פרשני:בבלי:מנחות כה א - היסטוריית גרסאות

Wikiboss: Try fix category tree

2020-09-16T08:08:39Z

Try fix category tree

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־08:08, 16 בספטמבר 2020
שורה 35:		שורה 35:
	==דרשני המקוצר==		==דרשני המקוצר==

			{{תבנית:ניווט מסכת מנחות (פרשני)}}

	[[קטגוריה:בבלי מנחות (פרשני)]]		[[קטגוריה:בבלי מנחות (פרשני)]]

Micropedia bot: Automatic page editing

2015-07-01T11:32:36Z

Automatic page editing

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־11:32, 1 ביולי 2015
שורה 25:		שורה 25:
	<span style='color:RGB(15,74,172); font-size:14px;'> <b style='background-color:RGB(15,74,172); color:white; font-size:10px; font-family:arial;'> 120. </b> הקרן אורה כתב שלפי זה לא הוצרך אביי להטעם שאמר לעיל על הקושיא מיוצא, שמאחר ויוצא כשר בבמה לעולם, אם כן הכשירו בכך הוא ואינו נחשב לעון שהיה בו ודחיתיו, עכ"ד, אולם התוס' בזבחים (כד ב) כתבו שדוקא אם הוכשר בפנים, אז נחשב שהכשרו בכך, אבל כשכל היתרו הוא רק בבמה, הרי הוא חשוב שהיה בו עון ודחיתיו, ולכן הוצרכנו בבריתא ללימוד על מחשבת חוץ למקומו, הואיל והותר בבמה, עכ"ד התוס', ולכאורה הוא הדין לענין יוצא.</span> </span>		<span style='color:RGB(15,74,172); font-size:14px;'> <b style='background-color:RGB(15,74,172); color:white; font-size:10px; font-family:arial;'> 120. </b> הקרן אורה כתב שלפי זה לא הוצרך אביי להטעם שאמר לעיל על הקושיא מיוצא, שמאחר ויוצא כשר בבמה לעולם, אם כן הכשירו בכך הוא ואינו נחשב לעון שהיה בו ודחיתיו, עכ"ד, אולם התוס' בזבחים (כד ב) כתבו שדוקא אם הוכשר בפנים, אז נחשב שהכשרו בכך, אבל כשכל היתרו הוא רק בבמה, הרי הוא חשוב שהיה בו עון ודחיתיו, ולכן הוצרכנו בבריתא ללימוד על מחשבת חוץ למקומו, הואיל והותר בבמה, עכ"ד התוס', ולכאורה הוא הדין לענין יוצא.</span> </span>
	<BR><span style='font-size:17px; line-height: 140%'><b style='font-size:20px; color:black;'>רב אשי אמר</b>: לכך אי אפשר לומר שהציץ מרצה על עון שמאל, דאמר קרא "<b style='font-size:20px; color:black;'>עון הקדשים",</b> דהיינו שהפסול הוא מחמת הקרבן, <b style='font-size:20px; color:black;'>ולא עון המקדישין,</b> שנפסל על ידי הכהנים שעבדו בשמאל. <b style='font-size:20px; color:black;'>אמר ליה רב סימא בריה דרב אידי לרב אשי. ואמרי לה, רב סימא בריה דרב אשי לרב אשי: ואימא</b> נאמר שהציץ מרצה על <b style='font-size:20px; color:black;'>עון בעל מום</b> שהוא עון קל יותר, וקולתו היא בזה <b style='font-size:20px; color:black;'>שהותר מכללו בעופות</b> שאפילו בעלי מומים הוכשרו בהם לקרבן? <b style='font-size:20px; color:black;'>דאמר מר: תמות וזכרות</b> נאמרו רק <b style='font-size:20px; color:black;'>ב</b>קרבן <b style='font-size:20px; color:black;'>בהמה</b> שיהיה הקרבן תם וזכר (בקרבן עולה), <b style='font-size:20px; color:black;'>ואין תמות וזכרות בעופות</b> שכשר בהם בעלי מומים, ונקבות (לעולה).</span>		<BR><span style='font-size:17px; line-height: 140%'><b style='font-size:20px; color:black;'>רב אשי אמר</b>: לכך אי אפשר לומר שהציץ מרצה על עון שמאל, דאמר קרא "<b style='font-size:20px; color:black;'>עון הקדשים",</b> דהיינו שהפסול הוא מחמת הקרבן, <b style='font-size:20px; color:black;'>ולא עון המקדישין,</b> שנפסל על ידי הכהנים שעבדו בשמאל. <b style='font-size:20px; color:black;'>אמר ליה רב סימא בריה דרב אידי לרב אשי. ואמרי לה, רב סימא בריה דרב אשי לרב אשי: ואימא</b> נאמר שהציץ מרצה על <b style='font-size:20px; color:black;'>עון בעל מום</b> שהוא עון קל יותר, וקולתו היא בזה <b style='font-size:20px; color:black;'>שהותר מכללו בעופות</b> שאפילו בעלי מומים הוכשרו בהם לקרבן? <b style='font-size:20px; color:black;'>דאמר מר: תמות וזכרות</b> נאמרו רק <b style='font-size:20px; color:black;'>ב</b>קרבן <b style='font-size:20px; color:black;'>בהמה</b> שיהיה הקרבן תם וזכר (בקרבן עולה), <b style='font-size:20px; color:black;'>ואין תמות וזכרות בעופות</b> שכשר בהם בעלי מומים, ונקבות (לעולה).</span>
	<BR><span style='font-size:17px; line-height: 140%'>ומתרצינן: <b style='font-size:20px; color:black;'>אמר ליה</b> רב אשי: <b style='font-size:20px; color:black;'>עליך אמר קרא "לא ירצה" "כי לא לרצון יהיה לכם"!</b> ופסוקים אלו בבעלי מום נאמרו, לומר שאין הציץ מרצה בהם <b style='background-color:RGB(216,216,216); font-size:10px; font-family:arial; color:RGB(0,0,0)'> 121 </b><b style='font-size:20px; color:black;'>.</b> <b style='font-size:20px; color:black;'>תנו רבנן: דם</b> הקרבן <b style='font-size:20px; color:black;'>שנטמא וזרקו, בשוגג הורצה</b> (לקמן מפרש במה היתה השגגה - בזריקה או בטומאה) <b style='background-color:RGB(216,216,216); font-size:10px; font-family:arial; color:RGB(0,0,0)'> 122 </b> <b style='font-size:20px; color:black;'>במזיד לא הורצה</b> <b style='background-color:RGB(216,216,216); font-size:10px; font-family:arial; color:RGB(0,0,0)'> 123 </b> <b style='font-size:20px; color:black;'>. במה דברים אמורים, ב</b>קרבן <b style='font-size:20px; color:black;'>יחיד, אבל ב</b>קרבן <b style='font-size:20px; color:black;'>צבור</b> - <b style='font-size:20px; color:black;'>בין בשוגג בין במזיד, הורצה! וב</b>קרבנות שהביא <b style='font-size:20px; color:black;'>עובד כוכבים</b> ונטמא הדם, <b style='font-size:20px; color:black;'>בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון</b> (ההבדל בין שוגג לאונס, ששוגג היינו שסובר שקרבנות לא מקבלים טומאה, ואונס הוא שנטמא בעל כרחו, ובין מזיד לרצון אין הבדל) ~~<img alt='''' src='p_amud.bmp'' title='מיקום עמוד מדויק'>~~  <b style='font-size:20px; color:black;'>לא הורצה!</b> שאין הציץ מרצה בקרבנות עובדי כוכבים.		<BR><span style='font-size:17px; line-height: 140%'>ומתרצינן: <b style='font-size:20px; color:black;'>אמר ליה</b> רב אשי: <b style='font-size:20px; color:black;'>עליך אמר קרא "לא ירצה" "כי לא לרצון יהיה לכם"!</b> ופסוקים אלו בבעלי מום נאמרו, לומר שאין הציץ מרצה בהם <b style='background-color:RGB(216,216,216); font-size:10px; font-family:arial; color:RGB(0,0,0)'> 121 </b><b style='font-size:20px; color:black;'>.</b> <b style='font-size:20px; color:black;'>תנו רבנן: דם</b> הקרבן <b style='font-size:20px; color:black;'>שנטמא וזרקו, בשוגג הורצה</b> (לקמן מפרש במה היתה השגגה - בזריקה או בטומאה) <b style='background-color:RGB(216,216,216); font-size:10px; font-family:arial; color:RGB(0,0,0)'> 122 </b> <b style='font-size:20px; color:black;'>במזיד לא הורצה</b> <b style='background-color:RGB(216,216,216); font-size:10px; font-family:arial; color:RGB(0,0,0)'> 123 </b> <b style='font-size:20px; color:black;'>. במה דברים אמורים, ב</b>קרבן <b style='font-size:20px; color:black;'>יחיד, אבל ב</b>קרבן <b style='font-size:20px; color:black;'>צבור</b> - <b style='font-size:20px; color:black;'>בין בשוגג בין במזיד, הורצה! וב</b>קרבנות שהביא <b style='font-size:20px; color:black;'>עובד כוכבים</b> ונטמא הדם, <b style='font-size:20px; color:black;'>בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון</b> (ההבדל בין שוגג לאונס, ששוגג היינו שסובר שקרבנות לא מקבלים טומאה, ואונס הוא שנטמא בעל כרחו, ובין מזיד לרצון אין הבדל)  <b style='font-size:20px; color:black;'>לא הורצה!</b> שאין הציץ מרצה בקרבנות עובדי כוכבים.

	<span style='color:RGB(15,74,172); font-size:14px;'> <b style='background-color:RGB(15,74,172); color:white; font-size:10px; font-family:arial;'> 121. </b> הקרן אורה מבאר שרב אשי הולך לפי שיטתו, שאינו מחלק כאביי בין מקום שהכשרו בכך להיכן שהיה בו עון ודחיתיו, ומשום כך הוצרך לדרוש לעיל "עון הקדשים ולא עון המקדישים", ולכן גם כאן הוצרך ללימוד זה, אבל לפי אביי, אין צורך לזה, שהרי הכשרן של עופות הוא גם באופן שהם בעלי מומין. וכתבו התוס' (לעיל טו א), שלפי דעת רב אשי צריך לומר, שכל ענין ריצוי הציץ שנאמר בטומאת הציבור, (למאן דאמר דחויה היא בציבור), הוא רק לענין טומאת הבשר, אבל טומאת הגוף אין עליה ריצוי הציץ, שהרי עון המקדישים הוא, ואם כן כשר בלא ריצוי הציץ.  <b style='background-color:RGB(15,74,172); color:white; font-size:10px; font-family:arial;'> 122. </b> הטהרת הקדש מדקדק מדברי התוס' בפסחים (עח א) שמן התורה מותר לכתחילה לזרוק הדם שנטמא, הואיל והציץ מרצה, ורק מדרבנן אסרוהו, עכ"ד, ואם כן קנס זה שאמרו במזיד לא הורצה, הוא על איסור דרבנן שעבר. ובגמרא פסחים (טז) מבואר שלדברי האומר שטומאת משקין אינו אלא מדרבנן, מה שצריך כאן ריצוי ציץ, אינו אלא מדבריהם, כלומר שבלא ריצוי הציץ לא היה נאכל הבשר, אבל קרבן אחר לא היה מביא, שהרי הוא חולין בעזרה מן התורה, (יעויין הערה הבאה), כ"כ הצאן קדשים (בזבחים מה). ושיטת הרמב"ם (פסוהמ"ק א לו) דאף על גב שטומאת משקין מן התורה היא, מכל מקום יש לימוד מיוחד שדם קדשים אינו מקבל טומאה מן התורה, וכתבו האחרונים שלפי שיטתו גם כן נפרש שהריצוי נצרך רק מדרבנן.  <b style='background-color:RGB(15,74,172); color:white; font-size:10px; font-family:arial;'> 123. </b> מבואר בגמרא יבמות (צ א) שמן התורה אין חילוק בין שוגג למזיד, ובכל ענין הציץ מרצה, ורבנן קנסו כשעבר במזיד, שלא ירצה, ונחלקו אמוראים שם האם מאחר שלא הורצה יביא קרבן אחר, ומשום שרבנן מתנים לעקור דבר מן התורה אפילו בקום ועשה, או שרק הבשר אינו נאכל, שזה עקירה בשב ואל תעשה על מצות האכילה, אבל אינו מביא קרבן אחר, שהרי אז יעבור בידים על איסור תורה של חולין בעזרה.</span> </span>		<span style='color:RGB(15,74,172); font-size:14px;'> <b style='background-color:RGB(15,74,172); color:white; font-size:10px; font-family:arial;'> 121. </b> הקרן אורה מבאר שרב אשי הולך לפי שיטתו, שאינו מחלק כאביי בין מקום שהכשרו בכך להיכן שהיה בו עון ודחיתיו, ומשום כך הוצרך לדרוש לעיל "עון הקדשים ולא עון המקדישים", ולכן גם כאן הוצרך ללימוד זה, אבל לפי אביי, אין צורך לזה, שהרי הכשרן של עופות הוא גם באופן שהם בעלי מומין. וכתבו התוס' (לעיל טו א), שלפי דעת רב אשי צריך לומר, שכל ענין ריצוי הציץ שנאמר בטומאת הציבור, (למאן דאמר דחויה היא בציבור), הוא רק לענין טומאת הבשר, אבל טומאת הגוף אין עליה ריצוי הציץ, שהרי עון המקדישים הוא, ואם כן כשר בלא ריצוי הציץ.  <b style='background-color:RGB(15,74,172); color:white; font-size:10px; font-family:arial;'> 122. </b> הטהרת הקדש מדקדק מדברי התוס' בפסחים (עח א) שמן התורה מותר לכתחילה לזרוק הדם שנטמא, הואיל והציץ מרצה, ורק מדרבנן אסרוהו, עכ"ד, ואם כן קנס זה שאמרו במזיד לא הורצה, הוא על איסור דרבנן שעבר. ובגמרא פסחים (טז) מבואר שלדברי האומר שטומאת משקין אינו אלא מדרבנן, מה שצריך כאן ריצוי ציץ, אינו אלא מדבריהם, כלומר שבלא ריצוי הציץ לא היה נאכל הבשר, אבל קרבן אחר לא היה מביא, שהרי הוא חולין בעזרה מן התורה, (יעויין הערה הבאה), כ"כ הצאן קדשים (בזבחים מה). ושיטת הרמב"ם (פסוהמ"ק א לו) דאף על גב שטומאת משקין מן התורה היא, מכל מקום יש לימוד מיוחד שדם קדשים אינו מקבל טומאה מן התורה, וכתבו האחרונים שלפי שיטתו גם כן נפרש שהריצוי נצרך רק מדרבנן.  <b style='background-color:RGB(15,74,172); color:white; font-size:10px; font-family:arial;'> 123. </b> מבואר בגמרא יבמות (צ א) שמן התורה אין חילוק בין שוגג למזיד, ובכל ענין הציץ מרצה, ורבנן קנסו כשעבר במזיד, שלא ירצה, ונחלקו אמוראים שם האם מאחר שלא הורצה יביא קרבן אחר, ומשום שרבנן מתנים לעקור דבר מן התורה אפילו בקום ועשה, או שרק הבשר אינו נאכל, שזה עקירה בשב ואל תעשה על מצות האכילה, אבל אינו מביא קרבן אחר, שהרי אז יעבור בידים על איסור תורה של חולין בעזרה.</span> </span>

Micropedia bot: Automatic page editing

2015-07-01T08:56:40Z

Automatic page editing

דף חדש

{{פרשני}}

{{מקור|מנחות כה א}}

==חברותא==

מתניתין:
 נטמא הקומץ, והקריבו, הרי המנחה כשרה ושיריה נאכלים, לפי שהציץ מרצה על הנקרבים בטומאה.
 יצא הקומץ מחוץ לעזרה ונפסל וחזר והכניסו והקריבו על המזבח, אין הציץ מרצה, והמנחה פסולה. שהציץ מרצה על הטמא, ואינו מרצה על היוצא!
 גמרא:
 תנו רבנן: כתוב בציץ "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים". וכי איזה עון הוא נושא? כלומר, איזה פסול הוכשר על ידי הציץ?
 אם תאמר שהציץ מכפר על עון פיגול שחשב לאכול את הקרבן חוץ למקומו, הרי כבר נאמר "לא יחשב"?
 אם תאמר שהציץ מכפר על עון נותר, דהיינו מחשבת נותר, שחשב לאכול את הקרבן חוץ לזמנו, אחר שייעשה נותר, הרי כבר נאמר "לא ירצה"?
 הא על כרחך אינו נושא הציץ אלא עון טומאה, שהוא עון קל יותר משאר הפסולים, בכך שהותרה טומאה מכללה בציבור, שמקריבים קרבנות צבור אפילו בטומאה. הלכך, בקרבן יחיד אף על פי שלא הותרה בו טומאה, מרצה הציץ בדיעבד  117 .

  117.  התוס' הקשו, מאחר וכבר אמר התנא ברישא שלא יתכן שהציץ מרצה על פיגול ונותר, אם כן ממילא בהכרח שהוא מרצה על טומאה, שאם לא כן, על מה ירצה? ותירצו בשם ר"ת שבריצוי הציץ נאמר בפסוק "לרצון להם", ואם כן משמע שמדובר בפסול כזה שהתורה הכשירה אותו במקום אחר, ומשום כך אמר התנא שמצאנו שטומאה הותרה בציבור. ומשום כך טרחו התוס' למצוא היכן מצאנו שהותרו פיגול ונותר מכלל איסורם, שמשום כך הוצרכה הבריתא לדרוש מפסוק מיוחד שאין הציץ מרצה בהם, עיי"ש. והנה הגמרא ביומא (ז) מוכיחה מלשון הבריתא "שהותרה מכללה בציבור", שתנא זה סובר טומאה הותרה בציבור, ואם כן כונת הבריתא היא, שהגם שבציבור אין צריך את ריצוי הציץ, הואיל והיתר הוא, וכמבואר בסוגיא דיומא שם, מכל מקום ביחיד הציץ מרצה, הואיל ומצאנו שהותרה בציבור. 
 מתקיף לה רבי זירא: אימא נאמר שהציץ מרצה על עון יוצא שהוא עון קל יותר, וקולתו היא בזה שהותר מכללו בבמה, שבשעת היתר הבמות מקריב היחיד בכל מקום שירצה, ואין שם פסול יוצא?  118 

  118.  רש"י מפרש שבבמת נוב וגבעון (שהיה לה דין במה גדולה) לא היו קלעים, ואם כן הותר שם יוצא, אולם התוס' יו"ט הקשה עליו ממשנה בזבחים (קיב ב), שמפורש שם שהיו בהם קלעים, ועיין רש"ש בזה. והתוס' יו"ט מפרש שכונת הגמרא היא, שהותר שם יוצא בקדשים קלים, שכאשר היו בנוב וגבעון היו נאכלים בכל מקום, אף על גב שאין שם קדושת מחנה ישראל, כמבואר במשנה בזבחים שם; ויעויין בהערה הבאה עוד בזה. 
 ומתרצינן: אמר ליה אביי: אמר קרא "והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'", דמשמע עון דלפני ה' דהיינו פסול שנעשה במקדש, אין, דוקא הוא שמרצה עליו הציץ, אבל עון דיוצא, שאירע בחוץ, לא מכפר הציץ!  119  מתקיף לה רב אילעא: אימא נאמר שהציץ מרצה על עון שמאל שאם עבד הכהן ביד שמאל, הקרבן כשר, (ואף על פי שלכתחילה צריך ימין), שהוא עון קל יותר, וקולתו היא בזה שהותר מכללו ביום הכפורים, שהכהן הגדול נוטל המחתה של הקטורת בימין והכף בשמאל?

  119.  התוס' בזבחים (כד ב) ביארו שהכונה היא שהפסול של יוצא אינו חשוב "לפני ה"', מאחר והוא נעשה בחוץ, אבל פסול של מחשבת חוץ למקומו, מאחר והוא נעשה בפנים, אינו מתמעט מפסוק זה, ולכן הוצרכנו בבריתא ללימוד אחר. והנה התוס' הקשו למה לא נעמיד הריצוי ציץ בפסול זרות, שגם כן הותר בבמה, עיי"ש מה שכתבו בזה, ובחק נתן מפרש כונת תירוצם, שבאמת מה שמצאנו שהותר בבמה קטנה, אין זה מספיק להיות נחשב הותר מכללו לענין זה, הואיל ובפסוק נאמר "לרצון להם לפני ה"', שמשמעותו שפסול זה הוכשר במקום אחר "לפני ה"', ובמה קטנה הרי אינה קרויה "לפני ה"', אולם פסול שמצאנו שהותר בבמה גדולה נחשב הותר מכללו, שהיא קרויה "לפני ה"', כמבואר בזבחים (קיט ב), ועל כן פסול זרות שהותר רק בבמה קטנה (כמבואר בתוס' זבחים שם ד"ה אין), אינו חשוב שהותר מכללו, אבל פסול יוצא שהותר בבמה גדולה, (וכמו שנתבאר בהערה הקודמת), נחשב הותר מכללו, ולכן הוצרכנו לטעם שהפסול עצמו אינו נעשה "לפני ה"'. 
 ומתרצינן: אמר ליה אביי: אמר קרא "ונשא אהרן את עון", ומשמע דמיירי בעון שהיה בו - ודחיתיו! כגון טומאה, שאפילו במקום שהותרה יש בו עון, אלא שדחוי הוא מפני כבוד הציבור, לאפוקי שמאל שבמקום היתרו, דהיינו ביום הכפורים, אין בו עוון, דהכשירו - בשמאל הוא! שכך הוא מצותו ביום הכיפורים לכתחילה  120 .

  120.  הקרן אורה כתב שלפי זה לא הוצרך אביי להטעם שאמר לעיל על הקושיא מיוצא, שמאחר ויוצא כשר בבמה לעולם, אם כן הכשירו בכך הוא ואינו נחשב לעון שהיה בו ודחיתיו, עכ"ד, אולם התוס' בזבחים (כד ב) כתבו שדוקא אם הוכשר בפנים, אז נחשב שהכשרו בכך, אבל כשכל היתרו הוא רק בבמה, הרי הוא חשוב שהיה בו עון ודחיתיו, ולכן הוצרכנו בבריתא ללימוד על מחשבת חוץ למקומו, הואיל והותר בבמה, עכ"ד התוס', ולכאורה הוא הדין לענין יוצא. 
 רב אשי אמר: לכך אי אפשר לומר שהציץ מרצה על עון שמאל, דאמר קרא "עון הקדשים", דהיינו שהפסול הוא מחמת הקרבן, ולא עון המקדישין, שנפסל על ידי הכהנים שעבדו בשמאל. אמר ליה רב סימא בריה דרב אידי לרב אשי. ואמרי לה, רב סימא בריה דרב אשי לרב אשי: ואימא נאמר שהציץ מרצה על עון בעל מום שהוא עון קל יותר, וקולתו היא בזה שהותר מכללו בעופות שאפילו בעלי מומים הוכשרו בהם לקרבן? דאמר מר: תמות וזכרות נאמרו רק בקרבן בהמה שיהיה הקרבן תם וזכר (בקרבן עולה), ואין תמות וזכרות בעופות שכשר בהם בעלי מומים, ונקבות (לעולה).
 ומתרצינן: אמר ליה רב אשי: עליך אמר קרא "לא ירצה" "כי לא לרצון יהיה לכם"! ופסוקים אלו בבעלי מום נאמרו, לומר שאין הציץ מרצה בהם  121 . תנו רבנן: דם הקרבן שנטמא וזרקו, בשוגג הורצה (לקמן מפרש במה היתה השגגה - בזריקה או בטומאה)  122  במזיד לא הורצה  123  . במה דברים אמורים, בקרבן יחיד, אבל בקרבן צבור - בין בשוגג בין במזיד, הורצה! ובקרבנות שהביא עובד כוכבים ונטמא הדם, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון (ההבדל בין שוגג לאונס, ששוגג היינו שסובר שקרבנות לא מקבלים טומאה, ואונס הוא שנטמא בעל כרחו, ובין מזיד לרצון אין הבדל) <img alt='''' src='p_amud.bmp'' title='מיקום עמוד מדויק'>  לא הורצה! שאין הציץ מרצה בקרבנות עובדי כוכבים.

  121.  הקרן אורה מבאר שרב אשי הולך לפי שיטתו, שאינו מחלק כאביי בין מקום שהכשרו בכך להיכן שהיה בו עון ודחיתיו, ומשום כך הוצרך לדרוש לעיל "עון הקדשים ולא עון המקדישים", ולכן גם כאן הוצרך ללימוד זה, אבל לפי אביי, אין צורך לזה, שהרי הכשרן של עופות הוא גם באופן שהם בעלי מומין. וכתבו התוס' (לעיל טו א), שלפי דעת רב אשי צריך לומר, שכל ענין ריצוי הציץ שנאמר בטומאת הציבור, (למאן דאמר דחויה היא בציבור), הוא רק לענין טומאת הבשר, אבל טומאת הגוף אין עליה ריצוי הציץ, שהרי עון המקדישים הוא, ואם כן כשר בלא ריצוי הציץ.   122.  הטהרת הקדש מדקדק מדברי התוס' בפסחים (עח א) שמן התורה מותר לכתחילה לזרוק הדם שנטמא, הואיל והציץ מרצה, ורק מדרבנן אסרוהו, עכ"ד, ואם כן קנס זה שאמרו במזיד לא הורצה, הוא על איסור דרבנן שעבר. ובגמרא פסחים (טז) מבואר שלדברי האומר שטומאת משקין אינו אלא מדרבנן, מה שצריך כאן ריצוי ציץ, אינו אלא מדבריהם, כלומר שבלא ריצוי הציץ לא היה נאכל הבשר, אבל קרבן אחר לא היה מביא, שהרי הוא חולין בעזרה מן התורה, (יעויין הערה הבאה), כ"כ הצאן קדשים (בזבחים מה). ושיטת הרמב"ם (פסוהמ"ק א לו) דאף על גב שטומאת משקין מן התורה היא, מכל מקום יש לימוד מיוחד שדם קדשים אינו מקבל טומאה מן התורה, וכתבו האחרונים שלפי שיטתו גם כן נפרש שהריצוי נצרך רק מדרבנן.   123.  מבואר בגמרא יבמות (צ א) שמן התורה אין חילוק בין שוגג למזיד, ובכל ענין הציץ מרצה, ורבנן קנסו כשעבר במזיד, שלא ירצה, ונחלקו אמוראים שם האם מאחר שלא הורצה יביא קרבן אחר, ומשום שרבנן מתנים לעקור דבר מן התורה אפילו בקום ועשה, או שרק הבשר אינו נאכל, שזה עקירה בשב ואל תעשה על מצות האכילה, אבל אינו מביא קרבן אחר, שהרי אז יעבור בידים על איסור תורה של חולין בעזרה. 
 

 <nowiki name="HtmpReportNum0048_L2"></nowiki><nowiki name="דףBכהB-Bב"></nowiki> 


==דרשני המקוצר==

[[קטגוריה:בבלי מנחות (פרשני)]]