פרשני:בבלי:ערכין ד א - היסטוריית גרסאות

Wikiboss: Try fix category tree

2020-09-18T08:05:31Z

Try fix category tree

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־08:05, 18 בספטמבר 2020
שורה 58:		שורה 58:
	==דרשני המקוצר==		==דרשני המקוצר==

			{{תבנית:ניווט מסכת ערכין (פרשני)}}

	[[קטגוריה:בבלי ערכין (פרשני)]]		[[קטגוריה:בבלי ערכין (פרשני)]]

Micropedia bot: Automatic page editing

2015-07-01T11:40:04Z

Automatic page editing

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־11:40, 1 ביולי 2015
שורה 5:		שורה 5:
	==חברותא==		==חברותא==

	<span style='font-size:17px; line-height: 140%'>וכ<b style='font-size:20px; color:black;'>דתנן: כהנים ולויים מוכרין לעולם ~~<img alt='''' src='p_amud.bmp'' title='מיקום עמוד מדויק'>~~  וגואלין לעולם</b>, שאפילו בשנת היובל עצמה אם מכרו הרי היא מכורה ויוצאת מיד. ולא כמו בישראל שהמוכר בשנת היובל עצמה המכר אינו חל כלל (ונפקא מינה לענין המעות. שבישראל המעות חוזרין ללוקח שהרי אין כאן מקח, משא"כ בכהנים שהמקח חל, ולכן אפילו שחוזר המקח מיד, אבל המעות נשארות בידם. רש"י. ובר"ה כ"ט. פירש"י בענין אחר), ואם כן <b style='font-size:20px; color:black;'>אימא במצות ראש השנה נמי לא ליחייבו, קא משמע לן</b> ד<b style='font-size:20px; color:black;'>נהי דליתנייהו בהשמטת קרקע,</b> כלומר בכל דין השמטת קרקעות כבישראל, אלא הם נבדלים בדין מכירה ביובל עצמו, אבל <b style='font-size:20px; color:black;'>בהשמטת כספים</b> בשנת השבע, <b style='font-size:20px; color:black;'>ובשלוח עבדים דיובל מיהא איתנייהו</b>. (ואף ששמטת כספים אינה נוהגת ביובל ואינה ענין אלא לשנת השבע, יש לזה שייכות למצות יובל כי אין שביעית נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, תוס'). וכיון ששייכים בכמה עניני יובל לכן חייבים בתקיעת שופר של ראש השנה.</span>		<span style='font-size:17px; line-height: 140%'>וכ<b style='font-size:20px; color:black;'>דתנן: כהנים ולויים מוכרין לעולם  וגואלין לעולם</b>, שאפילו בשנת היובל עצמה אם מכרו הרי היא מכורה ויוצאת מיד. ולא כמו בישראל שהמוכר בשנת היובל עצמה המכר אינו חל כלל (ונפקא מינה לענין המעות. שבישראל המעות חוזרין ללוקח שהרי אין כאן מקח, משא"כ בכהנים שהמקח חל, ולכן אפילו שחוזר המקח מיד, אבל המעות נשארות בידם. רש"י. ובר"ה כ"ט. פירש"י בענין אחר), ואם כן <b style='font-size:20px; color:black;'>אימא במצות ראש השנה נמי לא ליחייבו, קא משמע לן</b> ד<b style='font-size:20px; color:black;'>נהי דליתנייהו בהשמטת קרקע,</b> כלומר בכל דין השמטת קרקעות כבישראל, אלא הם נבדלים בדין מכירה ביובל עצמו, אבל <b style='font-size:20px; color:black;'>בהשמטת כספים</b> בשנת השבע, <b style='font-size:20px; color:black;'>ובשלוח עבדים דיובל מיהא איתנייהו</b>. (ואף ששמטת כספים אינה נוהגת ביובל ואינה ענין אלא לשנת השבע, יש לזה שייכות למצות יובל כי אין שביעית נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, תוס'). וכיון ששייכים בכמה עניני יובל לכן חייבים בתקיעת שופר של ראש השנה.</span>
	<BR><span style='font-size:17px; line-height: 140%'>ומקשינן: זה שכתוב <b style='font-size:20px; color:black;'>"הכל חייבים במקרא מגילה כהנים לויים וישראלים", פשיטא!?</b></span>		<BR><span style='font-size:17px; line-height: 140%'>ומקשינן: זה שכתוב <b style='font-size:20px; color:black;'>"הכל חייבים במקרא מגילה כהנים לויים וישראלים", פשיטא!?</b></span>
	<BR><span style='font-size:17px; line-height: 140%'>ומשנינן: <b style='font-size:20px; color:black;'>לא צריכא</b> אלא להשמיענו שחייבים <b style='font-size:20px; color:black;'>ליבטל עבודתם, וכדרב יהודה אמר שמואל. דאמר רב יהודה אמר שמואל: "כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדן מבטלין</b> <b style='background-color:RGB(216,216,216); font-size:10px; font-family:arial; color:RGB(0,0,0)'> 46 </b> <b style='font-size:20px; color:black;'>עבודתם ובאים לשמוע מקרא מגילה".</b>		<BR><span style='font-size:17px; line-height: 140%'>ומשנינן: <b style='font-size:20px; color:black;'>לא צריכא</b> אלא להשמיענו שחייבים <b style='font-size:20px; color:black;'>ליבטל עבודתם, וכדרב יהודה אמר שמואל. דאמר רב יהודה אמר שמואל: "כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדן מבטלין</b> <b style='background-color:RGB(216,216,216); font-size:10px; font-family:arial; color:RGB(0,0,0)'> 46 </b> <b style='font-size:20px; color:black;'>עבודתם ובאים לשמוע מקרא מגילה".</b>

Micropedia bot: Automatic page editing

2015-07-01T09:15:14Z

Automatic page editing

דף חדש

{{פרשני}}

{{מקור|ערכין ד א}}

==חברותא==

וכדתנן: כהנים ולויים מוכרין לעולם <img alt='''' src='p_amud.bmp'' title='מיקום עמוד מדויק'>  וגואלין לעולם, שאפילו בשנת היובל עצמה אם מכרו הרי היא מכורה ויוצאת מיד. ולא כמו בישראל שהמוכר בשנת היובל עצמה המכר אינו חל כלל (ונפקא מינה לענין המעות. שבישראל המעות חוזרין ללוקח שהרי אין כאן מקח, משא"כ בכהנים שהמקח חל, ולכן אפילו שחוזר המקח מיד, אבל המעות נשארות בידם. רש"י. ובר"ה כ"ט. פירש"י בענין אחר), ואם כן אימא במצות ראש השנה נמי לא ליחייבו, קא משמע לן דנהי דליתנייהו בהשמטת קרקע, כלומר בכל דין השמטת קרקעות כבישראל, אלא הם נבדלים בדין מכירה ביובל עצמו, אבל בהשמטת כספים בשנת השבע, ובשלוח עבדים דיובל מיהא איתנייהו. (ואף ששמטת כספים אינה נוהגת ביובל ואינה ענין אלא לשנת השבע, יש לזה שייכות למצות יובל כי אין שביעית נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, תוס'). וכיון ששייכים בכמה עניני יובל לכן חייבים בתקיעת שופר של ראש השנה.
 ומקשינן: זה שכתוב "הכל חייבים במקרא מגילה כהנים לויים וישראלים", פשיטא!?
 ומשנינן: לא צריכא אלא להשמיענו שחייבים ליבטל עבודתם, וכדרב יהודה אמר שמואל. דאמר רב יהודה אמר שמואל: "כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדן מבטלין  46  עבודתם ובאים לשמוע מקרא מגילה".

  46.  התוספות במגילה (ג א) הקשו, מדוע מבטלים את העבודה והרי אחרי הקריאה יש זמן רב לעשות את העבודה? ותירצו התוספות, שזמן העבודה הוא כשמאיר היום, וכשדוחים את העבודה לאחר כך זה נקרא ביטול. וחזרו והקשו, אם כן, באמת יעשו את העבודה ורק אחר כך יקראו את המגילה. ותירצו, שעדיף לקרא את המגילה עם הציבור משום פרסומי ניסא. ומשמע מדבריהם, שבאמת לא מבטלים את העבודה לצורך קריאת המגילה, אלא רק דוחים אותה מתחילת הזמן לאחר כך. אך בגליון הש"ס שם ציין הגרע"א לפסקי תוספות בערכין שכתבו בפירוש שקריאת המגילה קודמת לעבודה ואפילו אם על ידי הקריאה יעבור זמן הקרבן ויתבטל. 
 ומקשינן: הא דתניא: "הכל חייבין בזימון כהנים לויים וישראלים", פשיטא!?
 ומשנינן: לא צריכא אלא בדקאכלי קדשים.
 כי סלקא דעתך אמינא "ואכלו אותם אשר כופר בהם" אמר רחמנא, מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים. והא אכילה לא לשם אכילה היא אלא לשם כפרה היא, ואם כן נאמר שלא תתחייב בזימון, קמ"ל שחייבים, שהרי "ואכלת ושבעת" אמר רחמנא, והא איתניהו שאף אכילת קדשים היא אכילה לשובע.
 ומקשינן: הכל מצטרפין לזימון כהנים לויים וישראלים - פשיטא!?
 ומשנינן: לא צריכא אלא דקאכלי כהנים תרומה או קדשים וזר קאכיל חולין. סלקא דעתך אמינא הואיל ואי בעי זר למיכל בהדי כהן מתרומה וקדשים לא מצי אכיל, שהרי אסורין לזר, אימא לא ליצטרפו לזימון שלא נחשב שאכלו כאחד, קמ"ל, נהי דזר בהדי כהן לא מצי אכיל, אבל הרי כהן בהדי זר מצי  47  אכיל, ומשום כך נחשב צירוף וכאילו אכלו כאחד.

  47.  בספר ברכת הזבח הביא מהגהות מנהגים ששנים שאכלו בשר ואחד חלב מצטרפים יחד לזימון, ואף על פי שהאוכל בשר איננו יכול לאכול חלב, מכל מקום כיון שהאוכל חלב יכול לחזור ולאכול בשר הרי הם מצטרפים, וכמבואר כאן בגמרא לגבי תרומה וקדשים, כיון שהכהן יכול לאכול חולין הוא מצטרף עם הישראל ואף שהישראל אסור בתרומה וקדשים. ובברכת הזבח תמה עליו שהרי חיוב הזימון הוא על הפת שעליה יש ברכת המזון, ובפת הרי כולם יכולים לאכול יחד ופשוט שמצטרפים. ותירץ בחק נתן שמדובר כשהפת עצמה שרויה בחלב והיא אסורה לאוכלי הבשר, והצירוף הוא רק בגלל שהאוכל חלב יכול לאכול מהבשר. 
 ומקשינן: זה שכתוב: "הכל מעריכין כהנים לויים וישראלים", פשיטא?! ומשנינן: אמר רבה: לא נצרכה אלא לשטתו של בן בוכרי. דתנן: אמר רבי יהודה: העיד בן בוכרי ביבנה: כל כהן ששוקל שקלים באחד באדר מחצית השקל לקרבנות ציבור אינו חוטא, (ואע"ג שאינו חייב שכתוב "לכל העובר על הפקודים" ושבט לוי אינו נפקד), ואם ישקול למרות שהוא פטור נמצא שהוא שותף בכל קרבנות הציבור, ומכיון שאינו מחוייב הרי חלקו הוא חולין וגורם להקריב חולין בעזרה, בכל זאת אין הוא נחשב חוטא, וכפי שיתבאר.
 אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: לא כן כדבריך, אלא כל כהן שאינו שוקל הרי הוא חוטא, כי הוא מחוייב בשקלים. (ולומד זאת מ"זה יתנו" ז"ה בגימטריא י"ב שבטים דהיינו גם שבט לוי, "וכל העובר" מפרש רבי יוחנן בן זכאי כל העובר בים סוף), אלא שהכהנים דורשים מקרא זה דלקמן לעצמן שלא כדין אלא להנאתם.
 וכך דרשו: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" אלא נקטרת כולה על גבי המזבח, ואומרים: הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים, אם נשקול  48  מחצית השקל שלנו הם, שהרי גם אנו שותפין בהם, שגם הן באים מתרומת השקלים ככל קרבנות ציבור, אם כן היאך הם נאכלין, והרי מנחת כהן היא? (אך באמת אין זו טענה. שרק כשכולה של כהן אז דינה להשרף כליל, אבל במנחת ציבור הולכים אחרי הרוב שאינם כהנים  49  ואין לה דין מנחת כהן).

  48.  הגרי"ז תמה, שלכאורה זה שהם שוקלים אינו משנה כלום, שהרי גם בלי ששוקלים הוא קרבן ציבור שהוא קרבן של כולם כולל הכהנים, ואם את זה הבינו הכהנים שבקרבן ציבור אין חלק הכהנים נותן דין כליל תהיה לא תאכל, אם כן, גם אם נותנים שקלים אין זה מוסיף כלום.   49.  בעולת שלמה הביא שמהמשנה למלך (פ"ו ממעילה ה"ז) נראה שהבין שזה מדין ביטול ברוב, שבטלים שקלי הכהנים שהם מיעוט בשקלי הישראלים שהם הרוב. אך ברע"ב (שקלים פ"א מ"ד) מבואר שהכוונה היא, שרק במנחה של כהן לבד נאמר הדין שלא תאכל, אבל כשרוב הבעלים הם ישראלים לא נאמר דין כליל והיא נאכלת. 
 ואגב שהבאנו את המשנה מקשים: ולבן בוכרי נמי, כיון דלכתחלה לא מיחייבי שבט לוי, איתויי כי מייתי נמי חוטא הוא, כיון דקא מעייל חולין לעזרה. דכל קרבן ציבור שיבוא מהשקלים של הכהן יהיה לו בו חלק, והוא אינו מחויב, ונמצא שחלקו של הכהן בקרבן אינו קדוש אלא הוא חולין, ואמאי קאמר דאינו חוטא.
 ומשני: דמייתי להו הכהן את השקלים ומסר לציבור  50  במתנה קודם להקדש, והציבור יקדישום לשקלי הכהן, ואז כבר לאו דכהן הוא.

  50.  במשנה בשקלים (פ"א מ"ה) מבואר שקטן, אף על פי שאינו חייב במחצית השקל, בכל זאת, אם נתן, מקבלים ממנו. ופירש הרע"ב שצריך הקטן למסור לציבור לגמרי, כי היות ואינו מחוייב בדבר, הרי אם לא ימסור לציבור לגמרי נמצא קרבן ציבור קרב משל יחיד (והרי זה כמי שמקדיש את בהמתו עבור קרבן ציבור, שיכולים הציבור לצאת בקרבן זה כאילו הם הקדישוהו מממונם, וזאת בתנאי שהמקדיש ימסור את הקרבן לציבור לגמרי). והשער המלך (פ"א משקלים ה"א) הקשה, הרי הקנאה של קטן מדאורייתא אינה מועילה, וכמו שפסק הרמב"ם שביום טוב ראשון, שצריך שהאתרוג והלולב יהיו "לכם" אי אפשר לצאת בלולב שמקנה קטן, ואם כן, איך מועיל מה שמוסר הקטן את הכסף לציבור. ותירץ בעולת שלמה, שמסירה לציבור אינה בגדר הקנאה אלא בגדר הקדש, שמקדיש עבור הציבור, ומדובר בקטן הסמוך לאיש, שההקדש שלו חל, ומועיל מה שמקדיש עבור הציבור, ושוב זה קרבן ציבור. 
 ועכשיו חזרנו לתרץ הקושיא למה נכתב "הכל מעריכין כהנים וכו'", ומשנינן: לבן בוכרי סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב "וכל ערכך יהיה בשקל הקודש" ונקיש מזה שכל דאיתיה בשקלים איתיה בערכין, והני כהנים  51  הואיל ולבן בוכרי ליתנייהובשקלים ליתנייהו גם בערכין. קמ"ל שלא למדים כך.

  51.  כתב בחשק שלמה שהוא הדין לויים אינם בשקלים לפי בן בוכרי. שהרי טעמו משום שנאמר כל העובר על הפקודים ושבט לוי כולו לא נמנה בין הכהנים בין הלויים. 
 ודחינן: אמר ליה אביי: הרי האי "וכל ערכך" לא לזה בא ללמדנו, אלא בא לדין זה: כל ערכין שאתה מעריך שלא לפי הערך הקצוב בתורה, אלא בדין "הישג יד", כשהנודר הוא עני (ככתוב "ואם מך הוא מערכך, והעריך אותו הכהן על פי אשר תשיג יד הנודר") לא יהיו פחותין מסלע - הוא דאתא ללמד (שאם הוערך בפחות מסלע לא יתן כלום, ואם לאחר מכן העשיר ישלם כערכו הקצוב. רבינו גרשום) שכך משמע הפסוק "וכל ערכך - יהיה בשקל הקדש", דהיינו: שלכל הפחות יהיה תשלום הערך סלע.
 אלא אמר אביי: איצטריך להשמיענו כהנים מטעם אחר. והוא, דסלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב "ופדויו מבן חדש תפדה בערכך", ואולי נקיש פדיון הבן לערכין, ונאמר: כל דאיתיה בפדיון הבן איתיה בערכין. והני כהנים  52  הואיל וליתנייהו בפדיון הבן (כמבואר במסכת בכורות, מק"ו אם פטרו את בכורי ישראל במדבר ק"ו את עצמן) ליתנייהו בערכין, קמ"ל שלא מקישים כך.

  52.  גם בזה העיר החשק שלמה, שלא רק כהנים אינם חייבים בפדיון הבן אלא גם לויים פטורים מפדיון הבן. 
 ודחינן: אמר ליה רבא: אלא מעתה שהקשת ערכין לפדיון הבן, גבי איל אשם, דכתיב "ואת אשמו יביא לה' איל תמים מן הצאן בערכך לאשם", האם הכי נמי נקיש ונאמר דכל דאיתיה בערכין איתיה באיל אשם, ולכן טומטום ואנדרוגינוס דליתניהו בערכין, כמבואר במשנה, ליתנייהו באיל אשם!?
 אלא, אמר רבא, ואיתימא רב אשי: משום טעם אחר איצטריך להשמיענו כהנים. כי סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב לגבי ערכין בעני שהעריך ואין בהישג ידו לשלם את הערך שקצבה התורה "והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן", ומשמע שהדין הזה נאמר רק בישראל, שרק הוא יעמוד לפני כהן להעריך אותו לשלם כאשר תשיג ידו, ומשום שכתוב בפרשה "דבר אל בני ישראל (רבינו גרשם), ולא כהן לפני כהן, קמ"ל שכהנים גם כן בכלל ישראל הם בדין זה.
 ועכשיו חוזרת הגמרא לעיקר דיני משנתנו ולמה שאמרנו בתחילת הפרק.
 הכל נערכין - לאתויי מנוול ומוכה שחין! והוינן בה: מנא הני מילי.
 ומשנינן: דתנו רבנן: "בערכך נפשות" - להביא ערך סתם (ולקמן מפרש לה).
 דבר אחר: "בערכך" - בא למעט: ערך כולו הוא נותן ואינו נותן ערך אבריו!  53  וכגון שאמר ערך ידי עלי לא אמר כלום. ואין זה כנדר שחל אף באומר דמי ידי עלי שנותן דמי ידו. כי בדמים בשוויות מכירתו לשוק תלוי הדבר, ואפשר למכור את מעשה ידיו, משא"כ "ערך" שהוא קצוב מהתורה, לא קצבה התורה ערך לאיברים, ובא הפסוק למעט שלא נלמד מנדר.

  53.  מבואר בתוספות ובשיטה מקובצת, שאם היה חל ערך איברים היה צריך לתת את ערך כולו ולא רק ערך אבר. 
 יכול שאני מוציא אף אם העריך אבר שהוא דבר שהנשמה תלויה בו, וכגון שאמר ערך ראשי או ערך כבידי שגם לא יחול?
 תלמוד לומר "נפשות" - בנפש תלתה התורה, ואם העריך דבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו.
 ועוד בא למעט: "נפשות" ולא המת. שאם אמר ערך מת זה עלי, אף שלא צריך בערכין שיהיה בנערך שוויות דמים, לא אמר כלום כי המת אין בו נפש.
 יכול אוציא את המת מפסוק זה, ועדיין לא אוציא את הגוסס, ונאמר שהוא נערך, שבכלל נפש הוא?
 תלמוד לומר לגבי דין הישג יד בעני "והעמיד והעריך". כל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה, וכל שאינו בהעמדה כגוסס  54  שמפני חולשתו אינו יכול לעמוד בפני הכהן, אינו בהערכה  55 .

  54.  הקשו התוספות, שכאן מבואר שגוסס איננו יכול לעמוד, ואילו לגבי בהמה מבואר שאף אם שחט בה שני סימנים היא בת העמדה והערכה ואפשר לפדותה, הרי שאף שהיא גוססת היא יכולה לעמוד. ותירצו התוספות, שבהמה יש בה חיות יותר מאדם והיא יכולה לעמוד גם כשהיא גוססת אך אדם לא. וכתב הגרי"ז, שיש מחלוקת ראשונים מה הביאור העמדה והערכה, שדעת התוספות שזה עמידה כפשוטו שתהיה עמידה בפועל. אך דעת הרמב"ם והראב"ד שהכוונה לעמידה בדין שיעשו בית דין הערכה לשיווי. ולפי זה מיושבת היטב קושיית התוספות, שזה שנאמר כאן שגוסס איננו בן העמדה היינו משום שלא יספיק להגיע לבית דין שיעריכוהו.   55.  הקשו התוספות, והרי העמדה והערכה נאמרו בפסוק על המעריך (כשאין ידו משגת) ואיך דורשת הגמרא זאת על הנערך. ותירץ השפת אמת, שסתם ערך הוא כשאדם מעריך את עצמו, ואם כן, הוהעמיד והעריך שנאמר בפסוק זה בין על המעריך בין על הנערך, אלא שמסתבר לחז"ל להעמיד זאת על הנערך שכשהוא גוסס אין לו ערך, ולא מסתבר להעמיד על המעריך שהרי הגוסס נדרו נדר וממכרו ממכר ואין סברא למעט ערכין. ובזה יישב את הרמב"ם, שכתב שהטעם שגוסס אינו נערך מכיון שהגוסס כמת. וקשה עליו שהרי בגמרא מבואר שהטעם הוא מפני שגוסס אינו בן העמדה והערכה. אך הביאור הוא, שסובר הרמב"ם, שמטעם זה שהגוסס כמת ואין לו שום ערך, הסתבר לחז"ל להעמיד את המיעוט בנערך כשהוא גוסס ולא במעריך. 
 דבר אחר כך נדרש הפסוק: "נפשות" למה נאמר? אם היה הכתוב אומר "נפש" הייתי אומר אין לי אלא אחד שהעריך אחד, ככתוב "איש כי יפליא בערכך" שמשמע שבנערך אחד דיבר הפסוק. אחד שהעריך מאה  56  - מנין? תלמוד לומר "נפשות".

  56.  עמדו בזה התוספות, מה החידוש שיכול להעריך מאה והרי פשוט שכשם שיכול להעריך אחד יכול להעריך גם יותר. ופירשו התוספות, שמדובר כשאמר ערך פלוני ופלוני וכו' עלי, כיון שאמר ערך בלשון יחיד היה מקום לומר שאינו חל, ובשיטה מקובצת בהשמטות הביא מהרא"ש שהיינו אומרים שחל רק הערך של הראשון ולא של השאר, וזוהי לכאורה גם כוונת התוספות. והרמב"ם (פ"א מערכין הי"ח) כתב: האומר ערך אלו עלי נותן ערך כולן כל אחד ואחד לפי שניו ואם היה עני נותן על ידי כולן ערך אחד עני וכו' עכ"ל. והיינו שעני שהעריך מאה אנשים נותן על כולם שקל אחד שזה השג ידו, ומקורו של הרמב"ם לזה הוא מהתוספתא. וביארו השפת אמת החזו"א והגרי"ז, שאין זה כאומר שני ערכים עלי שבזה מסתפקת הגמרא בפרק שני אם נפטר בסלע אחד לשניהם, שכאן כיון שאמר ערך מאה עלי הרי הכל הוא ערך אחד ונותן סלע אחד לכולם, וזה החידוש בגמרא בערך מאה שכולו ערך אחד ואם הוא עני נותן סלע אחד לכולם. עוד כתב השפת אמת לבאר שהרי עשרה אנשים נמכרים בפחות מאשר כל אחד מהם נמכר לחוד, ואם אומר דמי עשרה עלי נותן דמים פחותים כפי כמה שנמכרים עשרה יחד בשוק, והיה מקום לומר שגם בערכין אם אמר ערך מאה יהיה הערך פחות, ובזה החידוש שגם בערך מאה השיעור הוא כערך הקצוב בתורה. 
 

 <nowiki name="HtmpReportNum0005_L2"></nowiki><nowiki name="דףBדB-Bב"></nowiki> 


==דרשני המקוצר==

[[קטגוריה:בבלי ערכין (פרשני)]]