פרשני:בבלי:בבא קמא כא א - היסטוריית גרסאות

Wikiboss: Try fix category tree

2020-09-14T11:38:31Z

Try fix category tree

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־11:38, 14 בספטמבר 2020
שורה 81:		שורה 81:
	==דרשני המקוצר==		==דרשני המקוצר==

			{{תבנית:ניווט מסכת בבא קמא (פרשני)}}

	[[קטגוריה:בבלי בבא קמא (פרשני)]]		[[קטגוריה:בבלי בבא קמא (פרשני)]]

Micropedia bot: Automatic page editing

2015-07-01T10:33:02Z

Automatic page editing

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־10:33, 1 ביולי 2015
שורה 5:		שורה 5:
	==חברותא==		==חברותא==

	<span style='font-size:17px; line-height: 140%'><b style='font-size:20px; color:black;'>הקדש שלא מדעת</b> ~~<img alt='''' src='p_amud.bmp'' title='מיקום עמוד מדויק'>~~  <b style='font-size:20px; color:black;'>כהדיוט מדעת דמי</b>, כלומר: אין שייך לומר בהקדש "שלא מדעת", שהרי יש את דעת השכינה, והרי זה כאילו דר בחצר חבירו מדעתו של ההדיוט, שהוא צריך להעלות לו שכר. <b style='background-color:RGB(216,216,216); font-size:10px; font-family:arial; color:RGB(0,0,0)'> 1 </b>		<span style='font-size:17px; line-height: 140%'><b style='font-size:20px; color:black;'>הקדש שלא מדעת</b>  <b style='font-size:20px; color:black;'>כהדיוט מדעת דמי</b>, כלומר: אין שייך לומר בהקדש "שלא מדעת", שהרי יש את דעת השכינה, והרי זה כאילו דר בחצר חבירו מדעתו של ההדיוט, שהוא צריך להעלות לו שכר. <b style='background-color:RGB(216,216,216); font-size:10px; font-family:arial; color:RGB(0,0,0)'> 1 </b>

	<span style='color:RGB(15,74,172); font-size:14px;'> <b style='background-color:RGB(15,74,172); color:white; font-size:10px; font-family:arial;'> 1. </b> נתבאר על פי רש"<b>י;</b> והתוספות תמהו על זה: "דשלא מדעתו לאו דוקא, אלא אורחיה דמילתא נקט, והוא הדין מדעתו"<b>;</b> ולכן פירשו התוספות: "כלומר: דדעת שכינה איכא שלא יהנה אדם בלא מעילה". ולשון הרשב"א (הובא גם ב"שיטה מקובצת") הוא: "ואינו מחוור, דשלא מדעת הדיוט, אינו דוקא כשלא ידע שזה דר בביתו, אלא אפילו ידע נמי דינא הכי הוה, דהא לא חסרו, ו"שלא מדעת" אורחא דמילתא נקט<b>;</b> אלא הכי קאמר: כהדיוט מדעת, ומתנה עמו שיעלה לו שכר הוא, שכן אמרה תורה, שלא יהנה אדם בלא מעילה<b>;</b> וכן פירש ר"ח וז"ל: כדרבה, דאמר שכירות הקדש שלא מדעת, כהדיוט מדעת דמי". ולשון ה"ר ישעיה ב"שיטה מקובצת" שונה מלשון הרשב"א: "וקשה, דהא לאו בידיעה תליא מילתא (עד שנאמר ששכינה יודעת), אלא במחאתו, ושלא מדעתו, דקאמר: אורחא דמילתא נקט, אלא הכי פירושו, הקדש שלא במחאה כהדיוט במחאה דמי, שכבר מיחה הכתוב שלא יהנו מן ההקדש", (וכן משמע מסידורו של בעל ה"שיטה מקובצת", ששני פירושים הם).</span> </span>		<span style='color:RGB(15,74,172); font-size:14px;'> <b style='background-color:RGB(15,74,172); color:white; font-size:10px; font-family:arial;'> 1. </b> נתבאר על פי רש"<b>י;</b> והתוספות תמהו על זה: "דשלא מדעתו לאו דוקא, אלא אורחיה דמילתא נקט, והוא הדין מדעתו"<b>;</b> ולכן פירשו התוספות: "כלומר: דדעת שכינה איכא שלא יהנה אדם בלא מעילה". ולשון הרשב"א (הובא גם ב"שיטה מקובצת") הוא: "ואינו מחוור, דשלא מדעת הדיוט, אינו דוקא כשלא ידע שזה דר בביתו, אלא אפילו ידע נמי דינא הכי הוה, דהא לא חסרו, ו"שלא מדעת" אורחא דמילתא נקט<b>;</b> אלא הכי קאמר: כהדיוט מדעת, ומתנה עמו שיעלה לו שכר הוא, שכן אמרה תורה, שלא יהנה אדם בלא מעילה<b>;</b> וכן פירש ר"ח וז"ל: כדרבה, דאמר שכירות הקדש שלא מדעת, כהדיוט מדעת דמי". ולשון ה"ר ישעיה ב"שיטה מקובצת" שונה מלשון הרשב"א: "וקשה, דהא לאו בידיעה תליא מילתא (עד שנאמר ששכינה יודעת), אלא במחאתו, ושלא מדעתו, דקאמר: אורחא דמילתא נקט, אלא הכי פירושו, הקדש שלא במחאה כהדיוט במחאה דמי, שכבר מיחה הכתוב שלא יהנו מן ההקדש", (וכן משמע מסידורו של בעל ה"שיטה מקובצת", ששני פירושים הם).</span> </span>

Micropedia bot: Automatic page editing

2015-07-01T07:56:24Z

Automatic page editing

דף חדש

{{פרשני}}

{{מקור|בבא קמא כא א}}

==חברותא==

הקדש שלא מדעת <img alt='''' src='p_amud.bmp'' title='מיקום עמוד מדויק'>  כהדיוט מדעת דמי, כלומר: אין שייך לומר בהקדש "שלא מדעת", שהרי יש את דעת השכינה, והרי זה כאילו דר בחצר חבירו מדעתו של ההדיוט, שהוא צריך להעלות לו שכר.  1 

  1.  נתבאר על פי רש"י; והתוספות תמהו על זה: "דשלא מדעתו לאו דוקא, אלא אורחיה דמילתא נקט, והוא הדין מדעתו"; ולכן פירשו התוספות: "כלומר: דדעת שכינה איכא שלא יהנה אדם בלא מעילה". ולשון הרשב"א (הובא גם ב"שיטה מקובצת") הוא: "ואינו מחוור, דשלא מדעת הדיוט, אינו דוקא כשלא ידע שזה דר בביתו, אלא אפילו ידע נמי דינא הכי הוה, דהא לא חסרו, ו"שלא מדעת" אורחא דמילתא נקט; אלא הכי קאמר: כהדיוט מדעת, ומתנה עמו שיעלה לו שכר הוא, שכן אמרה תורה, שלא יהנה אדם בלא מעילה; וכן פירש ר"ח וז"ל: כדרבה, דאמר שכירות הקדש שלא מדעת, כהדיוט מדעת דמי". ולשון ה"ר ישעיה ב"שיטה מקובצת" שונה מלשון הרשב"א: "וקשה, דהא לאו בידיעה תליא מילתא (עד שנאמר ששכינה יודעת), אלא במחאתו, ושלא מדעתו, דקאמר: אורחא דמילתא נקט, אלא הכי פירושו, הקדש שלא במחאה כהדיוט במחאה דמי, שכבר מיחה הכתוב שלא יהנו מן ההקדש", (וכן משמע מסידורו של בעל ה"שיטה מקובצת", ששני פירושים הם). 
 שלח ליה רבי אבא בר זבדא למרי בר מר, בעי מיניה מרב הונא (לך ושאל מרב הונא): הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר, או לא.
 אדהכי, עד שהספיק מרי בר מר לבוא אל רב הונא כדי לשואלו, נח נפשיה דרב הונא (נפטר רב הונא), והוא הציע את השאלה לפני רבה בנו.
 אמר ליה רבה בר רב הונא למרי בר מר: הכי אמר אבא מרי (רב הונא) משמיה דרב: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אינו צריך להעלות לו שכר -
 והוסיף עוד רבה לאמר משמו של אביו: והשוכר בית מראובן, מעלה שכר לשמעון.
 תמהה הגמרא: שמעון מאי עבידתיה (מה מעשיו של שמעון כאן), כלומר: וכי למה יעלה שכר לשמעון, על אשר שכר בית מראובן!?
 ומשנינן: הכי קאמר: אם נמצא הבית - שהשכיר לו ראובן - שהוא של שמעון, מעלה לו - השוכר לשמעון - שכר.
 ותמהינן: תרתי!? והלוא שני הדינים שאמר רבה משמו של אביו סותרים הם, שהיות והדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר, וביחס לשמעון הלוא אין זו אלא שכירות שלא מדעת, ואם כן למה צריך הוא לשלם לשמעון!?
 ומשנינן: הא - דמעלה שכר לשמעון - בבית דקיימא לאגרא (העומד להשכרה) ונמצא שמעון חסר.  2  הא - דאינו צריך להעלות לו שכר - בבית דלא קיימא לאגרא (בית שאינו עומד להשכרה), והיות ובעל הבית אינו חסר, אין צריך הדר בבית להעלות לו שכר, ש"זה נהנה וזה לא חסר, פטור".  3 

  2.  יש לעיין: הרי בלאו הדייר לא היו שוכרים משמעון, מפני שאין ידוע שהוא של שמעון! ? (וראה "שלטי הגבורים" ט א, אות ב).   3.  א. כתב ה"נמוקי יוסף" (ט א מדפי הרי"ף, בשם הרא"ש בשם הר"י) לפרש את הטעם שאמרו: "השוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעון", ולא אמרו בפשיטות: "ואם בית דקיימא לאגרא הוא, מעלה לו שכר", שהוא כדי להשמיענו חידוש: "דאפילו שכרה מראובן בדמים קלים, מעלה שכר לשמעון כמו ששוכרים שאר בתים, ולא מצי אמר: "כסבור הייתי שהבית היה של ראובן, ואילו ידעתי שהיה לי לתת שכר מרובה לא נכנסתי בו", והביא שכן כתב גם הריטב"א. והקשה ב"קצות החושן" סימן שסג סק"ז, מה ההבדל בין דין זה לדין המבואר בסוף המסכת, שאם אדם גזל פרה, ומת, ואכלוה היורשים כיון שחשבו שהיא ירושה להם מאביהם, הם אינם משלמים מחיר מלא, אלא שני שליש, מפני שיכולים לטעון שאילו ידעו שאינה שלהם, לא היו אוכלים אותה כלל, ואם כן, מדוע פה לא ישלם השוכר רק שני שליש, בטענה שאילו היה יודע שיצטרך לשלם את המחיר המלא, הוא לא היה שוכר כלל. ותירץ ה"קהלות יעקב" (הנדמ"ח סימן יח אות ב), שהיורשים פטורים מצד מזיק, כיון שהיו אנוסים גמורים, שהרי אינם יכולים לברר על כל פריט מהירושה שמא הוא גנוב. וכל חיובם הוא מצד שנהנו, ועל הנאה גרידא משלמים שני שליש. אבל מי שגר בחצר חבירו העומדת להשכרה אין חיובו רק מצד שנהנה, אלא גם משום שאכל חסרונו של חבירו, ואין הוא נחשב על כך אנוס, שהיה לו לבדוק למי שייך הבית. ב. מתוספות לעיל כ ב ד"ה טעמא (הובא בהערות שם), נראה, שעד כאן לא פטרו את הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אלא כשלא גילה הדייר את דעתו שהוא רוצה לדור בשכר, אבל אם גילה דעתו, הרי הוא חייב. ודבריהם תמוהים לכאורה מסוגייתנו, שהרי מבואר כאן, שאילו היה הבית "לא קיימא לאגרא" מצד שמעון, כי אז לא היה חייב השוכר להעלות שכר לשמעון; ולפי שיטת התוספות תיקשי: הרי גילה השוכר את דעתו שהוא רוצה לדור בשכר, שהרי עם ראובן סיכם על תשלום שכר דירה! ? וביותר תיקשי: למה נדחקה הגמרא ליישב את הסתירה, והרי לפי דברי התוספות הדברים פשוטים, ולעולם שתי המימרות עוסקות בבית דלא קיימא לאגרא, אלא שאם שכר את הבית מראובן, צריך הוא לשלם לשמעון שהתברר כי הוא בעליו האמיתי של הבית, אפילו אם מצד שמעון אין הבית עומד להשכרה, ומשום שגילה השוכר את דעתו שהוא רוצה לתת שכר; (ולפירוש זה, הרי היה מובן היטב הלשון "השוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעון", שלפי פשוטו הוא קשה, וכמו שהעיר ה"נמוקי יוסף" שהובא באות א). וראה מה שכתב ב"נמוקי יוסף" (ט א מדפי הרי"ף) בשם הרמ"ה: "מדקא משנינן הכי, ולא קא משנינן הא דנחית אדעתא דאגרא, הא דלא נחית אדעתא דאגרא, שמעינן דכל היכי דלא קיימא לאגרא גבי בעלים (היינו שמעון), אף על גב דנחית זה אדעתא למיתב אגרא לאיניש אחרינא, לא מחייב ולא מידי, דכי היכי דגבי משכיר מקח טעות הוא, ולא מיחייב למיתב ליה מידי, שהרי נתברר שאינו שלו, לגבי שוכר נמי מקח טעות הוא, וכמאן דלא אוגר דמי", וראה עוד שם. וב"קהלות יעקב" הנדמ"ח סימן יח, נקט, שיש כאן מחלוקת בין התוספות לרמ"ה, וביאר את שיטת התוספות שלא חשו לראייה מסוגייתנו, שהוא משום שאין כאן גילוי דעת אלא שהוא מוכן לשלם בתמורה לקבלת זכויות שכירות, אבל כשהוא משלם לשמעון הרי אינו מקבל בתמורה זכויות שכירות, כי שמעון הרי לא השכירה לו, ועל תשלום כעין זה לא גילה דעתו, וראה עוד שם; וכתב, ששוב מצא ב"אור שמח" (גזילה ג ט) שכתב אף הוא כדבריו; וכעין זה כתב בישוב שיטתם ב"חידושי רבי שמעון" סימן כ אות ב בד"ה ומה, ראה שם היטב. 
 איתמר נמי:
 אמר רבי חייא בר אבין אמר רב, ואמרי לה, יש האומרים שלא בשם רב אמרה, אלא: אמר רבי חייא בר אבין אמר רב הונא:
 הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אינו צריך להעלות לו שכר; והשוכר בית מבני העיר, מעלה שכר לבעלים.
 תמהה הגמרא: בעלים מאי עבידתייהו, כלומר: לאיזה בעלים ישלם, ולמה ישלם להם!?
 ומשנינן: הכי קאמר: נמצאו לו בעלים, כלומר: אם נמצא שהמשכיר אינו בעליו של הבית, אלא נמצאו לו בעלים אחרים, מעלין (מעלה השוכר) להן שכר.
 תמהה הגמרא: והרי תרתי (שני דינים אלו סותרים)!?
 ומשנינן: הא - דמעלה שכר לבעלים - בבית דקיימא לאגרא, הא - דאין מעלה שכר לבעל החצר - בחצר דלא קיימא לאגרא.
 אמר רב סחורה אמר רב הונא אמר רב: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אין צריך להעלות לו שכר, משום שנאמר: "ושאיה יוכת שער" היינו: שד ששמו "שאיה"  4  מכתת את השער של בית שאין בני אדם דרים בו, ולכן אינו משלם לו שכר, כי נמצא שההנהו במה שישב בביתו.  5 

  4.  כן פירש רש"י בפירוש ראשון; ובפירוש שני פירש: ושאיה: בית שהוא שאוי ויחיד מאין אדם, "יוכת שער": מזיקין מכתתין אותו.   5.  הקשה הרשב"א: הרי בכל הסוגיא משמע ש"זה נהנה ולא חסר, פטור" אף בלי הסברא שההנהו, וכמבואר גבי מקיף את חבירו שהניקף פטור, וכמבואר גבי נטל אבן או קורה של הקדש, ואם כן למה הוצרכו לטעם זה! ? וכתב: "ושמא נאמר: כי על כל פנים יש הפסד קצת בבתים מחמת דריסת רגל הדיורין, אלא שהריוח שמצילין אותה משאיה, עולה כנגד הפסד זה, (ודומה לזה מתבאר גם ב"נמוקי יוסף", ראה מה שכתב המגיה על הרשב"א). והרא"ש כתב: "מייתי מהך קרא אסמכתא וסעד לדבריו, לא מיבעיא שהוא פטור, משום דהוה ליה זה נהנה וזה לא חסר, אלא אפילו טובה נמי עושה, שמנע ביתו מליסתר", (וצריך ביאור לשיטתו, דברי הגמרא בהמשך: "מאי בינייהו", נחלת דוד). אך ב"שיטה מקובצת" בשם רבינו ישעיה, כתב: "ושמא אמוראי נינהו ואליבא דרב הונא", כלומר: הך אמורא סובר אליבא דרב הונא, ש"זה נהנה וזה לא חסר, חייב", ורק גבי בית הוא פטור מטעם שמהנהו, וראה מה שהובא בזה ב"ספר המפתח". 
 אמר בר רב אשי:
 לדידי חזי לי, ומנגח כי תורא (אני ראתיו לאותו שד ששמו "שאיה",  6  והרי הוא נוגח כמו שור), כלומר: הורס ומקלקל.

  6.  כן הוא לפירוש ראשון של רש"י; ולפירוש שני כוונתו לאותם המזיקים המכתתים את הבית. 
 רב יוסף אמר טעם אחר לפטור את הדר בחצר חבירו:
 לכך אין משלם שכר מי שדר בחצר חבירו שלא מדעתו, כי מהנה הוא אותו בכך, שהרי: ביתא מיתבא יתיב (הבית מתישב מיושביו), כלומר: בית שהוא מיושב בדירת בני אדם, ישובו קיים, לפי שהדרים בתוכו, רואים למה הבית צריך, והם מתקנים אותו.
 ומפרשינן: מאי בינייהו בין רב שאמר "ושאיה יוכת שער", ובין רב יוסף שאמר "ביתא מיתבא יתיב":
 איכא בינייהו, כגון: דקא משתמש ביה - בעל החצר - בציבי ותיבנא (בעצים ותבן), וזה בא ונכנס לדור בתוכו, שהרי משום "שאיה יוכת שער" אין כאן, שהרי גם בעל החצר משתמש בו, ואולם מכל מקום טוב הוא לבית שישבו בו כדי שיתקנוהו.
 מעשה בההוא גברא דבנה אפדנא אקילקלתא דיתמי (מעשה באדם שבנה בית על מגרש אשפה של יתומים).
 אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה (גבה רב נחמן בשכר הדירה את הבית).
 שואלת הגמרא: לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר, ומטעם זה חייבו לשלם, אף שהחצר לא היתה מיועדת להשכרה? ומפרשינן: לעולם קסבר רב נחמן, שהדר בחצר חבירו אינו מעלה לו שכר, ומיהו ההוא (אותו מגרש) מעיקרא קרמנאי (שם אומה) הוו דיירי ביה, ויהבו ליה ליתמי דבר מועט (עד שלא בא זה, היו גרים באותו מגרש בני אותה אומה, והיו מעלים שכר ליתומים) וזה שבנה שם את האפדנא חיסרו את אותו השכר -
 ולכן אמר ליה רב נחמן לאותו אדם: זיל פייסינהו  7  ליתמי (לך ושלם ליתומים), ולא אשגח (לא ציית אותו אדם), ולפיכך: אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה.

  7.  יש ראשונים שדייקו את הלשון "פייסינהו" ליתמי, דמשמע, שלא תבע רב נחמן ממנו שישלם שכר דירה מלא, אלא תשלום כל שהוא ליתומים. ואולם דין זה תלוי במחלוקת הראשונים (הובאה בהערות בעמוד ב לעיל), כשזה נהנה וזה חסר, אם חייב לשלם לו רק כערך החסרון, או כערך כל ההנאה, ושיטת רוב הראשונים שהוא משלם לו כערך כל ההנאה; ואותן שיטת סוברות ש"פייסינהו" במקום זה הכוונה לתשלום מלא. 
 ועתה חוזרת הגמרא לבאר את מה ששנינו במשנה: כיצד משלמת מה שנהנית, אכלה מתוך הרחבה (רשות הרבים) משלמת מה שנהנית, אכלה מצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה.
 אמר רב: דין זה, שאכלה מצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה, אינו אלא כשהבהמה מהלכת ברחבה
 ובמחזרת את ראשה לצידי הרחבה ואכלה שם פירות, שאין דרכה בכך וחייבת משום קרן  8  אף ברשות הרבים.

  8.  ותוס' כתבו שצידי הרחבה חשיב כחצר הניזק וחייבת נ"ש משום שן, ושמואל פליג דאף צידי הרחבה הוו רשות הרבים. 
 ושמואל אמר: אפילו מחזרת נמי פטור משום שדרכה של בהמה להחזיר ראשה ולאכול, והרי זה שן שפטור ברשות הרבים.
 ומקשינן: ולשמואל שפוטר אפילו במחזרת היכי משכחת לה דמחייב באיזה אופן נאמר במשנה שחייב אם אכלה מצידי הרחבה.
 ומתרצינן: כגון דשבקתה לרחבה, שהבהמה עזבה את הרחבה, ואזלא וקמה, והרי היא עכשיו מהלכת בצידי הרחבה, שאין זה מקום הילוכם של שוורים, והרי הוא כחצר הניזק, ולכך משלמת מה שהזיקה.
 ואיכא דמתני לה להא שמעתא באפי נפשה. יש שאינם שונים שמועה זו כפירוש המשנה, אלא כפלוגתא בפני עצמה:
 בהמה שמהלכת ברחבה והיא מחזרת את ראשה לצידי הרחבה ואכלה משם פירות,
 רב אמר חייבת, ושמואל אמר פטור.
 ותמהינן: ולשמואל שפוטר, אם כן, זה ששנינו אם אכלה מצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה, היכי משכחת לה דמחייבא? באיזה אופן מצינו לחייבה, אם מחזרת פטורה.
 ומתרצינן: כגון דשבקתה לרחבה. ואזלה וקמה בצידי רחבה. ובזה גם שמואל מודה שחייבת.
 מתיב (הקשה) רב נחמן בר יצחק מהמשנה על רב.
 הרי שנינו: בהמה המהלכת ברחבה ואכלה מפתח החנות, משלמת רק מה שנהנית ולא מה שהזיקה.
 והרי פתח החנות נמצא בצידי הרחבה, ואם כן היכי משכחת לה שתאכל מפתח החנות?
 פשיטא שאין זה אלא במחזרת ראשה לפתח החנות.
 וקאמר התנא שמשלמת מה שנהנית,
 ויש לדייק מכך: מה שנהנית, אין, רק מה שנהנית היא חייבת, אבל מה שהזיקה, לא, ועל כרחך משום שמחזרת פטורה, כשמואל, וקשה לרב שמחייב.
 הוא מותיב לה רב נחמן בר יצחק הקשה והוא בעצמו מפרק לה (תירצה).
 מה שהתנא פוטר הוא באופן דקיימא בקרן זוית, שפתח החנות נמצא בקרן זוית ובולט לרחבה, כך שהבהמה יכולה להגיע לפירות בלא להחזיר ראשה, והוי שן ברשות הרבים, ופטורה. ולכן משלמת רק מה שנהנית.
 איכא דאמרי, מחזרת כולי עלמא לא פליגי, אין בזה מחלוקת, וכולם סוברים דחייבת.
 כי פליגי אלא המחלוקת היא במקצה מקום מרשותו הפרטית לשמושם של בני רשות הרבים, על ידי שבנה את הגדר המפרידה בין חצירו לרשות הרבים בתוך רשותו, ונותר המקום שמחצה לו פנוי למעבר הרבים.
 והכי איתמר, ובכך נחלקו: אמר רב, לא שנו שבאכלה מצידי הרחבה חייבת אלא כשהבהמה מחזרת ראשה לצידי הרחבה, אבל מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים, והבהמה אכלה משם, פטורה.
 ושמואל אמר, אפילו מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים חייבת.
 ומבארינן: לימא בבור ברשותו קמיפלגי.
 לכאורה יש לומר, שמחלוקת זו תלויה במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא לקמן (מט ב) במי שחפר בור ברשותו ואחר כך הפקיר את רשותו ולא הפקיר את בורו, שרבי עקיבא מחייב משום שהוא בעל התקלה, ורבי יוסי פוטר משום שהבור ברשותו.
 ובנידון שלנו, הרי המקום שהקצה לרשות הרבים עדיין שלו הוא, אלא שיש רשות לרבים להשתמש בו, וכשמניח שם פירותיו, אם יוזקו בהן אחרים הוי כבור ברשות הרבים, שלרבי עקיבא חייב, ולרבי יוסי פטור,
 וכיון שקיימא לן בפרק המניח (ל א) שכל המקלקלין ברשות הרבים, כל המחזיק בהן זכה בהן, הרי אם יש לפירות דין של בור, בהמה שתאכלם פטורה. ואם אין חייבים עליהם כשהזיקו, חייבת הבהמה על אכילתן.
 ולכן. רב דאמר במקצה מקום, בהמה שתאכל משם פירות, בעליה פטור, הוא משום שרב קסבר בור ברשותו חייב, ולכן אע"פ שהפירות הן ברשותו, בכל זאת יש להן דין בור, ולכן הבהמה פטורה על אכילתן.
 ושמואל דאמר בהמה שאכלה ממקום שהקצה לרשות הרבים, בעליה חייב, קסבר בור ברשותו פטור, והפירות שהם ברשותו אין להם דין בור, והמזיקן חייב עליהן.
 ודחינן לה: אמר לך רב, לעולם אימא לך שאין דין זה תלוי במחלוקת של בור ברשותו,
 

 <nowiki name="HtmpReportNum0039_L2"></nowiki><nowiki name="דףBכאB-Bב"></nowiki> 


==דרשני המקוצר==

[[קטגוריה:בבלי בבא קמא (פרשני)]]