נדוניה - היסטוריית גרסאות

טישיו ב־23:56, 30 באוקטובר 2012

2012-10-30T23:56:22Z

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־23:56, 30 באוקטובר 2012
שורה 14:		שורה 14:
	נחלקו רבי יהודה הנשיא ו[[רבי שמעון בן אלעזר]] האם תקנת ה"עישור נכסים" היא גם לבנות בוגרות או לא. רבי יהודה הנשיא שסובר שכן, אך רבי שמעון בן אלעזר סובר שאין לבוגרת "פרנסה". הוא אף יעץ לקטנה או נערה שבאו ימיה, לשלם כסף לבעל שיתחתן איתה, כדי שיוכלו להוציא מהנכסים את העשירית מבעוד מועד...		נחלקו רבי יהודה הנשיא ו[[רבי שמעון בן אלעזר]] האם תקנת ה"עישור נכסים" היא גם לבנות בוגרות או לא. רבי יהודה הנשיא שסובר שכן, אך רבי שמעון בן אלעזר סובר שאין לבוגרת "פרנסה". הוא אף יעץ לקטנה או נערה שבאו ימיה, לשלם כסף לבעל שיתחתן איתה, כדי שיוכלו להוציא מהנכסים את העשירית מבעוד מועד...
	===תקנת כתובת בנין דכרין===		===תקנת כתובת בנין דכרין===
	{{ערך מורחב\|כתובת בנין דכרין}}		{{ערך מורחב\|ערך=כתובת בנין דכרין}}
	כתובת בנין דכרין היא תקנת חז"ל ולפיה, כאשר מתה אשתו של אדם, ירשו בניה מאביהם את דמי ה[[כתובה]] ואת סכום הנדוניה שהכניסה האם בנישואיה לרשות המשפחה. כאשר לאדם יש רק בן אחד, אין משמעות לתקנה זו, שכן בכל מקרה הבנים יורשים את האב, ולתקנה זו יש משמעות רק כאשר אדם נשא שתי נשים, והאחת הכניסה נדוניה בסכום גדול יותר מהשנייה, שבניה של כל אחת מהנשים יורשים את הנדוניה שהכניסה אמם לאביהם, מהאב.		כתובת בנין דכרין היא תקנת חז"ל ולפיה, כאשר מתה אשתו של אדם, ירשו בניה מאביהם את דמי ה[[כתובה]] ואת סכום הנדוניה שהכניסה האם בנישואיה לרשות המשפחה. כאשר לאדם יש רק בן אחד, אין משמעות לתקנה זו, שכן בכל מקרה הבנים יורשים את האב, ולתקנה זו יש משמעות רק כאשר אדם נשא שתי נשים, והאחת הכניסה נדוניה בסכום גדול יותר מהשנייה, שבניה של כל אחת מהנשים יורשים את הנדוניה שהכניסה אמם לאביהם, מהאב.
	{{הערות שוליים}}		{{הערות שוליים}}
	[קטגוריה:נישואין]]		[[קטגוריה:נישואין]]

טישיו ב־23:56, 30 באוקטובר 2012

2012-10-30T23:56:05Z

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־23:56, 30 באוקטובר 2012
שורה 4:		שורה 4:
	על פי ההלכה על האב לתת לבתו נדוניה. הבעלות המשפטית על כספי הנדוניה מעורבת; הבעל מקבל את זכות השימוש המוחלטת בכספי הנדוניה, אך הם אינם נהפכים שלו, אלא נחשבים ל[[נכסי צאן ברזל]]{{הערה\|בריטב"א כתובות סו א}}, וכאשר הבעל ימות, אם ימות לפני האשה ולא יירש אותה, תקבל האשה חזרה את דמי הנדוניא לרשותה. כמו כן, לפעמים נהוג שהאב מוסיף גם כלי בית לנדוניית בני הזוג, השימוש בכלים הוא לצורך בני הזוג, אך הבעל חייב להחזיר את שווי הכלים מנכסיו לאחר מיתתו. אלא, שקיים חילוק בין הכלים לכסף, הקשור לניגוד שבין השניים. בעוד שכסף הוא נדוניה המתרבה, ניתן לסחור בכסף ולהרוויח, תיקנו חז"ל שירשם בשטר הכתובה דמי הכתובה בתוספת של 150%. לעומת זאת, הכלים שמקבלים בני הזוג בנדוניה הם נדוניה הפוחתת, שהרי האשה משתמשת בהם ואף אסור לבעל למכור את הכלים, ולכן הבעל מתחייב לשלם רק 80% משווי הכלים ("פחות חומש"). לפי פירוש אחר, הסיבה לכך שהבעל משלם רק 80% הוא מכיוון שהשמאים ששמים את הכלים במעמד האירוסין רוצים לחבב את הכלה על בעלה ושמים אותם בחמישית יתר על שויים, ולכן חייב הבעל לשלם רק 80% משווים שזה השווי האמיתי{{הערה\|כתובות ו ב}}, תלמוד ירושלמי כתובות פרק ו' הלכה ג', רש"י ותוספות בכתובות סו א}}.		על פי ההלכה על האב לתת לבתו נדוניה. הבעלות המשפטית על כספי הנדוניה מעורבת; הבעל מקבל את זכות השימוש המוחלטת בכספי הנדוניה, אך הם אינם נהפכים שלו, אלא נחשבים ל[[נכסי צאן ברזל]]{{הערה\|בריטב"א כתובות סו א}}, וכאשר הבעל ימות, אם ימות לפני האשה ולא יירש אותה, תקבל האשה חזרה את דמי הנדוניא לרשותה. כמו כן, לפעמים נהוג שהאב מוסיף גם כלי בית לנדוניית בני הזוג, השימוש בכלים הוא לצורך בני הזוג, אך הבעל חייב להחזיר את שווי הכלים מנכסיו לאחר מיתתו. אלא, שקיים חילוק בין הכלים לכסף, הקשור לניגוד שבין השניים. בעוד שכסף הוא נדוניה המתרבה, ניתן לסחור בכסף ולהרוויח, תיקנו חז"ל שירשם בשטר הכתובה דמי הכתובה בתוספת של 150%. לעומת זאת, הכלים שמקבלים בני הזוג בנדוניה הם נדוניה הפוחתת, שהרי האשה משתמשת בהם ואף אסור לבעל למכור את הכלים, ולכן הבעל מתחייב לשלם רק 80% משווי הכלים ("פחות חומש"). לפי פירוש אחר, הסיבה לכך שהבעל משלם רק 80% הוא מכיוון שהשמאים ששמים את הכלים במעמד האירוסין רוצים לחבב את הכלה על בעלה ושמים אותם בחמישית יתר על שויים, ולכן חייב הבעל לשלם רק 80% משווים שזה השווי האמיתי{{הערה\|כתובות ו ב}}, תלמוד ירושלמי כתובות פרק ו' הלכה ג', רש"י ותוספות בכתובות סו א}}.

	הסכום המינימלי לאדם המוטל עליו לתת לבתו מדברי חז"ל, הוא חמישים [[זוז]] - אם אין לו כסף לתת לה די צורכה. כמו כן, [[יתמות\|יתומה]] שאין לה אב, על המתעסק בה ובצרכיה להביא לה לפחות חמישים זוז לצרכיה, ואם יש בקופת הצדקה יותר, יש להביא לה די צרכה{{הערה\|כתובות ו ג}}. ליתומה יש זכות קדימה לפני יתום בכפסי הצדקה, מכיוון שבושתה של אשה גדולה מזו של איש{{הערה~~\|{{בבלי~~\|כתובות סז ב}}.		הסכום המינימלי לאדם המוטל עליו לתת לבתו מדברי חז"ל, הוא חמישים [[זוז]] - אם אין לו כסף לתת לה די צורכה. כמו כן, [[יתמות\|יתומה]] שאין לה אב, על המתעסק בה ובצרכיה להביא לה לפחות חמישים זוז לצרכיה, ואם יש בקופת הצדקה יותר, יש להביא לה די צרכה{{הערה\|כתובות ו ג}}. ליתומה יש זכות קדימה לפני יתום בכפסי הצדקה, מכיוון שבושתה של אשה גדולה מזו של איש{{הערה\|כתובות סז ב}}.
	===יתומה===		===יתומה===
	נערה או קטנה, שאביה מת, נותנים לה מנכסיו נדוניה כדי להנשא. מדובר בחוב שהטילו חז"ל על היתומים. אם האב ציווה על בניו שלא לתת סכום זה לבנותיו, אין מוטל החוב על בניו לפרנס אותם אם מכרו האחים את הנכסים או משכנו אותם, מוציאים את הנכסים מהקונה או מהלווה, מדין [[אחריות נכסים]]{{הערה\| כתובות סט א}}.		נערה או קטנה, שאביה מת, נותנים לה מנכסיו נדוניה כדי להנשא. מדובר בחוב שהטילו חז"ל על היתומים. אם האב ציווה על בניו שלא לתת סכום זה לבנותיו, אין מוטל החוב על בניו לפרנס אותם אם מכרו האחים את הנכסים או משכנו אותם, מוציאים את הנכסים מהקונה או מהלווה, מדין [[אחריות נכסים]]{{הערה\| כתובות סט א}}.
שורה 16:		שורה 16:
	{{ערך מורחב\|כתובת בנין דכרין}}		{{ערך מורחב\|כתובת בנין דכרין}}
	כתובת בנין דכרין היא תקנת חז"ל ולפיה, כאשר מתה אשתו של אדם, ירשו בניה מאביהם את דמי ה[[כתובה]] ואת סכום הנדוניה שהכניסה האם בנישואיה לרשות המשפחה. כאשר לאדם יש רק בן אחד, אין משמעות לתקנה זו, שכן בכל מקרה הבנים יורשים את האב, ולתקנה זו יש משמעות רק כאשר אדם נשא שתי נשים, והאחת הכניסה נדוניה בסכום גדול יותר מהשנייה, שבניה של כל אחת מהנשים יורשים את הנדוניה שהכניסה אמם לאביהם, מהאב.		כתובת בנין דכרין היא תקנת חז"ל ולפיה, כאשר מתה אשתו של אדם, ירשו בניה מאביהם את דמי ה[[כתובה]] ואת סכום הנדוניה שהכניסה האם בנישואיה לרשות המשפחה. כאשר לאדם יש רק בן אחד, אין משמעות לתקנה זו, שכן בכל מקרה הבנים יורשים את האב, ולתקנה זו יש משמעות רק כאשר אדם נשא שתי נשים, והאחת הכניסה נדוניה בסכום גדול יותר מהשנייה, שבניה של כל אחת מהנשים יורשים את הנדוניה שהכניסה אמם לאביהם, מהאב.
			{{הערות שוליים}}
			[קטגוריה:נישואין]]

טישיו: כ' בויקיפדיה

2012-10-30T23:55:06Z

כ' בויקיפדיה

דף חדש

==נדוניה בהלכה==
המקור לדין הנדוניה הוא מהתורה, בתנ"ך כתוב{{הערה|ירמיהו כט ו}}: {{ציטוטון|קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ}}. פסוק זה תמוה לכאורה, "ואת בנותיכם תנו לאנשים"? הרי הבעל מקדש את האשה, ולא האשה את הבעל, ומהי הפעולה של "נתינת הבת" לבעל? ומכאן למדו חכמים, שעל אדם לתת נדוניה הגונה לבנו כדי שיקפצו אנשים על המקח וירצו לישא אותה{{הערה|כתובות נב ב}}.
===דיני הנדוניה===
על פי ההלכה על האב לתת לבתו נדוניה. הבעלות המשפטית על כספי הנדוניה מעורבת; הבעל מקבל את זכות השימוש המוחלטת בכספי הנדוניה, אך הם אינם נהפכים שלו, אלא נחשבים ל[[נכסי צאן ברזל]]{{הערה|בריטב"א כתובות סו א}}, וכאשר הבעל ימות, אם ימות לפני האשה ולא יירש אותה, תקבל האשה חזרה את דמי הנדוניא לרשותה. כמו כן, לפעמים נהוג שהאב מוסיף גם כלי בית לנדוניית בני הזוג, השימוש בכלים הוא לצורך בני הזוג, אך הבעל חייב להחזיר את שווי הכלים מנכסיו לאחר מיתתו. אלא, שקיים חילוק בין הכלים לכסף, הקשור לניגוד שבין השניים. בעוד שכסף הוא נדוניה המתרבה, ניתן לסחור בכסף ולהרוויח, תיקנו חז"ל שירשם בשטר הכתובה דמי הכתובה בתוספת של 150%. לעומת זאת, הכלים שמקבלים בני הזוג בנדוניה הם נדוניה הפוחתת, שהרי האשה משתמשת בהם ואף אסור לבעל למכור את הכלים, ולכן הבעל מתחייב לשלם רק 80% משווי הכלים ("פחות חומש"). לפי פירוש אחר, הסיבה לכך שהבעל משלם רק 80% הוא מכיוון שהשמאים ששמים את הכלים במעמד האירוסין רוצים לחבב את הכלה על בעלה ושמים אותם בחמישית יתר על שויים, ולכן חייב הבעל לשלם רק 80% משווים שזה השווי האמיתי{{הערה|כתובות ו ב}}, תלמוד ירושלמי כתובות פרק ו' הלכה ג', רש"י ותוספות בכתובות סו א}}.

הסכום המינימלי לאדם המוטל עליו לתת לבתו מדברי חז"ל, הוא חמישים [[זוז]] - אם אין לו כסף לתת לה די צורכה. כמו כן, [[יתמות|יתומה]] שאין לה אב, על המתעסק בה ובצרכיה להביא לה לפחות חמישים זוז לצרכיה, ואם יש בקופת הצדקה יותר, יש להביא לה די צרכה{{הערה|כתובות ו ג}}. ליתומה יש זכות קדימה לפני יתום בכפסי הצדקה, מכיוון שבושתה של אשה גדולה מזו של איש{{הערה|{{בבלי|כתובות סז ב}}.
===יתומה===
נערה או קטנה, שאביה מת, נותנים לה מנכסיו נדוניה כדי להנשא. מדובר בחוב שהטילו חז"ל על היתומים. אם האב ציווה על בניו שלא לתת סכום זה לבנותיו, אין מוטל החוב על בניו לפרנס אותם אם מכרו האחים את הנכסים או משכנו אותם, מוציאים את הנכסים מהקונה או מהלווה, מדין [[אחריות נכסים]]{{הערה| כתובות סט א}}.

נחלקו ה[[תנאים]] במשנה{{הערה|כתובות ו ד}}}: לפי [[רבי יהודה]] יש לבית הדין לשום ולשער כמה היה אביה רוצה לתת לה, לפי מעמדו הכלכלי, ומעמדו החברתי, ובמקרה שכבר חיתן בת אחת, יש לתת לשנייה כמו לראשונה - שהרי אין אומדנא גדולה מזו שזו היא דעתו{{הערה|שולחן ערוך אבן העזר סימן קי"ג סעיף א' ופירשו שם הנושאי כלים שהוא כדעת רבי יהודה}}, אלא שאם לא ידוע, קבעו חז"ל שהשיעור הרגיל הוא עשירית מנכסיו{{הערה|כתובות סח א יישוב הגמרא את סתירת דברי רבא, ונפסק בשולחן ערוך אבן העזר קי"ג שם.}}. לפי חכמים, יש לבית הדין לחשוש שמא השתנתה דעתו, ולכן תמיד יש לתת לה עשירית נכסיו. [[שמואל (אמורא)|שמואל]] פסק שההלכה כרבי יהודה{{הערה|כתובות סח א}}, ומכיוון שתמיד ההלכה כשמואל ב[[דיני ממונות]], כך היא ההלכה. מסופר גם, כי [[רבא]] אמר לרבו המובהק [[רב חסדא]] כי אומרים משמו שההלכה היא כרבי יהודה, ורב חסדא הפטיר: הלוואי שתמיד תדרשו משמי הלכות מעולות כל כך.

מסופר כי שאלו תלמידיו של [[רבי יהודה הנשיא]] את רבם: כיצד ייתכן שכל בת נוטלת עשירית מהנכסים, נמצא שאדם שמת והניח אחריו עשרה בנות, לא יירשו בניו מאומה? אך הוא הסביר להם, כי השנייה מוטלת עשירית ממה שהשאירה הראשונה, השלישית ממה שהשאירה השנייה, וכן הלאה. אם באו להנשא בשווה, לוקחת גם כן השנייה את מה שלקחה הראשונה וכן הלאה, אלא שאז, מכיוון שלמעשה באו להנשא יחד ואין סיבה שהאחרות יפסידו - שהרי נישאו יחד עם הראשונה, הן חוזרות ומחלקות ביניהם לאחר מכן בשווה את הנדוניא לפי חשבון מדויק{{הערה|בבלי כתובות סח ב}}.

נחלקו רבי יהודה הנשיא ו[[רבי שמעון בן אלעזר]] האם תקנת ה"עישור נכסים" היא גם לבנות בוגרות או לא. רבי יהודה הנשיא שסובר שכן, אך רבי שמעון בן אלעזר סובר שאין לבוגרת "פרנסה". הוא אף יעץ לקטנה או נערה שבאו ימיה, לשלם כסף לבעל שיתחתן איתה, כדי שיוכלו להוציא מהנכסים את העשירית מבעוד מועד...
===תקנת כתובת בנין דכרין===
{{ערך מורחב|כתובת בנין דכרין}}
כתובת בנין דכרין היא תקנת חז"ל ולפיה, כאשר מתה אשתו של אדם, ירשו בניה מאביהם את דמי ה[[כתובה]] ואת סכום הנדוניה שהכניסה האם בנישואיה לרשות המשפחה. כאשר לאדם יש רק בן אחד, אין משמעות לתקנה זו, שכן בכל מקרה הבנים יורשים את האב, ולתקנה זו יש משמעות רק כאשר אדם נשא שתי נשים, והאחת הכניסה נדוניה בסכום גדול יותר מהשנייה, שבניה של כל אחת מהנשים יורשים את הנדוניה שהכניסה אמם לאביהם, מהאב.