https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?action=history&feed=atom&title=%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%A0%D7%99%3A%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A%3A%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%9F_%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98_%D7%A2%D7%97_%D7%90 2026-04-13T06:24:16Z היסטוריית הגרסאות של הדף הזה בוויקי MediaWiki 1.43.0 https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%A0%D7%99:%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A:%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%9F_%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98_%D7%A2%D7%97_%D7%90&diff=129493&oldid=prev 2019-04-29T09:02:38Z

<p>Added yair hashulchan&#039;s seif.</p> <p><b>דף חדש</b></p><div>{{פרשני}}{{#makor-new:שולחן ערוך:חושן משפט עח א|שולחן-ערוך-חושן-משפט|עח|א}}<br /> ==סעיף א==<br /> <br /> הקובע זמן לחבירו, ותבעו תוך הזמן, ואמר ליה: פרעתיך, אינו נאמן, דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו. (והוא הדין דלא יכול לומר: מחלת לי) (מרדכי ריש ב&amp;quot;ב). ואפילו מיתמי, שמת הלוה בתוך הזמן והניח יתומים, אפילו קטנים&#039;&#039;&#039;&lt;sup&gt;א&lt;/sup&gt;&#039;&#039;&#039;, נפרעים מהם בלא שבועה (ב&amp;quot;ב ה,ב), אם היה מלוה בשטר, או אפילו מלוה על פה והעמיד אביהם בדין ונתקבל העדות בפניו&#039;&#039;&#039;&lt;sup&gt;ב&lt;/sup&gt;&#039;&#039;&#039;, דבמלוה ע&amp;quot;פ נמי איתא להאי דינא (מרדכי ב&amp;quot;ב תסט), ובלבד שיש עדים בהלואה ובקביעות הזמן, שאם אין עדים, נאמן בשבועת היסת, במיגו דלא היו דברים מעולם או לא קבעת לי זמן או כבר עבר הזמן ופרעתיך בזמנו (תוס&#039;,רא&amp;quot;ש). אם תבעו תוך זמנו ואמר ליה: פרעתיך, וחזר ותבעו אחר זמנו ואמר ליה: השתא פרעתיך, הוחזק כפרן ואינו נאמן&#039;&#039;&#039;&lt;sup&gt;ג&lt;/sup&gt;&#039;&#039;&#039; (מרדכי ריש ב&amp;quot;ב תסט). הגה: (הגהת אשר&amp;quot;י ס&amp;quot;פ השואל ובמהרי&amp;quot;ק שורש פ&amp;quot;ט) י&amp;quot;א דלא אמרינן חזקה זו אלא במלוה, אבל אם היו מעות מופקדין בידו ועוסק בהן לצורך אחרים&#039;&#039;&#039;&lt;sup&gt;ד&lt;/sup&gt;&#039;&#039;&#039;, הוי כשאר פקדון ויכול לומר דהחזירן, אפילו תוך הזמן שקבע (מהרי&amp;quot;ו סימן פ&amp;quot;ט). ושכירות, דינו כהלואה, ואינה משתלמת אלא בסופה, ואינו נאמן לומר שפרע תוך הזמן (ב&amp;quot;מ קב,ב, טור ריש סימן שי&amp;quot;ז ונ&amp;quot;י ריש ב&amp;quot;ב). מיהו אם שכרו לכתוב לו ספר, כמה קונטרסים, כל קונטרס מיד זמנו הוא&#039;&#039;&#039;&lt;sup&gt;ה&lt;/sup&gt;&#039;&#039;&#039;. וה&amp;quot;ה בכל מלאכה המתפרדת בכיוצא בזה (מרדכי ריש ב&amp;quot;ב תסח).<br /> <br /> א. יתומים קטנים: &#039;&#039;&#039;גמרא&#039;&#039;&#039;: והלכתא כר&amp;quot;ל ואפילו מיתמי, ואע&amp;quot;ג דאמר מר: הבא ליפרע מנכסי יתומים, לא יפרע אלא בשבועה, חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה.<br /> <br /> &#039;&#039;&#039;תוס&#039;,ר&#039; יונה&#039;&#039;&#039;: דוקא מיתומים גדולים ולא מיתומים קטנים. אמנם תוך הזמן אין לחוש לפרעון, אך יש לחוש לצררי. ומוכח כן מכך שהגמ&#039; אמרה &amp;quot;אע&amp;quot;ג דאמר מר... לא יפרע אלא בשבועה&amp;quot;, וזה נאמר לגבי גדולים, ולא אמרנו &amp;quot;אע&amp;quot;ג דאמר מר אין נזקקין לנכסי יתומים אא&amp;quot;כ ריבית אוכלת מהן&amp;quot;, שזה נאמר לגבי קטנים.<br /> <br /> &#039;&#039;&#039;רמב&amp;quot;ם,רא&amp;quot;ש,שו&amp;quot;ע&#039;&#039;&#039;: אפילו מקטנים. אם לפרעון לא חיישינן כ&amp;quot;ש שלא חיישינן לצררי, כי בפרעון י&amp;quot;ל שחושש שאח&amp;quot;כ לא יהיה מצוי בידו כשיגיע זמנו ואז התובע יטרידנו, אמנם משכון תמיד יוכל לתת לתובע כדי שלא יטרידו, ולמה לו להזדרז ולתת לפני הזמן. ולגבי הראיה מהגמ&#039;, י&amp;quot;ל שהבאנו דוקא את המימרא הנ&amp;quot;ל, כדי לומר שתוך זמנו פטור אפי&#039; משבועה.<br /> <br /> ב. כיוון שצריך שתהא העדאת העדים בפני בע&amp;quot;ד, ובפני קטנים נחשב כלא בפניהם, אך במלווה בשטר גובה אפי&#039; אם לא קיבלו העדים בדין. ובטעם הדבר כתב הב&amp;quot;י ע&amp;quot;פ שו&amp;quot;ת רשב&amp;quot;א, שכשמקיימים את השטר הרי הוא כאילו נתקיימה חתימתן של העדים מזמן חתימתם, ואז אביהם היה בחיים.<br /> <br /> ג. הוחזק כפרן: הנתיבות מבאר שמדובר שלא חייבוהו בי&amp;quot;ד, אלא אמר בתוך הזמן בפני עדים שפרע, ולאחר הזמן חוזר ואומר שפרע כעת, ואינו נאמן בגלל שלטענתו שפרע כבר קודם ודאי לא חזר ופרע&lt;ref&gt;אין זה המושג הרגיל של &amp;quot;הוחזק כפרן&amp;quot;, שלפיו אדם זה איבד את נאמנותו באופן מוחלט לגבי ממון זה, אלא כאן טענה זו ספציפית אינה מתקבלת משום שאינה הגיונית, אך האדם עצמו בחזקת כשרות, כפי שיבואר בהמשך לגבי מקרה שחייבוהו בי&amp;quot;ד.&lt;/ref&gt;. &#039;&#039;&#039;הש&amp;quot;ך&#039;&#039;&#039; תמה על השו&amp;quot;ע מדוע, הרי יכול לטעון שבגלל שלא היה נאמן נאלץ לפרוע שוב. &#039;&#039;&#039;הנתיבות&#039;&#039;&#039; מוכיח שטענה כזו אינה מתקבלת, בגלל שמי יימר דמחייבי ליה רבנן, וא&amp;quot;כ ודאי לא חזר ופרע.<br /> <br /> &lt;blockquote&gt;במקרה שחייבוהו בי&amp;quot;ד, כותב &#039;&#039;&#039;הנתיבות&#039;&#039;&#039; שנאמן לומר שפרע אח&amp;quot;כ בגלל פסק בית הדין, שהרי בכל פסק דין מחייבים אותו בגלל שלא היה נאמן, ובכל זאת אחר כך נאמן לחזור ולטעון פרעתי כעת. ומכיוון שכך, לאחר פסק ביה&amp;quot;ד נאמן גם במיגו לומר שפרע בתוך הזמן. &#039;&#039;&#039;הקצות&#039;&#039;&#039; כתב שגם כשחייבוהו בי&amp;quot;ד אינו נאמן, והנתיבות דחאו, ע&amp;quot;פ המבואר בסי&#039; עט, שרק אם הכחישוהו עדים הוחזק כפרן (משא&amp;quot;כ כאן שהוכחש רק ע&amp;quot;י החזקה).<br /> &lt;/blockquote&gt;<br /> עוסק בפקדון לצורך אחרים: &#039;&#039;&#039;מהרי&amp;quot;ו,רמ&amp;quot;א&#039;&#039;&#039;: אין בכך חזקת אאפת&amp;quot;ז.<br /> <br /> &#039;&#039;&#039;ש&amp;quot;ך&#039;&#039;&#039;: הרא&amp;quot;ש בתשובה והשו&amp;quot;ע בסימן קח,ד כתבו לגבי עיסקא שיש בעיסקא חזקת אאפת&amp;quot;ז אפילו על חלק הפקדון, וצריך לבאר שבעיסקא שעוסק גם לצורכו, בגלל שאינו נאמן לגבי חלק המלווה גם אינו נאמן לגבי חלק הפקדון &amp;quot;דמאן פלג ליה&amp;quot;, ועוד שיש לו הנאה גם מחלק הפקדון.<br /> <br /> ה. קונטרסים: &#039;&#039;&#039;רמ&amp;quot;א&#039;&#039;&#039;: כתב בשם &#039;&#039;&#039;המרדכי&#039;&#039;&#039;, שכל קונטרס מיד זמנו הוא. משמע שאחר כל קונטרס נאמן לומר שפרע דמי כתיבתו.<br /> <br /> &#039;&#039;&#039;ש&amp;quot;ך&#039;&#039;&#039;: נאמן לומר שפרע דמי כתיבת כל הקונטרסים, כי בגלל שיש טרדא על כל קונטרס וקונטרס, מעדיף לפרוע הכל מעיקרא. הש&amp;quot;ך מפרש שזוהי הכוונה בתי&#039; הגמ&#039; &amp;quot;כל שפא ושפא זימניה הוא&amp;quot; כי אם הכוונה היא שנאמן רק על מה שכבר גמר, חוזרת השאלה פשיטא שהרי כבר הגיע זמנו, ודוחק לומר שהחידוש הוא שכל שפא ושפא זימניה הוא, וכי הוצרך התנא להשמיענו מנהגי הפרעון.<br /> <br /> &#039;&#039;&#039;נתיבות&#039;&#039;&#039;: פקפק בדינו של הש&amp;quot;ך. עוד כתב, שאין ללמוד מהש&amp;quot;ך שה&amp;quot;ה בהלווה לו מנה ע&amp;quot;מ שיפרע בכל שבוע עשרה זהובים, כי סברא זו שייכת דוקא בדבר שאין לו זמן קבוע, ובכל יום יש ספק שמא יגמור ויטרדנו, אך כשיש לכל פרעון זמן קבוע, הרי זה כמו הרבה הלוואות שלכל אחת יש זמן קבוע.<br /> <br /> שבועת שכיר: &#039;&#039;&#039;קצות&#039;&#039;&#039;: אמנם לאחר כל קונטרס כבר לא נחשב תוך זמנו, אך עדיין עד שיגמור את כל הספר נחשב כיום שנשלם בו הזמן ולא כלאחר זמנו, ולפי&amp;quot;ז כוונת המרדכי היא שהסופר לא יכול ליטול ללא שבועה (כדין תוך זמנו) אך מ&amp;quot;מ יכול להישבע שבועת שכיר וליטול.<br /> <br /> &#039;&#039;&#039;נתיבות&#039;&#039;&#039;: מדובר בקצב סך על כל קונטרס, שאז כל קונטרס הוא מלאכה בפנ&amp;quot;ע, וא&amp;quot;כ לאחר יום כבר נחשב לאחר זמנו ואינו נאמן אפי&#039; בשבועה.<br /> <br /> נראה שהקצות והנתיבות לא נחלקו למעשה, אלא הדין תלוי באם קצבו סך על כל הספר או על כל קונטרס בנפרד.<br /> <br /> האם מועילה חזקת אאפת&amp;quot;ז כשהתובע שמא?<br /> <br /> &#039;&#039;&#039;סמ&amp;quot;ע&#039;&#039;&#039;: כתב בשם &#039;&#039;&#039;המרדכי&#039;&#039;&#039; שכשהתובע שמא, לא מועילה לו חזקת אאפת&amp;quot;ז (המרדכי עסק ביורשי מלווה שהם שמא).<br /> <br /> &#039;&#039;&#039;ש&amp;quot;ך&#039;&#039;&#039;: אפילו כשיורשי המלווה הם שמא, מועילה להם החזקה. כן מוכח מ&#039;&#039;&#039;תשובת הרא&amp;quot;ש&#039;&#039;&#039;, וגם המרדכי לא פסק בהדיא שאינה מועילה, אלא הסתפק בכך, וגם הוא פטר שם רק בגלל צירוף טעמים נוספים. &#039;&#039;&#039;הקצות&#039;&#039;&#039; כתב שהש&amp;quot;ך בא לחלוק דוקא ביורשים.<br /> <br /> &#039;&#039;&#039;קצות&#039;&#039;&#039;: ביורשי מלווה המסופקים מועילה החזקה כיוון שטענינן להם, וזה נחשב כטענת ברי, אמנם כשהמלווה עצמו שמא, יש להסתפק אם ברי עדיף או שהחזקה מועילה&lt;ref&gt;הב&amp;quot;י בשם בעה&amp;quot;ת מבאר בסי&#039; נט, שהטעם שמלווה בשטר הטוען שמא אינו נוטל הוא, שהנתבע יכול לומר אישתבע לי דלא פרעתיך, והוא לא יכול להישבע ולכן מפסיד כדין מלווה חשוד המוציא שטר. לפי&amp;quot;ז ודאי שאצלנו הוא יוכל לגבות, שכן בתוך זמנו א&amp;quot;א לומר אישתבע לי. אך הקצות מסתפק לשיטתו, שחשוד המוציא שטר נוטל ללא שבועה, והטעם במלווה מסופק הוא שברי ושמא ברי עדיף, וא&amp;quot;כ אצלנו יש להסתפק אם ג&amp;quot;כ נאמר שברי עדיף, או שחזקת אאפת&amp;quot;ז (שהיא יותר חזקה משטר) תסייע לשמא. ונתקשיתי, כיוון שמסתפק בדין זה, מדוע היה פשוט לו שהש&amp;quot;ך בא לחלוק רק על יורשים.&lt;/ref&gt;. ובמקרה שגם המלווה וגם הלווה שמא, החזקה מועילה. כמבואר בסי&#039; נט, שבמלווה בשטר ושניהם שמא – המלווה נוטל, וחזקת אאפת&amp;quot;ז לא גרעה משטר.<br /> <br /> &#039;&#039;&#039;תומים&#039;&#039;&#039;: דומה לדעת הקצות. ביורשים החזקה מועילה אפי&#039; כשהם שמא, אך כשהמלווה עצמו שמא לא מועילה אא&amp;quot;כ שניהם שמא. אמנם לדעת התומים הסיבה שביורשים מועילה אינה מטעם טענינן אלא מטעם שלא הו&amp;quot;ל למידע&lt;ref&gt;נפק&amp;quot;מ למקרים בהם לא הו&amp;quot;ל למידע למרות שלא מדובר ביורש.&lt;/ref&gt;.<br /> <br /> &#039;&#039;&#039;נתיבות&#039;&#039;&#039;: מועילה ליורשים ולא למלווה עצמו, אך לדעתו אפי&#039; בשמא ושמא היא לא מועילה למלווה המסופק. חזקת הגוף אלימה יותר מחזקת אאפת&amp;quot;ז, ואפי&#039; לגביה כתב הרמב&amp;quot;ן שלא אמרינן בטענת שמא. וה&amp;quot;ה בחזקת ג&#039; שנים, שגם היא אלימה יותר. ומה שמועיל שטר בשמא ושמא, זה מטעם שאין כ&amp;quot;כ רעותא בטענת המלווה, כיוון שסמך על השטר ולכן לא זכר מעצמו.<br /> <br /> &#039;&#039;&#039;לסיכום&#039;&#039;&#039;: ביורש שמא – לסמ&amp;quot;ע החזקה לא מועילה, אך לש&amp;quot;ך, תומים, קצות ונתיבות מועילה. במלווה עצמו שמא והנתבע ברי – לכו&amp;quot;ע לא מועילה (אא&amp;quot;כ הש&amp;quot;ך בא לחלוק גם בכך, דלא כהבנת הקצות בש&amp;quot;ך), מלבד הקצות שהסתפק בכך&lt;ref&gt;ובדעת הב&amp;quot;י סובר הקצות שמועילה, ראה הערה לעיל.&lt;/ref&gt;. כששניהם שמא – לקצות ולתומים מועילה, ולנתיבות לא.<br /> <br /> בתרי ותרי: &#039;&#039;&#039;רעק&amp;quot;א&#039;&#039;&#039; הסתפק אם החזקה מועילה כשיש תרי ותרי, או שדוקא בחזקה דמעיקרא אומרים שבתרי ותרי מעמידים על החזקה, אך בחזקה הפועלת מצד ברור והוכחה לא, שכן אפי&#039; אם הוי כאנן סהדי, זה לא עדיף מאילו היתה באה כת נוספת, שאז היא לא היתה מועילה כי היינו אומרים תרי כמאה. ו&#039;&#039;&#039;החת&amp;quot;ס&#039;&#039;&#039; כתב בפשיטות שאינה מועילה.<br /> <br /> פרעתיך מעט מעט תוך הזמן: &#039;&#039;&#039;הפת&amp;quot;ש&#039;&#039;&#039; מביא מחל&#039; אם אמרינן בכה&amp;quot;ג אאפת&amp;quot;ז, או שהואיל וטוב ללווה לפרוע מעט מעט&lt;ref&gt;ראה סימן עד,ד שתוך זמנו רשאי הלווה לפרוע מעט מעט, משא&amp;quot;כ משהגיע זמנו.&lt;/ref&gt;, לא אמרינן&lt;ref&gt;וכתב השמן רוקח בתחילה שדין זה תלוי במחלוקת אם טענינן ליתמי טענות לא שכיחות, כי אם טענינן מוכח מהסוגיא בב&amp;quot;ב שאין זו טענה טובה, כי אחרת היינו טוענים אותה ליתומים. אך בסוף מביא שבירושלמי בכתובות מבואר שלא טענינן, וכדי ליישב את השיטות החולקות צריך לומר שמודות בטענות שאינן שכיחות כלל, דלא כש&amp;quot;ך בסי&#039; סט,סקכ&amp;quot;ו, וא&amp;quot;כ אין ראיה מב&amp;quot;ב, ואפשר לומר ש&amp;quot;פרעתיך מעט מעט&amp;quot; זו טענה טובה.&lt;/ref&gt;.<br /> <br /> &#039;&#039;&#039;מתוך הספר יאיר השולחן&#039;&#039;&#039;, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, [https://www.yeshiva.org.il/Article/3873 לפרטים ורכישה].<br /> <br /> ==הערות שוליים==<br /> <br /> [[קטגוריה:שולחן ערוך]]<br /> [[קטגוריה:יאיר_השולחן_חושן_משפט]]</div>

Yair hashulchan