Micropedia bot: Automatic page editing

2015-07-01T10:34:09Z

Automatic page editing

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־10:34, 1 ביולי 2015
שורה 5:		שורה 5:
	==חברותא==		==חברותא==

	<span style='font-size:17px; line-height: 140%'>ומסקינן: <b style='font-size:20px; color:black;'>אלא,</b> רב, בדרך של ~~<img alt='''' src='p_amud.bmp'' title='מיקום עמוד מדויק'>~~  <b style='font-size:20px; color:black;'>"לא מיבעיא" קאמר</b>:</span>		<span style='font-size:17px; line-height: 140%'>ומסקינן: <b style='font-size:20px; color:black;'>אלא,</b> רב, בדרך של  <b style='font-size:20px; color:black;'>"לא מיבעיא" קאמר</b>:</span>
	<BR><span style='font-size:17px; line-height: 140%'><b style='font-size:20px; color:black;'>לא מיבעיא, אכלה, דמשלמת מה שנהנית,</b> <b style='background-color:RGB(216,216,216); font-size:10px; font-family:arial; color:RGB(0,0,0)'> 62 </b> שהרי נהנתה באכילתה. <b style='font-size:20px; color:black;'>אבל נחבטה, אימא,</b> נאמר שאין חיוב תשלומים על הנאה שניצלה בהמתו מחבטה, ודינו, כדין "<b style='font-size:20px; color:black;'>מבריח ארי מנכסי חבירו" הוא.</b> שכך הוא הדין אם הבריח אדם אריה שהא לטרוף את צאן חבירו, שאין בעל הצאן חייב לשלם לו על כך שההנהו בהצילו את נכסיו, אלא אנו אומרים שהוא עשה מצוה בלבד, ואין על כך חיוב תשלום. וגם כאן, בעל השדה הציל באמצעות תבואתו את בהמת חבירו מחבטה, <b style='font-size:20px; color:black;'>ומה שנהנית, נמי לא משלם</b>.		<BR><span style='font-size:17px; line-height: 140%'><b style='font-size:20px; color:black;'>לא מיבעיא, אכלה, דמשלמת מה שנהנית,</b> <b style='background-color:RGB(216,216,216); font-size:10px; font-family:arial; color:RGB(0,0,0)'> 62 </b> שהרי נהנתה באכילתה. <b style='font-size:20px; color:black;'>אבל נחבטה, אימא,</b> נאמר שאין חיוב תשלומים על הנאה שניצלה בהמתו מחבטה, ודינו, כדין "<b style='font-size:20px; color:black;'>מבריח ארי מנכסי חבירו" הוא.</b> שכך הוא הדין אם הבריח אדם אריה שהא לטרוף את צאן חבירו, שאין בעל הצאן חייב לשלם לו על כך שההנהו בהצילו את נכסיו, אלא אנו אומרים שהוא עשה מצוה בלבד, ואין על כך חיוב תשלום. וגם כאן, בעל השדה הציל באמצעות תבואתו את בהמת חבירו מחבטה, <b style='font-size:20px; color:black;'>ומה שנהנית, נמי לא משלם</b>.

Micropedia bot: Automatic page editing

2015-07-01T07:59:12Z

Automatic page editing

דף חדש

{{פרשני}}

{{מקור|בבא קמא נח א}}

==חברותא==

ומסקינן: אלא, רב, בדרך של <img alt='''' src='p_amud.bmp'' title='מיקום עמוד מדויק'>  "לא מיבעיא" קאמר:
 לא מיבעיא, אכלה, דמשלמת מה שנהנית,  62  שהרי נהנתה באכילתה. אבל נחבטה, אימא, נאמר שאין חיוב תשלומים על הנאה שניצלה בהמתו מחבטה, ודינו, כדין "מבריח ארי מנכסי חבירו" הוא. שכך הוא הדין אם הבריח אדם אריה שהא לטרוף את צאן חבירו, שאין בעל הצאן חייב לשלם לו על כך שההנהו בהצילו את נכסיו, אלא אנו אומרים שהוא עשה מצוה בלבד, ואין על כך חיוב תשלום. וגם כאן, בעל השדה הציל באמצעות תבואתו את בהמת חבירו מחבטה, ומה שנהנית, נמי לא משלם.

  62.  שתי דיעות נאמרו בזה בגמרא לעיל (כא). לרבה, משערים כמה היה צריך לשלם אילו היה מאכילה בעליה קש ותבן. ולרבא, משערים מה היה עולה לו אילו היה מאכילה שעורים, ומשלם שני שליש מהמחיר. 
 קא משמע לן רב, שאפילו בנחבטה משלמת מה שנהנית.
 והוינן בה: ואימא הכי נמי! מדוע באמת נחבטה אינו כמבריח ארי, ויפטר מלשלם על ההנאה!?
 ומשנינן: מבריח ארי מנכסי חבירו, מדעתו הוא, המבריח עושה זאת מרצונו. ואילו האי, בהמה שנחבטה, לאו מדעתו! הרי בעל השדה לא הציל את בהמת חבירו מרצונו, אלא הבהמה נפלה שם מאליה, ולכן בעל הבהמה חייב לשלם לו.
 אי נמי: מבריח ארי מנכסי חבירו, לית ליה פסידא למבריח, שהוא לא מפסיד כלום על ידי הצלתו. אבל האי, בנחבטה, אית ליה פסידא לבעל השדה בריסוק פירותיו, הלכך חייבים לשלם לו מה שהבהמה נהנתה.  63  והוינן בה: היכי נפיל? כיצד נפלה הבהמה לגינה, שהמשנה אומרת שמשלמת מה שנהנית?

  63.  כתבו התוס', שאין כאן מחלוקת בין שני הטעמים. ודי באחד משניהם כדי שיחשב כמבריח ארי, והיינו: או כשהמבריח את הארי עושה זאת מדעתו, ואז אפילו יש לו פסידא, כגון הפורע חובו של חבירו, שמבואר בגמרא דהוי כמבריח ארי (והיינו, כיון שהוא עושה זאת מדעתו, אמדו חכמים את דעתו, שמסתמא לשם מצוה עשה, ובדעתו לפוטרו מתשלום על כך. ש"ך חושן משפט קכח ח). או שאין לו למציל פסידא, ואז אפילו שלא מדעתו, כגון שחבירו מכריחו להבריח ארי מעדרו, כיון שאין למבריח הפסד מכך, הוא נחשב למבריח ארי ואינו נוטל שום שכר. ועוד כתבו, שמבריח ארי זה רק באופן שלא ברור שיבוא לידי הפסד, וכגון שהארי רחוק, ולא בטוח שיגיע לכאן, והוא מציל אותו רק מהדאגה והפחד שמא יבוא. אבל כשברור שההפסד יבוא, כגון שמציל מפי הארי עצמו, אז ודאי נוטל שכרו. ויישבו בזה כמה סוגיות בש"ס, שמוכח מהן שהמציל ממון של חבירו נוטל שכרו על כך. וכן המשיב אבידה, נוטל שכרו כפועל בטל. ולא אמרינן שאינו אלא כמבריח ארי בעלמא, כיון שהצילו מהפסד ברור. וכאן בסוגיין, לא מדובר שהבהמה היתה ניזוקה ופוחתת מערכה על ידי החבטה, אלא שהיה נגרם לה צער בעלמא, והירקות הצילו אותה מכך, והבעלים אינם רוצים שבהמתם תיחבט ותצטער, ולכן היה מקום לדון מצד מבריח ארי. וגם בפורע חובו של חבירו, אין נחשב הפורע כמי שמציל את הלווה מ"הפסד", כי מה שהלווה חייב לפרוע למלוה אין זה "הפסד", שהרי הלווה התחייב לפרוע למלוה את ההלואה שלוה ממנו, אלא מי שפורע עבורו את החוב הוא מציל אותו מצער בעלמא, ולכן הוא נחשב כמבריח ארי. או כמו שמפרש בירושלמי, שבפרעון חוב, ההפסד אינו ברור, כי שמא היה הלוה מפייס את המלוה שימחול לו את החוב. ואפילו כשהמלוה דוחק את הלוה, יכול הלוה לומר (למי שפורע לו את החוב): הייתי מוצא הרבה אנשים שהיו פורעים עבורי את החוב, שדרך האוהבים שהם מרחמים על אהוביהם להציל אותם מהצער הזה (וראה בשערי יושר ש ג כה, בביאור דבריהם). ואילו המשביח נכסי חבירו, כגון שירד לתוך שדהו, ונטע שם, שזכאי היורד ליטול מבעל השדה את הוצאותיו על השבחת שדהו, אינו דומה כלל למבריח ארי. שהרי כאן השביח לו ממש את נכסיו ולא רק הצילו מהפסד. ולכן הוא נוטל שכר על כך. תוס' ד"ה אי נמי. הרמב"ן בבבא מציעא (ל ב) כתב, שהכלל במבריח ארי הוא, שכל דבר שאינו מוטל עליו להבריח את הארי, הרי אף שיש לו הפסד, פטור הלה מלשלם לו, שהיות והוא עושה זאת מדעתו, ודאי מוחל הוא לו על התשלום. אבל אם הדבר מוטל עליו להבריח את הארי, חייב לשלם לו במקום הפסד, כי לא הטילו עליו רבנן להבריח ארי מנכסי חבירו כשיש לו הפסד מכך. וזה הטעם שבמשיב אבידה משלם לו המאבד שכר כפועל בטל, משום שהוא חייב להשיב לו אבידתו. ועוד כתב לחלק, שבמשיב אבידה הוא נותן לו ממון ממש, ודומה לפועל שעושה מלאכה בשל חבירו שלא מדעתו, שנוטל מבעל הבית מה שנהנה. אבל פורע חובו של חבירו, וכדומה, הלוה אינו מקבל לידו ממון, אלא רק מחילת חוב וסילוק נזק בלבד. ולכן, אפילו אם יש לו הפסד, פטור הלוה מלשלם לו, שאין זה אלא מבריח ארי מנכסי חבירו. 
 רב כהנא אמר: שהוחלקה, שהתחלקה הבהמה במימי רגליה ברשות הרבים, ומשם נפלה לגינה.  64 

  64.  משמע דוקא כשהתחלקה. אבל אם נפלה מעצמה הוי פשיעה. וקשה מהסוגיא דלעיל (כא ב), בכלב וגדי שקפצו מראש הגג, דמשמע שנפילה הוי אונס! ? ויש לומר, ששם מדובר ביום, ולכן הוי אונס, אבל כאן מדובר בלילה, שהיה לו לרועה להעבירם אחד אחד, ולהיזהר שלא יפלו. תוס' רבינו פרץ. והאבן האזל (נזקי ממון ג יא) תירץ, ששם הם עמדו במקום אחד, ונפלו. וזה אינו מצוי כלל, ולכן הוי אונס. אבל כאן, שנפלה דרך הילוכה, לא הוי בגדר "שאינו מצוי", דאפשר שתיכשל ותפול, לכן אינו אונס לגבי הבעלים. 
 רבא אמר: שדחפתה חבירתה לתוך הגינה.
 ומבארת הגמרא את המחלוקת:
 מאן דאמר שדחפתה חבירתה, סובר, כל שכן כשהוחלקה במימי רגליה, שהוא יותר אונס, שהיא משלמת רק מה שנהנית ולא מה שהזיקה.
 ומאן דאמר שהוחלקה במימי רגליה, סובר, דוקא כאן, שהוא אונס גמור, שלא היה לבעלים להעלות על דעתם שזה יקרה, הם משלמים רק מה שנהנית. אבל דחפתה חבירתה, פשעה, הבעלים פשעו, ומשלמת מה שהזיקה,  65 

  65.  הקשה הפני יהושע: אם כן, למה נקטה המשנה בסיפא שירדה כדרכה והזיקה משלמת מה שהזיקה, ולא נקטה רבותא יותר גדולה, שאפילו בדחפה חברתה משלמת מה שהזיקה, וכל שכן בירדה כדרכה? ותירץ, שלפי מה שהגמרא אומרת בסמוך, בירדה כדרכה והזיקה במי לידה, שהוא חייב למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב (וכן הלכה). לכן נקטה המשנה "ירדה כדרכה", להשמיענו שאז חייב אפילו הזיקה במי לידה. אבל בדחפה חברתה, אף שהוא נחשב פשיעה, זה רק באופן שהזיקה בנפילה עצמה, אבל אם הזיקה במי לידה אינו נחשב לתחילתו בפשיעה, כי דחיפה היא מילתא דלא שכיחא (שהרי היא תולדה דקרן ומבואר בגמרא שקרן אין הזיקו מצוי). וכל דבר שאינו שכיח, לא נחשב תחילתו בפשיעה לענין סופו באונס. 
 משום דאמר ליה בעל הגינה לבעל הבהמה: איבעי לך עבורי חדא, חדא! היית צריך להעביר את הבהמות אחת אחת, כך שלא תדחוף אחת את השניה.
 אמר רב כהנא: לא שנו במשנתנו, שנפלה לגינה משלמת רק מה שנהנית, אלא שאכלה רק באותה ערוגה שנפלה לתוכה, היות וכמו שהיא אנוסה על הנפילה כך היא אנוסה על אותה אכילה, שאינה יכולה להתאפק מלאכול את אותה ערוגה שהיא רואה מתחתיה.  66 

  66.  רש"י כתב "שאכלה מיד באותה ערוגה שנפלה שם". ומשמע שהטעם הוא משום שהבעלים לא הספיקו להוציא אותה משם עד שאכלה את הערוגה. וכן כתב השיטה מקובצת בשם הרא"ה, שאפשר, ש"מערוגה לערוגה" לאו דוקא, ולפעמים גם באותה ערוגה עצמה אם היא גדולה, שהבהמה שוהה הרבה באכילתה, הוי הבעלים פושע בכך שלא הוציאה משם. אולם הרא"ש כתב, שבאותה ערוגה הוא פטור אפילו אם הרועה יכול לטרוח ולהוציא אותה. שאם לא כן, מה ההבדל בין אותה ערוגה לערוגה אחרת, שכמו שהוא אנוס על אותה ערוגה, כך הוא אנוס בכל הערוגות. והטעם, כיון שהנפילה היתה באונס, לא קרינן ביה "ובער בשדה אחר", שמשמע ממנו שהפשיעה היא מצד הבעלים הוא על עצם הכניסה לשדה אחר, אבל אם הכניסה לשדה היתה באונס, שוב אינו חייב על הפשיעה שלאחר מכן. אבל אם יצא מערוגה זו ונכנסה לערוגה אחרת, הרי זה נחשב לכניסה חדשה, וחייב עליה, שהרי היה יכול להוציאה לפני כניסתה. ורבי יוחנן סבר, שכל הגינה שנפלה שם נחשבת כערוגה אחת, ואינה נקראת "שדה אחר" עד שתצא משם, ותחזור. גם הרשב"א והראב"ד כתבו שרבי יוחנן פוטר בערוגה אחרת אפילו כשהבעלים רואים אותה שהיא רועה שם (שאם לא כן גם רב כהנא לא היה מחייב שהרי אנוס הוא). והטעם, כיון שתחילתו באונס, אין מחייבין אותו לירד אחריה לגינת חבירו, ומן השמים קנסו את בעל הגינה. והמאירי כתב, שאין אומרים לבעלים שהיה לו להוציא אותה משם, שמכל מקום, יראים הם להיכנס לגינתם של אחרים. 
 אבל אם הלכה מערוגה לערוגה ואכלה שם, משלמת מה שהזיקה.
 ורבי יוחנן אמר: אפילו הלכה מערוגה לערוגה, ואפילו אם כל היום כולו הסתובבה שם ואכלה, אינה משלמת אלא מה שנהנית, עד שתצא מהגינה, ותחזור אליה לדעת הבעלים.
 אמר רב פפא: לא תימא שכוונת רבי יוחנן האומר "עד שתצא ותחזור לדעת", היא "עד שתצא לדעת", שיידעו הבעלים שיצאה מהגינה, ותחזור אל הערוגה לדעת הבעלים, והיינו, שאחר שתשוב למקומה, לא ינעול הבעלים בפניה כראוי, ולכן היא חוזרת ויוצאת אל הגינה כדי לאכול שם, והרי זה כאילו היא חוזרת אליה שנית מדעת בעליה, כיון שלא נעל בפניה כראוי.
 אלא כיון שיצתה לדעת, שידעו בעליה שיצאה מהגינה ושבה למקומה, אף על פי שחזרה פעם שניה אל הגינה שלא לדעת, שמעתה נעל בעליה בפניה כראוי, ואין זו "חזרה" לדעת הבעלים, מכל מקום, משלמת מה שהזיקה.
 מאי טעמא? הרי שמר עליה כראוי?
 משום דאמר ליה בעל הגינה לבעל הבהמה: כיון דילפא, מאחר שהתרגלה לאכול בגינה הזאת, מעתה, כל אימת דמשתמטא, מתי שתברח ממקומה, להתם רהטא, תרוץ מיד לגינה הזאת. ולכן, לא די לה עכשיו בנעילה כראוי ככל הבהמות, דהיינו בשמירה מועטת, אלא היא צריכה שמירה מעולה.
 וכיון שאתה לא שמרת אלא שמירה רגילה, הרי זו פשיעה לגביך, וחייב אתה בנזקיה.  67 

  67.  כן כתב רש"י. והים של שלמה (יז) ביאר את דבריו, שבשלמא בהמה אחרת, דיה בשמירה פחותה, שאפילו אם תברח יתכן שלא תיכנס לשדות אחרות, כיון שאינה רגילה לילך לשם. אבל בהמה זאת, אם תברח, ודאי תרוץ לאותה שדה שהורגלה שם. לכן לא די לה בשמירה פחותה. אולם החזון איש (ו ב) כתב לדעת רש"י, שהביאור הוא, כיון שהורגלה ללכת לשם, היא תתעקש להפיל את הדלת בשארית כוחה כדי להגיע לשם. ולכן לא מספיק לה אלא שמירה בדלת שלא תוכל בשום אופן להפילה (גם הרשב"א מפרש כן לפי שיטה זו). וכתב, שלשון הגמרא "כל אימת דמשתמטא להתם רהטא" לא משמע כן. אלא היה לה לומר, לפי הפירוש הזה, "כל טצדקי דמצי למיעבד", כדלעיל נו א. והרשב"א הקשה על פירוש זה. שאם כן, כל שהבהמה רועה פעם אחת בשדה אחת, יהא חייב לעולם על אותה שדה, אף שנעל בפניה כראוי! והביא בשם הראב"ד לפרש באופן אחר, ש"חזרה שלא לדעת" היינו, שהבעלים העבירו אותה ליד אותה גינה, ונפלה שם פעם שניה, או שלא נעלו בפניה כראוי ויצאה ונפלה שם שנית, שעל אף שהנפילה היא באונס, מכל מקום, בבהמה זו הנפילה היא קרובה לפשיעה. כי היות הורגלה לשם, היא תעשה כל תחבולה, ואפילו להפיל את עצמה לשם. והבעלים היו צריכים ליזהר ולא להוליך אותה באותה דרך אלא אם כן יאחזו בה בכח או לנעול בפניה כראוי. והראב"ד בהשגות מפרש, שהבעלים נעלו בפניה כראוי, ונפל הגדר באונס והבהמה יצאה. והבעלים יודעים מכך אך אינם יודעים להיכן יצאה. שבבהמה רגילה היה פטור, אך בבהמה זו, חייב, כיון שהיה לו לידע שחזרה לאותה גינה (על פי ביאור החזון איש שם). 
 שנינו במשנה: ירדה כדרכה והזיקה, משלמת מה שהזיקה.
 בעי רבי ירמיה: ירדה כדרכה, והזיקה ב"מי לידה", שילדה שם וולד, והזיקה ב"מי הלידה" היוצאים בשעת לידה, את התבואה. מהו? האם חייבים הבעלים לשלם?
 ומבארת הגמרא את צידי הספק:
 אליבא דמאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב, לא תיבעי לך שודאי הוא חייב, משום שתחילתו היה בפשיעה, שהיה צריך לשמור עליה גם בלי הלידה שלא תרד ותאכל, וסופו באונס, שלא אכלה אלא הזיקה במי הלידה, שזה אונס, כיון שלא ידעו הבעלים שתלד שם.
 כי תיבעי לך, אליבא דמאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור, מאי?
 מי אמרינן: כיון דתחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא, הרי הוא פטור.
 או דלמא: הכא, כולה בפשיעה הוא! דכיון דקא חזי דקריבה לה למילד, שהיות והבעלים רואים שהיא קרובה ללדת, אם כן, איבעי ליה לנטורה, הם היו צריכים לשומרה,
 

 <nowiki name="HtmpReportNum0114_L2"></nowiki><nowiki name="דףBנחB-Bב"></nowiki> 


==דרשני המקוצר==

[[קטגוריה:בבלי בבא קמא (פרשני)]]

פרשני:בבלי:בבא קמא נח א - היסטוריית גרסאות

Wikiboss: Try fix category tree

Micropedia bot: Automatic page editing

Micropedia bot: Automatic page editing

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־11:48, 14 בספטמבר 2020
שורה 51:		שורה 51:
	==דרשני המקוצר==		==דרשני המקוצר==

			{{תבנית:ניווט מסכת בבא קמא (פרשני)}}

	[[קטגוריה:בבלי בבא קמא (פרשני)]]		[[קטגוריה:בבלי בבא קמא (פרשני)]]