אנציקלופדיה תלמודית:סחורה

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־14:09, 3 בפברואר 2020 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - האיסור לסחור באיסורי אכילה

האיסור וגדרו

האיסור ומקורו

דברים האסורים מן התורה באכילה – אף על פי שמותרים הם בהנאה[1] - אסורים הם בסחורה[2], שנאמר בכתוב לענין דגים טמאים: ושקץ יהיו לכם[3], ודרשו: יהיו, בהוייתן יהיו[4], שישארו באיסורן, שבכלל איסור האכילה נאסרה גם ההנאה, אלא שהתיר הכתוב את ההנאה[5], אך ההנאה באופן של סחורה נשארה באיסורה[6], או שהוסיף הכתוב הויה אחרת, היינו שמלבד איסור האכילה האמור בכתוב, יש איסור בהנאה מן הסחורה[7]. על הלימוד מן הדגים לשאר איסורי אכילה, לסוברים שדרשה גמורה היא[8], עי' להלן[9]. ויש שדרשו כן מן הכתוב: שקץ הוא לכם[10], שלא יעשה בהן סחורה[11]. ויש שדרשו כן מכפילות הכתוב לענין בעלי החיים האסורים: טמאים המה לכם[12], וטמאים יהיו לכם[13], שכתוב אחד בא ללמד איסור אכילה, וכתוב אחד בא ללמד איסור הנאה[14], והיינו הנאה מעשיית סחורה במינים טמאים[15]. על כך שיש סוברים שדרשות אילו אינן אלא אסמכתא*, עי' להלן[16].

חומר האיסור

האיסור לסחור בדבר האסור, יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שהוא מן התורה[17], מהם שכתבו שלמדים את האיסור מן הדרשה[18], שלדעתם דרשה גמורה היא[19] - ומהם שכתבו שדיני האיסור נאמרו בעל פה הלכה-למשה-מסיני*, והדרשה מן הכתוב אינה אלא אסמכתא[20], על חילוקים שיש בין הלכה למשה מסיני, שדינה כדין תורה, לשאר דיני תורה, ע"ע[21]. על כך שיש סוברים שאף על פי שאיסור סחורה יסודו מן התורה, מכל מקום איסורי אכילה שונים אינם אסורים בסחורה אלא מדרבנן, עי' להלן[22]. ויש מן האחרונים סוברים, שהוא מדברי קבלה[23]. ויש מן הראשונים סוברים, שאינו אלא מדרבנן[24], גזירה שמא יבוא לאכלן[25], או משום הרואים את הסוחר, שיחשבו שכשם שהוא סוחר בהם – לצורך אכילה – כך הוא אוכל מהם[26], ואף על פי שדרשו כן מן הכתוב[27], אין זה אלא אסמכתא*[28].

טעם האיסור

בטעם האיסור, לסוברים שהוא מן התורה[29], יש מן האחרונים שכתבו, שכיון שהתורה לא אסרה את הסחורה אלא בדברים העומדים לאכילה[30], הרי שטעם האיסור הוא משום חשש תקלה שמא יבוא עושה הסחורה לאכול ממנה[31]. ויש מן האחרונים שכתבו, שאין זה טעם האיסור - שלא מצינו בתורה איסורים שהם גזרות שלא לבוא לידי איסור אחר[32] - אלא גזירת-הכתוב* היא[33].

במינים טמאים שאינם דגים

הסחורה בבהמה חיה עוף ושרצים טמאים, לסוברים שאיסור סחורה הוא מן התורה[34], אף היא אסורה מן התורה[35], ואף על פי שהכתוב: ושקץ יהיו לכם[36] – ממנו למדים איסור סחורה, לסוברים כן[37] – נאמר באזהרת הכתוב על דגים טמאים[38], כתבו אחרונים שהוא נסוב על כל האמור באותה פרשה, היינו אף על כל שאר המינים הטמאים[39], ויש שכתבו, שאת האיסור בשרצי היבשה למדים בקל-וחומר* מדגים, שהדגים איסורם קל יותר, שאין הם מטמאים במגעם, וכן שיעור איסורם אינו אלא בכזית[40], ואילו איסור השרצים חמור יותר, שמטמאים הם במגעם[41], וכן שיעור איסורם הוא בכעדשה[42], ושאר מינים טמאים שחומרת איסורם שווה לחומרת איסור הדגים, למדים איסור הסחורה בהם במה-מצינו* מדגים[43].

באיסורי אכילה שאינם מינים טמאים

הסחורה באיסורי אכילה שאינם מינים טמאים, לסוברים שאיסור סחורה הוא מן התורה[44], אף היא אסורה מן התורה, שלמדים במה מצינו מאיסור הסחורה במינים טמאים[45].

בנבלה וטריפה

הסחורה בנבילה וטריפה, לסוברים שאיסור סחורה הוא מן התורה[46], יש מן האחרונים שכתבו, שאין איסורו מן התורה[47], שהאיסור האמור בכתוב לא נאמר לדעתם אלא לענין מינים טמאים, ואין ללמוד על האיסור בהם במה-מצינו* מן האיסור האמור בכתוב לענין מינים טמאים, שכן איסורם של מינים טמאים שאין להם שעת הכושר חמור יותר מאיסורם של נבילה וטריפה שהיתה להם שעת כושר[48], ויש שכתבו בטעם הדבר, שהתורה התירה את הסחורה בנבילות וטריפות, בכתוב: חלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה[49], ולדעתם אותה ששנינו שאסור לעשות סחורה בנבלות ובטריפות[50], אינו אלא מדברי חכמים[51]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף בנבילות וטריפות איסור הסחורה הוא מן התורה[52], שלמדים מן האיסור במינים טמאים לנבילות וטריפות[53], ואף על פי שאיסורם קל יותר[54], מכל מקום כיון שטעם איסור סחורה הוא משום החשש שמא יבוא עושה הסחורה לידי אכילה, לסוברים כן[55], והחשש קיים אף באיסור קל, למדים זה מזה[56], ויש שכתבו שנבילה וטריפה אין איסורם קל יותר, שאין זה חשוב שהיתה להם שעת הכושר, שקודם שנעשו נבילה וטריפה היו אסורים משום אבר מן החי[57].

באסורים לאחד ומותרים לאחר

מיני אכילה האסורים לאחד ומותרים לאחר, כגון תרומה* ובכור-בהמה-טהורה* שמותרים לכהן ואסורים לישראל, לסוברים שאיסור הסחורה מן התורה[58], יש מן האחרונים שכתבו, שאינם אסורים מן התורה, שהאיסור האמור בכתוב לא נאמר לדעתם אלא לענין מינים טמאים, ואין ללמוד את האיסור מן האמור במינים טמאים במה מצינו, שחמור איסורם יותר, שכן אסורים לכל, ואיסורי אכילה שאינם אסורים לכל קלים יותר[59].

באיסורי עשה

איסורי עשה, לסוברים שאיסור הסחורה הוא מן התורה[60], יש מן האחרונים שכתבו שבאיסורי עשה – כגון אכילת חָלב הבא מבהמה טמאה[61] – אין הסחורה אסורה מן התורה אלא מדברי חכמים[62], שאין למדים מן האיסור האמור במינים טמאים[63], שאיסורם בלאו[64], לאיסורי עשה שחומרתם פחותה יותר[65]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין חילוק בדבר, ואף באיסורי עשה הסחורה אסורה מן התורה[66].

במינים טמאים שלא נשחטו

סחורה בבמה חיה ועוף שלא נשחטו, לסוברים שאיסור הסחורה הוא מן התורה[67], יש מן האחרונים שכתב, שאין איסורם מן התורה אלא לאחר שחיטה, אבל בעודם חיים אין איסור הסחורה בהם מן התורה, שאז לא חל עליהם איסור מחמת טומאתם אלא משום אבר מן החי כבשאר מינים טהורים, ואבר מן החי מותר בסחורה, לסוברים כן[68], ותמהו עליו, שאיסור אבן מן החי אינו נוהג כלל במינים טמאים[69].

בדיעבד

העובר וקונה איסורי אכילה באיסור, יש מן האחרונים שצידד, שיכול למכרם, שלדעתו אין האיסור אלא החיזור אחרי המאכלות אסורות[70]. ואחרים חולקים בדבר[71], ולדעתם העובר וקונה באיסור, צריך למכרם בדמים שקנה בהם שבאופן זה שאין הוא משתכר במכירה אין זה חשוב סחורה[72].

כשאין חשש אכילה

עשיית סחורה באיסורי אכילה, לסוברים שטעם האיסור הוא משום החשש שמא יבוא עושה הסחורה לידי אכילה[73], באופן שאין חשש שיבוא לידי אכילה – כגון ישראל שאינו בא במגע עם הסחורה אלא נותן מעות לגוי לעשות סחורה וחולק עמו את הרוחים[74] - כתבו אחרונים שלסוברים שהאיסור הוא מדרבנן[75], מותרת הסחורה, שלא אסרו אלא במקום חשש[76], ויש מן האחרונים שכתבו, שאף לדעתם הסחורה אסורה, שלא-פלוג-רבנן*[77]. לסוברים שהאיסור הוא מן התורה[78], נחלקו אחרונים: יש סוברים, שאף כשאין חשש אסורה הסחורה[79], שאין אנו דורשים טעמא-דקרא*, לסוברים כן[80], ואף על פי שאמרו חכמים שבדברים העומדים למלאכה ולא לאכילה הסחורה מותרת[81], משום שאין בהם חשש שיבוא עושה הסחורה לידי אכילה[82], היינו משום שמסרן הכתוב לחכמים, לסוברים כן[83], ואין לנו אלא את שהתירו בפירוש ואין להוסיף על כך מדעתנו[84]. ויש סוברים שכשאין חשש הסחורה מותרת[85], ומהם שביארו שאף על פי שאין דורשים טעמא דקרא, לסוברים כן[86], מכל מקום לענין סחורה שרימזה התורה על אופני היתר ומסרן הכתוב לחכמים[87], נתנה התורה מקום לטעם ודורשים טעמא דקרא[88].

התעסקות באיסורי אכילה שאינם בבעלות האדם

התעסקות באיסורי אכילה שיש בהם ריווח שלא מחמת גופם – שאין גופם קנוי לעוסק בהם – אלא מחמת הטירחה שבדבר – כגון פועל שמלאכתו באיסורי אכילה ומקבל על כך שכר[89] – נחלקו ראשונים ואחרונים אם אסורה כדין סחורה באיסורי אכילה: א) יש סוברים שמותרת[90], שהשתכרות שלא מחמת גוף הדבר אינה בכלל סחורה, ואף על פי שטעם האיסור הוא מחמת החשש שמא יבוא עושה הסחורה לידי אכילה, לסוברים כן[91], ואף בהשתכרות באיסורי אכילה יש חשש שמא העוסק בה לידי אכילה, מכל מקום חכמים – שאין האיסור אלא מדבריהם, לסוברים כן[92] - לא גזרו אלא על סחורה, אף על פי ששייך טעם הגזירה גם באופנים אחרים[93], או לפי שכשאיסורי האכילה אינם בבעלותו אין חשש שמא יבוא לידי אכילה, שאין חושדים אותו שיאכל מן הגזל[94]. ב) ויש סוברים, שאף ההשתכרות מאיסורי אכילה בכלל איסור סחורה היא[95], מהם שלדעתם השתכרות אף היא עשיית סחורה[96], ומהם שלדעתם אין השתכרות בדבר חשובה סחורה, ומכל מקום כיון שטעם האיסור הוא משום החשש שמא יבוא עושה הסחורה לאכלם, לסוברים כן[97], אף בהשתכרות באיסורי אכילה יש חשש שיבוא העוסק באיסורי אכילה לבוא לידי איסור אכילה, ואף על פי שהאיסור הוא מן התורה, לסוברים כן[98], ואין דורשים טעמא-דקרא*, לסוברים כן[99], לחומרא דורשים טעמא דקרא לדברי הכל[100].

בדברים שאינם עומדים לאכילה

האסורים באכילה, אולם אינם עומדים לאכילה אלא למלאכה – כגון סוסים וגמלים[101] - מותרת הסחורה בהם[102]. בטעם הדבר, לסוברים שאיסור סחורה הוא מן התורה[103], יש שכתבו, לפי שהאיסור נלמד מן הכתוב: ושקץ יהיו לכם[104], לסוברים כן[105], האמור לענין דגים, שאין אדם מגדלם אלא לאכילה, ולא נאסרו אלא הדומים להם[106], או לפי שהמשך הפסוק הוא: מבשרם לא תאכלו, והרי שאיסור סחורה האמור בכתוב נאמר בדבר שעיקרו לאכילה[107], ויש שכתבו, לפי שנאסרה כל הנאה מאיסורי אכילה בכתוב: לא יאכל[108], שבכלל "לא יאכל", אף איסור הנאה[109] – על כך שיש מן ההנאות שחזר הכתוב והתירם, והסחורה נשארה באיסורה, עי' לעיל[110] - ומכך שנאמר האיסור בלשון: לא יאכל, למדים שהאיסור הוא דוקא בעומד לאכילה[111], או שכיון שבמקום אחד לימד הכתוב על היתר ההנאה ובכלל זה הסחורה[112], ובמקום אחר לימד הכתוב על איסור סחורה[113], הרי שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים, והם קבעו שהאיסור נאמר דוקא בדבר העומד לאכילה - שיש בו חשש שמא יבוא לאכלו[114] - ולא בדבר העומד למלאכה[115]. לסוברים שאיסור סחורה אינו אלא מדרבנן[116], יש שכתבו בטעם הדבר, שאין הגזירה אלא משום החשש שמא יבוא לאכול מהם[117], ובדברים העומדים למלאכה אין חשש שיבוא לאכול מהם[118].

העומדים למלאכה במקומות מסוימים

האסור באכילה, שיש מקומות שהוא עומד לאכילה, ויש מקומות שאינו עומד לאכילה, יש מן האחרונים שכתבו, שאין הוא אסור בסחורה אלא במקומות שעומד לאכילה[119].

בעומדים לאכילה ולמלאכה

האסור לאכילה שעומד הן לאכילה והן למלאכה, יש מן האחרונים שכתבו, שהולכים אחר הרוב, שאם הרוב משתמשים בו לאכילה, אף על פי שקנה אותו למלאכה, אסור בסחורה, ואם הרוב משתמשים בו למלאכה, אף על פי שקנהו לאכילה, מותר בסחורה[120]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלא נאסרה הסחורה אלא בדברים שעומדים רק לאכילה, אבל דברים העומדים הן לאכילה והן למלאכה לא נאסרו[121].

סחורה שלא לצורך אכילה

דברים העומדים לאכילה, אבל הסחורה הנעשית בהם אינה אלא לצורך מלאכה ולא לצורך אכילה – כגון אדם המוכר בעלי חיים טמאים לישראל שמשתמש בהם כדי למשוח עורות בשומנן[122] - נחלקו ראשונים אם אף הם בכלל איסור סחורה: א) יש סוברים, שאינם בכלל איסור סחורה[123]. בטעם דעה זו, יש מן האחרונים שכתבו, לפי שהאיסור נלמד מן הכתוב: יהיו[124], לסוברים כן[125], האמור לענין דגים, והדגים עומדים לאכילה, ודבר-הלמד-מענינו* הוא, שאין האיסור אלא במוכר לצורך אכילה[126]. ויש מן האחרונים שכתבו בטעם הדבר, לפי שהאיסור הוא גזירה משום הרואים שיחשבו שכשם שסוחר בדבר האסור לצורך אכילה כך הוא אוכל מהם[127], וכשאינו סוחר לצורך אכילה, אין חשש בדבר[128]. ויש שכתבו בטעם הדבר, שהאיסור הוא מחמת החשש שיבוא עושה הסחורה לאכול מאיסורי אכילה[129], ולדעתם בסחורה הנעשית שלא לצורך אכילה אין חשש שיבוא לידי אכילה[130]. ב) ויש סוברים שאף הם בכלל איסור סחורה[131], שלדעתם אף כשאין הסחורה לצורך אכילה יש חשש שמא יבוא לאכול, מהם שלדעתם עיקר איסור סחורה הוא מן התורה[132], גזירה שמא יבוא עושה הסחורה לידי אכילה[133], וכל שיש חשש שיבוא לידי אכילה, הרי הוא בכלל האיסור[134], מהם שלדעתם עיקר איסור סחורה הוא מן התורה, שלא משום גזירה[135], ולא נאמר אלא בסחורה לצורך אכילה, וחכמים הם שהוסיפו איסור בסחורה שלא לצורך אכילה מחמת גזירה שמא יבוא עושה הסחורה לידי אכילה[136], ומהם שלדעתם כל עיקר האיסור אינו אלא מדרבנן מחמת הגזירה שמא יבוא לידי אכילה[137].

גידול מינים טמאים לצורך עצמו

מינים טמאים שאדם מגדלם שלא על מנת למכור אלא לצורך שימושים שונים, כאלו שהמכירה לצורך אותם שימושים אסורה משום סחורה - כגון המגדל בהמות טמאות על מנת להשתמש בשומנם למשוח עורותיו, לסוברים שמכירה שלא לצורך אכילה אף היא אסורה[138] – כתבו אחרונים, וכן נראה מדברי ראשונים, שאף היא חשובה כסחורה ואסורה[139]. ויש מן האחרונים שכתבו, שכל שהגידול אינו לצורך מכירה מותר[140], שטעם האיסור הוא משום החשש שיבוא העוסק בסחורה לידי אכילה, לסוברים כן[141], ולדעתם כשאינו סוחר בדבר אין חשש שיבוא לידי אכילה[142].

במאכל מתולע

מאכל מתולע – באופנים שאכילת התולעים* שבו אסורה מן התורה[143] - נחלקו אחרונים אם מותרת בו הסחורה: יש סוברים, שמותרת, שאין הסחורה בתולעים האסורים באכילה אלא במאכל עצמו, שהרי אין המאכל נמכר ביוקר מפני התולעת שבו, והמאכל עצמו מותר לישראל לאחר בדיקה[144]. ויש סוברים שאסורה הסחורה במאכל מתולע[145], שטעם האיסור הוא מחמת החשש שמא יבוא לאכול ממנו בשעת מכירה, לסוברים כן[146], ואף במכירת מאכל מתולע יש לחשוש שמא יבוא לאכול ממנו[147].

ריווח בקניה

ריווח הבא מחמת קניית איסורי אכילה, אך לא מחמת שמקבל עבורם מחיר יקר יותר, אלא מחמת שאם היה נצרך לקנות את המותרים באכילה היה צריך לקנותם ביוקר – כגון החייב לזון את פועליו וקונה עבורם מינים טמאים הזולים יותר ממינים טהורים[148] – יש מן האחרונים שכתבו שאף הוא חשוב כסחורה[149]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאין זה חשוב סחורה[150].

בציידים

ציידים, שאומנותם היא הצידה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת חכמים, שמותר להם לסחור במינים טמאים[151], לפי שהכתוב מסר לחכמים את אופני האיסור וההיתר של הסחורה במאכלות אסורות, לסוברים כן[152], וכיון שמוטל מס על הציידים מאת המלך[153], קבעו חכמים שהם אינם בכלל האיסור, כדי שיוכלו לפרוע את המס[154]. ושאר תנאים סוברים – וכן יש מן הראשונים שכתבו בדעת חכמים[155] – שהסחורה אסורה אף בציידים[156]. על כך שיש סוברים שמכל מקום באופנים מסוימים הותרה לציידים הסחורה במינים טמאים, עי' להלן[157].

על שותף שעבר ועשה סחורה בדבר האסור, שאם הפסיד אין ההפסד אלא לעצמו ולא לשותפו, ע"ע שותפות[158].

בנזדמנו

בנזדמנו

איסור הסחורה אינו אלא באופן של לכתחילה - היינו שהאדם מחזר אחר האסורים באכילה[159] - אבל אם נזדמנו לאדם מינים האסורים באכילה - כגון צייד שנזמדנו לו חיה או עוף ודג טמאים וצדן[160], והוא הדין כשנזדמנו לו מינים טמאים וטהורים יחד[161] - מותרת בהם הסחורה[162] - על כך שיש סוברים שאין הסחורה בנזדמנו מותרת אלא בציידים ועל טעם הדבר עי' להלן[163] - שנאמר: ושקץ יהיו לכם[164], ודרשו: לכם, שלכם יהא[165], שהותרה ההנאה ובכללה הסחורה[166], ואף על פי שבדרשה אחרת למדים שהסחורה נשארה באיסורה[167], מכיון שבמקום אחד לימד הכתוב על היתר הסחורה ובמקום אחר לימד הכתוב על איסור סחורה, ולא פירשה התורה את אופני האיסור וההיתר, הרי מסרן-הכתוב- לחכמים* שהם יבחרו מהם אופני האיסור וההיתר, והם קבעו שלכתחילה הסחורה אסורה ובנזדמנו מותרת[168], ובטעם הדבר שכך קבעו חכמים יש שכתבו, לפי שבעשיית סחורה לכתחילה יש חשש שיבוא עושה הסחורה לידי אכילה מחמת רגילותו בסחורה, אבל בנזדמנו דרך מקרה אין חשש שיבוא לידי אכילה, ואף על פי שאין דורשים טעמא דקרא, לסוברים כן[169], מכל מקום לענין איסור סחורה שהתורה אסרה והתירה יש כח ביד חכמים לדרוש טעמא דקרא[170]. ויש שפירשו שלא מסרן הכתוב לחכמים להכריע על פי דעתם[171], אלא שלמדו חכמים ממשמעות הכתוב, שכיון שבנבילה הותרה הסחורה בכתוב: לגר אשר בשעריך תתנה ואכלה, או מכור לנכרי[172], וסתם נבילה מזדמנת היא, אם על ידי שנתנבלה בשחיטה או שנהרגה או שמתה, הרי יש לפרש שאיסור סחורה נאמר דוקא לכתחילה ולא בנזדמן[173], או שכך קיבלו חכמים שכן הוא ביאור הכתוב, כמו שקיבלו פירוש כל התורה[174]. לסוברים שאיסור סחורה הוא מדרבנן[175], יש שכתבו שלא אסרו את הסחורה בנזדמנו, מפני ההפסד[176]. על כך שיש סוברים, שהסחורה במינים טמאים מותרת לציידים, אף על פי שהיתה כוונם מלכתחילה לצודם, עי' לעיל[177].

המותרים בנזדמנו

המותרים בסחורה במאכלות אסורות בנזדמנו, נחלקו בהם תנאים, וראשונים בדעתם: א) יש סוברים שהיתר הסחורה בנזדמנו נאמר בציידים, ולא בשאר כל אדם[178]. בביאור דעה זו, יש שכתבו – לשיטתם שאיסור סחורה הוא מן התורה[179] - שמן התורה הסחורה בנזדמנו מותרת בין בציידים ובין שאינם ציידים, אלא שחכמים הוסיפו ואסרו את הסחורה אף בנזדמנו לו, לפי שנראה כעושה סחורה, ואף על פי כן בציידים העמידו דבריהם על דין תורה, לפי שצריכים לתת מס למלך מאומנותם[180] ויש שכתבו – לשיטתם שמסרן הכתוב לחכמים[181] – שחכמים פירשו שאין ההיתר האמור בכתוב אלא בציידים משום המס המוטל עליהם[182]. לדעה זו, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שציידים שאמרו[183], לאו דוקא, אלא הוא הדין בכל אופן שיש הפסד, וכל אדם – אף על פי שאינו צייד – שהיתה ברשותו בהמה טהורה ונתנבלה או נטרפה, מותר לו למכרה, מחמת ההפסד[184], וכן יש מן האחרונים שכתבו, שהבא לגבות חובו ונזדמן שנתנו לו איסורי אכילה, מותר לו לגבותם ולמכרם, מחמת ההפסד[185]. ב) ויש סוברים, שהיתר הסחורה בנזדמנו הוא בין בצייד ובין בכל אדם[186].

ציידים שלא הטילו עליהם מס

ציידים שלהם מותרת הסחורה בנזדמנו מחמת המס המוטל עליהם, לסוברים כן[187], יש מן האחרונים שכתבו שאף במקום שאין מוטל עליהם מס, מותרת להם הסחורה, שלא-פלוג* חכמים[188].

החשוב נזדמנו

החשוב נזדמנו, לענין היתר הסחורה, נחלקו בו ראשונים בדעת תנאים: יש סוברים שאין הסחורה מותרת בנזדמנו אלא כגון מינים טמאים הנלכדים ברשת שלא בכוונה, אבל מינים טמאים שנזדמנו ליד האדם ולקחם בכוונה תחילה, כגון שהימצאותם נזדמנה ליד האדם ולכדם בכוונה תחילה, בכלל האיסור היא[189]. ויש סוברים, שכל שנקרו המינים הטמאים לפניו בדרך של הזדמנות – כגון שהלך בדרך ומצא אותם, או שעברו על ידו – אף על פי שהוא לוכד אותם בכוונה, הרי זה בכלל ההיתר, ואין האיסור אלא במחזר אחרי בעל החיים הטמאים לצודם ולמכרם[190], ומכל מקום, אף לדעה זו אסור לאדם ללכת בכוונה למקום שמצויים שם מינים טמאים כדי שיהיו מזומנים לפניו[191].

נזדמנו במקח וממכר

סוחר העוסק במשא ומתן בדברים המותרים ונזדמנה לו באקראי אפשרות לקנות איסורי אכילה בזול ולמכרם בריווח, נחלקו אחרונים בדעת תנאים אם מותרת בהם סחורה: א) יש סוברים, שאסורה בהם הסחורה[192], ולדעתם אין חשוב "נזדמנו" שמותרת בהם הסחורה[193], אלא כגון מינים טמאים המזדמנים לתוך הרשת[194]. ב) ויש סוברים שאף מקח וממכר המגיע באקראי דינו כנזדמנו[195], ולדעתם זו היא שאמר ר' יהודה: לוקח ומוכר[196], והיינו במקח וממכר[197], ומכל מקום לא יעשה כן פעמים רבות, שאז נראה כמחזר אחר קניית איסורי אכילה[198].

באוסר דבר מאכל לצורך חלקו המותר בסחורה

דבר מאכל שרוצה אדם לעשות סחורה בכולו, והרי הוא אוסר אותו כדי להרויח ממון רב יותר בחלקו המותר בסחורה, כגון בהמה שרוצה אדם למכרה, והרי הוא מנבלה כדי להרויח ממון בעורה, שבלא שחיטה עורה נשמר יותר - שכיון שאינו עומד לאכילה הרי הוא מותר בסחורה[199] - נחלקו אחרונים אם כיון שמטרת עשייתו אינה להרויח ממון בחלקו האסור בסחורה, חשוב חלק זה כ"נזדמנו": א) יש סוברים שאין החלק האסור בסחורה חשוב כ"נזדמנו", אלא הרי זה כמי שמכוין מלאכתו בדבר איסור, שמתחילה היתה דעתו לעשות סחורה אף בו[200]. ב) ויש סוברים שהחלק שהוא מכלל המינים האסורים בסחורה חשוב כ"נזדמנו", שאף על פי שבדעתו מלכתחילה למכור את האסור והמותר, מכל מקום הפעולה שעושה האדם לאסור את המאכל אינה אלא לצורך הדבר המותר, וממילא השאר חשוב כנזדמנו[201]. ג) ויש מחלקים בדבר, שאם הריווח הבא לאדם מחמת האיסור שפועל במאכל יתר על הריווח שהיה לו ללא האיסור שפעל הוא רק על ידי שימכור את כל חלקי המאכל, חשוב הוא כמכוין מלאכתו לאיסור, אבל אם במכירת החלק המותר לבד הריווח יתר על הריווח שהיה לו ללא האיסור שפעל, חשוב כנזדמן האיסור לפניו, שמותר במכירה[202].

השהיית איסורי אכילה שנזדמנו

איסורי אכילה שנזדמנו, אף על פי שמותר למכרם[203], מכל מקום כתבו ראשונים שאין להשהותם על מנת שישביחו וימכרו ביוקר אלא יש למכרם מיד[204], מהם שכתבו בטעם הדבר, לפי שזו היא סחורה לכתחילה, שאסורה[205], ומהם שנראה מדבריהם שאף זו בכלל סחורה בנזדמנו שמותרת, ומכל מקום אסור לעשות כן, שיש לחשוש שיאמרו שאיסורי אכילה אלו לא נזדמנו אצלו אלא כיון מלאכתו אליהם[206]. ומכל מקום להשהות איסורי אכילה שנזדמנו ולעשות בהם פעולות על מנת שלא יתקלקלו עד שימצא קונה, כתבו ראשונים שמותר[207], וכן יש מן האחרונים שכתבו שמי שנזדמנו לו כמה מינים טמאים, שבמכירתם יחד יש הפסד מרובה, מותר לו למכרם אחת לאחת[208], וכתבו בטעם הדבר, שבאופן שאינו משהה אותם כדי להרוויח אין חשש שיבוא לידי אכילה[209]. ויש מן האחרונים שכתבו, שמותר להשביח איסורי אכילה שנזדמנו על מנת למכרם ביוקר[210].

חומר איסור ההשהיה

השהיית איסורי אכילה שנזדמנו, לסוברים שאף היא אסורה[211], יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף לסוברים שאיסור סחורה הוא מן התורה[212], ההשהיה בנזדמנו אינה אסורה אלא מדרבנן[213]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף ההשהיה אסורה מן התורה[214].

במקבל מתנה

איסורי אכילה שהגיעו לאדם במתנה, יש מן האחרונים שכתבו, שמותר לו למכרם, שמתנה חשובה כנזדמנו[215]. על כך שיש סוברים שאין הסחורה מותרת בנזדמנו אלא לציידים, עי' לעיל[216].

בירושה

איסורי אכילה המגיעים לאדם בירושה, כתבו ראשונים שחשובים הם כנזדמנו שמותרת בהם הסחורה[217].

במכוין לטמאים כדי שיוכל לצוד טהורים

הצד ותכלית כוונתו למינים טהורים, אלא שבדעתו שיצודו אף מינים טמאים, שאם ימנע מצידת הטמאים לא יוכל לצוד אף את הטהורים, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שחשובים הטמאים כנזדמנו[218].

מכירת טמאים וטהורים יחד

צייד שנזדמנו לו מינים טמאים וטהורים יחד, נחלקו ראשונים אם מותר למכור את הטמאים שלא ביחד עם הטהורים: יש סוברים, שאסור למכור את הטמאים בפני עצמם[219], שכיון שמלאכתו בכך, אם ימכרם בפני עצמם יאמרו שכיון מלאכתו אליהם[220], ואף על פי שכשנזדמנו לו מינים טמאים מותר למכרם בפני עצמם[221], ואין חוששים שיאמרו שכיון מלאכתו אליהם, היינו משום שאין אפשרות למכרם בפני עצמם[222]. ויש סוברים שמותר[223], ומכל מקום אם רצה להשהות את הטהורים אצלו, אינו יכול למכרם יחד, שאת הטמאים צריך למכור מיד, ואסור להשהותם[224].

הקונה מינים טמאים מישראל שנזדמנו לו ומוכרן

הקונה מינים טמאים מישראל אחר שנזדמנו לו, יש מן האחרונים שכתב, שאף על פי שהמינים הטמאים הגיעו לרשותו בכוונה תחילה ולא נזדמנו אצלו, מכל מקום מותרת לו הסחורה בהם, שכוונת המוכר שיהיה הלוקח במקומו למכור לעובד כוכבים, שהרי אין הלוקח יכול לאכלם בעצמו, וחשוב הלוקח כשליחו, ושלוחו של אדם כמותו[225]. אבל הרבה אחרונים חולקים וסוברים, שאסורה לו הסחורה[226], ומכל מקום אף לדעתם, ישראל שנזדמנו לו מינים טמאים ואינו יודע להתעסק בעצמו במכירתם לעכו"ם, יכול לעשות ישראל אחר שלוחו שימכרם עבורו תמורת שכר טירחה[227].

גביית איסורי אכילה מן הגוי

גביית איסורי אכילה מגוי החייב ממון על מנת למכרם, כתבו ראשונים שהיא מותרת[228], שהגבייה מידיו – מן הסתם[229] - הרי היא כמציל מידו>, ופירשו אחרונים, שהיינו משום שאין כוונתו לסחורה באיסורי אכילה, אלא שכך אירע שפרע הגוי את החוב באיסורי אכילה, וממילא דינם כשאר איסורי אכילה שנזדמנו שמותרת בהם הסחורה[230], ואף על פי שאין הסחורה בנזדמנו מותרת אלא במקום הפסד, לסוברים כן[231], פריעת הגוי חשובה כמקום הפסד, לפי שהוא כמציל מידו[232]. ויש מן הראשונים שכתבו, שבסתם אין גביית החוב מן הגוי חשובה כמציל מידם, ועל כן גביית איסורי אכילה אסורה, ורק באופנים מסוימים בהם אכן הגביה חשובה כ"מציל מידם", מותרת גביית איסורי אכילה[233].

קבלת איסורי אכילה כמשכון

הלוואה תמורת משכון* שהוא מן הדברים האסורים באכילה, יש מן האחרונים שכתבו שההלוואה מותרת, שאין הלווה מחזיק באיסורי אכילה אלא למשכון ושמא יפדנו, ואף אם לא יפדנו חשוב המשכון כ"נזדמנו"[234]. ויש מן האחרונים סוברים שאסורה[235], לפי שדומה הדבר לסחורה[236], או לפי שטעם איסור סחורה הוא משום החשש שיבוא עושה הסחורה לידי אכילה, לסוברים כן[237], ואף בזה יש חשש שיבוא המלוה לידי אכילה[238].

באיסורי אכילה שונים

באסורים לאכילה מדרבנן

איסור הסחורה באיסורי אכילה, הוא דוקא באסורים באכילה מן התורה, אבל הסחורה באסורים באכילה מדרבנן, מותרת[239] - על כך שיש סוברים שסתם יינם, אף על פי שאיסורו אינו אלא מדרבנן[240], אסורה בו הסחורה, עי' להלן[241] - לפי שאיסור סחורה הוא מן התורה, לסוברים כן[242], ולא אסרה התורה דברים שעתידים חכמים לאסור[243], או לפי שאיסור סחורה אינו אלא גזירה מדרבנן, לסוברים כן[244], ואין גוזרים גזרה-לגזרה*[245], או שלא גזרו אלא באיסורים דאורייתא לפי שהם חמורים, שמא יבוא לאכול מהם, ולא באיסורים דרבנן שהם קלים[246]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שהסחורה אסורה אף באסורים באכילה מדרבנן[247], שלדעתם איסור סחורה הוא מדרבנן גזירה שמא יבוא לאכלו[248], וגזרו אף על האסורים באכילה מדרבנן, ואף על פי שאין גוזרים גזירה לגזירה, בחשש קרוב גוזרים גזירה לגזירה[249], ואם יהיה מותר לעשות סחורה באיסורי אכילה דרבנן קרוב הדבר שיבוא לאכלו[250].

בזמננו

איסורי אכילה מדרבנן, שמותרים בסחורה, לסוברים כן[251], יש מן האחרונים שכתבו שהמנהג במדינתם שלא לעשות בהם סחורה, בזמננו נהגו שלא לעשות בהם סחורה, ועונשים את העושה סחורה בהם[252].

בסתם יינם

סתם יינם, דהיינו יין-של-גוים* – שבזמן הזה אסור בשתייה בלבד ומותר בהנאה, לסוברים כן[253] – יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאף על פי שהאיסור בסתם יינם הוא מדרבנן[254], והסחורה מותרת באיסורים דרבנן, לסוברים כן[255], מכל מקום בסתם יינם החמירו ואסורה בו הסחורה[256]. בטעם הדבר שהחמירו בסתם יינם יותר משאר איסורים דרבנן, כתבו אחרונים לפי שטעם האיסור בסתם יינם הוא משום החשש שמא נתנסך לעבודה זרה, לסוברים כן[257], שאיסור חמור הוא[258]. ויש סוברים שאין חילוק בדבר, ואף בסתם יינם לא נוהג איסור סחורה[259]. על כך שיש סוברים שסתם יינם אסור אף בזמן הזה בהנאה, וממילא הסחורה בו אסורה מחמת איסור הנאה, ע"ע יין של גוים[260].

בחלב

החלב – של בהמה טהורה, או אף של בהמה טמאה[261] - יש מן הראשונים שכתבו, שאף על פי שאסור הוא באכילה[262], מותר הוא בסחורה[263], שבפירוש התירה בו התורה את הסחורה, שנאמר: וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה[264], ואף לסוברים שאיסור סחורה אינו אלא מדרבנן[265], והם אסרו את שהתירה התורה, יש מן האחרונים שכתבו, שלא גזרו על החלב, לפי שאין כח ביד חכמים לאסור דבר שהתירה התורה בפירוש, לסוברים כן[266]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף החלב בכלל איסור סחורה[267]. על הסוברים, שמכל מקום החלב מותר בסחורה, לפי שבדך כלל משתמשים בחלב למלאכה ולא לאכילה, ודינו כשאר איסורי אכילה שכשאינם עומדים לאכילה מותרת בהם הסחורה, לסוברים כן, עי' להלן[268].

בחלב בהמה טמאה

חלב בהמה טמאה, לסוברים שחלב בהמה טהורה מותר בסחורה[269], נחלקו ראשונים ואחרונים אם אף הוא מותר בסחורה: יש שכתבו, שלא הותרה הסחורה אלא בחלב בהמה טהורה, אבל חלב בהמה טמאה אסור בסחורה, שהכתוב: יעשה לכל מלאכה[270] – ממנו למדים שהסחורה בחלב מותרת[271] – נאמר בחלב נבילה וטריפה, והיינו בבהמה טהורה, שכן בבהמה טמאה לא שייך נבילה וטריפה[272]. ויש שכתבו, שהותרה הסחורה אף בחלב בהמה טמאה[273], שלדעתם לא חילק הכתוב בין חלב בהמה טהורה לחלב בהמה טמאה[274], או שאף על פי שהכתוב עוסק בבהמה טהורה, מכל מקום למדים מבהמה טהורה לבהמה טמאה[275].

באיסור שאינו בא מאליו

איסורי אכילה שאינם באים מאליהם, אלא על ידי האדם – כגון האוסר על עצמו מאכל המותר, בנדר*, או בשבועה*, או בנזירות*[276] – יש מן האחרונים שכתבו, שמותרים בסחורה, שלסוברים שאיסור סחורה הוא מן התורה[277], מן האמור לענין מינים טמאים – בכתוב: יהיו לכם[278], או בכתוב: טמאים הם לכם[279] – שאיסורם בא מאליהם, אין למדים על האסור באכילה שאינו בא מאליו, שהוא איסור קל יותר[280]. ואף לסוברים שחכמים אסרו את הסחורה – באופנים שאינם כלולים באיסור מן התורה, או שכל עיקר איסור סחורה אינו אלא מדרבנן[281] – משום החשש שמא יבוא אדם לאכול מהם[282], מכל מקום באיסור הבא מאליו לא חששו חכמים שיבוא לאכול, כיון שיכול לאכול בהיתר על ידי שאלה[283], וכן משום שענייני נדרים ושבועות הם איסורים חמורים אצל האנשים[284].

בדם

דם*, לסוברים שאיסור סחורה הוא מן התורה[285], נחלקו אחרונים אם נוהג בו איסור סחורה: א) יש סוברים שאף על פי שאסור הוא באכילה[286], אינו אסור בסחורה[287], שמצינו שהוקש הדם למים לענין היתר הנאה בכתוב: על הארץ תשפכנו כמים[288], ואף לענין היתר סחורה הוקש - שאין היקש למחצה[289] - ומה מים מותרים בסחורה, אף הדם מותר בסחורה[290], או לפי שאיסור הסחורה באיסורי אכילה שאינם מינים טמאים נלמד במה מצינו מן האיסור במינים טמאים[291], ואת הדם אין ללמוד במה מצינו, שהדם יש לו היתר לאיסורו על ידי בישול, שדם שבישלוהו אין עוברים עליו[292], או לפי שדברים שאינם עומדים לאכילה מותרים בסחורה[293], והדם שנפשו של אדם קצה בו אין הוא עומד לידי אכילה[294], או לפי שטעם איסור סחורה הוא משום החשש שמא יבוא עושה הסחורה לידי אכילה, לסוברים כן[295], ובדם שנפשו של אדם קצה אין חשש שיבוא לידי אכילה[296]. מהעומדים בדעה זו, יש שכתבו שאין הדברים אמורים אלא בדם בהמה טהורה, אבל בדם בהמה טמאה הסחורה אסורה, שלדעתם טעם החילוק בין דם לשאר איסורי אכילה הוא משום ההיקש למים[297], ולא הותרה הסחורה אלא באסור מחמת דם בלבד, ולא בדם בהמה טמאה שאסור אף מחמת איסור אכילת מינים טמאים[298], ויש שנראה מדבריהם - לדעתם שטעם החילוק הוא משום שדם אין הוא דבר העומד לאכילה[299], או משום שבדם אין חשש שיבוא לידי אכילה[300] - שאין חילוק בין דם טהורה לדם טמאה[301]. ב) ויש אחרונים חולקים בדבר וסוברים שאף בדם הסחורה אסורה[302]. לסוברים שאיסור סחורה הוא מדרבנן[303], כתבו אחרונים שלא חילקו חכמים והסחורה אסורה בדם[304].

באבר מן החי

אבר מן החי, יש מן האחרונים סוברים שהסחורה מותרת בו[305], לפי שהוקש אבר מן החי לדם בכתוב: רק חזק לבלתי אכל הדם וגו' ולא תאכל הנפש עם הבשר[306], ומה הדם מותר בסחורה, לסוברים כן[307], אף אבר מן החי מותר בסחורה[308], ויש שכתבו בטעם הדבר, לפי שאיסור הסחורה באיסורי אכילה שאינם מינים טמאים נלמד במה מצינו מן האיסור במינים טמאים[309], ואבר מן החי אין ללמוד איסור הסחורה בו במה מצינו ממינים טמאים, שאבר מן החי איסורו קל יותר, שכן יש היתר לאיסורו על ידי שחיטה[310]. ויש סוברים שאף באבר מן החי הסחורה אסורה[311].

בגיד הנשה

גיד-הנשה*, לסוברים שמותר בהנאה[312], יש מן האחרונים שכתבו שמותרת בו הסחורה, לפי שאין בהם בנותן טעם וכעץ בעלמא הם, לסוברים כן, וכן הלכה[313], והרי הם כאיסורי אכילה שאינם עומדים למאכל, שמותרת בהם הסחורה[314]. ויש מן הראשונים שכתבו שאף בגיד הנשה אסורה הסחורה[315].


הערות שוליים

  1. ↑ עי' רמב"ם וטוש"ע דלהלן.
  2. ↑ משנה שביעית פ"ז מ"ג; רמב"ם מאכ"א פ"ח הט"ז; טוש"ע יו"ד קיז א.
  3. ↑ ויקרא יא יא.
  4. ↑ פסחים כג א.
  5. ↑ עי' פסחים שם. ועי' ציון 164 ואילך.
  6. ↑ קהלת יעקב תוספת דרבנן אות סמך סי' רלב ד"ה ולפי זה, ועי' תוס' הרא"ש פסחים שם, שמ' שכן יש לפרש בד' ר' אבהו בפסחים שם.
  7. ↑ תוס' הרא"ש שם, בשם רבינו מאיר.
  8. ↑ עי' ציון 18 ואילך.
  9. ↑ ציונים 34 ואילך.
  10. ↑ ויקרא שם יב.
  11. ↑ תו"כ שמיני פ"ד.
  12. ↑ ויקרא שם כח.
  13. ↑ ויקרא שם לה.
  14. ↑ ירו' שביעית פ"ז ה"א, לגי' שלפנינו.
  15. ↑ תשב"ץ ח"ג סי' רצב; עי' ר"ש סיריליאו לירו' שם. ועי' הג' הגר"א שגרס בירו' שם: ואחד איסור סחורה.
  16. ↑ ציונים 20, 27 ואילך.
  17. ↑ עי' ט"ז יו"ד סי' קיז ס"ק א ופר"ח יו"ד שם וחו"י סי' קמב, בד' שו"ת הרשב"א ח"א סי' שא וח"ג סי' רכג, ועי' ט"ז שם, וכעי"ז בפר"ח שם, שאע"פ שהרשב"א ח"ג שם, כתב לשון: גזירה, אי"ז אלא מחמת שהכתוב לא פירש את הכלול באיסור ומסרו לחכמים, והם פירשוהו לענין דברים מסוימים מחמת החששות שיש בהם, (ועי' חו"י שם שכ' הרשב"א שם, שחכמים קבלו שטעם האיסור הוא משום החשש שמא יבוא לאכול, ועי' ציון 31, וע"ע רשב"א שם: אסור וכו' מדבריהם, שמ' שאין האיסור אלא מדרבנן וצ"ב, ועי' ציון 24, שי"ח בד' הרשב"א שם; רא"ש ב"ק פ"ז סי' יג; תוס' פסחים כג א ד"ה אמר; תוס' ר"פ פסחים שם; תוספות הרשב"א פסחים שם; חידושי הראב"ד ב"ק פב ב: ואיכא למימר; רבינו דוד פסחים שם; חי' הר"ן פסחים שם; נמו"י ב"ק כט ב (בדפי הרי"ף); מל"מ מאכ"א פ"ח הי"ח ופר"ח שם ופני משה ח"א סי' ג, בד' הרמב"ם מאכ"א שם הל' טז; עי' ברכ"י יו"ד סי' קיז ס"א, בד' שו"ת התשב"ץ ח"ג סי' רצב ושבלי הקלט ח"ב סי לט; תויו"ט שביעית פ"ז מ"ג, בד' הרע"ב שם, ועי"ש שאע"פ של' הרע"ב: אסרו, היינו משום שמסר הכתוב לחכמים לפרש את האיסור, עי' לעיל; מהר"ם די בוטון סי' ה, ושם שכ"מ מתשובות המיוחסות לרמב"ן סי' קעג; יש"ש ב"ק פ"ז סי' לו.
  18. ↑ עי' ציון 3 ואילך.
  19. ↑ פר"ח שם, פי' א, בד' הרמב"ם שם.
  20. ↑ פר"ח שם, פי' ב, בד' הרמב"ם שם.
  21. ↑ ציון 122 ואילך.
  22. ↑ ציון 34 ואילך.
  23. ↑ פר"ת סי' קיז ס"ק ב, בשם כמה פוסקים.
  24. ↑ עי' שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רכג, וברכ"י שם ויעיר אזן חלק הכללים מערכת אלף אות סח בדעתו, ועי' ציון 17; פי' הראב"ד לתו"כ שמיני פ"ד סוף פרשה ב; ת"ה סי' ר, בשם גליון תוס'; שו"ת רמ"ע מפאנו סי' כט-ל; נוב"י מהדו"ת יו"ד סי' סב, בד' תוס' ב"ק פב ב ד"ה אין; עי' ש"ך דלהלן. ועי' פני משה שם, שהביא דעה זו בשם ת"ה שם, וכ' שהיא דעת יחיד.
  25. ↑ שו"ת הרשב"א שם.
  26. ↑ ש"ך יו"ד סי' קיז ס"ק ב. ועי' ברית יעקב יו"ד סי' מג (עמ' נד א), בבי' דברי הש"ך שם, שאע"פ שבנבילה שאף היא אסורה בסחורה, לא ניכר שהיא נבילה, מ"מ החשש הוא אף מפני החשד של בני ביתו שיודעים שהיא נבילה.
  27. ↑ עי' ציון 3 ואילך.
  28. ↑ ת"ה שם.
  29. ↑ עי' ציון 17 ואילך.
  30. ↑ עי' ציון 102 ואילך.
  31. ↑ עי' שו"ת חו"י סי' קמב וחת"ס יו"ד סי' קה בדעתו, בד' שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רכג. ועי' ט"ז יו"ד סי' קיז ס"ק א. ועי' ציון 73 ואילך, שנחלקו אחרונים אם סומכים על טעם זה להקל.
  32. ↑ עי' שו"ת טוטו"ד וחכמת שלמה דלהלן.
  33. ↑ עי' שו"ת טוטו"ד ח"ב מהדו' ג סי' טו והגה' חכמת שלמה לשו"ע יו"ד שם; עי' חת"ס יו"ד סי' קד, שצידד כן; עי' ערוה"ש יו"ד סי' קיז סעי' ה.
  34. ↑ עי' ציון 17 ואילך.
  35. ↑ עי' אחרונים דלהלן.
  36. ↑ ויקרא יא יא.
  37. ↑ עי' ציון 3 ואילך.
  38. ↑ עי' ויקרא יא ט-י.
  39. ↑ ראש יוסף פסחים כג א; ערוה"ש יו"ד סי' קיז סעי' ב. ועי' חו"י יו"ד סי' קמב, שנראה מדבריו שכל המינים הטמאים הוקשו זה לזה, ואיסור הסחורה בשאר מינים טמאים נלמד מן הדגים בהיקש.
  40. ↑ ע"ע דגים ציון 30.
  41. ↑ ע"ע שרצים.
  42. ↑ ע"ע הנ"ל.
  43. ↑ עי' יד אליהו פסקים סי' סט (לח א) ד"ה והנה נ"ל, וע"ע שם (לח ב) ד"ה לכן נ"ל .
  44. ↑ עי' ציון 17 ואילך.
  45. ↑ תיבת גומא פ' צו, ועי"ש הטעם שאין למדים מחלב שמותר בסחורה, לסוברים כן, עי' ציון 262 ואילך.
  46. ↑ עי' ציון 17 ואילך.
  47. ↑ עי' שו"ת חו"י סי' קמב, ועי' חת"ס יו"ד סי' קד-קו ופתחי תשובה יו"ד סי' קיז ס"ק ו בדעתו, שהסכים; שו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' קלו.
  48. ↑ חו"י שם. ועי' חת"ס יו"ד סי' קח, שלולי דברי החו"י היה סובר להיפך, שגילתה התורה את האיסור בשרצים, שאנשים בדלים מהם, וק"ו בדברים שאין אנשים בדלים מהם, שאסורים משום החשש שמא יבוא לאכלם.
  49. ↑ ויקרא ז כד. שו"ת מהר"ם שיק שם.
  50. ↑ שביעית פ"ז מ"ג.
  51. ↑ חו"י ומהר"ם שיק שם. ועי' מהר"ם שיק שם, שאע"פ שאין כח ביד חכמים לאסור דבר שהתירה התורה בפירוש, לסוברים כן, אי"ז חשוב שהתירה התורה את הסחורה בנבילה וטריפה בפירוש, שחכמים הם שדרשו שאיסור נבילה וטריפה חל על החלב, ע"ע נבילה וטריפה.
  52. ↑ כת"ס יו"ד סי' עד, בד' הר"ש שביעית פ"ז מ"ג; חו"י יו"ד סי' קיז סעי' ח.
  53. ↑ כת"ס שם; יד אליהו פסקים סי' סט ד"ה וכיון, פי' א; ישועות יעקב יו"ד סי' קיז ס"ק ב.
  54. ↑ עי' לעיל.
  55. ↑ עי' ציון 29 ואילך.
  56. ↑ כת"ס שם; יד אליהו שם.
  57. ↑ ישועות יעקב שם.
  58. ↑ עי' ציון 17 ואילך.
  59. ↑ ברית יעקב יו"ד סי' מג (ד' נג ב).
  60. ↑ עי' ציון 17 ואילך.
  61. ↑ עי' ערוגת הבושם דלהלן.
  62. ↑ שו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' קלו; ערוגת הבושם יו"ד סו"ס סא.
  63. ↑ עי' ציון 35 ואילך.
  64. ↑ עי' ויקרא יא.
  65. ↑ ע"ע לא תעשה ציון 125 ואילך. שו"ת מהר"ם שיק שם.
  66. ↑ עי' מל"מ מאכ"א פ"ח הי"ח ושו"ת משיב דברים יו"ד סי' פט, בד' הרמב"ם שם; עי' תויו"ט שביעית פ"ז מ"ג
  67. ↑ עי' ציון 17 ואילך.
  68. ↑ עי' ציון 306 ואילך. פנ"י פסחים כג א.
  69. ↑ רע"א פסחים שם וערוה"ש יו"ד סי' קיז סעי' ח, ועי' ערוה"ש שם שהקשה עוד.
  70. ↑ עי' שו"ת שי למורא סי' יז (ד' כ ב) ד"ה והנה.
  71. ↑ עי' ראשונים ואחרונים דלהלן; עין משפט (מלכי) יו"ד סי' א (ד' יא א), בד' כמה ראשונים ואחרונים.
  72. ↑ עי' ט"ז יו"ד סי' קיז ס"ק ב; פר"ח יו"ד שם ס"ק ג.
  73. ↑ עי' ציון 29 ואילך.
  74. ↑ עי' אחרונים דלהלן.
  75. ↑ עי' ציון 24 ואילך.
  76. ↑ שו"ת כת"ס יו"ד סי' עד; זרע אמת ח"ג יו"ד סי' צד; עי' ערוה"ש יו"ד סי' קיז ס"ה. ועי' להלן שי"ס שאף לסוברים שהאיסור הוא מה"ת הסחורה מותרת כשאין חשש, וכ"ש שכ"ה לסוברים שהאיסור הוא מדרבנן.
  77. ↑ עי' שו"ת דבר שמואל סי' קמד וגליון מהרש"א על השו"ע יו"ד סי' קיז ס"ק א בדעתו.
  78. ↑ עי' ציון 17 ואילך.
  79. ↑ חו"י סי' קמב; שו"ת חת"ס יו"ד סי' קד; שו"ת דבר שמואל שם; שו"ת ויאמר יצחק יו"ד סי' ע.
  80. ↑ ע"ע טעמא דקרא: חילוק בדין על פי טעם. חו"י שם; ויאמר יצחק שם.
  81. ↑ עי' ציון 102 ואילך.
  82. ↑ עי' ציון 112 ואילך.
  83. ↑ עי' ציון 112 ואילך.
  84. ↑ ויאמר יצחק שם (נה ב ד"ה איך שיהיה ואילך), ועי"ש שאם אכן היה מפורש טעם האיסור בתורה, מחמת החשש שמא יבוא לאכול, היה מותר בכל אופן שאין חשש.
  85. ↑ זרע אמת שם; יורו משפטיך ליעקב סי' קלד; עי' יד יצחק (גליק) יו"ד תחי' סי' נז (כה א).
  86. ↑ עי' לעיל.
  87. ↑ עי' לעיל.
  88. ↑ יורו משפטיך ליעקב שם.
  89. ↑ עי' אחרונים דלהלן.
  90. ↑ מהר"ם חלאווה פסחים כג א; שו"ת שו"מ מהדו"ת ח"ג סי' נז; עין משפט (מלכי) יו"ד סי' א; שו"ת מכתם לדוד יו"ד סי' יד; שלחן המלך מאכ"א פ"ח הט"ז; שו"ת בר ליואי יו"ד סי' יט; חיים ביד יו"ד סי' יז; שו"ת בית אפרים החדשות (ד' טו ב); שו"ת אמרי יושר ח"א סי' קיח; חלקת יואב ח"א מהדו"ק יו"ד סי' יח; ערוה"ש יו"ד סי' קיז סעי' כח; שו"ת בית אב"י יו"ד סי' קד.
  91. ↑ עי' ציונים 24 ואילך, 29 ואילך.
  92. ↑ עי' ציון 24 ואילך.
  93. ↑ עין משפט שם (דף טז א) ד"ה אמנם.
  94. ↑ שו"מ שם; בר ליואי שם; בית אב"י שם.
  95. ↑ שו"ת חת"ס יו"ד סי' קה; שו"ת בית שלמה יו"ד סי' קצב; חסד לאברהם מהדו"ת יו"ד סי' לו; גור אריה הלוי יו"ד קי"ז ס"ק א, נדפס על השו"ע ד' מנטובה; תשובות קול אליהו יו"ד סי' כז; שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' פב וסי' צ. ועי' הג' רע"א על השו"ע יו"ד סי' קיז ס"ק ב שהניח בצ"ע.
  96. ↑ עי' בית שלמה שם.
  97. ↑ עי' לעיל.
  98. ↑ עי' ציון 17 ואילך.
  99. ↑ ע"ע טעמא דקרא ציון 54 ואילך.
  100. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 194. עי' חת"ס שם.
  101. ↑ עי' ירו' דלהלן.
  102. ↑ ירו' שביעית פ"ח ה"ה, הובא בתוס' פסחים כג א ד"ה אמר וב"ק פב ב ד"ה לא וש"ר; טוש"ע יו"ד קיז א. ועי' קה"י פסחים סי' יג, שהרמב"ם מאכ"א פ"ח, שלא הזכיר די"ז בפירוש, סמך עמ"ש שם הט"ז: וכל דבר שאסור באכילה וכו', ולשון "וכל" נסובה על דבריו בתחילת ההלכה "מאכל", והיינו דבר שעומד לאכילה, ועי' יד אליהו פסקים סי' סט, שנכלל בדברי הרמב"ם שם, שהחלב מותר בסחורה, והיינו משום שהחלב דרכו לעשות בו מלאכה.
  103. ↑ עי' ציון 17 ואילך.
  104. ↑ ויקרא יא יא.
  105. ↑ עי' ציון 3.
  106. ↑ עי' חי' רבינו דוד פסחים כג א, ועי' כעי"ז בויאמר יצחק יו"ד סי' ע.
  107. ↑ ערוה"ש יו"ד שם סעי' ג, פי' ב.
  108. ↑ ויקרא יא מא.
  109. ↑ עי' פסחים שם, וע"ע אסורי הנאה: האיסורים ומקורותיהם.
  110. ↑ ציונים 164 ואילך, 4 ואילך.
  111. ↑ עי' שו"ת חו"י סי' קמב ושו"ת חת"ס יו"ד סי' קה בדעתו; ערוה"ש שם, פי' א.
  112. ↑ עי' ציון 164 ואילך.
  113. ↑ עי' ציון 3 ואילך.
  114. ↑ עי' ט"ז דלהלן.
  115. ↑ ט"ז יו"ד שם ס"ק א ופר"ח יו"ד שם, בד' שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רכג; תויו"ט שביעית פ"ז מ"ג, בד' הרע"ב שם. ועי' מנ"ח מ' ג, שמטעם זה גיד הנשה (ע"ע) לסוברים שהוא מותר בהנאה, מותר אף בסחורה, שאין בגידים בנותן טעם.
  116. ↑ עי' ציון 24 ואילך.
  117. ↑ עי' ציון 25.
  118. ↑ עי' אחרונים שבציון 24, בד' הרשב"א שם, שהאיסור הוא מדרבנן, ועי' רשב"א שם.
  119. ↑ פרי תואר יו"ד סי' קיז ס"ק א, ועי"ש שכ"מ מתוס' פסחים כג א ד"ה אמר וב"ק פב ב ד"ה לא.
  120. ↑ פרי תואר יו"ד סי' קיז ס"ק א, ועי"ש שכ"מ משו"ת הרשב"א ח"ג סי' רכג.
  121. ↑ יד אליהו (רגולר) פסקים סי' סט (לט ב), בד' הרמב"ם מאכ"א פ"ח הט"ז.
  122. ↑ עי' תוס' דלהלן.
  123. ↑ תוס' פסחים כג א ד"ה אמר פי' ב, וב"ק פב ב ד"ה לא, בשם ר"ת; האגודה ב"ק סי' קב; ש"ך יו"ד סי' קיז ס"ק א, בד' הרא"ש ב"ק פ"ז סי' יג, ועי' להלן שי"ח בדעתו; נמו"י ב"ק כט ב, בשם הרא"ה.
  124. ↑ ויקרא יא יא.
  125. ↑ עי' ציון 3 ואילך.
  126. ↑ ויאמר יצחק יו"ד סי' ע (נד א). ועי' רבינו דוד שבציון 104 ואילך.
  127. ↑ עי' ציון 26.
  128. ↑ ש"ך יו"ד סי' קיז ס"ק ב.
  129. ↑ עי' ציונים 24 ואילך, 29 ואילך.
  130. ↑ יורו משפטיך ליעקב סי' קלד ד"ה אלא ודאי.
  131. ↑ שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רכג; ויאמר יצחק יו"ד סי' ע (נה ב), בד' הב"ח יו"ד סי' קיז בד' הרא"ש שם, ובד' היש"ש ב"ק שם סי' לט.
  132. ↑ עי' ציון 17 ואילך.
  133. ↑ עי' ציון 30 ואילך.
  134. ↑ יורו משפטיך ליעקב שם ד"ה נמצא השתא.
  135. ↑ עי' ציון 32 ואילך.
  136. ↑ שי למורא סי' יז (כא ב), בד' הרשב"א שם: אפשר; ויאמר יצחק שם, בד' הלבוש חו"מ סי' תט סעי' ב.
  137. ↑ ערוה"ש יו"ד סעי' ה, בד' הרשב"א שם.
  138. ↑ עי' ציון 122 ואילך. עי' אחרונים דלהלן.
  139. ↑ עי' לבוש יו"ד סי' קיז סעי' א; עי' שו"ת דבר משה שם סי' יד (ד' לז ב), בד' שו"ת הרשב"א יו"ד ח"ג סי' רכג וחי' ב"ק פב ב, ועי' שו"ת דבר משה שם, שכ"נ מדברי הב"ח יו"ד סי' קיז ס"ק ה. ועי' תוס' פסחים כג א ד"ה אמר וב"ק פב ב ד"ה לא, שהתירו לגדל מינים טמאים שלא ע"מ למכור אלא למשוח ולהדליק, ועי"ש שמ' שאי"ז אלא לשיטתם שבציון 123, שאף גידול מנים טמאים ע"מ למכרם שלא לצורך אכילה, אין זו סחורה אסורה, ואילולא כן היה אסור הגידול למשוח ולהדליק, אע"פ שאי"ז אלא שימוש האדם לעצמו, ועי' ערך לחם למהריק"ש יו"ד שם סעי' א, שמותר לגדל עופות המדברים, כדין מינים טמאים שאינם עומדים לאכילה, עי' ציון 101 ואילך, ומ' שאם היו עומדים לאכילה עצם גידולם היה אסור מחמת התועלת שיש לו בגידולם.
  140. ↑ בני יעקב יו"ד סי' ג (ד' קצא ב); ויאמר יצחק יו"ד סי' ע (נה ב), בד' הב"ח יו"ד סי' קיז בד' הרא"ש ב"ק פ"ז סי' יג, והיש"ש ב"ק שם סי' לט והסמ"ע חו"מ סי' תט ס"ק ד; פני מבין יו"ד סי' קא.
  141. ↑ עי' ציונים 24 ואילך, 29 ואילך.
  142. ↑ בני יעקב שם.
  143. ↑ ע"ע תולעים.
  144. ↑ פר"ח קו"א יו"ד סי' פד, ועי' בני יוסף יו"ד סי' קיז ס"א, שהסכים, והוכיח כן.
  145. ↑ בית הלל יו"ד סי' פד סק"ב.
  146. ↑ עי' ציון 121 ואילך, 126 ואילך.
  147. ↑ פמ"ג יו"ד ש"ד סי' פד ס"ק יח, בבי' הבית הלל שם.
  148. ↑ עי' ט"ז ופרי תאר דלהלן.
  149. ↑ ט"ז יו"ד סי' קיז ס"ק ב; פרי תאר יו"ד שם ס"ק ג, ועי"ש שכ': ואין לך סחורה גדולה מזו. ועי' ש"ך יו"ד שם ס"ק ג, בד' הרמ"א שם, שאסור לקנות איסורי מאכל כדי להאכילם לפועלים גוים, וצ"ב אם לדעתו חשוב סחורה מחמת הריוח שיש במה שלא נצרך לקנות מינים טהורים היקרים יותר, או מטעם אחר.
  150. ↑ עי' ש"ך יו"ד שם בד' רש"י ע"ז סג ב א וא"ח הל' איסורי מאכלות אות מה, ולבוש יו"ד שם סעי' א בשם י"א, ופר"ח יו"ד שם ס"ק ג בד' הרמ"א שם, שמותר לקנות מאכלות אסורות להאכיל פועלים עכו"ם, ועי' ש"ך שם שכ' בטעם הדבר, שאי"ז כעין סחורה.
  151. ↑ תויו"ט שביעית פ"ז מ"ד, בד' הרע"ב שם, בד' חכמים שם.
  152. ↑ עי' ציון 112 ואילך.
  153. ↑ עי' ירו' שבציון הבא.
  154. ↑ תויו"ט שם, פי' א, ע"פ ירו' שביעית שם סוף ה"א. ועי' תויו"ט שם, פי' ב', שהוא משום חיי נפש, שסכנה היא אם לא יפרעו את המס, וצ"ב א"כ במה נחלקו התנאים שבציון 156.
  155. ↑ עי' להלן.
  156. ↑ עי' רע"ב שם, בד' ת"ק ור' יהודה במשנה שם; עי' פיה"מ לרמב"ם שביעית שם, בד' חכמים שם.
  157. ↑ ציון 178 ואילך.
  158. ↑ ועי' טור חו"מ קפב.
  159. ↑ עי' רש"י פסחים כג א ד"ה שנזדמנו.
  160. ↑ עי' משנה דלהלן.
  161. ↑ עי' רמב"ם מאכ"א פ"ח הי"ז וטור יו"ד קיז, ועי' ב"י החידוש שיש בצד טמאים וטהורים יותר מאשר צד טמאים לבד.
  162. ↑ עי' משנה שביעית פ"ז מ"ד וגמ' פסחים שם בביאורה; רמב"ם מאכ"א פ"ח הי"ז; טוש"ע יו"ד קיז א. ועי' תוס' פסחים כג א ד"ה אמר ורשב"א ותוס' ר"פ ב"ק פב ב, שירושה חשובה כנזדמנו, ועי' דרישה חו"מ סי' תט, שהיינו אפי' באופן שאיסורי האכילה הגיעו למוריש באיסור.
  163. ↑ ציון 178 ואילך.
  164. ↑ ויקרא יא יא.
  165. ↑ פסחים שם.
  166. ↑ שם
  167. ↑ עי' ציון 6 ואילך.
  168. ↑ עי' ט"ז יו"ד סי' קיז ס"ק א ויורו משפטיך ליעקב סי' קלד בביאורו, בד' הרשב"א ח"ג סי' רכג; עי' תויו"ט שביעית פ"ז מ"ג, ועי"ש שפי' כן בד' הרע"ב שם.
  169. ↑ ע"ע טעמא דקרא ציון 61 ואילך.
  170. ↑ יורו משפטיך ליעקב שם.
  171. ↑ עי' רע"ב דלהלן; עי' חו"י סי' קמב; ערוה"ש סי' קיז סעי' א.
  172. ↑ דברים יד כא.
  173. ↑ עי' רע"ב שביעית פ"ז מ"ד; ערוה"ש סי' קיז סעי' א. ועי' תויו"ט שביעית שם, שאע"פ שבגמ' דרשו כן מן הכתוב: לכם, עי' לעיל, הביא הרע"ב שם את הכתוב: או מכור לנכרי, שבו כתוב ההיתר בפירוש.
  174. ↑ חו"י שם.
  175. ↑ עי' ציון 24 ואילך.
  176. ↑ שו"ת משיבת נפש יו"ד סי' לט.
  177. ↑ ציון 151 ואילך.
  178. ↑ רימב"ץ ור"ש ורע"ב שביעית פ"ז מ"ד, בד' ת"ק שביעית שם: ציידי, ע"פ ירו' שביעית פ"ז סוף ה"א; עי' טור יו"ד קיז וב"י שם בדעתו.
  179. ↑ עי' ציון 17 ואילך.
  180. ↑ תורת חיים (שבתי) ח"ג סי' טז, פי' ב, בד' הב"י יו"ד קיז, בבי' הירו' הנ"ל, וכ"כ בחקרי לב יו"ד ח"ב יו"ד סי' קמ"א: בדוחק. ועי' כעי"ז בעין משפט (מלכי) יו"ד סי' א (ד' י א ד"ה אמנם).
  181. ↑ עי' ציון 168.
  182. ↑ תורת חיים שם, פי' א; עי' תויו"ט שביעית שם.
  183. ↑ עי' לעיל.
  184. ↑ עי' ב"ח יו"ד סי' קיז ס"ק ב ועין משפט (מלכי) יו"ד סי' א (דף י א ד"ה אלא), בד' הטור שם; עי' תורת חיים ושי למורא דלהלן.
  185. ↑ עי' שו"ת תורת חיים שם; עי' שי למורא סי' יז (ד' כ א). ועי"ש שמ' מדבריו שירושה אי"ז חשוב מקום הפסד, ונ' שנקט שהפסד היינו הפסד ממשי ולא מניעת ריווח.
  186. ↑ עי' פיה"מ לרמב"ם שביעית שם, והון עשיר שביעית שם ונוב"י מהדו"ת יו"ד סי' סג בדעתו, ושו"ת הרמ"ע מפאנו סי' כט, בד' ת"ק שם; רמב"ם שם והון עשיר ונוב"י שם בדעתו, ושו"ת הרמ"ע מפאנו ורימב"ץ ור"ש ורע"ב שם, בד' ר' יהודה שביעית שם.
  187. ↑ עי' ציון 178 ואילך.
  188. ↑ ע"ע לא פלוג. ב"י יו"ד סי' קיז.
  189. ↑ עי' פיה"מ לרמב"ם שביעית פ"ז מ"ד, בד' ת"ק שם; עי' נוב"י תניינא יו"ד סי' סג, בד' הרע"ב והר"ש, בד' ר' יהודה במשנה שם.
  190. ↑ פיה"מ לרמב"ם שם, בד' ר' יהודה במשנה שם.
  191. ↑ פרי תאר יו"ד סי' קיז ס"ק ה.
  192. ↑ עי' שו"ת הרמ"ע מפאנו סי' כט ורש"ס שביעית פ"ז ה"א, בד' ת"ק במשנה שביעית פ"ז מ"ד.
  193. ↑ עי' לעיל.
  194. ↑ עי' אחרונים הנ"ל.
  195. ↑ שו"ת הרמ"ע ורש"ס שם ומשנה ראשונה שביעית שם, בד' ר' יהודה במשנה שם.
  196. ↑ משנה שם.
  197. ↑ עי' אחרונים הנ"ל.
  198. ↑ רש"ס שם.
  199. ↑ עי' ציון 101 ואילך.
  200. ↑ שו"ת משאת בנימין סי' כה בהג"ה; ב"ח או"ח סי' תקנא סעי' י; פר"ח יו"ד סי' קיז ס"ק ח.
  201. ↑ עי' ט"ז יו"ד שם ס"ק ד ונחלת שבעה סי' ע בדעתו.
  202. ↑ עבודת הגרשוני סי' יג.
  203. ↑ עי' לעיל.
  204. ↑ א"ח הל' איסורי מאכלות אות מה; עי' תשב"ץ ח"ג סי' רצב, לענין מליחת טריפה ע"מ להרויח, ועי' ברכ"י או"ח סי' קפא ס"ק בדעתו, שה"ה לעשות תבשיל מאיסורי אכילה שנזדמנו ע"מ להרויח; שו"ע קיז א; ברכ"י שם, בד' הב"י שם.
  205. ↑ תשב"ץ שם; עי' שי למורא סי' יז (ד' כא א ד"ה ואפשר).
  206. ↑ עי' א"ח שם.
  207. ↑ תשב"ץ שם.
  208. ↑ חו"י סי' קמב.
  209. ↑ חו"י שם.
  210. ↑ ברכ"י שם, בד' המהרש"א חולין קו א.
  211. ↑ עי' ציון 203 ואילך.
  212. ↑ עי' ציון 17 ואילך.
  213. ↑ שי למורא סי' יז, בד' הרשב"א ב"ק פב ב; כנה"ג יו"ד סי' קיז לב"י אות ט, בד' רי"ו תא"ו נתיב טו אות כז, ועי' ציון הבא שי"ח.
  214. ↑ שי למורא שם, בד' רי"ו שם; כנה"ג שם, בד' תוס' ב"ק פב ב ד"ה לא.
  215. ↑ ערך לחם למהריק"ש יו"ד סי' קיז; תשובת שי למורא סי' יז, הובא בכנה"ג הגב"י יו"ד שם אות י והג' רע"א לשו"ע יו"ד שם ס"ק ה.
  216. ↑ ציון 178. ועי' שי למורא שם.
  217. ↑ עי' ציון 159. תוס' פסחים כג א ד"ה אמר; רשב"א ותוס' ר"פ ב"ק פב ב. ועי' ציון 178, שי"ס שאין הסחורה מותרת בנזדמנו אלא לציידים, וצ"ב אם לדעתם אף בירושה אין הסחורה מותרת מחמת כן, או שאין דבריהם אמורים אלא בכגון צידת מינים טמאים שבה האדם עושה פעולות ע"מ לצוד, שבאופן זה לא התירו אלא לצייד שאומנותו בכך, אבל המזדמן לאדם בלא כל פעולה מצדו כלל, כגון ירושה, מותרת בו הסחורה לכל אדם.
  218. ↑ עי' ב"ח יו"ד קיז ס"ק א, בד' הטור שם. ועי' ב"י שם שפי' דברי הטור באופן אחר, וצ"ב דעתו באופן זה.
  219. ↑ א"ח הל' איסורי מאכלות אות מה ד"ה הצייד; ש"ך יו"ד שם סק"ח.
  220. ↑ א"ח שם.
  221. ↑ ציון 159 ואילך.
  222. ↑ ש"ך שם. ועי' ב"י יו"ד שם, שנ' שהבין בד' הא"ח שם שאף כשניצודו טמאים בלבד, אסורה הסחורה, ולא הותרה אלא כשניצודו עם טהורים וכשמוכרם ביחד.
  223. ↑ ב"י יו"ד שם, בד' הרמב"ם מאכ"א פ"ח הי"ז והטור שם, שהתירו את הסחורה אף כשניצודו טמאים בלבד; פר"ח יו"ד שם ס"ק ח.
  224. ↑ עי' ציון 203 ואילך. ערוה"ש יו"ד שם סעי' כא.
  225. ↑ ע"ע שליחות. ט"ז יו"ד סי' קיז ס"ק ב.
  226. ↑ ב"ח יו"ד שם; פר"ח יו"ד שם סק"ח; ש"ך יו"ד שם סק"ח, בד' תוס' סוכה לט א ד"ה וליתיב ור"ש שביעית פ"ז מ"ג.
  227. ↑ שו"ת זרע אמת יו"ד סי' צג, בד' האחרונים הנ"ל.
  228. ↑ שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רכג; סמ"ג לאוין סי' קמא; רמ"א יו"ד קיז א.
  229. ↑ עי' ש"ך יו"ד שם ס"ק יב, בבי' הרמ"א שם.
  230. ↑ עי' לעיל: בנזדמנו.
  231. ↑ עי' ציון 183 ואילך.
  232. ↑ תורת חיים (שבתי) ח"ג סי' טז, בד' הסמ"ג שם; עי' עין משפט (מלכי) יו"ד סי' א (ד' י א) ד"ה אמנם, בד' הרשב"א שם, פי' א.
  233. ↑ עי' ארחות חיים איסורי מאכלות אות מה.
  234. ↑ ערוה"ש יו"ד סי' קיז סעי' כ.
  235. ↑ רמ"א יו"ד שם א.
  236. ↑ פרי תאר יו"ד שם ס"ק ג.
  237. ↑ עי' ציונים 24 ואילך; 29 ואילך.
  238. ↑ ט"ז יו"ד שם ס"ק ב.
  239. ↑ ירו' ב"ק פ"ז ה"ז; רמב"ם מאכ"א פ"ח הי"ח; טוש"ע קיז א.
  240. ↑ ע"ע יין של גוים ציון 5.
  241. ↑ ציון 254 ואילך.
  242. ↑ עי' ציון 17 ואילך.
  243. ↑ שו"ת שארית יעקב יו"ד סי' כא.
  244. ↑ עי' ציון 24 ואילך.
  245. ↑ ע"ע. דברי מלכיאל או"ח סי' כח (עמ' 66); ברית יעקב ח"א סי' מד; ויען שמואל יו"ד סי' טו.
  246. ↑ עי' פרישה יו"ד שם ס"ק א.
  247. ↑ שו"ת מגידות סי' לד, בד' תוס' ב"מ מח א ד"ה נתנה.
  248. ↑ עי' ציון 24 ואילך.
  249. ↑ ע"ע גזרה לגזרה ציון 45 ואילך.
  250. ↑ עי' שו"ת מגידות שם.
  251. ↑ עי' ציון 240 ואילך.
  252. ↑ בית הלל יו"ד סי' פד ס"ק ב.
  253. ↑ ע"ע יין של גוים ציון 604 ואילך.
  254. ↑ ע"ע ציון 5.
  255. ↑ עי' ציון 240 ואילך.
  256. ↑ עי' ר"ש משאנץ שביעית פ"ז מ"ג, שנקט כן בפשיטות, ועי"ש שתמה על הירו' שבציון 240 שאמרו בסתם שכל איסורי אכילה מדרבנן מותרת בהם הסחורה, ותי' שאין למדים מן הכללות; עי' רע"ב שביעית שם, ותוס' אנשי שם שם ורש"ש שביעית שם ופסחים ל א בדעתו; בית הלל יו"ד סי' פד ס"ק ב, בד' הרמ"א יו"ד קכג א, שלכתחילה אסור לקנות סתם יינם למכור ולהשתכר בו; שלחנו של אברהם סי' קכג.
  257. ↑ ע"ע יין של גוים ציון 25.
  258. ↑ כנה"ג הג' הטור אות יח, ועי' דרכי תשובה יו"ד סי' קכג ס"ק ח
  259. ↑ משנה ראשונה שביעית שם; עי' ר"ש סיריליו שביעית פ"ז ה"א; ערך השלחן יו"ד סי' קיז סעי' ו, ועי"ש שאיסור סחורה האמור ברמ"א שם, אינו מחמת איסור סחורה, אלא שלכתחילה חוששים לדעת הפוסקים הסוברים שסתם יינם אסור בהנאה אף בזה"ז, ועי"ש שדחק לבאר את הרע"ב שם כשיטתו.
  260. ↑ עי' ציון 612 ואילך.
  261. ↑ עי' ציון 274 ואילך.
  262. ↑ ע"ע אסורי אכילה ציון 65 ואילך.
  263. ↑ עי' רמב"ם מאכ"א פ"ח הט"ז ות"ה סי' ר בדעתו, ועי' להלן שי"ח בד' הרמב"ם; יד אליהו פסקים סי' סט (לט ב) בהערה, בד' רש"י סוטה מט א ד"ה מוכרי; שו"ע יו"ד קיז א; עזרת כהנים לתו"כ פ' צו פרשתא י פסקא ז, בד' התו"כ שם.
  264. ↑ ויקרא ז כד. רמב"ם שם, ועי' דגול מרבבה יו"ד קיז, שאי"ז דומה לנבילה שהתיר הכתוב את הסחורה בו בפירוש (עי' דברים יד כא), ומכל מקום מפרשים שההיתר הוא דוקא בנזדמנו, עי' ציון 162 ןאילך, שמלשון הכתוב לענין חלב: לכל מלאכה, משמע שהותרה בו הסחורה בכל האופנים, ועי' כעי"ז בפנ"י פסחים כג א. ועי' עזרת כהנים שם, בבי' התו"כ שם, שדרשו כן מהמשך הכתוב: ואכול לא תאכלוהו, שמן הייתור של התיבה: ואכול, למדים שמותר להאכיל להאחרים, והיינו שמותר לעשות בו סחורה לצורך אכילה לאחרים.
  265. ↑ עי' ציון 263 ואילך.
  266. ↑ ע"ע יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, ציון 336 ואילך, וע"ע הנ"ל ציון 350 ואילך, שי"ח. פנ"י פסחים כג א; נובי"ת יו"ד סי' סב; שו"מ מהדו"ק ח"ב סי' מג.
  267. ↑ ת"ה שם ופר"ח יו"ד שם, בד' תוס' ב"ק פב ב ד"ה לא; יד אליהו (רוגולר) פסקים סי' סט, בד' הרמב"ם שם, וכ"כ בד' הטור יו"ד שם, שלא הזכיר די"ז.
  268. ↑ ציון 102. ועי' תוס' ב"ק שם: וכל חלב מותר היכא דלא קאי לאכילה.
  269. ↑ עי' ציון 263 ואילך.
  270. ↑ ויקרא ז כד.
  271. ↑ עי' ציון 265.
  272. ↑ ב"י יו"ד קיז וש"ך שם ס"ק ג בדעתו.
  273. ↑ א"ח הל' איסורי מאכלות אות מה; ישוע"י יו"ד שם ס"ק א, בד' תוס' פסחים כגא ד"ה אמר.
  274. ↑ א"ח שם, ועי' ב"י שבציון 273, ועי' ב"י שם שתמה על הא"ח שכ' שלא חילק הכתוב בין חלב בהמה טמאה לחלב בהמה טהורה.
  275. ↑ ישוע"י שם.
  276. ↑ עי' ברית יעקב דלהלן.
  277. ↑ עי' ציון 17 ואילך.
  278. ↑ עי' ציון 3 ואילך.
  279. ↑ עי' ציון 12 ואילך.
  280. ↑ ברית יעקב יו"ד סי' מג, ועי"ש שכן מצינו בספרי במדבר פ' נשא פיסקא כג, לענין נזיר: לא ישתה, בשתיה הוא דאסור ומותר ברפואתו ובסחורתו, ועי' קהלת יעקב תוספת דרבנן אות סמ"ך ע' סחורה ד"ה שוב מצאתי, הטעם שהוצרך לימוד מיוחד להתיר את הסחורה במאכלים האסורים מחמת נזירות, אע"פ שבלאו הכי אין ללמוד איסור משאר איסורי אכילה.
  281. ↑ עי' ציון 24 ואילך.
  282. ↑ עי' ציון 25.
  283. ↑ ע"ע נדרים וע' נזירות וע' שבועה.
  284. ↑ ברית יעקב שם.
  285. ↑ עי' ציון 17 ואילך.
  286. ↑ ע"ע דם (איסור): איסורו וחיובו.
  287. ↑ פרי תאר יו"ד סי' קיז ס"ק ד; נוב"י מהדו"ת יו"ד סי' סב; חת"ס יו"ד סי' קו וקח ופסחים כג א. ועי' שו"ת ברית יעקב סי' מג, שמצדד שאף מדרבנן אין בזה איסור.
  288. ↑ דברים יב כד. ע"ע הנ"ל ציון 63 ואילך.
  289. ↑ ע"ע הקש: אין היקש למחצה. שו"ת תשורת ש"י סי' קפח, בד' אחרונים דלהלן.
  290. ↑ פרי תאר שם; נוב"י שם; חת"ס שם.
  291. ↑ עי' ציון 44 ואילך.
  292. ↑ ע"ע דם: דם שבישלוהו. שו"ת משיב דברים סי' פט; ישועות יעקב יו"ד סי' קיז ס"ק ב.
  293. ↑ עי' ציון 104 ואילך.
  294. ↑ שו"ת שו"מ מהדורה תליתאה ח"ג סי' ל.
  295. ↑ עי' ציון 30 ואילך.
  296. ↑ שו"ת פרי השדה ח"ג סי' קסו וח"ד סי' נד ותבואות השדה ח"ג שער איסור והיתר שער ח אות יב. ועי' ציון 79 ואילך ואילך, שי"ס שאף כשאין חשש שיבוא לידי אכילה אסורה הסחורה.
  297. ↑ עי' ציון 289 ואילך.
  298. ↑ מזמור לדוד יו"ד סי' קיז (עמ' קיב א), בד' הפר"ת שם, ונ' שלסברת המזמור לדוד שם כ"ה אף לסוברים שהחילוק בין דם לשאר איסורי אכילה הוא משום שהדם יש היתר לאיסורו, עי' ציון 292 ואילך.
  299. ↑ עי' ציון 294 ואילך.
  300. ↑ עי' ציון 296 ואילך.
  301. ↑ עי' שו"ת שו"מ ופרי השדה ותבואות השדה שם. ועי' שו"ת שו"מ מהדו"ק ח"ג סי' קכג, שעושי הקטורת היו מקבלים שכר, אע"פ שהמור עשוי מדם, לסוברים כן, לפי שבדם אין איסור סחורה, ועי' שדי חמד ח"ג מערכת הסמ"ך כלל ה, שנראה שסבר השו"מ שאין חילוק בין דם טמאה לטהורה, שהמור לדעת קצת היו עשוי מדם חיה טמאה.
  302. ↑ עי' בית הלל יו"ד סי' יא ס"ק ב; עי' פר"ח קו"א יו"ד סי' יא ס"ק ב; עי' תבוא"ש יו"ד סי' יא ס"ק כד. ועי' אמרי אש שם ותשורת ש"י יו"ד סי' קפח, הטעם שאין למדים כן מן ההיקש של דם למים.
  303. ↑ עי' ציון 24 ואילך.
  304. ↑ תשורת ש"י יו"ד סי' קפח; יד יצחק יו"ד סי' נז, ועי"ש שאע"פ שאין חכמים אוסרים דבר שהתורה התירתו בפירוש, ובהיקש של דם למים התירה התורה את הסחורה בדם, עי' ציון 289 ואילך, אי"ז חשוב שהתירה התורה בפי', עי"ש הטעם.
  305. ↑ שו"ת חת"ס יו"ד סי' קו; ישועות יעקב יו"ד סי' קיז ס"ק ב.
  306. ↑ דברים יב כג.
  307. ↑ עי' ציון 288 ואילך.
  308. ↑ שו"ת חת"ס שם.
  309. ↑ עי' ציון 44 ואילך.
  310. ↑ ישועות יעקב שם.
  311. ↑ עי' מנ"ח מ' תנב, שנקט בפשיטות לאיסור, ועי"ש שהוא מתירא להתיר איסור תורה מחמת הטעם הנ"ל. ועי' ציון 308, שי"ס שאף בדם הסחורה אסורה.
  312. ↑ ע"ע גיד הנשה: בהנאה.
  313. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 246 ואילך.
  314. ↑ עי' ציון 101 ואילך. מנ"ח פ' וישלח מ' ג.
  315. ↑ מהר"ם חלאווה פסחים כה ב; שעה"מ מאכ"א פ"ח ה"ו, בד' הרמב"ם שם הי"ז. וצ"ב טעמם, ואפשר שנקטו שאף לסוברים שאין בגידים בנותן טעם מ"מ יש קצת טעם, עי' פמ"ג יו"ד מ"ז סי' ק ס"ק ה, וטעם זה מספיק כדי להחשיבו כעומד למאכל.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:סחורה&oldid=137013"