Micropedia bot: Automatic page editing

2015-06-30T13:21:54Z

Automatic page editing

דף חדש

{{פרשני}}

{{מקור|עירובין צט ב}}

==חברותא==

מדקתני במתניתין <img alt='''' src='p_amud.bmp'' title='מיקום עמוד מדויק'>  "וכן בגת".
 ועל כרחך מדובר בגת שהיא כרמלית (כגון שגובה מחיצותיה הוא פחות מעשרה טפחים). ובאה המשנה להשמיענו שאף מכרמלית אסור לשתות תוך כדי שהוא עומד ברה"י או ברה"ר.
 דאי בגת שהיא רה"י, ולאשמעינן שאסור לעמוד ברה"ר ולשתות ממנה, הא כבר שמעינן ליה מרישא.
 ורבא אמר: האי "וכן בגת" - לענין מעשר תנן.
 וכן אמר רב ששת: "וכן בגת" - לענין מעשר.
 דתנן במסכת מעשרות:
 החיוב להפריש תרומות ומעשרות מן התורה הוא רק בדבר שנגמרה מלאכתו.
 אלא, שאסרו חכמים לאכול אכילת קבע גם מדבר שלא נגמרה מלאכתו, על אף שאינו טבל מן התורה.
 ולא אסרו חכמים אכילת ארעי או שתיית ארעי.
 במשנה שלפנינו מבואר, כי היין שנמצא בגת (בה דורכים וסוחטים את הענבים), טרם רדתו לבור - לא נגמרה עדיין מלאכתו, ומותר לשתות ממנו שתיית ארעי על אף שלא הפרישו ממנו תרומות ומעשרות.
 ההגדרה של השתיה כ"שתיית ארעי" תלויה בכמה דברים:
 א. שתיה מעל גבי הגת עצמה, ולא כשנוטלים את היין מחוץ לגת.
 ב. האפשרות להחזיר את היין הנותר בכוס חזרה אל הגת.
 כי רק אם אפשר להחזיר את הנותר בכוס אל הגת, אין זו שתית קבע.
 שותין יין על הגת, בשעה שהיין נמצא בה, לפני שירד לבור, בין שמזג את היין במים חמין, ובין שמזג בצונן במים צוננים. ופטור מלעשר.
 לפי שהשתיה "על הגת" היא דרך ארעי, ושתיית ארעי פטורה מהמעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו (גמר מלאכה של היין הוא כשיורד היין מהגת לבור), דברי רבי מאיר.
 רבי אליעזר בר צדוק מחייב לעשר כשמזגו את היין במים, בין חמין בין צוננים, לפי שעל ידי המזיגה עצמה הוא נחשב כשתית קבע. ושתית קבע, בלי להפריש תרומות ומעשרות, אסורה אפילו קודם גמר מלאכה.
 וחכמים אומרים: על החמין חייב.
 אם מזג את היין במים חמים חייב לעשר אף כששותה על הגת, שהואיל ואינו יכול להחזיר את היין המזוג שנשאר אל תוך הגת, משום שהמים החמים יקלקלו את היין שבגת, הרי דעתו לשתות את כל מה שמזג, ובכך נעשתה שתיתו שתית קבע.
 ועל הצונן, אם מזג את היין במים צוננים, פטור מלעשר, מפני שמחזיר את המותר מן היין המזוג חזרה אל תוך הגת, לאחר ששתה מעט, הלכך הוי שתית עראי.
 ומשנתנו אתיא כרבי מאיר, שבכל ענין ששותה על הגת הוי שתיית ארעי.  56 

  56.  רש"י. ומהרש"א בשבת יא ב כתב, דאפשר באתיא גם כרבנן ובצונן. ועיי"ש ברש"ש שנתן טעם לדברי רש"י דאוקמה דוקא כרבי מאיר. 
 וקאמרה המשנה ד"כן בגת" לא יעמוד אדם מחוץ לגת ויטה גופו לתוך הגת וישתה בתוך הגת מבלי לעשר, גזירה שמא יוציא את היין מחוץ לגת, וישתה. דאז הוי שתית קבע, שחייבת במעשר. אלא אם כן הכניס ראשו ורובו לגת.  57 

  57.  הקשה הרע"א במשניות והרש"ש בשבת יא ב, דאכתי הוי גזירה לגזירה. דאפילו אם יוציא את היין מחוץ לגת לא עבר על איסור דאורייתא. דמן התורה מותר לאכול אפילו אכילת קבע קודם גמר מלאכה, ועיי"ש ברש"ש מה שתירץ. ועיין ברבינו יהונתן שמפרש הענין באופן אחר. דאם אינו מחזיר המותר הוי כנגמרה מלאכתו, שהרי אין סופו לירד לבור (ולא כרש"י דהוי שתית קבע). ובראשו ורובו כתב הטעם, שע"י שראשו ורובו מוטל על הגת מגלה דעתו שאם ישאר לו מעט מהיין בכוס יחזירנו לגת. ואם כן כשאין ראשו ורובו בגת אין דעתו להחזיר המותר, והוי כנגמרה מלאכתו ואסור מעיקר הדין לשתות אפילו ארעי, ולא משום גזירה. ומיושב קושיות האחרונים הנ"ל (וכ"כ ברש"ש מסברא דנפשיה). 
 מתניתין:
 קולט אדם, העומד ברה"ר, מי גשמים היוצאים מן המזחילה, ממרזב המונח לאורך הכותל, סמוך לגג, ומי הגשמים זוחלים במזחילה ויורדים למטה, וקולט משם את המים למטה מעשרה טפחים, בתוך רשות הרבים.  58 

  58.  אפילו למעלה מעשרה טפחים מותר לקלוט. שהרי האויר שם הוא מקום פטור ומותר להעביר ממקום פטור לרה"ר. וכן אם הוא קולט למטה מעשרה טפחים הוי שם רה"ר, וידו ג"כ ברה"ר הוא. והא דנקט למטה מעשרה טפחים משום הסיפא דמן הצנור דשם מותר רק למטה מעשרה טפחים כמבואר לקמן בהערה 61. רש"י. 
 ודוקא לקלוט את המים באויר מותר.
 אבל "לצרף", דהיינו, להצמיד את פיו או כלי למזחילה, אסור, מהטעם המבואר בגמרא.
 ואילו מן הצינור, הבולט חוץ לגג שלשה טפחים - מכל מקום הוא שותה! שמותר לו אפילו לצרף את הכלי לצינור, ולקבל ממנו את המים. ויבואר בגמרא.
 גמרא:
 ודייקינן: קולט אדם מים מן המזחילה, אין. אבל מצרף פיו או כלי אל המזחילה - לא!
 מאי טעמא?
 אמר רב נחמן: הכא במזחילה שהיא נמצאת פחות משלשה טפחים סמוך לגג עסקינן.
 דכל פחות משלשה טפחים סמוך לגג - כגג דמי, מדין לבוד, וכהוא מצרף את פיו או את הכלי אל המזחילה, הרי הוא כמצרף לגג, והרי הוא כמוציא מהגג, שהוא רשות היחיד,  59  לרשות הרבים.  60  אבל צינור, הואיל והוא רחוק מהגג שלשה טפחים, לא חשיב כמצרף לגג. ולכן מותר אפילו לצרף.

  59.  ואסור אפילו למטה מעשרה טפחים דגם שם הוי כרה"י בגלל שסמוכה לגג. רש"י במשנה.   60.  ודעת הרמב"ם דמ"מ אין בזה איסור דאורייתא. שהרי המים לא נחים שם אלא נזחלין והולכין, ולא הוי עקירה מרה"ר. אולם מרש"י משמע דאסור מדאורייתא. ב"י סי' שנ"א. ובביה"ל שם ד"ה תוך, הביא מבגדי ישע דגם לרש"י לית בזה חיוב חטאת. 
 תניא נמי הכי שאסור לצרף בסמוך לגג פחות משלשה טפחים:
 עומד אדם ברשות היחיד, כגון בגג שלו, ומגביה ידו למעלה מעשרה טפחים  61  אל עבר גגו של חבירו, לפחות משלשה טפחים סמוך לגג ההוא. וקולט מהאויר מי גשמים שיורדין משם.

  61.  לרבותא נקט דאפילו למעלה מעשרה טפחים מותר, ור"ש למטה מעשרה. מהרש"א. אבל במשנה הוצרך לומר למטה מעשרה משום דקתני שם צינור כמבואר בהערה 58. 
 ובלבד שלא יצרף, שלא יצמיד פיו או כלי לכותל בגובה של פחות משלשה סמוך לגג. לפי שאותו מקום נחשב כגג, והרי הוא כמוציא מרשות חבירו לרשותו שלו בלא עירוב חצירות.  62 

  62.  ואפילו לרבי שמעון דאמר לעיל פט א שכל הגגות רשות אחת הן ומותר להוציא מגג לגג אפילו כשלא עירבו ביחד, מ"מ הכא מיירי שמכניסן לביתו. תוד"ה לא. ועיי"ש באיזה אופן מיירי. 
 תניא אידך: לא יעמוד ברה"י ויגביה ידו למעלה מעשרה טפחים לפחות משלשה סמוך לגג, ויצרף. אבל, קולט הוא ושותה.,
 שנינו במשנה: קולט מן הצינור מכל מקום ושותה.
 תנא: אם יש בצינור רוחב של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים אסור לצרף אליו, מפני שאז הצינור בעצמו הוא כרמלית (ולא רשות היחיד, שהרי המשנה מדברת כשפי הצינור נמצא למטה מעשרה טפחים).
 וכאשר הוא מצרף אליו, הרי הוא כמוציא מרשות כרמלית לרשות הרבים.
 ורק כשאין בו ארבעה על ארבעה מותר לצרף אליו, לפי שאז הוא מקום פטור.  63 

  63.  ודוקא למטה מעשרה טפחים אבל למעלה מעשרה גזרינן אטו יש בו ארבעה על ארבעה דהוי רה"י. אבל למטה מעשרה אין לגזור. דהא אפילו היה בו ארבעה הוי רק כרמלית. רש"י במשנה. ובביה"ל סי' שנ"א ד"ה אפילו, הקשה דאמאי לא גזרינן בכל עמוד ברה"ר שגבוה עשרה ואין בו רוחב ארבעה דהוי מקום פטור שיאסר לטלטל ממנו לרה"ר אטו יש בו רוחב ארבעה, ותירץ דכאן חיישינן טפי משום דלמטה אין בו מחיצות ויבאו להקל בזה. 
 מתניתין:
 בור של מים הנמצא ברשות הרבים, והבור עצמו הוא רשות היחיד, שכן יש בעומקו עשרה טפחים, ומסביבו חולייתו, גבוה עשרה טפחים.
 הרי חלון שעל גביו, הנמצא בקיר הבית הסמוך לבור - ממלאין הימנו בשבת מים, מן הבור אל הבית, דרך החלון.
 שהרי החלון והבור - שניהם רשות היחיד הם.
 וכמו כן אשפה הנמצאת ברשות הרבים, שהיא גבוה עשרה טפחים, הרי דרך החלון שעל גביו - שופכין לתוכה מים בשבת דרך החלון, שהרי האשפה אף היא רשות היחיד.
 גמרא:
 והוינן בה: במאי עסקינן?
 אילימא בסמוכה, שהבור סמוך לקיר הבית תוך ארבעה טפחים?
 אם כן, למה לי שתהיה סביבו חוליא בגובה עשרה טפחים?
 שהרי הבור עצמו, כיון שהוא עמוק עשרה, הוא רשות היחיד.
 ומאחר שהשטח שבינו לחלון הוא פחות מארבעה טפחים, הרי הוא מקום פטור.  64  והרי אין איסור לטלטל מרשות היחיד לרשות היחיד אחרת דרך מקום פטור?

  64.  ואע"ג דחל ברה"ר שאין רחב ארבעה לא הוי מקום פטור אלא כשגבוה ג' טפחים ובפחות מכן הוי רה"ר, שאני הכא דלא דרסי בה רבים באותו שטח שבין הכותל לבור מחמת קטנו. ולכן אפילו בפחות מג' טפחים בגובה הוי מקום פטור. ריטב"א. 
 ומשנינן: אמר רב הונא: הכא במאי עסקינן: במופלגת מן הכותל ארבעה טפחים. שחוליית הבור רחוקה מן הקיר ארבעה טפחים, ובינה לבין הקיר יש שטח שהוא רשות הרבים.
 ולכן, טעמא דאיכא חוליא עשרה. שאז, כשהוא מעביר את הדלי מהבור שהוא רשות היחיד, לחלון, שגם הוא רשות היחיד, הוא מעבירו דרך מקום פטור.
 שהרי אויר למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים (אם אין ברוחב המשטח ארבעה) הוא מקום פטור.
 הא ליכא חוליא עשרה - קא מטלטל מהבור שהוא רשות היחיד לחלון שהוא רשות היחיד, דרך אויר רשות הרבים, שזה אסור (ולדעת רוב הראשונים איסורו הוא מהתורה).  65 

  65.  הקשו הראשונים דמאחר שאוגדו בידו דהיינו שאוחז הדלי בידו אפילו איסור דרבנן ליכא, כמבואר לקמן קג א שבהעברה מרשות לרשות שאסורה רק מדרבנן, כשאוגדו בידו מותר אף לכתחילה. והרשב"א מתרץ בסוגיא דהכא אזלא למ"ד קלוטה כמי שהונחה דמי וא"כ העברה מרה"י לרה"י דרך אויר רה"ר אסורה מדאורייתא. והריטב"א מתרץ כי דרך המשלשל דלי מלמעלה, על הרוב הוא נח באמצע האויר, ולפעמים הוא מתגלגל עד הארץ ואז אין איגודו בידו, ואם המקום שם הוא רה"ר הרי הוא מעביר מרה"ר לרה"י, ולכן אוקמינן כשהחוליא גבוה עשרה דאז מסתמא לא יתגלגל עד הארץ. 
 ורבי יוחנן אמר: אפילו תימא מתניתין בסמוכה חוליית הבור לקיר תוך ארבעה טפחים.
 ואף אם החוליה אינה גבוהה עשרה טפחים, מותר למלאות מהבור לחלון. ולא קשיא לישנא דמתניתין.
 כי הא דקתני "וחולייתו גבוה עשרה" - לא מיירי שהחוליא עצמה גבוהה עשרה.
 אלא, שעומק הבור ביחד עם גובה החוליא - מצטרף לעשרה טפחים.
 והא קמשמע לן: דבור וחולייתו - מצטרפין לעשרה, לעשות את תוך הבור לרשות היחיד.
 ולפיכך, מותר לטלטל מהבור לחלון. שהרי שניהם רשות היחיד הם, והמקום שביניהם הוא מקום פטור.
 שנינו במשנה: אשפה ברה"ר גבוה עשרה טפחים - חלון שעל גביו, שופכין לתוכה מים בשבת.
 והוינן בה: וכי לא חיישינן שמא תנטל יפנו את האשפה, וגובהה ישאר פחות מעשרה טפחים, ותתבטל מלהיות רשות היחיד.
 ומתוך הרגל לא יזהרו וימשיכו לשפוך לשם מהחלון, ונמצא מוציא מרשות היחיד לכרמלית, או לרשות הרבים?
 והא אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מעשה במבוי אחד שראשו אחד היה סתום, וראשו השני היה מתוקן כדת, בלחי וקורה.
 ומשני צידיו:
 צידו אחד כלה לים, שהיה בצידו האחד ים, ושפת הים עמוק עשרה טפחים ונעשה מחיצה למבוי.
 וצידו אחד כלה לאשפה, שהיתה מחיצת המבוי מהצד השני - אשפה גבוהה עשרה (והבתים והחצירות היו פתוחים למבוי בדופנו האמצעי).
 ובא מעשה לפני רבי, ולא אמר בו, לא איסור לטלטל בו, ולא היתר. היתר לא אמר בו: דחיישינן שמא תנטל האשפה, ושמא יעלה הים שירטון, שיצטבר חול בשפת הים עד לגובה המבוי, ותיבטל המחיצה שם.
 איסור לא אמר בו: דהא עדיין קיימין מחיצ ות.
 ואילו מתניתין משמע דלא חיישינן שמא תינטל האשפה?
 ומשנינן: לא קשיא:
 הא דרבי - באשפה דיחיד, שיש לחשוש שמא ימלך לפנותה.
 הא דמתניתין - באשפה דרבים, שאינה עשויה להיפנות לעולם, ואין לחשוש שמא בעתיד יחסר גובהה מעשרה טפחים.
 מתניתין:
 אילן העומד ברשות הרבים, שהיה מיסך על הארץ, שענפיו מתפשטים ויורדים סביבו מכל הצדדים - אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים, שראשי הענפים מגיעים עד פחות משלשה טפחים סמוך לארץ - מטלטלים תחתיו.
 דאמרינן "לבוד", ונמצאו ראשי הענפים כאילו הם מגיעים עד לארץ. ומכיון שגובה הענפים במקום חיבורם לאילן הוא לפחות עשרה טפחים, הרי יש כאן מחיצות של עשרה טפחים.
 היו שרשיו גבוהים מן הארץ שלשה טפחים, שיצאו השרשים על פני הקרקע בגובה שלשה טפחים - לא ישב עליהן. שדין שרשים אלו הוא כאילן. ואסרו חכמים להשתמש באילן בשבת, גזירה שמא יבא לתלוש ממנו ענף.
 אבל אם אינם גבוהים שלשה טפחים, הרי הם כקרקע, ומותר לישב עליהן.
 גמרא:
 מבואר לעיל בפרק שני, שמקום המוקף מחיצות שאינו מיועד לדירה אלא לצורך מחסן וכדומה, אין מטלטלין בו אלא אם הוא פחות מבית סאתיים (דהיינו שטח של מאה אמה על חמשים אמה). אבל אם הוא גדול יותר מכן אסור לטלטל בו חפץ מדרבנן ארבע אמות.
 אמר רב הונא בריה דרב יהושע: אין מטלטלין בו, תחת האילן שנופו מגיע עד למטה משלשה טפחים, אם היה שם יתר מבית סאתים. ואפילו אם נטע את האילן מלכתחילה כדי להסתופף בצילו.
 מאי טעמא? והרי המקום הזה נחשב כהוקף לדירה, שאפילו הוא גדול מאד מותר לטלטל בו.
 

 <nowiki name="HtmpReportNum0202_L2"></nowiki><nowiki name="דףBקB-Bא"></nowiki> 


==דרשני המקוצר==

[[קטגוריה:בבלי עירובין (פרשני)]]

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־14:29, 6 בספטמבר 2020
שורה 113:		שורה 113:
	==דרשני המקוצר==		==דרשני המקוצר==

			{{תבנית:ניווט מסכת עירובין (פרשני)}}

	[[קטגוריה:בבלי עירובין (פרשני)]]		[[קטגוריה:בבלי עירובין (פרשני)]]

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־10:09, 1 ביולי 2015
שורה 5:		שורה 5:
	==חברותא==		==חברותא==

	<span style='font-size:17px; line-height: 140%'><b style='font-size:20px; color:black;'>מדקתני</b> במתניתין ~~<img alt='''' src='p_amud.bmp'' title='מיקום עמוד מדויק'>~~  <b style='font-size:20px; color:black;'>"וכן בגת"</b>.</span>		<span style='font-size:17px; line-height: 140%'><b style='font-size:20px; color:black;'>מדקתני</b> במתניתין  <b style='font-size:20px; color:black;'>"וכן בגת"</b>.</span>
	<BR><span style='font-size:17px; line-height: 140%'>ועל כרחך מדובר בגת שהיא כרמלית (כגון שגובה מחיצותיה הוא פחות מעשרה טפחים). ובאה המשנה להשמיענו שאף מכרמלית אסור לשתות תוך כדי שהוא עומד ברה"י או ברה"ר.</span>		<BR><span style='font-size:17px; line-height: 140%'>ועל כרחך מדובר בגת שהיא כרמלית (כגון שגובה מחיצותיה הוא פחות מעשרה טפחים). ובאה המשנה להשמיענו שאף מכרמלית אסור לשתות תוך כדי שהוא עומד ברה"י או ברה"ר.</span>
	<BR><span style='font-size:17px; line-height: 140%'>דאי בגת שהיא רה"י, ולאשמעינן שאסור לעמוד ברה"ר ולשתות ממנה, הא כבר שמעינן ליה מרישא.</span>		<BR><span style='font-size:17px; line-height: 140%'>דאי בגת שהיא רה"י, ולאשמעינן שאסור לעמוד ברה"ר ולשתות ממנה, הא כבר שמעינן ליה מרישא.</span>

פרשני:בבלי:עירובין צט ב - היסטוריית גרסאות

Wikiboss: Try fix category tree

Micropedia bot: Automatic page editing

Micropedia bot: Automatic page editing