יוסף שמח בוט: הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.

2013-06-25T07:10:55Z

הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.

דף חדש

{{מיקרופדיה תלמודית}}
'''הגדרה'''<ref>א, טור קפה.</ref>
- מטבעו של אדם לומר שהוא חייב לאחרים, שלא להראות את עצמו שבע ועשיר.

==סיכום תמציתי==

<div class="talmudit-lex">

כלל זה משמש כאמתלא למי שהודה בפני עדים שהוא חייב לפלוני, ואחרי כן בא אותו פלוני ותבעו, והלה טוען שלא הודה אלא כדי שלא להשׂביע את עצמו. הדין הוא שנאמן הוא בטענה זו, שכן דרך בני אדם להודות שהוא חייב מעות כדי שלא יחזיקוהו לעשיר ושׂבע, כדי להתרחק מעין הרע.

כח אמתלא זו לבטל את ההודאה תלוי בתנאים של: [א] המודה, [ב] התובע, [ג] ההודאה, [ד]. טענת האמתלא.

המודה - לא רק המוחזק לעשיר והודה שחייב לפלוני, נאמן בטענת השׂבעה, אלא אפילו מי שמוחזק לעני, נאמן בטענה זו.

אף מי שנראה מדבריו ומהליכותיו שכוונתו להשׂביע את עצמו, נאמן הוא בטענת השׂבעה{{מקור|,}} שהוא רוצה שלא יחזיקוהו לא לעני ולא לעשיר.

אפילו שכיב מרע שהודה לפני מיתתו שחייב לפלוני, אנו אומרים: אדם עשוי שלא להשׂביע את בניו{{מקור|,}} או את יורשיו.

לפעמים שייכת טענת השׂבעה בשכיב מרע גם כלפי עצמו, כגון מי שהיה בימי חייו בחזקת עני, דרכו להודות גם לפני מיתתו שהוא חייב לפלוני, כדי שלא להשׂביע את עצמו, ולא יחזיקוהו לעשיר{{מקור|.

}}התובע - גם אם התובעת היא אשתו, שהודה שאשתו הכניסה לו סכום מסוים, אנו אומרים שלא להשׂביע את בניו אמר כן, ופטורים לשלם לה.

אם הודה בפניו של התובע - יש אומרים שאינו נאמן בטענת השׂבעה, ויש אומרים שאף בזה נאמן הוא בטענת השׂבעה.

ההודאה - אין לקבל טענת השׂבעה אלא אם כן היתה ההודאה בעל פה, אבל אם הודה בכתב ידו שחייב לפלוני - אין מקבלים טענת השׂבעה{{מקור|.

}}והוא הדין אם הודה בקנין, אין מקבלים טענת השׂבעה{{מקור|.}}

הודה ונשבע על הודאתו, אינו יכול לטעון שלא להשׂביע את עצמו נשבע לשקר.

הטענה - כשהמודה אינו טוען שלא נתכוין אלא שלא להשׂביע את עצמו, נחלקו הראשונים אם בית הדין טוענים לו אם לאו.

</div>
==העקרון==

כלל זה משמש כאמתלא ({{מקור|ראה ערכו}}) למי שהודה בפני עדים שהוא חייב לפלוני, ואחרי כן בא אותו פלוני ותבעו, והלה טוען שלא הודה אלא כדי שלא להשׂביע את עצמו. נאמן הוא בטענה זו, שכן דרך בני אדם להודות שהוא חייב מעות כדי שלא יחזיקוהו לעשיר ושׂבע, כדי להתרחק מעין הרע ({{מקור|סנהדרין כט ב, וברש"י ד"ה אדם}}). ואף על פי שאמתלא אחרת אינה מועילה לבטל הודאה, אמתלא זו מועילה, משום שהשתרשה מאד בין הבריות ({{מקור|קצות החושן פ א}}).

כח אמתלא זו לבטל את ההודאה תלוי בתנאים של: [א] המודה, [ב] התובע, [ג] ההודאה, [ד]. טענת האמתלא.

==המודה==

===עשיר ועני===

לא רק המוחזק לעשיר והודה שחייב לפלוני, כגון זה שכינוהו 'עכברא דשכב אדינרא' [עכבר השוכב על דינרים] {{מקור|(סנהדרין כט ב),}} נאמן בטענת השׂבעה, אלא אף מי שאינו מוחזק בעשירות {{מקור|(ש"ך חושן משפט פא ס"ק לא, על פי נימוקי יוסף בבא בתרא קמט א ד"ה אמר),}} ואפילו מי שמוחזק לעני, נאמן בטענה זו ({{מקור|רמ"א חושן משפט פא יד על פי נמוקי יוסף שם}}), שכן דרכו להודות כדי שיחזיקוהו לעני ביותר ({{מקור|סמ"ע שם ס"ק לא}}), או שהרי לפי דבריו אינו עני, שיש בידו מעות המלווה ({{מקור|ש"ך שם}}).

===המתכוון להראות עצמו עשיר===

אף מי שנראה מדבריו ומהליכותיו שכונתו להשׂביע את עצמו, כגון מי שקראוהו בשם "קב רשו", כלומר שיש עליו חובות הרבה, ואמר להם מי הוא זה שאני חייב לו, מלבד פלוני, ובא אותו פלוני ותבע ממנו, נאמן הלה בטענת השׂבעה {{מקור|(סנהדרין כט ב שם),}} שהוא רוצה שלא יחזיקוהו לא לעני ולא לעשיר ({{מקור|נימוקי יוסף סנהדרין שם ד"ה אדם}}).

===שכיב מרע===

שלא להשביע את בניו - אפילו שכיב מרע שהודה לפני מיתתו שחייב לפלוני, ולא אמר תנו, אף על פי שלא שייכת כאן טענת השׂבעה כלפי עצמו, אנו אומרים: אדם עשוי שלא להשׂביע את בניו {{מקור|(סנהדרין כט ב),}} או את יורשיו ({{מקור|רמב"ם זכיה ומתנה י ג}}; {{מקור|טוש"ע חושן משפט רנה ב}})<ref>ודוקא כשהודה בדרך שיחה, אך אין חוששים שנתכוין שלא להשביע כשאמר לעדים אני מודה לפניכם (לחם משנה טוען ונטען ז א; ש"ך פא ס"ק לד), וכן כשאמר תנו (בבא בתרא קעד ב; רמב"ם זכיה ומתנה י ג; טוש"ע רנה ב).</ref>.

שלא להשביע את עצמו - לפעמים שייכת טענת השׂבעה בשכיב מרע גם כלפי עצמו, כגון מי שהיה בימי חייו בחזקת עני, ולא לכבוד יהיה לו אם יקראו עליו "מתרושש והון רב" ({{מקור|משלי יג ז}}) [מחזיק עצמו לעני ובאמת הוא בעל ממון רב] - דרכו להודות גם לפני מיתתו שהוא חייב לפלוני, כדי שלא להשׂביע את עצמו, ולא יחזיקוהו לעשיר {{מקור|(סמ"ע רנה ס"ק יב).

}}==התובע==

===אשתו תובעתו===

גם אם התובעת היא אשתו, שהודה שאשתו הכניסה לו סכום מסוים, אנו אומרים שלא להשׂביע את בניו אמר כן, ופטורים לשלם לה {{מקור|(חתם סופר חושן משפט סי' קלז).}}

===תובע שכיב מרע===

אם התובע הוא שכיב מרע, כגון שהודה לשכיב מרע שחייב לו כסף - יש אומרים שאין כאן טענת השׂבעה {{מקור|(שו"ע חושן משפט פא כז, בטעם הדבר ראה סמ"ע שם ס"ק נד)}}; {{מקור|}} ויש פוסקים שגם המודה לשכיב מרע נאמן בטענת השׂבעה ({{מקור|ש"ך שם ס"ק ס"ז}}).

===הודאה בפני התובע===

אם הודה בפניו של התובע - יש אומרים שאינו נאמן בטענת השׂבעה ({{מקור|רמב"ם טוען ונטען ז א}}), ואפילו הודה שלא בדרך הודאה אלא בדרך שיחה ({{מקור|ש"ך חושן משפט פא ס"ק לד, וראה שמביא בשם מהר"י בן לב דעה אחרת}}), שאנו אומרים שלא היה לו להודות בפני התובע מיראה שמא יתבענו על פי העדים, אלא ודאי להודאה גמורה התכוין ({{מקור|סמ"ע שם ס"ק ל"ג}}), ועוד שאם כטענתו הרי חברו יודע האמת שאינו חייב לו ואין שייך שלא להשׂביע {{מקור|(ש"ך שם).}}

ויש אומרים שאף בזה נאמן הוא בטענת השׂבעה<ref>לדעה זו אף אם אמר התובע אתם עדי והלה שתק, נאמן בטענת השבעה (טור פא בשם הראב"ד; המחבר בשו"ע פא טו); ויש אומרים שבזה אינו נאמן (טור ורמ"א שם, לפי הש"ך). ויש מפרשים המחלוקת כשהנתבע אמר אתם עדי, אבל אם התובע אמר אתם עדי, לדברי הכל אינו נאמן, שהרי זה כאילו הודה על פי תביעת התובע (סמ"ע וט"ז שם).</ref> ({{מקור|ראב"ד בהשגות טוען ונטען ז א}}; {{מקור|רא"ש סנהדרין ג כה}}).

שתי הדעות הובאו בשולחן ערוך ({{מקור|שו"ע פא יד דעה ב, בשם יש מי שאומר. וראה בש"ך ס"ק ל"ד שפסק כדעת הרמב"ם}}).

===הודאה על פי תביעה===

תביעת התובע - אין טענת השׂבעה מועלת אלא כשמודה מעצמו, אבל אם תבעו התובע וכתשובה לתביעתו הודה הנתבע שחייב לו, אינו נאמן בטענת השׂבעה ({{מקור|תוספות סנהדרין כט ב ד"ה כך, ובבא בתרא קעד ב ד"ה אדם}}; {{מקור|שו"ע פא טז, בשם יש מי שאומר}}; {{מקור|רמ"א שם כא}}). ואף לסוברים שגם המודה בפני התובע נאמן בטענת השׂבעה, אם הודה על פי תביעת התובע אינו נאמן {{מקור|(רא"ש סנהדרין כט ב, וראה בסמ"ע פא ס"ק מ"א).

}}ויש חולקים וסוברים שגם הודה על פי תביעה נאמן ({{מקור|בעל התרומות והמאור, הובאו בש"ך פא ס"ק מ"ב}}).

תביעת אחר - אמר לו אחר: אתה חייב לפלוני, והודה לו, הרי זה כתבעו בעל החוב, אף שהאומר לא היה מורשה מבעל החוב ({{מקור|שו"ע פא כד}}), ודוקא כשהיה בפני הבעל חוב ({{מקור|ש"ך שם ס"ק ס"ג}}).

===הודאה על פי בית דין===

הודה על פי בית דין שהכריזו על כל מי שבידו של יתומים יבוא ויודיע, או שהודה בפני בית דין, אפילו על ידי שליח, אינו יכול לטעון טענת השׂבעה, שהרי זוהי קצת תביעה {{מקור|(רמ"א פא יד),}} ועוד שאין טענת השׂבעה מועלת נגד הודאה בבית דין ({{מקור|ש"ך שם סק"מ}})<ref>וראה שו"ת רדב"ז א קעג, וקצות החושן פא סק"כ, כאשר התובע הוא הקדש, אם נאמן לטעון טענת השׂבעה. </ref>.

==ההודאה==

===הודה בשטר===

אין לקבל טענת השׂבעה אלא אם כן היתה ההודאה בעל פה, אבל אם הודה בכתב ידו שחייב לפלוני - אין מקבלים טענת השׂבעה {{מקור|(שו"ת הרא"ש סה}}; {{מקור|טוש"ע פא יז).

}}שטר ביד הנתבע -ודוקא כשהכתב ביד התובע, אבל כשהוא ביד הנתבע, כגון שכתוב אצלו ששטר זה של פלוני הוא, או שכתוב שם פלוני על חפץ שבידו, אפשר לומר שלא להשׂביע עצמו עשה כן {{מקור|(רמ"א פא יז<ref>לענין מי שמצא אצל עצמו כיס מלא מעות שכתוב עליהם "צדקה", כתב הרמ"א (יו"ד רנט ו) שסומכים על הכתיבה והרי הם צדקה, והקשו אחרונים סתירה בדברי הרמ"א, מדוע אין אומרים שלא להשביע עצמו כתב כ"צדקה", וישבו בכמה דרכים, ראה פתחי תשובה שם.</ref>).

}}בפנקסו של הנתבע - ויש אומרים שאפילו כשהוא ביד הנתבע אלא שכתוב בפנקסו של המודה, ולא על גוף השטר או החפץ, אינו נאמן לומר שלא להשׂביע, שהרי אחרים לא יראו פנקסו שנאמר שעל ידי זה לא יחזיקוהו לעשיר, ונאמן רק כשהיה כתוב על עצם השטר או החפץ ({{מקור|ש"ך חושן משפט פא ס"ק מ"ה. וראה סמ"ע שם ס"ק מג, וקצות החושן שם ס"ק יז חילוקים אחרים}}).

===בקנין===

והוא הדין אם הודה בקנין או שהודה במעמד-שלשתן ({{מקור|ראה ערכו}}), כלומר המודה והתובע ועמהם הנפקד או הלווה של המודה שאומר שהמנה שבידם הוא של התובע, אין מקבלים טענת השׂבעה {{מקור|(שו"ע חושן משפט פא יז).}}

===בשבועה ותקיעת כף===

הודה ונשבע על הודאתו, אינו יכול לטעון שלא להשׂביע את עצמו נשבע לשקר ({{מקור|בעל התרומות שער מב}}; {{מקור|טוש"ע פא כח}}), ותקיעת-כף ({{מקור|ראה ערכו}}) דינה כשבועה ({{מקור|רמ"א שם}}).

===הודאה בפיקדון===

יש אומרים שאין מקבלים טענת השׂבעה אלא אם הודה שחייב בדרך הלואה, שמכיון שעושה את עצמו כ"עבד לוה לאיש מלוה", ודאי להחזיק עצמו לעני מכוין, אבל אם אמר פקדון יש לפלוני אצלי - אינו נאמן בטענת השׂבעה ({{מקור|רשב"ם בבא בתרא קמט א ד"ה ת"ש}}).

יש מפרשים בדעתם שבשכיב מרע בלבד יש חילוק בין הלואה לפקדון, אבל בבריא אף בפקדון יכול לומר שלא להשׂביע ({{מקור|ש"ך פא ס"ק לה}}); ויש חולקים ואומרים שאדרבה אם דרך בני אדם להודות בהלואה שלא להשׂביע את עצמם, אף על פי שעושים עצמם כ"עבד לוה לאיש מלוה", מכל שכן שדרכם להודות בפקדון {{מקור|(תוספות בבא בתרא קמט א ד"ה שכיב. והיינו אפילו בשכיב מרע, ש"ך שם. וראה בש"ך שם שהוכיח שהרמב"ם ושאר ראשונים סוברים כדעת התוספות).}}

==הטענה==

===כשאינו טוען, האם בית הדין טוענים לו===

כשהמודה אינו טוען שלא נתכוין אלא שלא להשׂביע את עצמו, נחלקו הראשונים:

*יש סוברים שאין הבית דין טוענים לו ({{מקור|רמב"ם טוען ונטען ו ח}}; {{מקור|שו"ע חושן משפט פא כא}}; {{מקור|ועוד}}).

*ויש חולקים וסוברים שאפילו אם המודה אינו טוען, בית דין טוענים לו כן ({{מקור|תוספות סנהדרין כט ב ד"ה כך}}; {{מקור|רא"ש סנהדרין ג כה}}; {{מקור|שו"ע שם בשם יש אומרים, והרמ"א שם יד}}; {{מקור|ועוד}}).

להלכה נחלקו האחרונים:

*יש שהכריעו: כשהתובע טוענו על יסוד הודאתו ואומר: "הלא הודית לי", והביא עדים שהודה לו, צריך הנתבע בעצמו לטעון טענת שלא להשׂביע, ואם לא טען - אין בית דין טוענים בשבילו; אבל אם התובע דורש ממנו לא על פי הודאתו, אלא טוען: "מנה אתה חייב לי", והלה משיב אין לך בידי, אף על פי שבית דין שואלים אם יש לך עדים הבא עדים, והוא מביא עדים שהודה לו בפניהם, אין בית דין דורשים ממנו שיתרץ את דבריו, והם בעצמם טוענים לו שבשביל שלא להשׂביע את עצמו הודה {{מקור|(ש"ך פא ס"ק נ"ב).}}

*יש שמחלקים בין כשהודה דרך הודאה, שאז אין בית דין טוענים לו מעצמם, לבין כשהודה דרך שיחה וסיפר דברים, שאז טוענים לו בית דין ({{מקור|תומים שם ס"ק י"ט}}).

===אם טוענים ליורשים===

בשכיב מרע שהודה ({{מקור|ראה למעלה}}): יש אומרים שלדברי הכל בית דין טוענים מעצמם ליורשים טענת השׂבעה ({{מקור|מגיד משנה טוען ונטען ו ח}}; {{מקור|הגהות מימוניות שם ו ס}}); ויש אומרים שאף ביורשים אם הם בעצמם לא טענו - אין בית דין טוענים להם, אלא אם כן הודה בדרך שיחה {{מקור|(תומים פא יט).

}}

==הערות שוליים==

<references/>

מיקרופדיה תלמודית:אדם עשוי שלא להשביע את עצמו - היסטוריית גרסאות

יוסף שמח בוט: הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.