Micropedia bot: Automatic page editing

2015-07-01T08:10:33Z

Automatic page editing

דף חדש

{{פרשני}}

{{מקור|בבא מציעא נח א}}

==חברותא==

במקרה כזה, יצאו בני העיר ידי חובה בתרומת השקלים בלשכה, שנתרמה גם עבורם, למרות ששקליהם לא הגיעו, והם אינם צריכים לתרום שקלים אחרים במקום השקלים שאבדו, ולכן אין השלוחים נתבעים על ידם על שאיבדו את שקליהם, ואין הם חייבים להשבע שבועת השומרים לבני העיר.
 אלא נשבעין השלוחים לגזברין של הקדש שלא פשעו בשמירתם. כי מאחר שהבעלים אינם אחראים עוד על תשלום השקלים, הרי השלוחים הם מעתה שומרים של הקדש, ולכן גזברי הקדש הם בעלי הדין, והשלוחים חייבים להשבע לגזברים שלא פשעו בשמירת השקלים, כדין שומר, שצריך להשבע שלא פשע בשמירתו.
 ואם לאו, שבאו השלוחים לדין לפני שנתרמה תרומת השקלים בלשכה שבמקדש, הרי כיון שכבר נודעה האבידה לפני התרומה במקדש, לא מועילה עוד התרומה עבור אלו שיודעים שנאבדו שקליהם, כי תורמים עליהם את תרומת השקלים שבלשכה רק על מנת שהמאבדים יחזרו ויתרמו שוב את מחצית השקל וישלחום ללשכה, ולכן עליהם לחזור ולתרום שנית.
 ולכן, בעלי הדין של השלוחים הם בני העיר, ולא הגזברים של הקדש, ונשבעין השלוחים לבני העיר שלא פשעו בשמירת שקליהם, ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהן.
 ואם לאחר שנאבדו השקלים, ותרמו בני העיר שקלים אחרים תחתיהם, נמצאו השקלים שנאבדו, או שהחזירום הגנבים לשקלים שנגנבו. הרי, אלו ואלו, הישנים שנמצאו או הוחזרו, והחדשים שהקדישו בני העיר תחתיהם, שקלים הם, כיון שהוקדשו, והם כולם נחשבים כתרומת מחצית השקל לשנה זאת בלבד, ואין עולין להם כתרומת מחצית השקל לשנה הבאה.
 וכיון ששנינו "נשבעים השלוחים לגזברים", הרי יש מכאן סתירה, לכאורה, למשנתנו האומרת שאין השומרים נשבעים על ההקדשות.
 אמר שמואל: הכא, שנשבעים השלוחים להקדש, לא בשבועת השומרים שהיא להפטר מהתשלומים עסקינן, היות ובמשנתנו שנינו שאין שבועה ואין תשלומים בשומר הקדשות.
 אלא, בנושא שכר עסקינן, שקיבלו השלוחים שכר עבור שמירתם, והם אינם חייבים לשלם להקדש את תמורת השקלים שאבדו או נגנבו, כמבואר במשנתנו, וגם אינם נשבעים להפטר.
 ונשבעין השלוחים שאם "נושאי שכר", כדי ליטול שכרן.  2 

  2.  רש"י מציין שלהלן הגמרא שואלת מדוע יקבלו שכר כאשר לא מילאו את תפקידם לשמור. וכמו כן כתב רש"י, שנשבעים שבועה שאין השקלים ברשותם. ועיין בדברי רבי עקיבא שהקשה מדברי רש"י לעיל, שביאר נשבעים לגזברים שלא פשעו בשמירתם, ולא את השבועה שאינם ברשותם. והנתיבות בסימן ש"ג דן בשאלה: האם שבועה זאת היא בגדר של שבועת הנוטלים, שמעיקר הדין לא מגיע להם שכר לפני שהוכיחו ששמרו כראוי, אלא שתיקנו חכמים שיטלו בשבועה, או שמעיקר הדין חייב השוכר לשלם שכר לשומר, ואין השומר חייב להוכיח ששמר כראוי ולא פשע, ורק חכמים תיקנו שבכל זאת ישבע. 
 ותמהה הגמרא: אי הכי, ששבועתם היא כדי לקבל שכרם, כיצד זה הם נשבעין לגזברין!? והרי לבני העיר, שמהם תובעים השלוחים את שכרם, מבעי ליה, כלפיהם צריכים הם להשבע!
 אמר רבה: אכן נשבעין השלוחים לבני העיר, אלא שצריכים הם להשבע להם במעמד גזברין, כיון שההקדש מפסיד, כי היכי דלא נחשדינהו, שלא יהיה חשד לקנוניה בין השלוחים לבני העיר כדי להפטר מהחיוב לשוב ולתרום להקדש.
 ואי נמי, נשבעים השלוחים לגזברים, כדי לאמת את דבריהם, כי היכי דלא לקרו להו, שלא יקראו בשם "פושעים".
 ועתה תמהה הגמרא, מדוע בכלל נוטלים השלוחים שכר:
 והא "נגנבו או שאבדו" השקלים, קתני. ושומר שכר (שלא בהקדש) בגניבה ואבידה, חיובי מיחייב! ואין מגיע לו שכר כשלא שמר ונגנב, אלא אדרבה, הוא חייב לשלם על שלא שמר כראוי.
 והכא נמי, בשלוחים השומרים את השקלים של הקדש, נהי דשלומי לא משלמי על הגניבה, כיון שהקדש התמעט מתשלומי שומרים, אגרייהו, את שכר השמירה, מיהא, לפסיד!?
 ומביאה הגמרא שני תירוצים על קושיה זאת: א. אמר רבה: מדובר כאן שנגנבו - בלסטין מזויין, שנחשב הדבר לגניבה באונס, שלא קיבלו על עצמם את שמירתה.
 וכמו כן מדובר כאן באבדו - שטבעה ספינתו בים, שהיא אבידה באונס, שלא קיבלו על עצמם את שמירתה.
 ב. רבי יוחנן אמר: הא מני, זה ששנינו במסכת שקלים, שיטת מי היא?
 בשיטת רבי שמעון היא, דאמר: קדשים שחייב המקדיש באחריותן, נחשב הדבר שהמקדיש הוא בעליהם, ולכן, אין דינם כדין הקדש, אלא יש להן אונאה, ונשבעין עליהם.
 וכאן חייבים הבעלים באחריות על אבדן שקליהם, שאם נאבדו חייבים הם לתרום שקלים אחרים במקומם.
 אך דנה הגמרא: התינח אם נגנבו השקלים עד שלא נתרמה התרומה של השקלים בלשכה שבבית המקדש מתוך כלל השקלים שנאספו והובאו שמה, שאז אין תורמים את התרומה על האנשים שנגנבו או אבדו שקליהם ונודע להם, אלא על מנת שהם יחזרו ויתרמו להקדש שקלים אחרים, ונמצא שחייבים הבעלים באחריותם, ולכן נשבעים עליהם.
 אבל אם אירע שנגנבו השקלים או נאבדו ולא נודע הדבר לבעליהם, הרי משנתרמה התרומה, הרי מאז, קדשים שאינו חייב באחריותן נינהו!
 דתניא, תורמין את תרומת הלשכה עבור כל האנשים ששקליהם נמצאים בלשכה, וכמו כן תורמים את תרומת הלשכה על האבוד, עבור אנשים ששלחו שקליהם ונאבדו, ולא נודע להם על האבידה, ועל הגבוי, שנגבה מהם אך עדיין לא הגיע ללשכה אלא נמצא בדרך, ועל העתיד לגבות, ממי שנאנס ולא שלח עדיין שקלו.  3 

  3.  רש"י מביא את המתבאר במסכת שקלים כיצד היו תורמים, ומה היו עושים עם השקלים שנשלחו לאחר התרומה. 
 אלא, אמר רבי אלעזר: שבועה זו, אינה שבועה ליטול שכר, אלא תקנת חכמים היא, כדי שלא יהו בני אדם מזלזלים בהקדשות. ואילו משנתנו הפוטרת הקדש משבועה ומתשלומי שומרים היא מעיקר הדין, מן התורה.
 שנינו במשנה: נושא שכר אינו משלם:
 רמי ליה רב יוסף בר חמא לרבה: תנן, נושא שכר אינו משלם.
 ורמינהי סתירה לכך, ממה ששנינו (בברייתא בתוספתא פרק ח): גזבר של הקדש, השוכר את הפועל
 כדי לשמור את הפרה האדומה שלא תפסל, או ששכר פועל כדי לשמור את התינוק בטהרה, כדי שיהיה ראוי להביא מים טהורים בשביל להזות על הכהן השורף את עבודת פרה אדומה,  4  שכל מעשיה בטהרה, או לשמור את הזרעים של התבואה עבור קציר העומר,  5  אם היה הפועל שכיר יום,  6  אין נותנין לו שכר עבור יום שבת, משום שאסור לשלם לפועל שכר שבת.

  4.  עיין ברש"י בהרחבה.   5.  שהיו מביאים את העומר מתבואה שביכרה, והיו שומרים את גידוליה, וכמו כן בשנה השביעית, שלא זרעו את האדמה, היו מביאים את העומר ואת שתי הלחם מספיחי תבואה שגדלו מאליהם, והם היו מועטים, ולכן העמידו עליהם שומר, כדי שתהיה אפשרות לקצור את קציר העומר, ולהביא מהם את שתי הלחם בחג השבועות בשנת השמיטה.   6.  התוספות מבאר שאין השומר מונע את האנשים מליטול את ספיחי התבואה, כי אז תיפסל התבואה להקרבה מצד תבואה שנשמרה בשביעית, שמצותה להיות הפקר, אלא היה מודיע להם שהקדש מעונין בה לצורך העומר. ויש לדון כיצד יכולים להעמיד שומר על דבר הפקר, ודיון זה נוגע בשאלה היסודית אם יכול אדם להעמיד שומר על ממון שאינו שלו, והשומר מתחייב לשלם מדיני שומר אם יאבד החפץ, למרות שאין הוא מפסיד מאבדן החפץ, לפי שאינו שלו כלל. ובספר מנחת יהודה בסוף פרק החובל כתב, שהחזון איש אמר לו, שיש להוכיח מדין שומר שמסר לשומר, שאפשר לעשות שומר על דבר שאינו שייך לו, (ולכאורה מכאן ראיה, שהרי כאן עושה אותו ההקדש שומר על דבר הפקר, ומכאן מוכיחה הגמרא שיש שומר להקדש!) אך מאידך, כתב החזון איש בספרו, חושן משפט סימן ח, שמהגמרא לעיל מוכח שלא ניתן להעמיד שומר על דבר שאינו שלו, שהרי אמרו בגמרא שאין שמירה להקדש גם כאשר בני העיר העמידו את השלוחים כשומרים שלהם על השקלים שתרמו, והיינו, שמינו אותם לשומרים על רכוש של הקדש עבורם, ומדוע שלא תחול השמירה לגביהם, שהם אינם הקדש, אלא, בהכרח, אי אפשר להעמיד שומר על רכוש של בעל אחר. 
 לפיכך, אין אחריות שבת, עליו, אם אירע בה קלקול, לפי שביום השבת הוא אינו חייב לשמור.
 אבל אם השכיר היה שכיר שבת, שבועי, שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע, לשבע שנות השמיטה, נותנין לו שכר שבת, כי מותר להבליע את שכר השבת בימים אחרים. לפיכך, אחריות שבת עליו.
 מאי לאו, אחריותו של הפועל היא, לשלם אם אירע קלקול.
 ומוכח שיש תשלום של שומרים להקדש!
 וענה לו רבה: לא לשלם את הקלקול היא אחריותו, אלא להפסיד שכרו, שאם לא שמר כראוי והתקלקל הדבר, אין הוא מקבל שכר שמירה.
 אך תמה רב יוסף בר חמא על האוקימתא של רבה: אי הכי, רישא דקתני: אין אחריות שבת עליו! האם הכי נמי נאמר שהכוונה היא דלהפסיד שכרו!?
 ומי אית ליה בכלל שכר שבת? והא קתני: אין נותנין לו שכר שבת!?
 אשתיק רבה!
 אמר ליה: מידי שמיע לך בהא? האם שמעת ממישהו את ביאור הענין?
 אמר ליה: הכי אמר רב ששת, מדובר כאן בשקנו מידו. שעשה ההקדש קנין מיד השומר על כך שאם יתקלקל הדבר יצטרך השומר לשלם (על אף שמדיני שמירה הוא פטור), וכיון ששיעבד עצמו ונכסיו לכך באמצעות קנין סודר, חלה התחייבותו, וחייב לשלם להקדש
 וכן אמר רבי יוחנן: בשקנו מידו:
 שנינו במשנה: רבי שמעון אומר, קדשים שחייב באחריותן, יש להן אונאה. ושאינו חייב באחריותן אין להן אונאה.
 תני תנא קמיה דרבי יצחק בר אבא: קדשים שחייב באחריותן, כגון מי שנדר נדר להביא קרבן, והפריש בהמה לקרבן עבור נדרו, והפקיד את הקרבן הזה בידי שומר, (וחייב הבעלים באחריותו של הקרבן הזה, שאם יאבד, יצטרך להביא קרבן אחר כדי לקיים נדרו), ולאחר מכן כפר השומר בפקדון, ונשבע לשקר על כפירתו, ולאחר מכן הודה שכפירתו בשבועה היתה שקר, חייב השומר בקרבן שבועה על כפירתו, כדין הכופר בפקדונו של חבירו, ונשבע על כך לשקר.
 ואף על פי שאין בעל הקרבן בעליו המוחלט, אלא ההקדש הוא הבעלים, ולא היתה הכפירה כנגד הקדש, אלא כלפי המפקיד, בכל זאת, כאן, שהיה הבעלים חייב באחריות הקרבן, חייב השומר קרבן שבועה על כפירתו לבעלים, משום שאני קורא בהן "בה' וכחש".
 והיינו, לפי שנאמר בפרשת קרבן שבועה על שבועת הפקדון (ויקרא ה): "נפש כי תחטא, ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו".
 ומניחה עתה הגמרא, שהחיוב הוא משום שהקדשים שחייב באחריותם הם של גבוה, ואני קורא בהם כך "ומעלה מעל בה' - וכחש", שעל השבועה בכחש על קדשי ה' בא קרבן השבועה.
 ושאינו חייב באחריותן פטור, לפי שאני קורא בהן "בעמיתו וכחש".
 ומניחה עכשיו הגמרא, דהיינו, שבקדשים אשר אינו חייבים באחריותם, אין לחייבו קרבן שבועת הפקדון על כפירתם, לפי שבהם אני קורא "בעמיתו, וכחש", ובאופן כזה אין חיוב קרבן, אלא רק בקדשים אשר אני קורא בהם "בה' - וכחש".
 אמר ליה רבי יצחק בר אבא: האיך יתכן לומר כך? כלפי לייא!? כלפי מה הדבר נוטה?  7 

  7.  רש"י. 
 

 <nowiki name="HtmpReportNum0116_L2"></nowiki><nowiki name="דףBנחB-Bב"></nowiki> 


==דרשני המקוצר==

[[קטגוריה:בבלי בבא מציעא (פרשני)]]

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־13:12, 14 בספטמבר 2020
שורה 67:		שורה 67:
	==דרשני המקוצר==		==דרשני המקוצר==

			{{תבנית:ניווט מסכת בבא מציעא (פרשני)}}

	[[קטגוריה:בבלי בבא מציעא (פרשני)]]		[[קטגוריה:בבלי בבא מציעא (פרשני)]]

פרשני:בבלי:בבא מציעא נח א - היסטוריית גרסאות

Wikiboss: Try fix category tree

Micropedia bot: Automatic page editing