טישיו ב־01:19, 11 באוקטובר 2012

2012-10-11T01:19:19Z

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־01:19, 11 באוקטובר 2012
שורה 4:		שורה 4:

	==זבים מדרבנן==		==זבים מדרבנן==
	מן התורה [[גוי]] אינו מקבל [[טומאה]] ואינו מטמא כלל בחייו. הדבר נלמד מכך שבפסוקי המקרא על הטומאה נאמר שמצווה זו מופנית ל"בני ישראל"{{הערה\|שבת פג ב}}. עם זאת, [[תקנת חכמים\|חכמים גזרו]] שגויים יחשבו כ[[זב (טמא)\|זב]]ים לכל דבר ועניין{{הערה\|שם ~~וב{{בבלי\|שבת\|~~יז\|ב}}}}. גזירה זו נועד למנוע מגורים משותפים של ישראל וגויים, בגלל נוהגים מיניים שרווחו, על פי אמונת החכמים, בקרב גויים יותר מאשר בקרב היהודים ([[משכב זכר]]){{הערה\|שבת יז ב}}. בפרט מסוים הקלו חכמים, שזרע היוצא מגופו של גוי אינו מטמא{{הערה~~\|{{בבלי~~\|נידה\|לד\|א}}}}. הדבר נועד להבליט את העובדה שזוהי גזירת חכמים, וכך יזהרו שלא לשרוף [[תרומות ומעשרות\|תרומה]] וקדשים על טומאה זו. הגזירה שחלה על גוים זכרים הוא מגיל תשע.		מן התורה [[גוי]] אינו מקבל [[טומאה]] ואינו מטמא כלל בחייו. הדבר נלמד מכך שבפסוקי המקרא על הטומאה נאמר שמצווה זו מופנית ל"בני ישראל"{{הערה\|שבת פג ב}}. עם זאת, [[תקנת חכמים\|חכמים גזרו]] שגויים יחשבו כ[[זב (טמא)\|זב]]ים לכל דבר ועניין{{הערה\|שם ובשבת יז ב}}. גזירה זו נועד למנוע מגורים משותפים של ישראל וגויים, בגלל נוהגים מיניים שרווחו, על פי אמונת החכמים, בקרב גויים יותר מאשר בקרב היהודים ([[משכב זכר]]){{הערה\|שבת יז ב}}. בפרט מסוים הקלו חכמים, שזרע היוצא מגופו של גוי אינו מטמא{{הערה\|נידה לד א}}. הדבר נועד להבליט את העובדה שזוהי גזירת חכמים, וכך יזהרו שלא לשרוף [[תרומות ומעשרות\|תרומה]] וקדשים על טומאה זו. הגזירה שחלה על גוים זכרים הוא מגיל תשע.

	כמו כן גזרו חז"ל טומאה על הנקבות מגיל שלוש. חז"ל אסרו על [[בועל ארמית\|ביאת גויה]], לא רק בפרהסיא (דבר שעונשו [[כרת]]) אלא גם בצנעא (נאסר על ידי בית הדין של ה[[חשמונאים]]). בזמן [[בית שמאי ובית הלל]], כחלק מ[[שמונה עשר דבר\|שמונה עשרה הגזירות]] ההלכתיות שנאסרו בהסכמת [[אחרי רבים להטות\|רוב]] חכמי ישראל, נאסר גם ייחוד עם גויה, כדי להרחיק עוד יותר את הגוים מלבוא לידי קיום יחסים אסורים ונישואין עם גוים, ובאותו מעמד גם קבעו שדין [[גויה]] מגיל שלוש שבה היא ראויה לביאה כ[[זבה]]{{הערה\|בבלי עבודה זרה לז א, רמב"ם מטמאי משכב ומושב ב י}}.		כמו כן גזרו חז"ל טומאה על הנקבות מגיל שלוש. חז"ל אסרו על [[בועל ארמית\|ביאת גויה]], לא רק בפרהסיא (דבר שעונשו [[כרת]]) אלא גם בצנעא (נאסר על ידי בית הדין של ה[[חשמונאים]]). בזמן [[בית שמאי ובית הלל]], כחלק מ[[שמונה עשר דבר\|שמונה עשרה הגזירות]] ההלכתיות שנאסרו בהסכמת [[אחרי רבים להטות\|רוב]] חכמי ישראל, נאסר גם ייחוד עם גויה, כדי להרחיק עוד יותר את הגוים מלבוא לידי קיום יחסים אסורים ונישואין עם גוים, ובאותו מעמד גם קבעו שדין [[גויה]] מגיל שלוש שבה היא ראויה לביאה כ[[זבה]]{{הערה\|בבלי עבודה זרה לז א, רמב"ם מטמאי משכב ומושב ב י}}.

טישיו: כתבבתי בויקיפדיה

2012-10-11T01:18:46Z

כתבבתי בויקיפדיה

דף חדש

בהלכות '''טומאה וטהרה''', טומאת זיבה היא שם כולל למספר מיני טומאות: טומאת [[זב (טמא)|זב]] - ב[[זכר]] וטומאת [[זבה]] ב[[נקבה]] שהן טומאות מהתורה, ו[[טומאת עובדי כוכבים]] שעליהם גזרו טומאה כזבים.

למרות שדיני הטומאה של הזב וזבה שווים לכל דבר ועניין, אופן חלות הטומאה על הזב והזבה שונה, ובעוד שזב נטמא רק על ידי הפרשה שנחשבת "זיבה" הנגרמת על ידי מחלה שפוגעת בכלי הזרע ושונה במהותה מ[[נוזל זרע|נוזל הזרע]] וכן בסימניה, הרי ש[[זבה]] היא אישה שיצאה ממנה דם מ[[צוואר הרחם]] בימי הזיבה, ולמרות שמדובר באותו דם עצמו היוצא מאותו מקום שגורם לה להיות [[נידה]], קובעת התורה כי לאחר שבעת ימי הנידה, ישנם אחד עשר ימי זיבה ובימים אלו אם ראתה האישה דם, היא נחשבת ל[[זבה קטנה]] (לאחר שיצא ממנה דם ביום אחד בימי הזיבה או בשתי ימים) או [[זבה גדולה]] - לאחר שלושה ראיות בשלושה ימים.

==זבים מדרבנן==
מן התורה [[גוי]] אינו מקבל [[טומאה]] ואינו מטמא כלל בחייו. הדבר נלמד מכך שבפסוקי המקרא על הטומאה נאמר שמצווה זו מופנית ל"בני ישראל"{{הערה|שבת פג ב}}. עם זאת, [[תקנת חכמים|חכמים גזרו]] שגויים יחשבו כ[[זב (טמא)|זב]]ים לכל דבר ועניין{{הערה|שם וב{{בבלי|שבת|יז|ב}}}}. גזירה זו נועד למנוע מגורים משותפים של ישראל וגויים, בגלל נוהגים מיניים שרווחו, על פי אמונת החכמים, בקרב גויים יותר מאשר בקרב היהודים ([[משכב זכר]]){{הערה|שבת יז ב}}. בפרט מסוים הקלו חכמים, שזרע היוצא מגופו של גוי אינו מטמא{{הערה|{{בבלי|נידה|לד|א}}}}. הדבר נועד להבליט את העובדה שזוהי גזירת חכמים, וכך יזהרו שלא לשרוף [[תרומות ומעשרות|תרומה]] וקדשים על טומאה זו. הגזירה שחלה על גוים זכרים הוא מגיל תשע.

כמו כן גזרו חז"ל טומאה על הנקבות מגיל שלוש. חז"ל אסרו על [[בועל ארמית|ביאת גויה]], לא רק בפרהסיא (דבר שעונשו [[כרת]]) אלא גם בצנעא (נאסר על ידי בית הדין של ה[[חשמונאים]]). בזמן [[בית שמאי ובית הלל]], כחלק מ[[שמונה עשר דבר|שמונה עשרה הגזירות]] ההלכתיות שנאסרו בהסכמת [[אחרי רבים להטות|רוב]] חכמי ישראל, נאסר גם ייחוד עם גויה, כדי להרחיק עוד יותר את הגוים מלבוא לידי קיום יחסים אסורים ונישואין עם גוים, ובאותו מעמד גם קבעו שדין [[גויה]] מגיל שלוש שבה היא ראויה לביאה כ[[זבה]]{{הערה|בבלי עבודה זרה לז א, רמב"ם מטמאי משכב ומושב ב י}}.

עם זאת, מכיוון שטומאת זו היא רק מדרבנן, יש לנהוג בגויים כזבים רק לחומרא ולא לקולא, ואסור לשרוף [[תרומה]] ו[[קדשים]] שנאסרו על ידי טומאת גוי או גויה, וכדי שידעו העם שטומאה זו היא רק מדרבנן חילקו חז"ל הן בזב והן בזבה בכמה פרטים כדי שידעו שמדובר בטומאה מדרבנן:

בזכר - טימאו את [[זיבה|נוזל הזיבה]] שלו וטיהרו את [[נוזל זרע|זרעו]] כהיכר שמדובר רק בטומאה מדרבנן. בנקבה - גזרו שבשונה מ[[זבה]] ש"מעיינותיה" מטמאים כשהם לחים וכשהם יבשים כנלמד מהפסוק "וכי ירוק הזב בטהור" - מה רוק מתעגל ויוצא אף כל מעיין שמתעגל ויוצא, [[רוק]]ה ו[[שתן|מי רגליה]] של הזבה מטמאים רק כשהם לחים ולא כשהם יבישים{{הערה|משנה נידה ד ג}}. כמו כן, לפי [[בית שמאי]], למרות שדם זבה מטמא את הנוגע בו, דם של גויה אינו מטמא את הנוגע בו כלל, לא כשהוא לח ולא כשהוא יבש, מפני שחז"ל רצו להשאיר היכר שטומאת זיבה בגויה אינו מהתורה (כדי שלא יחשבו שהחילוק בין לח ליבש הוא חילוק מהתורה ויבואו לטעות גם בטומאת זיבה אמיתית){{הערה|נידה לד א}}.

==דיני הטומאה והטהרה==
עומת זאת, דיני הטומאה והטהרה של הזב שווים כמעט בכול: התורה קבעה על ה[[זב (טמא)|זב]] וה[[זבה]] והדומים להם ([[נידה]], [[טומאת יולדת|יולדת]]) סדרת [[חומרא|חומרות]] מיוחדות. חומרות אלו אינן קיימות אפילו ב[[טומאת מת]]<ref>(משכב והיסט - משנה מסכת זבים פרק ד משנה ו. מעיינות - תלמוד בבלי מסכת חולין דף פח עמוד א)</ref>:

א. '''[[טומאת משכב ומושב|משכב ומושב]]''' או '''[[טומאת מדרס|מדרס]]''': כאשר הזב יושב או נשען על כלי המיועד לכך, כדוגמת [[מיטה]] או [[כיסא]], הכלי נעשה "[[אב הטומאה]]", ומטמא אדם וכלים הנוגעים בו, וכן אדם היושב עליו, גם אם לא נגע בו (כגון שפרס [[סדין]] חדש על מיטתו של הזב).{{הערה|ויקרא טו ד, ויקרא טו ה}} טומאה זו נקראת "משכב ומושב",<ref>משנה [[מסכת עדויות]] פרק ו משנה ב.</ref> או "מדרס".<ref>משנה [[מסכת חגיגה]] פרק ב משנה ז. כינוי זה מציין את העובדה שהזב "דרס" ונשען על הכלי.</ref> דין מיוחד זה אינו קיים בחפצים שלא מיועדים להישען עליהם. גם אם הזב ישב או שכב עליהם - הם "ראשון לטומאה" בלבד.<ref>משנה מסכת כלים פרק כ משנה ג ופירוש הרמב"ם שם</ref>

ב.'''[[טומאת מרכב|מרכב]]''': זהו דין דומה לדין "משכב ומושב", וקיים בחפץ המשמש לישיבה בשעת רכיבה בלבד, כדוגמת אוכף, או אופניים.<ref>ויקרא טו, ט</ref> טומאתו קלה בפרטים מסוימים מ"משכב ומושב": מי שנוגע או נושא משכב או מושב - נטמא ומטמא גם כל בגד או כלי שהוא נוגע בו באותה שעה שהוא נוגע או נושא את המשכב והמושב (זהו דין "[[טומאה בחיבורין]]"). לעומת זאת במרכב רק הנושא אותו מטמא את הכלים שהוא נוגע בהם באותה שעה, ואילו הנוגע במרכב נטמא בעצמו אבל אינו מטמא כלים ובגדים.<ref>משנה [[מסכת כלים]] פרק כג משניות ב-ג</ref>

ב. '''מעיינות הזב''': נוזלי גוף מסוימים היוצאים מן הזב נחשבים אף הם כ"אב הטומאה", ומטמאים אדם או כלים שיגעו בהם. מדובר על הזוב, נוזל הזרע וכן רוק או שתן שלו<ref>משנה [[מסכת כלים]] פרק א משנה ג</ref>. המקור לכך הוא במה שנאמר בתורה "וכי ירוק הזב בטהור - וכיבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב".{{הערה|ויקרא טו, ח}} טומאה זו נקראת "מעיינות הזב".<ref>תלמוד בבלי מסכת נדה דף לד עמוד ב</ref>

ג. '''[[טומאת היסט]]''': אדם או כלי שהזב הזיז אותו, גם אם לא נגע בו, נטמא ונעשה "ראשון לטומאה". לדוגמה: כאשר זב מזיז כלי חרס ובתוכו מזון - המזון נטמא. טומאה זו נקראת "היסט"<ref>תלמוד בבלי מסכת שבת דף פג עמוד ב</ref>. קיים דין נוסף דומה הנקרא "עליונו של זב".<ref>להגדרת ההבדל בין "עליונו של זב" לבין "היסט" ראו תוספות בנידה דף לא עמוד ב ד"ה תחתון כעליון.</ref>

==לאחר מיתה==
המשנה קובעת{{הערה|משנה נידה י ד}} ש{{ציטוטון|ה[[זב]] וה[[זבה]] וה[[נדה]] וה[[טומאת יולדת|יולדת]] וה[[מצורע]] שמתו 'מטמאין במשא' עד ש[[ריקבון|ימוק]] הבשר}}, ובגמרא פורש שאין הכוונה ל[[טומאת משא]] שקיימת בכל מת ולא דווקא בנידה או זב וזבה שמתו, אלא הכוונה ל[[אבן מסמא]] שהיא כבדה ומתוארת בשם "משא", כאמור בספר דניאל {{ציטוטון|וְהֵיתָיִת אֶבֶן חֲדָה וְשֻׂמַת עַל פֻּם גֻּבָּא}} - כלומר - הובאה אבן והושמה על פי הבור, ולמרות שנידה או זבה שמתה אינה נחשבת עוד כטמאה בטומאות אלו, גזרו חז"ל עליהן טומאה גם במותם מכיוון שחששו שמא הם יתעלפו ויחשבו שמתו ולא ישגיחו מלהניחם בצורה שיטמאו את מה שמתחתיהם בטומאת אבן מסמא, ולכן גזרו עליה טומאה "עד שימוק הבשר", ולפי שיטת [[רבי אליעזר]] - "עד שתבקע [[בטן|כריסו]]"{{הערה|נידה סט ב}}.

{{הערות שוליים|טורים=כן}}
[[קטגוריה:טומאת זיבה]]
[[קטגוריה:טומאה וטהרה]]

טומאת זיבה - היסטוריית גרסאות

טישיו ב־01:19, 11 באוקטובר 2012

טישיו: כתבבתי בויקיפדיה