פרשני:בבלי:תמיד כט א - היסטוריית גרסאות

Wikiboss: Try fix category tree

2020-09-18T09:09:56Z

Try fix category tree

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־09:09, 18 בספטמבר 2020
שורה 68:		שורה 68:
	==דרשני המקוצר==		==דרשני המקוצר==

			{{תבנית:ניווט מסכת תמיד (פרשני)}}

	[[קטגוריה:בבלי תמיד (פרשני)]]		[[קטגוריה:בבלי תמיד (פרשני)]]

Micropedia bot: Automatic page editing

2015-07-01T11:42:20Z

Automatic page editing

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־11:42, 1 ביולי 2015
שורה 5:		שורה 5:
	==חברותא==		==חברותא==

	<span style='font-size:17px; line-height: 140%'>ואף על גב דנוי הוא למזבח, מכל מקום כשהגיע הזמן לפנותו - <b style='font-size:20px; color:black;'>מימיו</b> ~~<img alt='''' src='p_amud.bmp'' title='מיקום עמוד מדויק'>~~  <b style='font-size:20px; color:black;'>לא נתעצל הכהן</b> (שהיה מוטל עליו לעשות זאת) <b style='font-size:20px; color:black;'>מלהוציא את הדשן</b> <b style='background-color:RGB(216,216,216); font-size:10px; font-family:arial; color:RGB(0,0,0)'> 1 </b>.		<span style='font-size:17px; line-height: 140%'>ואף על גב דנוי הוא למזבח, מכל מקום כשהגיע הזמן לפנותו - <b style='font-size:20px; color:black;'>מימיו</b>  <b style='font-size:20px; color:black;'>לא נתעצל הכהן</b> (שהיה מוטל עליו לעשות זאת) <b style='font-size:20px; color:black;'>מלהוציא את הדשן</b> <b style='background-color:RGB(216,216,216); font-size:10px; font-family:arial; color:RGB(0,0,0)'> 1 </b>.

	<span style='color:RGB(15,74,172); font-size:14px;'> <b style='background-color:RGB(15,74,172); color:white; font-size:10px; font-family:arial;'> 1. </b> ודעת הראב"ד (הובאה לעיל כ"ח: הערה 13) היא, שבכל יום היו מוציאים את הדשן. אלא דמדברי רש"י בחולין צ ב משמע, שלא בכל יום הוציאוהו, אלא רק כשהיה מתרבה ביותר. וכן כתבו תוספות ביומא כז ב. והלחם משנה שם כתב בדעת הרמב"ם, דכל יום היו מורידין את האפר למטה מן המזבח. אבל לא היו מוציאים אותו מחוץ לעיר, אלא כשהיה רבה. ותמה עליו המשנה למלך, דלא נמצא בדברי הרמב"ם רמז לזה. עוד תמה, אי מצות עשה היא בכל יום, איך ביטלוה ברגלים מסיבת נוי המזבח? (וכבר הביאו מזה תוספות שם ראיה לשיטתם). וכתב, דאף לדעת הרמב"ם, אין ההוצאה מצוה מצד עצמה, אלא מכשירי מצוה היא, לפנות מקום למערכה. ואף דכל יום היו עושים כן, מכל מקום אין בביטולה משום ביטול עשה. (ואכן לא מנאה הרמב"ם במנין המצוות. וגם בהלכות תמידין ומוספין לא כתבה בלשון מצוה). ועוד צידד שם, דאפשר דאין חיובה מן התורה כלל. אלא דמהא דאיתא במעילה ט א דמועלין באפר תפוח משום דאכתי לא נעשית מצותו (שהיא בהוצאתו), נראה דמצוה מדאורייתא היא. חזון איש סימן כ'.</span> </span>		<span style='color:RGB(15,74,172); font-size:14px;'> <b style='background-color:RGB(15,74,172); color:white; font-size:10px; font-family:arial;'> 1. </b> ודעת הראב"ד (הובאה לעיל כ"ח: הערה 13) היא, שבכל יום היו מוציאים את הדשן. אלא דמדברי רש"י בחולין צ ב משמע, שלא בכל יום הוציאוהו, אלא רק כשהיה מתרבה ביותר. וכן כתבו תוספות ביומא כז ב. והלחם משנה שם כתב בדעת הרמב"ם, דכל יום היו מורידין את האפר למטה מן המזבח. אבל לא היו מוציאים אותו מחוץ לעיר, אלא כשהיה רבה. ותמה עליו המשנה למלך, דלא נמצא בדברי הרמב"ם רמז לזה. עוד תמה, אי מצות עשה היא בכל יום, איך ביטלוה ברגלים מסיבת נוי המזבח? (וכבר הביאו מזה תוספות שם ראיה לשיטתם). וכתב, דאף לדעת הרמב"ם, אין ההוצאה מצוה מצד עצמה, אלא מכשירי מצוה היא, לפנות מקום למערכה. ואף דכל יום היו עושים כן, מכל מקום אין בביטולה משום ביטול עשה. (ואכן לא מנאה הרמב"ם במנין המצוות. וגם בהלכות תמידין ומוספין לא כתבה בלשון מצוה). ועוד צידד שם, דאפשר דאין חיובה מן התורה כלל. אלא דמהא דאיתא במעילה ט א דמועלין באפר תפוח משום דאכתי לא נעשית מצותו (שהיא בהוצאתו), נראה דמצוה מדאורייתא היא. חזון איש סימן כ'.</span> </span>

Micropedia bot: Automatic page editing

2015-06-30T15:06:18Z

Automatic page editing

דף חדש

{{פרשני}}

{{מקור|תמיד כט א}}

==חברותא==

ואף על גב דנוי הוא למזבח, מכל מקום כשהגיע הזמן לפנותו - מימיו <img alt='''' src='p_amud.bmp'' title='מיקום עמוד מדויק'>  לא נתעצל הכהן (שהיה מוטל עליו לעשות זאת) מלהוציא את הדשן  1 .

  1.  ודעת הראב"ד (הובאה לעיל כ"ח: הערה 13) היא, שבכל יום היו מוציאים את הדשן. אלא דמדברי רש"י בחולין צ ב משמע, שלא בכל יום הוציאוהו, אלא רק כשהיה מתרבה ביותר. וכן כתבו תוספות ביומא כז ב. והלחם משנה שם כתב בדעת הרמב"ם, דכל יום היו מורידין את האפר למטה מן המזבח. אבל לא היו מוציאים אותו מחוץ לעיר, אלא כשהיה רבה. ותמה עליו המשנה למלך, דלא נמצא בדברי הרמב"ם רמז לזה. עוד תמה, אי מצות עשה היא בכל יום, איך ביטלוה ברגלים מסיבת נוי המזבח? (וכבר הביאו מזה תוספות שם ראיה לשיטתם). וכתב, דאף לדעת הרמב"ם, אין ההוצאה מצוה מצד עצמה, אלא מכשירי מצוה היא, לפנות מקום למערכה. ואף דכל יום היו עושים כן, מכל מקום אין בביטולה משום ביטול עשה. (ואכן לא מנאה הרמב"ם במנין המצוות. וגם בהלכות תמידין ומוספין לא כתבה בלשון מצוה). ועוד צידד שם, דאפשר דאין חיובה מן התורה כלל. אלא דמהא דאיתא במעילה ט א דמועלין באפר תפוח משום דאכתי לא נעשית מצותו (שהיא בהוצאתו), נראה דמצוה מדאורייתא היא. חזון איש סימן כ'. 
 ולאחר שעשו זאת ונתפנה מקום המערכה, החלו מעלין בכבש גזירין של עצים חתוכים ובדוקים ממום, בשביל לסדר בהם את המערכה  2 .

  2.  ונקיט כהאי לישנא, משום שכן היה המעשה. שפעם אחת שאל התלמיד לרב בדבר זה, והשיבו כן. ולפי שחייב אדם לאמור בלשון רבו, קבע רבי במשנה כן. באורי הגר"א. 
 וכי כל העצים כשרים למערכה הן?
 אכן, כל העצים כשרים למערכה! חוץ מעצים של גפן ושל זית  3 ! ובגמרא מפרש טעמא.

  3.  וביומא כז ב מבואר דסידור המערכה כשר בלילה. ושתי דעות הובאו שם בתוספות בזה. לדעה הא' כשר דוקא בלילה. ולדעה הב' כשר בין ביום ובין בלילה. והרמב"ם ריש פרק ב' מתמידין ומוספין כתב: "בבקר עורכין עצים ועושין בראש המזבח מערכה גדולה של אש"! וצריך עיון לדבריו מהגמרא הנ"ל. רבי עקיבא איגר. 
 ואף על פי שכל העצים כשרים, אבל בעצים אלו היו רגילין:
 במרביות (ענפים) של תאנה, ושל אגוז, ושל עץ שמן (עץ שמפיקים ממנו שמן, והוא דולק כמו נר). שכל העצים הללו בוערים יפה.
 ושלש מערכות עצים היו על גבי המזבח.
 תחילה בא הכהן שתרם את תרומת הדשן, וסידר ראשונה את המערכה הגדולה - מזרחה,  4  בצידו המזרחי של המזבח, ועליה היו מקטירים את הקרבנות.

  4.  ועצם סידור המערכה הוא מצות עשה בפני עצמה, ואינו רק ממכשירי הקרבן. שנאמר "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". ו"תמיד" היינו לשים על המזבח עצים בבקר ובין הערביים (בסידור שני גזירי עצים). חינוך מצוה קל"ב. ולדבריו, אם כבתה האש ביום או בלילה, אין מצוה להבעירה שוב. אכן מדברי הרמב"ם, ריש פרק ב' מתמידין ומוספין, אין נראה כן. אלא המצוה היא שלא יהיה המזבח רגע אחד בלי אש. מנחת חנוך שם. וזמן סידור המערכה הוא לאחר תרומת הדשן. ואם סידר קודם לכן יפרק אותה. ויסדרנה שוב לאחר שיתרום. וכן, צריך להביא את האש תחלה, קודם שמסדר את המערכה. שנאמר "וערכו עצים על האש". ואם הקדים את סידור העצים להבאת האש, מפרק אותם, ויתן האש, ושוב יערוך את העצים. ירושלמי, ריש פרק ב' דיומא. ולפלא על הרמב"ם שהשמיט זאת. ליקוטי הלכות. אכן החזון איש, (מנחות, סימן ל"ו) כתב, דאין כונת הירושלמי לכל המערכה, אלא לשני גזירי עצים בלבד. שמצוה להוסיפם לאחר שנתן האש במערכה. 
 וחזית היו עושים למערכה מצידה, כעין חלון, כדי שתהא הרוח מנשבת בה, ללבות את האש. וחזיתה  5  היתה במזרחה של המערכה. משום שדרך שער המזרח של העזרה היתה הרוח באה ומנשבת.

  5.  והרמב"ם שם פירש ד"חזית" היא סימן שהיו עושים בצד מזרח של המערכה, להראות שמשם התחילו לסדר אותה. והראב"ד שם פירש, ד"חזיתה מזרחה", היינו שראשי הגזירים היו מונחים ממזרח למערב ולא מדרום לצפון. והיינו דקתני, שראשי הגזירין היו נוגעין בתפוח, שהוא למערב הגזירין. 
 וראשי הגזירין הפנימיים, שהיו ארוכים, היו נוגעין בתפוח, שהיה במרכז המזבח, ממערב למערכה.
 והיינו, שהיו הגזירין הפנימיים והחיצוניים שוים כלפי צידו החיצוני של המזבח, שלא יבלטו לצד החוץ ויקרעו או ישרפו את בגדי הכהנים המהלכים שם. ולכן היו הגזירין הפנימיים הארוכים בולטים מהמערכה בצד השני, כלפי התפוח שבמרכז המזבח, ואף היו נוגעים בו. (ראב"ד פרק ב' מתמידין ומוספין, הלכה ז').
 וריוח היה מניח בין הגזירים, כי מלבד עצי המערכה הביאו קיסמי עצים דקים הקרויים "אליתא", והניחום בין עצי המערכה הגדולים, ועל ידם הובערו יפה העצים הגדולים  6 . (וילפינן לה מדכתיב "ונתנו בני אהרו הכהן אש על המזבח", דהיינו עצי המערכה, והדר - "וערכו עצים על האש").

  6.  והוא מלשון "אליה", שהיא הזנב. על שם "זנבות האודים העשנים". הערוך. והרמב"ם פירש, דהאליתא היא הגחלת שממנה היו מדליקים את המערכה השניה של ק טורת. 
 ולצורך זה הניחו את הריוח בין גזירי המערכה, לפי שהיו מציתים את האליתא משם, דרך אותו הריוח. דבעינן שיצית את האליתא בראשו של מזבח, ולא שידליקה ברצפה ויעלנה (יומא מה).
 וכשגמרו לסדר את המערכה הראשונה, בררו משם, מלשכת העצים, עצי תאנה יפים לסדר את המערכה השניה, שממנה היו נוטלים גחלי אש לצורך הקטורת, שהיו מקטירים כל יום על המזבח הפנימי שבהיכל. ואף בסידור מערכה זו זכה הכהן שזכה בתרומת הדשן.
 ומקום מערכה זו היה מכנגד קרן מערבית דרומית של המזבח, הסמוכה לכבש. והיה מקום המערכה הזאת משוך מן הקרן המערבית דרומית כלפי צד צפון - ארבע אמות  7 .

  7.  דקסבר תנא דמתניתין שכל המזבח היה בחציה הצפוני של העזרה. וההיכל היה ממוצע ועומד באמצע העזרה. וי' אמות היה רוחב פתחו. חמש אמות מהן בצפון העזרה וחמש אמות בדרומה. נמצא, שרק חמש האמות הדרומיות של המזבח היו מכוונות כנגד פתח ההיכל. ומתוכן יש להפחית את אמת היסוד ואמת הסובב, ואמה של מקום הקרן, ואמה של מקום הלוך רגלי הכהנים שאינם ראויים למקום המערכה. ולכן, רק באמה החמישית מדרום יכול היה להיות מקום המערכה. אבל אם היה מרחיק יותר לצד צפון, כבר לא היתה המערכה מכוונת נגד פתח ההיכל. וגמרינן לה מגחלים של יום הכיפורים. דכתיב בהו "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה"' (דהיינו מהצד הדרומי מערבי של המזבח שהוא "לפני ה"'. כלומר, כנגד פתח ההיכל). שכל הנוטל גחלים ממזבח החיצון בשביל לתתם בפנים, אינו נוטל אלא ממקום הסמוך למקום נתינתם, והיינו הקרן הדרומית מערבית. 
 ושיעור העצים שנתנו במערכה זו היה בעומד (באומד), שלאחר שיישרפו ייעשו מהם חמש סאין של גחלים. כי לצורך הקטרת הקטורת היה צריך שלשה קבין של גחלים. ותחילה היה חותה מהמערכה הזאת ד' קבין גחלים במחתת כסף, וממנה היה מערה למחתת זהב שיש בבית קיבולה שלשה קבין. (והיה צריך לחתות מהמערכה ארבעה קבין לפי שאי אפשר שלא ישפך קצת מהגחלים תוך כדי העירוי למחתת הזהב). ושיערו חכמים, שבשביל לחתות מהמערכה ארבעה קבין גחלים בריוח, צריך שיהיו בה חמש סאין גחלים.
 ובשבת היה שיעורם של העצים בעומד - שיישארו לאחר השריפה שמונה סאין גחלים. לפי ששם, על המערכה השניה, היו נותנים בשבת את שני בזיכי הלבונה של לחם הפנים להקטירם. ומשום כך הוצרכו לתוספת זו של שלשה סאין גחלים.
 ולא הקטירום לבזיכי הלבונה על גבי המערכה הגדולה, אלא על המערכה השניה. משום דכל דבר הניטל מבפנים (מההיכל), אין מקטירין אותו אלא בסמוך לפנים, והיינו קרן דרומית מערבית, שהיא הסמוכה לפתח ההיכל (זבחים נח:)  8 .

  8.  ועוד מערכה שלישית היתה שם. שלא היה מקריבים עליה כלום, אלא לקיום האש בלבד היתה. ופלוגתא דתנאי היא ביומא מה א וקיימא לן כרבי יוסי דקאמר הכי. רמב"ם פרק ב' מתמידין ומוספין, הלכה ה'. והא דלא קתני לה במתניתין להדיא, היינו משום שמסדר אותה יחד עם המערכה גדולה בפעם אחת. ראב"ד. 
 והיו מביאין את האברים והפדרים של אתמול, שלא נתעכלו מבערב, (ושהיו סדורין על צדי המזבח עד עתה, כמבואר לעיל)  9 , ומחזירין אותן למערכה לגמור את הקטרתם  10 .

  9.  ולדברי המפרש, דבר זה נכתב שלא במקומו. אלא לאחר הקרבת התמיד היו מעלים אותם למערכה. שהרי אין דבר קרב קודם תמיד של שחר. וצריך עיון לדבריו, מהא דאיתא בסנהדרין מט ב, דלכולי עלמא "יש סדר למסכת תמיד". תפארת ישראל. אבל הרא"ש כתב דקודם התמיד היו האברים והפדרים קרבים. ואין בזה איסור משום "העולה, שתהיה עולת התמיד עולה ראשונה". דלא נאמר כן אלא בקרבנות ששייכים לאותו היום, ולא באברים דאתמול.   10.  והרמב"ם שם הלכה ה כתב "אבל איברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב, נותנין אותן בצדי מערכה גדולה". ותמה שם המהר"י קורקוס, מנין לו זה, ולמה לא ישימם על המערכה גופה? וכתב דזה בשביל שישאר אמצע המערכה פנוי. ויובן, על פי מה דמוכח מיומא כז א, דאיברי התמיד צריכים לינתן על העצים ממש. ואם יניח על העצים את האברים דאתמול, לא יוכל להקטיר את התמיד של היום כהלכתו. אך צריך עיון, דהרי במנחות מיבעיא לן, אי חשיב דרך הקטרה בכך. וגם הרמב"ם פסק בפרק ב מפסולי המוקדשין הלכה כו, דבעיא דלא איפשיטא היא. וצריך לומר, דרק בעיקר מצות הקטרה, בעינן שתהיה על גבי המערכה. אבל באיברים ופדרים, כבר נתקיימה מצות הקטרה מאתמול, כיון שהוצת האור ברובן. ורק מצות עיכול הוא דאיכא בהו. ולזה לא בעינן מערכה. 
 והציתו את שתי המערכות באש.
 ואחר כך ירדו מהמזבח ובאו להם ללשכת הגזית (בחציה המקודש בקדושת עזרה, כדדרשינן מקרא ד"בית אלוקים נהלך ברגש"), בשביל להטיל את הפייסות לשאר עבודות היום.
 גמרא:
 שנינו במתניתין: פעמים שהיה עליו (על התפוח) שלש מאות כור.
 אמר רבא: גוזמא בעלמא קאמר! ולאו דוקא הוא. שמעולם לא הגיע האפר לשיעור כזה. לפי שאין מקום המערכה יכול להחזיק שלש מאות כור.
 וכן בהא דתנן לקמן: השקו את התמיד בכוס של זהב - אמר רבא: גוזמא היא!
 אמר רבי אמי: מצינו שדברה תורה לשון הבאי! כלשון בני אדם הרוצים לחזק את דבריהם, ומדברים בלשון גוזמה.
 וכן מצינו שדברו נביאים לשון הבאי.
 וכן מצינו שדברו חכמים לשון הבאי! וקמפרש ואזיל.
 דברה תורה לשון הבאי - כדכתיב "ערים גדולות ובצורות בשמים". וכי בשמים סלקא דעתך שהם מגיעות? אלא, לשון גוזמא הוא.
 דברו נביאים לשון הבאי - כדכתיב גבי שלמה "ויעלו כל העם אחריו, והעם מחללים בחלילים ושמחים שמחה גדולה, ותבקע הארץ בקולם". שאף דבר זה שנבקעה הארץ, לשון גוזמא הוא.
 דברו חכמים לשון הבאי - הא דאמרן דשלש מאות כור דשן היו בתפוח. והא דהשקו את התמיד בכוס של זהב.
 אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר שמואל: בשלשה מקומות דברו חכמים בלשון הבאי. ואלו הן:
 תפוח, וגפן, ופרוכת. ובסמוך יבואר.
 ואתא לאפוקי מהא דאמר רבא.
 דתנן: השקו את התמיד בכוס של זהב. ואמר עלה רבא: גוזמא היא! ופליג עליה שמואל, וקא משמע לן: רק הני תלתא, אין, לשון גוזמא הן. אבל התם, בתמיד, לא גוזמא היא אלא כן היה שהשקוהו בכוס של זהב. לפי שאין עניות במקום עשירות, וכל מעשי המקדש היו בעושר ובשררה.
 וקא מפרש להני תלתא מילי:
 תפוח המזבח - הא דאמרן. שגוזמא היא לומר שהיו בו שלש מאות כור.
 גפן - הא דתנן: צורת גפן של זהב היתה עומדת על פתח ההיכל. והיתה מודלה (מוגבהת) על גבי כלונסות של ארז כעין דליות גפן שנסמכות על עמודי עץ.
 

 <nowiki name="HtmpReportNum0008_L2"></nowiki><nowiki name="דףBכטB-Bב"></nowiki> 


==דרשני המקוצר==

[[קטגוריה:בבלי תמיד (פרשני)]]