https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?action=history&feed=atom&title=%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%A0%D7%99%3A%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A%3A%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%9F_%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98_%D7%A4%D7%90_%D7%91פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט פא ב - היסטוריית גרסאות2026-05-08T10:57:01Zהיסטוריית הגרסאות של הדף הזה בוויקיMediaWiki 1.43.0https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%A0%D7%99:%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A:%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%9F_%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98_%D7%A4%D7%90_%D7%91&diff=129518&oldid=prevYair hashulchan: Added yair hashulchan's seif.2019-04-29T09:03:19Z<p>Added yair hashulchan's seif.</p>
<p><b>דף חדש</b></p><div>{{פרשני}}{{#makor-new:שולחן ערוך:חושן משפט פא ב|שולחן-ערוך-חושן-משפט|פא|ב}}<br />
==סעיף ב==<br />
<br />
בד&quot;א, בבריא. אבל שכיב מרע שתבעו חבירו, והודה, אינו יכול לומר: משטה הייתי בך, שאין אדם משטה בשעת מיתה (ב&quot;ב קעה,א). הגה: וה&quot;ה אחרים שהודו לו'''<sup>א</sup>''' או שתקו'''<sup>ב</sup>''' לצוואתו, הוי כהודאה, ולא יכולין למימר שעשו שלא להכעיס השכיב מרע (מרדכי פ' זה בורר).<br />
<br />
השטאה בשעת מיתה: '''שו&quot;ע,תומים,נתיבות''': אפילו קם מחוליו וטוען בעצמו ששיטה אינו נאמן. הב&quot;י כתב כן בפירוש, וכך משמע גם מלשון השו&quot;ע שכתב &quot;אינו יכול לומר&quot;, משמע שמוסב על השכ&quot;מ עצמו ולא על בי&quot;ד. התומים מוכיח זאת, מההלכה המובאת ברמ&quot;א בסוף הסעיף, שאם אחרים שתקו הוי הודאה, למרות שהם חיים וטוענים בעצמם ששיטו (ודין זה נלמד מהדין שלנו, שלא טוענים שהשכ&quot;מ שיטה).<br />
<br />
'''ש&quot;ך''': אם טוען בעצמו נאמן, ודוקא ליתמי לא טענינן כיון שזוהי טענה שאינה שכיחה כלל<ref>וכתב הש&quot;ך שאמנם לשיטתו טענינן ליתמי אף טענות שאינן שכיחות כמו נאנסו, אך טענה זו גרועה יותר כיוון שאינה שכיחה כלל. עדיין צ&quot;ע מדבריו בסימן סט,ה ששם כתב שאפשר לטעון כל מה שיכל אביהם לטעון, כיוון שרואים כאילו אביהם נמצא כאן וטוען.</ref>.<br />
<br />
א. אחרים שהודו או שתקו: ב'''מרדכי''' כתב שחייבים גם כשאין עדים על השתיקה אלא שמודים בכך, וביאר '''הש&quot;ך''' שבכל זאת אינם נאמנים במיגו, כיון שזהו מיגו במקום עדים, דאנן סהדי ששתיקתם הוי הודאה.<br />
<br />
ב. שתיקה כהודאה: '''מרדכי,רמ&quot;א''': גם אם שתקו הוי כהודאה.<br />
<br />
'''ט&quot;ז,תומים''': הקשו מהנאמר בסע' ז, שרק אם הודה בעיקר הענין אלא ששתק אח&quot;כ בזמן שאמר &quot;אתם עדי&quot;, אומרים ששתיקה כהודאה, אולם אם שתק כנגד עיקר התביעה, שתיקה אינה כהודאה, וכתבו שנראה שהמרדכי חולק ע&quot;כ, וא&quot;כ כיון שהלכה רווחת היא (ההלכה שבסע' ז), אין להוציא ממון ע&quot;פ הפסק שבסעיפנו. אמנם '''הט&quot;ז באה&quot;ע''' חילק וכתב שדוקא שתיקה נגד ממון גמור אינה כהודאה, אולם אצלנו שהממון בחזקת השכ&quot;מ ויכול לכל היותר לחייבו שבועה, השתיקה כהודאה ואיבד את זכותו להשביעו. הקצות הביאו, וכתב שעפי&quot;ז אפשר ליישב את סעיפנו מסע' ז.<br />
<br />
'''נתיבות''': מיישב את הרמ&quot;א שבמקרה שלקח או נתן בפניו ושתק, אומרים ששתיקה כהודאה, וכאן מדובר שהשכ&quot;מ ציווה לתת, ודברי שכ&quot;מ ככתובים ומסורים דמי, ולכן הוי כהודאה, אמנם אם רק יאמר שחייב לפלוני, באמת לא הוי הודאה. המהרי&quot;ט הוכיח ששתיקה כהודאה מהסוגיא בב&quot;מ ו,א: &quot;בעי רבי זירא: תקפה אחד בפנינו מהו? היכי דמי, אי דשתיק אודויי אודי ליה...&quot; והנתיבות כתב שדוקא שם הוי כהודאה בגלל שתקף בפניו, וה&quot;ה אם הקדישה בפניו כמבואר שם, כיון שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. עפי&quot;ז ביאר הנתיבות שה&quot;ה גם בשכ&quot;מ שציווה לתת, כיון שדבריו כמסורים. התומים תמה גם על דברי המרדכי שברמ&quot;א בסע' ז, והנתיבות יישב, שבגלל שנעשה מעשה בשל חברו ע&quot;פ דיבורו, שתיקתו מהווה הודאה.<br />
<br />
עיין עוד בדברי הרמ&quot;א בסימן פ,א (שם מדובר על שתיקה כנגד טענות הנטענות בבי&quot;ד).<br />
<br />
כשהשתיקה מטעם מחילה: '''ש&quot;ך''' – שתיקה מועילה דוקא מטעם הודאה, אולם אינה מועילה מטעם מחילה. לכן המחלק נכסיו כשהוא שכ&quot;מ, ושתק בעל חובו – לא אומרים שמחל והפסיד, ורק לגבי אשתו ששתקה כשחילק לבניו אמרו חז&quot;ל שהוי מחילה, משום קולי כתובה.<br />
<br />
'''מתוך הספר יאיר השולחן''', אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, [https://www.yeshiva.org.il/Article/3873 לפרטים ורכישה].<br />
<br />
==הערות שוליים==<br />
<br />
[[קטגוריה:שולחן ערוך]]<br />
[[קטגוריה:יאיר_השולחן_חושן_משפט]]</div>Yair hashulchan