונים שפי' ד' הברייתא שמכתוב זה למדים שאין יוצאים יד&quot;ח ספיה&quot;ע מדין שומע כעונה (עי' ציון 252 ואילך), אפשר שלמדו מכתוב זה אף שהמצוה מוטלת על כ&quot;א מישראל, שמכך שנקט הכתוב לשון רבים למדו שכ&quot;א מישראל חייב בספיה&quot;ע, ומהלשון &quot;לכם&quot; למדו שאין יוצאים יד&quot;ח מדין שוכ&quot;ע. ועי' מג&quot;א וחק יעקב שבציון 254, שכ' בד' שו&quot;ת הרשב&quot;א ח&quot;א סי' קכו שלמדו מכתוב זה שאין יוצאים יד&quot;ח ספיה&quot;ע מדין שוכ&quot;ע, וצ&quot;ב מד' הרשב&quot;א הנ&quot;ל, ואפשר שס&quot;ל כד' הפמ&quot;ג הנ&quot;ל.</ref>, דהיינו מכך שנקט הכתוב לשון רבים<ref>קרבן אהרן שם; עי' ספרי שם, לבי' הפר&quot;ח שם בדעתו; שו&quot;ת הרשב&quot;א שם ורא&quot;ש פסחים שם ואבודרהם שם, בבי' הגמ' מנחות שם; פמ&quot;ג או&quot;ח תפט מש&quot;ז ס&quot;ק א. ועי' מיוחס לרשב&quot;א שבציון 640 שתמה שאדרבה, מכך שנקט הכתוב לשון רבים יש ללמוד שהציווי הוא לרבים, היינו לבי&quot;ד, ולא לכל יחיד.</ref>, או שהלשון &quot;לכם&quot; משמע שכל אחד חייב בספירה<ref>מיוחס לרשב&quot;א מנחות שם, בבי' הגמ' שם. ועי' במיוחס לרשב&quot;א שם כמה אופנים איך למדים מהלשון &quot;לכם&quot; שהמצוה מוטלת על כ&quot;א.</ref>.
כל אדם מישראל חייב לספור ספירת העומר<ref>תו&quot;כ אמור פרשה י פי&quot;ב; ספרי דברים קלו; ברייתא מנחות סה ב, לבי' הראשונים שבציון 638; רמב&quot;ם תו&quot;מ פ&quot;ז הכ&quot;ד; טוש&quot;ע או&quot;ח תפט א.</ref>, ואין אומרים שהמצוה מוטלת על בית-דין* בלבד - שהרי ענין ספירת העומר הוא לקבוע את זמן חג השבועות*<ref>ע&quot;ע שבועות, ועי' ציון 27.</ref>, וקביעת הזמנים והמועדים מסורה לבית דין<ref>ע&quot;ע בית דין הגדול ציון 168 ואילך. העמק שאלה שאילתא קז אות ב ע&quot;פ גי' מכת&quot;י בשאלתות, וכ&quot;ה הגי' בשאלתות מהדו' מירסקי שאי' קכד, ושפ&quot;א סוכה מא ב, בד' הראשונים שבציון 638 בבי' הברייתא שבציון הנ&quot;ל.</ref>, וכפי שאמרו במצות ספירת השנים עד השנה השביעית*, שמוטלת על בית דין<ref>ע&quot;ע שביעית. שו&quot;ת הרשב&quot;א ח&quot;ד סי' כח; רא&quot;ש פסחים פ&quot;י סי' מ; אבודרהם תפילות הפסח.</ref> - שנאמר: וספרתם לכם<ref>ויקרא כג טו. קרבן אהרן לתו&quot;כ שם, בביאורו; פר&quot;ח או&quot;ח סי' תפט, בבי' הספרי שם (ועי' רי&quot;פ פרלא שבציון 12, שבי' ד' הספרי שם בע&quot;א); שאלתות שאי' קכד וס' העיטור עשרת הדברות הל' מצה ומרור ד&quot;ה סדר היום ושו&quot;ת הרשב&quot;א שם ומיוחס לרשב&quot;א מנחות סה ב ואר&quot;ח ח&quot;א הל' ספירת העומר אות ד ורא&quot;ש פסחים שם ומצוות זמניות הל' פסח שער י' ואבודרהם שם וכס&quot;מ תו&quot;מ פ&quot;ז הכ&quot;ד ופר&quot;ח או&quot;ח סי' תפט, בבי' הברייתא מנחות שם (ועי' ציון 252 ואילך, שיש שפי' דרשת הגמ' שם בע&quot;א); בה&quot;ג סי' יב הל' עצרת (מכון י-ם עמ' קפה); שאילתות אמור שאילתא קז. וכ&quot;מ בהלכות פסוקות (ראו) עמ' 17. ועי' באוה&quot;ל סי' תפט, שכ' בד' המיוחס לרשב&quot;א מנחות שם שכוונת הגמ' שם היא למעט שאין יוצאים בספירת העומר בשמיעה מחבירו מדין שוכ&quot;ע (עי' ציון 251), וצ&quot;ב, שהרי המיוחס לרשב&quot;א שם כ' להדיא שבא למעט שלא נאמר שהמצוה מוטלת על הציבור או על בי&quot;ד, ואפשר שפי' שדעת המיוחס לרשב&quot;א שמכתוב זה למדו את ב' הדינים, ומש&quot;כ &quot;על הציבור&quot; היינו שיצאו יד&quot;ח מדין שוכ&quot;ע, אבל עי' רשב&quot;א שם שבי' שהילפו' היא מכך שנאמר &quot;לכם&quot;, ומשמע שכ&quot;א מישראל יקבל שכר על מצוה זו, ובע&quot;כ שמוטלת על כ&quot;א, ואם בא לאפוקי שוכ&quot;ע הרי ודאי שהיוצא בשמיעה מחבירו נוטל שכר כאילו סופר בעצמו, וצ&quot;ב. ועי' פמ&quot;ג שם שאף לראשונים שפי' ד' הברייתא שמכתוב זה למדים שאין יוצאים יד&quot;ח ספיה&quot;ע מדין שומע כעונה (עי' ציון 252 ואילך), אפשר שלמדו מכתוב זה אף שהמצוה מוטלת על כ&quot;א מישראל, שמכך שנקט הכתוב לשון רבים למדו שכ&quot;א מישראל חייב בספיה&quot;ע, ומהלשון &quot;לכם&quot; למדו שאין יוצאים יד&quot;ח מדין שוכ&quot;ע. ועי' מג&quot;א וחק יעקב שבציון 254, שכ' בד' שו&quot;ת הרשב&quot;א ח&quot;א סי' קכו שלמדו מכתוב זה שאין יוצאים יד&quot;ח ספיה&quot;ע מדין שוכ&quot;ע, וצ&quot;ב מד' הרשב&quot;א הנ&quot;ל, ואפשר שס&quot;ל כד' הפמ&quot;ג הנ&quot;ל.</ref>, דהיינו מכך שנקט הכתוב לשון רבים<ref>קרבן אהרן שם; עי' ספרי שם, לבי' הפר&quot;ח שם בדעתו; שו&quot;ת הרשב&quot;א שם ורא&quot;ש פסחים שם ואבודרהם שם, בבי' הגמ' מנחות שם; פמ&quot;ג או&quot;ח תפט מש&quot;ז ס&quot;ק א. ועי' מיוחס לרשב&quot;א שבציון 640 שתמה שאדרבה, מכך שנקט הכתוב לשון רבים יש ללמוד שהציווי הוא לרבים, היינו לבי&quot;ד, ולא לכל יחיד.</ref>, או שהלשון &quot;לכם&quot; משמע שכל אחד חייב בספירה<ref>מיוחס לרשב&quot;א מנחות שם, בבי' הגמ' שם. ועי' במיוחס לרשב&quot;א שם כמה אופנים איך למדים מהלשון &quot;לכם&quot; שהמצוה מוטלת על כ&quot;א.</ref>.
שורה 339: שורה 335:
מי שהוא אונן* במשך יום שלם, נחלקו בדינו: יש שכתבו שלא יספור ספירת העומר באותו היום, שאונן פטור מכל המצוות<ref>ע&quot;ע אנינות ציון 138 ואילך. לקט יושר ח&quot;א עמ' צז ענין ג; נהר שלום או&quot;ח סי' תפט ס&quot;ק ה; עי' דה&quot;ח דיני ספיה&quot;ע אות טו.</ref>, ויש שצידדו שיספור<ref>עי' שו&quot;ת נוב&quot;י ח&quot;א מהדו&quot;ק סי' כז; קצוש&quot;ע סי' קצו סי&quot;ח; חדושים וביאורים להל' אונן לרא&quot;ז מרגליות (נד' בסוף שו&quot;ע יו&quot;ד) אות לא.</ref>, שהרי אם לא יספור את אותו היום לא יוכל לספור אף את הימים שלאחריו, כדין מי שלא ספר חלק מהימים, לסוברים כן<ref>עי' ציון 357. ועי' ציון 385 ואילך, שי&quot;ס שמי שהיה פטור מלספור חלק מימי העומר ולא ספרם, שי&quot;ס שיכול להמשיך לספור לדברי הכל, וצ&quot;ב אם לדעתם אף באונן הדין כן.</ref>, ואונן אינו פטור, לדעתם, ממצוות שזמן קיומן ממשיך אף לאחר שתיפסק אנינותו<ref>נוב&quot;י שם; עי' קצוש&quot;ע שם. ועי&quot;ש שכ' שיספור בלי ברכה, וצ&quot;ב אם היינו משום שלא פשיטא להם סברא זו, או שחיובו בספירה בזמן אנינותו אינו בתורת קיום מצוה, אלא כהכשר מצוה לספירת הימים הבאים. ועי' מנחת שלמה ח&quot;א סי' צא אות כה (ז), שנסתפק האם אף אף באונן ביום האחרון לספירה דינו כן, שיש למנות כדי שלא יהיו הברכות שבירך בכל הימים שעברו לבטלה, עי' ציון 430 ואילך. ומ' שלדעת הסוברים שמי שלא ספר בלילה אינו סופר ביום (עי' ציון 488) אף אם לא היה אונן אלא בלילה יספור, כדי שלא יאבד את ספירת אותו היום וממילא אף את ספירת שאר הימים.</ref>.
מי שהוא אונן* במשך יום שלם, נחלקו בדינו: יש שכתבו שלא יספור ספירת העומר באותו היום, שאונן פטור מכל המצוות<ref>ע&quot;ע אנינות ציון 138 ואילך. לקט יושר ח&quot;א עמ' צז ענין ג; נהר שלום או&quot;ח סי' תפט ס&quot;ק ה; עי' דה&quot;ח דיני ספיה&quot;ע אות טו.</ref>, ויש שצידדו שיספור<ref>עי' שו&quot;ת נוב&quot;י ח&quot;א מהדו&quot;ק סי' כז; קצוש&quot;ע סי' קצו סי&quot;ח; חדושים וביאורים להל' אונן לרא&quot;ז מרגליות (נד' בסוף שו&quot;ע יו&quot;ד) אות לא.</ref>, שהרי אם לא יספור את אותו היום לא יוכל לספור אף את הימים שלאחריו, כדין מי שלא ספר חלק מהימים, לסוברים כן<ref>עי' ציון 357. ועי' ציון 385 ואילך, שי&quot;ס שמי שהיה פטור מלספור חלק מימי העומר ולא ספרם, שי&quot;ס שיכול להמשיך לספור לדברי הכל, וצ&quot;ב אם לדעתם אף באונן הדין כן.</ref>, ואונן אינו פטור, לדעתם, ממצוות שזמן קיומן ממשיך אף לאחר שתיפסק אנינותו<ref>נוב&quot;י שם; עי' קצוש&quot;ע שם. ועי&quot;ש שכ' שיספור בלי ברכה, וצ&quot;ב אם היינו משום שלא פשיטא להם סברא זו, או שחיובו בספירה בזמן אנינותו אינו בתורת קיום מצוה, אלא כהכשר מצוה לספירת הימים הבאים. ועי' מנחת שלמה ח&quot;א סי' צא אות כה (ז), שנסתפק האם אף אף באונן ביום האחרון לספירה דינו כן, שיש למנות כדי שלא יהיו הברכות שבירך בכל הימים שעברו לבטלה, עי' ציון 430 ואילך. ומ' שלדעת הסוברים שמי שלא ספר בלילה אינו סופר ביום (עי' ציון 488) אף אם לא היה אונן אלא בלילה יספור, כדי שלא יאבד את ספירת אותו היום וממילא אף את ספירת שאר הימים.</ref>.


== '''בזמן הזה''' ==
==== בזמן הזה  ====
==== בזמן הזה  ====
=== בזמן הזה ===


חיוב ספירת העומר בזמן הזה, שאין קצירת-העומר* והקרבתו והקרבת שתי-הלחם* נוהגות בו<ref>ע&quot;ע קצירת העמר, לענין מצות הקצירה, וע' עמר, לענין מצות הבאת העומר, וע' שתי הלחם, לענין מצות שתי הלחם.</ref>, נחלקו בו ראשונים בדעת אמוראים: א) יש שכתבו שאין מצות ספירת העומר נוהגת בו מן התורה<ref>רש&quot;י מנחות סו א ד&quot;ה אמימר ותוס' שם ד&quot;ה זכר ובעה&quot;מ סוף פסחים (כח א), ותשו' ר&quot;ש משאנץ באגרות הרמ&quot;ה סי' עח וסמ&quot;ג עשין ר וסמ&quot;ק מ' קמה בשמו, וס' המכריע סי' כט ד&quot;ה ובהלכות ורא&quot;ש פסחים פ&quot;י סי' מ ואגודה מנחות פ&quot;ו סי' לג ור&quot;ן סוף פסחים (כח א), בד' אמימר במנחות סו א הסובר, לדעתם, שבזה&quot;ז אי&quot;צ לספור אלא את הימים ולא את השבועות לפי שמצות ספירה בזה&quot;ז אינה אלא מדרבנן משום זכר למקדש (עי' ציון 705 ואילך, ועי' ציון 699, שי&quot;ח בדעתו), שהיינו שאף מצות ספירת הימים היא מדרבנן (ועי' ראשונים שבציון 692, שפי' דבריו בע&quot;א); עי' סמ&quot;ג שם בשם ר&quot;ש משאנץ, וס' המכריע שם, ור&quot;ן שם בשם רוב מפרשים, וכס&quot;מ תו&quot;מ פ&quot;ז הכ&quot;ד בד' רש&quot;י מנחות שם, ושעה&quot;צ סי' תפט ס&quot;ק ט בד' בה&quot;ג סי' יב הל' עצרת (מכון י-ם עמ' קפה) והרי&quot;ף סוף פסחים (כא א) והרי&quot;ץ גיאות הל' חדש וספיה&quot;ע עמ' שמ, וכ&quot;מ בעיטור עשרת הדברות הל' מצה ומרור ד&quot;ה סדר היום ובסמ&quot;ק שם בשם ר&quot;ש משאנץ ובס' החינוך מ' שו ובמנ&quot;ח שם אות ה בדעתו וכלבו סי' נה ואר&quot;ח ח&quot;א הל' ספיה&quot;ע אות ה וברא&quot;ש שם, בד' אביי ורבנן דבי רב אשי מנחות שם, הסוברים שאף בזה&quot;ז יש למנות את השבועות (עי' ציון 714), שמודים שמצות הספירה אינה אלא מדרבנן; העיטור שם ושו&quot;ת הרשב&quot;א ח&quot;ג סי' רפד ור&quot;ן שם בשם מדרש (ועי' שבה&quot;ל סי' רלו שהביא מדרש זה בנו&quot;א, ולגירסתו מ' שהיא מדאו' אף בזה&quot;ז); עי' תוס' מגילה כ ב ד&quot;ה כל; עי' שו&quot;ת מהר&quot;ם מרוטנבורג (פראג) סי' שא ומנהגים דבי מהר&quot;ם הל' ספיה&quot;ע; הגהות ר&quot;פ לתשב&quot;ץ קטן סי' שצד; האשכול (רצב&quot;א) הל' ספיה&quot;ע; שו&quot;ת הרשב&quot;א שם; נמוק&quot;י סוף פסחים; אבודרהם תפלות הפסח; ס' המנהגים (טירנא) הל' חג הפסח ד&quot;ה בליל שני; ב&quot;י או&quot;ח תפט, ועי' שו&quot;ע שם ס&quot;ו, וט&quot;ז שם ס&quot;ק ה ונחלת צבי שם ס&quot;ק ו בד' השו&quot;ע שם ס&quot;ב שכ' שהסופר בין השמשות יצא יד&quot;ח (עי' ציון 666), ופר&quot;ח שם ס&quot;ד וא&quot;ר שם ס&quot;ק יב ופמ&quot;ג שם מש&quot;ז ס&quot;ק ז בד' השו&quot;ע שם ס&quot;ד, הסובר שייד&quot;ח ספירת העומר גם בלא כונה (עי' ציון 342), שהיינו לפי שלדעתו מצוות דרבנן אין צריכות כונה (ע&quot;ע מצוות צריכות כונה); לבוש או&quot;ח שם ס&quot;א; מג&quot;א שם ס&quot;ק ד; שו&quot;מ שבציון 364, בד' הבה&quot;ג שבציון 357. ועי' כלבו סי' קמה, בטעם שאין מברכים שהחיינו על ספיה&quot;ע בזה&quot;ז (ע&quot;ע ברכת הזמן ציון 49 ואילך), לפי שאין המצוה נעשית בשלמותה, שעיקר המצוה היא להביא קרבן מן החדש, וצ&quot;ב אם כוונתו שלפיכך אין היא נוהגת כלל בזה&quot;ז מן התורה. ועי' נחלת צבי לשו&quot;ע שם ס&quot;ק ו בד' השו&quot;ע שם ס&quot;ד, וא&quot;ר שם ס&quot;ק י, שלכתחילה יש לחוש לד' הסוברים שספיה&quot;ע בזה&quot;ז דאו'.</ref>, שהרי תלתה התורה את מצות ספירת העומר בקצירת העומר<ref>ר&quot;ש משאנץ באגרות הרמ&quot;ה שם; אגרות הרמ&quot;ה שם סי' עט, לצד זה; שו&quot;ת הרשב&quot;א שם; ס' המנהגים (טירנא) שם.</ref>, שנאמר: מהחל חרמש בקמה<ref>דברים טז ט. ר&quot;ש משאנץ שם; אגרות הרמ&quot;ה שם; שו&quot;ת הרשב&quot;א שם.</ref>, וכן בהבאתו<ref>ר&quot;ש משאנץ שם; אגרות הרמ&quot;ה שם, לצד זה; שו&quot;ת הרשב&quot;א שם; העיטור שם; כלבו ואר&quot;ח שם; ר&quot;ן שם. ועי&quot;ש שכ' &quot;דהשתא ליכא הבאה ולא קרבן&quot;, ומ' שלדעתם מצות ספיה&quot;ע תלויה אף בקרבן העומר, ולא רק בקצירת והבאת מנחת העומר, וצ&quot;ב מנ&quot;ל. ועי' ס' המנהגים (טירנא) שם, שהזכיר רק שתלתה התורה את מצות הספירה במצות הקצירה, ולא הזכיר שתלאתה התורה גם במצות ההבאה, ואפשר שסובר כדעת האחרונים שבציון 687, שמצות הספירה בזה&quot;ז לא בטלה מדאו' מפני שאין מביאים עומר, לפי שמצות ההבאה לא בטלה, ורק בפועל אין מביאים.</ref>, שנאמר: מיום הביאכם את עמר התנופה<ref>ויקרא כג טו. ר&quot;ש משאנץ שם; אגרות הרמ&quot;ה שם; שו&quot;ת הרשב&quot;א שם. ועי' רש&quot;י מנחות שם שכ' בסתם: דהא ליכא עומר. ועי' קר&quot;א מנחות פג ב, שתמה, שהרי לא תלתה התורה את מצות ספיה&quot;ע בקצירת והבאת העומר בפועל, אלא במצוות העומר, והרי מקריבים קרבנות אף שאין בית, וא&quot;כ גוף המצוה לא בטלה, ותי' שמ&quot;מ אין מצות עומר בזה&quot;ז לפי שאין מביאים עומר אלא מארץ ישראל (ע&quot;ע עומר), וקדושת הארץ בטלה בשעת הגלות, לסוברים כן (ע&quot;ע ארץ ישראל ציון 59 ואילך וציון 118 ואילך).</ref>, או לפי שעיקר מצות ספירת העומר היא כדי להקריב שתי הלחם ביום החמישים לספירה, שנאמר: תספרו חמשים יום והקרבתם<ref>ויקרא שם טז. עי' ציון 25. עי' ס' המכריע שם; שו&quot;ת בית יצחק (שמלקס) יו&quot;ד ח&quot;ב סי' קיט אות ד. ואפשר שהוצרכו לפרש כן, ולא פי' שתלאה הכתוב במצוות העומר, כדי להעמיד דעה זו אף כשיטת הראשונים שבציון 693 ואילך, הסוברים שדוקא מצות ספירת השבועות תלויה במצוות העומר, ולא ספירת הימים.</ref>, ואין חוששים מן התורה שיבנה בית המקדש קודם שבועות<ref>בית יצחק שם.</ref>. או לפי שתלתה התורה את מצות הספירה באיסור חדש*, שצותה התורה לספור מיום שניתר בו איסור חדש<ref>ע&quot;ע חדש.</ref>, ולפיכך בזמן הזה, שאין נוהג בו, לדעתם, איסור חדש מן התורה<ref>ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 289 ואילך.</ref>, אין מצות ספירה נוהגת מן התורה<ref>תורת רפאל ח&quot;א סי' עו, בד' אמימר מנחות שם. וע&quot;ש, שאין לומר שהטעם מפני שתלתה התורה את הספירה בקצירת העומר או בהקרבתו, שהרי נאמר גם: ממחרת השבת (ויקרא שם טו), והיינו שאף כשאין מצות ספירה מחמת קצירת והקרבת העומר מ&quot;מ יש למנות מחמת היום.</ref>. לדעתם, אין חייבים לספור בזמן הזה אלא מדרבנן<ref>אמימר ואביי ורבנן דבי רב אשי מנחות שם.</ref>, זכר למקדש<ref>אמימר מנחות שם; סמ&quot;ג שם בשם הר&quot;ש משאנץ וס' המכריע שם בד' אביי ורבנן דבי רב אשי מנחות שם; שו&quot;מ שם בד' הבה&quot;ג שבציון 357.</ref>, או שתקנו חכמים למנות מחג הפסח עד חג השבועות, אף בלא עומר, כדרך שמנו אבותינו במדבר מיום יציאת מצרים עד מתן תורה<ref>עי' העיטור שם ורשב&quot;א שם ור&quot;ן שם בשם מדרש; האשכול (רצב&quot;א) שם. ועי' ר&quot;ן שם שתמה מד' אמימר שבציון הקודם, שאמר שעיקר הטעם הוא משום זכר למקדש, וכ' שד' המדרש שם אינם אלא דרך מדרש, ועיקר הטעם הוא מפני זכר למקדש, כדברי אמימר, אבל עי' האשכול שם שכ' שמטעם זה אין מברכים שהחיינו על ספיה&quot;ע (ע&quot;ע ברכת הזמן ציון 49 ואילך), לפי שבזה&quot;ז ענין הספירה הוא מפני חג השבועות, ויוצאים יד&quot;ח בברכת שהחיינו של שבועות, הרי שנקט טעם זה לעיקר, וכ&quot;מ ברשב&quot;א שם, ואפשר שסובר שאביי ורבנן דבי רב אשי במנחות שם, הסוברים שאף בזה&quot;ז יש למנות הן את הימים והן את השבועות, בע&quot;כ סוברים שטעם מצות הספירה בזה&quot;ז אינו מפני זכר למקדש, שאם משום כן היה די במנין הימים כד' אמימר שם.</ref>. ב) יש שכתבו שמצות ספירת העומר נוהגת מן התורה אף בזמן הזה<ref>עי' רמב&quot;ם תו&quot;מ פ&quot;ז הכ&quot;ד ור&quot;ן ותוס' חכמי אנגליה סוף פסחים וכס&quot;מ שם בדעתו, ועי' ר&quot;ן שם ותוס' חכמי אנגליה שם וכס&quot;מ שם, שכ&quot;כ בדעת אביי ורבנן דבי רב אשי שם, ועי' חי' הגר&quot;ח (סטנסיל) מנחות סו א וחי' הגרי&quot;ז (סטנסיל) מנחות שם בשמו, שפי' שכ&quot;כ גם בד' אמימר שם; עי' בעה&quot;מ סוף פסחים (כח א) ואגרות הרמ&quot;ה סי' עד וסי' עט, בד' אביי ורבנן דבי רב אשי שם; ראבי&quot;ה ח&quot;ב פסחים סי' תקכו, הו&quot;ד באו&quot;ז ח&quot;א סי' שכט ובתרוה&quot;ד סי' לז ובמרדכי מגילה סי' תתג ובטור או&quot;ח תפט; שבה&quot;ל סי' רלד, וכ&quot;מ במדרש שהובא בשבה&quot;ל סי' רלו; עי' ר&quot;ן סוכה מז א (כב ב); שו&quot;ת ביה&quot;ל ח&quot;א סי' לט בד' הרי&quot;ף סוף פסחים (כח א); נחלת צבי או&quot;ח סי' תפט ס&quot;ק ו ופר&quot;ח שם ס&quot;ד וס&quot;ו, בד' הרמ&quot;א שם ס&quot;ד (ועי' חק יעקב או&quot;ח שם ס&quot;ק יז, שפי' ד' הרמ&quot;א שם בע&quot;א).</ref>, שלדעתם מצות ספירת העומר אינה תלויה בקצירת העומר והבאתו<ref>רמ&quot;ה שם.</ref>, והכתוב: מהחל חרמש בקמה תחל לספר וכו'<ref>דברים טז ט.</ref>, מתפרש לענין זמן תחילת הספירה, שהוא בליל ששה עשר בניסן, כזמן קצירת העומר<ref>רמ&quot;ה שם סי' עט.</ref>, או לענין שבזמן שקצירת העומר נוהגת יש לספור את העומר לכתחילה קודם הקצירה<ref>עי' ציון 626 ואילך. עי' קר&quot;א מנחות סו א, לדעה זו.</ref>, והכתוב: מיום הביאכם את עומר התנופה<ref>ויקרא כג טו.</ref>, מתפרש לענין זמנה של מצות הבאת העומר, שהוא ביום ששה עשר בניסן, שבו מתחילים לספור את העומר<ref>ע&quot;ע עומר. רמ&quot;ה שם.</ref>, או לפי שלדעתם מצות ספירת העומר אינה תלויה בהבאת העומר בפועל, אלא בחובת הבאת העומר, ואף בזמן הזה, לדעתם, לא בטלה מצות הבאת העומר, כיון שקדושת המקום של בית המקדש לא בטלה עם חורבנו, לסוברים כן<ref>ע&quot;ע בית המקדש ציון 271 ואילך.</ref>, ומקריבים קרבנות אף שאין בית<ref>ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 274 ואילך. חי' הגר&quot;ח שם וחי' הגרי&quot;ז שם בשמו, בד' הרמב&quot;ם שם.</ref>, וכן אין מצות ספירת העומר תלויה, לדעתם, במצות הקרבת שתי הלחם<ref>רמ&quot;ה שם. ועי&quot;ש שאדרבה, הקרבת שתי הלחם תלויה בספירה.</ref>, או שאף שעיקר עניינה של ספירת העומר הוא כדי להקריב שתי הלחם מכל מקום מצות ספירת העומר נוהגת אף בזמן הזה שמא יבנה בית המקדש ונתחייב בשתי הלחם<ref>שו&quot;ת בית יצחק (שמלקס) יו&quot;ד ח&quot;ב סי' קיט אות ד, בד' הרמב&quot;ם שם.</ref>, וכן לדעתם אין מצות ספירת העומר תלויה באיסור חדש*<ref>עי' רמ&quot;ה שם, שלא הזכיר טעם זה אף בצד שאינה נוהגת בזה&quot;ז.</ref>, או שסוברים שאיסור חדש נוהג אף בזמן הזה<ref>ע&quot;ע חדש ציון 291 ואילך. תורת רפאל שם, בד' רבנן דבי רב אשי ואביי מנחות שם, ובד' הרמב&quot;ם שם.</ref>. ג) ויש מחלקים, שמצות ספירת ימי העומר נוהגת בזמן הזה מן התורה, ומצות ספירת השבועות אינה נוהגת בו מן התורה<ref>פי' התפלות והברכות לר&quot;י בר יקר על ספירת העומר ורי&quot;ו תא&quot;ו נ&quot;ה ח&quot;ד, בד' אביי מנחות שם; ר&quot;י בר יקר שם ורמ&quot;ה שם ורי&quot;ו שם בד' אביי שם; מאירי סוף פסחים בשם י&quot;מ.</ref>, שאת מצות ספירת השבועות תלתה התורה בקצירת העומר, שנאמר: מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות<ref>דברים טז ט. רמ&quot;ה שם; רי&quot;ו שם.</ref>, וכן בהבאתו, שנאמר: מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה<ref>ויקרא כג טו. רמ&quot;ה שם; רי&quot;ו שם.</ref>, ואילו את מצות ספירת הימים לא תלתה התורה בקצירת או בהבאת העומר<ref>רמ&quot;ה שם; רי&quot;ו שם. ועי' רמ&quot;ה שם, שאין לדקדק מל' הכתוב: וספרתם חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה' (ויקרא שם טז) שתלתה התורה את מצות ספירת ימי העומר בהבאת שתי הלחם, שאדרבה, משמעות הכתוב היא שמצות שתי הלחם היא שתלויה בימי העומר.</ref>, בטעם הדבר, יש שכתבו שענין מצות ספירת הימים הוא לקדש את חג השבועות* עצמו<ref>ע&quot;ע.</ref>, וכיון שחג השבועות נוהג בזמן הזה, אף מצות ספירת הימים נוהגת בו, ואילו ענין מצות ספירת השבועות הוא לקדש את שבעת הימים שלאחר חג השבועות, שיש בהם תשלומין לקרבן חגיגה של שבועות<ref>ע&quot;ע חגיגה ציון 95 ואילך. רבא בר&quot;ה ה א.</ref>, ולפיכך אין מצות ספירת השבועות נוהגת אלא בזמן המקדש, שקרבן חגיגה* נוהג בו<ref>או&quot;ש תו&quot;מ פ&quot;ז הכ&quot;ב, בד' הרמ&quot;ה שם ורי&quot;ו שם, עפ&quot;ד רבא ר&quot;ה שם.</ref>. מהם שכתבו שמדרבנן מצוה לספור בזמן הזה אף את השבועות<ref>ר&quot;י בר יקר שם ורי&quot;ו שם בד' אמימר שם. ועי&quot;ש, שמה שאמרו שאמימר לא היה מונה את השבועות אין הכונה שלא היה מונה אותם כלל, אלא שלא היה מונה אותם עם ברכת הימים, ובר&quot;י בר יקר שם מ' שהיינו שלא היה מונה את השבועות בפני עצמם, אלא כחלק מספירת הימים, &quot;היום כו&quot;כ ימים שהם כו&quot;כ שבועות וכו&quot;כ ימים&quot; (עי' ציון 292), מפני שבאופן זה ברכת המצוות אינה מתייחסת לספירת השבועות, ואין מברכים ברכת המצוות על דבר שהוא זכר למקדש (עי' ציון 159).</ref>, זכר למקדש<ref>רמ&quot;ה שם, לצד זה; רי&quot;ו שם.</ref>, ומהם שכתבו שאף מדרבנן אין מצוה לספור את השבועות בזמן הזה<ref>רמ&quot;ה שם, בד' אמימר שם.</ref>, שמצות ספירת הימים והשבועות, לדעתם, מצוה אחת היא<ref>עי' ציונים 94; 97 ואילך. רמ&quot;ה שם.</ref>, וכיון שאנו מונים את הימים לא תשתכח המצוה<ref>רמ&quot;ה שם.</ref>.
חיוב ספירת העומר בזמן הזה, שאין קצירת-העומר* והקרבתו והקרבת שתי-הלחם* נוהגות בו<ref>ע&quot;ע קצירת העמר, לענין מצות הקצירה, וע' עמר, לענין מצות הבאת העומר, וע' שתי הלחם, לענין מצות שתי הלחם.</ref>, נחלקו בו ראשונים בדעת אמוראים: א) יש שכתבו שאין מצות ספירת העומר נוהגת בו מן התורה<ref>רש&quot;י מנחות סו א ד&quot;ה אמימר ותוס' שם ד&quot;ה זכר ובעה&quot;מ סוף פסחים (כח א), ותשו' ר&quot;ש משאנץ באגרות הרמ&quot;ה סי' עח וסמ&quot;ג עשין ר וסמ&quot;ק מ' קמה בשמו, וס' המכריע סי' כט ד&quot;ה ובהלכות ורא&quot;ש פסחים פ&quot;י סי' מ ואגודה מנחות פ&quot;ו סי' לג ור&quot;ן סוף פסחים (כח א), בד' אמימר במנחות סו א הסובר, לדעתם, שבזה&quot;ז אי&quot;צ לספור אלא את הימים ולא את השבועות לפי שמצות ספירה בזה&quot;ז אינה אלא מדרבנן משום זכר למקדש (עי' ציון 705 ואילך, ועי' ציון 699, שי&quot;ח בדעתו), שהיינו שאף מצות ספירת הימים היא מדרבנן (ועי' ראשונים שבציון 692, שפי' דבריו בע&quot;א); עי' סמ&quot;ג שם בשם ר&quot;ש משאנץ, וס' המכריע שם, ור&quot;ן שם בשם רוב מפרשים, וכס&quot;מ תו&quot;מ פ&quot;ז הכ&quot;ד בד' רש&quot;י מנחות שם, ושעה&quot;צ סי' תפט ס&quot;ק ט בד' בה&quot;ג סי' יב הל' עצרת (מכון י-ם עמ' קפה) והרי&quot;ף סוף פסחים (כא א) והרי&quot;ץ גיאות הל' חדש וספיה&quot;ע עמ' שמ, וכ&quot;מ בעיטור עשרת הדברות הל' מצה ומרור ד&quot;ה סדר היום ובסמ&quot;ק שם בשם ר&quot;ש משאנץ ובס' החינוך מ' שו ובמנ&quot;ח שם אות ה בדעתו וכלבו סי' נה ואר&quot;ח ח&quot;א הל' ספיה&quot;ע אות ה וברא&quot;ש שם, בד' אביי ורבנן דבי רב אשי מנחות שם, הסוברים שאף בזה&quot;ז יש למנות את השבועות (עי' ציון 714), שמודים שמצות הספירה אינה אלא מדרבנן; העיטור שם ושו&quot;ת הרשב&quot;א ח&quot;ג סי' רפד ור&quot;ן שם בשם מדרש (ועי' שבה&quot;ל סי' רלו שהביא מדרש זה בנו&quot;א, ולגירסתו מ' שהיא מדאו' אף בזה&quot;ז); עי' תוס' מגילה כ ב ד&quot;ה כל; עי' שו&quot;ת מהר&quot;ם מרוטנבורג (פראג) סי' שא ומנהגים דבי מהר&quot;ם הל' ספיה&quot;ע; הגהות ר&quot;פ לתשב&quot;ץ קטן סי' שצד; האשכול (רצב&quot;א) הל' ספיה&quot;ע; שו&quot;ת הרשב&quot;א שם; נמוק&quot;י סוף פסחים; אבודרהם תפלות הפסח; ס' המנהגים (טירנא) הל' חג הפסח ד&quot;ה בליל שני; ב&quot;י או&quot;ח תפט, ועי' שו&quot;ע שם ס&quot;ו, וט&quot;ז שם ס&quot;ק ה ונחלת צבי שם ס&quot;ק ו בד' השו&quot;ע שם ס&quot;ב שכ' שהסופר בין השמשות יצא יד&quot;ח (עי' ציון 666), ופר&quot;ח שם ס&quot;ד וא&quot;ר שם ס&quot;ק יב ופמ&quot;ג שם מש&quot;ז ס&quot;ק ז בד' השו&quot;ע שם ס&quot;ד, הסובר שייד&quot;ח ספירת העומר גם בלא כונה (עי' ציון 342), שהיינו לפי שלדעתו מצוות דרבנן אין צריכות כונה (ע&quot;ע מצוות צריכות כונה); לבוש או&quot;ח שם ס&quot;א; מג&quot;א שם ס&quot;ק ד; שו&quot;מ שבציון 364, בד' הבה&quot;ג שבציון 357. ועי' כלבו סי' קמה, בטעם שאין מברכים שהחיינו על ספיה&quot;ע בזה&quot;ז (ע&quot;ע ברכת הזמן ציון 49 ואילך), לפי שאין המצוה נעשית בשלמותה, שעיקר המצוה היא להביא קרבן מן החדש, וצ&quot;ב אם כוונתו שלפיכך אין היא נוהגת כלל בזה&quot;ז מן התורה. ועי' נחלת צבי לשו&quot;ע שם ס&quot;ק ו בד' השו&quot;ע שם ס&quot;ד, וא&quot;ר שם ס&quot;ק י, שלכתחילה יש לחוש לד' הסוברים שספיה&quot;ע בזה&quot;ז דאו'.</ref>, שהרי תלתה התורה את מצות ספירת העומר בקצירת העומר<ref>ר&quot;ש משאנץ באגרות הרמ&quot;ה שם; אגרות הרמ&quot;ה שם סי' עט, לצד זה; שו&quot;ת הרשב&quot;א שם; ס' המנהגים (טירנא) שם.</ref>, שנאמר: מהחל חרמש בקמה<ref>דברים טז ט. ר&quot;ש משאנץ שם; אגרות הרמ&quot;ה שם; שו&quot;ת הרשב&quot;א שם.</ref>, וכן בהבאתו<ref>ר&quot;ש משאנץ שם; אגרות הרמ&quot;ה שם, לצד זה; שו&quot;ת הרשב&quot;א שם; העיטור שם; כלבו ואר&quot;ח שם; ר&quot;ן שם. ועי&quot;ש שכ' &quot;דהשתא ליכא הבאה ולא קרבן&quot;, ומ' שלדעתם מצות ספיה&quot;ע תלויה אף בקרבן העומר, ולא רק בקצירת והבאת מנחת העומר, וצ&quot;ב מנ&quot;ל. ועי' ס' המנהגים (טירנא) שם, שהזכיר רק שתלתה התורה את מצות הספירה במצות הקצירה, ולא הזכיר שתלאתה התורה גם במצות ההבאה, ואפשר שסובר כדעת האחרונים שבציון 687, שמצות הספירה בזה&quot;ז לא בטלה מדאו' מפני שאין מביאים עומר, לפי שמצות ההבאה לא בטלה, ורק בפועל אין מביאים.</ref>, שנאמר: מיום הביאכם את עמר התנופה<ref>ויקרא כג טו. ר&quot;ש משאנץ שם; אגרות הרמ&quot;ה שם; שו&quot;ת הרשב&quot;א שם. ועי' רש&quot;י מנחות שם שכ' בסתם: דהא ליכא עומר. ועי' קר&quot;א מנחות פג ב, שתמה, שהרי לא תלתה התורה את מצות ספיה&quot;ע בקצירת והבאת העומר בפועל, אלא במצוות העומר, והרי מקריבים קרבנות אף שאין בית, וא&quot;כ גוף המצוה לא בטלה, ותי' שמ&quot;מ אין מצות עומר בזה&quot;ז לפי שאין מביאים עומר אלא מארץ ישראל (ע&quot;ע עומר), וקדושת הארץ בטלה בשעת הגלות, לסוברים כן (ע&quot;ע ארץ ישראל ציון 59 ואילך וציון 118 ואילך).</ref>, או לפי שעיקר מצות ספירת העומר היא כדי להקריב שתי הלחם ביום החמישים לספירה, שנאמר: תספרו חמשים יום והקרבתם<ref>ויקרא שם טז. עי' ציון 25. עי' ס' המכריע שם; שו&quot;ת בית יצחק (שמלקס) יו&quot;ד ח&quot;ב סי' קיט אות ד. ואפשר שהוצרכו לפרש כן, ולא פי' שתלאה הכתוב במצוות העומר, כדי להעמיד דעה זו אף כשיטת הראשונים שבציון 693 ואילך, הסוברים שדוקא מצות ספירת השבועות תלויה במצוות העומר, ולא ספירת הימים.</ref>, ואין חוששים מן התורה שיבנה בית המקדש קודם שבועות<ref>בית יצחק שם.</ref>. או לפי שתלתה התורה את מצות הספירה באיסור חדש*, שצותה התורה לספור מיום שניתר בו איסור חדש<ref>ע&quot;ע חדש.</ref>, ולפיכך בזמן הזה, שאין נוהג בו, לדעתם, איסור חדש מן התורה<ref>ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 289 ואילך.</ref>, אין מצות ספירה נוהגת מן התורה<ref>תורת רפאל ח&quot;א סי' עו, בד' אמימר מנחות שם. וע&quot;ש, שאין לומר שהטעם מפני שתלתה התורה את הספירה בקצירת העומר או בהקרבתו, שהרי נאמר גם: ממחרת השבת (ויקרא שם טו), והיינו שאף כשאין מצות ספירה מחמת קצירת והקרבת העומר מ&quot;מ יש למנות מחמת היום.</ref>. לדעתם, אין חייבים לספור בזמן הזה אלא מדרבנן<ref>אמימר ואביי ורבנן דבי רב אשי מנחות שם.</ref>, זכר למקדש<ref>אמימר מנחות שם; סמ&quot;ג שם בשם הר&quot;ש משאנץ וס' המכריע שם בד' אביי ורבנן דבי רב אשי מנחות שם; שו&quot;מ שם בד' הבה&quot;ג שבציון 357.</ref>, או שתקנו חכמים למנות מחג הפסח עד חג השבועות, אף בלא עומר, כדרך שמנו אבותינו במדבר מיום יציאת מצרים עד מתן תורה<ref>עי' העיטור שם ורשב&quot;א שם ור&quot;ן שם בשם מדרש; האשכול (רצב&quot;א) שם. ועי' ר&quot;ן שם שתמה מד' אמימר שבציון הקודם, שאמר שעיקר הטעם הוא משום זכר למקדש, וכ' שד' המדרש שם אינם אלא דרך מדרש, ועיקר הטעם הוא מפני זכר למקדש, כדברי אמימר, אבל עי' האשכול שם שכ' שמטעם זה אין מברכים שהחיינו על ספיה&quot;ע (ע&quot;ע ברכת הזמן ציון 49 ואילך), לפי שבזה&quot;ז ענין הספירה הוא מפני חג השבועות, ויוצאים יד&quot;ח בברכת שהחיינו של שבועות, הרי שנקט טעם זה לעיקר, וכ&quot;מ ברשב&quot;א שם, ואפשר שסובר שאביי ורבנן דבי רב אשי במנחות שם, הסוברים שאף בזה&quot;ז יש למנות הן את הימים והן את השבועות, בע&quot;כ סוברים שטעם מצות הספירה בזה&quot;ז אינו מפני זכר למקדש, שאם משום כן היה די במנין הימים כד' אמימר שם.</ref>. ב) יש שכתבו שמצות ספירת העומר נוהגת מן התורה אף בזמן הזה<ref>עי' רמב&quot;ם תו&quot;מ פ&quot;ז הכ&quot;ד ור&quot;ן ותוס' חכמי אנגליה סוף פסחים וכס&quot;מ שם בדעתו, ועי' ר&quot;ן שם ותוס' חכמי אנגליה שם וכס&quot;מ שם, שכ&quot;כ בדעת אביי ורבנן דבי רב אשי שם, ועי' חי' הגר&quot;ח (סטנסיל) מנחות סו א וחי' הגרי&quot;ז (סטנסיל) מנחות שם בשמו, שפי' שכ&quot;כ גם בד' אמימר שם; עי' בעה&quot;מ סוף פסחים (כח א) ואגרות הרמ&quot;ה סי' עד וסי' עט, בד' אביי ורבנן דבי רב אשי שם; ראבי&quot;ה ח&quot;ב פסחים סי' תקכו, הו&quot;ד באו&quot;ז ח&quot;א סי' שכט ובתרוה&quot;ד סי' לז ובמרדכי מגילה סי' תתג ובטור או&quot;ח תפט; שבה&quot;ל סי' רלד, וכ&quot;מ במדרש שהובא בשבה&quot;ל סי' רלו; עי' ר&quot;ן סוכה מז א (כב ב); שו&quot;ת ביה&quot;ל ח&quot;א סי' לט בד' הרי&quot;ף סוף פסחים (כח א); נחלת צבי או&quot;ח סי' תפט ס&quot;ק ו ופר&quot;ח שם ס&quot;ד וס&quot;ו, בד' הרמ&quot;א שם ס&quot;ד (ועי' חק יעקב או&quot;ח שם ס&quot;ק יז, שפי' ד' הרמ&quot;א שם בע&quot;א).</ref>, שלדעתם מצות ספירת העומר אינה תלויה בקצירת העומר והבאתו<ref>רמ&quot;ה שם.</ref>, והכתוב: מהחל חרמש בקמה תחל לספר וכו'<ref>דברים טז ט.</ref>, מתפרש לענין זמן תחילת הספירה, שהוא בליל ששה עשר בניסן, כזמן קצירת העומר<ref>רמ&quot;ה שם סי' עט.</ref>, או לענין שבזמן שקצירת העומר נוהגת יש לספור את העומר לכתחילה קודם הקצירה<ref>עי' ציון 626 ואילך. עי' קר&quot;א מנחות סו א, לדעה זו.</ref>, והכתוב: מיום הביאכם את עומר התנופה<ref>ויקרא כג טו.</ref>, מתפרש לענין זמנה של מצות הבאת העומר, שהוא ביום ששה עשר בניסן, שבו מתחילים לספור את העומר<ref>ע&quot;ע עומר. רמ&quot;ה שם.</ref>, או לפי שלדעתם מצות ספירת העומר אינה תלויה בהבאת העומר בפועל, אלא בחובת הבאת העומר, ואף בזמן הזה, לדעתם, לא בטלה מצות הבאת העומר, כיון שקדושת המקום של בית המקדש לא בטלה עם חורבנו, לסוברים כן<ref>ע&quot;ע בית המקדש ציון 271 ואילך.</ref>, ומקריבים קרבנות אף שאין בית<ref>ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 274 ואילך. חי' הגר&quot;ח שם וחי' הגרי&quot;ז שם בשמו, בד' הרמב&quot;ם שם.</ref>, וכן אין מצות ספירת העומר תלויה, לדעתם, במצות הקרבת שתי הלחם<ref>רמ&quot;ה שם. ועי&quot;ש שאדרבה, הקרבת שתי הלחם תלויה בספירה.</ref>, או שאף שעיקר עניינה של ספירת העומר הוא כדי להקריב שתי הלחם מכל מקום מצות ספירת העומר נוהגת אף בזמן הזה שמא יבנה בית המקדש ונתחייב בשתי הלחם<ref>שו&quot;ת בית יצחק (שמלקס) יו&quot;ד ח&quot;ב סי' קיט אות ד, בד' הרמב&quot;ם שם.</ref>, וכן לדעתם אין מצות ספירת העומר תלויה באיסור חדש*<ref>עי' רמ&quot;ה שם, שלא הזכיר טעם זה אף בצד שאינה נוהגת בזה&quot;ז.</ref>, או שסוברים שאיסור חדש נוהג אף בזמן הזה<ref>ע&quot;ע חדש ציון 291 ואילך. תורת רפאל שם, בד' רבנן דבי רב אשי ואביי מנחות שם, ובד' הרמב&quot;ם שם.</ref>. ג) ויש מחלקים, שמצות ספירת ימי העומר נוהגת בזמן הזה מן התורה, ומצות ספירת השבועות אינה נוהגת בו מן התורה<ref>פי' התפלות והברכות לר&quot;י בר יקר על ספירת העומר ורי&quot;ו תא&quot;ו נ&quot;ה ח&quot;ד, בד' אביי מנחות שם; ר&quot;י בר יקר שם ורמ&quot;ה שם ורי&quot;ו שם בד' אביי שם; מאירי סוף פסחים בשם י&quot;מ.</ref>, שאת מצות ספירת השבועות תלתה התורה בקצירת העומר, שנאמר: מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות<ref>דברים טז ט. רמ&quot;ה שם; רי&quot;ו שם.</ref>, וכן בהבאתו, שנאמר: מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה<ref>ויקרא כג טו. רמ&quot;ה שם; רי&quot;ו שם.</ref>, ואילו את מצות ספירת הימים לא תלתה התורה בקצירת או בהבאת העומר<ref>רמ&quot;ה שם; רי&quot;ו שם. ועי' רמ&quot;ה שם, שאין לדקדק מל' הכתוב: וספרתם חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה' (ויקרא שם טז) שתלתה התורה את מצות ספירת ימי העומר בהבאת שתי הלחם, שאדרבה, משמעות הכתוב היא שמצות שתי הלחם היא שתלויה בימי העומר.</ref>, בטעם הדבר, יש שכתבו שענין מצות ספירת הימים הוא לקדש את חג השבועות* עצמו<ref>ע&quot;ע.</ref>, וכיון שחג השבועות נוהג בזמן הזה, אף מצות ספירת הימים נוהגת בו, ואילו ענין מצות ספירת השבועות הוא לקדש את שבעת הימים שלאחר חג השבועות, שיש בהם תשלומין לקרבן חגיגה של שבועות<ref>ע&quot;ע חגיגה ציון 95 ואילך. רבא בר&quot;ה ה א.</ref>, ולפיכך אין מצות ספירת השבועות נוהגת אלא בזמן המקדש, שקרבן חגיגה* נוהג בו<ref>או&quot;ש תו&quot;מ פ&quot;ז הכ&quot;ב, בד' הרמ&quot;ה שם ורי&quot;ו שם, עפ&quot;ד רבא ר&quot;ה שם.</ref>. מהם שכתבו שמדרבנן מצוה לספור בזמן הזה אף את השבועות<ref>ר&quot;י בר יקר שם ורי&quot;ו שם בד' אמימר שם. ועי&quot;ש, שמה שאמרו שאמימר לא היה מונה את השבועות אין הכונה שלא היה מונה אותם כלל, אלא שלא היה מונה אותם עם ברכת הימים, ובר&quot;י בר יקר שם מ' שהיינו שלא היה מונה את השבועות בפני עצמם, אלא כחלק מספירת הימים, &quot;היום כו&quot;כ ימים שהם כו&quot;כ שבועות וכו&quot;כ ימים&quot; (עי' ציון 292), מפני שבאופן זה ברכת המצוות אינה מתייחסת לספירת השבועות, ואין מברכים ברכת המצוות על דבר שהוא זכר למקדש (עי' ציון 159).</ref>, זכר למקדש<ref>רמ&quot;ה שם, לצד זה; רי&quot;ו שם.</ref>, ומהם שכתבו שאף מדרבנן אין מצוה לספור את השבועות בזמן הזה<ref>רמ&quot;ה שם, בד' אמימר שם.</ref>, שמצות ספירת הימים והשבועות, לדעתם, מצוה אחת היא<ref>עי' ציונים 94; 97 ואילך. רמ&quot;ה שם.</ref>, וכיון שאנו מונים את הימים לא תשתכח המצוה<ref>רמ&quot;ה שם.</ref>.
שורה 355: שורה 350:




==הערות שוליים==  
 
<references />
== '''הערות שוליים''' ==

גרסה אחרונה מ־10:57, 9 בפברואר 2020

ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - מצות ספירת הימים והשבועות שבין ט"ז ניסן לחג השבועות.

ערך זה עוסק בדיני מצות ספירת העומר. על המנהגים השונים הנוהגים בימים שבין פסח לעצרת שלא מחמת מצות ספירת העומר, ע"ע בין פסח לעצרת.


המצוה

מצות עשה מן התורה לספור את ארבעים ותשעת הימים ואת שבעת השבועות שמיום קצירת והקרבת העומר* - היינו ט"ז בניסן[1], כולל יום ט"ז עצמו[2] - עד יום הקרבת שתי-הלחם*, דהיינו חג השבועות*[3], שנאמר: וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום[4], ונאמר: שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות[5]. המצוה נמנית במנין-המצוות*[6]. הספירה האמורה בכתוב היא ספירת הימים בפועל - ואין כוונתה שיש ליתן לב ולהשגיח על המנין כדי לדעת מתי חל חג השבועות, כספירת הימים של זבה*[7], ושל שנות השמיטה[8], והיובל*[9], שלשון "ספירה" האמורה בהם כונתה ליתן לב להשגיח על המנין, לסוברים כן[10] - וכמה טעמים בדבר: א) יש שכתבו שלמדים כן מן הכתוב: וספרתם לכם[11], ממנו למדו חכמים שכל אחד מישראל צריך לספור בעצמו[12], ואם כוונת הכתוב שיש ליתן לב לדעת מתי חג השבועות, די בכך שבית דין ישגיחו על מנין הימים[13]. ב) ויש שכתבו שכיון שנתבאר בכתוב שיש למנות הן את הימים והן את השבועות[14], על כרחך שיש לספור את הימים בפועל[15]. ג) ויש שכתבו שלמדים מכפל לשון ספירה שבכתוב, שנאמר בספירת הימים: וספרתם לכם וכו'[16], ונאמר: תספרו חמשים יום[17], ובספירת השבועות נאמר: שבעה שבעות תספר לך[18], ונאמר: מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות[19]. ד) ויש שכתבו שפשוט שיש לנו ליתן לב לידע מתי זמנו של חג השבועות, ולא נצרך הכתוב אלא לצוות על ספירה בפועל[20]. ה) ויש שכתבו שכך קבלו חכמים, שספירה האמורה בכתוב אין עניינה להשגיח על מנין הימים, אלא לספור בפועל[21].

גדר המצוה

בגדר מצות ספירת העומר, יש שכתבו שמדיני מצות העומר* היא[22], מהם שכתבו שלפיכך אין כופים על מצות ספירת העומר, כשם שאין כופים על הקרבת העומר, לסוברים כן[23], יש שכתבו שמדיני חג הפסח הוא, שנאמר: ממחרת השבת תספרו וכו'[24], יש שכתבו שמדיני הקרבת שתי-הלחם* היא[25], שהרי אם לא ספרו ספירת העומר אין מקריבים שתי הלחם, לסוברים כן[26], יש שכתבו שמדיני חג השבועות היא[27], וכתבו שלפיכך אין מברכים ברכת-הזמן* על מצות ספירת העומר, שיוצאים ידי חובה בברכת הזמן של שבועות[28], ויש שנראה מדבריהם שבזמן שהיה בית המקדש קיים, שהיו מקריבים בו את העומר[29], היתה מצות ספירת העומר מדיני הקרבת העומר, ואילו בזמן הזה, שאין מצות העומר נוהגת בו, ואף ספירת העומר אין נוהגת בו, לדעתם, אלא מדרבנן[30], מדיני חג השבועות היא[31].

תחילת הספירה

מתחילים לספור מיום ט"ז ניסן[32], שנאמר: וספרתם לכם ממחרת השבת[33], דהיינו ממחרת יום טוב ראשון של פסח*[34], שאף יום-טוב* נקרא שבת[35]. בטעם הדבר שהכתוב "שבת" מתפרש לענין יום טוב, ולא לענין שבת ממש - היינו השבת שבתוך הפסח[36] - נאמרו כמה טעמים: א) רבן יוחנן בן זכאי למד כן משינוי לשון הכתוב, שכתוב אחד אומר: שבע שבתות תמימת תהיינה[37], ומשמע שיש לספור שבעה שבועות שלמים, המתחילים ביום ראשון ומסתיימים בשבת, וכתוב אחר אומר: תספרו חמשים יום[38], ומשמע שיש לספור חמשים יום כל שהם, אף מאמצע שבוע לאמצע שבוע, ובהכרח שתחילת זמן הספירה אינה בהכרח ממחרת השבת שבתוך הפסח, אלא מט"ז ניסן, ולפיכך כשחל ביום ראשון יש לספור שבעה שבועות שלמים, וכשחל ביום אחר מימות השבוע, יש לספור חמשים יום כל שהם[39]. ב) רבי אליעזר ורבי יהודה בן בתירא למדו דין זה מן הכתוב: תספר לך[40], ממנו משמע שהספירה תהא מסורה בידיהם של ישראל[41], ודוקא אם תחילת הספירה נקבעת לפי ימי החודש מסורה היא בידיהם של ישראל, שהם הקובעים את ימי החודש על ידי קדוש-החדש*[42], או שדוקא אם תחילת הספירה היא ממחרת יום טוב מסורה היא ביד חכמים, שיודעים לפרש את הכתוב "מחרת השבת" לענין יום טוב, ולא לענין שבת[43]. ג) בדעת רבי יהושע, שאמר - לגירסת כמה ראשונים[44] - שלמדים כן ממצות קדוש החדש, שכשם שלענין קדוש החדש אמרה התורה שיש למנות את הימים ולקדש את החודש, היינו שיש למנות כ"ט ימים ממולד הלבנה ואז לקדש את החודש הבא, כך לענין ספירת העומר אמרה התורה שיש למנות ימים ולקדש את חג השבועות*[45], יש מן הראשונים שכתבו דהיינו שכשם שאת ימי החודש יש להתחיל למנות מיום מסוים מימי החודש - היינו מיום ל' בחודש הקודם, שהוא זמן מולד הלבנה[46] - כך את ספירת העומר יש להתחיל ביום מסוים לפי ימי החודש[47], יש שכתבו שכשם שאפשר לדעת את זמנו של ראש חודש על ידי חשבון, שלעולם ראש חודש לא יהיה לאחר שלושים יום מראש חודש שלפניו[48], אף חג השבועות צריך שיהיה ניכר על ידי חשבון, שלעולם יהיה ביום החמשים מזמן מסוים[49], ויש שכתבו שכשם שסמוך לביאתו של ראש חודש ניכר על ידי התכסות הירח שעתיד הוא לבא, כך צריך שסמוך לביאתו של חג השבועות יהא ניכר על פי צורת הירח שעתיד הוא לבא, ובהכרח שחג השבועות חל ביום קבוע בימי החודש, ונמצא שאף ספירת העומר - שהיא הקובעת את זמנו של חג השבועות[50] - מתחילה ביום קבוע בימי החודש[51]. ד) יש מן הראשונים שכתבו – לגירסתם בדברי רבי יהושע, שלמד ממצות ספירת השנים עד היובל[52] - שכשם שספירת שנות היובל מתחילה בזמן קבוע וניכר, בשנה שלאחר היובל הקודם, כך ספירת העומר יש לה להתחיל ביום קבוע וניכר[53]. ה) רבי ישמעאל ורבי שמעון בן אלעזר למדו דין זה מכך שתלתה התורה את זמן תחילת ספירת העומר בזמן קצירת-העומר* והבאתו[54] - שנאמר: מיום הביאכם את עמר התנופה וכו' תספרו[55], ונאמר: מהחל חרמש בקמה תחל לספר[56] - וכיון שזמן קצירת העומר והבאתו הוא ביום ט"ז ניסן[57], אף זמן ספירת העומר הוא ביום ט"ז ניסן[58]. ו) בדעת רבי יוסי ורבי יהודה בן בתירא, שאמרו שיש ללמוד דין זה בגזרה-שוה* מן הכתוב: "ממחרת השבת" שבמקום אחר[59], יש מן הראשונים שכתבו שלמדו כן מן הכתוב: עד ממחרת השבת השביעית[60], דהיינו השבוע האחרון של ספירת העומר, שכפי ששבת האמורה שם סמוכה לתחילת הרגל של שבועות*, אף שבת האמורה בכתוב: וספרתם לכם ממחרת השבת[61], סמוכה לתחילת הרגל של פסח*[62], או שכשם ששבת האמורה בכתוב: עד ממחרת השבת השביעית[63], יש רגל - של שבועות - לאחריה, כך שבת האמורה בכתוב: וספרתם לכם ממחרת השבת[64], צריך שיהיה לאחריה רגל, דהיינו שחלק מימי הפסח יהיו לאחריה, ולפיכך אין לפרש ששבת האמורה כאן היינו שבת שבתוך הפסח, שאם כן פעמים שאין רגל לאחריה, כגון שחל יום טוב ראשון של פסח ביום ראשון, ששבת שאחריה היא בשביעי של פסח[65]. ז) ויש שכתבו בדעת ר' יוסי, שאמר שיש ללמוד דין זה בגזרה-שוה* מן הכתוב: "ממחרת השבת" שבמקום אחר[66], שלמד כן בגזרה שוה מן הכתוב האמור בהקרבת העומר: ממחרת השבת[67], שמתפרש לענין יום טוב ראשון של פסח[68]. ח) רבי יוסי בר יהודה למד כן מן הכתוב: תספרו חמשים יום[69], שכל ספירות שאתה סופר יהיו חמשים יום[70], והיינו שבכל שנה לא יהיו בספירה אלא חמשים יום אף לפי זמן תחילת הספירה בשאר שנים[71], או שמחג הפסח עד שבועות לא תהיה אפשרות למנות יותר מחמשים יום[72]. ויש שפירש בדעתו שאף אם היה הכתוב "ממחרת השבת" מתפרש לענין שיש להתחיל לספור ממחרת השבת שבתוך הפסח, מכל מקום מנין הימים היה לפי יום הקרבת העומר, שהרי תלתה התורה את הספירה ביום קצירת העומר והבאתו[73], וכגון אם היתה הספירה מתחילה ביום י"ז ניסן לא היו סופרים "היום יום אחד", אלא "היום שני ימים", ומיום תחילת הספירה היו סופרים חמשים יום, ונמצא שפעמים שיהיו במנין הימים יותר מחמשים יום[74]. ח) ורבי יוסי למד כן מכך שסתם הכתוב ולא פירש לאיזו שבת כונתו, ואם היתה הכונה לשבת ממש, היה לו לפרש באיזו שבת מדובר[75]. ט) ומן הראשונים יש שכתבו שהכתוב "ממחרת השבת"[76], מתפרש לענין שבת, ולא לענין יום טוב, אלא שפירשו חכמים - או שקבלו כן בנבואה[77] - שמכל מקום תחילת הספירה היא ביום ט"ז ניסן, ודיבר הכתוב באופן שט"ז ניסן חל ביום ראשון[78], כדי ללמד על מה שנאמר: "עד ממחרת השביעית תספרו"[79], שהוא שבעה שבועות, ונקט לדוגמא, שאם נתחיל לספור ביום ראשון תסתיים הספירה ביום ראשון[80], או מפני שבשנה הראשונה לצאתם מארץ מצרים חל ט"ז ניסן בשבת[81].

מספר הימים

יש לספור ארבעים ותשעה ימים[82], שנאמר: שבע שבתות תמימת תהיינה[83], ונאמר: עד ממחרת השבת השביעית[84], עד ולא עד בכלל[85], ונאמר: שבעה שבעות תספר לך וכו' תחל לספר שבעה שבעות[86]. והכתוב: תספרו חמשים יום[87], יש שכתבו שאינו מתפרש על ימי הספירה עצמם, אלא על היום שלאחר הספירה, וכללו הכתוב בתוך הספירה, כיון שאליו סופרים והוא תכלית הספירה[88], יש שכתבו שמקרא מסורס הוא, והרי זה כאילו נאמר: עד ממחרת השבת השביעית, שהוא יום חמשים, תספרו[89], יש שכתבו שכונת הכתוב לארבעים ותשע יום, אלא שדרך המקרא למנות מנין עשיריות שלם ולא לדקדק על חסרון יום אחד[90], ויש שכתבו שהכתוב "חמשים יום" אינו מתפרש על מצות ספירת העומר, אלא על הפסוק שלאחריו, העוסק במצות הקרבת שתי-הלחם*, ויש לקרוא את הפסוק כך: עד ממחרת השבת השביעית תספרו, וביום החמשים והקרבתם וכו'[91].

על כך שאין בני חוץ לארץ סופרים שתי ספירות כשם שעושים שני ימים טובים, ועל טעמי הדבר, ע"ע יום טוב שני של גליות[92].

ספירת הימים וספירת השבועות

שני חלקים נאמרו במצוות ספירת העומר, למנות את ימי העומר[93], ולמנות את שבועותיו[94]. ונחלקו ראשונים בגדרן: א) יש שכתבו שמצוה אחת היא, למנות את זמן העומר, אלא שיש למנותו בשני אופנים[95]. וכתבו שלפיכך אין מברכים על הספירה אלא ברכה אחת[96]. ב) יש שכתבו ששני מצוות חלוקות הן, למנות את ימי העומר, ולמנות את שבועותיו[97]. ג) יש שכתבו שעיקר המצוה היא למנות את שבועות העומר, ומנין הימים אינו אלא מדיני מנין השבועות, למנות את ימי השבוע כסדרם באותו השבוע[98]. ג) ויש שכתבו שעיקר המצוה היא מנין הימים, ומנין השבועות אינו אלא אופן נוסף למנות את הימים[99].

מקור מצות ספירת הימים

מקור מצות ספירת ימי העומר, יש שכתבו שהוא מן הכתוב: תספרו חמשים יום[100], מהם שנראה מדבריהם שעיקר הכתוב מתפרש לענין זה[101], ומהם שכתבו שעיקר הכתוב אינו מתפרש אלא לענין חג השבועות*, שחל ביום החמישים לספירה[102], אלא שמכך שנקט הכתוב לשון "חמשים יום" דרשו חכמים שמצוה למנות את הימים[103]. ויש שכתבו מקור למצות ספירת הימים מן הכתוב: וספרתם לכם ממחרת השבת וכו' שבע שבתות תמימת תהיינה[104], שלדעתם למדו מן הכתוב שלאחריו: תספרו חמשים יום, שאף הכתוב "שבע שבתות תמימת" אינו מתפרש לענין מצות ספירת השבועות אלא לענין מצות ספירת הימים, ולא נאמר בו "שבע שבתות" אלא ללמד שמנין ימי העומר הוא מ"ט יום, כמנין שבע שבועות, ולא חמשים יום, כמשמעות הפסוק: תספרו חמשים יום[105]. מהם, יש שכתבו שהמקור למצות ספירת הימים אינו אלא מכתוב זה, ולא מן הכתוב: תספרו חמשים יום, שאינו מתפרש, לדעתם, לענין מצות ספירת העומר, אלא לענין חג השבועות[106].

מקור מצות ספירת השבועות

מצות מנין השבועות נלמדת מן הכתוב: שבעה שבעות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבעות[107]. יש שלמדוה אף מן הכתוב: שבע שבתות תמימת תהיינה[108], ויש שפירשו שכתוב זה אינו מתפרש לענין ספירת השבועות, אלא לענין ספירת הימים[109], ולא נאמר "שבע שבתות" אלא ללמד שמנין הימים יהא בסך שבעה שבועות[110].

אופן ספירת הימים

אופן ספירת ימי העומר, נחלקו בו: א) יש שכתבו שבכל יום מימי העומר יש למנות את מנינו של אותו היום במנין ימי העומר[111]. ב) ויש שכתבו שאת כל הימים יש למנות לפי מנין ימי השבוע שעומד בו במנין שבועות העומר[112] - מהם שכתבו שבימים שבתחילת השבוע יש להזכיר אף את מנין השבוע שעומד בו, וכגון ביום התשיעי יאמר: היום שבוע אחד ושני ימים[113], ומהם שכתבו שאין להזכיר אלא את מנין הימים לפי מנין ימי אותו השבוע, ולדעתם ביום התשיעי יאמר רק: היום שני ימים[114] - ואילו את היום האחרון של כל שבוע יש למנות לפי המנין הכללי של ימי העומר[115]. שלדעתם גדר מצות ספירת הימים אינו למנות את ימי העומר בפני עצמם, אלא כחלק מספירת השבועות[116], ולפיכך בכל ימות השבוע אין צריך לחזור ולמנות את מניינו של אותו היום במנין ימי העומר, שהרי הימים שנמנו בשבועות הקודמים כלולים במנין השבועות[117], ומכל מקום ביום האחרון של כל שבוע יש למנות את המנין הכללי של ימי העומר, כדי שיתקיים הכתוב: תספרו חמשים יום[118].

זמן ספירת השבועות

זמן ספירת שבועות העומר, נחלקו בו ראשונים: יש שכתבו שיש למנותם רק ביום האחרון של כל שבוע[119], שלדעתם ספירת השבועות היא ספירה בפני עצמה, ולפיכך אין למנותם אלא פעם אחת בשבוע[120], ויש שכתבו שהחל מסוף השבוע הראשון יש למנותם אף בשאר ימות השבוע, וימנה - לאחר ספירת הימים[121] - את מנין השבוע, ואת מנינו של היום במנין ימי השבוע, וכגון ביום השמיני יאמר: היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד בעומר[122], שלדעתם ספירת שבועות העומר איננה ספירה נפרדת, אלא היא מדיני ספירת הימים, שנצטוינו למנות ולחשב את הימים הן לפי מספר הימים עצמם והן לפי מספר השבועות[123].

ספר ימים ולא שבועות

ספר את הימים ולא את השבועות - בימים שסופרים בהם הן את השבועות והן את הימים[124] - נחלקו ראשונים ואחרונים בדינו: א) יש שכתבו שיצא ידי חובתו[125], מהם שכתבו שאף בזמן שספירת העומר נוהגת בו מן התורה - היינו בזמן שבית המקדש קיים, וכן בזמן הזה, לסוברים כן[126] - יצא[127], שלדעתם עיקר מצות ספירת העומר היא למנות את הימים, ומצות ספירת השבועות אינה מעכבת[128], ומהם שכתבו שדוקא בזמן הזה, שאין ספירת העומר נוהגת בו, לדעתם, אלא מדרבנן, משום זכר למקדש[129], יצא[130], שאף בספירת הימים לחוד מתקיים זכר למקדש כל שהוא, ולא אמרו שיש למנות אף את השבועות אלא לכתחילה, כדי שתהא הספירה בזמן הזה דומה לספירה שהיתה בזמן המקדש[131]. ב) ויש שכתבו שלא יצא ידי חובתו[132], שלדעתם ספירת הימים והשבועות מצוה אחת היא[133], וכל שלא קיים אחד מחלקי המצוה לא יצא ידי חובתו כלל[134], או שאף אם שתי מצוות חלוקות הן[135], מכל מקום יחזור ויספור כדי לקיים את מצות ספירת השבועות[136].

ספר שבועות ולא ימים

ספר את השבועות ולא את הימים - בימים שסופרים בהם הן את הימים והן את השבועות[137] - יש שכתבו שלא יצא ידי חובתו[138], שספירת הימים וספירת השבועות מצוה אחת הן, לסוברים כן[139], וכל שלא קיים אחד מחלקי המצוה לא יצא כלל[140], או לפי שמצות ספירת הימים היא עיקר הספירה[141], ויש שנסתפקו בדבר[142].

ברוב עם

לכתחילה ראוי לספור ספירת העומר בציבור[143], שברב-עם-הדרת-מלך*[144], ועוד, שכן מצינו בקצירת-העמר*, שנעשתה בעסק גדול[145].

בעמידה

יש לספור ספירת העומר בעמידה*[146], שנאמר: מהחל חרמש בקמה תחל לספור[147], ודרשו: אל תקרי בקמה אלא בקומה[148], או לפי שהוקשה מצות ספירת העומר לקצירת-העומר*[149], ודרך לקצור בעמידה[150]. מנה מיושב, יצא[151].

כפיה

מי שאינו רוצה לספור ספירת העומר, יש מהאחרונים שכתבו שאין בית דין כופים אותו[152], לפי שמצות ספירת העומר, לדעתם, היא מדיני הקרבת העומר*[153], ואין כופים את הציבור על מצות הקרבת העומר, לסוברים כן[154].

ברכת המצוות

קודם ספירת העומר מברכים ברכת-המצוות*: אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת העומר[155]. בטעם שאין מברכים שתי ברכות, על מצות ספירת ימי העומר ועל מצות ספירת השבועות, לסוברים ששתי מצוות הן[156], יש שכתבו ששתי המצוות נפטרות בברכה אחת[157], ויש שכתבו שאין מברכים אלא על מצות ספירת הימים, ואילו על מצות ספירת השבועות אין מברכים, שלדעתם ספירת השבועות אינה נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן משום זכר למקדש[158], ואין מברכים, לדעתם, על מצוות שטעמן משום זכר למקדש[159]. לדעתם, בזמן שהיה בית המקדש קיים היו מברכים שתי ברכות, על ספירת ימי העומר, ועל ספירת שבועות העומר[160].

גדר הברכה

בגדר ברכת המצוות של ספירת העומר, יש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהיא חלק ממעשה הספירה, שתקנו חכמים לספור כחלק מהברכה[161]. לדעתם, יש לומר בנוסח הספירה "שהיום כך וכך ימים"[162], כדי שהספירה תבא כהמשך לברכה[163].

נוסח הברכה

בטעם שמברכים "על" ספירת העומר, ולא "לספור את העומר", כתבו ראשונים כמה טעמים: א) יש שכתבו שכיון שעיקר מצות ספירת העומר היא למנות משעת קצירת והקרבת העומר*[164], ובשעת הספירה כבר קרב העומר, חשובה הספירה כמצוה שמברכים עליה אחר עשייתה, שמברכים עליה בלשון "על"[165]. ב) יש שביארו לפי שאין בה מעשה אלא ספירה בלבד[166]. ג) ויש שביארו - לשיטתם שעל כל מצוה שנגמרת מיד בשעת עשייתה מברכים בלשון "על"[167] - שמצות ספירת העומר נגמרת מיד בשעת מעשה הספירה[168]. ד) יש שביארו לפי שספירת העומר אינה נוהגת בזמן הזה אלא משום זכר למקדש, לסוברים כן[169], ועל כל מצוה שאינה נוהגת אלא משום זכר למקדש מברכים, לדעתם, בלשון "על", לפי שחשובה כדבר הרשות[170]. ה) ויש שכתבו שכיון שהשומע ספירת העומר מאחר יוצא ידי חובתו, לדעתם, מדין שומע-כעונה*[171], ונהגו להוציא ידי חובה את מי שאינו בקי, חשובה כמצוה הנעשית על ידי אחרים, שמברכים עליה בלשון "על"[172].

ספר בלי ברכה

ספר ספירת העומר בלא ברכה, יצא ידי חובתו, ואינו חוזר וסופר, שהברכה אינה מעכבת את המצוה[173]. ויש שכתב שיחזור ויספור בברכה[174], שאף שיצא ידי חובת ספירה מכל מקום לא יצא ידי חובת הברכה, וצריך לחזור ולספור כדי שיוכל לברך[175].

ברכה בספק ספירה

מי שספק אם חייב בספירת העומר - שסופר מספק, לסוברים שספירת העומר נוהגת בזמן הזה מן התורה[176] - נחלקו אם מברך על ספירתו: יש שכתבו שלא יברך[177], ככל מצוות שבתורה, שאין מברכים על ספיקם, לסוברים כן[178]. ויש שכתבו שיברך[179], שלדעתם ברכת ספירת העומר היא חלק מנוסח הספירה[180], ולפיכך כל שצריך לספור סופר בברכה[181].

שומע כעונה בברכה

ברכת המצוות של ספירת העומר, יוצאים בה ידי חובה מדין שומע-כעונה*[182], שאף לסוברים שבספירה עצמה אין יוצאים ידי חובה בשמיעה[183], לא אמרו כן אלא בספירה עצמה, שהיא עיקר המצוה, ולא בברכה[184]. לכתחילה, יש שכתבו שראוי שרק השליח ציבור יברך, וכל הציבור יצא ידי חובתו מדין שומע כעונה, משום ברוב-עם-הדרת-מלך*[185]. ויש שכתבו שראוי שכל אחד יברך לעצמו[186], שכיון שבספירה אין יוצאים בשומע כעונה, לסוברים כן[187], אף בברכה נהגו שכל אחד יברך לעצמו[188], או כדי שלא יהיו טרודים לכוין לצאת מהשליח ציבור ולענות אחריו אמן, ויהיו פנויים לדקדק במספר הימים[189].

הסמכת הספירה לברכה

נוסח הספירה, יש מהראשונים שכתבו שיש לאמרה כהמשך לברכה, דהיינו שאחר שבירך "אשר קדשנו וכו' על ספירת העומר"[190], יאמר "שהיום כך וכך ימים"[191], שברכת המצוות של ספירת העומר היא חלק ממעשה הספירה[192], או כדי לבאר שהמנין מתייחס לעומר[193], או כדי ליתן טעם על מה שמברך עכשיו על ספירת העומר, שהוא לפי שהיום כך וכך ימים[194], ויש שלא נהגו לומר כן, אלא אמרו "היום כך וכך ימים"[195], ויש שכתבו בדעתם שאין לומר "שהיום"[196], שמלשון זו משמע שמצוה לומר שיום זה הוא כך וכך לעומר, והרי המצוה אינה אלא למנות את ימי העומר באופן כללי, כל יום כפי מה שהוא[197], או לפי שמלשון זו משמע שיום זה בלבד הוא בכלל מצות ספירת העומר ולא שאר ימי העומר[198].

בטעם שאין מברכים ברכת-הזמן* על מצות ספירת העומר, ע"ע ברכת הזמן[199].

כונה בשעת הברכה

לכתחילה, כתבו אחרונים שיש לידע בשעת הברכה מהו מניינו של אותו היום[200], כדי שידע על מה הוא מברך[201], או כדי שלא יפסיק בין הברכה לספירה יותר מכדי דיבור[202]. ויש שכתבו שנהגו להקל בזה[203].

טעות בכונת הברכה

היה סבור בשעת הברכה שמניינו של אותו היום הוא מספר מסוים, ונזכר שטעה, נחלקו בדינו: א) יש שכתבו שלא יצא ידי חובת ברכה, ואם נזכר בטעותו קודם שספר יחזור ויברך[204], שהברכה מתייחסת דוקא לאותו היום שכיון לספרו, והרי זה דומה למי שנטל פרי בידו ובירך עליו, ונפל מידו, והביאו לו פרי אחר מאותו המין, שצריך לחזור ולברך[205]. ב) יש שכתבו שיצא ידי חובת ברכה[206], שלדעתם ברכת ספירת העומר אינה מתייחסת דוקא לספירת אותו היום שכיון עליו, אלא למצות ספירת העומר באופן כללי[207], או שאף שהברכה מתייחסת לאותו היום שכיון לו, מכל מקום אין היא מתייחסת למספר שאותו כיון לספור, והרי כיון לספור את אותו היום, אלא שטעה במספר[208]. ג) ויש שכתבו שמי שטעה בכוונת הברכה, אף אם ספר כראוי, הדבר ספק אם יצא ידי חובת ספירה, או שצריך לחזור ולספור בברכה[209], שלדעתם דינו כמי שפתח ואמר "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם" על דעת לומר ברכה ידועה, וקודם שסיים את הברכה נזכר שאינו צריך לברכה זו אלא לאחרת, שנסתפקו בו בגמרא, לפירוש כמה ראשונים, האם כשיסיים את הברכה שצריך לה יצא ידי חובתו, לפי שחתימת הברכה היתה כדינה, או שלא יצא, לפי שעיקר הברכה, היינו שם ומלכות שבפתיחתה, היתה בטעות[210]. וביארו אחרונים, שלדעתם הנוסח של ספירת העומר הוא חלק מנוסח הברכה[211], ולפיכך כשנזכר קודם הספירה חשוב כמי שטעה בפתיחת הברכה ונזכר קודם שסיימה[212].

טעות בספירה

טעה בספירתו וספר מספר שאינו נכון, לא יצא ידי חובתו[213]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שאם בשעת הברכה היתה דעתו לספור את היום הנכון, ולא טעה אלא בספירה עצמה, יצא ידי חובתו[214], שלדעתם דינו כמי שפתח ואמר "בא"י אמ"ה" על דעת לומר את אותה הברכה הצריכה לו, וטעה וסיים בברכה שאינה צריכה לו, שנסתפקו בו בגמרא, לפירוש כמה ראשונים, האם יצא ידי חובתו, לפי שעיקר הברכה, היינו שם ומלכות שבפתיחתה, היתה על דעת הברכה הנכונה, או לאו[215], וברכת ספירת העומר, לדעתם, היא חלק מנוסח הספירה[216], ולפיכך כיון שבשעת הברכה היתה דעתו לספור את היום הנכון חשוב כמי שבתחילת הברכה בירך על דעת הברכה שצריך לה[217], וכיון שספירת העומר בזמן הזה אינה נוהגת, לדעתם, אלא מדרבנן[218], יש להקל בה מספק[219], או שכאן לדברי הכל יצא, שכיון שנתכוין לספור את היום שעומד בו, אלא שטעה בחשבון מספר היום, חשוב כמי שספר את המספר הנכון[220].

טעות בתחילת הספירה

אמר "היום" על דעת לספור ספירה שאינה נכונה, ונזכר קודם הספירה עצמה וספר כדין, נסתפקו אחרונים אם יצא ידי חובתו, או שדינו כמי שספר את גוף הספירה בטעות, ולא יצא ידי חובתו[221].

תפילה על בנין בית המקדש

לאחר הספירה נהגו להתפלל על בנין בית המקדש[222], לפי שמצות ספירת העומר בזמן הזה אינה אלא מדרבנן, לסוברים כן[223], וטעמה משום זכר למקדש[224] - ואף שבשאר מצוות שנוהגות בזמן הזה משום זכר למקדש, כגון מצות לולב* בימים האחרונים של סוכות[225], אין מתפללים על בנין בית המקדש, היינו לפי שהספירה בזמן הזה אינה חשובה ספירה כלל, שהרי אין לנו עומר, ואין ממה לספור, וכל מהותה הוא הזכרת המקדש[226] - או לפי שאף לסוברים שספירת העומר נוהגת אף בזמן הזה מן התורה[227], מכל מקום מתפללים שיבנה בית המקדש ותחזור אף מצות קצירת העומר והקרבתו[228], או לפי שבזמן הזה תקנו חכמים שלא לאכול מן החדש* ביום ט"ז ניסן, לסוברים כן, אף שמן התורה מותר לאכול מן החדש מתחילת יום ט"ז כשאין עומר[229], שמא אף כשיבנה בית המקדש יבואו להתיר לאכול מן החדש ביום זה, אף שכשיש עומר אין אוכלים עד שעת הקרבתו[230]. בנוסח התפילה, יש שכתבו לומר "יהי רצון שיבנה בית המקדש"[231], ויש שכתבו לומר "יהי רצון שתשיב עבודת בית המקדש"[232].

תפילות אחר הספירה

יש שנהגו לומר בימי הספירה את מזמור ס"ז שבתהילים[233], ומהם שכתבו לאמרו אחר הספירה[234]. עוד יש שנהגו לומר אחר הספירה את תפילת "אנא בכח"[235]. ויש שנהגו לומר עוד תפילות על פי קבלה[236].

אופן הספירה

במחשבה

הסופר במחשבה לא יצא ידי חובתו[237], ונחלקו אחרונים: יש שכתבו שמן התורה אינו יוצא ידי חובתו[238], שפירוש הכתוב "וספרתם"[239], הוא שיש לספור בפה[240], ועוד, שכל דיני התורה אינם מתקיימים במחשבה, אלא בדיבור או במעשה[241], ויש שכתבו שמן התורה יוצא אף במחשבה, שלשון "ספירה" אינה מתפרשת בהכרח לענין דיבור, אלא שתקנת חכמים היא להוציא את הספירה בפה[242]. ובדעת האמוראים הסוברים לענין ברכות שהרהור-כדבור*[243], יש מן האחרונים שכתבו שאף לענין ספירת העומר חשוב ההרהור כדבור, והסופר במחשבה יצא ידי חובתו[244], ולפיכך כתבו שמי שלא מנה בפה אלא במחשבה יכול להמשיך למנות ביום שלאחריו בברכה, אף שלהלכה מי שלא מנה חלק מהימים אינו ממשיך לספור בברכה[245], שספק-ספקא* הוא, שמא הלכה כדעת הסוברים שהרהור כדבור[246], ויצא ידי חובתו, ושמא הלכה כדעת הסוברים שמי שלא ספר כלל חלק מהימים יכול לספור את הימים שלאחריו[247], ויש מהאחרונים שכתבו שאף לדעת הסוברים לענין ברכות שהרהור כדבור מכל מקום בספירת העומר המונה במחשבה לא יצא ידי חובתו[248], שדין הרהור כדבור לא נאמר אלא בדינים דרבנן, לסוברים כן[249], וספירת העומר, לדעתם, נוהגת בזמן הזה מן התורה[250].

שומע כעונה

השומע ספירת העומר מאחר, נחלקו ראשונים ואחרונים אם יוצא ידי חובתו מדין שומע-כעונה*: יש שכתבו שלא יצא ידי חובתו[251], שלדעתם זהו שלמדו בברייתא מן הכתוב: וספרתם לכם[252], שתהא ספירה לכל אחד ואחד[253], שאינו יוצא בשמיעה מאחר[254]. ויש שכתבו שיוצא ידי חובתו מדין שומע כעונה, כשאר דינים המתקיימים באמירה[255], ולדעתם כתוב זה נצרך ללמוד ממנו דינים אחרים[256]. מהם, יש שכתבו שמכל מקום לכתחילה אין לצאת ידי חובה בשמיעה, אלא לספור בעצמו[257].

שומע כעונה במי שאינו בקי

מי שאינו בקי בספירת העומר, יש מהאחרונים שנסתפק לומר שלדברי הכל יוצא ידי חובתו בשמיעה מאחר[258], כשאר דינים שהקילו בהם בדין שומע-כעונה* במי שאינו בקי[259].

כתיבה

הסופר בכתיבה, נחלקו אחרונים בדינו: יש שכתבו שלא יצא ידי חובת ספירת העומר[260], שלדעתם בכל התורה כתיבה אינה חשובה כדיבור[261], או שאף לסוברים שכתיבה כדיבור[262], מכל מקום אין היא חשובה כדיבור בפה[263], ובספירת העומר צריך דוקא דיבור בפה[264], שכן משמע הלשון: וספרתם[265], או שכן תקנו חכמים[266]. ויש שצידדו שהסופר בכתיבה יצא ידי חובתו[267], שבכל התורה כתיבה חשובה כדיבור, לסוברים כן[268], ולדעתם לא הצריכו בספירת העומר דיבור בפה דוקא[269], או שאף לסוברים שבכל התורה כתיבה אינה כדיבור[270], מכל מקום בספירת העומר לא הצריכו דיבור אלא "ספירה", וכתיבה חשובה "ספירה"[271].

הזכרת העומר

לכתחילה, כתבו ראשונים שיש להזכיר שהמנין שמונה הוא לעומר[272], ויש שלא נהגו בכך[273]. אופן הזכרת העומר בספירה, לסוברים כן, נחלקו בו: א) יש שכתבו לומר "היום כך וכך לעומר", בל'[274], שאם היה אומר "בעומר", בב', היה משמע שיום זה עצמו הוא יום הקרבת העומר, ואילו לשון "לעומר" מתפרשת שמונה ליום הקרבת העומר שהיה כבר[275], ויש שכתבו לומר: "היום כך וכך בעומר" בב'[276], שלדעתם המנין אינו מתייחס ליום הקרבת העומר שהיה כבר, אלא לאותו היום שבו הוא עומד, שהוא כך וכך מימי העומר[277]. אמר, אחר שמברך ברכת המצוות "אשר קדשנו במצוותיו וצונו על ספירת העומר"[278], "שהיום כך וכך ימים", נחלקו אחרונים בדינו: יש שכתבו שיצא ידי הזכרת העומר בספירה, ואין צריך לחזור ולהזכיר את העומר לאחריה[279], ויש שכתבו שאין זה חשוב הזכרת העומר, וצריך לחזור ולהזכירו לאחר הספירה[280]. בדיעבד, אם מנה בסתם ולא הזכיר כלל שהמנין הוא לעומר, יצא ידי חובתו[281].

הזכרת העומר בשבועות

בימים שמונים בהם הן את הימים והן את השבועות[282] - שאומרים בהם "היום כך וכך ימים שהם כך וכך שבועות"[283] - נחלקו ראשונים אימתי יש להזכיר את העומר: יש שכתבו שיש להזכירו לאחר ספירת הימים, ויאמר: היום כך וכך ימים לעומר - או "בעומר"[284] - שהם כך וכך שבועות[285]. בטעם הדבר, מהם שביארו לפי שלדעתם רק מצות ספירת הימים תלויה בהקרבת העומר, ואילו מצות ספירת השבועות אינה תלויה בכך[286], או שעיקר הספירה היא ספירת הימים, ולפיכך הסמיכו את הזכרת העומר אליה[287]. ויש שכתבו להזכיר את העומר לאחר ספירת השבועות, ויאמר: היום כך וכך ימים שהם כך וכך שבועות לעומר[288], שאף מנין השבועות הוא לעומר[289], ועוד, שאין להפסיק בין ספירת הימים והשבועות[290].

צירוף ספירת השבועות לספירת הימים

בימים שמונים בהם הן את הימים והן את השבועות[291], יש לצרף את מנין השבועות למנין הימים, ולומר: היום כך וכך ימים שהם כך וכך שבועות וכו'[292]. בטעם הדבר, יש מהראשונים שכתבו - לשיטתם, שספירת השבועות אינה נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן, משום זכר למקדש, ושלפיכך אין ברכת-המצוות* של הספירה מתייחסת אלא למצות ספירת הימים[293] - שהוא כדי לעשות הכר לכך שספירת השבועות בזמן הזה אינה ספירה גמורה, ואין הברכה מתייחסת אליה[294].

הפסק בין הימים לשבועות

כתבו אחרונים שאין להפסיק בין ספירת הימים לספירת השבועות[295], שמנין אחד הוא[296].

מספר סידורי

לכתחילה יש להזכיר את מנין היום, כגון "יום אחד" וכדומה, ולא את מספרו הסידורי בין יתר ימי העומר, כגון "היום יום ראשון" וכדומה[297], לפי שלשון זו יכולה להתפרש לענין ימות השבוע, וכדעת הצדוקים האומרים שיש להתחיל למנות מיום ראשון בשבוע[298], או לפי שאין זה חשוב ספירה[299]. בדיעבד, אם אמר את סידורו של היום במנין הימים ולא את מספרו, נחלקו בדינו: יש שכתבו שיצא ידי חובתו[300], ויש שנראה מדבריו שלא יצא[301].

שלא בתורת מנין

אמר את מספרו של היום שלא בתורת מנין - כגון שאמר "היום ל"ג בעומר" ונתכוין לענין הדינים והמנהגים הנוהגים בו[302] - יש מהאחרונים שצידדו שלא יצא ידי חובתו[303].

באותיות

מי שמנה באותיות, כגון שאמר היום יום דל"ת לעומר, נחלקו אחרונים בדינו: א) יש שכתבו שיצא ידי חובתו[304], שהרי המונה בכל לשון יצא[305]. ב) יש שכתבו שלא יצא[306], שאין זה חשוב מנין[307]. ג) ויש שחילקו, שאם בירך קודם הספירה יצא ידי חובתו, ואם לא בירך, כגון שענה לחבירו ששאלו כמה היום לעומר, לא יצא[308]. ויש שנסתפקו בדבר, וכתבו שיחזור וימנה בלא ברכה[309].

בראשי תיבות

המונה בראשי תיבות, כגון שאמר היום ל"ג לעומר - לסוברים שהסופר באותיות יצא[310] - נחלקו אחרונים בדינו: יש שכתבו שיצא ידי חובתו[311], ויש שכתבו שלא יצא[312], שאין דרך למנות כן, ואין זה חשוב מנין[313].

בדרך חשבון

מנה בדרך חיסור, כגון שאמר ביום השלושים ותשע היום ארבעים חסר אחד, יצא ידי חובתו[314], שכן מצינו במקרא ובחז"ל שמנו בלשון זו[315]. ויש שצידדו שאם אין ניכר מדבריו שאומר כן בתורת ספירה, כגון ששאלו חבירו כמה היום לעומר וענה לו כן, לא יצא[316]. מנה בדרך חשבון באופן אחר, כגון ע"י חיבור וכדומה, נחלקו בדינו: יש שכתבו שיצא ידי חובתו, שאין לנו אלא הלשונות שהוזכרו במקרא ובחז"ל[317], ויש שכתבו שלא יצא, שאין לחלק בין דרך חיסור לשאר אופני החשבון[318].

בכל לשון

ספירת העומר נאמרת בכל לשון[319].

בלשון שאינו מבין

מי שסופר ספירת העומר ואינו מבין מה אומר, נחלקו אחרונים בדינו: א) יש שכתבו שיצא ידי חובתו[320], כשאר דיני אמירה שבתורה, שיוצא בהם ידי חובה אף אם אינו מבין מה אומר, לסוברים כן[321]. ב) יש שכתבו שלא יצא ידי חובתו[322], אפילו אם ספר בלשון-הקודש*[323], שדוקא במקום שהצריכו אמירה יוצא האומר ידי חובתו אף אם אינו מבין מה אומר, אבל בספירת העומר, שענינה אינו רק אמירה אלא "ספירה", כל שאינו מבין מה שאומר אין זה חשוב "ספירה"[324]. ועוד, שמהות מצות ספירת העומר היא לדעת אימתי חג השבועות, וכל שאינו יודע מה הוא אומר לא קיים ענין זה[325]. ג) ויש שחילק, שבלשון הקודש יצא ידי חובתו אף אם אינו מבין, ואילו בשאר לשונות לא יצא אלא אם מבין[326].

אמירת "היום"

צריך לומר בנוסח הספירה שמספר זה הוא המנין של אותו היום[327]. אמר את המספר ולא אמר שזהו המספר של היום, נחלקו אחרונים בדינו: יש שכתבו שלא יצא ידי חובתו[328], שעיקר ענין הספירה הוא לומר שזהו מנינו של אותו היום[329], ויש שכתבו שאם נראה מדבריו שכוונתו לאותו היום, כגון ששאלו חבירו כמה היום לעומר והשיב לו, יצא ידי חובתו אף שלא אמר בפירוש "היום"[330]. אמר "עכשיו כך וכך ימים לעומר", יצא ידי חובתו[331].

ספק במנין הימים

מי שמסופק מהו מנינו של אותו היום, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים בדינו: יש שכתבו שמספק יש לו למנות את כל הימים שמסופק עליהם[332], ויש שכתבו שאין לספור את כל הימים[333], מהם שנראה מדבריהם שיספור את אחד מהימים שמסופק עליהם[334], וכתבו בטעם שאין לספור את שני הימים לפי שמעשה הספירה צריך להיות מבורר, וכל שסופר כמה ימים מספק אין מעשה הספירה מבורר[335], ומהם שכתבו שלא יספור כלל[336], שלדעתם כל שאינו יודע בליבו בבירור מהו המנין אין זה חשוב "ספירה"[337]. לדעתם, מי שיודע מהו מניינו של היום אותו הוא מונה, אלא שאינו יודע אם בזמן הספירה הוא עומד באותו היום - כגון הסופר בזמן בין-השמשות*, לסוברים שחשוב לענין ספירת העומר כספק לילה[338] - אין חשובה ספירתו ספירה[339], ויש שכתבו שספירתו חשובה ספירה, שהרי המנין אינו מתייחס בהכרח לשעה שעומד בה אלא ליום שאותו הוא סופר, דהיינו יום המחרת, ואם כן גוף המנין ידוע ומבורר אצלו, אלא שאינו יודע אם עומד באותו היום[340].

כונה

ספר ספירת העומר ולא כיון לצאת ידי חובתו, נחלקו בדינו: יש שכתבו שדינו כשאר מצוות, שנחלקו בהם אם צריכות כונה או לא[341], ולסוברים בכל מקום שמצוות-צריכות-כונה*, אף כאן לא יצא ידי חובתו, ויחזור ויספור בברכה[342]. ויש שכתבו שלדברי הכל יצא ידי חובתו, שלדעתם בכל המצוות אין צריך לכוין לצאת ידי המצוה, ודי בכונה לעשות את מעשה המצוה, ולפיכך די בכך שמתכוין לומר את מנין ימי הספירה[343].

הזכרת חג השבועות בספירת היום האחרון

בליל יום ארבעים ותשע לעומר, יש מהאחרונים שכתבו שיש לומר: היום מ"ט יום וכו' ולמחרתו הוא ערב שבועות[344], כדי להראות שכל יום המחרת הוא בכלל הספירה, ומתקיים דין "תמימות"[345], או לפי שענין ספירת העומר, לדעתם, הוא לקדש את חג השבועות[346], ולפיכך נהגו להזכיר את חג השבועות בסיום הספירה[347]. ויש שכתבו שאין צריך לומר כן[348].

אמירת "תמימות" בספירת היום האחרון

ביום האחרון של ספירת העומר, יש שכתבו לומר: היום מ"ט יום שהם שבעה שבתות תמימות וכו'[349]. מהם שכתבו שלא יאמר כן אלא מי שספר את כל הימים, אבל מי שלא ספר חלק מהימים - אף שמונה את הימים שלאחר מכן, לסוברים כן[350] - לא יאמר כן, שלדעתם מי שלא ספר את כל הימים לא קיים את דין "תמימות"[351].

לשון יחיד ולשון רבים

בימים שעד עשרה ימים, אומר היום כך וכך ימים, לשון רבים, ובימים שלאחר עשרה אומר: היום כך וכך יום, לשון יחיד[352].

לשון זכר

יש למנות את השבועות בלשון זכר, כגון: שבוע אחד וכו'[353], ש"שבוע" הוא לשון זכר[354].

המנין המועט קודם

לכתחילה יש למנות את המנין המועט קודם, כגון: היום אחד ועשרים יום, אבל במקום שנהוג למנות בו את המנין המרובה קודם, כגון: היום עשרים ואחד יום, ימנה כפי מנהג המקום[355]. ויש שכתבו שאין קפידא בדבר[356].

לא ספר חלק מהימים

לא ספר חלק מהימים, נחלקו בדינו: א) יש שכתבו שאינו ממשיך לספור את שאר הימים[357], שנאמר: תמימות[358], היינו שיש לספור את כל ימי הספירה בשלמות[359], או לפי שנאמר: תספרו חמשים יום[360], הרי שגדר המצוה הוא לספור את כל ימי הספירה[361], או לפי שלדעתם ספירת כל ימי העומר מצוה אחת היא, ומכיון שלא ספר חלק מהימים בטל ממנו כל חשבון הימים[362]. ויש שכתב שדוקא בזמן הזה, שאין הספירה נוהגת בו אלא משום זכר למקדש, לסוברים כן[363], אינו ממשיך לספור, לפי שעיקר המצוה בזמן המקדש היתה לספור את כל הימים, ולא נתקן לעשות "זכר" אלא לעיקר המצוה שהיו עושים בזמן המקדש, אבל בזמן המקדש עצמו היו יוצאים ידי חובה אף כשלא ספרו אלא חלק[364]. בגדר הדין, יש שביארו שכל חלק מחלקי מצות הספירה מעכב את קיום כל המצוה[365], ויש שביארו שצורת הספירה היא למנות את הימים כסדרם, בזה אחר זה[366]. ב) יש שכתבו שממשיך לספור כדרכו[367], שלדעתם הכתוב "תמימות" לא נאמר על כל ימי הספירה בכללותם, אלא על כל יום בפני עצמו, שיש לספרו מתחילתו[368], או שלא נאמר אלא לענין מצות ספירת השבועות[369], או שהכתוב "תמימות" אינו מעכב[370], וספירת כל יום, לדעתם, היא מצוה בפני עצמה, ולפיכך אין הימים מעכבים זה את זה[371]. מהם, יש שכתבו שדוקא בזמן הזה, שאין ספירת העומר נוהגת בו, לדעתם, אלא מדרבנן[372], ימשיך לספור, לפי שלא החמירו חכמים בדין "תמימות" שיעכב בספירה, אבל בזמן שבית המקדש קיים, שספירת העומר נוהגת בו מן התורה, אם לא ספר חלק מן הימים אינו ממשיך לספור[373]. ג) יש שכתבו שממשיך לספור, וכשסופר ימנה אף את הימים שהחסיר, ויאמר: אתמול היה כך וכך והיום כך וכך[374]. ונחלקו: מהם שכתבו שימנה את הימים שהחסיר אחר שמברך ברכת-המצוות*[375], ומהם שכתבו שימנה אותם קודם הברכה[376]. עוד נחלקו, שיש שכתבו שקודם ימנה את הימים שהחסיר, ואחר כך את היום שעומד בו[377], ויש שכתבו שימנה קודם את היום שעומד בו, ואחר כך את הימים שהחסיר[378]. ד) ויש שחילקו, שאם לא מנה את היום הראשון של הספירה אינו ממשיך לספור, שנאמר: תמימות, וכל שלא התחיל לספור את העומר מתחילתו אין הספירה שלמה, אבל אם לא מנה את שאר הימים יכול להמשיך ולספור[379]. להלכה, מי שלא ספר חלק מימי העומר ממשיך לספור בלי ברכה[380], ואם מסופק אם ספר, ממשיך לספור בברכה[381], משום ספק-ספקא*[382], או משום שיש לחשוש לדעת הסוברים שספירת העומר נוהגת בזמן הזה מן התורה[383], והמקיים מצוה מספק דאורייתא מברך עליה, לסוברים כן[384].

היה פטור בחלק מהימים ולא ספר בהם

מי שהיה פטור ממצות ספירת העומר בחלק מימי הספירה, ולא ספר בהם, ובתוך ימי הספירה התחייב בספירה - כגון גוי שהתגייר[385] - נחלקו אחרונים בדינו: א) יש שכתבו שדינו כמי ששכח לספור חלק מהימים, שאינו יכול להמשיך לספור את הימים שלאחריהם, לסוברים כן[386], שהרי לא ספר את כל ימי הספירה[387]. ב) יש שכתבו שלדברי הכל יכול להמשיך לספור את שאר הימים[388], שאף שלא ספר את כל ימי הספירה, מכל מקום ספר את כל הימים שהיה מחויב בהם[389]. ג) ויש שצידדו שלדברי הכל אינו ממשיך לספור, שהרי עיקר מצות ספירת העומר היא משום הקרבת העומר, לסוברים כן[390], וכיון שבזמן הקרבת העומר היה פטור מהמצוה אין חוזר ומתחייב בה[391].

ספירה שאינה של מצוה

מי שספר את כל ימי העומר, ובחלקם לא קיים מצות ספירה - כגון שהיה גוי והתגייר[392] - נחלקו אחרונים בדינו: א) יש שכתבו שדינו כמי שלא ספר את אותם הימים, ואינו ממשיך לספור, לסוברים כן[393], שכל שלא קיים מצות ספירה בחלק מהימים אינו יכול להמשיך לספור[394]. ב) ויש שכתבו שדינו כמי שספר את כל הימים, ולדברי הכל ממשיך לספור[395], וכן יש שכתבו שאם ספר ולא כיון למצות ספירה, לסוברים שמצוות-צריכות-כונה*[396], יכול לספור את הימים שלאחריו[397]. בטעם הדבר, יש שכתבו שטעם הדין שמי שלא ספר חלק מהימים אינו ממשיך לספור, לסוברים כן[398], הוא מפני שצריך לספור את הימים כסדרם, בזה אחר זה[399], והרי ספר את כל הימים כסדרם[400], או לפי שספירת העומר אינה נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן, משום זכר למקדש, לסוברים כן[401], ולפיכך אין צריך שיתקיימו בה כל דיני ופרטי המצוה, אלא רק הדינים הניכרים בגוף מעשה המצוה, וכיון שספר את כל הימים, ואין ניכר שבחלק מהם היה פטור, יש בכך משום זכר למקדש[402], או שאף שגם בספירה שמשום זכר למקדש צריך שיתקיימו כל פרטי ודיני המצוה, מכל מקום טעם הדין שמי שלא ספר חלק מהימים אינו ממשיך לספור, לסוברים כן, הוא משום שאין מתקיים בכך זכר למקדש, שבמקדש היו סופרים את כל הימים[403], ולפיכך אף אם לא קיים מצוה בספירתו מכל מקום לענין שאר הימים מתקיים בכך הזכר למקדש[404]. לדעתם, אף מי שטעה בספירתו, שלא יצא ידי חובת ספירה[405], יכול להמשיך ולספור את שאר הימים, שכיון שעשה מעשה ספירה בכל הימים מתקיים בכך זכר למקדש[406].

היה פטור בחלק מהימים וספר בהם

מי שספר את כל ימי העומר, וקיים מצוה בספירתו, אלא שבחלקם לא היה חייב לספור - כגון עבד שספר ספירת העומר, לסוברים שנשים ועבדים פטורים מספירת העומר[407], שמכל מקום מקיים מצוה כאינו מצווה ועושה[408], והשתחרר[409] - כתבו אחרונים שאף לסוברים שמי שהיה פטור מספירת העומר ולא ספר דינו כמי ששכח לספור את אותם הימים[410], מכל מקום כיון שספר את אותם הימים, וקיים מצוה בספירתו, ממשיך לספור[411]. ויש שנסתפק בדבר[412].

קטן שהגדיל

קטן שספר בקטנותו וגדל בתוך ימי הספירה, נחלקו אחרונים בדינו: א) יש שכתבו שלדברי הכל ממשיך לספור[413]. ונחלקו: יש שכתבו שחייב במצות ספירה מעיקר הדין[414], שלדעתם כיון שכשספר היה חייב במצוות מדין חינוך*[415], הרי שהספירה שספר בקטנותו ספירה של מצוה היא[416], מהם שכתבו כן רק בדעת הסוברים שספירת העומר אינה נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן[417], שהרי בספירה שבקטנותו לא היה אלא קיום מצות חינוך דרבנן[418], ואין היא חשובה כספירה לענין דיני התורה[419], ומהם שכתבו כן אף בדעת הסוברים שספירת העומר נוהגת בזמן הזה מן התורה[420], שלדעתם מצוה דרבנן חשובה כמצוה אף לענין דיני התורה[421]. ויש שכתבו שחיובו אינו אלא משום מצות חינוך[422], שמצות חינוך נאמרה, לדעתם, אף בגדול, לענין מצוות שעדיין לא נתחייב בהם[423]. ב) ויש שכתבו שדינו כמי שלא קיים מצוה בספירתו, שאינו ממשיך לספור, לסוברים כן[424], שמשום עיקר מצות ספירה אינו חייב, לפי שהספירה שספר בקטנותו אינה חשובה ספירה של מצוה, לפי שמצות חינוך אינה מוטלת, לדעתם, על הקטן עצמו אלא על אביו[425], ואף משום מצות חינוך אינו חייב, לפי שאין מצות חינוך על אדם גדול[426]. ג) ויש שכתב שקטן שעתיד לגדול בתוך ימי הספירה חייב בספירת העומר מן התורה אף בעודו קטן[427], שלדעתו קטן חייב מן התורה בכל מצוה שנוגעת למצוות שיתקיימו כשיגדל[428].

דין הספירה בימים שעברו

מי שלא ספר חלק מימי העומר, לדעת הסוברים שאינו ממשיך לספור את הימים שלאחריהם[429], האם איבד את מצות הספירה אף בימים שכבר ספר, נחלקו בדבר: יש שכתבו שלא איבד אלא את ספירת הימים שלאחריו, אבל לא את ספירת הימים שעברו[430], שלדעתם הטעם שמי שלא ספר חלק מהימים אינו ממשיך לספור הוא לפי שיש לספור את הימים כסדרם, בזה אחר זה, ואי אפשר לספור יום מבלי שספר את היום שלפניו[431], אבל ספירת הימים שיבואו אינה מעכבת בספירת הימים שלפניהם[432]. לדעתם, אף מי שיודע בתחילת ספירת העומר שלא יוכל לספור חלק מהימים חייב להתחיל לספור את הימים שיכול[433]. ויש שכתבו שמי שלא מנה חלק מהימים איבד אף את ספירת הימים שעברו[434], שלדעתם גדר הדין שמי שלא ספר חלק מהימים אינו ממשיך למנות את הימים שלאחריו, לסוברים כן, הוא מפני שכל חלק מחלקי מצות הספירה מעכב את קיום כל המצוה[435]. לדעתם, כתבו אחרונים שמי שיודע בתחילת ימי העומר שלא יוכל לספור את כולם, אינו מתחיל לספור אף בימים שיכול לספור בהם, שהרי בטלה ממנו כל מצות הספירה[436].

זמנה

בלילה

יש לספור ספירת העומר בלילה[437], שנאמר: שבע שבתות תמימת תהיינה[438], ואין הן חשובות תמימות אלא אם התחיל למנותן מבערב[439], לפי שהלילה הוא תחילת היום[440]. ואף לסוברים שהכתוב "תמימת" לא נאמר על כל יום ויום מימי ספירת העומר בפני עצמו, אלא על זמן ספירת העומר בכללותו[441], מכל מקום מכתוב זה למדו שביום הראשון של ספירת העומר יש לספור בלילה, וממילא מסתבר שכך הדין אף בשאר הימים, שאין לחלק ביניהם[442]. ועוד, שתלתה התורה את זמן קצירת העומר בזמן ספירת העומר, שנאמר: מהחל חרמש בקמה תחל לספור[443], והעומר נקצר בלילה[444]. ויש מהאחרונים שכתב בדעת ראשונים שיוצאים ידי חובת ספירת העומר אף ביום הקודם סמוך לחשיכה של יום הבא[445], שלדעתם המנין אינו מתייחס דוקא לשעה שעומד בה המונה, ויכול למנות אף יום שעדין לא הגיע, אם הוא סמוך לו[446].

לילה בספירת השבועות

מצות ספירת שבועות העומר, לסוברים שמצוה בפני עצמה היא[447], נחלקו בה: יש שכתבו שזמנה כל היום, שדוקא לענין מצות ספירת ימי העומר אמרו שזמנה בלילה, כדי שאף הלילה יהיה בכלל הספירה[448], אבל השבועות, שנמנות בסוף השבוע[449], מה לי אם נמנות בתחילת היום או בסופו[450]. ויש שנראה מדבריהם שאף מצות ספירת השבועות זמנה בלילה[451], שלדעתם מצות ספירת השבועות מתקיימת על ידי מנין היום שנשלם בו השבוע, ולכן יש למנות בתחילתו של אותו היום[452].

תחילת הלילה

לכתחילה, מצוה לספור מיד בתחילת הלילה[453], שכל שסופר לאחר תחילת הלילה הרי חלק מהזמן אינו נכלל בספירתו, ואין זה חשוב "תמימות"[454], ויש שלמדו כן מן הכתוב: מהחל חרמש בקמה תחל לספור[455], ממנו משמע שיש למנות מיד לאחר קצירת-העומר*, שנקצר מיד בתחילת הלילה[456]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שדוקא בלילה הראשון של ספירת העומר יש לספור בתחילת הלילה[457], שהכתוב "תמימות" לא נאמר, לדעתם, על ספירת כל יום ויום, אלא על הספירה בכללותה[458]. וכן בזמן פלג-המנחה*, לסוברים שהסופר בו יצא ידי חובתו[459], כתבו ראשונים שמצוה לכתחילה להקדים ולספור בו[460], שמתקיים בכך יותר דין "תמימות"[461], וכן סמוך לחשיכה, לסוברים שאפשר לספור בו את היום הבא[462], כתבו ראשונים שעדיף לספור בו[463], משום שמתקיים בכך יותר דין "תמימות"[464]. בזמן בין-השמשות* - בזמן הזה, שיוצאים בו ידי חובת ספירת העומר, לסוברים כן[465] - יש שכתבו שמצוה לכתחילה להקדים ולספור בו, שלצד שהוא לילה מתקיים בכך יותר דין "תמימות"[466], ויש שכתבו שאין מצוה לספור דוקא בו[467], שהרי בזמן המקדש, שספירת העומר נוהגת בו מן התורה, לא היו סופרים, לדעתם, בבין השמשות[468], ואין לנו להחמיר בספירה בזמן הזה, שאינה אלא מדרבנן, לדעתם[469], יותר מספירה בזמן המקדש[470].

לא ספר בתחילת הלילה

לא ספר בתחילת הלילה, יספור כל הלילה[471], וחשובה ספירתו ספירה בזמנה[472], שכל הלילה הוא בכלל "תמימות"[473], ועוד, שתלתה התורה את זמן ספירת העומר בזמן קצירת-העומר*, שנאמר: מהחל חרמש בקמה תחל לספר[474], וזמן קצירת העומר הוא כל הלילה[475]. ואף שבכמה מצוות שזמנן כל הלילה תקנו חכמים לקיימם קודם חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה[476], מכל מקום בספירת העומר לא תקנו כן, לפי שאף הסופר ביום יצא ידי חובתו, לסוברים כן[477], או לפי שבמצוה הבאה מזמן לזמן לא תקנו כן, שמפני חביבותה לא חששו שיבוא לשכחה[478].

לא ספר בלילה

לא ספר ספירת העומר בלילה, נחלקו בדינו: א) יש שכתבו שיספור ביום, ויצא בכך ידי הספירה של אותו היום[479], וכן יש שכתבו בדעת התנאים הסוברים שקצירת-העומר* כשרה בדיעבד ביום, אף שעיקר מצותה בלילה[480], שהרי זמן ספירת העומר וזמן קצירת-העומר* תלויים זה בזה[481], שנאמר: מהחל חרמש בקמה תחל לספור[482]. מהם שנראה מדבריהם שאף בזמן שבית המקדש קיים, שספירת העומר נוהגת בו מן התורה, יוצאים ידי חובה בספירה ביום[483], שאף קצירת העומר כשרה ביום[484], ודין "תמימות" אינו מעכב[485], ומהם שכתבו שדוקא בזמן הזה, שאין ספירת העומר נוהגת בו, לדעתם, אלא מדרבנן[486], יוצאים ידי חובת ספירה בדיעבד אף ביום, שלא החמירו חכמים בדין "תמימות" כל כך, אבל בזמן המקדש, שספירת העומר נוהגת בו מן התורה, אין יוצאים אלא בספירה בלילה, שדין "תמימות" מעכב, לדעתם, במצות הספירה[487]. ב) יש שכתבו שמי שלא ספר בלילה הפסיד את ספירת אותו היום, ואף אם יספור ביום לא יצא ידי חובתו[488], וכן כתבו בדעת התנאים הסוברים שקצירת העומר ביום פסולה[489], שזמן קצירת העומר וזמן ספירת העומר תלויים זה בזה[490]. בטעם הדבר, יש שביארו לפי שתלה הכתוב את זמן ספירת העומר בזמן קצירת העומר, שנאמר: מהחל חרמש בקמה תחל לספור[491], וכשם שמצות קצירת העומר אינה מתקיימת אלא בלילה אף בדיעבד, לסוברים כן[492], כך ספירת העומר אינה מתקיימת אלא בלילה[493], יש שכתבו שהוא משום דין "תמימות"[494], שמעכב במצות הספירה[495], ויש שכתבו שהיינו לפי שכפל הכתוב את הדין לספור בלילה, שנאמר "מהחל חרמש בקמה תחל לספור"[496], ונאמר "תמימות", ושנה עליו הכתוב לעכב[497]. ג) יש שחילקו, שאם לא ספר בלילה במזיד אינו חוזר וסופר, שהדין לספור בלילה מעכב במצות הספירה אף בדיעבד, אבל אם לא ספר באונס, כגון ששכח, חוזר וסופר, מדין תשלומין[498]. ד) ויש שכתבו שבכל ימי העומר אם לא ספר בהם בלילה יספור ביום, מלבד הלילה הראשון, שאם לא ספר בו בלילה הפסיד את כל ספירתו, ואינו חוזר וסופר ביום שלאחריו, ואף בשאר הימים אינו סופר[499], שדין "תמימות" לא נאמר, לדעתם, על כל יום מימי העומר בפני עצמו, אלא על שבעת השבועות של ספירת העומר בכללותם, שיש לספרם מתחילתם, ולפיכך אם לא התחיל לספרם מהלילה הראשון איבד את ספירתו[500].

ברכה בספירת יום

מי שלא ספר ספירת העומר בלילה, לסוברים שסופר ביום[501], נחלקו בדינו: יש שכתבו שיספור בברכה[502], שלדעתם הדין לספור בלילה אינו אלא לכתחילה, וכשסופר ביום מתקיימת בכך עיקר מצות ספירה[503]. ויש שכתבו שאינו מברך[504], שלדעתם כל שלא ספר בלילה ביטל את עיקר מצות הספירה, ואינו סופר ביום אלא בתורת תשלומין[505], ואין מברכים על מצוה שאינה אלא תשלומין[506].

ספירת יום לענין המשך הספירה

מי שלא ספר בלילה, לסוברים שאיבד את ספירת אותו היום, ולא יצא ידי חובתו אף אם יספור ביום[507], נחלקו בו: יש שכתבו שימשיך לספור את שאר הימים[508], שאף לסוברים שמי שלא ספר חלק מהימים אינו ממשיך לספור[509], מכל מקום דינו כמי שספר ולא קיים מצוה בספירתו, שכיון שספר בפועל יכול להמשיך ולספור, לסוברים כן[510]. ויש שכתבו שאינו ממשיך למנות את שאר הימים[511], שלדעתם ספירת יום אינה חשובה כספירה כלל, וחשוב כמי שלא ספר כלל את אותו היום, שאינו ממשיך לספור, לסוברים כן[512].

הלכה במי שלא ספר בלילה

להלכה, מי שלא ספר ספירת העומר בלילה יספור ביום בלי ברכה[513], מחמת הספק[514]. ולענין לספור בימים שלאחר מכן, יש שכתבו שיספור בברכה[515], משום ספק-ספיקא*, שמא הלכה כדעת הסוברים שיצא ידי ספירה בספירת יום[516], ושמא הלכה כדעת הסוברים שאף מי שלא ספר יום אחד כלל יכול להמשיך לספור את שאר הימים[517]. ויש שכתבו שיספור בלא ברכה[518], שלדעתם אין כאן ספק ספיקא, שהרי שתי הספקות תלויים זה בזה, שטעם הסוברים שהסופר ביום יצא ידי חובתו הוא, לדעתם, משום שדין "תמימות" אינו מעכב במצות הספירה[519], ואף הסוברים שמי שלא ספר יום אחד סופר את הימים שלאחריו, טעמם משום שדין "תמימות" אינו מעכב[520], ואין כאן אלא ספק אחד[521].

היה פטור מספירת העומר בלילה

מי שהיה פטור מספירת העומר בלילה - כגון שהיה אונן*, לסוברים שפטור מספירת העומר[522] - נחלקו בו: א) יש שכתבו שדינו כמי ששכח לספור בלילה, שנחלקו בו אם סופר ביום[523], שלדעתם הטעם שמי ששכח לספור בלילה סופר ביום, לסוברים כן, הוא לפי שזמן המצוה הוא גם ביום, ולפיכך אף מי שלא היה חייב בספירה בלילה חייב ביום[524]. ב) יש שכתבו שלדברי הכל אינו סופר ביום[525], שלדעתם עיקר זמן המצוה אינו אלא בלילה, והטעם שמי ששכח לספור בלילה סופר ביום, לסוברים כן, אינו אלא מדין תשלומין[526], ומי שהיה פטור בזמן החיוב אינו חייב בתשלומין[527]. ג) ויש שכתבו שלדברי הכל סופר ביום[528], שלדעתם הטעם שיש לספור בלילה הוא מפני שאז מתחיל זמן חיובו, ומי שחיובו מתחיל ביום אינו צריך לספור בלילה[529].

מנהג לספור גם ביום

יש שנהגו לחזור ולספור ספירת העומר גם ביום[530], שאם ישכח לספור בלילה יצא בספירה זו, ויוכל להמשיך ולספור בשאר הימים, לסוברים כן[531].

בין השמשות

הסופר ספירת העומר בבין-השמשות*[532], בזמן שספירת העומר נוהגת בו מן התורה - היינו בזמן שבית המקדש קיים, וכן בזמן הזה, לסוברים כן[533] - נחלקו בו: יש שכתבו שמספק לא יצא ידי חובתו, וחשוב כמי שלא ספר את אותו יום[534], ויש שכתבו שיצא ידי חובתו[535]. ובזמן הזה, לסוברים שאין ספירת העומר נוהגת בו אלא מדרבנן[536], לדברי הכל יצא ידי חובתו[537], שספק-דרבנן* לקולא[538]. ונחלקו בגדר הדבר: יש שכתבו שהיינו מחמת הספק[539], ויש שכתבו שיצא ידי חובתו בתורת ודאי[540], שמחמת הספק עשו חכמים את זמן בין השמשות כודאי לילה, לפי שלכתחילה יש להקדים לספור ככל האפשר[541].

ספירה בבין השמשות, בזמן הזה, שיוצאים בה ידי חובה[542], נחלקו ראשונים אם מותר לעשות כן לכתחילה: א) יש שכתבו שמותר לספור בבין השמשות[543], שלדעתם מותר לאדם להכניס את עצמו לכתחילה לספק דרבנן אף שלא בשעת הצורך[544], או שאף שאסור לאדם להכניס את עצמו לספק דרבנן לכתחילה שלא בשעת הצורך, לסוברים כן[545], מכל מקום כיון שמן הראוי, לדעתם, להקדים ולספור ככל האפשר, שנאמר: תמימות[546], הרי זה שעת הצורך[547], או שאין זה חשוב כספק, שעשו חכמים את זמן בין השמשות כודאי לילה לענין זה[548]. ב) ויש שכתבו שבכל ימי הספירה אין לספור בבין השמשות[549], שלדעתם אין להכניס את עצמו לכתחילה לספק דרבנן שלא בשעת הצורך[550], ומחמת דין "תמימות" אין להקדים לספור יותר ממה שהקדימו בזמן המקדש[551].

ברכה בבין השמשות

המונה בזמן בין השמשות, נראה מדברי ראשונים שיכול לברך על הספירה[552], שלדעתם כל המקיים מצוה מספק דרבנן יכול לברך עליה, שחכמים הקילו בספיקם בתורת ודאי, והחשיבו את זמן בין השמשות כודאי לילה לענין זה[553].

על זמן פלג-המנחה*, אם חשוב כיום שלמחרתו לענין ספירת העומר, ע"ע.

תוספת שבת

זמן תוספת-שבת* שקודם שבת*[554], נחלקו בו: יש שכתבו שדינו כיום השבת לענין ספירת העומר[555], ואין לספור בו ספירת העומר של ערב שבת[556], אלא ספירה של שבת[557], שלדעתם זמן תוספת שבת חשוב כיום השבת לכל דבריו[558], ויש שכתבו שדינו כערב שבת[559], ואין לספור בו ספירת העומר של שבת[560], אלא של ערב שבת[561], שלדעתם זמן תוספת שבת אינו חשוב כלילה שלאחריו לכל דבר, אלא רק לענין קדושת שבת[562], ויש שהכריעו שיש לדונו לחומרא הן כערב שבת והן כשבת, ולפיכך מי שלא ספר את הספירה של ערב שבת עד זמן תוספת שבת יספור בלא ברכה, ומי שספר בו ספירה של שבת יחזור ויספור לאחר מכן בלא ברכה[563].

ביחס לקידוש

בליל שבת - במקום שנוהגים לקדש על היין בבית הכנסת[564] - סופרים ספירת העומר לאחר קידוש*[565], כדי להקדים את הקידוש, שהוא בכניסת השבת, ככל הניתן, מפני חביבות השבת[566], או מפני שקידוש תדיר יותר מספירת העומר, ותדיר* ושאינו תדיר תדיר קודם[567], ועוד, שמצות קידוש חלה עליו בזמן תוספת-שבת*[568], ואילו מצות ספירה אינה חלה עד שעת שקיעת-החמה*[569], ויש להקדים את המצוה שחלה עליו קודם[570]. ואם סופר בביתו יספור קודם קידוש[571], לפי שכבר קיבל שבת בקידוש שבבית הכנסת[572], ועוד, לפי שהקידוש שבביתו צריך להיות במקום סעודה[573], ואסור לאכול לפני קיום מצוות[574].

ביחס להבדלה

במוצאי שבת, סופרים ספירת העומר קודם הבדלה*[575] - אף שמצות ספירת העומר בזמן הזה אינה אלא מדרבנן, לסוברים כן[576], ומצות הבדלה מן התורה היא, לסוברים כן[577] - כדי לאחר את הוצאת השבת ככל האפשר, שלא תראה השבת עלינו כמשאוי[578], או לפי שעיקר זמן הספירה לכתחילה הוא מיד בתחילת הלילה[579], ואילו עיקר מצות הבדלה היא לאחר שהוסיף תוספת-שבת*[580], ולפיכך יש להקדים את הספירה, שחביבה-מצוה-בשעתה*[581]. ואף שכל שלא הבדיל אסור במלאכה[582], מכל מקום יכול לספור בו את היום הבא, שתוספת שבת אינה חשובה כיום השבת ממש, לסוברים כן[583], או שהזמן שבמוצאי שבת קודם הבדלה אינו חשוב כתוספת שבת, לסוברים כן, ואיסורו במלאכה מטעם אחר הוא[584].

במוצאי יום טוב ראשון

ליל שמיני של פסח, שהוא יום-טוב-שני-של-גליות*[585], שחל בחול, נחלקו אימתי יש לספור בו: יש שכתבו לספור אחר הקידוש[586], לפי שיש לנו להקדים את קידוש היום, כבכל שבת[587]. ויש שכתבו שיש לספור קודם קידוש של יום טוב שני[588], שעדיף לנו להמשיך את קדושת יום טוב ראשון, שהוא מן התורה, ולא להקדים את כניסת יום טוב שני, שהוא מדרבנן[589].

יום טוב שחל במוצאי שבת

ליל שמיני של פסח, שהוא יום-טוב-שני-של-גליות*[590], שחל במוצאי שבת, שמקדשים ומבדילים בו ביחד[591], כתבו ראשונים שיש לספור קודם הקידוש וההבדלה[592], שהענין לאחר את ההבדלה כדי שלא תראה עלינו השבת כמשאוי[593], עדיף על הענין של הקדמת הקידוש[594], ועוד, שכיון שיום טוב שני של גליות אינו נוהג בזמן הזה אלא מדרבנן[595], אין להעדיף את הקדמת כניסתו על פני איחור יציאת השבת[596], או מפני שקדושת שבת עדיפה על קדושת יום טוב[597]. ויש מהאחרונים שצידדו שיש לספור אחר הקידוש וההבדלה, כיון שמצות הבדלה היא מן התורה, לסוברים כן[598], ואילו ספירת העומר בזמן הזה אינה אלא מדרבנן, לסוברים כן[599], ומצוות שמן התורה קודמות, לדעתם, למצוות דרבנן[600], אלא שבמוצאי שבת שחל בחול, שיש לאחר את ההבדלה כדי שלא תראה עלינו השבת כמשא, מאחרים אותה אף שמן התורה היא, אבל במוצאי שבת שחל ביום טוב, שיש טעם נוסף להקדים את ההבדלה, מפני שהיא באה כאחד עם הקידוש, ויש להקדים את כניסת היום טוב, יש להעדיף להקדים את מצות ההבדלה, שמן התורה היא[601].

ביחס לתפילת ערבית

סופרים ספירת העומר לאחר תפילת ערבית[602]. בטעם הדבר, נחלקו אחרונים: יש שכתבו שמצות תפילה* קודמת למצות ספירת העומר, כיון שתדיר ושאינו תדיר תדיר* קודם[603], ויש שכתבו שמעיקר הדין ספירת העומר קודמת לתפילה, שמצות ספירת העומר נוהגת מן התורה אף בזמן הזה, לסוברים כן[604], ואילו התפילה אינה אלא מדרבנן[605], ומצוות שמן התורה קודמות למצוות דרבנן[606], ואף לסוברים שמצות ספירת העומר אינה נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן[607], מכל מקום מצות ספירת העומר קודמת, כיון שבזמן המקדש נהגה מן התורה, ויש לה עיקר מן התורה, ואילו מצות תפילה כל עיקרה אינו אלא מדרבנן, לסוברים כן[608], אלא שהנהיגו לספור לאחר התפילה לפי שהיו רגילים להתפלל תפילת ערבית קודם צאת הכוכבים, ואין לספור ספירת העומר בזמן זה[609].

ביחס לאמירת עלינו לשבח

זמן ספירת העומר בתפילה, נחלקו בו: יש שכתבו שיש לספור אחר קדיש תתקבל, קודם אמירת עלינו לשבח[610], שאז נסתיימה התפילה, וחל עליו חיוב הספירה[611], ושוב יש לו להקדימו ככל האפשר, משום "תמימות"[612], ויש שכתבו לספור אחר אמירת עלינו לשבח[613], שאמירת עלינו לשבח נתקנה לצורך התפילה[614], ומדיני התפילה היא, ואין להפסיק בינה לבין התפילה לצורך מצוה אחרת[615].

מקומו בתפילה במוצאי שבת

במוצאי שבת - אף שאומרים בו חצי קדיש ועוד תפילות לאחר שמונה עשרה[616] - אין סופרים ספירת העומר אלא בזמן שסופרים בו בכל יום, היינו לאחר קדיש תתקבל[617], או לאחר עלינו לשבח, לסוברים כן[618], לפי שזמן הספירה הוא לאחר גמר התפילה[619], וחצי קדיש אינו חשוב כסיום התפילה[620], לפי שאין אומרים בו "תתקבל צלותהון"[621]. ולענין פסוקי "ויתן לך"[622], נחלקו: יש שכתבו שיש לספור ספירת העומר קודם אמירתם[623], שמיד לאחר קדיש תתקבל, שנגמרת בו התפילה, חלה עליו חובת הספירה[624], ויש שכתבו לספור לאחר אמירתם[625].

ביחס לקצירת העומר

זמן ספירת העומר בליל ט"ז ניסן, בזמן שבית המקדש היה קיים, נחלקו בו ראשונים, ואחרונים בדעתם: יש שכתבו שספרו לאחר קצירת-העומר*[626], שנאמר: מהחל חרמש בקמה תחל לספר[627], מהם שכתבו שאף בדיעבד אם ספר קודם קצירת העומר לא יצא ידי חובתו[628], ומהם שכתבו שבדיעבד יצא ידי חובה אף אם ספר קודם קצירת העומר[629]. ויש שנראה מדבריהם שאף לכתחילה אפשר לספור את העומר קודם קצירתו[630], וכתבו שהכתוב: מהחל חרמש בקמה תחל לספר[631], לא בא אלא ללמד שזמן תחילת ספירת העומר הוא ביום ט"ז ניסן, שבו קוצרים את העומר[632]. בזמן הזה, לדברי הכל אין צריך להמתין עד זמן שהיו קוצרים בו את העומר בזמן המקדש, אלא סופרים מיד בתחילת הלילה[633].

החייבים

החייבים

כל אדם מישראל חייב לספור ספירת העומר[634], ואין אומרים שהמצוה מוטלת על בית-דין* בלבד - שהרי ענין ספירת העומר הוא לקבוע את זמן חג השבועות*[635], וקביעת הזמנים והמועדים מסורה לבית דין[636], וכפי שאמרו במצות ספירת השנים עד השנה השביעית*, שמוטלת על בית דין[637] - שנאמר: וספרתם לכם[638], דהיינו מכך שנקט הכתוב לשון רבים[639], או שהלשון "לכם" משמע שכל אחד חייב בספירה[640].

נשים

נשים, נחלקו בדינם: א) יש מהראשונים שכתבו שפטורות ממצות ספירת העומר[641], לפי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא[642], שזמנה קבוע מיום ט"ז ניסן למשך ארבעים ותשע יום[643], ועוד, שאין יוצאים ידי חובת ספירת העומר אלא בלילה, לסוברים כן[644], ונשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא[645]. לדעתם, יש מהאחרונים שכתבו שמכל מקום קיבלוה על עצמן כחובה[646], יש שכתבו שלא קבלוה, שהרי נשים שלנו אינן נוהגות בכך[647], ויש שהכריע שהדבר תלוי במנהג המקום, שבמקצת מקומות קבלוה עליהם ובשאר מקומות לא קבלוה[648], ויש שכתבו שאף אם קבלוה מכל מקום אינן חייבות, שאין אדם יכול לקבל על עצמו מצוה שפטור ממנה[649]. ב) ויש שכתבו שנשים חייבות במצות ספירת העומר מעיקר הדין[650], שאין היא חשובה מצות עשה שהזמן גרמא, אף שזמנה קבוע מיום ט"ז בניסן[651], לפי שאין היא תלויה בזמן של ט"ז בניסן מצד עצמו, אלא מחמת מצות הבאת העומר שנוהגת ביום זה - לסוברים שמצות ספירת העומר תלויה בהבאת העומר[652] - וכל מצוה שאינה תלויה בזמן מחמת עצמו, אלא מחמת דבר אחר, אינה חשובה מצות עשה שהזמן גרמא, ונשים חייבות בה[653], או לפי שמצות ספירת העומר היא מדיני יום טוב של פסח[654], והרי למדנו מן הכתובים שנשים חייבות בכל מצוות חג הפסח אף שהן תלויות בזמן[655], או לפי שמצות ספירת העומר היא מדיני הקרבת שתי-הלחם* בחג השבועות[656], וכיון שנשים חייבות בהקרבת שתי-הלחם*, לסוברים כן[657], ממילא חייבות הן אף בספירת העומר[658], ואף מחמת שאין ספירת העומר נוהגת אלא בלילה, לסוברים כן[659], אין היא חשובה מצוה שהזמן גרמא, לפי שהטעם שאין היא נוהגת אלא בלילה אינו מחמת עצם הזמן, אלא מחמת שיש למנות את היום מתחילתו, ולילה הוא תחילת היום[660].

אונן

מי שהוא אונן* במשך יום שלם, נחלקו בדינו: יש שכתבו שלא יספור ספירת העומר באותו היום, שאונן פטור מכל המצוות[661], ויש שצידדו שיספור[662], שהרי אם לא יספור את אותו היום לא יוכל לספור אף את הימים שלאחריו, כדין מי שלא ספר חלק מהימים, לסוברים כן[663], ואונן אינו פטור, לדעתם, ממצוות שזמן קיומן ממשיך אף לאחר שתיפסק אנינותו[664].

בזמן הזה

בזמן הזה

חיוב ספירת העומר בזמן הזה, שאין קצירת-העומר* והקרבתו והקרבת שתי-הלחם* נוהגות בו[665], נחלקו בו ראשונים בדעת אמוראים: א) יש שכתבו שאין מצות ספירת העומר נוהגת בו מן התורה[666], שהרי תלתה התורה את מצות ספירת העומר בקצירת העומר[667], שנאמר: מהחל חרמש בקמה[668], וכן בהבאתו[669], שנאמר: מיום הביאכם את עמר התנופה[670], או לפי שעיקר מצות ספירת העומר היא כדי להקריב שתי הלחם ביום החמישים לספירה, שנאמר: תספרו חמשים יום והקרבתם[671], ואין חוששים מן התורה שיבנה בית המקדש קודם שבועות[672]. או לפי שתלתה התורה את מצות הספירה באיסור חדש*, שצותה התורה לספור מיום שניתר בו איסור חדש[673], ולפיכך בזמן הזה, שאין נוהג בו, לדעתם, איסור חדש מן התורה[674], אין מצות ספירה נוהגת מן התורה[675]. לדעתם, אין חייבים לספור בזמן הזה אלא מדרבנן[676], זכר למקדש[677], או שתקנו חכמים למנות מחג הפסח עד חג השבועות, אף בלא עומר, כדרך שמנו אבותינו במדבר מיום יציאת מצרים עד מתן תורה[678]. ב) יש שכתבו שמצות ספירת העומר נוהגת מן התורה אף בזמן הזה[679], שלדעתם מצות ספירת העומר אינה תלויה בקצירת העומר והבאתו[680], והכתוב: מהחל חרמש בקמה תחל לספר וכו'[681], מתפרש לענין זמן תחילת הספירה, שהוא בליל ששה עשר בניסן, כזמן קצירת העומר[682], או לענין שבזמן שקצירת העומר נוהגת יש לספור את העומר לכתחילה קודם הקצירה[683], והכתוב: מיום הביאכם את עומר התנופה[684], מתפרש לענין זמנה של מצות הבאת העומר, שהוא ביום ששה עשר בניסן, שבו מתחילים לספור את העומר[685], או לפי שלדעתם מצות ספירת העומר אינה תלויה בהבאת העומר בפועל, אלא בחובת הבאת העומר, ואף בזמן הזה, לדעתם, לא בטלה מצות הבאת העומר, כיון שקדושת המקום של בית המקדש לא בטלה עם חורבנו, לסוברים כן[686], ומקריבים קרבנות אף שאין בית[687], וכן אין מצות ספירת העומר תלויה, לדעתם, במצות הקרבת שתי הלחם[688], או שאף שעיקר עניינה של ספירת העומר הוא כדי להקריב שתי הלחם מכל מקום מצות ספירת העומר נוהגת אף בזמן הזה שמא יבנה בית המקדש ונתחייב בשתי הלחם[689], וכן לדעתם אין מצות ספירת העומר תלויה באיסור חדש*[690], או שסוברים שאיסור חדש נוהג אף בזמן הזה[691]. ג) ויש מחלקים, שמצות ספירת ימי העומר נוהגת בזמן הזה מן התורה, ומצות ספירת השבועות אינה נוהגת בו מן התורה[692], שאת מצות ספירת השבועות תלתה התורה בקצירת העומר, שנאמר: מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות[693], וכן בהבאתו, שנאמר: מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה[694], ואילו את מצות ספירת הימים לא תלתה התורה בקצירת או בהבאת העומר[695], בטעם הדבר, יש שכתבו שענין מצות ספירת הימים הוא לקדש את חג השבועות* עצמו[696], וכיון שחג השבועות נוהג בזמן הזה, אף מצות ספירת הימים נוהגת בו, ואילו ענין מצות ספירת השבועות הוא לקדש את שבעת הימים שלאחר חג השבועות, שיש בהם תשלומין לקרבן חגיגה של שבועות[697], ולפיכך אין מצות ספירת השבועות נוהגת אלא בזמן המקדש, שקרבן חגיגה* נוהג בו[698]. מהם שכתבו שמדרבנן מצוה לספור בזמן הזה אף את השבועות[699], זכר למקדש[700], ומהם שכתבו שאף מדרבנן אין מצוה לספור את השבועות בזמן הזה[701], שמצות ספירת הימים והשבועות, לדעתם, מצוה אחת היא[702], וכיון שאנו מונים את הימים לא תשתכח המצוה[703].

ימים ושבועות בזמן הזה

מצות הספירה בזמן הזה, לסוברים שהיא מדרבנן[704], נחלקו בה: יש סוברים שלא חייבו חכמים לספור אלא את ימי העומר, ולא את השבועות[705], לפי שטעם התקנה, לדעתם, הוא משום זכר למקדש[706], ואף בספירת הימים לחוד יש משום זכר[707], ועשו זכר דוקא לספירת הימים, לפי שהיא עיקר הספירה, לסוברים כן[708], או לפי שבזמן המקדש ספירת השבועות היתה עיקר הספירה, לסוברים כן[709], תקנו לספור בזמן הזה רק את הימים, כדי להכיר שאין מקיימים בה את עיקר המצוה, ואינה אלא זכר למקדש[710]. ויש שכתב בטעם הדבר, לפי שאין עושים זכר אלא לדברים שהם מענין בית המקדש, ולפיכך אין עושים זכר אלא לספירת הימים, שתלאה הכתוב בהבאת העומר, שנאמר בה: מיום הביאכם את עמר התנופה[711], והבאת העומר נעשית במקדש, ואילו למצות ספירת השבועות, הנלמדת, לדעתם, מן הכתוב: שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה[712], ולא תלאה הכתוב בהבאת העומר, אלא בקצירתו, שאינה נעשית במקדש, אין עושים זכר[713]. ויש סוברים שמדרבנן מצוה לספור בזמן הזה אף את השבועות[714], שכל-דתקון-רבנן-כעין-דאוריתא-תקון*[715].

על מנהגי האבלות שנוהגים בחלק מימי ספירת העומר, ע"ע בין פסח לעצרת.

על המנהג שלא לעשות מלאכה בימי הספירה לאחר שקיעת החמה, שיש סוברים שטעמו משום מצות ספירת העומר שנוהגת בימים אלו, ע"ע בין פסח לעצרת[716].



הערות שוליים

  1. ע"ע עומר.
  2. רמב"ם סהמ"צ עשה קסא ותו"מ פ"ז הכ"ב; טוש"ע או"ח תפט א.
  3. ע"ע שתי הלחם. עי' ברייתא מנחות סה ב; רמב"ם שם ושם; טוש"ע שם.
  4. ויקרא כג טו-טז. רמב"ם שם. בטעם שסופרים מ"ט יום, ולא חמשים כלשון הכתוב, עי' ציון 87 ואילך. על הטעם שמונים מיום ט"ז ניסן, עי' ציון 33 ואילך.
  5. דברים טז ט.
  6. בה"ג בהקדמה; אזהרות "אתה הנחלת"; עי' רס"ג עשה נא ובאזהרות לעשרת הדברות דיבור שלישי, ורי"פ פרלא עשה נא בדעתו; אזהרות לרשב"ג מ' ר; אזהרות לר"א הזקן (מהדו' מתק אזהרות עמ' יח); אזהרות לר"י אלברגלוני; יראה"ש סי' רסא; רמב"ם סהמ"צ עשה קסא; סמ"ג עשין סי' ר; סמ"ק מ' קמה; ס' החינוך מ' שו. בטעם שלא מנו את ספירת הימים והשבועות כשני מצוות, עי' ציונים 94; 97 ואילך, שאין הן מצוות חלוקות, ועי' ציון 96, שי"ס שהם שני מצוות חלוקות, ולדעתם אפשר שיש למנותם כשני מצוות.
  7. ע"ע, ציון 181 ואילך. ויקרא טו כח.
  8. ע"ע שביעית. ויקרא כה ח.
  9. ע"ע יובל: ספירת השנים עד היובל. ויקרא שם.
  10. ע"ע זבה ציון 195, לענין ספירת זבה, וע' יובל ציון 241 ואילך, לענין ספירת שני היובל, וע' שביעית, לענין ספירת שני השמיטה. ועי' שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' אלף קב (כז) ושו"ת יהודה יעלה (אסאד) ח"א יו"ד סי' רלא, שבכ"מ שנא' מצוה לספור הכונה לספירה בפה, אלא שבספירת זבה אין כלל מצוה לספור, אלא שאם רוצה להיטהר עליה לספור, ולפיכך אין לפרש הכתוב שם לענין ספירה בפה אלא לענין שיש לה ליתן לב על מנין הימים.
  11. ויקרא שם טו.
  12. עי' ראשונים שבציון 638, בבי' הברייתא שבציון 634; רי"פ פרלא לרס"ג עשין נא, בבי' הספרי דברים קלו ובד' החזקוני ויקרא כה ח; עי' רמב"ן ורבינו בחיי ויקרא כג טו; עי' שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' אלף קב (כז).
  13. רי"פ פרלא לרס"ג שם בבי' הספרי שם, ובד' החזקוני ויקרא שם; עי' רמב"ן ורבינו בחיי ויקרא שם; עי' רדב"ז שם. ועי' ברייתא שבציון 634 כעין ד' הספרי שם, וראשונים שבציון 638 שכ' בביאורה שלמדו מכתוב זה שמצות הספירה אינה מוטלת על בי"ד בלבד אלא על כ"א מישראל, ולדבריהם יל"פ כן גם בד' הברייתא שם, אבל עי' ראשונים שבציון 254 שבי' ד' הברייתא שם בע"א, ומ' שלדעתם זו גם כוונת הספרי שם. ועי' ציון 372 ואילך, שיש שפי' כוונת הברייתא שם שלמדים כן מכך שהכתוב נקט לשון רבים, ויש שכתבו שלמדים כן מלשון הכתוב: "לכם". ועי' שו"ת הרדב"ז שם שתמה על פי' זה, שכפי שבספיה"ע נא' לשון "לכם" כך אף בספירת זבה נאמר "וספרה לה" (ויקרא טו כח), ומדוע שם אין מצות ספירה, לסוברים כן (ע"ע זבה ציון 195) עי"ש. ועי' העמק שאלה שאילתא קז אות א שדחה, שיל"פ שיל"פ ד' הברייתא שם בע"א, שלמדו מכתוב זה שיו"ט של עצרת אינו תלוי בקידוש בי"ד, כמו שאר ימים טובים שתלויים בקידוש החדש הנעשה ע"י בי"ד (ע"ע קדוש החדש), ואינו תלוי אלא במנין הימים, שאינו שייך לבי"ד בדוקא.
  14. עי' ציון 92 ואילך. מהר"ם מרוטנברג דלהלן.
  15. עי' שו"ת מהר"ם מרוטנברג (דפוס פראג) סי' רצב.
  16. ויקרא שם טו.
  17. ויקרא שם טז. העמק שאלה שאי' קז אות א והעמק דבר ויקרא שם, בד' רבא מנחות סו א. ועי' ראשונים שבציון 107, שפי' ד' רבא שם בע"א.
  18. דברים שם.
  19. דברים שם. העמק דבר דברים שם. וצ"ב מדבריו שבציון 17.
  20. נוב"י מהדו"ת יו"ד סי' קכג.
  21. עי' שו"ת רע"א ח"א סי' ל, בד' הר"ן סוף פסחים (כז ב). (ועי' ר' וולף איגר שבציון 237, שבי' ד' הר"ן שם בע"א). ועי' ס' החינוך מצוה של, שכ' כעי"ז בבי' החילוק בין שני היובל, שנאמרה בהם לשון ספירה ולמדו ממנה שמצוה לספור את השנים בפועל, לסוברים כן (ע"ע יובל ציון 231), לספירת זבה, שעניינה, לדעתו, אינו אלא להשגיח על מנין הימים (ע"ע זבה ציון 195).
  22. עי' אחרונים שבציון 151, שלסוברים שאין כופים על הקרבת העומר אין כופים אף על ספיה"ע; עי' אחרונים שבציון 391, הסוברים שמי שהיה פטור מספיה"ע ביום הקרבת העומר ולאחמ"כ התחייב אינו חייב בספירה באותה שנה, לפי שהיה פטור בזמן עיקר החיוב. ועי' ראשונים שבציון 667 ואילך, שכ' שספיה"ע בזה"ז דרבנן לפי שמצות העומר אינה נוהגת בזה"ז, אבל אפשר שאין כונתם שהספירה היא מדיני מצות העומר, אלא רק שתלאתם התורה זו בזו. ועי' ראשונים שבציון 165, שכ' בטעם שמברכים על ספיה"ע בלשון "על" ולא "לספור" שמכיון שבשעת הספירה כבר קרב העומר חשובה הספירה כמצוה שמברכים עליה אחר עשייתה, שמברכים עליה בלשון "על", ואפשר שכוונתם לפי שהספירה מדיני מצוות העומר היא. וכ"מ בראשונים שבציון 228, שכ' שנהגו להתפלל אחר ספיה"ע על בנין ביהמ"ק, אף שספיה"ע בזה"ז מן התורה, כדי שתחזור גם מצות העומר. ועי' ציון 497.
  23. ע"ע עומר. עי' אחרונים שבציון 151.
  24. שו"ת אבנ"ז או"ח סי' שפד בד' הרמב"ן קדושין לג ב, שכ' שנשים חייבות במצות ספיה"ע, שהיינו לפי שחייבות בכל מצוות חג הפסח (עי' ציון 655). וכ"מ ברש"י יחזקאל מה כא, שכ' שחג הפסח נקרא בפסוק שם בשם "חג שבועות" לפי שמתחילים לספור ממנו שבעה שבועות. וכ"מ בשבה"ל סי' רלד בשם אחיו ר' בנימין, שכ' שאין מברכים ברכת הזמן על ספיה"ע לפי שזמנה תלוי בזמן הפסח ודי לו בברכת הזמן של יו"ט, וכעי"ז בר"ח פלטיאל ויקרא כג טז ובמאירי פסחים ז ב ובס' המנהיג הל' פסח (מהדו' רפאל עמ' תפ) ובס' האשכול (אלבק) ח"ב עמ' 93, אבל אפשר שכוונתם שכיון שברכת שהחיינו נאמרת על הזמן, אין לברכה על מצות ספיה"ע שזמנה אינו קבוע מצד עצמו אלא תלוי בזמן של פסח.
  25. ס' המכריע סי' כט; עי' אבודרהם הל' ברכת המצוות ומשפטיהם ד"ה כל מצוה; שו"ת בית יצחק (שמלקס) יו"ד ח"ב סי' קיט אות ד; שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' ה, בד' הרמב"ן קדושין שם שכ' שנשים חייבות בספירת העומר, שהיינו לפי שאף נשים חייבות בשתי הלחם (עי' ציון 658). ועי' אבודרהם שם שבי' שמטעם זה אין מברכים שהחיינו על ספיה"ע, שכיון שהספירה אינה אלא לצורך הבאת הבכורים די לו בברכת שהחינו של חג השבועות, ומ' שהיינו שברכת שהחיינו של שבועות נאמרת אף על הקרבת שתי הלחם, אבל צ"ב מדוע בזה"ז, שאין מצות שתי הלחם נוהגת בו, אין מברכים שהחיינו על ספיה"ע. ועי' ציון 497.
  26. ע"ע שתי הלחם. דברי מלכיאל שם.
  27. אר"ח הל' ברכות סי' עג; חזקוני ויקרא כג כא; מהרי"ל הל' ספיה"ע אות טז; שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' רנו (אלף שכז); עי' אחרונים שבציון 347, שלפיכך יש שנהגו לומר בספירת היום האחרון "היום מ"ט יום וכו' ולמחרתו ערב שבועות". וכ"מ באחרונים שבציון 636, שכתבו שלפיכך הוצרכנו ללמוד מן הכתוב שמצות ספיה"ע מוטלת על כל אדם מישראל ולא רק על בי"ד, לפי שענין ספיה"ע הוא לקבוע את זמנו של חג השבועות, וקביעות המועדים מסורה לבי"ד, אבל אפשר שאחר שלמדנו מן הכתוב שכל ישראל מחויבים בה ממילא למדנו שאי"ז גדר המצוה.
  28. רדב"ז שם. ועי' אר"ח שם וחזקוני שם ומהרי"ל שם שבי' כעי"ז, לפי שמטרת המצוה אינה מתקיימת בזמן הספירה עצמה אלא לאחריה בחג השבועות. וע"ע ברכת הזמן ציון 49 ואילך, טעמים נוספים בדבר.
  29. ע"ע.
  30. עי' ציון 666.
  31. עי' האשכול (רצב"א) הל' ספיה"ע, שכ' שאין לברך שהחיינו על ספיה"ע לפי שבזה"ז שאין לנו עומר ענין הספירה הוא למנות לחג השבועות, ויוצאים בספירה של שבועות.
  32. ברייתא מנחות סה ב וסו א; רמב"ם תו"מ פ"ז הכ"ב; טוש"ע או"ח תפט א.
  33. ויקרא כג טו. ברייתא שם סו א; ת"א ות"י ויקרא שם; מגילת תענית פ"א; רמב"ם שם.
  34. ברייתא מנחות שם; ת"א ות"י שם; מגילת תענית שם.
  35. ע"ע יום טוב ציון 27 ואילך. מגילת תענית שם; רש"י מנחות סה ב ד"ה רגל, בבי' הברייתא שם.
  36. עי' ברייתא מנחות סו א. ועי' רש"י מנחות שם ד"ה כל ושטמ"ק שבציון 65, שאם היה הכתוב מתפרש לענין שבת ממש, כשחל יו"ט ראשון של פסח ביום א' היו מתחילים למנות מהיום שלאחר שביעי של פסח, ולא מיו"ט ראשון של פסח, שחל גם הוא ממחרת השבת.
  37. ויקרא שם טז.
  38. ויקרא שם טו.
  39. ברייתא מנחות סה ב; מגילת תענית שם. ועי' גמ' שם סו א שרבא תמה ע"ז, שהרי מב' כתובים אלו למדנו שמצוה למנות הן את הימים והן את השבועות (עי' ציונים 99, 107). ועי' שפ"א שם, שפי' שכונת ריב"ז ללמוד כן מגוף מצות ספירת השבועות, שמ' שעניינה הוא לחלק את ספירת מ"ט הימים לז' שבועות ע"י הספירה, ואם תחילת הספירה לעולם היתה בשבת הרי היו ימי הספירה מחולקים לז' שבועות אף לולא הספירה, ולא היה צורך בספירת השבועות, ועי"ש שאף רבא לא דחה דברי ריב"ז לגמרי, אלא שס"ל שדבריו אינם מוכרחים. ועי' העמ"ש שאי' קז אות א, שיישב ד' ריב"ז שיש ללמוד כן מייתור הכתובים, שלדעתו עיקר הכתוב: וספרתם לכם וכו' אינו מתפרש לענין ספירה בפה, אלא לענין שיש להשגיח וליתן לב על מנין הימים, ודין ספירה בפה נלמד רק מייתור הכתובים, לסוברים כן (עי' ציון 16 ואילך), ולפיכך אין משמעות לספירת הימים בפ"ע והשבועות בפ"ע.
  40. דברים טז ט.
  41. רבי אליעזר בברייתא מנחות סה ב ובמגילת תענית שם, וריב"ב בברייתא שם סו א ובתו"כ אמור פרשה י פי"ב. ועי' ציון 62, שי"ג בברייתא שם סה ב טעם אחר בשם ריב"ב, ועי' פי' ר"ש משאנץ לתו"כ שם, שתי' שי"ג שר' יהודה אמר טעם זה, ולא ריב"ב, ועי' תוס' שם ד"ה רבי, ששני תנאים היו בשם רבי יהודה בן בתירא. ועי' מנחות סו א, שרבא תמה על פי' זה, שעדיין מנ"ל שסופרים ממחרת יו"ט ראשון, שמא יש למנות ממחרת יו"ט אחרון של פסח.
  42. ע"ע. רש"י מנחות שם ד"ה ספירה; מיוחס לרשב"א מנחות שם; פי' הראב"ד ופי' ר"ש משאנץ לתו"כ שם, פי' א; רבינו הלל לתו"כ שם; צאן קדשים מנחות שם, ועי' שם שגרס כן בברייתא מנחות שם: תלויה בבי"ד שהם יודעים לקדש.
  43. פי' הראב"ד ופי' ר"ש משאנץ לתו"כ שם, פי' ב. ועי' קובץ הערות מר"י הוטנר לתו"כ שם (נד' בתו"כ עם פי' רבינו הלל י-ם תשכ"א), שלדעה זו יש לגרוס בברייתא מנחות שם: ספירה תלויה בבי"ד שהם יודעים לחדש ממחרת השבת מחרת יו"ט, וכפי גי' הגמ' שלפנינו (ועי' שטמ"ק שם אות ב וצאן קדשים שם, שמחקו הגי').
  44. עי' ראשונים דלהלן. ועי' ראשונים שבציון 53, שגרסו בד' ר' יהושע שם בע"א.
  45. עי' רגמ"ה מנחות סה ב ורש"י שם ד"ה מנה ור"ת בס' הישר חלק התשובות סי' מד ובתוס' ר"ה ה א ד"ה אמרה וחגיגה יז א ד"ה אמרה ומנחות שם ד"ה מה, שגרסו כן בד' ר' יהושע בברייתא מנחות שם, וכ"ה הגי' בגמ' לפנינו ובמגילת תענית שם. ועי' מנחות שם סו א, שרבא תמה ע"ד ר' יהושע שמ"מ אפשר שיש להתחיל למנות מיו"ט אחרון של פסח.
  46. ע"ע קדוש החדש. ראשונים דלהלן.
  47. רגמ"ה שם; רש"י שם ד"ה מנה וד"ה ימים וד"ה אף.
  48. ע"ע קידוש החדש.
  49. תוס' מנחות שם: ועוד יש לפרש. ועי' מנחות שם סו א, שרבא תמה ע"ד ר' יהושע שמ"מ אפשר שיש למנות ממחרת יו"ט אחרון של פסח.
  50. ע"ע שבועות.
  51. ר"ת בס' הישר שם ובתוס' מנחות שם ור"ה שם. ועי' ערול"נ ר"ה שם, שלד' הסוברים שחג השבועות אינו חל בתאריך קבוע בחודש (ע"ע שבועות) אין לפרש כן. ועי' מנחות שם סו א, שרבא תמה ע"ד ר' יהושע שמ"מ אפשר שיש למנות ממחרת יו"ט אחרון של פסח.
  52. ע"ע יובל:ספירת השנים עד היובל. רבינו משולם דלהלן.
  53. רבינו משולם בס' הישר שם סי' מג ובתוס' חגיגה שם ור"ה שם ומנחות שם. ועי' מנחות שם סו א, שרבא תמה ע"ד ר' יהושע שמ"מ אפשר שיש להתחיל למנות מיו"ט אחרון של פסח.
  54. ר' ישמעאל בברייתא מנחות סה ב ובמגילת תענית שם; ר' שמעון בן אלעזר בברייתא שם סו א ובתו"כ שם; שאילתות אמור שאי' קז בשם ת"ק בברייתא (ובברייתא לפנינו אינו).
  55. ויקרא כג טו-טז. ברייתא מנחות שם ותו"כ שם. ועי"ש שמכתוב זה למדו שאין ההקרבה תלויה רק בזמן קצירת העומר אלא אף בזמן הבאתו.
  56. דברים טז ט. ברייתא מנחות שם ותו"כ שם. ועי"ש שמכתוב זה למדו שיש להתחיל לספור מיד ביום קצירת העומר, ולא רק שמיום זה ואילך אפשר להתחיל לספור.
  57. ע"ע עומר. ועי"ש שנאמרו בתנאים כמה מקורות לכך.
  58. רבי ישמעאל בברייתא שם סה ב; רבי שמעון בן אלעזר בברייתא שם סו א ובתו"כ שם. ובטעם ששאר התנאים לא למדו מכתוב זה שתחילת הספירה היא בט"ז ניסן, לכאו' מ' שהיינו לפי שאף זמן הקרבת העומר לא נתפרש, אלא נאמר בו: ממחרת השבת (ויקרא כג יא), ואף לגביו הוצרכו ללמוד שקרב ביום ט"ז ניסן ולא בשבת שבתוך הפסח, ועי' בי' הגר"א לתו"כ שם שביאר שלדעת שאר תנאים לא תלתה התורה את מצות הספירה ביום הקרבת העומר אלא לענין מנין ימי הספירה, אבל לא לענין תחילת הספירה בפועל, ולולא שלמדנו מן הכתובים שמצות הספירה בפועל מתחילה מיום ט"ז ניסן היה אפש"ל שמתחילים לספור בפועל ממחרת השבת שבתוך הפסח, ומנין הימים מתחיל מיום ט"ז ניסן, וכגון אם חלה שבת ביום י"ז ניסן מתחילים למנות ביום י"ח ניסן, אבל אין מונים בו "היום יום אחד לעומר" אלא "היום שני ימים לעומר", ועי' ציון 74.
  59. ר' יהודה בן בתירא בברייתא מנחות סה ב ובמגילת תענית שם (ועי' גליון הש"ס מנחות שם שי"ג ר' יהושע, ועי' ציון 45 ואילך שבאותה ברייתא הובא טעם אחר בשם ר' יהושע, וצ"ב); ר' יוסי בברייתא שם סו א ובתו"כ שם, טעם ב. ועי' ציון 41, שי"ג בברייתא שם סו ב טעם אחר בשם ר' יהודה בן בתירא, ועי' תוס' מנחות סה ב ד"ה רבי ששמא היו שני תנאים בשם רבי יהודה בן בתירא.
  60. ויקרא כג טז. רגמ"ה מנחות סה ב ורש"י שם ד"ה שבת בד' ר' יהודה בן בתירא בברייתא מנחות שם; ר"ש משאנץ ורבינו הלל לתו"כ שם ושטמ"ק מנחות שם אות ד, בד' ר' יוסי שם ושם.
  61. ויקרא שם טו.
  62. רגמ"ה שם ורש"י שם ד"ה רגל בד' ר"י בן בתירא שם; ר"ש משאנץ שם ורבינו הלל שם, בד' ר' יוסי שם ושם.
  63. ויקרא כג טז.
  64. ויקרא שם טו.
  65. ר' יוסי בברייתא מנחות שם, לגי' השטמ"ק שם.
  66. ברייתא שם סו א ותו"כ שם.
  67. ויקרא כג יא.
  68. ע"ע עומר. בהגר"א לתו"כ שם, בד' ר' יוסי שם. ופי' כן לשיטתו שם, שאפשר שיום תחילת הספירה אינו מיום הקרבת העומר (עי' ציון 58).
  69. ויקרא שם.
  70. תו"כ שם; ברייתא שם סה ב. ועי' גמ' שם סו א ורש"י שם ד"ה דלמא, שרבא הק' ע"ד שמא כונת הכתוב למנות חמשים יום מיום שמתחיל למנות.
  71. רש"י שם ד"ה כל.
  72. מלבי"ם פר' אמור אות קסז, בד' ר"י ב"ר יהודה שם ושם. ועי' מיוחס לרשב"א מנחות שם.
  73. ויקרא כג טו-טז; דברים טז ט.
  74. בהגר"א לתו"כ שם, בד' ר' יוסי ב"ר יהודה שם. וע"ש, שהתנאים שבציון 54, שלמדו שיש להתחיל לספור ממחרת יום טוב של פסח מכך שתלתה התורה את ספירת העומר בזמן קצירת העומר והבאתו, סוברים שלעולם מנין הימים מתחיל מאותו היום שבו מתחילים למנות.
  75. תו"כ שם; ברייתא שם סו א, טעם א. ועי' גמ' שם, שרבא תמה על דבריו, ועי' שטמ"ק שם שהקו' היתה שמא יש להתחיל למנות ממחרת יו"ט של שביעי של פסח, ועי' בגמ' שם שאף לר' יוסי עצמו לא היה די בטעם זה, ולפיכך אמר גם את הטעם שבציונים 59 ואילך, 65 ואילך. ועי'
  76. ויקרא כג טו.
  77. כוזרי דלהלן: ושמא.
  78. כוזרי מאמר ג אות מא; אבן עזרא ויקרא כג יא. וצ"ב מדברי התנאים דלעיל.
  79. ויקרא שם טז.
  80. כוזרי שם. וצ"ב מה הוצרך לדרוש כן, הרי נאמר בפירוש: שבע שבתות תמימת תהיינה (ויקרא שם טז).
  81. אבן עזרא שם.
  82. תו"כ אמור פרשה י פי"ב; רמב"ם תו"מ פ"ז הכ"ב; טוש"ע או"ח תפט א.
  83. ויקרא כג טו. תו"כ שם; עי' רמב"ם שם.
  84. ויקרא כג טז. רש"י ויקרא שם; תוס' מנחות סה ב ד"ה כתוב; ר"י בכור שור ויקרא שם; פענח רזא ויקרא שם טז.
  85. רש"י שם; תוס' שם; ר"י בכור שור שם; ס' המאורות סוף פסחים; פענח רזא שם; אגודה מנחות פ"ו סי' לב.
  86. דברים טז ט. ס' המאורות שם; ריטב"א מכות כב א; אר"ח ח"א הל' ספירת העומר אות ד וכלבו סי' נה.
  87. ויקרא שם.
  88. תו"כ שם, וקרבן אהרן שם בביאורה; פענח רזא ויקרא שם, תי' ג.
  89. רש"י ויקרא שם לפי פשוטו; תוס' מנחות סה ב ד"ה כתוב, תי' א'; סמ"ג עשין ר, תי' א'; שו"ת מהר"ם מרוטנברג (מהדו' פראג) סי' שא, תי' א; פענח רזא שם, תי' א; מאירי סוף פסחים, תי' א; אגודה מנחות פ"ו סי' לב. ועי' אר"ח שם וכלבו שם וס' המאורות סוף פסחים שכ' כעי"ז, שמילת "עד" נמשכת הן על הכתוב "ממחרת השבת השביעית" והן על הכתוב "חמשים יום", וכעי"ז בלבוש או"ח סי' תצד ס"א.
  90. העיטור עשרת הדברות הל' מצה ומרור ד"ה סדר היום; רא"ש פסחים פ"י סי' מ; הדר זקנים ויקרא שם; ריטב"א מכות כב א, תי' א; שו"ת בנימין זאב סי' קעט.
  91. רש"י עה"ת ויקרא שם בשם מדרש; תוס' מנחות שם תי' ב'; ר"ח פלטיאל ויקרא שם; רבינו בחיי עה"ת ויקרא שם; עי' סמ"ק מ' קמה; סמ"ג שם תי' ב; שו"ת מהר"ם מרוטנברג שם, תי' ב; פי' הרא"ש עה"ת ויקרא שם; ריטב"א מכות כב א, תי' ב; מאירי שם, תי' ב; דרשות ר"י אבן שועיב דרש לשבועות ד"ה ונתנה בו; ר"י בכור שור ויקרא שם; פענח רזא ויקרא שם בשם רבינו שמואל אביו של ר"י. ועי' פי' הרא"ש עה"ת שם והגהות ר"פ לסמ"ק שם ור"י אבן שועיב שם, שדקדקו כן מטעמי המקרא. ועי' תי' מחודש ע"ז בס' אדרת אליהו (ריקי) מנחות שם. ועי' ר"ח פלטיאל שם, שלפיכך יש לברך ברכת המצוות על ספיה"ע (עי' ציון 155), אף שאין מברכים על ספירת זבה, לפי שנראה כאילו יש סתירה בפסוק, שכתוב אחד אומר: תספרו חמשים יום, וכתוב אחר אומר: שבע שבתות תמימות תהיינה, שמ' שהיינו מ"ט יום, וצ"ב.
  92. ציון 1483 ואילך.
  93. עי' ציון 99 ואילך.
  94. עי' ציון 106. עי' מנחות סו א; רמב"ם סהמ"צ מ' קסא והל' תו"מ פ"ז הכ"ב; טוש"ע או"ח תפט א.
  95. עי' רמב"ם סהמ"צ מ' קסא.
  96. עי' ציון 9. רמב"ם שם.
  97. עי' רי"ו תא"ו נ"ה ח"ד; עי' אגרות הרמ"ה סי' עט.
  98. עי' ראשונים שבציון 116, לדעתם שאין מונים את ימי העומר לפי המנין הכללי של ימי העומר, אלא לפי המנין של כל שבוע, ולמשל ביום השמיני יאמר היום יום ראשון; רי"פ פרלא לרס"ג עשה נא ד"ה אבל, בד' השאלתות שאילתא קז והבה"ג הל' עצרת סי' יב והלכות פסוקות סוף הל' פסח ואזהרות אתה הנחלת (נד' במחזור לשבועות) ורס"ג עשה נא והרמב"ם במנין המצוות שבתחילת הל' תו"מ ושם פ"ז הכ"ב והסמ"ק מ' קמה, שמנו במנין המצוות רק את מצות ספירת השבועות.
  99. עי' מאורי אור (לר"א מוורמש) חלק עוד למועד (לא ב), ועי"ש שלפיכך אומרים בספירת השבועות "שהם כך וכך שבועות" (עי' ציון 287). תורה תמימה ויקרא כג הע' נה, בד' הראשונים הסוברים שהחל מסוף השבוע הראשון יש למנות את השבועות בכל יום (עי' ציון 121), ובד' הראשונים שמי ששכח למנות חלק מהימים אינו מונה את הימים שלאחריהם (עי' ציון 357), שלפיכך אינו ממשיך למנות עכ"פ את השבועות. וכ"מ בקר"א שבציון 127, הסובר שמי שספר את הימים ולא ספר את השבועות יצא יד"ח משום שספירת השבועות אינה מעכבת, אבל אפשר שהיא מצוה בפני עצמה אלא שאינה מעכבת.
  100. ויקרא כג טז. עי' העיטור עשרת הדברות הל' מצה ומרור ד"ה סדר היום; עי' רא"ש פסחים פ"י סי' מ; עי' הדר זקנים ויקרא שם; עי' ריטב"א מכות כב א, פי' א; ריבב"ן סוף פסחים; עי' שו"ת בנימין זאב סי' קעט; רי"פ פרלא לרס"ג עשה נא ד"ה אבל, אופן א, בד' הראשונים שבציונים 88, 89, 91, הסוברים שעיקר הכתוב אינו מתפרש לענין מצות ספיה"ע, שמ"מ דרשו ממנו חכמים את מצות ספירת הימים. ועי' רי"פ פרלא שם, שצידד לפרש כן גם בד' הגאונים והראשונים שבציון 97, הסוברים שעיקר המצוה היא למנות את השבועות, שהיינו לפי שמצות ספירת הימים אינה נלמדת אלא מכתוב זה, וסוברים שעיקר הכתוב אינו מתפרש לענין מצות הספירה, אלא שלמדוה ממנו בדרך דרשה (עי' להלן), ולפיכך אי"ז עיקר המצוה.
  101. עי' העיטור שם; עי' רא"ש שם; עי' הדר זקנים שם; עי' ריטב"א שם; עי' בנימין זאב שם. בטעם שנקט הכתוב לדעה זו "חמשים יום", אף שאין מונים אלא מ"ט יום, עי' ציון 90.
  102. ע"ע שבועות. עי' ציונים 88, 89, 91. ועי' שם איך מתפרש הכתוב לפ"ז.
  103. רי"פ פרלא שם, בד' הראשונים שבציונים הנ"ל. ועי"ש, שצידד כן גם בד' הגאונים והראשונים הסוברים שעיקר המצוה היא למנות את השבועות (עי' ציון 97).
  104. ויקרא שם טו. העמק שאלה שאילתא קז אות א בד' רב האי גאון שהובא ברי"ץ גיאות הל' חדש וספיה"ע עמ' שמג, ורי"פ פרלא לרס"ג עשה נא ד"ה ובהכי ניחא בדעתו ובד' סהמ"צ לרמב"ם עשה קסא וס' החינוך מ' שו והרוקח הל' פסח סי' רצד, שהביאו כמקור למצות ספירת השבועות את הפס' בדברים שם (וצ"ב מהרמב"ם שבציון 107); רי"פ פרלא שם בד' הראשונים שבציון 368, הסוברים שמי שלא ספר חלק מימי העומר יכול להמשיך לספור לפי שהכתוב "תמימות" מתפרש על כל יום מימי העומר בפני עצמו; העמק שאלה שם, בד' השאלתות שם והבה"ג הל' עצרת סי' יב (וכ"ה בסמ"ק מ' קמה) שהגדירו את מצות ספיה"ע כמצוה למנות שבע שבועות, שכוונתם אף למצות מנין הימים, ונקטו לשון הכתוב שכתב את מנין הימים הנמנים בלשון שבע שבתות, ושם בד' הרי"ף סוף פסחים (כח א) שכ' מצוה לממני יומי דשבעה שבועי, שנקט לישנא דקרא "שבע שבתות", ובא לפרש שהיינו אף על הימים. ועי' ראשונים שבציון 107, שפי' כתוב זה לענין ספירת שבועות העומר, ולדעתם אין ללמוד ממנו את מצות ספירת הימים.
  105. ויקרא כג טז. עי' ציון 83. רי"פ פרלא שם.
  106. עי' ציונים 88, 89, 91. רי"פ פרלא שם ד"ה ובהכי, אופן ב, בד' הראשונים שבציונים הנ"ל.
  107. דברים טז ט. אביי בחגיגה יז ב, לגי' שלפנינו (ועי' דק"ס שם, שבכת"י ל"ג כן); רמב"ם סהמ"צ עשה קסא.
  108. ויקרא כג טו. רבא במנחות סו א, ורש"י שם ד"ה אי בדעתו (ועי' אחרונים שבציון 17, שפי' דבריו בע"א); עי' רש"י ר"ה ה א; עי' רמב"ם תו"מ פ"ז הכ"ב; אגרות הרמ"ה סי' עט; יראה"ש סי' רסא; סמ"ג עשין ר; רי"ו תא"ו נ"ה ח"ד; חינוך שו; עי' שבה"ל רלד.
  109. עי' ציון 103. אחרונים דלהלן.
  110. העמק שאלה שאילתא קז אות א בד' רב האי גאון שהובא ברי"ץ גיאות הל' חדש וספיה"ע עמ' שמג, ורי"פ פרלא לרס"ג עשה נא ד"ה ובהכי ניחא בדעתו ובד' סהמ"צ לרמב"ם עשה קסא וס' החינוך מ' שו והרוקח הל' פסח סי' רצד, שהביאו כמקור למצות ספירת השבועות את הפס' בדברים שם (וצ"ב מהרמב"ם שבציון 107); רי"פ פרלא שם בד' הראשונים שבציון 368, הסוברים שמי שלא ספר חלק מימי העומר יכול להמשיך לספור לפי שהכתוב "תמימות" מתפרש על כל יום מימי העומר בפני עצמו; העמק שאלה שם, בד' השאלתות שם והבה"ג הל' עצרת סי' יב (וכ"ה בסמ"ק מ' קמה) שהגדירו את מצות ספיה"ע כמצוה למנות שבע שבועות, שכוונתם אף למצות מנין הימים, ונקטו לשון הכתוב שכתב את מנין הימים הנמנים בלשון שבע שבתות, ושם בד' הרי"ף סוף פסחים (כח א) שכ' מצוה לממני יומי דשבעה שבועי, שנקט לישנא דקרא "שבע שבתות", ובא לפרש שהיינו אף על הימים.
  111. ראבי"ה ח"ב פסחים סי' תקכו ומרדכי מגילה סי' תתג בשמו, בשם תשובות הגאונים; רמב"ם סהמ"צ עשה קסא; רבינו בחיי דברים טז ט בשם ראב"ע ובעה"מ; עי' ר"י מלוניל סוף פסחים (כח א); ר"ן פסחים שם; ר"ח פלטיאל ויקרא כג טז; מאירי חגיגה יז ב; שו"ת הרא"ש כלל כד סי' יג; קיצור פסקי הרא"ש פסחים פ"י סי' מ; אר"ח ח"א הל' ספיה"ע אות ג וכלבו סי' נה; אבודרהם תפלות הפסח; מאמר חמץ לרשב"ץ אות קמ; ס' המנהגים (טירנא) חג הפסח ד"ה בליל שני; האגור סי' תתכה; שו"ע תפט א.
  112. עי' יראה"ש סי' רסא ותועפות ראם שם בדעתו, ואו"ז ח"א סי' שכט ומרדכי מגילה סי' תתג ושבה"ל סי' רלד, בשם רבינו אפרים; עי' ראבי"ה ח"ב פסחים תקכו בשם יש מרבותי, הו"ד בטור או"ח תפט; עי' ר"י מלוניל סוף פסחים (כח א), דעה ב. ועי' שו"ת נשמת חיים (לר"ח ברלין) סי' סא, שפי' ד' היראה"ש שם בע"א.
  113. עי' יראה"ש שם; עי' או"ז שם ומרדכי שם; עי' ראבי"ה שם.
  114. ר"י מלוניל שם.
  115. יראה"ש שם; ראבי"ה שם; או"ז שם; מרדכי שם. וכ"מ קצת בר"י מלוניל שם.
  116. עי' ציון 97.
  117. עי' או"ז שם ומרדכי שם וראבי"ה שם: שכבר מנאן בשבוע שעבר, ורי"פ פרלא לרס"ג עשה נא ד"ה ולכן בדעתם. ומ' שכוונתם שגדר המצוה היא למנות כל יום למנין ימי השבוע עד שיצטרפו למנין שבוע שלם, ואח"כ יש להוסיף את מנין הימים של השבוע החדש על השבוע הקודם.
  118. ויקרא כג טז. יראה"ש שם, וצ"ב גדר הדבר.
  119. ראבי"ה ח"ב פסחים תקכו ומרדכי מגילה סי' תתג בשמו, בשם תשובות הגאונים; עי' רי"ץ גיאות הל' חדש וספיה"ע עמ' שמ, ותלמיד הרשב"א סוף פסחים בדעתו; עי' בעה"מ סוף פסחים (כח א); עי' ר"י מלוניל סוף פסחים (כח א), דעה ב; מאירי חגיגה יז ב, דעה א; ר"ן סוף פסחים (כח א); אר"ח ח"א הל' ספיה"ע אות ג, דעה ב, והסכים; אבודרהם תפלות הפסח בשם מקצת המפרשים; ר"ח פלטיאל ויקרא כג טז; מאמר חמץ לרשב"ץ אות קמ; אגודה מנחות פ"ו סי' לג, דעה ב. וכ"מ במהרי"ל הל' ספיה"ע אות טו. ועי' רשב"ץ שם, שמ"מ נהגו להזכיר את השבוע בכל יום.
  120. ר"ח פלטיאל שם. ועי' ציון 94 ואילך. וצ"ב מדוע מונים את השבועות בסוף השבוע, הרי את הימים מונים בתחילתם, ואפשר שכיון ששבוע משבועות הספירה אינו יחידת זמן לעצמה א"א לספרו מתחילתו, שעדיין אין כאן "שבוע" עד שנסתיים שבוע של ספירה. ועי' קונטרס הביאורים (לרמ"ש שפירא) קונטרס המועדים עמ' רפב, שכ' שגדר ספירת השבועות היא למנות את היום שנשלם בו השבוע, ועי' ציון 452.
  121. ראשונים דלהלן.
  122. עי' יראה"ש סי' רסא; רמב"ם סהמ"צ עשה קסא; ר"י מלוניל שם, דעה א; ראבי"ה שם בשם יש מרבותי; או"ז ח"א סי' שכט ומרדכי מגילה סי' תתג ושבה"ל סי' רלד בשם רבינו אפרים; רבינו בחיי דברים טז ט בשם ראב"ע (וע"ש הטעם ע"פ סוד); ראמ"ה חגיגה יז ב; מאירי חגיגה יז ב, דעה ב (וע"ש שכן נוהגים); שו"ת הרא"ש כלל כד סי' יג, וקיצור פסקי הרא"ש פסחים פ"י סי' מ; כלבו סי' נה, ודעה א' באר"ח שם; רי"ו תא"ו נ"ה ח"ד; אבודרהם שם, דעה א, ועי"ש שכן המנהג; אגודה שם, דעה א; ס' המנהגים (טירנא) חג הפסח ד"ה בליל שני; האגור סי' תתכה; טוש"ע תפט א. על הטעם שאומרים "שהם", עי' ציון 293 ואילך.
  123. עי' ציון 98. תורה תמימה ויקרא כג הע' נה, בד' הראשונים הנ"ל. וכ"מ בסהמ"צ לרמב"ם שם, שהוכיח מכך שאנו מונים את השבועות בכל לילה שמצות ספירת הימים ומצות ספירת השבועות מצוה אחת הן, ולא שני מצוות.
  124. עי' ציון 118 ואילך.
  125. כנה"ג או"ח סי' תפט הגב"י ס"ק ג; עו"ש או"ח שם ס"ק א; מג"א או"ח שם ס"ק ד; חק יעקב שם ס"ק ח; מקראי קודש (אבולעפיה) או"ח שם אות א, הו"ד בברכ"י שם ס"ק יא; קר"א מנחות סו א.
  126. עי' ציון 679.
  127. קר"א שם; עי' שעה"צ או"ח שם ס"ק ט, לצד זה.
  128. קר"א שם.
  129. עי' ציונים 666, 677. אחרונים דלהלן.
  130. מג"א שם; מקראי קודש שם; שו"ע הרב או"ח שם ס"ו, לצד זה. ועי' ציון 692, שי"ס שמצות ספירת הימים נוהגת בזמן הזה מן התורה, ומצות ספירת השבועות אינה אלא מדרבנן, וצ"ב מה"ד לדעתם אם מנה הימים ולא מנה השבועות.
  131. מקראי קדש שם; שו"ע הרב שם. ועי' שעה"צ שם ס"ק ט, שתמה על טעם זה.
  132. שו"ת מהר"ש הלוי סי' ה; פר"ח או"ח סי' תפט ס"א; א"ר או"ח שם ס"ק יד, בד' השבה"ל סי' רלד, ועי' שם שהביא עוד ראיה משבה"ל, ואינו לפנינו. ועי' א"ר שם, שבכל ימות השבוע מלבד היום האחרון יש להקל, לפי שי"ס שאין צריך למנות בהם את השבועות (עי' ציון 118).
  133. עי' ציונים 94; 97 ואילך.
  134. מהר"ש הלוי שם; עי' פר"ח שם. ועי"ש, שאף לסוברים שספיה"ע בזה"ז דרבנן (עי' ציון 666), מ"מ תקנוה כעין דאו', וכשם שבזמן שנהגה מן התורה היתה מצוה אחת כך אף בזה"ז.
  135. עי' ציון 96.
  136. עי' א"ר שם, בד' הסוברים שמצות ספירת השבועות בזה"ז אינה נוהגת אלא מדרבנן (עי' ציון 666). וצ"ב לדעתו אם די בכך שיחזור וימנה את השבועות, או שכיון שיש לצרף את מנין השבועות למנין הימים באמירת "שהם כך וכך שבועות" (עי' ציון 292) יש לחזור ולמנות אף את הימים, כדי לצרף אליהם את מנין השבועות.
  137. עי' ציון 118 ואילך.
  138. עי' שעה"צ או"ח סי' תפט ס"ק יא בד' היראה"ש סי' רסא והשבה"ל סי' רלד; עי' א"ר או"ח סי' תפט ס"ק יד, בד' השבה"ל סי' רלד; עי' שו"ת מהר"ש הלוי סי' ה; עי' חק יעקב שם ס"ק ח ופמ"ג א"א שם ס"ק ד ומחצה"ש שם, בד' המג"א שם ס"ק ד; פר"ח שם ס"א; עי' קר"א מנחות סו א; שו"ע הרב או"ח שם ס"ו.
  139. עי' ציונים 94; 97 ואילך.
  140. עי' שו"ת מהר"ש הלוי שם.
  141. קר"א שם; שו"ע הרב שם.
  142. באוה"ל או"ח שם ד"ה יספור, בד' הט"ז שם ס"ק י. ועי' רי"פ פרלא לרס"ג עשה נא, שצידד כן בד' הראשונים הסוברים שעיקר המצוה היא למנות את השבועות (עי' ציון 97). ועי' באוה"ל שם, שצידד שאם לא חזר ומנה באותו יום יכול להמשיך ולמנות בשאר ימי הספירה, שיש לצרף צד זה לדעות הסוברות שאף מי שלא ספר חלק מהימים כלל יכול להמשיך ולמנות בשאר הימים (עי' ציון 367).
  143. של"ה פסחים נר מצוה אות סד, הו"ד בחק יעקב או"ח סי' תפט ס"ק טז ובא"ז שם ס"ק טו; סדר היום סדר ספיה"ע.
  144. ע"ע, ציון 21 ואילך.
  145. ע"ע קצירת העמר. סדר היום שם. וע"ע הנ"ל, שהטעם שהיו קוצרים בעסק גדול הוא כדי להוציא מליבן של צדוקים הסבורים שקוצרים את העומר דוקא במוצאי שבת (ע"ע הנ"ל), ומ' שמטעם זה אף הספירה צריכה להעשות ברוב עם.
  146. עי' מדרש תנאים דברים טז ט; תשובות הגאונים שערי תשובה סי' עט; רי"ץ גיאות הל' חדש וספיה"ע עמ' שמ; פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויקרא כג טז; מחז"ו הל' פסח סי' קד; סידור רש"י סי' תלז; האורה ח"א סי' צא; ס' האשכול (אלבק) הל' פסח (קנט א), ובמהדו' רצב"א הל' ברכות הודאה; העיטור הל' ציצית (מהדו' רמ"י עו ד); עי' יראה"ש סי' רסא; רמב"ם תו"מ פ"ז הכ"ג; עי' הרוקח הקדמה להל' ברכות; עי' ריבב"ן סוף פסחים; שבה"ל ענין פורים סי' קצח והל' מילה סי' ד, ועי' סדר פסח סי' רלד וסדר חג הסוכות סי' שסו; עי' סמ"ק מ' קמה, והגהות ר"פ שם ומ' צב אות ה; עי' ס' המחכים ד"ה פסח; מאירי סוף פסחים בשם תוספתא; עי' רא"ש פסחים פ"י סי' מא ותוס' רא"ש מגילה כ ב; עי' פי' הרא"ש עה"ת ויקרא כג טז; ס' הפרדס לר"א ממונתשון שער ט פי"ז אות ב; עי' תניא רבתי הל' פסח ענין ספיה"ע; אר"ח ח"א הל' ציצית אות כח והל' ספיה"ע אות ג, ועי"ש אות ד בשם ר"ה גאון; כלבו סי' כב ד"ה והמתעטף וסי' נה ד"ה בליל שני; רבינו בחיי דברים שם; טור או"ח תפט ותקפה; אבודרהם ברכות השחר ד"ה כשמתעטף ותפלות הפסח ד"ה ליל ב'; כפתור ופרח פנ"ה; עי' מנהגים דבי מהר"ם הל' ספיה"ע; מהרי"ל הל' לולב; ס' המנהגים (טירנא) חג הפסח ד"ה בליל שני; האגור סי' תתכה; שו"ע או"ח תפט א.
  147. דברים טז ט.
  148. עי' מדרש תנאים שם; תשובות הגאונים שם; פסיקתא זוטרתא שם; רי"ץ גיאות שם; מחז"ו שם, טעם ב; סידור רש"י שם, טעם ב; האשכול שם; העיטור שם; יראה"ש שם; ריבב"ן שם; שבה"ל סדר פורים שם והל' מילה שם וסדר חג הסוכות שם, וסדר פסח שם טעם ב; הגהות ר"פ לסמ"ק שם ושם; המחכים שם, טעם א; רא"ש שם; פי' הרא"ש עה"ת שם; ס' הפרדס שם; תניא רבתי שם, טעם ב; אר"ח שם ושם; כלבו שם ושם; רבינו בחיי שם, טעם א; טור שם תקפה; אבודרהם שם ושם; מהרי"ל שם; מנהגים דבי מהר"ם שם; הגהות מנהגים (טירנא) שם אות טז.
  149. מחז"ו שם, טעם א; סידור רש"י שם, טעם א;שבה"ל סדר פסח שם, טעם א; עי' תוס' הרא"ש שם; תניא רבתי שם, טעם ב; עי' המחכים שם, טעם ב; עי' רבינו בחיי שם, טעם ב.
  150. שבה"ל סדר פסח שם.
  151. רמב"ם שם; מאירי שם; כפתור ופרח שם. ועי' אבודרהם סדר תפלות השחר שם, שכ' שמצות ספיה"ע לברך עליה מעומד, ויש מצוות אחרות שמצוה מן המובחר לברך עליהם מיושב, וצ"ב אם כוונתו שבספיה"ע הוא לעיכובא.
  152. דע"ת או"ח סי' תפט ס"א בשם עקרי הד"ט בשם קול אליהו (ולפנינו אינו לא בעקרי הד"ט ולא בקול אליהו, וצ"ב); שערי דעה (ליטוין) ח"א סי' ח. ועי' חמדת ישראל קונ' נר מצוה מצוה יז אות ד (יח א), שנסתפק.
  153. עי' ציון 22. אחרונים דלהלן.
  154. ע"ע כפיה ציון 507 ואילך. עי' דע"ת שם בשמם; שערי דעה שם. וכ"כ בחמדת ישראל שם לצד זה. ועי' חמדת ישראל שם, שצידד עוד שלסוברים שמצות ספירת העומר בכל הימים היא מצוה אחת (עי' ציון 362) אין לכפות עליה, לפי שאף אם יכפוהו לספור יום אחד עדיין לא תתקיים המצוה בשלמות, וע"ע הנ"ל ציון 73, וצ"ב.
  155. רמב"ם תו"מ פ"ז הכ"ה; טוש"ע או"ח תפט א. בטעם שמברכים על ספיה"ע, אף שאין מברכים על ספירת זבה (ע"ע), עי' תוס' כתובות עב א ד"ה וספרה ושל"ה שער האותיות אות ק והגהה מבהמ"ח בשו"ת נוב"י מהדו"ת סי' קכג בדעתו, ור"ח פלטיאל ויקרא כג טז ושו"ת רדב"ז סי' אלף קב.
  156. עי' ציון 96. ועי' סהמ"צ לרמב"ם מ' קסא, שהוכיח מכך שמברכים ברכה אחת שאי"ז ב' מצוות אלא מצוה אחת.
  157. שו"ת מהר"ש הלוי סי' ה, לצד שמצות ספירת הימים ומצות ספירת השבועות שני מצוות הן.
  158. עי' ציון 692.
  159. עי' פי' התפלות והברכות לר"י בר יקר על ספירת העומר; עי' רי"ו תא"ו נ"ה ח"ד.
  160. ר"י בר יקר שם; רי"ו שם.
  161. בי' הגר"א או"ח סי' תפט ס"ק טו ואליה זוטא או"ח שם ס"ק ט, בד' הראשונים שבציון 209, הסוברים, לדעתם, שמי שהיה סבור בשעת הברכה שמניינו של אותו היום הוא מספר מסוים, ולאחר סיום הברכה נזכר שטעה, חשוב כמי שטעה בתחילת הברכה ונזכר בסיומה, ובד' הראשונים שבציון 215, הסוברים שמי שבירך על דעת לספור את היום הנכון וטעה בספירתו חשוב כמי שהתחיל את הברכה ע"ד לסיימה כראוי וטעה בסיום, ובד' הראשונים שבציון 191, שכ' שיש לומר לאחר הספירה "שהיום כך וכך ימים". וכ"מ ברשב"א שבציון 184, שכ' בטעם שיוצאים יד"ח ברכת ספיה"ע בשוכ"ע, אף שידי הספירה עצמה אין יוצאים, לפי שהברכה אינה עיקר המצוה, ומ' שעכ"פ היא חלק מהמצוה, וכ"מ בריבב"ן סוף פסחים, שכ' שבספק ספירה יספור בלא הזכרת השם, ומ' שיאמר את שאר נוסח הברכה, וכ"מ בלבוש שבציון 254, שכ' שהעונה אמן אחר ספיה"ע אינו חשוב כסופר בעצמו משום שלמדו מהכתוב שצריך שכל אחד יספור בעצמו (עי' ציון 254), ומ' שמעיקר הדין היה האומר אמן חשוב כסופר, והרי לא מצינו שהעונה אמן חשוב כאומר הדבר בעצמו אלא לענין ברכות, וכ"מ בבי' הגר"א שבציון 175 בד' הראשונים שבציון הנ"ל, שהסופר בלא ברכה צריך לחזור ולספור בברכה. ועי' של"ה פסחים נר מצוה אות נט, שנחלק ע"ד הסוברים שצריך לומר שהיום כך וכך ימים (עי' ציון 191), משום שהספירה אינה חלק מהברכה, ומ' שפי' שהסוברים כן נקטו שהברכה היא חלק מהספירה. ועי' של"ה שם שכ' שכיון שהברכה אינה חלק מהספירה יש לענות אמן אחר הברכה קודם הספירה, וצ"ע מה"ד לסוברים שהספירה היא חלק מהברכה, ועי' א"ז שם.
  162. עי' ציון 191. בי' הגר"א שם.
  163. בי' הגר"א שם, בד' הראשונים שבציון הנ"ל.
  164. עי' ציון 3 ואילך. ועי' ציון 667 ואילך וציון 680 ואילך, שנחלקו ראשונים האם מצות ספיה"ע תלויה בקצירת והקרבת העומר, או ביום ט"ז ניסן.
  165. ע"ע ברכת המצוות ציון 191. רמב"ן פסחים ז א; הוספה מתלמיד הרמב"ן על ס' המכתם פסחים ז ב (בכמה מהדו' נד' בסוף המסכת); רבינו דוד פסחים שם; עי' ריטב"א פסחים ז ב בשם הראב"ד (ועי' ריטב"א שם שהוסיף עוד טעם, ועי' נחל איתן שבציון 166 בדעתו, שהיינו רק מחמת צירוף שני הטעמים יחד); מאירי שם ז ב; חי' הר"ן שם ז ב ועל הרי"ף שם (ד א); נמוק"י שם. ועי' רמב"ן שם ותלמיד הרמב"ן שם ור"ן שם ושם שכ' לפי שהעומר קרב קודם הברכה של ספיה"ע, וצ"ב, שהרי בלילה הראשון של ספיה"ע סופרים קודם הקרבת העומר, ועי' מאירי שם שכ' שקצירת העומר נעשית קודם הברכה, והיינו שאף בלילה הראשון היו מונים אחר קצירת העומר, לסוברים כן (עי' ציון 626), ועי' ברכ"י או"ח סי' תלב מחז"ב ס"ק ז שכ' שכיון שברוב ימי הספירה סופרים אחר הקצירה, וגם ביום הראשון אפשר שהספירה תהיה לאחר הקצירה, ייד"ח. וצ"ב, שהרי מצות ספירת העומר היא מצוה בפני עצמה, ומה לי שתחילתה היא בזמן הבאת העומר, ואפשר שכוונתם לפי שמצות ספיה"ע היא מדיני קצירת והקרבת העומר (עי' ציון 22), או שכיון שעכ"פ נוסח הברכה מתייחס לעומר, שכבר נעשה, תקנו לברך בלשון "על".
  166. ריטב"א פסחים שם בשם הראב"ד. ועי' ריטב"א שם שכ' בשמו גם את הטעם שבציון 165, ועי' נחל איתן (קניבסקי) עמ' פב שהוכיח שכוונתו רק מחמת צירוף ב' הטעמים יחד, וצ"ב.
  167. ע"ע ברכת המצוות ציון 209. מאירי דלהלן.
  168. מאירי פסחים ז ב בשם אחרוני הרבנים. ועי' ציון 368, שי"ס שאין ספירת כל יום מצוה בפ"ע, אלא כל הספירה מצוה אחת היא, וצ"ב אם אף לשיטתם אף י"ל כן.
  169. עי' ציון 677.
  170. ע"ע הנ"ל ציון 191. מאירי שם בשם גדולי הדורות.
  171. עי' ציון 255.
  172. רא"ש פסחים פ"א סי' י. ועי' ס' הפרדס לרש"י עמ' רח שכ' טעם נוסף, וצ"ב.
  173. ע"ע ברכת המצוות ציון 48 ואילך. אבודרהם תפלות הפסח ד"ה והטעם בד' הרמב"ם תו"מ פ"ז הכ"ד (ועי' בי' הגר"א שבציון הבא, שיל"פ ד' הרמב"ם שם בע"א); שו"ע או"ח תפט ד.
  174. בי' הגר"א או"ח סי' תפט ס"ק ה בד' מחז"ו הל' פסח סי' קד בשם רש"י והשו"ע שם ג. ועי' בי' הגר"א שם, שאין ראיה מד' הרמב"ם שם שכ' שמי שספר ולא בירך יצא, שאפשר שהיינו שיצא יד"ח ספירה, אבל לא יד"ח ברכה. ועי"ש שתמה מד' השו"ע שם ד, שפסק שהסופר בלא ברכה יצא יד"ח ואינו חוזר וסופר. ועי' פמ"ג שם מש"ז ס"ק ו, שצידד בד' השו"ע שם ג שלא יצא אף יד"ח ספירה, כיון שתקנו חכמים לספור בברכה, אבל חזר בו מכח ד' השו"ע שם ד.
  175. בי' הגר"א שם. וצ"ב, שהרי בשאר מצוות אין הדין כן (ע"ע הנ"ל שם), ואפשר שהיינו לפי שלדעתו ברכת המצוות של ספירת העומר היא חלק מנוסח הספירה (עי' ציון 161), ולפיכך כל שלא בירך חשוב כמי שלא ספר ספירת העומר כתיקנה.
  176. עי' ציון 679. ע"ע ספק איסור.
  177. עי' כנה"ג או"ח סי' סז הגב"י אות ג.
  178. ע"ע ברכות ציון 163 ואילך. כנה"ג שם. וע"ע הנ"ל שם, שיש חולקים.
  179. בי' הגר"א או"ח שם ס"ק טו, בד' הראבי"ה ח"ב פסחים סי' תקכו והטור והב"י או"ח שם.
  180. עי' ציון 161. בי' הגר"א דלהלן.
  181. בי' הגר"א שם.
  182. עי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' קכו וסי' תנח, וחק יעקב או"ח סי' תפט ס"ק ד בדעתו.
  183. עי' ציון 251.
  184. רשב"א שם סי' קכו. וצ"ב מה הוצרך לטעם זה, הרי לכאו' הברכה אינה חלק מהמצוה כלל, ואפשר שסובר שברכת המצוות של ספיה"ע היא חלק מהספירה (עי' ציון 161).
  185. ע"ע. הגהות רע"א לשו"ע או"ח סי' תפט ס"א.
  186. שו"ת המבי"ט ח"א סי' קפ; עי' שו"ת מהרשד"ם או"ח סי' א; משנ"ב או"ח שם ס"ק ה.
  187. עי' ציון 251.
  188. שו"ת מהרשד"ם שם. וצ"ב אם כוונתו משום שלא יבואו לצאת יד"ח אף בספירה, או שכיון שהברכה היא חלק ממעשה הספירה, לסוברים כן (עי' ציון 161), אף שאינה עיקר הספירה ואי"ז לעיכובא בה, מ"מ לכתחי' ראוי שכ"א יברך לעצמו.
  189. שו"ת המבי"ט שם.
  190. עי' ציון 155.
  191. ראבי"ה שם; הרוקח שם; או"ז שם; מרדכי שם; מהרי"ל שם; ס' מערכת האלקות שם, הובא בשל"ה שם; מטה משה שם. ועי' אליה זוטא או"ח שם ס"ק ד, שהביא כן בשם תניא רבתי סי' נ, ולפנינו אינו. ועי' מערכת האלקות שם, שאם אומר בסיום הספירה "לעומר" (עי' ציון 272) אין צריך לומר "שהיום".
  192. עי' ציון 161. עי' בי' הגר"א או"ח סי' תפט ס"ק טו, בד' הראשונים הנ"ל. ועי' של"ה שם.
  193. עי' ציון 272. מערכת האלקות שם. ועי' מט"מ שם שאף שכ' לומר "שהיום" מ"מ הביא ד' הראשונים שמן הראוי להזכיר העומר בספירה עצמה ולומר "כו"כ לעומר" (עי' ציון 272), ומ' שמטעם אחר יש לומר "שהיום".
  194. חק יעקב או"ח שם ס"ק ט. וכ"כ המג"א שם לדעה זו.
  195. עי' סידור רס"ג עמ' קנד; עי' תשובת רב האי גאון ברי"ץ גיאות הל' חדש וספירת העומר עמ' שמג; עי' סידור ר"ש ב"ר נתן פ"י (עמ' צא); ס' האורה לרש"י סי' צא; שבה"ל סי' רלד; אהל מועד שער הפסח דרך ו נתיב ב; אר"ח ח"א הל' ספיה"ע אות ב, וכלבו סי' נה; רי"ו תא"ו נ"ה ח"ד; ס' המנהגים טירנא, הל' חג הפסח ד"ה בליל שני; טוש"ע או"ח תפט א; של"ה פסחים נר מצוה אות נט.
  196. לבוש או"ח שם ס"א; ט"ז שם ס"ק ג; מג"א שם ס"ק ה; סידור ר"ש סופר בענין ספירת העומר.
  197. לבוש שם.
  198. סידור ר"ש סופר שם.
  199. ציון 49 ואילך. ועי' עוד שבה"ל סי' רלד ואר"ח הל' ברכות סי' עג וחזקוני ויקרא כג כא ור"ח פלטיאל ויקרא כג טז ומאירי פסחים ז ב וס' המנהיג הל' פסח (מהדו' רפאל עמ' תפ) וס' האשכול (אלבק) ח"ב עמ' 93 וס' האשכול (רצב"א) הל' ספיה"ע ואבודרהם הל' ברכת המצוות ומשפטיהם ד"ה כל מצוה ומהרי"ל הל' ספיה"ע אות טז ושו"ת הרדב"ז ח"ד סי' רנו (אלף שכז).
  200. צדה לדרך מאמר ד כלל ג פי"ב, הו"ד בא"ר או"ח סי' תפט ס"ק כ; ט"ז או"ח סי' תפט ס"ק ח ומק יוסף שם ס"ק כב בד' השו"ע שם ה; שו"ע הרב או"ח שם סי"ט; חיי אדם כלל קלא ס"ח.
  201. שו"ע הרב שם.
  202. ע"ע תוך כדי דבור. ע"ע ברכות ציון 138 ואילך. חיי אדם שם.
  203. חק יעקב שם ס"ק יח.
  204. ט"ז או"ח סי' תפט ס"ק ט בד' הראבי"ה ח"ב פסחים סי' תקכו והשו"ע שם ו, שנסתפקו, לדעתו, מה"ד כשהתחיל את הברכה ע"ד לספור ספירה מוטעית וסיימה ע"ד לספור את הספירה הנכונה, ומ' שכשכל הברכה היתה ע"ד ספירה מוטעית ודאי שלא יצא. ועי' אחרונים שבציון 214, שפי' ד' הראבי"ה והשו"ע שם בע"א.
  205. טוש"ע או"ח רו ו. ט"ז או"ח סי' תפט שם.
  206. מאירי סוף פסחים; מאמר מרדכי או"ח שם ס"ק ז; חק יוסף שם ס"ק כג; עי' שו"ע הרב שם סכ"א.
  207. עי' מאמר מרדכי שם; עי' חק יוסף שם; עי' שו"ע הרב שם.
  208. עי' מאירי שם. ועי' חק יעקב שבציון 220, שכ' סברא כעי"ז לשיטתו שם שגם מי שטעה בספירה עצמה יצא, שאינו דומה למי שפתח ברכה ע"ד ברכה הצריכה לו וסיים בברכה שאינה צריכה לו, שלא יצא בה יד"ח, משום שלא טעה ביום שבו הוא עומד אלא במספרו של אותו היום. וצ"ב לדעה זו מה"ד באופן שלא טעה במספר הימים אלא שטעה במהותו של היום, כגון שהיה סבור שהוא שבת, וספר את מספרו של יוםפ השבת, ונמצא שהוא יום א'.
  209. עי' לבוש או"ח שם ס"ה וב"ח שם ומג"א שם ס"ק יב ופר"ח שם ובי' הגר"א שם ס"ק טו וחק יעקב שם ס"ק יט, בד' הראבי"ה שם והטוש"ע שם. ועי' לבוש שם וט"ז שם ס"ק ט שתמהו, שהרי אף אם לא בירך כלל יצא, לדעתם, ידי חובת ספירה (עי' ציון 173), ואיך יתכן שאם טעה בכונת הברכה לא יצא יד"ח ספירה. ועי' אחרונים שבציון 174, הסוברים שמי שלא בירך על ספיה"ע צריך לחזור ולספור בברכה.
  210. ע"ע ברכות ציון 186 ואילך. לבוש שם וב"ח שם ומג"א שם ופר"ח שם ובי' הגר"א שם וחק יעקב שם, בד' הראבי"ה שם והטוש"ע שם.
  211. עי' ציון 161. אחרונים דלהלן. ועי' ציון 163, שלדעה זו יש לומר "שהיום כך וכך ימים".
  212. עי' א"ז שם ס"ק ט, בד' הב"ח שם. ועי' א"ז שם שתמה, שהרי עונים אמן אחר הברכה ולא אחר הספירה.
  213. לבוש או"ח סי' תפט ס"ה; ב"ח או"ח שם; ט"ז שם ס"ק ט; מג"א שם ס"ק יב; פר"ח שם ס"ו; שו"ע הרב שם סכ"א. ועי' אחרונים שבציון 406, שלענין שאר הימים אפשר שאף לסוברים שמי שלא ספר כלל חלק מהימים אינו ממשיך לספור (עי' ציון 357) מ"מ אם ספרם אלא שטעה יכול להמשיך ולספור.
  214. לבוש שם וב"ח שם ומג"א שם ופר"ח שם ובי' הגר"א שם ס"ק טו וחק יעקב שם ס"ק יט, בד' השו"ע שם ס"ו, ע"פ הראבי"ה ח"ב פסחים סי' תקכו. ועי' ט"ז שבציון 204, שפי' ד' הראבי"ה והשו"ע שם בע"א.
  215. ע"ע ברכות ציון 191. לבוש שם וב"ח שם ומג"א שם ופר"ח שם ובי' הגר"א שם, בד' הראבי"ה שם והטוש"ע שם. ועי' ראבי"ה שם שהכריע שמספק יחזור ויספור, שלדעתו ספיה"ע נוהגת בזה"ז מדאו' (עי' ציון 679), ועי' ב"י שם ושו"ע שם שפסק שלא יחזור, שלדעתו ספיה"ע בזה"ז אינה אלא מדרבנן (עי' ציון 666). ועי' לבוש שם ופר"ח שם שתמהו, שהרי לא ספר את הספירה הנכונה, ומה הצד שיצא יד"ח, ועי' פר"ח שם שכ' שד' הראבי"ה בזה לאו בני סמכא נינהו ולאו מר בריה דרבינא חתים עלייהו.
  216. עי' ציון 161. בי' הגר"א דלהלן. ועי' ציון 163, שלדעה זו יש לומר "שהיום כך וכך ימים".
  217. עי' בי' הגר"א או"ח שם, בד' הב"ח שם.
  218. עי' ציון 666.
  219. לבוש שם וב"ח שם ומג"א שם ופר"ח שם ובי' הגר"א שם, בד' השו"ע שם.
  220. חק יעקב שם. וצ"ב, שהרי סו"ס טעה בספירתו. ועי' מאירי שבציון 208, שכ' כעי"ז לענין מי שטעה בברכה ולא בספירה. וצ"ב לדעה זו מה"ד באופן שלא טעה בחשבון הימים, אלא שטעה במהותו של היום, כגון שהיה סבור שהוא שבת, ולפיכך ספר כמספרה של יום השבת, ונמצא שהוא יום א'.
  221. עי' ציון 213. א"ז או"ח סי' תפט ס"ק י וס"ק יא, ועי"ש שאפשר שזו כוונת ספק הראבי"ה ח"ב פסחים סי' תקכו והטוש"ע או"ח שם ס"ק ו (ועי' אחרונים שבציון 209, שפי' בע"א). ועי' א"ר שבציון 330, שכ' שאם נראה מדבריו שכוונתו לספור את אותו היום אין צריך לומר "היום", ומ' שאמירת "היום" אינה חלק מגוף הספירה אלא רק ראיה שכונתו לספור את אותו היום, וצ"ב א"כ מה לנו בכוונתו.
  222. סידור ר"ש ב"ר נתן פ"י (עמ' צב); תוס' מגילה כ ב ד"ה זכר; מחז"ו הל' פסח סי' קד; תשובת הראב"ד מכת"י, נד' בקובץ צפונות חלק יט; שבה"ל סי' רלד וסי' שסו; תניא רבתי סי' נ; ס' המנהגים (טירנא) חג הפסח ד"ה בליל שני; ס' המנהגים (קלויזנר) סי' קכא; סמ"ק מצוריך סי' קמג; תשב"ץ סי' שפא; אבודרהם תפילות הפסח ד"ה והטעם שצוה; מהרי"ל הל' ספיה"ע אות טו; לבוש או"ח סי' תפט ס"א; מע"ר אות סט.
  223. עי' ציון 666.
  224. עי' ציון 677. עי' תוס' מגילה שם; הגהות מנהגים (טירנא) שם אות יח; לבוש שם.
  225. ע"ע נטילת לולב.
  226. עי' תוס' מגילה שם, ורשימות שיעורים (סולוביצ'יק) סוכה מא א בדעתם, וכ"מ בשו"ע הרב סי' תפט סי"א. ועי' שבה"ל שם סי' שסו ותשובת הראב"ד שם, טעמים נוספים ע"כ שבספיה"ע מתפללים על בנין ביהמ"ק ובשאר מצוות שטעמם משום זכר למקדש אין נוהגים כן.
  227. עי' ציון 679.
  228. שבה"ל סי' רלד טעם א, וסי' שסו, בשם אחיו ר' בנימין. ומ' שסובר שמצות ספירת העומר היא מדיני מצות העומר (עי' ציון 22).
  229. ע"ע חדש.
  230. ע"ע הנ"ל ציון 127. שבה"ל סי' רלד בשם אחיו ר' בנימין, טעם ב.
  231. תוס' שם; מחז"ו שם; תשובת הראב"ד שם; סמ"ק מצוריך שם; הגהות מנהגים (טירנא) שם; ס' המנהגים (קלויזנר) שם; מהרי"ל שם; תשב"ץ שם; לבוש שם; מע"ר שם. ועי' מהרי"ל שם ותשב"ץ שם שהוסיפו: ותן חלקינו בתורתך, ועי' סידור ר"ש סופר שהוסיף עוד: ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות.
  232. סידור ר"ש ב"ר נתן שם; שבה"ל שם; תניא שם; אבודרהם שם. ועי' ר"ש ב"ר נתן שם ואבודרהם שם שהוסיפו "למקומה", וע"ש עוד כמה שינויי נוסחאות. ואפשר שלדעה זו טעם התפילה הוא כדי שיחזרו מצוות קצירת העומר והקרבתו (עי' ציון 228), ולפיכך מתפללים על עבודת ביהמ"ק, ולא רק על בנין הבית.
  233. אבודרהם שיר של יום ד"ה ויש מקומות; עקידה פר' אמור שער סז ד"ה הפרק הרביעי; מעגלי צדק סי' כה; מג"א או"ח סי' תפט ס"ק ה; א"ר שם ס"ק ב וס"ק ו; שו"ע הרב שם ס"ק יא; משנ"ב שם ס"ק י. בטעם המנהג, עי' אבודרהם שם ועקידה שם.
  234. מג"א שם; מעגלי צדק שם; א"ר שם ושם; יסוש"ה שער תשיעי; שו"ע הרב שם; משנ"ב שם. ועי' אבודרהם שם שמ' שנהגו לאמרו בימי הספירה, אחר לאו דוקא בזמן הספירה, ועי' עקידה שם שכ' שנהגו לאמרו בסמוך לספירה, ומ' שאפשר לאמרו אף קודם הספירה.
  235. יסוש"ה שם; שו"ע הרב שם.
  236. עי' ס' זכרון ציון (פראג ת"מ); יסוש"ה שם. ועי' חק יעקב או"ח שם ס"ק יא, שאין לומר תפילות אלו, ועי' ערוה"ש שם ס"ו 'ויש מוסיפין עוד תחנה ארוכה ומרבים בעניינים המסתוריים, ורבים וגדולים התרעמו על זה וכו' אבל עכשיו כבר רגילים לאמרו בהמון ובהתפעלות הנפש'.
  237. לבוש או"ח סי' תפט ס"ה; פר"ח או"ח שם ס"ו; תשו' ר' וולף איגר שבשו"ת רע"א ח"א סי' כט, בד' הר"ן סוף פסחים (כז ב), ועי' שם שהוכיח כן מכך שמברכים ברכת המצוות על ספירת העומר (עי' ציון 155), אף שאין מברכים ברכת המצוות על דברים שבלב (ע"ע ברכת המצוות ציון 130); קר"א ברכות ג א; שו"ת יהודה יעלה (אסאד) ח"א יו"ד סי' שטז. ועי' רע"א שבציון 21, שפי' ד' הר"ן שם בע"א.
  238. פר"ח שם; תשו' ר' וולף איגר שם, בד' הר"ן שם.
  239. ויקרא כג טו.
  240. עי' פר"ח שם: וכל שכן; ר' וולף איגר שם בד' הר"ן שם; יהודה יעלה שם. ועי' ר"ן שם לפי בי' ר"ו איגר שם, שכ' שאף ששאר ספירות האמורות בתורה הם במחשבה בלבד, מ"מ קבלו חכמים שספירה האמורה בספיה"ע היא בפה.
  241. פר"ח שם. ועי' שם שהוכיח מכך שמחשבת פיגול אינה פוסלת את הקרבן, לסוברים כן, אלא אם הוציאוה בפה (ע"ע פגול), אף שלא נאמר כן בתורה בפירוש.
  242. ר' וולף איגר שם, בד' תוס' כתובות עב א ד"ה וספרה ומנחות סה ב ד"ה וספרתם, שתמהו מדוע אין מברכים על ספירת זבה כמו שמברכים על ספירת העומר (עי' ציון 155), אף שספירת זבה היא במחשבה בלבד, לדעתו (ע"ע זבה ציון 195 ואילך), ואין מברכים על מצוות שבלב (ע"ע ברכת המצוות ציון 130), שכוונתם שכשם שתקנו חכמים לספור ספירת העומר בפה וממילא מברכים עליה, כך יתקנו לספור ספירת זבה בפה ויברכו עליה. ולכאו' לדעה זו מי שלא מנה בפה אלא במחשבה שוב אינו מחויב מן התורה אלא מדרבנן, ואינו מוציא יד"ח את המחויב מן התורה (ע"ע שומע כעונה).
  243. ע"ע.
  244. שו"ת אגורה באהלך או"ח דף יא ע"ב; ברכ"י או"ח שם ס"ק י"ד; שו"ת אור לי (לבעל שד"ח) סי' ט; כתבי קה"י החדשים זרעים סי' ב.
  245. עי' ציון 380.
  246. ע"ע, ציון 17 ואילך.
  247. עי' ציון 367. אגורה באהלך שם.
  248. פר"ח שם; עי' קר"א שם. וכ"מ בשו"ת חת"ס ח"ו סי' יט.
  249. פר"ח שם.
  250. עי' ציון 679. פר"ח שם. ועי' קר"א שם וחת"ס שם, שכ' טעמים אחרים בדבר.
  251. עי' רש"י מנחות סה ב ד"ה לכל ובאוה"ל או"ח סי' תפט בדעתו, ורבינו יהונתן סוף פסחים, וס' הפרדס לר"א ממונתשון שער ט פי"ב אות ז, ובאוה"ל שם בד' המיוחס לרשב"א מנחות שם (ועי' מיוחס לרשב"א שם, שמפו' שפי' שלמדים מן הכתוב שהמצוה מוטלת על כ"א מישראל ולא רק על בי"ד, ועי' ציון 638, וצ"ב), ונמוק"י פסחים שם, ואגודה מנחות פ"ו סי' לב וחק יעקב או"ח שם ס"ק ד וא"ר שם ס"ק א ואליה זוטא שם ס"ק א בדעתו (ועי' ברכ"י שם ס"ק ו ששינה הגי' באגודה שם), ושו"ת מהרשד"ם או"ח סי' א, ולבוש או"ח שם ס"א, וערוה"ש שם ס"ד, בבי' הגמ' מנחות סה ב; מג"א או"ח שם ס"ק ב וחק יעקב שם בד' שו"ת הרשב"א ח"א סי' קכו. ועי' פר"ח או"ח שם ס"א וברכ"י שם ס"ק ו שבי' ד' הרשב"א שם בע"א, ועי' מג"א שם שתמה מהרשב"א שבציון 255, ועי' חק יעקב שם שיישב. וכ"מ בר"ן לרי"ף פסחים ז ב (ד א) ובחי' הר"ן שם, שכ' שספיה"ע אינה יכולה להתקיים ע"י אחר, ולענין קריאת המגילה מ' מדבריהם שמצוה שיוצאים בה בשוכ"ע חשובה שאפשר לקיימה ע"י אחר, אבל עי' פר"ח שם שדחה.
  252. ויקרא כג טו.
  253. ברייתא מנחות שם.
  254. עי' רש"י שם, ובאוה"ל שם בדעתו; באוה"ל שם בד' המיוחס לרשב"א שם; רבינו יהונתן שם; אגודה שם; מג"א שם וחק יעקב שם, בד' הרשב"א שם (וצ"ב מהרשב"א שבציון 638, עי"ש); שו"ת מהרשד"ם שם; לבוש שם; פמ"ג או"ח שם מש"ז ס"ק ב, לדעה זו; ערוה"ש שם. ועי' א"ר שם, שתמה מהראשונים שבציון 638, שפירשו הלימוד מכתוב זה לענין שמצות ספיה"ע מוטלת על כל אדם מישראל ולא רק על בי"ד, ועי' פמ"ג שם שתי' שמכתוב זה למדו את ב' הדינים, שמכך שנקט הכתוב לשון רבים למדו שהמצוה מוטלת על כל אדם, ואילו מהכתוב "לכם" למדו שאין יוצאים בשומע כעונה. ועי' לבוש שם, שכ' שאפי' העונה אמן אחר הסופר אינו יוצא יד"ח, שצריך לספור ממש בפיו. וצ"ב מה הוצרך לטעם זה, הרי דוקא לענין ברכה אמרו שהעונה אמן חשוב כמברך, ולא לענין שאר מצוות, ואפשר שסובר שברכת המצוות של ספירת העומר נתקנה כחלק מהספירה (עי' ציון 161), ולפיכך חשובה הספירה כברכה, ומעיקר הדין היה העונה אחריה אמן חשוב כסופר.
  255. מג"א או"ח שם ס"ק ב ופר"ח שם ס"א, בד' שו"ת הרשב"א ח"א סי' תנח (ועי' פר"ח שם שתמה מהרשב"א שבציון 251, ועי' שם וברכ"י שם ס"ק ו שיישב); באוה"ל או"ח שם, בד' רב האי גאון באר"ח הל' ספירת העומר סי' ד, ורי"ץ גיאות הל' חדש וספירת העומר ד"ה אמר מר (וכ"ה בס' האשכול אלבק הל' פסח עמ' קנט א), שכ' שבמוצאי שבת של ספירת העומר, שסופרים ספיה"ע לאחר אמירת קדושה דסדרא, שהציבור יושב בה (ע"ע מוצאי שבת), אין מטריחים את כל הקהל לעמוד כדי לברך על ספירת העומר, אלא הש"ץ מברך ומוציא את הציבור יד"ח, ומ' שאין צריכים לעמוד כלל, אף לצורך הספירה, ובע"כ שהש"ץ מוציאם אף בספירתו.
  256. עי' ציון 638. מג"א שם; פר"ח שם.
  257. עי' יד אהרן (אלפנדרי) או"ח שם, בשם הפר"ח. ועי' פר"ח שם, שמתחילה ס"ד לומר כן ביישוב סתירת הרשב"א מח"א סי' תנח לסי' קכו, ושוב חזר בו, ועי' ברכ"י שם שתמה מנ"ל דין זה, הרי הכתוב "וספרתם לכם" נצרך ללמוד ממנו שהמצוה אינה מוטלת רק על בי"ד אלא על כל ישראל (עי' ציון 638), ועוד, שהרי בדאורייתא לא מצינו חילוק בין לכתחילה לדיעבד.
  258. באוה"ל או"ח סי' תפט ד"ה ומצוה.
  259. ע"ע כל ישראל ערבים ציון 419, לענין המוציא את חבירו בברכת המזון אף שלא אכל, שרק אם השומע אינו בקי יוצא ידי חובתו. באוה"ל שם, ושו"ת צי"א חי"ח סי' כו בדעתו. ועי' צי"א שם, שאף שלענין ברהמ"ז נפסק כדעת הסוברים שאינו מוציא את חבירו אף אם הוא בקי (ע"ע הנ"ל ציון 418), מ"מ יש להביא ראיה מהסוברים כן שיש להקל בדין שוכ"ע במי שאינו בקי. וצ"ב, שהרי להלכה נפסק שהדין שמי שלא אכל אינו יכול להוציא את מי שאכל מדין שוכ"ע מדרבנן הוא (ע"ע הנ"ל ציון 400 ואילך), וא"כ מה הראיה לדין ספירת העומר, שמן התורה אין יוצאים בו יד"ח מדין שוכ"ע, ועי' צי"א שם, וצ"ב.
  260. עי' שו"ת מגן שאול (שלוניקי תק"ז) סי' כ ושו"ת אגורה באהלך או"ח דף יא ע"ב ותשו' ר"ו איגר שבשו"ת רע"א ח"א סי' כט וסי' לא, והסכים עימו רע"א שם סי' ל וסי' לב, ושו"ת יהודה יעלה (אסאד) ח"א יו"ד סי' שטז וערוה"ש או"ח סי' תפט ס"ט, בד' הסוברים שבכל התורה כתיבה אינה כדיבור (ע"ע כתב;כתיבה ציון 318 ואילך); ר"ו איגר שם, אף לד' הסוברים שבכה"ת כתיבה כדיבור (ע"ע הנ"ל ציון 326 ואילך).
  261. ע"ע הנ"ל ציון 318 ואילך. מגן שאול שם ואגורה באהלך שם ור"ו איגר שם ורע"א שם.
  262. ע"ע הנ"ל ציון 326 ואילך.
  263. ע"ע הנ"ל ציון 462 ואילך.
  264. ר"ו איגר שם.
  265. ר"ו איגר שם, ע"פ הר"ן שבציון 237.
  266. ר"ו איגר שם, ע"פ תוס' שבציון 242.
  267. מגן שאול שם ואגורה באהלך שם ושו"ת רע"א שם וקול אליהו או"ח סי' ל, בד' הסוברים שכתיבה כדיבור (ע"ע הנ"ל ציון 326 ואילך); הגהות חת"ס על שו"ת רע"א, נד' בירחון האוהל שנה ב חוברת ג, ושו"ת כת"ס יו"ד סי' קו בשמו, אף בד' הסוברים שכתיבה אינה כדיבור (ע"ע הנ"ל ציון 318).
  268. ע"ע הנ"ל ציון 326.
  269. מגן שאול שם ואגורה באהלך שם ושו"ת רע"א שם.
  270. ע"ע הנ"ל ציון 318 ואילך.
  271. חת"ס שם וכת"ס שם בשמו. וע"ע הנ"ל ציון 393.
  272. עי' סידור רס"ג עמ' קנד; תשובת רב האי גאון ברי"ץ גיאות הל' חדש וספירת העומר עמ' שמג; סידור ר"ש ב"ר נתן פ"י (עמ' צא); ס' האורה לרש"י ח"א סי' צא; האשכול (רצב"א) הל' ספיה"ע; שו"ת הרמב"ם (מהדו' מכון ירושלים) סי' שלב; שבה"ל סי' רלד; שו"ת הרשב"א ח"א סי' תנז, הובא בב"י שם; עי' תלמיד הרשב"א סוף פסחים; ספר מערכת האלקות פרק יג, הובא בשל"ה פסחים נר מצוה אות ס, אפשרות א; תניא רבתי סי' נ; עי' ריטב"א מגילה כא א; אר"ח ח"א הל' ספיה"ע אות ב וכלבו סי' נה; רי"ו תא"ו נ"ה ח"ד; ר"ן סוף פסחים (כח א); ספר אהל מועד שער הפסח דרך ו נתיב ב; ס' המנהגים (טירנא) הל' חג הפסח ד"ה בליל שני; מאמר חמץ לרשב"ץ אות קמ; רמ"א בשו"ע או"ח תפט א; לבוש או"ח שם ס"א; ט"ז שם ס"ק ג; מעשה רב אות סט; סידור ר"ש סופר בענין ספיה"ע, בד' החינוך מ' שו.
  273. שו"ת מהרש"ל סי' סד; חק יעקב סי' תפט ס"ק טו בד' הטור או"ח שם והרוקח סי' רצד והמהרי"ל הל' ספירת העומר אות טו (וכ"ה בראבי"ה ח"ב סי' תקכו), שלא הזכירו שצריך לומר "בעומר". ועי' הרוקח שם ומהרי"ל שם שכ' שצריך לומר אחר הברכה "שהיום" כך וכך ימים, ועי' אחרונים שבציון 279, הסוברים שהאומר כן יצא ידי הזכרת העומר. ועי' ס' מאורי אור (לר"א מוורמש) חלק עוד למועד (עמ' לא ב), שכ' בד' הטור שלא הזכיר ד"ז לפי שאין חובה גמורה לאמרו (עי' ציון 281), וכ"מ קצת בב"י שם בדעת הטור שם. ועי' שו"ת משנה הלכות ח"ו סי' קג, שבי' בטעם דעה זו שאמירת "לעומר" משמעה שאנו סופרים להקרבת העומר, ולפיכך בזה"ז שאין לנו עומר אין לומר כן.
  274. ס' האורה שם; האשכול שם; עי' שבה"ל שם; עי' ס' מערכת האלקות שם; שו"ת הרשב"א שם; תלמיד הרשב"א שם; עי' תניא רבתי שם; עי' ריטב"א שם; אר"ח שם וכלבו שם; רי"ו שם; עי' ר"ן שם; מאמר חמץ לרשב"ץ שם; לבוש או"ח שם; של"ה שם; סידור ר"ש סופר שם, בד' החינוך שם; ערוה"ש או"ח שם ס"ט. ועי' שבה"ל שם ותניא רבתי שם שכ' שיש לומר "היום לעומר יום א'", וצ"ב. ועי' שע"ת או"ח שם ס"ק ח, שכן נהגו ע"פ האר"י.
  275. חק יעקב או"ח סי' תפט ס"ק ט, בד' הראשונים הנ"ל; עי' סידור ר"ש סופר שם, בד' החינוך שם שכ': וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר כך וכך ימים עברו מן המנין, שכוונתו שלפיכך אנו סופרים בלשון "לעומר" בל'. ועי' שע"ת או"ח שם ס"ק ח, שבלשון בנ"א נופל יותר לומר "לעומר".
  276. עי' סידור רס"ג שם; תשובת רב האי גאון שם; סידור ר"ש ב"ר נתן שם; שו"ת הרמב"ם שם; ס' המנהגים (טירנא) שם; רמ"א שם; ט"ז שם; מעשה רב שם.
  277. ט"ז שם; עי' שו"ת בית יעקב שם. ועי' ט"ז שם שהוכיח כן מכך שאנו סופרים ספיה"ע בליל ט"ז ניסן, אף שעדיין לא הגיע זמן הקרבת העומר, ובהכרח שהמנין אינו מתייחס להקרבת העומר עצמה אלא לימי העומר. ועי' ארחות רבינו ח"ב עמ' צג, שרי"י קניבסקי נהג לומר את שני הנוסחאות, וע"ש שחזר על כל הספירה.
  278. עי' ציון 155.
  279. מערכת האלקות שם, הובא בשל"ה שם, אפשרות א. ועי' ציון 191, שיש מהראשונים שכתבו שלכתחילה יש לספור באופן זה, ועי' מערכת האלקות שם, שבי' בטעמם שיש לומר כן כדי לבאר שהמנין מתייחס לעומר. ואפשר שטעמם משום שאי"צ להזכיר את העומר דוקא בתוך נוסח הספירה, או שאף הברכה חשובה חלק ממעשה הספירה (עי' ציון 161).
  280. עי' חק יעקב שם; עי' מט"מ סי' תרסו. ואפשר שטעמם לפי שצריך להזכיר את העומר בגוף נוסח הספירה, ולא בברכה שלפניה.
  281. שו"ת הרשב"א שם, הובא בב"י או"ח סי' תפט. ועי' ס' האורה שם והאשכול שם ורי"ו שם ואר"ח שם, שכ' שצריך להזכיר שהספירה היא לעומר כדי שיהא נראה שסופר את ימי העומר, וצ"ב אם סוברים שד"ז מעכב.
  282. עי' ציון 118 ואילך.
  283. עי' ציון 292.
  284. עי' ציון 276.
  285. סידור רס"ג עמ' קנד; סידור ר"ש ב"ר נתן פ"י (עמ' צא); ס' האורה לרש"י ח"א סי' צא; ס' הפרדס (לר"א ממונתשון) שער ט פי"ב אות ד; האשכול (רצב"א) הל' ספיה"ע; אר"ח ח"א הל' ספיה"ע אות ג וכלבו סי' נה; רי"ו תא"ו נ"ה ח"ד; ר"ן סוף פסחים (כח א); סידור בית יעקב ליעב"ץ.
  286. עי' ציון 693 ואילך. סידור עבודת ישראל בהקדמה (עמ' 6) בשם ר' משה טוביה מזונטהיים. ועי' ציון הנ"ל, שכ"ה ד' רי"ו וס' הפרדס, אבל עי' ציון 666, שרש"י והר"ן ואר"ח וכלבו לא חילקו בין ספירת השבועות לספירת הימים, וצ"ב. ולטעם זה מ' שספירת השבועות אין טעונה הזכרת העומר כלל, וא"כ אף בימים שאין מונים בהם אלא את השבועות, לסוברים כן (עי' ציון 113 ואילך), אי"צ להזכיר את העומר.
  287. עי' ציון 98. מאורי אור (לר"א מוורמש) חלק עוד למועד (לא ב). ולטעם זה מ' שאף ספירת השבועות טעונה הזכרת העומר, אלא שבימים שמונים בהם הן את הימים והן את השבועות יש להסמיך את הזכרת העומר למנין הימים, שהם עיקר הספירה. ועי' שו"ע הרב או"ח סי' תפט ס"ק ז, שיש נוהגים כן "מטעם הידוע להם". ועי' מקראי קודש (פרנק) פסח ח"ב סי' סד אות ב, טעם נוסף בזה.
  288. שו"ת הרמב"ם (מהדו' מכון ירושלים) סי' שלב; מאמר חמץ לרשב"ץ סי' קמ (ועי' במגיה שם, שבנוסחת כ"י אין ראיה); רמ"א בשו"ע או"ח תפט א.
  289. מאמ"ר או"ח שם ס"ק ג, טעם ב.
  290. עי' ציון 295. עי' מאורי אור שם; עי' מאמ"ר שם, טעם א.
  291. עי' ציון 118 ואילך.
  292. עי' סידור רס"ג עמ' קנד; סידור ר"ש ב"ר נתן פ"י (עמ' צא); ס' האורה לרש"י ח"א סי' צא; רי"ץ גיאות הל' ספיה"ע עמ' שמ; רמב"ם סהמ"צ מ' קסא; ראבי"ה ח"ב פסחים תקכו; מרדכי מגילה סי' תתג; או"ז ח"א סי' שכט; שבה"ל סי' רלד; ר"י מלוניל סוף פסחים (כח א); מאירי חגיגה יז ב; שו"ת הרא"ש כלל כד אות יג וקיצור פסקי הרא"ש פסחים פ"י סי' מ; ר"ן סוף פסחים (כח א); אר"ח ח"א הל' ספיה"ע אות ג וכלבו סי' נה; רי"ו תא"ו נ"ה ח"ד; אבודרהם תפלות הפסח; ר"ח פלטיאל ויקרא כג טז; מאמר חמץ לרשב"ץ סי' קמ; אגודה מנחות פ"ו סי' לג; מהרי"ל הל' ספיה"ע אות טו; טוש"ע או"ח תפט א. ועי' ר"ח פלטיאל שם, שאין אומרים "שהם", אלא "שהוא" כך וכך ימים.
  293. עי' ציון 159. רי"ו דלהלן.
  294. רי"ו שם.
  295. עי' מאורי אור (לר"א מוורמש) חלק עוד למועד (לא ב); מאמ"ר או"ח סי' תפט ס"ק ג.
  296. עי' מאמ"ר שם. ועי' ציון 285, שי"ס שאומרים "לעומר" בין ספירת הימים לספירת השבועות, וצ"ב אם חולקים על דין זה.
  297. עי' סידור רס"ג עמ' קנד; תשובת רב האי גאון ברי"ץ גיאות הל' חדש וספירת העומר עמ' שמג; סידור ר"ש ב"ר נתן פ"י (עמ' צא); ס' האורה לרש"י סי' צא; האשכול (רצב"א) הל' ספירת העומר; שבה"ל סי' רלד; תניא רבתי סי' נ; אר"ח ח"א הל' ספיה"ע אות ב וכלבו סי' נה; רי"ו תא"ו נ"ה ח"ד; עי' ר"ן סוף פסחים (כז ב); ספר אהל מועד שער הפסח דרך ו נתיב ב; ס' המנהגים (טירנא) הל' חג הפסח ד"ה בליל שני; טוש"ע או"ח תפט א.
  298. דברי שאול (נתנזון) חדושי אגדות מנחות סו א.
  299. עי' ארחות רבינו ח"ב עמ' צד בשם החזו"א. ואפשר שכוונתו שהמצוה אינה למנות את סדר הימים בזה אחר זה, אלא לומר את מניינו של כל יום ויום. ועי' מאורי אור (לר"א מוורמש) חלק קן טהור (ח"ז) עמ' קעג ב ולקוטי חב"ח ח"ה שו"ת עמ' קי ב שכתבו טעמים נוספים בדבר ע"פ קבלה.
  300. מאורי אור (לר"א מוורמש) חלק קן טהור (ח"ז) עמ' קעג ב, הובא בארחות חיים (כהנא) או"ח סי' תפט אות ח; עי' דברי שאול שם.
  301. ארחות רבינו שם בשם החזו"א.
  302. ע"ע ל"ג בעומר. מהר"ש הלוי דלהלן.
  303. שו"ת מהר"ש הלוי או"ח סי' ה.
  304. כנה"ג או"ח סי' תפט הגב"י אות ג; גט פשוט אהע"ז סי' קכו ס"ק עג; שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' קלט; ערוה"ש שם ס"ק ט.
  305. עי' ציון 319. ערוה"ש שם.
  306. פר"ח או"ח שם ס"א.
  307. פר"ח שם. ועי' צ"פ הל' יסוה"ת פ"ה ד"ה וכן גבי בהמה, שבמקום שענין הספירה הוא ציון מספרו של הדבר מצד עצמו אפשר למנותו באותיות, ואילו במקום שענין הספירה הוא למנות כמה דברים יחדיו יש למנות במספרים דוקא.
  308. שו"ת מהר"ש הלוי או"ח סי' ה. ועי' כנה"ג שם וגט פשוט שם שתמהו מה החילוק, ועי' שו"ת פרי הארץ (מזרחי) ח"א או"ח סי' י בשם ר"י מולכו שבי' שכשמונה באותיות צריך שיהיה ניכר שכוונתו לומר כן בתורת ספירה.
  309. עו"ש או"ח שם סק"א; חק יעקב או"ח שם סק"ח; דה"ח הל' ספיה"ע; שו"ע הרב שם ס"ז. וע"ע אותיות ציון 246 ואילך. ועי' אילת השחר שבת עג א, שנסתפק לסוברים שהסופר בכתיבה יצא ידי חובתו (עי' ציון 267), האם יוצא יד"ח בכתיבת ספרות.
  310. עי' לעיל.
  311. כנה"ג או"ח סי' תפט הגב"י אות ג; גט פשוט אהע"ז סי' קכו ס"ק עג; ערוה"ש או"ח שם ס"ק ט.
  312. שאילת יעב"ץ ח"א סי' קלט.
  313. שאילת יעב"ץ שם.
  314. שו"ת פרי הארץ (מזרחי) ח"א או"ח סי' י בשם ר"י מולכו, הובא ברע"א לשו"ע או"ח סי' תפט ס"א ובבבאה"ט או"ח סי' תפט ס"ק ו ומשנ"ב או"ח שם ס"ק יא.
  315. עי' משנה מכות כב א בבי' הפס' "ארבעים יכנו" (דברים כה ב), דהיינו מנין הסמוך לארבעים, וכעי"ז בראשונים שבציון 90 לענין הפס' תספרו חמשים יום, דהיינו מנין הסמוך לנ', וכ"ש שאפשר למנות בפירוש ארבעים חסר א'; עי' משנה שבת עג א ונזיר טז א ומכות שם. פרי הארץ שם. ועי' פרי הארץ שם, שאף שכל הראיות מדברי חז"ל הם לענין מספר הסמוך למנין עשיריות שלם, מ"מ אף במנין שאינו סמוך למנין עשיריות שלם יצא יד"ח. וצ"ב אם היינו דוקא כשאמר כך וכך פחות א', ככל האופנים שבלשונות המקרא וחז"ל, או אף כשאמר כך וכך פחות שתים או יותר, ועי' פרי הארץ שם שהוכיח כדבריו מד' הראשונים שכתבו עצות למי ששאלו חבירו כמה היום לעומר, ולא הזכירו שיכול לומר לו בדרך חשבון, ומ' שאף באופן זה ייד"ח.
  316. שו"ת פרי הארץ שם, בד' שו"ת מהר"ש הלוי שבציון 308. ועי' ציון 304, שי"ח.
  317. הליכות שלמה מועדים ניסן - אב פי"א אות ד, ודבר הלכה שם אות ו. ועי' שעה"צ סי' תפט ס"ק יא שמ' שאם אמר "היום שבעה ימים ויום א'" לא קיים את דין ספירת הימים אלא רק את ספירת השבועות, אבל אפשר דהיינו שלפי שקיים באמירה זו את מצות ספירת השבועות אין יכול לקיים בה אף את ספירת הימים, שא"א לקיים את ב' הדינים באמירה א'.
  318. חוט שני קובץ עניינים בסוף הל' ריבית אות יח. ועי' שם, שמ"מ אם החשבון אינו ישיר להבנת המספר, כגון שאמר היום עשר ימים כפול שתים פחות שלש, לא יצא יד"ח.
  319. עי' סידור רס"ג עמ' קנד ותשובת רב האי גאון ברי"ץ גיאות הל' חדש וספירת העומר עמ' שמג וסידור ר"ש ב"ר נתן פ"י (עמ' צא), שהיו מונים בארמית (וכן מנהג בני תימן); מג"א או"ח סי' תפט ס"ק ב; שו"ע הרב או"ח שם ס"י.
  320. מו"ק או"ח סי' תפט ושו"ת שאילת יעב"ץ או"ח סי' קלט ולחם שמים סוטה פ"ז.
  321. ע"ע לשון הקדש ציון 84, לענין לשון הקודש, וע' לשון ציון 142, לענין שאר לשונות. ועי' שם ציון 119, שי"ח. ועי' עוד שם ציון 144, שלדעה זו מה שאמרו לענין כמה דינים שאין יוצאים בהם יד"ח בשאר לשונות אם אין האומר מבין מה שאומר, אין הטעם מפני שאי"ז חשוב אמירה, אלא מטעמים אחרים.
  322. מג"א או"ח סי' תפט ס"ק ב; חק יעקב או"ח שם ס"ק ח; א"ר או"ח שם ס"ק ו; ברכ"י שם ס"ק ז; שו"ע הרב שם ס"ק י. ועי' עלי תמר לירו' מגילה פ"ב ה"ז, שהוכיח כן מכך שבזמן הגאונים נהגו לספור בארמית (עי' סידור סידור רס"ג עמ' קנד ותשובת רב האי גאון ברי"ץ גיאות הל' חדש וספירת העומר עמ' שמג וסידור ר"ש ב"ר נתן פ"י), ומסתמא הנהיגו כן מפני שהמון העם לא הבין לשה"ק, ומ' שמי שסופר בלשון שאינו מבין אינו יוצא יד"ח.
  323. מג"א שם; א"ר שם; שבט יהודה (עייאש) ליקוטים שבסוף הס' בהע' לס' נחפה בכסף סי' ח; שו"ע הרב שם.
  324. עי' מג"א שם ודב"א ח"א סי' לד בדעתו, וכ"מ בשעה"צ או"ח שם ס"ק ו.
  325. שו"ת פני מבין או"ח סי' קלב ושבט יהודה שם, בד' המג"א שם.
  326. ערך השלחן (טייב) או"ח שם ס"ק ג.
  327. עי' סידור רס"ג עמ' קנד; עי' תשובת רב האי גאון ברי"ץ גיאות הל' חדש וספירת העומר עמ' שמג; עי' סידור ר"ש ב"ר נתן פ"י (עמ' צא); ס' האורה לרש"י סי' צא; שו"ת הרמב"ם (מהדו' מכון ירושלים) סי' שלב; עי' ראבי"ה ח"ב סי' תקכו; עי' הרוקח סי' רצד; עי' או"ז סי' שכט; עי' שבה"ל סי' רלד; עי' מרדכי מגילה סי' תתג; ס' מערכת האלקות פרק יג, הובא בשל"ה פסחים נר מצוה אות ס; רי"ו תא"ו נ"ה ח"ד; אר"ח ח"א הל' ספיה"ע אות ב, וכלבו סי' נה; אהל מועד שער הפסח דרך ו נתיב ב; מהרי"ל הל' ספירת העומר אות טו; ס' המנהגים (טירנא) הל' חג הפסח ד"ה בליל שני; טוש"ע או"ח תפט א; מטה משה סי' תרסו.
  328. ט"ז או"ח סי' תפט ס"ק ז; מג"א שם ס"ק ט; דה"ח הל' ספיה"ע; ערוה"ש או"ח שם סי"ג. וכ"פ המשנ"ב שם ס"ק כ. ועי' מאמ"ר שם ס"ק ו, שפקפק בזה בסברא.
  329. ט"ז שם.
  330. א"ר או"ח שם ס"ק יג; חק יוסף שם ס"ק יח.
  331. עי' סידור רס"ג עמ' קנד ותשובת רב האי גאון ברי"ץ גיאות הל' חדש וספירת העומר עמ' שמג וסידור ר"ש ב"ר נתן פ"י (עמ' צא), שהיו מונים "האידנא כך וכך ימים", וכן מנהג בני תימן.
  332. פקודת אלעזר (בן טובו) או"ח סי' תפט ודב"א ח"א סי' לד, בד' הבעה"מ פסחים כח א, שכ' שבזמן שקדשו את החודש ע"פ הראיה היו סופרים ב' ימים מספק (ע"ע יום טוב שני של גליות ציון 1483 ואילך).
  333. שו"ת אבנ"ז יו"ד סי' רמח אות ג; שו"ת ערוגת הבושם (גרינוולד) או"ח סי' קסח אות ד; שו"ת קרן לדוד או"ח סי' קמ; עי' שערי ישר ש"א פ"ה.
  334. עי' אבנ"ז שם.
  335. אבנ"ז שם.
  336. ערוגת הבושם שם; קרן לדוד שם; שערי ישר שם.
  337. ערוגת הבושם שם; קרן לדוד שם; שערי ישר שם; דב"א שם, לצד זה. ועי' שו"ת בצל החכמה ח"ה סי' ק שאף לד' בעה"מ פסחים שם שבזמן שקדשו את החודש ע"פ הראיה היו בני הגולה מונים ב' ימים, אי"ז מחמת הספק, אלא משום שלדעתם כל זמן שלא ידעו בני הגולה אם עיברו בית דין את החודש היו קובעים הם את החודש על פי חשבון, ומעיקר הדין קביעותם קביעות, אלא שתקנו חכמים לנהוג אף ביום השני כדיני אותו היום, ולפיכך עיקר מניינם היה כפי חשבון שלהם, וביום השני ספרו רק משום תקנת חכמים, ואי"ז חשוב כספק ספירה.
  338. עי' ציון 539. ועי' אחרונים שבציון 540, שכתבו שמחמת הספק עשו חכמים את זמן בין השמשות כודאי לילה לענין ספיה"ע, ולדעתם אי"ז חשוב ספירת ספק כלל.
  339. עי' שערי ישר שם.
  340. דב"א שם, לצד זה. וצ"ב, שהרי בנוסח ספירת העומר אומר "היום" (עי' ציון 327), הרי שכוונתו לספור את אותו יום שעומד בו, וא"כ הרי מנין היום שאותו הוא מונה איננו מבורר אצלו.
  341. ע"ע מצוות צריכות כונה.
  342. עי' ראבי"ה ח"ב מגילה סי' תקכו; עי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' תנח; עי' שו"ת הלק"ט ח"א סי' קיד; עי' מג"א או"ח תפט ס"ק ז וס"ק ח בד' השו"ע שם ג; ט"ז או"ח תפט ס"ק ז ושכנה"ג שם הגב"י ועו"ש שם ס"ק ד ופר"ח שם ס"ד ובי' הגר"א שם בד' השו"ע שם ד.
  343. שלחן גבוה (מולכו) או"ח סי' תפט ס"ק טו, וחק יעקב שם ס"ק טו, בד' השו"ע שם ד. וצ"ב, ואפשר שאין כוונתם שמקיימים בכך מצות ספירה, אלא רק שכיון שבפועל ספר את ימי העומר, וכיון לספירה, שוב אינו יכול לספור בברכה, כיון שאותו היום כבר נספר, ועי' אחרונים שבציון 397, שמי שספר בלא כונה יכול להמשיך לספור את הימים שלאחריהם, אף לסוברים שמי שלא ספר חלק מהימים אינו ממשיך לספור, כיון שבפועל ספר את אותו היום.
  344. עי' חק יעקב או"ח סי' תפט ס"ק יא, ושו"ת שבות יעקב ח"ג סי' נב, בד' המהרי"ל הל' ספירת העומר.
  345. שבות יעקב שם.
  346. עי' ציון 27.
  347. המאיר לארץ (סולוביצ'יק) חי' לטוש"ע או"ח סי' תפט (עמ' מג), לצד זה בד' המהרי"ל שם.
  348. מאורי אור (לר"א מוורמש) ח"ה עמ' לו וחק יוסף או"ח שם ס"ק יג ושערי תשובה או"ח שם ס"ק י בד' המהרי"ל שם, שאין כוונתו אלא לומר שיום מ"ט הוא ערב שבועות, ולא שצריך לומר כן. ועי' המאיר לארץ (סולוביצ'יק) חי' לטוש"ע או"ח סי' תפט (עמ' מג), שצידד לפרש כוונת המהרי"ל שם בע"א. ועי' פמ"ג או"ח שם א"א ס"ק ה, שתמה על החק יעקב הנ"ל.
  349. עי' סידור רס"ג עמ' קנד; עי' סידור ר"ש ב"ר נתן פ"י (עמ' צא); שו"ת הרמב"ם (מהדו' מכון ירושלים) סי' שלב.
  350. עי' ציון 367.
  351. עי' ציון 370. שו"ת הרמב"ם שם. ועי' ציון 368, שיש סוברים שאף במי שלא ספר חלק מהימים מתקיים דין "תמימות", ומ' שלדעתם יאמר ביום האחרון "שהם שבע שבתות תמימות".
  352. שבה"ל סי' רלד; חק יעקב או"ח סי' תפט ס"ק י; א"ר או"ח שם ס"ק ו; פמ"ג או"ח שם מש"ז ס"ק ד; פר"ח אה"ע סי' קכו ס"ק ח; שו"ע הרב או"ח שם ס"ח.
  353. טוש"ע או"ח תפט א.
  354. לבוש או"ח שם ס"א; ט"ז שם ס"ק ד; מג"א שם ס"ק ד. ועי' פר"ח שם ס"א ופמ"ג מש"ז ס"ק ד שאף שהכתוב נקט לענין ספירת העומר "תהיינה", לשון נקבה, היינו לפי שנקט הכתוב לשון "שבתות", ו"שבת" היא לשון נקבה, אבל "שבוע" לשון זכר הוא.
  355. שו"ת אמונת שמואל סי' מט; עי' מג"א או"ח סי' תפט ס"ק ה; חק יעקב שם או"ח ס"ק י; שו"ע הרב שם ס"ק ח.
  356. שכנה"ג לטור או"ח שם ס"ק ה; פר"ח או"ח שם ס"א.
  357. תוס' מנחות סו א ד"ה זכר ושו"ת מהר"ם מרוטנברג (פראג) סי' שב ורא"ש פסחים פ"י סי' מא ור"ן סוף פסחים (כח א) ותרוה"ד סי' לז וטור או"ח תפט בשם הבה"ג (ועי' רי"ץ גיאות שבציון 367, שהביא בשם מקצת נוסחי בבה"ג שגרסו בבה"ג הל' עצרת סי' יב שממשיך לספור); ס' החינוך מ' שו בשם י"א; ריבב"ן סוף פסחים. וכ"מ בתוס' מגילה כ ב ד"ה כל, ע"ש שכ' שאם שכח לא ימנה עוד בברכה, דבעינן תמימות וליכא, ומ' שאף בברכה אינו מונה, אלא שיכול למנות ואין בכך איסור.
  358. ויקרא כג טו. ראשונים דלהלן.
  359. עי' תוס' שם ומהר"ם שם ורא"ש שם ור"ן שם בשם הבה"ג. ועי' שו"ת חסד לאברהם (תאומים) מהדו"ת או"ח סי' נו, שלא למדו מכתוב זה שמצות ספירת כל הימים מצוה אחת היא, אלא שגזיה"כ היא לתלות את ספירת כל יום בחבירו.
  360. ויקרא שם טז.
  361. ריבב"ן שם.
  362. חינוך שם, לצד זה.
  363. עי' ציון 677. שו"מ דלהלן.
  364. שו"ת שו"מ רביעאה ח"ג סי' קכג ד"ה אך נראה, בד' הבה"ג שם.
  365. עי' אחרונים שבציון 393, הסוברים שמי שלא קיים מצוה בספירת חלק מהימים אינו ממשיך לספור, שחשוב כמי שלא ספרם כלל; עי' אחרונים שבציון 434, שכ' שמי שלא ספר יום א' לא קיים מצוה גם בספירת הימים שעברו.
  366. עי' הערות חב"ח לנוב"י מהדו"ק או"ח סי' כז; שו"ת הר צבי או"ח ח"ב סי' עו; שו"ת אור לציון או"ח ח"א סי' לו. וכן צידד בשו"ת כת"ס או"ח סי' צט ד"ה ונבוא. וכ"מ בגאונים שבציון 374, שכ' שביום שממשיך למנות ימנה אף את הימים שהחסיר, ועי' ציון 376, שיש שנראה מדבריהם שאף שאין קיום מצוה בספירת הימים שעברו מ"מ יש למנותם כדי שיוכל למנות את הימים שלאחריהם, ומ' שהיינו מפני שצריך לספור את הימים כסדרם בזה אחר זה.
  367. רב האי גאון, הובא בתשוה"ג (אסף) עמ' 212 וברי"ץ גיאות הל' חדש וספיה"ע עמ' שמג, צד ב; שאלתות (מהדו' מירסקי) סי' קכד; תשובת ר"ש כהן צדק, הובאה בתשוה"ג שערי תשובה סי' רמד וברי"ץ גיאות שם; רי"ץ גיאות שם עמ' שמג בשם מקצת נוסחי בבה"ג (ולפנינו בבה"ג הל' עצרת סי' יב איתא כשאר נוסחאות שהביא שם, ועי' ראשונים שבציון 357, שהביאו בשם הבה"ג שאין ממשיך לספור); רי"ץ גיאות שם עמ' שמג; סידור ר"ש ב"ר נתן פ"י (עמ' צב); שו"ת הרמב"ם (מהדו' מכון ירושלים) סי' שלב; העיטור עשרת הדברות הל' מצה ומרור ד"ה סדר היום; מהר"ם מרוטנבורג שם; תוס' מנחות שם; רא"ש שם בשם ר"י; עי' ריטב"א מגילה כא א; ס' המכריע (לרי"ד) סי' כט, ושבה"ל סי' רלד בשמו; אר"ח ח"א הל' ספיה"ע אות ה וכלבו סי' נה; מאירי סוף פסחים. ועי' מאירי שם, שאפי' לא ספר כלל, ונזכר ביום האחרון, סופר בו.
  368. עי' ציון 438. ס' המכריע שם ושבה"ל שם בשמו; תורה תמימה ויקרא פכ"ג הע' נד בד' תוס' מנחות שם.
  369. רב האי גאון שם.
  370. ר"ש ב"ר נתן שם; עי' שו"ת הרמב"ם שם; העיטור שם; אר"ח שם וכלבו שם; מאירי שם. ועי' ציון 351, שלדעה זו, לסוברים שיש לומר בספירת היום המ"ט "שהם שבע שבועות תמימות", אין אומר כן אלא אם ספר את כל הימים.
  371. ס' המכריע שם ושבה"ל שם בשמו; רא"ש שם.
  372. עי' ציון 666. ראשונים דלהלן.
  373. העיטור שם; אר"ח שם וכלבו שם. ועי' ריבב"ן שם שתמה, שאם בזמן המקדש היה פטור איך יתכן שבזה"ז חייב, הרי כל טעם הספירה בזה"ז הוא משום זכר למקדש.
  374. רב האי גאון שם, צד א; ס' החינוך שם; אבודרהם תפילות הפסח בשם הרא"ש.
  375. אבודרהם שם. וכ"מ ברב האי גאון שם ובשבה"ל שם. ואפשר שטעמם לפי שבספירת הימים שהחסיר הוא משלים את מצות הספירה של אותם ימים, וכ"מ באבודרהם שם שכ' שסופר גם את הימים שהחסיר וגם את אותו היום בברכה אחת, ומ' שס"ד שיברך ברכה בפ"ע על הימים שהחסיר, וכ"מ באבודרהם שבציון 378, שכ' שיספור קודם את אותו היום ואח"כ את הימים שהחסיר, ומ' שהטעם שסופר את הימים שהחסיר אינו כדי שיוכל לספור את אותו היום, ובע"כ היינו מפני שמקיים בכך את מצות ספירת אותם הימים.
  376. עי' ס' החינוך שם. ומ' שלדעתו אין קיום מצוה בספירת הימים שהחסיר, אלא שצריך לספרם כדי שיוכל להמשיך ולספור את הימים שלאחריהם.
  377. רב האי גאון שם; שבה"ל שם; החינוך שם. ומ' שלדעתם א"א לספור את אותו היום אא"כ ספר קודם את הימים שהחסיר, ואפשר שהיינו לפי שצורת הספירה היא למנות את הימים כסדרם בזה אחר זה, ועי' ציון 362. ועי' ציון 375, שמד' רב האי גאון והשבה"ל מ' שימנה את הימים שהחסיר אחר הברכה, וצ"ב מדוע אי"ז הפסק בין הברכה לספירת אותו היום, ואפשר שכיון שלדעתם א"א לספור את אותו היום אא"כ ספר קודם את הימים שהחסיר, הרי שספירת הימים שהחסיר היא צורך המצוה ואינה חשובה הפסק (ע"ע ברכות ציון 134).
  378. אבודרהם שם. ומ' שסובר שספירת הימים שהחסיר אינה נצרכת כדי שיוכל לספור את הימים שלאחריהם, שהרי כשסופר את היום שעומד בו עדיין לא ספר את הימים שהחסיר, וצ"ל שסופרם כדי לקיים את מצות ספירת אותם הימים, ואפשר שלפיכך לדעתו יש להקדים את ספירת אותו היום, לפי שחביבה מצוה בשעתה (ע"ע חביבה מצוה בשעתה: בקדימה). וצ"ב לשיטתו כשהיה פטור באותו היום ומונה ביום שלאחריו, האם צריך למנות גם את הימים שהחסיר, או שהוי כעין חיוב תשלומין, שלא נאמר אלא במי שהיה חייב בזמן עיקר המצוה (עי' ציון 527).
  379. עי' אר"ח ח"א הל' ספיה"ע אות ה וכלבו סי' נה ותלמיד הרשב"א ופי' ר"י אלמאדרי סוף פסחים בשם רב יהודאי גאון (ועי' ציון 479, שיש שפי' דבריו בע"א); רי"ץ גיאות הל' ספיה"ע עמ' שמב וסידור ר"ש ב"ר נתן פ"י (עמ' צב) ופי' ר"י אלמאדרי שם וטור או"ח תפט, בשם רס"ג, וכ"מ בסידור רס"ג עמ' קנה (ועי' ציון 499, שיש שהביא בשמו בע"א); מאירי סוף פסחים בשם י"א. ועי' הלכות פסוקות (ראו) עמ' 17: ומי ששכח ולא בירך על ספיה"ע בשאר ימים מברך. וצ"ב אם כוונתו שאם שכח בשאר ימים מלבד היום הראשון מברך בימים שלאחמ"כ, או שאם שכח בכל יום שהוא מברך בשאר ימים.
  380. שו"ע או"ח תפט ח.
  381. שו"ע שם.
  382. פר"ח שם בד' השו"ע שם. ועי' תרוה"ד ח"א סי' לז.
  383. עי' ציון 679.
  384. ע"ע ברכות ציון 163 ואילך (וע"ש, שי"ח). בי' הגר"א או"ח שם ס"ק ט בד' השו"ע שם. ועי' תרוה"ד שם.
  385. פרי הארץ ושע"ת ומנ"ח וערוה"ש ותורה תמימה וחסד לאברהם דלהלן.
  386. עי' ציון 357. עי' שו"ת פרי הארץ (מזרחי) ח"ג או"ח סי' א; עי' ארץ חמדה (למלבי"ם) ויקרא כג טו, בד' הסוברים שאין דיחוי באדם (ע"ע דחוי:דיחוי באדם, ועי' ציון 391); שע"ת או"ח סי' תפט ס"ק כ; שו"ת כת"ס או"ח סי' צט ד"ה ונבוא; מנ"ח מ' שו אות ו; עי' ערוה"ש או"ח סי' תפט סט"ו; שו"ת אבנ"ז או"ח סי' תקלט; תורה תמימה ויקרא פכ"ג הע' נד; שו"ת הר צבי או"ח ח"ב סי' עו. ועי' לקט יושר או"ח עמ' צז ענין ג ונוב"י מהדו"ק או"ח סי' כז ונהר שלום או"ח סי' תפט ס"ק ה ודה"ח דיני ספיה"ע אות טו וקצוש"ע סי' קצו סי"ח וחדושים וביאורים להל' אונן לרא"ז מרגליות (נד' בסוף שו"ע יו"ד) סי' לא, שכ"כ לענין אונן, לצד שפטור מספירה (עי' ציון 661) דינו כמי ששכח לספור, אבל אפשר שהיינו דוקא באונן, שהאדם מצד עצמו חייב בספירה, ופטורו הוא רק מחמת המצב שנמצא בו (ע"ע אנינות ציון 142 ואילך), או לפי שאינו פטור ממצוות אלא מדרבנן (ע"ע אנינות ציון 131), ולפיכך זמן האנינות נחשב לגביו בכלל ימי הספירה.
  387. פרי הארץ שם; ארץ חמדה שם; כת"ס שם; מנ"ח שם; ערוה"ש שם.
  388. שו"ת חסד לאברהם (תאומים) מהדו"ת או"ח סי' נו; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ז סי' קיב; עי' שו"ת יד יצחק ח"ב סי' מח אות ב. וכן צידד בציונים לתורה כלל יב ד"ה ודע.
  389. חסד לאברהם שם; מהר"ש ענגיל שם; עי' שו"ת יד יצחק שם. וכ"ה בציונים לתורה שם. ועי' כת"ס שם, שדחה סברא זו. ועי' חסד לאברהם שם, שכ' שי"ל כן רק אם הטעם שמי שלא ספר חלק מהימים אינו ממשיך לספור הוא משום שנאמר "תמימות" (עי' ציון 358 ואילך), שהיינו שצריך שיקיים את כל חיובו, אבל אם הטעם הוא מפני שמצות הספירה בכל הימים היא מצוה אחת (עי' ציון 362), הרי צריך לקיים את כל המצוה כצורתה, ועי' שו"ת מהר"ש שם שכ' כן אף לפי הטעם שמצוה אחת היא, שכיון שקיים את כל חיובו חשוב כקיים את כל המצוה. ועי' אחרונים שבציון 529, שכ' כעי"ז לענין מי שלא ספר בלילה לפי שהיה פטור, שיכול לספור ביום בברכה, ואינו חשוב כמי שהיה חייב לספור בלילה ולא ספר. ועי' שו"ת מהר"ש שם, שכ"כ גם לענין קטן שהגדיל, ועי' אחרונים שבציון 414, הסוברים, שספירת קטן חשובה כספירת מצוה לפי שחייב לספור מדין חינוך, ואפשר שלדעתם ה"ה אם לא ספר כשהיה קטן חשוב שלא ספר ימים שמחויב בהם.
  390. עי' ציון 22.
  391. ע"ע דחוי:דיחוי במצוות, ושם:דיחוי באדם. עי' חלקת יואב בהע' למנ"ח מ' שו (ח"ב עמ' קנב), בדעת הסוברים שיש דיחוי באדם (ע"ע הנ"ל). וכן צידד בארץ חמדה (למלבי"ם) ויקרא כג טו לדעתם.
  392. מנ"ח ותורה תמימה דלהלן.
  393. עי' ציון 357. עי' שו"ת נוב"י מהדו"ק או"ח סי' כז; שו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' רסט; עי' ארץ חמדה (מלבי"ם) ויקרא כג טו; שו"ת אבנ"ז או"ח סי' תקלט. ועי' אחרונים שבציון 512, הסוברים שמי שלא ספר בלילה וספר ביום, לסוברים שאינו מקיים בכך מצות ספירה, חשוב כמי שלא ספר כלל את אותו היום ואינו ממשיך לספור, לסוברים כן, אבל אפשר שהיינו לפי שספירת יום אינה חשובה כמעשה ספירה כלל.
  394. אבנ"ז שם.
  395. עי' אחרונים שבציון 508, לענין מי שלא ספר בלילה וספר ביום לדעת הסוברים שאינו מקיים בכך מצות ספירה; עי' שו"ת שו"מ רביעאה ח"ג סי' קכז ד"ה אך נראה, לענין מי שטעה בספירתו; מנ"ח מ' שו אות ו; הערות חב"ח לנוב"י שם; עי' שו"ת כת"ס או"ח סי' צט ד"ה ונבוא (וע"ש שאף שמסתבר כן מ"מ אין לסמוך ע"ז להל'); עי' ציונים לתורה כלל יב ד"ה ואולם; תורה תמימה ויקרא פכ"ג הע' נד; שו"ת הר צבי או"ח ח"ב סי' עו. ועי' חדושים וביאורים להל' אונן לרא"ז מרגליות (נד' בסוף שו"ע יו"ד) סי' לא, שכ"כ לענין אונן, שאף לסוברים שאינו מחויב בספיה"ע ואסור לו למנות, מ"מ אם עבר וספר יכול להמשיך למנות, אבל אפשר שהיינו דוקא באונן, שאינו פטור מספירה אלא מדרבנן (ע"ע אנינות ציון 131 ואילך), וכיון שמן התורה חייב הוא בספירה חשובה ספירתו ספירת מצוה.
  396. עי' ציון 341 ואילך.
  397. כת"ס שם.
  398. עי' ציון 357.
  399. עי' ציון 366.
  400. הר צבי שם. וכן צידד בכת"ס שם. ועי' מנ"ח שם שמ' שאף אם רק ספירה של מצוה חשובה ספירה לענין המשך הספירה מ"מ בשעה שהתחייב במצוה אף הספירה שספר קודם חשובה לו כספירת מצוה, וצ"ב.
  401. עי' ציון 677.
  402. ציונים לתורה שם.
  403. עי' ציון 364.
  404. שו"מ שם.
  405. עי' ציון 213.
  406. שו"מ שם.
  407. עי' ציון 641.
  408. ע"ע עבד כנעני.
  409. ארץ חמדה דלהלן.
  410. עי' לעיל.
  411. שו"ת מהר"ם שי"ק או"ח סי' רסט.
  412. ארץ חמדה (למלבי"ם) ויקרא כג טו. וכ"מ במנ"ח מ' שו אות ו, שלצד שמי שלא קיים מצוה בספירתו אינו ממשיך לספור (עי' ציון 393) אף עבד שהשתחרר אינו ממשיך לספור. ואפשר שטעמו לפי שספירה של רשות אינה חשובה כספירת מצוה לענין ספירה של חובה, וצ"ב.
  413. מנ"ח מ' שו אות ו; שו"ת כת"ס או"ח סי' צט, בד' הסוברים שחיוב ספירת העומר בזה"ז מדרבנן הוא (עי' ציון 666), ובד' הסוברים שמצות חינוך מוטלת על הקטן עצמו (ע"ע חינוך ציון 25); שו"ת מתת ידו סי' י; עי' ערוה"ש או"ח סי' תפט סט"ו; שו"ת אור לציון ח"א סי' לו; תפלה של ראש למס' תפלין עמ' לט. וכן צידד בציונים לתורה כלל יב ד"ה והנה. ועי' שע"ת או"ח סי' תפט ס"ק כ שכ' שקטן שספר והגדיל ממשיך לספור, אבל אפשר שסובר שאף גוי שספר והתגייר ממשיך לספור (עי' ציון 395), או עכ"פ שעבד שספר והשתחרר ממשיך לספור, לפי שיש קיום מצוה בספירתו (עי' ציון 411).
  414. מנ"ח שם; כת"ס שם.
  415. ע"ע.
  416. מנ"ח שם; כת"ס שם. וכ"מ בערוה"ש שם.
  417. עי' ציון 666. כת"ס שם.
  418. ע"ע חנוך ציון 3.
  419. כת"ס שם. ועי"ש, שמ"מ ספירה של חד דרבנן חשובה קיום מצוה לענין מצוה של תרי דרבנן (ע"ע).
  420. עי' ציון 679. מנ"ח שם; מתת ידו שם.
  421. מנ"ח שם. ועי' כת"ס שם שתמה, שהרי הקטן אינו מוציא את הגדול ידי חובתו (ע"ע שומע כעונה), הרי שמצוה המתקיימת ע"י קטן אינה חשובה כמצוה לענין חיוב דאורייתא של גדול.
  422. שו"ת אור לציון שם; תפלה של ראש למס' תפלין שם. וכן צידד בציונים לתורה שם. ועי' שו"ת צי"א חי"ד סי' נה, שדקדק בד' המנ"ח שם, שאף אם קטן שהגדיל לא היה חייב במצות ספירה מעיקר הדין מ"מ היה חייב בה מדין חינוך.
  423. אור לציון שם; תפלה של ראש שם. ועי' ציונים לתורה שם, שכ' שאף לסוברים שבכ"מ מצות חינוך מוטלת על האב ולא על הבן עצמו, ולפיכך אין הקטן יכול להוציא אחרים יד"ח (ע"ע חנוך ציון 19 ואילך), מ"מ באופן זה, שיש מצות חינוך בגדול, המצוה מוטלת עליו עצמו, ולפיכך יכול להוציא אחרים יד"ח.
  424. עי' ציון 393. כת"ס שם, בד' הסוברים שמצות חינוך מוטלת על האב (ע"ע חינוך ציון 19 ואילך); ארץ חמדה (למלבי"ם) ויקרא כג טו; שו"ת אבנ"ז או"ח סי' תקלט.
  425. ע"ע הנ"ל ציון 18 ואילך. כת"ס שם.
  426. ארץ חמדה שם.
  427. שו"ת ארץ צבי (פרומר) ח"א סי' יז וח"ב סי' לו.
  428. ארץ צבי שם. וע"ש שהוכיח כן מהגמ' סנהדרין סח ב, שכיון שבן סו"מ נידון ע"ש סופו היה הו"א לחייבו אף שהוא על מעשים שעשה בקטנותו (ע"ע בן סורר ומורה ציון 87 ואילך).
  429. עי' ציון 357.
  430. עי' שלחן שלמה או"ח סי' תפט ס"ק ג, שנשים לא יספרו ספיה"ע בברכה לפי שודאי יטעו ביום א' ולא ידעו הדין, ומ' שחשש דוקא שאחר שישכחו יום א' ימשיכו למנות את שאר הימים בברכה, אבל לא חשש שהברכות שבירכו עד אותו היום יהיו לבטלה למפרע (ועי' משנ"ב או"ח שם ס"ק ג שהביא בשמו רק שלא יספרו בברכה שודאי יטעו יום א', ולא הביא את סיום דבריו: ולא ידעו הדין, וצ"ב); עי' שו"ת חסד לאברהם (תאומים) מהדו"ת או"ח סי' נו; שו"ת אור לציון ח"א או"ח סי' לו. וכ"מ בשו"ת שו"מ רביעאה ח"ג סי' קכז, שכ' שפעם א' טעה בספירתו, ונצטער מאד שיפסיד את כל הברכות מכאן ולהבא, ומ' שלא איבד את ספירת הימים שכבר ספר.
  431. עי' ציון 366. אחרונים דלהלן.
  432. אור לציון שם.
  433. עי' שלחן שלמה שם; עי' הליכות שלמה שם; אור לציון שם. ועי' קנאת סופרים (קלוגר) תשו' לט, שפסק כן מטעם אחר, וצ"ב.
  434. סדר היום סוף ענין ספיה"ע; יוסף אומץ (פפד"מ) סי' תתלא; עי' הפלאה כתובות עב א; מורה באצבע סי' ז אות ריז; עי' מכתב האדר"ת בשד"ח מערכת יוהכ"פ סי' א אות ג ד"ה אחר. ועי' שו"ת רב פעלים ח"ג סי' לב.
  435. עי' ציון 365. עי' יוסף אומץ שם; עי' מכתב האדר"ת שם.
  436. עי' הפלאה שם.
  437. משנה מגילה כ ב, לגי' הרי"ף שם (ז א) ויראה"ש סי' רסא והעיטור עשרת הדברות הל' מצה ומרור ד"ה סדר היום וראבי"ה פסחים סי' תקכו ומגילה סי' תקעא והרוקח סי' רצד ושבה"ל סדר פסח סי' רלד ושו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' תרמה ומרדכי מגילה פ"א סי' תשפא ופ"ב סי' תתג ופסקי ריא"ז מגילה פ"ב ה"ג אות ד ומאירי סוף פסחים ותוס' הרא"ש מגילה שם ואר"ח ח"א הל' ספיה"ע אות ה וכלבו סי' נה ור"ן שם בשם איכא נוסחי ואגודה מגילה פ"ב אות כב (ובמשנה שלפנינו אינו); עי' ברייתא בתו"כ אמור פי"ב וספרי ראה פיס' קלו, והובאה במנחות סו א ובמגילה כא א, ועי' תוס' מנחות שם ד"ה זכר בביאורה, שאין הכונה שיוצאים אף בלילה, אלא שיוצאים דוקא בלילה; ירושלמי מגילה פ"ב ה"ז; רמב"ם תו"מ פ"ז הכ"ב; טוש"ע או"ח תפט א. ועי' כתבי הגרי"ז מנחות שם שתמה מנ"ל לראשונים לפרש בד' הגמ' שם שעיקר המצוה היא בלילה, שמא לא למדו מן הכתוב אלא שאף בלילה יוצאים ידי חובת הספירה, ולמדו כן מן הכתוב "תמימת", לפי שאם מצות ספיה"ע לא היתה נוהגת בלילה א"כ כשהיה סופר ביום לא היה הלילה נכלל בספירה, ולא היתה הספירה תמימה, אבל אחר שלמדו שהסופר בלילה יצא יד"ח ממילא אף אם סופר ביום אף הלילה כלול בספירה. ועי' רש"י מנחות סו א ד"ה קצירה, שאף שבלילה הראשון של הספירה עדיין לא קרב העומר, שהרי אינו קרב אלא ביום (ע"ע עומר), מ"מ יוצאים בו ידי ספירה, לפי שלא נאמר לספור משעת הבאת העומר, אלא מיום ההבאה, והיום מתחיל בערב שלפניו. לענין הסופר ביום, אם יצא ידי חובתו בדיעבד, עי' ציון 479 ואילך.
  438. ויקרא כג טו.
  439. ברייתא שם ושם ושם.
  440. ס' המכריע סי' כט ופי' ר"י אלמאדרי סוף פסחים בבי' הברייתא שם.
  441. עי' ציון 458.
  442. שו"ע הרב או"ח שם ס"ג. וצ"ב, שהרי אף ביום הראשון של ספיה"ע לא נאמר שזמן מצות ספירה הוא דוקא בלילה, אלא שיש לספור בלילה כדי שיתקיים בכך דין "תמימות", וטעם זה ל"ש בשאר הימים. ועי' שפ"א מנחות סו א, שתמה איך למדים מן הכתוב "תמימות" שבכל הלילות מצוה לספור בלילה, לסוברים שכתוב זה נאמר על כל זמן הספירה, ועי' מאירי מגילה כ ב, שמ' שלדעה זו דין תמימות נאמר על כל לילה לענין לכתחילה, ועל הלילה הראשון נאמר אף לעיכובא, וצ"ב.
  443. דברים טז ט.
  444. ע"ע קצירת העומר. עי' העיטור הל' מצה ומרור ד"ה סדר היום; עי' ר"ן סוף פסחים (כח א), ומגילה כ ב (ז א); עי' תוס' מגילה כ ב ד"ה כל ורש"ש שם בדעתו, שאף אם קצירת העומר כשרה ביום בדיעבד מ"מ בספיה"ע אין יוצאים יד"ח ביום, לפי ששנה עליה הכתוב לעכב, שנא' בה "תמימות", ומ' שד"ז נלמד גם מקצירת העומר. ועי' רש"ש שם שתמה שהרי כל דין לילה בקצירת העומר נלמד מספיה"ע (ע"ע קצירת העומר), ואיך יתכן שדין לילה בספיה"ע נלמד מקצירת העומר, ואפשר שמ"מ הכתוב "מהחל חרמש" חוזר ומלמד על ספיה"ע, שיש למנותה בלילה מטעם נוסף, כדי שתהא בזמן קצירת העומר, כדין כל הבא ללמד ונמצא למד, שה"ה גם מלמד (ע"ע בא ללמד ונמצא למד ציון 13 ואילך). וכ"מ ברי"ו תא"ו נ"ה ח"ד.
  445. עי' דב"א ח"א סי' לד בד' תוס' מנחות סו א ד"ה זכר בשם: ועוד נראה (וכ"ה בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' שא בשם י"א ובפסקי מהר"ח או"ז הל' ספיה"ע אות קפג), שכ' שאפשר לספור ביום סמוך לחשיכה, ועי' תוס' שם ושו"ת מהר"ם מרוטנבורג שדחו דעה זו, אבל עי' פסקי תוס' שם אות קצב שפי' בטעם דעה זו שהוא מדין "פלג המנחה" (עי' ציון 460). וצ"ב מהו זמן "סמוך לחשיכה", ואפשר שאף לדעתו הוא מזמן פלג המנחה.
  446. דב"א שם. וצ"ב, שהרי בנוסח הספירה צריך לומר "היום" (עי' ציון 327), והרי אין זה אותו היום.
  447. עי' ציון 96.
  448. עי' ציון 439.
  449. עי' ציון 118.
  450. העמק שאלה שאי' קז.
  451. עי' סהמ"צ לרמב"ם מ' קסא, לצד זה: ואילו היו השבועות מצוה בפני עצמה לא היינו מסדרין מנינם כי אם בלילי השבועות לבד.
  452. קונטרס הביאורים מועד א קונ' המועדים עמ' רפב, בד' הרמב"ם שם.
  453. עי' ירושלמי מגילה פ"ב ה"ז, וקה"ע ופני משה שם בביאורו; עי' בה"ג הל' עצרת סי' יב, לגי' קצת נוסחי שברי"ץ גיאות הל' חדש וספיה"ע עמ' שמב: היכא דאינשי ולא בירכו על ספיה"ע מאורתא מברך בליליא (ובבה"ג לפנינו הגי' כשאר נוסחאות שהביא בריצ"ג שם); עי' שאלתות (מהדו' מירסקי) שאילתא קכד; מושב זקנים ויקרא כג טו, ושם בשם רב האי גאון; עי' תוס' מנחות סו א ד"ה זכר, לגי' שלפנינו (ועי' שלחן גבוה שבציון 457, שגרס בע"א); עי' ראב"ד לתו"כ בהר פר' ב; או"ז ח"א סי' שכט; דרשות מהר"ח או"ז סי' כא; עי' רא"ש פסחים פ"י סי' מ; מצוות זמניות הל' פסח ד"ה ובזמננו זה; עי' ר"ן סוף פסחים (כח א); סדר היום סדר ספיה"ע ד"ה ביום הב'; טוש"ע תפט א; לבוש או"ח שם ס"א; עי' ט"ז או"ח סי' תרפא ס"ק א; מו"ק או"ח שם ושאלת יעב"ץ ח"ב סי' פג; סד"ט יו"ד סי' קצז ס"ק י; שו"ע הרב או"ח שם ס"ג; קיצור שו"ע סי' קכ ס"א; מנ"ח מ' של אות א. ועי' מצוות זמניות שם: מי ששכח ולא ספר העומר בראשית הלילה יש לה תשלומין כל הלילה, ומ' שאי"ז עיקר זמן המצוה אלא רק דין תשלומין, וצ"ב. ועי' ט"ז שבציון 581, שלספירה בתחילת הלילה יש מעלה של מצוה בשעתה, הקודמת למצוות אחרות שאין זה עיקר זמנם.
  454. מושב זקנים שם; לבוש שם; ט"ז שם; מו"ק שם ושאלת יעבץ שם; שו"ע הרב שם; מנ"ח שם. ועי' ראב"ד שם שלמד מד"ז אף למצות ספירת שני היובל, שיש לספרם בתחילת כל שנה ושנה (ע"ע יובל ציון 254 ואילך), אף שלא נא' שם "תמימות", וכ"מ ברמב"ן ויקרא כג טו, שאם יש מצוה בספירת שני המיטה והיובל צריך לספרם בתחילתם, ועי' עוד סד"ט שם, שלמד מד"ז אף לענין ספירת הימים של זבה, לסוברים שמצוה לספרם בפה (ע"ע זבה ציון 198 ואילך), שיש לספרם בתחילת היום, ומ' שלדעתם אי"ז דין מסוים בספירת העומר הנלמד מהכתוב "תמימות", אלא כלל הוא בכ"מ שהצריכה התורה לספור זמן, שיש לספרו בתחילתו, ואפשר שהיינו כדי שכל אותו הזמן יהיה בכלל הספירה.
  455. דברים טז ט.
  456. ע"ע קצירת העומר. סדר היום שם, ע"פ הברייתא במנחות סו א.
  457. עי' ר"ן סוף פסחים (כח א) בשם תוס'; עי' שלחן גבוה (מולכו) או"ח שם ס"ק ב, שגרס כן בתוס' מנחות שם.
  458. עי' ר"ן שם בשם תוס'; שלחן גבוה שם.
  459. ע"ע פלג המנחה.
  460. עי' מאירי סוף פסחים ופסקי תוס' מנחות אות קצב וא"ר או"ח סי' תפט ס"ק י, שאחר שהתפלל ערבית של יום הבא חשוב כלילה לענין ספיה"ע, ומ' שהיינו משום שקיבל ע"ע לנהוג כדעת התנאים שזמן פלה"מ חשוב לילה (ע"ע לילה:נהג מנהג לילה). ועי' עוד תוס' מנחות סו א ד"ה זכר בשם "ועוד אומר", ושו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' שא בשם י"א, ופסקי מהר"ח או"ז הל' ספה"ע סי' קפג, שעדיף לספור סמוך לחשיכה, ומ' שהיינו פלג המנחה, אבל עי' אחרונים שבציון 445 שפי' שהיינו משום שמזמן הסמוך ליום הבא אפשר לספרו.
  461. עי' מאירי שם. וכ"מ בתוס' שם ובמהר"ם מרוטנבורג שם.
  462. עי' ציון 445.
  463. דב"א ח"א סי' לד, בד' תוס' מנחות סו א ד"ה זכר בשם "ועוד אומר" ושו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' שא בשם י"א ופסקי מהר"ח או"ז הל' ספיה"ע סי' קפג.
  464. עי' תוס' שם ומהר"ם מרוטנבורג שם. ומ' שאף אם סופר מיד בתחילת הלילה אין מתקיים בכך דין "תמימות" בשלמותו, ולכאו' היינו משום שזמן מעשה הספירה עצמו אינו נכלל בספירה, וצ"ב, ואפשר שהיינו משום שזמן הברכה אינו נכלל בספירה, אבל לכאו' אפשר לברך מיד קודם הלילה, וצ"ב.
  465. עי' ציון 537.
  466. ר"ן שם; שו"ת הב"ח החדשות סי' נא ויד המלך (פאלומבו) הל' ק"ש פ"ג ה"ג, בד' תוס' מנחות שם. ועי' ציון 546, שלדעתם זהו הטעם שמותר לכתחילה לספור בבין השמשות, שאף שלדעתם אסור לאדם להכניס את עצמו לספק דרבנן לכתחילה שלא בשעת הצורך, מ"מ כאן, שמצוה להקדים ולספור בבין השמשות, ה"ז חשוב שעת הצורך. וכ"מ במאירי שם, שכ' שדוקא בזה"ז יוצאים יד"ח בספירה בפלה"מ, לפי שספיה"ע בזה"ז דרבנן היא, ומ"מ כ' שיש להקדים ולספור משום "תמימות".
  467. ר"ן שם. ועי' ר"ן שם, שלפיכך אסור לכתחי' לספור בביה"ש (עי' ציון 551 ואילך), שאין לאדם להכניס א"ע לספק דרבנן לכתחי' שלא בשעת הצורך, וכיון שאין מצוה לכתחי' להקדים לספור בזמן ביה"ש אי"ז חשוב שעת הצורך. ועי' אחרונים שבציון 544, שכ' בטעם הסוברים שבזה"ז מותר לכתחי' לספור בביה"ש (עי' ציון 543), לפי שמותר לאדם להכניס א"ע לספק דרבנן אף שלא בשעת הצורך, ומ' שנקטו שאף לדעתם אין מצוה לכתחי' לספור בביה"ש דוקא.
  468. עי' ציון 534.
  469. עי' ציון 666. עי' ר"ן דלהלן.
  470. ר"ן שם; עי' אחרונים שבציון 544, שפי' בד' הסוברים שמותר לכתחי' לספור בביה"ש משום שמותר להכניס א"ע לספק דרבנן אף שלא בשעת הצורך, ומ' שאין מצוה לכתחי' להקדים ולספור בזמן ביה"ש, שא"כ היה זה חשוב שעת הצורך.
  471. ירושלמי מגילה פ"ב ה"ז, וקה"ע ופנ"מ שם בביאורו; בה"ג הל' עצרת סי' יב, לגי' קצת נוסחי ברי"ץ גיאות הל' חדש וספיה"ע עמ' שמב; שאלתות (מהדו' מירסקי) שאי' קכד; מושב זקנים ויקרא כג טז, ושם בשם רב האי גאון; עי' ר"ן סוף פסחים (כח א); עי' ראשונים שבציון 479 ואילך, שדנו במי ששכח לספור בלילה אם סופר ביום, ומ' שבאותו לילה יכול לספור כל הלילה; טוש"ע או"ח תפט א; לבוש או"ח שם ס"א; שו"ע הרב או"ח שם ס"ג; קיצור שו"ע סי' קכ ס"א. ועי' מו"ק או"ח שם, שהביא שי"ס שאם לא ספר בתחילת הלילה שוב אינו סופר בברכה, ול"מ דעה זו, וצ"ב לדעתם עד אימתי נחשב "תחילת הלילה". ועי' משנה מגילה כ ב לגי' הרי"ף שם (ז א) ויראה"ש סי' רסא העיטור עשרת הדברות הל' מצה ומרור ד"ה סדר היום וראבי"ה פסחים סי' תקכו ומגילה סי' תקעא ועוד, שספיה"ע מצותה כל הלילה, אבל עי' שאג"א סי' ד שהמשנה שם עוסקת בזמן המצוות מדאו', אבל אין להוכיח משם שבמצוות אלו לא תקנו חכמים שזמנן עד חצות (עי' ציון 476 ואילך).
  472. עי' או"ז ח"א סי' שכט ומרדכי מגילה סי' תתג בשם ר"י בר יקר, שכ' שספירה ביום אינה חשובה ספירה בזמנה, ומ' שהלילה כולו חשוב זמנה.
  473. ר"ן שם.
  474. דברים טז ט.
  475. ע"ע קצירת העמר. עי' ירושלמי שם; עי' ב"י או"ח שם; לבוש שם; פרישה או"ח שם ס"ק א עפ"ד הר"ן פסחים שם.
  476. ע"ע חצות ציון 106 ואילך.
  477. עי' ציון 479. עי' מאירי ברכות ב א. בטעם שלא תקנו לספור עד חצות היום, עי' תוס' זבחים נז ב וחי' מהרי"ח למשנה ברכות שם, שדברים שמצותם ביום לא תקנו לעשותם עד חצות.
  478. ויגד משה (כ"ץ) סי' לד אות ו, ע"פ המג"א או"ח סי' תרפז ס"ק א. ועי"ש עוד טעמים בדבר.
  479. עי' ראשונים שבציון 480, בד' התנאים שבציון הנ"ל; עי' בה"ג הל' עצרת סי' יב, הו"ד בשו"ת מהר"ם מרוטנברג (פראג) סי' שב ובתוס' מגילה כ ב ד"ה כל ומנחות סו א ד"ה זכר ובס' הישר לר"ת חי' סי' תי וברשב"א וריטב"א מגילה כא א ובשבה"ל סי' רלד וברא"ש פסחים פ"י סי' מא ובר"ן סוף פסחים (כח א) ומגילה כ ב (ז א) ובס' המחכים הל' פסח ובטור או"ח תפט (ועי' ציון 488, שיש שהביאו מהבה"ג שאי"צ לספור ביום, ועי' ציון 499, שהבה"ג במק"א חילק בין יום ראשון לשאר הימים, ושי"ג כן גם בד' הבה"ג כאן, וצ"ב); שאלתות מהדו' מירסקי שאי' קכד; עי' ר"ן שם ורי"ו תא"ו נ"ה ח"ד בד' רב האי גאון שהובא בתשוה"ג אסף (י-ם תרפ"ט) עמ' 212 וברי"ץ גיאות הל' חדש וספיה"ע עמ' שמג, וכ"מ בעיטור עשרת הדברות הל' מצה ומרור ד"ה סדר היום בדעתו (ועי' ציון 367, שיש שפי' ד' רב האי שם בע"א, ועי' ב"י או"ח תפט שתמה); אר"ח ח"א הל' ספיה"ע אות ה וכלבו סי' נה בשם רב יהודאי גאון (ועי' ראשונים שבציונים 379, 499,שהביאו בשמו בע"א, וצ"ב); או"ז סי' שכט ומרדכי מגילה סי' תתג בשם ר"י בר יקר; רי"ץ גיאות הל' ספיה"ע עמ' שמד; רמב"ם תו"מ פ"ז הכ"ג (ועי' שעה"צ או"ח סי' תפט ס"ק מג, שהוכיח כן מפסק הרמב"ם תו"מ פ"ז ה"ז לענין קצירת העומר, וצ"ב); העיטור שם; תוס' הרא"ש מגילה כ ב בשם ר"ת (וצ"ע מד' ר"ת שבציון 489); סמ"ק מ' קמה; דרשות מהר"ח או"ז סי' כא; מאירי סוף פסחים ומגילה כ ב; מנהגים דבי מהר"ם ספירת העומר; ס' המנהגים (טירנא) חג הפסח ד"ה בליל שני; אהל מועד שער הפסח דרך ו נתיב ב, דעה א; שו"ע או"ח תפט ז. ועי' מרדכי שם בשם ר"י בר יקר, שהסופר ביום נותנים לו שכר ספירה, אבל אין נותנים לו שכר ספירה בזמנה.
  480. ע"ע קצירת העומר. ראשונים דלהלן.
  481. ראבי"ה ח"ב פסחים סי' תקכו; עי' סמ"ג עשין ר; מהר"ם מרוטנברג שם; תוס' מנחות שם; שבה"ל שם; ס' המאורות סוף פסחים; מאירי סוף פסחים; או"ז סי' שכט; עי' ס' המכריע סי' כט; רא"ש שם; ר"ן פסחים שם; הרוקח סי' רצד. ועי' מהר"ם מרוטנברג שם ותוס' מנחות שם בד' הבה"ג שם, שהלכה כדעה זו, שקצירת העומר כשרה ביום בדיעבד (וע"ע קצירת העומר, מחלוקת בזה). ועי' רשב"א וריטב"א מגילה כא א שדחו, שלא אמרו אלא שהעומר שנקצר שלא כמצוותו כשר, אבל אין מצות קצירת העומר מתקיימת בכך (ע"ע הנ"ל), ואף מצות ספירת העומר אינה מתקיימת ביום, ועי' שו"ת עונג יו"ט או"ח סי' מג ושו"ת משכנות יעקב או"ח סי' קמא ואו"ש תו"מ פ"ז הכ"ד שיישבו. ועי' ס' המחכים הל' פסח שמ' שאף אם מצות קצירה אינה נוהגת אלא בלילה, ולמדים ממנה למצות ספירה, מ"מ יש לספור ביום בלא ברכה, ואפשר שהיינו כדי שיוכל להמשיך לספור בשאר הימים, לסוברים שמי שלא ספר יום א' אינו ממשיך לספור (עי' ציון 357), וצ"ב.
  482. דברים טז ט. עי' ר"ן פסחים שם.
  483. עי' ס' הישר שם ומהר"ם מרוטנברג שם ותוס' מנחות שם ורשב"א וריטב"א מגילה שם ושבה"ל שם ור"ן שם ושם בד' הבה"ג שם; ראבי"ה שם, לצד זה; עי' סמ"ג שם, לצד זה; מאירי פסחים שם ומגילה שם; הרוקח שם.
  484. ראבי"ה שם; מהר"ם מרוטנברג שם; סמ"ג שם; תוס' מנחות שם; מאירי שם ושם; הרוקח שם; ר"ן שם ושם. וצ"ב אם עיקר הדין נלמד מקצירת העומר, שנאמר: מהחל חרמש בקמה תחל לספור (דברים טז ט), וכיון שקצירה כשרה ביום א"כ כל היום הוא בכלל "מהחל חרמש", או שלא הביאו משם אלא ראיה, שכיון שדין לילה בקצירת העומר נלמד מספירה (ע"ע קצירת העומר) בע"כ ששוים הם בדיניהם, ועי' ציון 493.
  485. רי"ץ גיאות שם; עי' מאירי מגילה שם.
  486. עי' ציון 666.
  487. העיטור שם; אר"ח שם וכלבו שם; רי"ו שם; אהל מועד שם. ועי' העיטור שם שהוסיף: דומיא דקצירה שאם נקצר ביום כשר, ומ' שלדעת התנאים שקצירת העומר ביום פסולה אף בזמן הזה אין יוצאים בספירת יום, שדוקא בדין לילה הנלמד מ"תמימות" הקילו חכמים בזה"ז, אבל לא בדין "מהחל חרמש", וצ"ב.
  488. ראשונים שבציון 489, בד' התנאים שבציון הנ"ל; רשב"א וריטב"א מגילה כא א, ושבה"ל סי' רלד בשם ר' שמחה, אף בדעת התנאים שקצירת העומר כשרה ביום (ע"ע קצירת העומר), שמ"מ אין מצות קצירת העומר מתקיימת בכך, ולא אמרו אלא שהעומר שנקצר שלא כמצוותו כשר להקרבה (ע"ע הנ"ל), ולפיכך אף מצות ספירת העומר אינה מתקיימת ביום; ראבי"ה ח"ב מגילה סי' תקעא ועי' שו"ת מהר"ם מרוטנברג (פראג) סי' שב ושבה"ל שם ומרדכי שם ור"ן סוכה לו א (כב ב) ומגילה כ ב (ז א), בד' סתם משנה במגילה שם, לגירסתם שם שספירת העומר נמנית בין המצוות שזמנן כל הלילה, ע"פ הגמ' מנחות עב א שכל המצוות המנויות במשנה שם אינן כשרות אלא בלילה (ועי' ראבי"ה שבציון 498, וצ"ב, ועי' מהר"ם מרוטנברג שבציון 479, שכ' בשם בה"ג בע"א, וצ"ב); עי' רי"ץ גיאות הל' חדש וספיה"ע עמ' שמב וסידור ר"ש ב"ר נתן פ"י (עמ' צב) ופי' ר"י אלמאדרי סוף פסחים בשם רס"ג, וכ"מ בסידור רס"ג עמ' קנה (ועי' ציון 499, שיש שהביאו בשם רס"ג בע"א); עי' שו"ת מהר"ם מרוטנברג (פראג) סי' תרמה בשם בה"ג (ועי' ראבי"ה ח"ב פסחים סי' תקכו ואו"ז סי' שכט ומרדכי מגילה סי' תתג שהביאו בשם הבה"ג שלא יברך ביום, וצ"ב אם כוונתם שלא יספור כלל, או שיספור בלי ברכה. ועי' ציונים 479, 499, שבבה"ג לפנינו כ' בע"א, וכן הביאו ראשונים בשמו, ועי' ב"ח או"ח סי' תפט ס"ק ה, שתמה); ריבב"ן סוף פסחים; שבה"ל סי' רלד בשם רבינו ישעיה; רי"ו תא"ו נ"ה ח"ד, דעה א. וכ"מ בתור"פ פסחים ב ב. ועי' רשב"א וריטב"א מגילה שם ושבה"ל שם בשם ר' ישעיה, שכ' שמ"מ אם ירצה יוכל לספור ביום בלא ברכה, וצ"ב, שהרי לדעתם אי"ז תלוי בנמח' תנאים, ולדברי הכל לא יצא, וא"כ מה טעם יש בספירתו ביום. ועי' העיטור שם שדחה הראיה מהמשנה מגילה שם, לשיטתו שחילק בין זמן המקדש לזה"ז לענין זה (עי' ציון 487), שהמשנה שם עוסקת בזמן המקדש, ועי' מאירי סוף פסחים שדחה, שהמשנה שם נאמרה לעיקר מצוה, ולא לענין לעכב בדיעבד, וצ"ב מהגמ' מנחות שם.
  489. ע"ע קצירת העומר. עי' ס' הישר לר"ת חי' סי' תי, שכ' שלא יברך ביום, ותוס' מגילה כ ב ד"ה כל ומנחות סו א ד"ה זכר וס' המכריע סי' כט בדעתו, שהיינו שלא יספור כלל; עי' העיטור עשרת הדברות הל' מצה ומרור ד"ה סדר היום; סמ"ג עשין ר; רשב"א וריטב"א מגילה כא א; הרוקח סי' רצד; ס' המכריע שם; ר"ן פסחים שם ומגילה שם. וע"ע קצירת העומר, שנחלקו ראשונים אם הלכה כדעה זו.
  490. עי' ציון 443. ר"ן פסחים שם, ועי' ר"ן מגילה שם. ועי' תוס' הרא"ש מגילה כ ב וריטב"א שם כא א, שהוכיחו כן מהמשנה מגילה כ ב, שהביאה את הדין שספירת העומר זמנה בלילה יחד עם הדין שזמן קצירת העומר בלילה, ומ' ששוים הם בדין, שכשם שקצירה ביום פסולה כך אף ספירה ביום, ומ' שלדעתם אין ראיה מעיקר הדין שקצירה ביום פסולה שאף ספירה כן, וצ"ב. ועי' המחכים שבציון 504, שדחה שאף לסוברים שעיקר מצות ספירה בלילה, שלמדוה מקצירת העומר, מ"מ יש לספור ביום בלא ברכה, וצ"ב.
  491. עי' ציון 444. דברים טז ט.
  492. ע"ע קצירת העומר. ועי"ש, שאף לסוברים שהעומר שנקצר ביום כשר להבאה, י"ס שאי"ז משום שמצות קצירת העומר מתקיימת ביום, אלא שאף העומר שנקצר שלא כמצוותו כשר להבאה.
  493. עי' ציון 444. עי' ר"ן פסחים שם, ומגילה שם טעם א; עי' העיטור שם. ועי' ראשונים שבציון 489, שכ' ג"כ שלסוברים שקצירת העומר פסולה ביום אין יוצאים ידי ספירה ביום, אבל עי' ס' המכריע שם שהלימוד לדין ספיה"ע אינו מקצירת העומר, ולא הביא משם אלא ראיה, שהרי דין לילה בקצירה נלמד מספירה (ע"ע קצירת העומר), ומ' שדינם שוה, ועי' עוד ריטב"א ותוס' הרא"ש מגילה שם שהוכיחו מכך שבמשנה מגילה כ ב דימו את דין לילה בספיה"ע לדין לילה בקצירת העומר, ומ' ששוים הם בדיניהם, ואפשר שזו כוונת גם שא"ר שהובאו שם. ועי' העיטור שם שדעתו שאף לסוברים שקצירת העומר נוהגת בדיעבד ביום אין ספיה"ע כשרה ביום אלא בזה"ז, שהספירה בו מדרבנן (עי' ציון 487), ומ"מ כ' שלסוברים שקצירת העומר אינה נוהגת אלא בלילה אין יוצאים ידי ספירה ביום אף בדיעבד, ולענין זה אין ראיה מקצירה לספירה, שהרי דין לילה בקצירת העומר נלמד מדין הספירה בזמן המקדש, ובע"כ כוונתו שלמדים את דין ספיה"ע מקצירת העומר.
  494. עי' ציון 438 ואילך.
  495. רשב"א מגילה שם; ר"ן מגילה שם, טעם ב; ריבב"ן שם; שבה"ל שם בשם ר' שמחה ובשם ר' ישעיה. וכ"מ בריטב"א שם. ועי' שעה"צ או"ח סי' תפט ס"ק מג, שמ' שפי' כן בד' תוס' מגילה שם, (ועי' ציון 497, שיש שפי' בד' תוס' שם בע"א), וע"ש שצידד לפרש כן גם בד' המג"א או"ח שם ס"ק יג, ועי' מחצה"ש שם, שפי' בע"א.
  496. דברים שם.
  497. תוס' מגילה שם, ורש"ש שם בדעתו. ועי' רש"ש שם שתמה, הרי כל הדין שזמן קצירת העומר הוא בלילה נלמד מספירת העומר (ע"ע קצירת העומר), וא"כ דין לילה לא נאמר אלא פ"א, ואפשר שמ"מ כיון שיש שני לימודים לד"ז חשוב כשנה עליו הכתוב לעכב. ועי' עוד שם שתמה הרי דוקא בקדשים הצריכו שנה עליו הכתוב לעכב (ע"ע דיעבד:בקדשים), ועי' ציונים 22, 25, שי"ס שמצות ספירת העומר היא מדיני הקרבת העומר או שתי הלחם, ואפשר שלפיכך דינה כקדשים. ועי' שעה"צ שבציון 495, שמ' שפי' ד' תוס' שם בע"א.
  498. ראבי"ה ח"ב פסחים סי' תקכו, הו"ד במרדכי מגילה סי' תתג, בד' התנאים הסוברים שאין יוצאים ידי קצירת העומר ביום בדיעבד (ע"ע קצירת העומר, ועי' ציון 489). ועי' ראבי"ה מגילה סי' תקעא שכ' שאין מונים ביום אף כששכח, וצ"ב, ועי' שו"ת מהר"ם מרוטנברג (פראג) סי' תרמה שהביא בשמו שכששכח סופר ביום.
  499. עי' בה"ג הל' מנחות סי' עא ורי"ץ גיאות הל' פסח וספיה"ע (עמ' שמב) והעיטור עשרת הדברות הל' מצה ומרור ד"ה סדר היום ושבה"ל סי' רלד וס' המחכים הל' פסח ור"ן סוף פסחים (כח א), בשם רב יהודאי גאון (ועי' אר"ח וכלבו שבציון 479 שהביאו בשמו בע"א, וצ"ב); עי' בה"ג הל' עצרת סי' יב לגי' ס' המכריע סי' כט, וכן הביא באבודרהם תפלות הפסח בשמו (ועי' ציון 479, שבבה"ג לפנינו הגי' שבכל הימים סופר ביום, וכן הביאו כמה ראשונים בשמו, וציון 488 שיש שהביאו בשם הבה"ג שבכל הימים אינו סופר ביום, וצ"ב); אבודרהם שם בשם רס"ג (ועי' ציון 488, שיש שהביאו בשם רס"ג בע"א, וכדבריהם מ' בסידור רס"ג עמ' קנה); העיטור שם וכלבו סי' נה ואר"ח ח"א הל' ספיה"ע אות ה בשם רב עמרם גאון; ס' האורה ח"א סי' צא.
  500. עי' בה"ג שם ורי"ץ גיאות שם והעיטור שם בד' רב יהודאי גאון שם.
  501. עי' לעיל.
  502. בה"ג הל' עצרת סי' יב, הו"ד בס' הישר חי' סי' תי וברשב"א וריטב"א מגילה כא א ובשבה"ל סי' רלד ובר"ן מגילה כ ב (ז א) ובס' המחכים הל' פסח ובס' המכריע סי' כט; שאלתות מהדו' מירסקי סי' קכד; העיטור עשרת הדברות הל' מצה ומרור ד"ה סדר היום; עי' סמ"ג עשין ר; תוס' הרא"ש מגילה כ ב בשם ר"ת; ס' המאורות סוף פסחים; עי' הרוקח סי' רצד; מאירי סוף פסחים ומגילה כ ב.
  503. עי' מאירי שם.
  504. ס' המחכים הל' פסח בשם רב יהודאי; עי' תוס' מגילה כ ב ד"ה כל בשם בה"ג (וצ"ב מהבה"ג שבציון 502); עי' ראבי"ה ח"ב פסחים סי' תקכו; עי' מרדכי מגילה רמז תתג; עי' תוס' הרא"ש מגילה שם; עי' מאירי סוף פסחים ומגילה כ ב בשם י"מ; עי' תלמיד הרשב"א סוף פסחים בשם ר"ת. ועי' סמ"ק מ' קנה ורא"ש פסחים פ"י סי' מא דרשות מהר"ח או"ז סי' כא ומנהגים דבי מהר"ם הל' ספיה"ע וס' המנהגים (טירנא) חג הפסח ד"ה בליל שני וטוש"ע או"ח תפט ז, שכ' ג"כ שיספור בלא ברכה, אבל אפשר שכ"כ מחמת הספק, וכמ"ש הראשונים שבציון 514.
  505. עי' ציון 498.
  506. עי' ראבי"ה שם, לצד זה. וכ"מ בס' המחכים שם שכ' שמונה בלא ברכה לפי שמצותה בלילה. ועי"ש שכ' שלולא שהיה קשה בעיניו לחלוק על בה"ג היה פוסק שמ"מ יש לברך, כפי שמצינו בדין תשלומין בתפילה, שמי שלא התפלל מתפלל בתפילה שלאחריה שתים, ומברך את הברכות שבנוסח התפילה (ע"ע תפלה). ואפשר שהבה"ג חילק בין ברכת המצוות לברכה שהיא חלק מגוף המצוה, והראבי"ה שתמה אזיל לשיטתו שהברכה היא חלק מנוסח הספירה (עי' ציון 161).
  507. עי' לעיל.
  508. עי' פר"ח או"ח סי' תפט ס"ז ושו"ת בית שלמה או"ח סי' קב בד' תרוה"ד ח"א סי' לז; פר"ח שם בד' תוס' מגילה כ ב ד"ה כל, ועי"ש שדעתם שאינו סופר ביום בברכה, וכ' שמי שלא ספר בלילה וביום לא ימנה עוד בברכה, ומ' שאם ספר ביום ימנה בברכה (ועי' אחרונים שבציון 515, שפי' בד' תוס' שם בע"א). ועי' ראשונים שבציון 488 ואילך, שמ' שלסוברים שאיבד את ספירת אותו היום אין חיוב לספור ביום, וצ"ב לדעה זו מדוע אינו חייב לספור כדי שיוכל להמשיך לספור בשאר ימים. ועי' ר"ן סוף פסחים (כח א) שכ' בד' רב האי גאון שהסופר ביום יצא ידי חובתו, ועי' תשובת רב האי גאון שבציון 367, שהאריך להוכיח שמי שלא ספר לילה א' יכול להמשיך ולספור בימים שלאחריו, ועי' ר"ן שם וב"י או"ח סי' תפט בדעתו שהיינו דוקא אם ספר ביום, וצ"ב, שהרי לדעתו יצא ידי ספירה בספירת יום, ופשוט שיכול להמשיך ולספור, ומ' להיפך, שאף אם יצא ידי ספירה אפשר שאי"ז ספירה גמורה לענין להמשיך ולספור.
  509. עי' ציון 357
  510. עי' ציון 395.
  511. ריבב"ן סוף פסחים; מאמ"ר או"ח שם ס"ק ט ונהר שלום שם ס"ק ה וחק יוסף שם ס"ק כד ושעה"צ שם ס"ק מה בד' תרוה"ד שם; פר"ח שם.
  512. עי' ציון 357. פר"ח שם; מאמ"ר שם ונהר שלום שם וחק יוסף שם ושעה"צ שם, בד' תרוה"ד שם. וצ"ב אם טעמם לפי שסוברים שכל שלא קיים מצות ספירה בחלק מהימים, אף שבפועל ספר בהם, דינו כמי שלא ספר את אותם הימים (עי' ציון 393), או שסוברים שספירת יום אינה חשובה כמעשה ספירה כלל.
  513. תרוה"ד ח"א סי' לז; טוש"ע או"ח תפט ז.
  514. תרוה"ד שם; עו"ש או"ח שם ס"ק ז ופר"ח שם ופמ"ג שם א"א ס"ק יג בד' השו"ע שם. ועי' סמ"ק מ' קנה ורא"ש פסחים פ"י סי' מא ודרשות מהר"ח או"ז סי' כא ומנהגים דבי מהר"ם הל' ספיה"ע וס' המנהגים (טירנא) חג הפסח ד"ה בליל שני, שכ' ג"כ שיספור בלא ברכה, אבל אפשר שסוברים כדעת הראשונים שבציון 504, הסוברים שמעיקר הדין אין לברך על ספירת יום. ועי' פר"ח שם ופמ"ג שם שאף לסוברים שספירת העומר בזה"ז דרבנן (עי' ציון 666), אף שספק דרבנן לקולא, מ"מ כאן החמירו שיחזור ויספור, כיון שאין בכך טורח, ועי' פר"ח שם שכ' שיספור משום מהיות טוב, ומשמע שאי"ז חיוב גמור.
  515. ראש יוסף מגילה כ ב בד' תוס' שם ד"ה כל (ועי' פר"ח שבציון 508, שפי' דבריהם בע"א); מאמ"ר או"ח סי' תפט ס"ק ט ונהר שלום שם ס"ק ה וחק יוסף שם ס"ק כד ושעה"צ שם ס"ק מה בד' התרוה"ד ח"א סי' לז (ועי' פר"ח ובית שלמה שבציון 508, שפי' בדעתו בע"א); עו"ש או"ח שם ס"ק ח.
  516. עי' ציון 479.
  517. עי' ציון 367. מאמ"ר שם ונה"ש שם ושעה"צ שם בד' תרוה"ד שם; ראש יוסף שם. ועי' עו"ש שם שכ' שבכה"ג יש לסמוך ע"ד הסוברים שיוצאים ידי חובה בספירת יום. וע"ע ספק ספיקא, אם המקיים מצוה מחמת ס"ס מברך ברכת המצוות.
  518. פר"ח או"ח שם ס"ז.
  519. עי' ציון 485. שעה"צ דלהלן.
  520. עי' ציון 370. שעה"צ דלהלן.
  521. שעה"צ שם, בד' הפר"ח שם. וע"ש שהוכיח שלא כד' הפר"ח מד' תוס' מנחות סו א ד"ה זכר, שלענין ספירה ביום הביאו את ב' הדעות, ולענין מי שלא ספר יום א' הכריעו שסופר את הימים שלאחריו.
  522. עי' ציון 661. אחרונים דלהלן.
  523. עי' ציון 479 ואילך. לקט יושר או"ח עמ' צז ענין ג; נהר שלום או"ח סי' תפט ס"ק ה; שו"ת דבר משה (אמאריליו) ח"א או"ח סי' לב; דה"ח דיני ספיה"ע אות טו; קצוש"ע סי' קצו סי"ח; חדושים וביאורים להל' אונן לרא"ז מרגליות (נד' בסוף שו"ע יו"ד) סי' לא.
  524. נהר שלום שם.
  525. שו"ת אגורה באהלך דף יט א; באוה"ל או"ח שם ס"ח ד"ה סופר בד' הראשונים שבציון 498, הסוברים שהטעם שסופר ביום הוא מדין תשלומין.
  526. עי' ציון 498.
  527. אגורה באהלך שם; באוה"ל שם.
  528. שו"ת בית דוד (שאלוניקי תצ"ד) או"ח סי' רסו.
  529. בית דוד שם. ומ' שסובר שהטעם שמי שלא ספר בלילה אינו סופר ביום הוא משום שדין "תמימות" מעכב במצות הספירה (עי' ציון 494 ואילך), וסובר שמי שלא היה חייב בלילה מתקיים בו דין "תמימות" אף בספירת יום, כיון שזהו תחילת זמן חיובו. ועי' אחרונים שבציון 389, שכ' כעין סברא זו לענין מי שלא ספר יום שלם לפי שהיה פטור בו, שיכול להמשיך לספור שאר ימים לפי שספר את כל הימים שחייב בהם.
  530. חילוקי דינים בין בני א"י לבני בבל, נד' ביש"ש סוף ב"ק, אות מד; נהר מצרים דיני העומר אות כד.
  531. עי' ציון 479. נהר מצרים שם.
  532. ע"ע.
  533. עי' ציון 680.
  534. עי' תוס' מנחות סו א ד"ה זכר; עי' סמ"ג עשין ר וסמ"ק מ' קמה, בשם ר"ש משאנץ; עי' שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' שא, ומנהגים דבי מהר"ם הל' ספיה"ע; הגהות ר"פ לתשב"ץ קטן סי' שצד; תוס' חכמי אנגליה סוף פסחים; עי' רא"ש פסחים פ"י סי' מ; עי' כלבו סי' נה; רי"ו תא"ו נ"ה ח"ד בשם ר"י; ר"ן סוף פסחים (כח א); אגודה מנחות פ"ו סי' לג; עי' ס' המנהגים (טירנא) חג הפסח.
  535. עי' מאירי סוף פסחים. וצ"ב טעמו, שהרי ספק דאורייתא לחומרא. ועי"ש שכ' שנהגו למנות בביה"ש משום "תמימות", וצ"ב אם כוונתו שזהו הטעם שהסופר בביה"ש יצא יד"ח, וצ"ב, או שמחמת כן נהגו לספור דוקא בביה"ש.
  536. עי' ציון 666.
  537. עי' תוס' מנחות שם: נראה; סמ"ג שם וסמ"ק שם בשם ר"ש משאנץ; מהר"ם מרוטנבורג שם ומנהגים דבי מהר"ם שם; ר"פ בתשב"ץ שם; עי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' קנד; רא"ש שם; כלבו שם; רי"ו שם בשם ר"י; ר"ן שם, בד' הסוברים שספירת העומר בזה"ז מדרבנן היא (עי' ציון 666); אגודה שם; ס' המנהגים שם; טור או"ח תפט; עי' שו"ע או"ח שם ב, ומג"א ס"ק ו וחק יעקב ס"ק יב בדעתו.
  538. ע"ע ספק דרבנן. תוס' שם; מהר"ם מרוטנבורג שם ומנהגים דבי מהר"ם שם; ר"פ בתשב"ץ שם; רא"ש שם; עי' כלבו שם; רי"ו שם; ר"ן שם; אגודה שם.
  539. עי' ר"ן סוף פסחים (כח א), ועי"ש שאין לספור לכתחילה בבין השמשות כדי שלא להכניס א"ע לספק דרבנן שלא בשעת הצורך; עי' אחרונים שבציון 544 ואילך, בד' הסוברים שמותר לספור בביה"ש לכתחילה, שהיינו משום שמותר לאדם להכניס א"ע לספד"ר. על הטעם שלדעתם הסופר בבין השמשות יצא ידי חובתו, אף שמי שאינו יודע בבירור אם המנין שמוציא מפיו הוא המנין של אותו היום אינו יוצא ידי חובתו, לסוברים כן, אף אם אמר את המספר הנכון, עי' ציון 339, וע"ע ספק דרבנן, שי"ס שבכל ספק דרבנן לקולא יש להקל בתורת ודאי, וא"כ אף לצד זה יש לדונו כלילה ודאי לענין זה.
  540. שערי ישר ש"א פ"ה, בד' תוס' שם.
  541. עי' ציון 453. שערי ישר שם.
  542. עי' לעיל.
  543. תוס' מנחות שם: נראה; סמ"ג שם וסמ"ק שם בשם ר"ש משאנץ; מהר"ם מרוטנברג שם; ר"פ בתשב"ץ שם; רא"ש שם; כלבו שם; רי"ו שם; אגודה שם; טור שם. ועי' תוס' שם שכ' עוד שעדיף לספור אף ביום סמוך לחשיכה, וכ' ע"ז שאין נראה כן, ועי' שו"ת מהרש"ל סי' יג שפי' שלא חזרו בהם אלא ממש"כ בסו"ד לענין מבעו"י, ולא לענין ביה"ש, אבל עי' אחרונים שבציון 549 שפי' שחזרו בהם גם לענין ביה"ש.
  544. ע"ע ספק דרבנן. פמ"ג או"ח סי' י א"א ס"ק יא וחקר הלכה (לנדא) ע' ספיקות, בד' הראשונים הנ"ל.
  545. ע"ע הנ"ל.
  546. עי' ציון 466.
  547. עי' ר"ן פסחים שם, לדעה זו; יד המלך (פאלומבו) ק"ש פ"ג ה"ג, בד' תוס' מנחות שם. ובפשוטו בתוס' שם ל"מ כן, שהרי לא הזכירו שיש לעשות כן לכתחי' אלא על פלה"מ, וצ"ב. וצ"ב, שהרי לצד שבין השמשות אינו לילה אין זה חשוב שעת הצורך, שהרי אין טעם להקדים ולספור קודם הלילה.
  548. עי' ציון 540. עי' שערי ישר ש"א פ"ה, בד' תוס' שם.
  549. עי' ב"ח או"ח סי' תפט ס"ק א ושו"ת הב"ח הישנות סי' קכו ומאמ"ר או"ח סי' תפט ס"ק ד וערוה"ש או"ח שם ס"ז, בד' תוס' מנחות שם, שחזרו בהם; שו"ת הרשב"א שם; ר"ן שם; שו"ע או"ח שם ב. ועי' שו"ת מהרש"ל סי' יג בד' תוס' שם, שמ' שלא חזרו בהם.
  550. שו"ת הב"ח שם בד' תוס' שם; שו"ע הרב או"ח שם סי"ב, לדעה זו.
  551. עי' ציון 534. ר"ן שם.
  552. עי' תוס' מנחות סו א ד"ה זכר; עי' סמ"ג עשין ר וסמ"ק מ' קמה, בשם ר"ש משאנץ; עי' שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' שא, ומנהגים דבי מהר"ם הל' ספיה"ע; עי' הגהות ר"פ לתשב"ץ קטן סי' שצד; עי' רא"ש פסחים פ"י סי' מ; עי' רי"ו תא"ו נ"ה ח"ד; עי' אגודה מנחות פ"ו סי' לג.
  553. ע"ע ספק דרבנן. שו"ת בתי כהונה ח"ג סי' ד.
  554. ע"ע תוספת שבת.
  555. הגהות מנהגים (טירנא) חג הפסח אות כא בשם הראב"ן; לקט יושר ח"א עמ' צז ענין ב, שכן נהגו בנוישטט, וששמע שכ"כ בתשו' אשירי; ערך השלחן (טייב) או"ח סי' תפט ס"ק ט ושו"ת אג"מ או"ח ח"ד סי' צט, בד' הסוברים שזמן תוספת שבת חשוב כיום שלאחריו לכל דבר, ולא רק לענין קדושת שבת (ע"ע תוספת שבת). ועי' ערוה"ש או"ח שם ס"ז, ומ' שהקל כדעה זו רק לענין ספיה"ע בזה"ז, ורק בצירוף ד' הסוברים שגם בכל יום אפשר לספור בביה"ש (עי' ציון 543).
  556. ערך השלחן שם; אג"מ שם. ועי' אג"מ שם, שאם קבל שבת רק באמירה ולא התפלל ערבית ושוב נזכר שלא ספר ספירת העומר אף לדעה זו יכול לספור, שאם היה יודע שלא ספר לא היה מקבל עליו שבת, וא"כ קבלתו היתה בטעות.
  557. הגהות מנהגים (טירנא) שם בשם הראב"ן; לקט יושר שם.
  558. ע"ע הנ"ל. ערך השלחן שם; אג"מ שם.
  559. שו"ת מהרי"ל החדשות סי' צה, הובא באגור הל' כתמים סי' אלף שעז; הגהות מנהגים (טירנא) שם בשם רבינו יהודה; שו"ת מהרש"ל סי' יג; ב"ח או"ח שם ס"ק א; כנה"ג או"ח שם אות א; שו"ע הרב או"ח שם סי"ב; ערך השלחן שם ואג"מ שם, בד' הסוברים שתוספת שבת אינה חשובה כיום שלאחריה לכל דבר אלא רק לענין קדושת שבת (ע"ע תוספת שבת).
  560. עי' מהרי"ל שם, הובא באגור שם; הגהות מנהגים (טירנא) שם בשם רבינו יהודה; שו"ת מהרש"ל שם; ב"ח שם; כנה"ג שם.
  561. ערך השלחן שם; אג"מ שם.
  562. מהרי"ל שם; מהרש"ל שם. ועי' שם שכ' שאינו נעשה לילה, ואפשר שאי"ז משום שאינו שייך ליום שלאחריו, אלא משום שאינו חשוב "לילה", וצ"ב.
  563. שו"ת זרע אמת סי' סו.
  564. ע"ע קדוש.
  565. תרוה"ד סי' ס; שו"ע או"ח תפט ט.
  566. ע"ע הנ"ל. תרוה"ד שם, ע"פ פסחים קה ב. ומ' שאין כוונתו שיש להקדים את כניסת השבת, שהרי קדושת שבת חלה מאליה בכניסתה, אלא לפי שעניינו של הקידוש הוא להכניס את השבת. ועי' קו"א לפמ"ג הל' פסח (נד' מכת"י בקובץ גלאט כה עמ' לה), שלולא טעם זה היה יכול למנות אימתי שירצה, או קודם קידוש או לאחריו.
  567. ע"ע תדיר. לבוש או"ח שם ס"ט, טעם א.
  568. ע"ע.
  569. עי' ציון 437.
  570. לבוש שם, טעם ב. ועי' א"ר שם ס"ק כה שתמה מה הוצרך הלבוש לטעמים אלו, הרי מקור דין זה הוא מתרוה"ד, ושם מפורש שהטעם כדי להקדים את הקידוש מפני חביבות השבת.
  571. מג"א או"ח שם ס"ק יד.
  572. ע"ע קידוש. מג"א שם טעם א, ומחצה"ש שם בדעתו.
  573. ע"ע הנ"ל.
  574. מג"א שם טעם ב, ופמ"ג א"א שם בדעתו. ועי' פמ"ג שם שתמה, שהרי עד כביצה מותר לאכול קודם הספירה, ואילו ידי חובת קידוש במקום סעודה יוצאים אף בכזית (ע"ע קידוש), עי"ש. ולטעם זה מ' שאף מי שלא קידש בביהכ"נ יספור קודם קידוש, וכ"מ שפסק בחק יעקב שם ס"ק כא (עי' ציון 592).
  575. תרוה"ד סי' ס; שו"ע או"ח תפט ט. ועי' מג"א שם ס"ק ז וא"ר שם ס"ק כו וחק יעקב שם ס"ק כ, דהיינו אף בזמן שאסור במלאכה, כגון שלא הבדיל בתפילה (ע"ע הבדלה ציון 480 ואילך).
  576. עי' ציון 666.
  577. ע"ע הבדלה ציון 4 ואילך. עי' רע"א לשו"ע או"ח שם.
  578. תרוה"ד שם, ע"פ פסחים קה ב. ומ' שאין הכונה שיש להמשיך את השבת ככל האפשר, שהרי מדובר אף במי שהבדיל בתפילה והוציא כבר את השבת, אלא שיש לאחר את מעשה ההבדלה. ועי' קו"א לפמ"ג הל' פסח (נד' מכת"י בקובץ גלאט כה עמ' לה), שלולא טעם זה היה יכול למנות אימתי שירצה, או קודם הבדלה או לאחריה. ועי' ט"ז שבציון 581 שנח' על טעם זה, שלדעתו אף בספירת היום הבא יש משום סתירה לקדושת השבת כמו בהבדלה, ואין להקדים את הספירה משום כך.
  579. עי' ציון 453.
  580. ע"ע.
  581. ע"ע. עי' ט"ז או"ח סי' תרפא ס"ק א. וצ"ב אם כוונתו דוקא כשסופר בתחילת הלילה, שעדיין אינו עיקר זמן הבדלה, או שאף כשסופר לאחר שחלה עליו מצות הבדלה מ"מ כיון שמצות ספירת העומר חלה עליו קודם יש להקדימה, וצ"ב.
  582. ע"ע הבדלה: איסור מלאכה.
  583. עי' ציון 559 ואילך. שו"ע הרב או"ח שם סט"ז.
  584. ע"ע תוספת שבת. ערוה"ש או"ח שם ס"י.
  585. ע"ע.
  586. עי' תרוה"ד סי' ס ושו"ע או"ח תפט ט, שמ' שדוקא ביו"ט שני שחל במוצאי שבת יש למנות קודם קידוש, וחק יעקב שם ס"ק כא וא"ר ס"ק כה ופמ"ג מש"ז ס"ק כא ומאמ"ר ס"ק יא בדעתם.
  587. חי' חת"ס לשו"ע שם (מבעל כת"ס).
  588. ט"ז או"ח סי' תפט ס"ק י.
  589. ט"ז שם. ועי' חי' חת"ס שם (מבעל הכת"ס), שצידד כן מטעם אחר, שאם יקדש קודם הספירה יראה כאילו הספירה, שחיובה מעיקר הדין, נאמרת בסתירה לקידוש, אבל אם יספור קודם הקידוש הרי הספירה נאמרת כתיקנה, ורק הקידוש, שאינו נוהג ביו"ט שני אלא משום מנהג אבותינו בידינו, נאמר כסתירה.
  590. ע"ע.
  591. ע"ע הבדלה ציון 216 ואילך.
  592. תרוה"ד סי' ס; שו"ע או"ח תפט ט. ועי' בי' הגר"א שם, בטעם שלא כתבו ד"ז ביום שביעי של פסח שחל במוצ"ש, לפי ששביעי של פסח לעולם אינו חל במוצ"ש (ע"ע לוח השנה ציון 426). ועי' עוד בי' הגר"א שם וחק יעקב שם ס"ק כא, בטעם שלא כתבו ד"ז ביום שני של פסח שחל במוצ"ש, לפי שביום שני של פסח אין מקדשים כלל בבית הכנסת, והמקדש בביתו לעולם סופר קודם קידוש (עי' ציון 574).
  593. עי' ציון 578.
  594. תרוה"ד שם, טעם א.
  595. ע"ע יום טוב שני של גליות:בזמן הזה.
  596. עי' תרוה"ד שם, טעם ב.
  597. לבוש או"ח שם ס"ט.
  598. ע"ע הבדלה ציון 4 ואילך.
  599. עי' ציון 666.
  600. ע"ע קדימה במצוות. רע"א דלהלן.
  601. רע"א לשו"ע שם ס"ט. ועי"ש, שאפשר שהתרוה"ד נחלק ע"ז רק משום שלדעתו מצות הבדלה היא דרבנן (ע"ע הבדלה ציון 18), והשו"ע פסק כדבריו, אף שלדעתו מצות הבדלה היא מדאורייתא, מפני שחשש לדעת הסוברים שספירת העומר בזה"ז דאורייתא (עי' ציון 679).
  602. סידור רס"ג עמ' קנד; אר"ח ח"א הל' ספיה"ע אות ד בשם רב האי גאון; רי"ץ גיאות הל' חדש וספיה"ע עמ' שמ ועמ' שמא; מחז"ו הל' פסח סי' קד; אר"ח שם אות א וכלבו סי' נה; ס' המחכים הל' פסח; חק יעקב או"ח שם ס"ק טז, בד' פסקי תוס' מנחות אות קצב (ועי' א"ר שם ס"ק כה, שפי' דבריהם בע"א); ס' המנהגים (טירנא) חג הפסח ד"ה בליל שני; אבודרהם תפלות הפסח ד"ה בליל ב'; מהרי"ל הל' ספירת העומר; טוש"ע או"ח תפט א.
  603. ע"ע תדיר. חק יעקב או"ח שם.
  604. עי' ציון 679.
  605. ע"ע תפילה.
  606. ע"ע קדימה במצוות.
  607. עי' ציון 666.
  608. ע"ע תפילה.
  609. עי' ציון 534 ואילך. מו"ק או"ח שם. ואפשר שלדעתו מי ששכח לספור ספירת העומר בלילה, שסופר ביום, לסוברים כן (עי' ציון 479), סופר קודם התפילה, שלענין שאר תפילות לא תקנו להקדימם לספירה.
  610. אר"ח ח"א הל' ספיה"ע אות ד בשם רב האי גאון; רי"ץ גיאות הל' חדש וספיה"ע עמ' שמ ועמ' שמא; ס' המנהגים (טירנא) חג הפסח ד"ה בליל שני; אבודרהם תפלות הפסח ד"ה בליל ב'; עי' סדר היום סדר ספיה"ע; עי' חק יעקב או"ח סי' תפט ס"ק כ; משנ"ב או"ח שם ס"ק ב. וכ"מ בשו"ע או"ח תפט ט. ועי' סדר היום שם שכ' בטעם הדבר לפי שכל הקהל נמצא אז בביהכ"נ וברוב עם הדרת מלך (עי' ציון 142), וכעי"ז כ' בנהר מצרים הל' העומר סי' כה, ומ' שמעיקר הדין היה ראוי לספור לאחר אמירת עלינו לשבח.
  611. חק יעקב או"ח שם.
  612. משנ"ב שם.
  613. עי' ס' המחכים הל' פסח: ערבית (של ליל יום ב' של פסח) כליל ראשון, אך אחר כל תפילתו יתחיל לברך על ספיה"ע, ועי' לעיל שם בסדר תפילת היום הראשון שהזכיר גם עלינו לשבח; מע"ר אות סט.
  614. ע"ע תפילה.
  615. כה"ח או"ח שם ס"ק קב, לצד זה; לקוטי דינים ובאורים מרנ"ה הלוי למע"ר שם (נד' בסידור הגר"א ירושלים תרנ"ה).
  616. ע"ע מוצאי שבת.
  617. אר"ח ח"א הל' ספיה"ע אות ד בשם רב האי גאון; רי"ץ גיאות הל' חדש וספיה"ע עמ' שמ ועמ' שמא; אבודרהם תפלות הפסח; שו"ע או"ח תפט ט.
  618. עי' ציון 613. עי' בי' הגר"א דלהלן.
  619. עי' ציון 602.
  620. אבודרהם שם; לבוש או"ח שם ס"ט; עטרת צבי שם ס"ק יד; פמ"ג שם א"א ס"ק טו; בי' הגר"א שם.
  621. לבוש שם.
  622. ע"ע מוצאי שבת.
  623. מעגלי צדק סי' כה; א"ר שם, ועי"ש שצידד שזו כוונת השו"ע שם שכ' שיש לספור אחר קדיש תתקבל; חק יעקב שם ס"ק כ; עי' פמ"ג שם א"א ס"ק טו וסי' תרפא ס"ק א; שו"ע הרב סכ"ו. ועי' מעגלי צדק שם שכ' בטעם הדבר לפי שיש לנו לאחר את הוצאת השבת ככל האפשר, וכמ"ש הראשונים שמטעם זה יש לספור קודם הבדלה (עי' ציון 578), וצ"ב. ועי' פמ"ג סי' תרפא שם, שלענין אמירת פסוקים אלו אין שייך הטעם של "תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם", לפי שאינם באים אלא לסימן טוב (ע"ע מוצאי שבת).
  624. חק יעקב שם; שו"ע הרב שם.
  625. חק יוסף או"ח שם ס"ק כח. ועי"ש, שכ' בטעם הדבר לפי שאמרו שיש לספור קודם הבדלה, לפי שיש לאחר את ההבדלה ככל האפשר, ואפשר שכוונתו שמכך שהוצרכו לטעם זה מוכח שלולא טעם זה היו סופרים לאחר הבדלה, וא"כ ה"ה שיש לספור קודם אמירת פסוקי "ויתן לך", ועי' קו"א מכת"י לפמ"ג על הל' פסח (נד' בקובץ גלאט כה עמ' לה) שצידד שאפשר למנות בין קודם אמירת הפסוקים ובין לאחריהם, והביא ראיה מכך שלענין הבדלה הוצרכנו לטעם שיש לאחרה ככל האפשר, עי"ש. ועי' פמ"ג שבציון 623 שנסתפק בזה, ודן לספור לאחר אמירת "ויתן לך" לפי שבספירת היום הבא נראה שמסלק קדושת שבת, ולפיכך יש לאחר את הספירה ככל האפשר, כמו הבדלה (עי' ציון 578), וכן לפי שאמירת "ויתן לך" תדירה יותר מספירת העומר, ויש להקדימה משום תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם (ע"ע תדיר), עי"ש.
  626. עי' ירושלמי מגילה פ"ב ה"ז לבי' הפנ"מ שם, ומקראי קודש (לרצ"פ פרנק) ח"ב סי' סד בדעתו; עי' רש"י מנחות סו א ד"ה תלמוד וד"ה קצירה; עי' מאירי פסחים ז ב; קר"א מנחות סו א בד' הראשונים הסוברים שספיה"ע בזה"ז דרבנן (עי' ציון 666), שהיינו לפי שמצות ספירה היא רק לאחר קצירת העומר, ובזה"ז שאין קצירה אין ספירה. ועי' קר"א שם שצידד שאף הראשונים הסוברים שספיה"ע בזה"ז דאו' (עי' ציון 679) מודים שלכתחילה יש לספור קודם קצירת העומר. ועי' תורת רפאל ח"א סי' עו שדקדק כן מל' הרמב"ם בסהמ"צ מ' קסא שכ' שצנו לספור מקצירת העומר.
  627. דברים טז ט. קר"א שם.
  628. עי' רש"י שם ד"ה קצירה: לא סגי דלא מקמי ספירה; קר"א שם, בד' הראשונים הסוברים שספיה"ע בזה"ז דרבנן (עי' ציון 666).
  629. קר"א שם, בד' הראשונים הסוברים שספיה"ע בזה"ז דאו' (עי' ציון 679).
  630. עי' אגרות הרמ"ה סי' עט, לשיטתו שספיה"ע בזה"ז דאורייתא, ואין היא תלויה בקצירת העומר (עי' ציון 679 ואילך); עי' ברכ"י או"ח סי' תלב מחז"ב ס"ק ז.
  631. דברים שם.
  632. ע"ע קצירת העומר. רמ"ה שם. ועי' ציון 56.
  633. תורת רפאל ח"א סי' עו.
  634. תו"כ אמור פרשה י פי"ב; ספרי דברים קלו; ברייתא מנחות סה ב, לבי' הראשונים שבציון 638; רמב"ם תו"מ פ"ז הכ"ד; טוש"ע או"ח תפט א.
  635. ע"ע שבועות, ועי' ציון 27.
  636. ע"ע בית דין הגדול ציון 168 ואילך. העמק שאלה שאילתא קז אות ב ע"פ גי' מכת"י בשאלתות, וכ"ה הגי' בשאלתות מהדו' מירסקי שאי' קכד, ושפ"א סוכה מא ב, בד' הראשונים שבציון 638 בבי' הברייתא שבציון הנ"ל.
  637. ע"ע שביעית. שו"ת הרשב"א ח"ד סי' כח; רא"ש פסחים פ"י סי' מ; אבודרהם תפילות הפסח.
  638. ויקרא כג טו. קרבן אהרן לתו"כ שם, בביאורו; פר"ח או"ח סי' תפט, בבי' הספרי שם (ועי' רי"פ פרלא שבציון 12, שבי' ד' הספרי שם בע"א); שאלתות שאי' קכד וס' העיטור עשרת הדברות הל' מצה ומרור ד"ה סדר היום ושו"ת הרשב"א שם ומיוחס לרשב"א מנחות סה ב ואר"ח ח"א הל' ספירת העומר אות ד ורא"ש פסחים שם ומצוות זמניות הל' פסח שער י' ואבודרהם שם וכס"מ תו"מ פ"ז הכ"ד ופר"ח או"ח סי' תפט, בבי' הברייתא מנחות שם (ועי' ציון 252 ואילך, שיש שפי' דרשת הגמ' שם בע"א); בה"ג סי' יב הל' עצרת (מכון י-ם עמ' קפה); שאילתות אמור שאילתא קז. וכ"מ בהלכות פסוקות (ראו) עמ' 17. ועי' באוה"ל סי' תפט, שכ' בד' המיוחס לרשב"א מנחות שם שכוונת הגמ' שם היא למעט שאין יוצאים בספירת העומר בשמיעה מחבירו מדין שוכ"ע (עי' ציון 251), וצ"ב, שהרי המיוחס לרשב"א שם כ' להדיא שבא למעט שלא נאמר שהמצוה מוטלת על הציבור או על בי"ד, ואפשר שפי' שדעת המיוחס לרשב"א שמכתוב זה למדו את ב' הדינים, ומש"כ "על הציבור" היינו שיצאו יד"ח מדין שוכ"ע, אבל עי' רשב"א שם שבי' שהילפו' היא מכך שנאמר "לכם", ומשמע שכ"א מישראל יקבל שכר על מצוה זו, ובע"כ שמוטלת על כ"א, ואם בא לאפוקי שוכ"ע הרי ודאי שהיוצא בשמיעה מחבירו נוטל שכר כאילו סופר בעצמו, וצ"ב. ועי' פמ"ג שם שאף לראשונים שפי' ד' הברייתא שמכתוב זה למדים שאין יוצאים יד"ח ספיה"ע מדין שומע כעונה (עי' ציון 252 ואילך), אפשר שלמדו מכתוב זה אף שהמצוה מוטלת על כ"א מישראל, שמכך שנקט הכתוב לשון רבים למדו שכ"א מישראל חייב בספיה"ע, ומהלשון "לכם" למדו שאין יוצאים יד"ח מדין שוכ"ע. ועי' מג"א וחק יעקב שבציון 254, שכ' בד' שו"ת הרשב"א ח"א סי' קכו שלמדו מכתוב זה שאין יוצאים יד"ח ספיה"ע מדין שוכ"ע, וצ"ב מד' הרשב"א הנ"ל, ואפשר שס"ל כד' הפמ"ג הנ"ל.
  639. קרבן אהרן שם; עי' ספרי שם, לבי' הפר"ח שם בדעתו; שו"ת הרשב"א שם ורא"ש פסחים שם ואבודרהם שם, בבי' הגמ' מנחות שם; פמ"ג או"ח תפט מש"ז ס"ק א. ועי' מיוחס לרשב"א שבציון 640 שתמה שאדרבה, מכך שנקט הכתוב לשון רבים יש ללמוד שהציווי הוא לרבים, היינו לבי"ד, ולא לכל יחיד.
  640. מיוחס לרשב"א מנחות שם, בבי' הגמ' שם. ועי' במיוחס לרשב"א שם כמה אופנים איך למדים מהלשון "לכם" שהמצוה מוטלת על כ"א.
  641. רמב"ם סהמ"צ עשה קסא ומנין המצוות שבסוף חלק העשין, והל' תו"מ פ"ז הכ"ד; ס' האשכול (רצב"א) הל' ספיה"ע; רמב"ן קדושין לג ב, לגי' החסדי דוד לתוספתא קדושין פ"א ה"ח ושו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' ה; ס' החינוך מ' שו; מאירי סוף פסחים. ועי' ציון 650, שברמב"ן לפנינו איתא שנשים חייבות בספיה"ע.
  642. ע"ע אשה:במצות עשה שהזמן גרמא. ראשונים ואחרונים דלהלן; מאירי שם.
  643. עי' כס"מ וקרי"ס לרמב"ם שם ופר"ח או"ח סי' תפט ס"א ורי"פ פרלא לרס"ג במבוא פי"ב, בדעת הרמב"ם שם; חסדי דוד שם ודברי מלכיאל שם בד' הרמב"ן שם.
  644. עי' ציון 488. שו"ת אבנ"ז או"ח סי' שפד בד' הראשונים דלהלן.
  645. ע"ע אשה: במצות עשה שהזמן גרמא. כס"מ וקרי"ס לרמב"ם שם, ופר"ח או"ח שם ס"א, בד' הרמב"ם שם; חסדי דוד שם ודברי מלכיאל שם בד' הרמב"ן שם.
  646. מג"א או"ח סי' תפט ס"א, והובא בא"ר שם ס"ק ב ובחק יעקב שם ס"ק ג. ועי' אחרונים שבציון 649 שתמהו איך יכול אדם לקבל ע"ע מצוה שפטור ממנה לדברי הכל, ואפשר שד' המג"א שקבלו ע"ע לנהוג כדעת הסוברים שנשים חייבות בספירת העומר (עי' ציון 650).
  647. נזירות שמשון או"ח שם; משנ"ב שם ס"ק ג ושעה"צ שם ס"ק ב בד' הפר"ח או"ח שם שכ' שנשים פטורות.
  648. שו"ע הרב שם ס"ק ב.
  649. נזירות שמשון שם; מנ"ח מ' שו אות ד. ועי' שם, שאף שלענין תפילת ערבית מצינו שאף שהלכה כדעת הסוברים שהיא רשות מ"מ קבלוה ישראל ע"ע כחובה (ע"ע ערבית), היינו לפי שיש מחלוקת בדבר, וי"ס שתפילת ערבית חובה, ולפיכך אפשר לקבל לנהוג כפי השיטות הסוברות כן, אבל לענין ספיה"ע, שלדברי הכל נשים פטורות ממנה, ודאי שא"א לקבל (וכ"ה בד"מ או"ח סי' קפח ס"ק ח). וצ"ב מד' הרמב"ן ומהר"ם חלאוה שבציון הבא, שסוברים שנשים חייבות, וא"כ אפשר לקבל ע"ע כדעתם, ואפשר שהמנ"ח גרס בד' הרמב"ן שם בע"א, וכמ"ש האחרונים שבציון 641, וד' מהר"ם חלאוה לא היו לפניו.
  650. עי' רמב"ן קדושין לג ב, לגי' שלפנינו, וכן גרס בנו של מהר"ם חלאוה בשו"ת מהר"ם חלאוה בשיטת הקדמונים ב"ק עמ' שלה; שו"ת מהר"ם חלאוה שם; בי' רי"פ פרלא לרס"ג במבוא פי"ב. ועי' חסדי דוד שם ושו"ת דברי מלכיאל שם, שצידדו לגרוס בד' הרמב"ן שם בע"א. ועי' רי"פ פרלא שם שדקדק כן גם מד' הבה"ג סי' יב הל' עצרת (מכון י-ם עמ' קפה) והלכות פסוקות (ראו) סוף הל' פסח שסתמו וכתבו שחייב כל אדם לספור.
  651. עי' לעיל.
  652. עי' ציון 669.
  653. ע"ע אשה ציון 150. מהר"ם חלאוה שם; דברי יחזקאל סי' מה ורי"פ פרלא לרס"ג שם וחזון יחזקאל לתוספתא קדושין פ"א ה"ח וצי"א ח"ב סי' יא, בד' הרמב"ן שם. ועי' דברי ירמיהו הל' ע"ז פי"ב ה"ג שבי' בע"א, שאף מצות הקרבת העומר אינה תלויה בזמן של ט"ז ניסן מחמת עצמו, אלא כיון שמצותה להקריב מן החדש (ע"ע עומר) א"א להביאה אלא מיום זה, שניתר בו החדש, ולפיכך אף מצות ספיה"ע התלויה בה אינה חשובה מצות עשה שהז"ג. ועי' ציונים 669, 680, שלסוברים שמצות ספיה"ע תלויה בהבאת העומר, בזה"ז, שאין העומר נוהג בו, חיוב הספירה הוא מדרבנן, וא"כ צ"ב מדוע בזה"ז נשים חייבות בספירה, הרי החיוב דרבנן שבזה"ז אינו תלוי בהבאת העומר, ואפשר שחכמים תקנו כעין דאו' ופטרו נשים, או שאף בזה"ז אין ספיה"ע תלויה ביום ט"ז ניסן מחמת עצמו, אלא לפי שהוא היום שבו היו מביאים את העומר בזמן המקדש, ועי' אחרונים שבציון 687, שלדעתם אף לסוברים שספירת העומר תלויה במצות הבאת העומר מ"מ חייבים בה בזה"ז מדאו'.
  654. עי' ציון 24. אבנ"ז דלהלן.
  655. ע"ע פסח. שו"ת אבנ"ז או"ח סי' שפד בד' הרמב"ן שם.
  656. עי' ציון 25.
  657. ע"ע הנ"ל.
  658. עי' דברי מלכיאל שם, בד' הרמב"ן שם לגי' שלפנינו.
  659. עי' ציון 488
  660. עי' ציון 440. רי"פ פרלא שם.
  661. ע"ע אנינות ציון 138 ואילך. לקט יושר ח"א עמ' צז ענין ג; נהר שלום או"ח סי' תפט ס"ק ה; עי' דה"ח דיני ספיה"ע אות טו.
  662. עי' שו"ת נוב"י ח"א מהדו"ק סי' כז; קצוש"ע סי' קצו סי"ח; חדושים וביאורים להל' אונן לרא"ז מרגליות (נד' בסוף שו"ע יו"ד) אות לא.
  663. עי' ציון 357. ועי' ציון 385 ואילך, שי"ס שמי שהיה פטור מלספור חלק מימי העומר ולא ספרם, שי"ס שיכול להמשיך לספור לדברי הכל, וצ"ב אם לדעתם אף באונן הדין כן.
  664. נוב"י שם; עי' קצוש"ע שם. ועי"ש שכ' שיספור בלי ברכה, וצ"ב אם היינו משום שלא פשיטא להם סברא זו, או שחיובו בספירה בזמן אנינותו אינו בתורת קיום מצוה, אלא כהכשר מצוה לספירת הימים הבאים. ועי' מנחת שלמה ח"א סי' צא אות כה (ז), שנסתפק האם אף אף באונן ביום האחרון לספירה דינו כן, שיש למנות כדי שלא יהיו הברכות שבירך בכל הימים שעברו לבטלה, עי' ציון 430 ואילך. ומ' שלדעת הסוברים שמי שלא ספר בלילה אינו סופר ביום (עי' ציון 488) אף אם לא היה אונן אלא בלילה יספור, כדי שלא יאבד את ספירת אותו היום וממילא אף את ספירת שאר הימים.
  665. ע"ע קצירת העמר, לענין מצות הקצירה, וע' עמר, לענין מצות הבאת העומר, וע' שתי הלחם, לענין מצות שתי הלחם.
  666. רש"י מנחות סו א ד"ה אמימר ותוס' שם ד"ה זכר ובעה"מ סוף פסחים (כח א), ותשו' ר"ש משאנץ באגרות הרמ"ה סי' עח וסמ"ג עשין ר וסמ"ק מ' קמה בשמו, וס' המכריע סי' כט ד"ה ובהלכות ורא"ש פסחים פ"י סי' מ ואגודה מנחות פ"ו סי' לג ור"ן סוף פסחים (כח א), בד' אמימר במנחות סו א הסובר, לדעתם, שבזה"ז אי"צ לספור אלא את הימים ולא את השבועות לפי שמצות ספירה בזה"ז אינה אלא מדרבנן משום זכר למקדש (עי' ציון 705 ואילך, ועי' ציון 699, שי"ח בדעתו), שהיינו שאף מצות ספירת הימים היא מדרבנן (ועי' ראשונים שבציון 692, שפי' דבריו בע"א); עי' סמ"ג שם בשם ר"ש משאנץ, וס' המכריע שם, ור"ן שם בשם רוב מפרשים, וכס"מ תו"מ פ"ז הכ"ד בד' רש"י מנחות שם, ושעה"צ סי' תפט ס"ק ט בד' בה"ג סי' יב הל' עצרת (מכון י-ם עמ' קפה) והרי"ף סוף פסחים (כא א) והרי"ץ גיאות הל' חדש וספיה"ע עמ' שמ, וכ"מ בעיטור עשרת הדברות הל' מצה ומרור ד"ה סדר היום ובסמ"ק שם בשם ר"ש משאנץ ובס' החינוך מ' שו ובמנ"ח שם אות ה בדעתו וכלבו סי' נה ואר"ח ח"א הל' ספיה"ע אות ה וברא"ש שם, בד' אביי ורבנן דבי רב אשי מנחות שם, הסוברים שאף בזה"ז יש למנות את השבועות (עי' ציון 714), שמודים שמצות הספירה אינה אלא מדרבנן; העיטור שם ושו"ת הרשב"א ח"ג סי' רפד ור"ן שם בשם מדרש (ועי' שבה"ל סי' רלו שהביא מדרש זה בנו"א, ולגירסתו מ' שהיא מדאו' אף בזה"ז); עי' תוס' מגילה כ ב ד"ה כל; עי' שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' שא ומנהגים דבי מהר"ם הל' ספיה"ע; הגהות ר"פ לתשב"ץ קטן סי' שצד; האשכול (רצב"א) הל' ספיה"ע; שו"ת הרשב"א שם; נמוק"י סוף פסחים; אבודרהם תפלות הפסח; ס' המנהגים (טירנא) הל' חג הפסח ד"ה בליל שני; ב"י או"ח תפט, ועי' שו"ע שם ס"ו, וט"ז שם ס"ק ה ונחלת צבי שם ס"ק ו בד' השו"ע שם ס"ב שכ' שהסופר בין השמשות יצא יד"ח (עי' ציון 666), ופר"ח שם ס"ד וא"ר שם ס"ק יב ופמ"ג שם מש"ז ס"ק ז בד' השו"ע שם ס"ד, הסובר שייד"ח ספירת העומר גם בלא כונה (עי' ציון 342), שהיינו לפי שלדעתו מצוות דרבנן אין צריכות כונה (ע"ע מצוות צריכות כונה); לבוש או"ח שם ס"א; מג"א שם ס"ק ד; שו"מ שבציון 364, בד' הבה"ג שבציון 357. ועי' כלבו סי' קמה, בטעם שאין מברכים שהחיינו על ספיה"ע בזה"ז (ע"ע ברכת הזמן ציון 49 ואילך), לפי שאין המצוה נעשית בשלמותה, שעיקר המצוה היא להביא קרבן מן החדש, וצ"ב אם כוונתו שלפיכך אין היא נוהגת כלל בזה"ז מן התורה. ועי' נחלת צבי לשו"ע שם ס"ק ו בד' השו"ע שם ס"ד, וא"ר שם ס"ק י, שלכתחילה יש לחוש לד' הסוברים שספיה"ע בזה"ז דאו'.
  667. ר"ש משאנץ באגרות הרמ"ה שם; אגרות הרמ"ה שם סי' עט, לצד זה; שו"ת הרשב"א שם; ס' המנהגים (טירנא) שם.
  668. דברים טז ט. ר"ש משאנץ שם; אגרות הרמ"ה שם; שו"ת הרשב"א שם.
  669. ר"ש משאנץ שם; אגרות הרמ"ה שם, לצד זה; שו"ת הרשב"א שם; העיטור שם; כלבו ואר"ח שם; ר"ן שם. ועי"ש שכ' "דהשתא ליכא הבאה ולא קרבן", ומ' שלדעתם מצות ספיה"ע תלויה אף בקרבן העומר, ולא רק בקצירת והבאת מנחת העומר, וצ"ב מנ"ל. ועי' ס' המנהגים (טירנא) שם, שהזכיר רק שתלתה התורה את מצות הספירה במצות הקצירה, ולא הזכיר שתלאתה התורה גם במצות ההבאה, ואפשר שסובר כדעת האחרונים שבציון 687, שמצות הספירה בזה"ז לא בטלה מדאו' מפני שאין מביאים עומר, לפי שמצות ההבאה לא בטלה, ורק בפועל אין מביאים.
  670. ויקרא כג טו. ר"ש משאנץ שם; אגרות הרמ"ה שם; שו"ת הרשב"א שם. ועי' רש"י מנחות שם שכ' בסתם: דהא ליכא עומר. ועי' קר"א מנחות פג ב, שתמה, שהרי לא תלתה התורה את מצות ספיה"ע בקצירת והבאת העומר בפועל, אלא במצוות העומר, והרי מקריבים קרבנות אף שאין בית, וא"כ גוף המצוה לא בטלה, ותי' שמ"מ אין מצות עומר בזה"ז לפי שאין מביאים עומר אלא מארץ ישראל (ע"ע עומר), וקדושת הארץ בטלה בשעת הגלות, לסוברים כן (ע"ע ארץ ישראל ציון 59 ואילך וציון 118 ואילך).
  671. ויקרא שם טז. עי' ציון 25. עי' ס' המכריע שם; שו"ת בית יצחק (שמלקס) יו"ד ח"ב סי' קיט אות ד. ואפשר שהוצרכו לפרש כן, ולא פי' שתלאה הכתוב במצוות העומר, כדי להעמיד דעה זו אף כשיטת הראשונים שבציון 693 ואילך, הסוברים שדוקא מצות ספירת השבועות תלויה במצוות העומר, ולא ספירת הימים.
  672. בית יצחק שם.
  673. ע"ע חדש.
  674. ע"ע הנ"ל ציון 289 ואילך.
  675. תורת רפאל ח"א סי' עו, בד' אמימר מנחות שם. וע"ש, שאין לומר שהטעם מפני שתלתה התורה את הספירה בקצירת העומר או בהקרבתו, שהרי נאמר גם: ממחרת השבת (ויקרא שם טו), והיינו שאף כשאין מצות ספירה מחמת קצירת והקרבת העומר מ"מ יש למנות מחמת היום.
  676. אמימר ואביי ורבנן דבי רב אשי מנחות שם.
  677. אמימר מנחות שם; סמ"ג שם בשם הר"ש משאנץ וס' המכריע שם בד' אביי ורבנן דבי רב אשי מנחות שם; שו"מ שם בד' הבה"ג שבציון 357.
  678. עי' העיטור שם ורשב"א שם ור"ן שם בשם מדרש; האשכול (רצב"א) שם. ועי' ר"ן שם שתמה מד' אמימר שבציון הקודם, שאמר שעיקר הטעם הוא משום זכר למקדש, וכ' שד' המדרש שם אינם אלא דרך מדרש, ועיקר הטעם הוא מפני זכר למקדש, כדברי אמימר, אבל עי' האשכול שם שכ' שמטעם זה אין מברכים שהחיינו על ספיה"ע (ע"ע ברכת הזמן ציון 49 ואילך), לפי שבזה"ז ענין הספירה הוא מפני חג השבועות, ויוצאים יד"ח בברכת שהחיינו של שבועות, הרי שנקט טעם זה לעיקר, וכ"מ ברשב"א שם, ואפשר שסובר שאביי ורבנן דבי רב אשי במנחות שם, הסוברים שאף בזה"ז יש למנות הן את הימים והן את השבועות, בע"כ סוברים שטעם מצות הספירה בזה"ז אינו מפני זכר למקדש, שאם משום כן היה די במנין הימים כד' אמימר שם.
  679. עי' רמב"ם תו"מ פ"ז הכ"ד ור"ן ותוס' חכמי אנגליה סוף פסחים וכס"מ שם בדעתו, ועי' ר"ן שם ותוס' חכמי אנגליה שם וכס"מ שם, שכ"כ בדעת אביי ורבנן דבי רב אשי שם, ועי' חי' הגר"ח (סטנסיל) מנחות סו א וחי' הגרי"ז (סטנסיל) מנחות שם בשמו, שפי' שכ"כ גם בד' אמימר שם; עי' בעה"מ סוף פסחים (כח א) ואגרות הרמ"ה סי' עד וסי' עט, בד' אביי ורבנן דבי רב אשי שם; ראבי"ה ח"ב פסחים סי' תקכו, הו"ד באו"ז ח"א סי' שכט ובתרוה"ד סי' לז ובמרדכי מגילה סי' תתג ובטור או"ח תפט; שבה"ל סי' רלד, וכ"מ במדרש שהובא בשבה"ל סי' רלו; עי' ר"ן סוכה מז א (כב ב); שו"ת ביה"ל ח"א סי' לט בד' הרי"ף סוף פסחים (כח א); נחלת צבי או"ח סי' תפט ס"ק ו ופר"ח שם ס"ד וס"ו, בד' הרמ"א שם ס"ד (ועי' חק יעקב או"ח שם ס"ק יז, שפי' ד' הרמ"א שם בע"א).
  680. רמ"ה שם.
  681. דברים טז ט.
  682. רמ"ה שם סי' עט.
  683. עי' ציון 626 ואילך. עי' קר"א מנחות סו א, לדעה זו.
  684. ויקרא כג טו.
  685. ע"ע עומר. רמ"ה שם.
  686. ע"ע בית המקדש ציון 271 ואילך.
  687. ע"ע הנ"ל ציון 274 ואילך. חי' הגר"ח שם וחי' הגרי"ז שם בשמו, בד' הרמב"ם שם.
  688. רמ"ה שם. ועי"ש שאדרבה, הקרבת שתי הלחם תלויה בספירה.
  689. שו"ת בית יצחק (שמלקס) יו"ד ח"ב סי' קיט אות ד, בד' הרמב"ם שם.
  690. עי' רמ"ה שם, שלא הזכיר טעם זה אף בצד שאינה נוהגת בזה"ז.
  691. ע"ע חדש ציון 291 ואילך. תורת רפאל שם, בד' רבנן דבי רב אשי ואביי מנחות שם, ובד' הרמב"ם שם.
  692. פי' התפלות והברכות לר"י בר יקר על ספירת העומר ורי"ו תא"ו נ"ה ח"ד, בד' אביי מנחות שם; ר"י בר יקר שם ורמ"ה שם ורי"ו שם בד' אביי שם; מאירי סוף פסחים בשם י"מ.
  693. דברים טז ט. רמ"ה שם; רי"ו שם.
  694. ויקרא כג טו. רמ"ה שם; רי"ו שם.
  695. רמ"ה שם; רי"ו שם. ועי' רמ"ה שם, שאין לדקדק מל' הכתוב: וספרתם חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה' (ויקרא שם טז) שתלתה התורה את מצות ספירת ימי העומר בהבאת שתי הלחם, שאדרבה, משמעות הכתוב היא שמצות שתי הלחם היא שתלויה בימי העומר.
  696. ע"ע.
  697. ע"ע חגיגה ציון 95 ואילך. רבא בר"ה ה א.
  698. או"ש תו"מ פ"ז הכ"ב, בד' הרמ"ה שם ורי"ו שם, עפ"ד רבא ר"ה שם.
  699. ר"י בר יקר שם ורי"ו שם בד' אמימר שם. ועי"ש, שמה שאמרו שאמימר לא היה מונה את השבועות אין הכונה שלא היה מונה אותם כלל, אלא שלא היה מונה אותם עם ברכת הימים, ובר"י בר יקר שם מ' שהיינו שלא היה מונה את השבועות בפני עצמם, אלא כחלק מספירת הימים, "היום כו"כ ימים שהם כו"כ שבועות וכו"כ ימים" (עי' ציון 292), מפני שבאופן זה ברכת המצוות אינה מתייחסת לספירת השבועות, ואין מברכים ברכת המצוות על דבר שהוא זכר למקדש (עי' ציון 159).
  700. רמ"ה שם, לצד זה; רי"ו שם.
  701. רמ"ה שם, בד' אמימר שם.
  702. עי' ציונים 94; 97 ואילך. רמ"ה שם.
  703. רמ"ה שם.
  704. עי' לעיל.
  705. רש"י מנחות סו א ד"ה אמימר ותוס' שם ד"ה זכר, ובעה"מ סוף פסחים (כח א), ותשו' ר"ש משאנץ באגרות הרמ"ה סי' עח וסמ"ג עשין ר וסמ"ק מ' קמה בשמו, וס' המכריע סי' כט ד"ה ובהלכות, ורא"ש פסחים פ"י סי' מ, ואגודה מנחות פ"ו סי' לג, ור"ן סוף פסחים (כח א), בד' אמימר מנחות סו א.
  706. עי' ציון 677.
  707. עי' רש"י שם.
  708. קר"א מנחות שם.
  709. עי' ציון 97.
  710. רי"פ פרלא לרס"ג עשין נא ד"ה וראיתי, בד' הסוברים שספירת השבועות היא עיקר המצוה (עי' ציון 97).
  711. ויקרא כג טו.
  712. דברים טז ט.
  713. שפ"א מנחות שם, בד' אמימר שם.
  714. עי' סמ"ג שם בשם ר"ש משאנץ, וס' המכריע שם, ור"ן שם בשם רוב מפרשים, וכס"מ תו"מ פ"ז הכ"ד בד' רש"י מנחות שם, ומנ"ח מ' שו אות ה בד' החינוך שם, ובי' הגר"א או"ח סי' תפט ס"ק ט בד' תוס' מנחות שם ובד' הרמ"א או"ח שם ד, וכ"מ בעיטור עשרת הדברות הל' מצה ומרור ד"ה סדר היום ובסמ"ק שם בשם ר"ש משאנץ וכלבו סי' נה ואר"ח ח"א הל' ספיה"ע אות ה וברא"ש שם, בד' אביי ורבנן דבי רב אשי מנחות שם.
  715. ע"ע. בי' הגר"א שם בד' תוס' שם והרמ"א שם.
  716. ציון 44 ואילך.