Wikiboss: Try fix category tree

2020-09-09T12:50:15Z

Try fix category tree

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־12:50, 9 בספטמבר 2020
שורה 77:		שורה 77:
	==דרשני המקוצר==		==דרשני המקוצר==

			{{תבנית:ניווט מסכת יבמות (פרשני)}}

	[[קטגוריה:בבלי יבמות (פרשני)]]		[[קטגוריה:בבלי יבמות (פרשני)]]

Micropedia bot: Automatic page editing

2015-06-30T15:48:33Z

Automatic page editing

דף חדש

{{פרשני}}

{{מקור|יבמות יא א}}

==חברותא==

ומסקינן: אכן קשיא לרב ששת, כיצד מתרץ הוא את הסיפא כרבי עקיבא? והרי היה צריך התנא לומר זאת במפורש, שהוא מדבר כרבי עקיבא, כדי שידעו הכל שאין זה המשך הרישא, החולקת על רבי עקיבא.
 ונחלקו אמוראים ביישוב הברייתא, לפי רבי יוחנן ולפי ריש לקיש.
 רב אשי, סבר לה כריש לקיש, הסובר שהאחים חייבים על החלוצה כרת, ולכן ניחא לו הסיפא, שאם עמד אחד האחים וקידש את החלוצה, ומת, אין היא זקוקה לחליצה מהאחים, לפי שלא תפסו בה קידושי האח.
 אך קשה לו הרישא האומרת שאם חזר האח החולץ וקידש את החלוצה, ומת, היא צריכה חליצה מהאחים. ומוכח שאין היא אסורה עליהם בכרת.
 ומתרץ לה רב אשי לרישא, שמדובר בה באחים שנולדו לאחר שחלץ האח וקידשה.
 ונמצא, שלא מצאוה האחים הללו בשעה שהיא נופלת מהאח הראשון (שאז היא היתה נאסרת עליהם מדין "אשת אחיו שלא היה בעולמו").
 ולכן אין הם אסורים בה מכח האח הראשון, כי מצאוה רק כאשתו של האח השני, שחלץ וקידש, והיה מותר להם אפילו לייבמה, לולי זאת שהיא אסורה לאח שמת באיסור לאו, ולכן הם צריכים לחלוץ לה.
 וכרבי שמעון, הסבור שבצורה שכזאת אין הם אסורים בה מדין אשת אחיו שלא היה בעולמו, וכפי שתבאר הגמרא מיד.
 ואילו רבינא, סבר לה כרבי יוחנן, שלדעתו האחים של החולץ אסורים בחלוצה באיסור לאו בלבד. וניחא לו הרישא, שאם חזר החולץ וקידשה, ומת, הרי היא צריכה חליצה מהאחים, כדין חייבי לאוין.
 אך קשה לו הסיפא, האומרת שאם קידשה האח של החולץ ומת, אין היא צריכה חליצה.
 ומתרץ לה לסיפא כרבנן. שקידשה האח של החולץ, ונפלה ליבום לפני אחים שנולדו לאחר מות האח הראשון, ולפי רבנן אין היא זקוקה להם, לפי שהיא אסורה עליהם באיסור ערוה של "אשת אחיו שלא היה בעולמ ו".
 ומבארת הגמרא:
 רב אשי סבר לה כריש לקיש, שהאחים אסורים בחלוצה בכרת, ומתרץ לה לרישא של הברייתא, האומרת שאם מת האח שחלץ וקידש היא צריכה חליצה מהאחים - כרבי שמעון:
 וכך אומרת הברייתא ברישא:
 החולץ ליבמתו, וחזר וקדשה - צריכה חליצה מן האחין.
 מאן "אחין", מי הם האחים שצריכים לחלוץ לה? - אחין הילודים!
 שנולדו לאחר שחלץ וקידש, ואין היא נאסרת עליהם בכרת מכח האח הראשון היות ומצאוה לאחר שנחלצה וקידשה החולץ, ומעתה היא עתידה ליפול ליבום לפני האחים שנולדו עתה, רק מכח קידושיו של האח השני ולא אסורה עליהם מכח האח הראשון.
 כמאן - כרבי שמעון, הסובר שאם יבם האח השני את אשת האח הראשון ולאחר היבום נולד האח השלישי, אין היא אסורה על האח השלישי שנולד עתה משום אשת אחיו הראשון שלא היה עמו בעולמו, כיון שמצאה ללא זיקה מנפילת הראשון, אלא רק כשהיא עומדת ליפול מנישואי האח השני, שהיה בעולמו.
 ואילו בסיפא אומרת הברייתא:
 עמד אחד מן האחים הנולדים, שכבר נולדו לפני החליצה, וקדשה, ומת - אין לה עליו כלום. שאין היא זקוקה עתה לחליצה מהאחים שהיו עמו בעולמו, היות והיא כבר נפלה לפניהם ליבום מהאח הראשון. וכיון שלא חלצו לה, הרי היא ממשיכה להיות אסורה עליהם באיסור כרת של אשת אח מכח האח הראשון. ודין זה הוא בין לרבי שמעון ובין לרבנן.
 כמאן - כריש לקיש, הסובר שהחלוצה אסורה על שאר האחים בכרת.
 ואילו רבינא סבר לה כרבי יוחנן, ומתרץ לה לברייתא אליבא דרבנן:
 החולץ ליבמתו, וחזר וקדשה, ומת - צריכה חליצה מן האחין.
 מאן אחין - אחין הנולדים משכבר, ואינם אסורים אלא בלאו, אחר שנחלצה על ידי אחיהם ב"שליחותם".
 כמאן - כרבי יוחנן, הסובר שהחולץ עושה את החליצה בשליחות האחים כולם, ולכן גם האחים אינם אסורים בה אלא בלאו, כמוהו.
 ולכן, הם צריכים לחלוץ לה, כשקידשה אחיהם, ומת.
 אבל אם עמד אחד מן האחים הילודים, שנולדו אחר החליצה, ונמצא שלא חלץ לה החולץ בשליחותם, שהרי בשעת החליצה הם טרם נולדו, ועתה שנולדו מצאוה כאשת האח הראשון. ולגביהם לא היתה שליחות על החליצה.
 ונמצא, שהם אסורים בה באיסור כרת של אשת האח הראשון.
 ולכן, אם קדשה אחד האחים שנולדו אחר החליצה - אין קידושיו קידושין, שהרי היא אסורה עליו בכרת משום אשת אח הראשון.
 ולכן, אם מת אותו האח שקידשה - אין לה עליו כלום.
 ודין זה הוא אפילו אם נולד האח לאחר שקידשה החולץ, כיון שאין קידושי האח החולץ מורידים ממנה את האיסור של אשת האח הראשון.
 כמאן - כרבנן, הסוברים שבכל ענין, אפילו בייבם ולבסוף נולד, אסורה עליו משום אשת אחיו שלא היה בעולמו.
 איתמר: הבא על יבמה, ובא אחד מן האחין על צרתה -
 פליגי בה רב אחא ורבינא.
 חד אמר: דינו בכרת. וכפי שיבואר.
 וחד אמר: דינו בעבירת איסור עשה, של "בית אחד הוא בונה ואין בונה שני בתים".
 מאן דאמר בכרת - סובר כריש לקיש, שאין היבום או החליצה ביבמה נעשים בשליחות כל האחים ובשליחות כל היבמות, ולכן צרת היבמה, כיון שלא התייבמה היא נשארת אסורה על שאר האחים בכרת.
 ומאן דאמר בעשה - סובר כרבי יוחנן, שהיבום נעשה בשליחות כולם. וכמו שהמייבם עצמו אסור בצרת יבמתו רק באיסור עשה, כך שאר האחים אינם אסורים בה אלא באיסור עשה.
 אשה שזינתה תחת בעלה, ונאסרה עליו, אינה מתייבמת, ופטורה מן החליצה. שהרי היא היתה אסורה על בעלה מצד דין זונה, ולא יתכן שתיפול ליבום
 אמר רב יהודה אמר רב: צרת סוטה אסורה.
 והכונה היא כאן לצרת זונה, שזינתה ודאי תחת בעלה, ונאסרה לו. ולא ל"סוטה ספק", שרק קינא לה בעלה ונסתרה, אך לא ידוע שזינתה.
 וטעמו של דבר שהזונה אוסרת גם את צרתה לייבום, כמותה, על אף שאין הזונה "ערוה":
 כיון ש"טומאה" כתיב בה בזונה - "והיא נטמאה" (במדבר ה).
 כמו שכתוב "טומאה" בעריות - "אל תטמאו בכל אלה" (ויקרא יט).  1 

  1.  טומאה כתיב בה כעריות. האחרונים דנו, האם הטומאה האמורה בסוטה לגבי בעלה היא האוסרת גם את היבם, או שמלשון טומאה האמור בסוטה אנו לומדים בלימוד ישיר, שצרת סוטה אסורה כמו צרת ערוה, ואין זה מכח טומאתה לבעלה, (ועיין בחידושי רבי שמואל סימן ח, בהרחבה). 
 וכשם שערוה אוסרת את צרתה ליבום, כך גם סוטה אוסרת את צרתה ליבום.
 (ועיין בהערה,  2  מה הוא דין הסוטה עצמה, והאם היא ממש כערוה, הפטורה מן החליצה והיבום, או רק אוסרת צרתה ליבום, אך אינה פטורה בלא חליצה).

  2.  נחלקו הראשונים בדין סוטה וצרתה, האם הטומאה הכתובה בסוטה גורמת לה להיות כערוה ממש, ולפטור אותה ואת צרתה בין מהיבום ובין מהחליצה, או שלשון טומאה האמור בה אוסר אותן רק ליבום אך אינו פוטרן מהחליצה. לדעת רש"י והתוס', וכן הרמב"ן והרשב"א, הסוטה וצרתה פטורות מן החליצה ומן הייבום, כערוה ממש, משום לשון טומאה הכתוב בה. והרמב"ן הביא נימוק נוסף לפטור את הסוטה עצמה, משום המיעוט "כי מצא בה ערות דבר, והלכה והיתה לאיש אחר", לאיש אחר, ולא ליבם. ומה שצריכים ללשון טומאה הוא כדי לפטור את צרתה. אך יש הסוברים שהדבר תלוי במחלוקת בין רב כאן, לרב יוסף במסכת סוטה, הסובר שסוטה ודאית צריכה חליצה משום שגם מבעלה לא היתה יוצאת ללא גט (הובאו דבריהם ברמב"ן). ואילו הריטב"א סובר שאפילו לדעת רב, הסוטה עצמה צריכה חליצה, ולא אמר רב את דבריו אלא רק לענין איסור יבום. רש"י מבאר, שדברי רב יהודה אמר רב הם כדברי רב אשי לקמן, שצרת סוטה פטורה מן החליצה ומן היבום, כיון שטומאה כתיב בה כעריות. ובדין היה להשמיענו שהיא עצמה אינה חולצת ואינה מתייבמת, כערוה, אלא נקט רב צרת סוטה ובכן השמיע גם את דין הסוטה עצמה. אך הקשו הראשונים, שבמסכת סוטה אומר רב יוסף שסוטה צריכה חליצה, כי אם היה הבעל קיים היא היתה צריכה ממנו גט, אם כן, כשמת, צריכה חליצה, ואינה יוצאת בלא כלום. יש שתירצו שרב חולק על רב יוסף, וסובר שהפסוק "ויצאה מביתו, והלכה והיתה לאיש אחר", לאחר ולא ליבם, מלמד שהיא אינה זקוקה כלל ליבם. ואין להשוות בין זה שסוטה צריכה גט לבין זה שיבמה צריכה חליצה, כי קידושיה של סוטה אינם יכולים להפקע בגלל מעשה הזנות. מה שאין כן בנפילה ליבום, שאפשר לומר ש"והיתה לאיש אחר" מלמד שאין הסוטה נופלת כלל לפני היבם (עיין רמב"ן). אך הרא"ה פירש (הובא בריטב"א כאן) שלפי רב סוטה וצרתה חולצות. והלימוד שטומאה כתיב בה כעריות בא ללמד שצרתה כמותה, אך לא לפוטרה לגמרי. 
 מתיב רב חסדא ממה ששנינו במשנה במסכת יבמות, בתחילת פרק "האשה רבה":
 מי שהלך בעלה למדינת הים, ובא עד אחד והעיד לה "מת בעלך", והקילו חכמים לסמוך עליו, ונשאת לאדם אחר.
 אם אחר כך בא בעלה הראשון - תצא מזה ומזה!
 שתיקנו חכמים שהיא נאסרת על הבעל הראשון כדין זונה, על אף שנשאת לשני כדין, על סמך עדותו של עד אחד, שהאמינוהו חכמים. ותצא גם מבעלה השני, היות ואשה שמזנה אסורה לבועל כמו לבעל.
 רבי שמעון אומר: רק על בעלה אסרו חכמים שתשוב אליו אחר שנישאה (אם כי בהיתר) לאדם אחר, אבל על היבם לא גזרו.
 ולכן, אם מת בעלה הראשון לאחר שחזר, והיתה לו אשה נוספת, הרי ביאתה או חליצתה (של האשה שנישאה לזר ונאסרה לבעל), מאחיו של הבעל הראשון - פוטרת צרתה!
 ואפילו חכמים שנחלקו על רבי שמעון, לא נחלקו אלא עליה עצמה, שאינה מתייבמת, אבל צרתה מתייבמת לדברי כולם!
 ומוכח שצרת זונה מותרת ליבום, כי אם אינה נופלת כלל ליבום, כיצד ביאתה של הזונה "פוטרת" צרתה?
 אמר לך רב: אמינא לך אנא סוטה דאורייתא, שטומאה כתיב בה כעריות מן התורה, שהיא וצרתה פטורות מן החליצה ומן היבום.
 ואילו את, אמרת, אתה מקשה לי מסוטה דרבנן, שגזרו חכמים שתצא מזה ומזה, כדי שתדייק במציאת עדים הגונים, ופשיטא שהיא בת חליצה ויבום מן התורה!? ומסבירה הגמרא, מה היתה ההוה אמינא של רב חסדא, להשוות בין גזירה דרבנן לדין דאורייתא:
 ודקארי לה, כשהקשה רב חסדא קושיה זו - מאי קארי לה, מהו הקשה!?
 קסבר רב חסדא: כל דתקון רבנן - כעין דאורייתא תקון. ואם הדין הוא כדברי רב, שצרת זונה אינה מתייבמת ואינה נחלצת, היינו אוסרים צרת סוטה באשה שהלך בעלה למדינת הים, מלהתייבם.
 מתיב רב אשי: מי שקינא לה בעלה שלא תסתר עם איש מסויים, ובכל זאת נכנסה עמו לסתר, ושהתה עמו כדי טומאה -
 הרי היא אסורה לביתה, לבעלה, כדין "סוטה", עד שתבדק על ידי שתיית המים המאררים.
 ואם היתה נשואה לכהן, היא אסורה לאכול בתר ומה.
 

 <nowiki name="HtmpReportNum0021_L2"></nowiki><nowiki name="דףBיאB-Bב"></nowiki> 


==דרשני המקוצר==

[[קטגוריה:בבלי יבמות (פרשני)]]

פרשני:בבלי:יבמות יא א - היסטוריית גרסאות

Wikiboss: Try fix category tree

Micropedia bot: Automatic page editing