ודוי - היסטוריית גרסאות

Yeshivaorgil bot: :קטגוריה:רפואה והלכה לערכי האנציקלופדיה ההלכתית רפואית

2013-07-02T06:29:31Z

קטגוריה:רפואה והלכה לערכי האנציקלופדיה ההלכתית רפואית

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־06:29, 2 ביולי 2013
שורה 52:		שורה 52:

	[[קטגוריה:הלכתית רפואית]]		[[קטגוריה:הלכתית רפואית]]
			[[קטגוריה:רפואה והלכה]]

טישיו: /* הערות שוליים */

2012-04-29T23:53:05Z

הערות שוליים

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־23:53, 29 באפריל 2012
שורה 49:		שורה 49:
	בזמן הזה בימינו כמעט שבטלה אמירת הוידוי של חולים הנוטים למות. יש אומרים, שהטעם הוא מחמת העובדה שרוב בני האדם מתים בבתי חולים, ולא תמיד קיימת האפשרות המעשית לקיים מצות וידוי; ויש האומרים, שאמירת הוידוי יכולה להזיק לחולה מחמת טירוף הדעת. אמנם יש לציין, כי טעם זה היה קיים תמיד, ובכל זאת נהגה המצווה בזהירות המתבקשת<ref>ראה בחכמת אדם כלל קנא סי"א. וראה עוד בע' גלוי מידע לחולה. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רנב.</ref>. ושפר חלקם של אותם בתי חולים, בהם נכנס פלוני מידי בוקר לזכות את הרבים, ואומר וידוי כסדר המנהג הקבוע עם כלל החולים<ref>צרורה לאלעזר, הקדמה.</ref>, וראוי לתקן כך בכל עיר ועיר<ref>חכמת אדם, שם.</ref>. ויש להעיר, שעניין אמירת הוידוי תלוי בהשתנות ההתייחסות הכללית למוות, ואף שתמיד גורם הדבר לכאב וסבל, היה מקובל בעבר לעודד את הנוטה למות להתוודות<ref>ראה בערוה"ש יו"ד שלח א-ב.</ref>. בשנים האחרונות היה שיקול הדעת להימנע מאמירת הוידוי מחשש לטירוף דעתו של החולה, יותר ממה שהיה בעבר; לכאורה כיום השתנה המצב, ויש לחזור ולשקול את ההתייחסות לוידוי בהתאם לנתונים המשתנים.		בזמן הזה בימינו כמעט שבטלה אמירת הוידוי של חולים הנוטים למות. יש אומרים, שהטעם הוא מחמת העובדה שרוב בני האדם מתים בבתי חולים, ולא תמיד קיימת האפשרות המעשית לקיים מצות וידוי; ויש האומרים, שאמירת הוידוי יכולה להזיק לחולה מחמת טירוף הדעת. אמנם יש לציין, כי טעם זה היה קיים תמיד, ובכל זאת נהגה המצווה בזהירות המתבקשת<ref>ראה בחכמת אדם כלל קנא סי"א. וראה עוד בע' גלוי מידע לחולה. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רנב.</ref>. ושפר חלקם של אותם בתי חולים, בהם נכנס פלוני מידי בוקר לזכות את הרבים, ואומר וידוי כסדר המנהג הקבוע עם כלל החולים<ref>צרורה לאלעזר, הקדמה.</ref>, וראוי לתקן כך בכל עיר ועיר<ref>חכמת אדם, שם.</ref>. ויש להעיר, שעניין אמירת הוידוי תלוי בהשתנות ההתייחסות הכללית למוות, ואף שתמיד גורם הדבר לכאב וסבל, היה מקובל בעבר לעודד את הנוטה למות להתוודות<ref>ראה בערוה"ש יו"ד שלח א-ב.</ref>. בשנים האחרונות היה שיקול הדעת להימנע מאמירת הוידוי מחשש לטירוף דעתו של החולה, יותר ממה שהיה בעבר; לכאורה כיום השתנה המצב, ויש לחזור ולשקול את ההתייחסות לוידוי בהתאם לנתונים המשתנים.

	==הערות שוליים==		{{הערות שוליים\|טורים=כן}}

	~~<references />~~



	[[קטגוריה:הלכתית רפואית]]		[[קטגוריה:הלכתית רפואית]]

Hoggy ב־07:14, 28 ביוני 2009

2009-06-28T07:14:23Z

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־07:14, 28 ביוני 2009
שורה 3:		שורה 3:
	מצות וידוי היא החובה של ה[[חטא\|חוטא]] להתוודות לפני הקב"ה על חטאו. הוראת המושג 'וידוי' היא הודאה, היפך ה[[כפירה]] וההכחשה<ref>המלבי"ם, תו"כ ויקרא סי' שיט.</ref>.		מצות וידוי היא החובה של ה[[חטא\|חוטא]] להתוודות לפני הקב"ה על חטאו. הוראת המושג 'וידוי' היא הודאה, היפך ה[[כפירה]] וההכחשה<ref>המלבי"ם, תו"כ ויקרא סי' שיט.</ref>.

	מצינו חובת הוידוי בעניינים שונים, כגון חלק ממצות התשובה על כל עבירה, ובעת הבאת קרבנות חטאת, אשם ועולה. וידוי זה הוא מצות עשה, ונמנה במניין המצוות<ref><makor>רמב"ם תשובה א א;</makor> סהמ"צ להרמב"ם מ"ע עג; <makor>חינוך מ' שסד;</makor> סמ"ג עשין טז. וראה בס' יראים השלם סי' תמא. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' ודוי אות' א-ב.</ref>; וידויו של כהן גדול ביום הכיפורים על פר החטאת והשעיר המשתלח<ref><makor>בבלי יומא לו ב;</makor> רמב"ם עבודת יוהכ"פ ב ו. וראה באנציקלופדיה תלמודית שם, אות' ג-ד.</ref>; וידוי כל אדם ביום הכיפורים<ref>בה"ג הל' יוהכ"פ; <makor>רמב"ם תשובה ב ז;</makor> <makor>חינוך מ' שסד;</makor> ס' יראים השלם סי' רסג. וראה באנציקלופדיה תלמודית שם, אות' ה-ו.</ref>, ובשאר ימי תשובה, כגון בסליחות, בימי תענית, בעשרת ימי תשובה, ובחודש אלול<ref>ראה באנציקלופדיה תלמודית שם אות ז.</ref>; וידויים של כל חייבי מיתות ומלקות<ref><makor>רמב"ם תשובה א א.</makor> וראה באנציקלופדיה תלמודית שם, אות ח.</ref>.		מצינו את חובת הוידוי בעניינים שונים, כגון חלק ממצות התשובה על כל עבירה, ובעת הבאת קרבנות חטאת, אשם ועולה. וידוי זה הוא מצות עשה, ונמנה במניין המצוות<ref><makor>רמב"ם תשובה א א;</makor> סהמ"צ להרמב"ם מ"ע עג; <makor>חינוך מ' שסד;</makor> סמ"ג עשין טז. וראה בס' יראים השלם סי' תמא. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' ודוי אות' א-ב.</ref>; וידויו של כהן גדול ביום הכיפורים על פר החטאת והשעיר המשתלח<ref><makor>בבלי יומא לו ב;</makor> רמב"ם עבודת יוהכ"פ ב ו. וראה באנציקלופדיה תלמודית שם, אות' ג-ד.</ref>; וידוי כל אדם ביום הכיפורים<ref>בה"ג הל' יוהכ"פ; <makor>רמב"ם תשובה ב ז;</makor> <makor>חינוך מ' שסד;</makor> ס' יראים השלם סי' רסג. וראה באנציקלופדיה תלמודית שם, אות' ה-ו.</ref>, ובשאר ימי תשובה, כגון בסליחות, בימי תענית, בעשרת ימי תשובה, ובחודש אלול<ref>ראה באנציקלופדיה תלמודית שם אות ז.</ref>; וידויים של כל חייבי מיתות ומלקות<ref><makor>רמב"ם תשובה א א.</makor> וראה באנציקלופדיה תלמודית שם, אות ח.</ref>.

	במקרא מצינו שני סוגים של וידוי - וידוי היחיד ווידוי הציבור. יחידים שהתוודו: קין<ref><makor>בראשית ד יג.</makor></ref>, דוד<ref>שמו"ב יב יג; <makor>תהלים נא ג.</makor></ref>, ועכן<ref>יהושע ז יט-כא.</ref>. וידוי ציבורי: יש שנאמר על ידי יחיד עבור הציבור, כגון משה<ref>שמות לב לא-לב.</ref>, עזרא<ref><makor>עזרא ט ז.</makor></ref>, נחמיה<ref><makor>נחמיה א ו.</makor></ref>, דניאל<ref><makor>דניאל ט ה.</makor></ref>, וכן ווידויו של כהן גדול ביום הכיפורים<ref>ויקרא טז כא.</ref>; ויש שהציבור כולו התוודה<ref>שמו"א ז ו; נחמיה ט ה-לז.</ref>.		במקרא מצינו שני סוגים של וידוי - וידוי היחיד ווידוי הציבור. יחידים שהתוודו: קין<ref><makor>בראשית ד יג.</makor></ref>, דוד<ref>שמו"ב יב יג; <makor>תהלים נא ג.</makor></ref>, ועכן<ref>יהושע ז יט-כא.</ref>. וידוי ציבורי: יש שנאמר על ידי יחיד עבור הציבור, כגון משה<ref>שמות לב לא-לב.</ref>, עזרא<ref><makor>עזרא ט ז.</makor></ref>, נחמיה<ref><makor>נחמיה א ו.</makor></ref>, דניאל<ref><makor>דניאל ט ה.</makor></ref>, וכן ווידויו של כהן גדול ביום הכיפורים<ref>ויקרא טז כא.</ref>; ויש שהציבור כולו התוודה<ref>שמו"א ז ו; נחמיה ט ה-לז.</ref>.

Yeshivaorgil bot: הוספת תגיות מקור

2009-03-22T15:49:56Z

הוספת תגיות מקור

הצגת שינויים

Yeshivaorgil ב־16:56, 17 בנובמבר 2008

2008-11-17T16:56:33Z

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־16:56, 17 בנובמבר 2008
שורה 1:		שורה 1:
	== הגדרת המושג==		== הגדרת המושג==

	מצות וידוי היא החובה של ~~החוטא~~ להתוודות לפני הקב"ה על חטאו. הוראת המושג 'וידוי' היא הודאה, היפך ~~הכפירה~~ וההכחשה<ref>המלבי"ם, תו"כ ויקרא סי' שיט.</ref>.		מצות וידוי היא החובה של ה[[חטא\|חוטא]] להתוודות לפני הקב"ה על חטאו. הוראת המושג 'וידוי' היא הודאה, היפך ה[[כפירה]] וההכחשה<ref>המלבי"ם, תו"כ ויקרא סי' שיט.</ref>.

	מצינו חובת הוידוי בעניינים שונים, כגון חלק ממצות התשובה על כל עבירה, ובעת הבאת קרבנות חטאת, אשם ועולה. וידוי זה הוא מצות עשה, ונמנה במניין המצוות<ref>רמב"ם תשובה א א; סהמ"צ להרמב"ם מ"ע עג; חינוך מ' שסד; סמ"ג עשין טז. וראה בס' יראים השלם סי' תמא. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' ודוי אות' א-ב.</ref>; וידויו של כהן גדול ביום הכיפורים על פר החטאת והשעיר המשתלח<ref>יומא לו ב; רמב"ם עבודת יוהכ"פ ב ו. וראה באנציקלופדיה תלמודית שם, אות' ג-ד.</ref>; וידוי כל אדם ביום הכיפורים<ref>בה"ג הל' יוהכ"פ; רמב"ם תשובה ב ז; חינוך מ' שסד; ס' יראים השלם סי' רסג. וראה באנציקלופדיה תלמודית שם, אות' ה-ו.</ref>, ובשאר ימי תשובה, כגון בסליחות, בימי תענית, בעשרת ימי תשובה, ובחודש אלול<ref>ראה באנציקלופדיה תלמודית שם אות ז.</ref>; וידויים של כל חייבי מיתות ומלקות<ref>רמב"ם תשובה א א. וראה באנציקלופדיה תלמודית שם, אות ח.</ref>.		מצינו חובת הוידוי בעניינים שונים, כגון חלק ממצות התשובה על כל עבירה, ובעת הבאת קרבנות חטאת, אשם ועולה. וידוי זה הוא מצות עשה, ונמנה במניין המצוות<ref>רמב"ם תשובה א א; סהמ"צ להרמב"ם מ"ע עג; חינוך מ' שסד; סמ"ג עשין טז. וראה בס' יראים השלם סי' תמא. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' ודוי אות' א-ב.</ref>; וידויו של כהן גדול ביום הכיפורים על פר החטאת והשעיר המשתלח<ref>יומא לו ב; רמב"ם עבודת יוהכ"פ ב ו. וראה באנציקלופדיה תלמודית שם, אות' ג-ד.</ref>; וידוי כל אדם ביום הכיפורים<ref>בה"ג הל' יוהכ"פ; רמב"ם תשובה ב ז; חינוך מ' שסד; ס' יראים השלם סי' רסג. וראה באנציקלופדיה תלמודית שם, אות' ה-ו.</ref>, ובשאר ימי תשובה, כגון בסליחות, בימי תענית, בעשרת ימי תשובה, ובחודש אלול<ref>ראה באנציקלופדיה תלמודית שם אות ז.</ref>; וידויים של כל חייבי מיתות ומלקות<ref>רמב"ם תשובה א א. וראה באנציקלופדיה תלמודית שם, אות ח.</ref>.

אנציקלופדיה הלכתית רפואית ב־18:50, 13 בנובמבר 2008

2008-11-13T18:50:07Z

דף חדש

== הגדרת המושג==

מצות וידוי היא החובה של החוטא להתוודות לפני הקב"ה על חטאו. הוראת המושג 'וידוי' היא הודאה, היפך הכפירה וההכחשה<ref>המלבי"ם, תו"כ ויקרא סי' שיט.</ref>.

מצינו חובת הוידוי בעניינים שונים, כגון חלק ממצות התשובה על כל עבירה, ובעת הבאת קרבנות חטאת, אשם ועולה. וידוי זה הוא מצות עשה, ונמנה במניין המצוות<ref>רמב"ם תשובה א א; סהמ"צ להרמב"ם מ"ע עג; חינוך מ' שסד; סמ"ג עשין טז. וראה בס' יראים השלם סי' תמא. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' ודוי אות' א-ב.</ref>; וידויו של כהן גדול ביום הכיפורים על פר החטאת והשעיר המשתלח<ref>יומא לו ב; רמב"ם עבודת יוהכ"פ ב ו. וראה באנציקלופדיה תלמודית שם, אות' ג-ד.</ref>; וידוי כל אדם ביום הכיפורים<ref>בה"ג הל' יוהכ"פ; רמב"ם תשובה ב ז; חינוך מ' שסד; ס' יראים השלם סי' רסג. וראה באנציקלופדיה תלמודית שם, אות' ה-ו.</ref>, ובשאר ימי תשובה, כגון בסליחות, בימי תענית, בעשרת ימי תשובה, ובחודש אלול<ref>ראה באנציקלופדיה תלמודית שם אות ז.</ref>; וידויים של כל חייבי מיתות ומלקות<ref>רמב"ם תשובה א א. וראה באנציקלופדיה תלמודית שם, אות ח.</ref>.

במקרא מצינו שני סוגים של וידוי - וידוי היחיד ווידוי הציבור. יחידים שהתוודו: קין<ref>בראשית ד יג.</ref>, דוד<ref>שמו"ב יב יג; תהלים נא ג.</ref>, ועכן<ref>יהושע ז יט-כא.</ref>. וידוי ציבורי: יש שנאמר על ידי יחיד עבור הציבור, כגון משה<ref>שמות לב לא-לב.</ref>, עזרא<ref>עזרא ט ז.</ref>, נחמיה<ref>נחמיה א ו.</ref>, דניאל<ref>דניאל ט ה.</ref>, וכן ווידויו של כהן גדול ביום הכיפורים<ref>ויקרא טז כא.</ref>; ויש שהציבור כולו התוודה<ref>שמו"א ז ו; נחמיה ט ה-לז.</ref>.

וידוי מעשר - מצות וידוי נוספת היא הודאת האדם לפני ה' אחת לשלוש שנים, אחר שמוציאים את כל המתנות שבזרע הארץ, והוא הנקרא וידוי מעשר<ref>רמב"ם מעשר שני ונטע רבעי יא א; טושו"ע יו"ד שלא קמ.</ref>. יש אומרים, שוידוי זה אינו וידוי על עוונות, אלא שכל מי שמודה מה שעשה, הן טוב והן רע נקרא וידוי<ref>הון עשיר, משנה מע"ש ה י.</ref>, שכשהאדם יאמר חשבון מעשיו לפני ה', הן כשעבר על מצות ה', והן שעשה כמצות ה', נקרא בשם וידוי<ref>מלבי"ם עה"ת דברים כו יב.</ref>; ויש שכתבו, שוידוי מעשר אף הוא בגדר של וידוי עוונות, שמתוודה על שהשהה המעשרות אצלו עד סוף שלש שנים<ref>חסדי דוד, תוספתא מנחות פ"י; משנה אחרונה מע"ש ה י. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' ודוי מעשר.</ref>.

בערך זה יידונו דיני וידוי של החולה והנוטה למות.

== פרטי דינים==

חובת וידוי של חולים 'ואשמה הנפש ההיא והתודו'<ref>במדבר ה ו-ז.</ref>, זה בנה אב על כל המתים שיטענו וידוי<ref>ספרי במדבר ה ו, וכן היא גירסת הרמב"ן בתורת האדם, ענין הוידוי. וגירסת הגר"א בספרי שם, לכל 'המומתים' במקום 'המתים'.</ref>, וכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא<ref>סנהדרין מג ב, והראיה מעכן (יהושע ז יט).</ref>, וחייבים החולים להתוודות<ref>שבלי הלקט השלם, הל' שמחות. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' ודוי, הע' 512.</ref>. לכן מי שחלה ונוטה למות<ref>בהגדרת המצב הזה - ראה ע' נוטה למות.</ref>, אומרים לו העומדים שם התוודה, שכן דרך המומתים מתוודים<ref>שבת לב א. וראה גם סנהדרין מג ב.</ref>. יש מי שכתב, שאין אומרים לנוטה למות את המילים "שכן דרך המומתים מתוודים"<ref>ש"ך יו"ד שלח סק"א. וראה בתו"ת במדבר פ"ה אות יט.</ref>, שהרי אין פותחים פה לשטן<ref>ראה רש"ש ברכות ס א.</ref>. ויש מי שכתב, שהנוסח שאותו אומרים לנוטה למות הוא "התוודה עד שלא תמות"<ref>רמב"ן, תורת האדם, ענין הוידוי. וראה בשו"ת שבט הלוי, ח"ד סי' קנו. וראה עוד בשאילתות, שאילתא קסג, ובהעמק שאלה שם סק"ח.</ref>.

מנהג הוידוי עם חולה המנהג בקהילות שונות היה כזה, שכשאדם חולה ביום השלישי לחוליו<ref>חכמת אדם כלל קנא סי"א; אהבת חסד ח"ג פ"ג; ציץ אליעזר ח"ה קונט' רמת רחל סי' טו.</ref>, הולכים אליו גבאי ביקור חולים, או שאר אנשים, ואומרים לו: "אתה ידעת שכן הוא התיקון והמנהג אצל כל החולים, ולכן אין לך לדאוג מזה כלום, ולכן תעשה צוואה מה שתרצה, ומה שאתה חייב, או אחרים חייבים לך", ועוד אומרים לו: "התוודה, כי כל המתוודה על חטאיו מוחלין לו"<ref>חכמת אדם שם. וראה בשו"ע יו"ד שלה ז.</ref>. וכיוון שבאותן הקהילות המנהג כן, אין החולה דואג מזה כלום, וכן ראוי לתקן בכל עיר ועיר<ref>חכמת אדם שם.</ref>.

וכשנכנס אל החולה, ידבר על לבו שלא יתייאש מן הרחמים, ויאריך בדיבור או יקצר כפי מעמד החולה, וכפי הזמן והרצון, ויאמר לו כי טוב להודות לה' ולהתפלל לו, שהוא הרופא האמיתי, והוידוי אינו אלא תפילה לפניו יתברך, כמו שאנו עושים בכל יום תמיד בבית הכנסת<ref>צרי לנפש ומרפא לעצם.</ref>, וגם הבריא חייב להתוודות בכל יום, וידברו אתו על חשיבות התשובה<ref>ספר הביקורים.</ref>. אך במקום שאין מנהג זה, אין אומרים כן לחולה, שמא ידאג על מיתתו, שכן דרך ההמון לדאוג כשאומרים לו התוודה<ref>חכמת אדם, שם.</ref>.

מנהג הוידוי עם הנוטה למות כשרואים המבקרים שנטה למות, מסבבים עמו בדברים, ואומרים לו: "התוודה ואל תדאג מזה, כי הרבה התוודו ולא מתו, והרבה שלא התוודה מתו, ובשכר שאתה מתוודה אתה חי, וכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא"<ref>תורת האדם, עניין הוידוי, בשם מס' שמחות, אך לפנינו במס' שמחות ליתא.</ref>.

ואם אינו יכול להתוודות בפיו, יתוודה בלבו, אחד המתוודה בפיו ובלבו, ובלבד שתהא דעתו מיושבת עליו<ref>תורת האדם שם; חכמת אדם שם.</ref>.

ואם אינו יודע להתוודות, אומרים לו, אמור "חטאתי עוויתי פשעתי, יהי רצון שתהא מיתתי כפרה על כל עוונותי". וגם אומרים לו שיבקש מחילה לכל מי שחטא כנגדו, בין בממון ובין בדברים<ref>תורת האדם שם; טור ורמ"א יו"ד שלח ב; חכמת אדם, שם.</ref>. ואף חולה שאין ידוע בוודאי שחטא, אומרים כן, לפי שאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא<ref>בית הלל, יו"ד שם.</ref>.

צורת הוידוי יעשה צוואה, ויבקש מחילה לכל מי שחטא, ויבקש מרבים שיעזרוהו בתפילה, ויעשה תשובה שלימה, דהיינו שיגמור בלבו שלא לשוב עוד לעשות מכל מה שעשה, ויטול ידיו<ref>רבנו ירוחם נתיב כח כתב, שיטול ידיו ויברך על נטילת ידים, ובחכמת אדם כלל רנא סי"ב השאירו בצ"ע.</ref>, ויתעטף בציצית, ויאמר: "ה' אלקים אמת, ותורתו אמת, ומשה נביאו אמת, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ויקרא 'אשרי יושבי ביתך וגו' עד סוף המזמור, ומזמורי תהלים פו, ד, קכא, ואחר כך וידוי שכיב מרע, ויאמר עלינו לשבח עד על כן נקוה לך, ואמת ויציב עד עזרת<ref>חכמת אדם כלל קנא סי"ב.</ref>.

נוסח הוידוי של שכיב מרע בקיצור הוא: "מודה אני לפניך ה' אלקי ואלקי אבותי, שרפואתי ומיתתי בידך, יהי רצון מלפניך, שתרפאני רפואה שלימה, ואם אמות תהא מיתתי כפרה על כל חטאים ועוונות ופשעים, שחטאתי ושעוויתי ושפשעתי לפניך, ותן חלקי בגן עדן, וזכני לעולם הבא הצפון לצדיקים"<ref>תורת האדם לרמב"ן, עניין הוידוי; שו"ע יו"ד שלח ב.</ref>. ואם רוצה להאריך כוידוי יום הכיפורים, הרשות בידו<ref>רמ"א שם. ובביאור הגר"א שם סק"ו כתב, שאפילו בריא יכול להאריך בוידוי, אבל בשכיב מרע טוב לפרט חטאיו. ובבית הלל שם כתב, שאין וידוי שכיב מרע דומה לוידוי של המומתים, שהאחרונים חייבים לפרט את החטא שעליו נידונו למות, ואילו שכיב מרע אין חייב לפרט את חטאיו. וכתב בשו"ת שבט הלוי, ח"ד סי' קנו, ששכיב מרע בגלל חולשתו אין מאריכים אתו בוידוי, אבל פשיטא שאם אפשר, מצווה להאריך ולפרט חטאיו, וכן משמע מתורת האדם. וראה עוד במאמרו של הרב ג.א. רבינוביץ, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' קד.</ref>, וטוב להאריך ולפרש חטאיו, וגם מה שלא נכשל, כי אפשר מתוך כך יזכור הנשכחות ויתחרט בהן, ויחזור בתשובה שלימה<ref>דרכי משה יו"ד סי' שלח, בשם הכלבו סי' קיג.</ref>, וכל המרבה בוידוי ובתפילות ובבקשות הרי זה משובח<ref>מעבר יבק.</ref>, ולפי צחות החולה, כן יאריך בדברי וידוי ותחנונים<ref>חכמת אדם שם. וכבר הוסיפו מחברים רבים נוסחים רבים ומורחבים של וידוי.</ref>.

הוידוי אומרים דווקא במי שנטה למות, אבל בלא נטה למות אין אומרים לו שיתוודה, כדי שלא יהא נשבר לבו, ואף על פי שאומרים לו "הרבה הולכים בשוק ומתוודים", מכל מקום כשאומרים לו לאדם "התוודה, שכן כל המומתים מתוודים", יודע שמסוכן הוא מאד, שאם לא כן לא היו מזכירים מיתתו לפניו, ויהא נשבר לבו, לפיכך אין אומרים לו אלא בנטה למות<ref>ב"ח יו"ד סי' שלח; ש"ך שם סק"א.</ref>; ויש מי שכתב, שאדרבה מצווה גדולה להעיר לחולה על עניין הוידוי בזמן שיהא מיושב בדעתו, בלי שימתינו עד שהשעה תהיה דחוקה לו ("עד דתקיף ליה עלמא"), והחולה הזריז מקדים למצווה, ומתוודה ומתחנן בעוד כוחו בו, ודעתו מיושבת עליו<ref>כנסה"ג, יו"ד שם; בית לחם יהודה, יו"ד שם, בשם ספר הזכרונות.</ref>.

זמן הוידוי ישתדל לומר הוידוי בשחרית אם אפשר, אבל אם יש סכנה, כל העתים שווים<ref>ספר הביקורים.</ref>.

הנוטה למות, מותר לו להתוודות אפילו בשבת ויום-טוב<ref>שו"ת כנף רננה חאו"ח סי' כה; שד"ח מערכת וא"ו כלל ג, בשם פתח הדביר; שו"ת מאורות נתן חאו"ח סי' סח אות ג; שמירת שבת כהלכתה פס"ד ס"א.</ref>.

המשתתפים בוידוי טוב שיתקבצו אצל החולה בשעת אמירת הוידוי עשרה בני אדם, וישתדלו שאלו העשרה יהיו אנשים כשרים<ref>ספר ביקורים.</ref>.

אין אומרים הוידוי בפני עם הארץ, ונשים וקטנים, שמא יבכו ויישבר ליבם<ref>תורת האדם שם; ב"ח יו"ד שלח; שו"ע יו"ד שלח א; חכמת אדם כלל קנא סי"א.</ref>.

מקום הוידוי מותר להתוודות בשעת הצורך אפילו במקום טינופת, אך בלי שם ומלכות, וטוב שלא יכווין למצות וידוי<ref>שמירת שבת כהלכתה פס"ד ס"א; הגרש"ז אויערבאך והגרי"י נויבירט, הובאו דבריהם בנשמת אברהם חאו"ח סי' פה סק"א.</ref>.

בקשת מחילה ראוי שהחולה ימחל לכל מי שחטא כנגדו, בין בדברים ובין בממון, ויתירו נדריו<ref>חכמת אדם קנא יב; מעבר יבק שפתי צדק פ"ג ופכ"א.</ref>.

קדימויות - כשיש שני חולים לפני הרב, אחד צדיק או בינוני, ואחד רשע ידוע, ונקרא הרב לשניהם להתוודות עמהם, ילך תחילה אל הרשע, כי מי שרחוק יותר מקדימים לו שלום, ועוד שהרשע הזה בוודאי צריך לעשות תשובה<ref>הגה' חכמת שלמה, יו"ד סי' שלח.</ref>.

הרוגי מלכות באים לחיי העולם הבא אף על פי שאינם מתוודים<ref>תורת האדם שם, בשם מדרש קהלת, שלא נמצא בידינו.</ref>.

בזמן הזה בימינו כמעט שבטלה אמירת הוידוי של חולים הנוטים למות. יש אומרים, שהטעם הוא מחמת העובדה שרוב בני האדם מתים בבתי חולים, ולא תמיד קיימת האפשרות המעשית לקיים מצות וידוי; ויש האומרים, שאמירת הוידוי יכולה להזיק לחולה מחמת טירוף הדעת. אמנם יש לציין, כי טעם זה היה קיים תמיד, ובכל זאת נהגה המצווה בזהירות המתבקשת<ref>ראה בחכמת אדם כלל קנא סי"א. וראה עוד בע' גלוי מידע לחולה. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רנב.</ref>. ושפר חלקם של אותם בתי חולים, בהם נכנס פלוני מידי בוקר לזכות את הרבים, ואומר וידוי כסדר המנהג הקבוע עם כלל החולים<ref>צרורה לאלעזר, הקדמה.</ref>, וראוי לתקן כך בכל עיר ועיר<ref>חכמת אדם, שם.</ref>. ויש להעיר, שעניין אמירת הוידוי תלוי בהשתנות ההתייחסות הכללית למוות, ואף שתמיד גורם הדבר לכאב וסבל, היה מקובל בעבר לעודד את הנוטה למות להתוודות<ref>ראה בערוה"ש יו"ד שלח א-ב.</ref>. בשנים האחרונות היה שיקול הדעת להימנע מאמירת הוידוי מחשש לטירוף דעתו של החולה, יותר ממה שהיה בעבר; לכאורה כיום השתנה המצב, ויש לחזור ולשקול את ההתייחסות לוידוי בהתאם לנתונים המשתנים.

==הערות שוליים==

<references />

[[קטגוריה:הלכתית רפואית]]