אבות נזיקין

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

אבות נזיקין הן סוגי הנזק המפורשים בתורה שאדם שאדם עושה לחברו על ידי גופו או על ידי רכושו. לאבות הנזיקין ישנם גם "תולדות" והם הנזקים הדומים אל האבות באופיים ובתכונתם, ואינם מפורשים בתורה. בפרשת משפטים מלמדת אותנו התורה, שחייב אדם לשלם בין בעד נזקי גופו ובין בעד נזקי ממונו, כלומר בין כשהזיק את חברו על ידי גופו ובין כשהזיקו על ידי רכושו, שכן מוזהר האדם להשגיח ולשמור היטב על רכושו העלול להזיק, שלא יפגע בבני אדם ולא יגרום להם הפסדים.

מקור[edit]

המשנה בבא קמא ב א מונה ארבעה אבות נזיקין: "השור והבור והמבעה וההבער". כל אותם אופני הנזק המפורשים בתורה נקראים "אבות נזיקין", לפי שיש להם "תולדות", והם הנזקים הדומים אל האבות באופיים ובתכונתם, ואינם מפורשים בתורה. מתוך ארבעת אבות הנזיקין, שניים הם ברורים, ואין עליהם כל מחלוקת: א. הבור; ב. ההבער, כלומר האש. אבל השניים האחרים - השור והמבעה - אינם ברורים. לדעת רב, "שור" האמור במשנה , כולל את כל נזקי השור, כלומר: קרן, שן ורגל, ו"מבעה" פירושו: אדם המזיק בגופו את ממון חברו. ושמואל סובר שאין המשנה מונה אלא ארבעה סוגי נזקי ממון, שהם מועדים מתחילתם, ו"שור" פירושו רגל בלבד, ו"מבעה" זה שן. נמצא לדעת שמואל, שאמנם אין המשנה מונה אלא ארבעה אבות נזיקין: רגל, שן, בור ואש. בירושלמי מפרשים, ש"שור" פירושו קרן, ו"מבעה" כולל שן ורגל.

מקור האיסור מהתורה[edit]

בגמרא ובתורה לא נמצא איסור מפורש להזיק והמפרשים כתבו מקורות רבים לעניין:

אופי כל אחד מארבעת האבות[edit]

לכל אחד מארבעת אבות הנזיקין ישנם דינים המיוחדים לו הכוללים לפעמים גם מקרים בהם אין חיוב על ההיזק. אופיו של קרן, כלומר שור המזיק בקרניו הוא: כוונתו של השור להזיק. תולדות הקרן: נגיפה בגוף, נשיכה, רביצה על כלים בכוונה לשברם או בעיטה ברגל בכוונה להזיק. אופיו של שן, כלומר היזק הבהמות על ידי אכילה הוא: יש הנאה להזיקה. תולדותיה: נתחככה הבהמה בכותל להנאתה והפילתו, או נתגלגלה על פירות להנאתה וטנפתם, או שדרסה על נוד מלא שמן ונהנה גופה מן הסיכה. אופיו של רגל, כלומר היזק הבהמות על ידי דריסת הרגל הוא: היזקה מצוי, שרגילה הבהמה להזיק דרך הילוכה. תולדותיה: הזיקה בגופה דרך הילוכה, בשערה דרך הילוכה (שנדבקו שערותיה בכלי וגררתו), ברסן שבפיה, באוכף שעליה, או בקרון שהיא מושכת בו. אופיו של בור הוא: תחילת עשייתו לנזק; התקלה עומדת במקומה והעובר עליה ניזוק. תולדותיו: אבנו, סכינו ומשאו של אדם שהניחם ברשות הרבים, ונתקלו בהם. אופיו של אש הוא: כח אחר מעורב בו, והכוונה לרוח המעיפה את האש. תולדותיה: אבנו, סכינו ומשאו של אדם שהניחם בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו דרך נפילתם. בנוסף למניין המשנה, יש גם כאלו שמנו שלשה עשר אבות נזיקין, ויש שמנו עשרים וארבעה.

חיוב נזיקין מדין היזק או מדין שמירה[edit]

האחרונים ‏[4] חקרו ביסוד חיוב התשלומים של האדם על ממונו, האם הוא תשלום על הנזק שנגרם לניזק, כמו חיוב אדם שהזיק לשני בידיו, או שמדובר בחיוב משום שהתרשל בשמירתו. כלומר, האם החיוב על ההיזק הוא משום שהאדם נחשב כבעלים על ההיזק וממילא נחשב כאילו הזיק בעצמו, או שהוא חייב משום שהיה עליו לשמור על רכושו ולכן חייב, ורק במידה ושמר כיאות על רכושו ניתן לפוטרו. ניתן להוכיח כשיטה הסוברת שיסוד החיוב הוא מדין שמירה מדברי הגמרא בבא קמא ט ב "כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו" ממנה משמע שעיקר חיוב התשלום הוא מדין שהיה על האדם לשמור על ממונו שלא יזיק. מנגד, בגמרא ברכות י ב מובא כי ישנו חילוק בין דיני שומרים לבין מי שבהמתו הזיקה משום "התם ממונא קא מזיק אבל שומר בגופא מזיק". מדברי הגמרא עולה שחיוב המזיק הוא משום שממונו הזיק, ואין להשוות חיוב זה לדיני שמירה בהם החיוב הוא מדין היזק בגופו שלא שמר כיאות. נפקא מינה בין שתי הגישות תהיה במידה ויש ספק האם האדם שמר כראוי על בהמתו כאשר הבעלים טוען ששמר כראוי והניזק טוען שהתרשל בשמירתו. לפי הצד שהחיוב הוא משום שממונו הזיק והוא אחראי עליו- הרי שהאדם חייב לשלם על ההיזק ועל הבעלים להוכיח ששמר כראוי על מנת לפטור את עצמו. מנגד, לסוברים שהחיוב הוא מדין שהתרשל בשמירתו- הרי שהניזק צריך להוכיח שהבעלים לא שמר כראוי משום שהמוציא מחבירו עליו הראיה.


ראו עוד[edit]

טמון באש

  1. תחילת מסכת אבות
  2. בבא בתרא פרק ב אות ק"ז
  3. מצווה יא
  4. גר"ש שקופ סימן א, אבן האזל חידושי ר' שמואל סימן א על המסכת ועוד