אמן אחר ברכת עצמו

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עניית אמן אחר ברכותיו הוא כלל בהלכות ברכות הקובע שאין לאדם לענות אמן לאחר ברכות שהוא עצמו אומר, מלבד מספר ברכות מסוימות. הפוסקים נחלקו באילו ברכות מדובר: למנהג האשכנזים עונים אמן רק אחר ברכת בונה ירושלים שבברכת המזון, ואילו למנהג הספרדים עונים אמן גם אחר ברכת ישתבח שבסוף פסוקי דזמרא וברכת "יהללוך" שבסוף ההלל.

מקור[עריכה]

בתוספתא במגילה מובא כי אין לאדם לענות אמן אחר ברכות עצמו "הפורס על הלחם והמברך על הפירות ועל המצוות הרי זה לא יענה אחר עצמו אמן, ואם ענה הרי זה דרך בורות". הלבוש[1] הסביר כי מטרת עניית האמן היא לחזק את הברכה ולומר כי מה שנאמר בה הוא אמת. ממילא, הדבר נראה מגונה כאשר אדם מברך ומיד לאחר מכן מחזק את דברי עצמו שהם אמת ובכך מראה שהיה ניתן לחשוב אחרת שאינם אמת. ערוך השולחן[2] פירש כי הגנאי בעניית אמן אחר ברכות עצמו היא מכיוון שעל ידי הברכה מגיע לעולם שפע רוחני ועניית האמן נועדה לומר שאנו מאמינים שאכן השפע הרוחני יירד לעולם. אמנם, אין ראוי שהאדם יחזיק טובה לעצמו שברכתו היא בדרגה כה גבוהה עד שיגיע השפע לעולם ולכן עניית האמן במקרה זה היא מגונה.

אמנם, הגמרא בברכות ברכות מה ב מביאה שישנם שתי ברייתות בעניין העונה אמן אחר ברכותיו- אחת אומרת שהדבר מגונה, ואחת אומרת שהוא משובח. הגמרא מסבירה שכל ברייתא מדברת על מקרה אחר, כאשר אמירת האמן היא לאחר ברכת בונה ירושלים הרי היא משובחת, ואילו כאשר מדובר ברכות היא מגונה: "תני חדא העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח ותניא אידך הרי זה מגונה? לא קשיא הא בבונה ירושלים הא בשאר ברכות".

ברכות בהן עונים אמן אחר ברכות עצמו[עריכה]

כמובא לעיל, הגמרא חילקה בין ברכת בונה ירושלים שבה עניית אמן אחר ברכות עצמו היא משובחת לבין שאר ברכות בהן היא איננה משובחת, ונחלקו המפרשים האם הכוונה בדווקא לברכת בונה ירושלים או שהיא מהווה מודל לשאר ברכות בהן ניתן לענות אמן אחר ברכות עצמו.

רב יהודאי גאון ורב האי גאון הסבירו כי יש לענות אמן אחר כל פעם שהאדם מברך ברכה אחרונה. לשיטתם, היה ראוי לענות אמן אחר כל ברכה, אלא שאחר ברכה ראשונה לפני האכילה יש בכך הפסק בין הברכה לאכילה (וכן בברכת המצוות) ולכן עונים אמן רק בברכות שאין לאחריהן מעשה ואין בכך הפסק כגון ברכה אחרונה על האכילה או ברכת שים שלום שבסוף שמונה עשרה, כאשר ברכת בונה ירושלים מובאת כדוגמא לכך.

מנגד, הרמב"ם[3] פסק שיש לענות אמן לאחר כל ברכה שהיא סיום של סדרת ברכות, כשם שברכת בונה ירושלים היא סיום של הברכות מדאורייתא של ברכת המזון. על פי שיטתו הוא פסק כייש לענות גם לאחר ברכת השכיבנו שהיא סוף קריאת שמע בערבית‏[4] וכן בסוף ההלל. כהמשך לשיטה זו, הרשב"א מסביר שהברייתא נתנה את בונה ירושלים בתור דוגמא בתור רבותא- שעל אף שבימינו ישנם ברכות נוספות לאחר הברכה, עדיין עונים אמן משום שהיא סוף הברכות מדאורייתא‏[5].

אמנם, תוספות הביאו כי המנהג הוא לענות אמן רק אחר ברכת בונה ירושלים. המגן אברהם[6] הסביר בשיטתם כי עניית האמן באה להבדיל בין שלושת הברכות הראשונות בברכת המזון שהן מדאורייתא, לברכה שלישית שהיא מדרבנן ולכן דווקא שם מתאים לענות אמן אחר ברכות עצמו. אמנם, ו

להלכה, השו"ע אורח חיים רטו א פסק כשיטת הרמב"ם כי יש לענות אמן אחר כל מספר ברכות הקשורות אלו לאלו כגון ברכת ישתבח שהיא סוף פסוקי דזמרה או ברכת יהללוך שהיא סוף ההלל. מנגד, הרמ"א פסק כשיטת התוספות כי יש לענות אמן רק לאחר ברכת בונה ירושלים על מנת להבדיל בין ברכות דאורייתא וברכות דרבנן בברכת המזון.

במנהג תימן הדברים חלוקים: מנהג הבלדי כשיטת הרמב"ם, ולא עונים אחר ישתבח ויהללוך, אלא בבונה ירושלים או שומר עמו ישראל לעד ‏[7] ומנגד מנהג השאמי כשו"ע, וכפשט השתילי זיתים‏[8].

טעם עניית אמן אחר ברכותיו[עריכה]

הרשב"א ברכות מה ב הביא בשם רב יהודאי גאון שהטעם לעניית אמן לאחר הברכה היא משום שבכך הוא מראה שהוא מקבל עליו את הברכה ומאמין בה, כשם שדוד המלך סיים מספר פרקי תהילים באמירת אמן (כגון "ברוך ה' לעולם אמן ואמן"). לשיטתם, באופן עקרוני ראוי לענות אמן אחר כל ברכה משום שיש בכך חיזוק האמירה, ורק כאשר עניית האמן גורמת לבעיית הפסק בין הברכה לאכילה או למעשה המצווה יש לאסור את הדבר.

מאידך, הרמב"ם מסביר שלאחר מספר ברכות על האדם לענות אמן על מנת "להודיע שכבר השלים כל ברכותיו". לשיטתו, אין עניית האמן לאחר ברכת עצמו זהה לעניית אמן מפי אחר השומע את הברכה, אלא מדובר באמן המשמש כסימן לסיום הברכות. לפי הסבר זה, מובן שאין סיבה לומר אמן לאחר ברכת מעין שלוש כגאונים, משום שאין צורך לעשות הפסק ברצף הברכות, משום שישנה רק ברכה אחת.

בפניני הלכה‏[9] הביא טעם נוסף לעניית אמן אחר ברכות עצמו לשיטת הרמב"ם והשולחן ערוך: "האמן שאחר סדרת ברכות באה לבטא את הערך הכולל של הברכות שאמר. משל למי שעומד לפני מלך בשר ודם, שאם בא עם כמה משאלות בעניינים שונים, ברור שלכל משאלה מקום בפני עצמה. אבל כאשר הוא בא לדבר בעניין אחד המורכב מפרטים שונים, עלול הפרט שאמר בסוף להקליש את מעמדם של הפרטים הקודמים, ועל כן עליו לסכם שכל הפרטים חשובים. וכך היא עניית אמן זו. בנוסף לכך, כיוון שהברכות קשורות זו לזו, עניית האמן מבטאת את הערך הכולל של כל הברכות כאחד, שסך הכולל שלהם גדול מסך צירוף פרטיהם".

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. או"ח סימן רטו
  2. או"ח סימן רטו
  3. ברכות א, טז
  4. בסוף ברכות קריאת שמע בשחרית לא נהוג לענות אמן אחר ברכות עצמו לפי שיש בכך הפסק בין גאולה לתפילה
  5. הנצי"ב (מרומי שדה ברכות מה, ב) הסביר שחלקו בהבנת מהות האמן. לשיטת הגאונים מטרת עניית האמן היא לחזק את הברכה וממילא אין פסול בכך שהאדם יחזק את ברכת עצמו. מנגד, הראשונים הבינו כי מקור עניית האמן הוא מדברי הפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו" (כפי שגם לומדת הגמרא) וממילא מהות האמן הוא לחזק את דברי האחר ולא ניתן לענות על דברי עצמו אלא במקרים מיוחדים כגון להפסיק בין ברכות דאורייתא ודרבנן בברכת המזון
  6. או"ח סימן רטו ב
  7. כפי שכתב מהרי"ץ ע"ח כז. צב:
  8. סק"ג, כנה"ג ח"א עמ' תקנט
  9. הרחבות ברכות יב, ח