המולך על יצרו אקרי מלך - היסטוריית גרסאות

יוסף שמח בוט: טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור

2012-09-05T10:37:07Z

טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־10:37, 5 בספטמבר 2012
שורה 1:		שורה 1:
	~~המושל~~ על יצרו, על כוחותיו ורגשותיו, ולא מכלכל את מעשיו ופעולותיו על פי רצונותיו ותאוותיו, הוא המלך האמיתי.רגילים אנו לקרוא בשם "מלך", למי שיש לו מדינה ועם רב עומד תחת ממשלתו, והוא מושל עליהם בעזרת שאר אנשי השלטון, ונעזר גם בחיילים ובשוטרים השומרים על הסדר ומגינים גם עליו. באופן זה הוא מטיל את אימתו על בני אדם ועל ידי זה הוא שואב כח וסמכות להנהיג את העם.האמת היא שמלך כזה אינו מלך מכח אישיותו ומעלתו, אלא רק מצד עבדיו העובדים אותו. על מלך כזה אומרים "אין מלך בלי עם" - כי אם תמרוד בו מדינתו, בטלה מלכותו. מכיון שעבדיו הם המעניקים לו את המלכות והוא זקוק להם ונצרך לבריות, הריהו הופך להיות להם לעבד<ref>. הגאון רבי ישראל מסלנט ביאר באופן זה את מאמר חז"ל על עקבתא דמשיחא: "פני הדור כפני הכלב". כאשר רואים עגלה נוסעת וכלב רץ לפניה, אי אפשר לדעת מי הוא המנהיג ומי הוא המונהג. העומד מהצד עלול לטעות ולחשוב כי הכלב הוא המנהיג, כי הלא הוא רץ לפני העגלה. אולם כאשר יגיעו לפרשת דרכים יראו כולם שהכלב עומד ומחזיר פניו אחורנית לראות לאן תפנה העגלה. מזה יובן כי לא הוא המנהיג אלא היושב בעגלה הוא הקובע באמת לאן תסע העגלה והכלב בעקבותיה. כן יהיה בעיקבתא דמשיחא. פני הדור, מנהיגי האומה, לא ינהיגו את דורם על פי דעתם ושכלם, אלא יסבו תמיד את פניהם לראות לאן דעת הקהל נוטה.</ref>.מלך אמיתי הוא מי שבראש ובראשונה מולך על עצמו. משום כך חכמי ישראל נקראים מלכים {{מקור\|"מאן מלכי - רבנן"\|כן}}, כי המולכים על עצמם - המושלים ביצרם - הם המלכים האמיתיים<ref>. על הפסוק (בראשית מד, יח) "ויגש אליו יהודה" מובא במדרש (מדרש רבה צג, ב): "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו... רעדה אחזתם שם... - 'כי הנה המלכים נועדו' - זה יהודה ויוסף; 'עברו יחדיו' - זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה; 'רעדה אחזתם שם' - אלו השבטים, אמרו: מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה אכפת לן? יאה למלך מדיין עם מלך". על דברי המדרש מקשה בספר "שעורי דעת": איך יתכן ששבטי י'ה יתפעלו כל כך מזה שיהודה ויוסף מלכים הם? ועוד, הרי יהודה לא היה מלך, אדרבא, אחיו הורידוהו מגדולתו אחרי מכירת יוסף? גם לגבי יוסף תמוה הדבר שהשבטים ייחסו חשיבות למשרת משנה למלך שהיתה לו, עד ש"רעדה אחזתם". התשובה היא: יוסף ויהודה היו מלכים על עצמם, בעבור זה, גילו לנו חז"ל, זכו למלכות. וכך מובא במדרש: "מפני מה זכה יהודה למלוכה, מפני שהודה על מעשה תמר". כלומר, אומץ הלב וגבורת הדעת שהיתה בו להודות בלי בושה על מעשה תמר, בשעה שהיתה לו האפשרות לכסות את חלקו במעשה - זוהי גבורת מלכות, ולו יאתה מלוכה! גם אצל יוסף מוצאים אנו בחז"ל שכאשר שאלו עבדי פרעה היאך ניתן כתר מלכות לעבד היוצא מבית האסורים? אמר להם פרעה: "גווני מלוכה אני רואה בו". ומה היו אותם גווני מלוכה? על כך אומר המדרש: "אמר רבן שמעון בן גמליאל, יוסף משלו נתנו לו. פיו שלא נשק בעבירה - על פיך ישק כל עמי; גופו שלא נגע בעבירה - וילבש אותו בגדי שש; צוארו שלא הרכין לעבירה - וישם רביד זהב על צוארו; ידיו שלא מיששו בעבירה - ויסר המלך טבעתו מעל ידו ויתנה על יד יוסף; רגליו שלא פסעו בעבירה - ייתון וירכבון על קרונין, וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו; מחשבה שלא חשבה בעבירה - תבוא תקרא חכמה, ויקראו לפניו אברך אב בחכמה ורך בשנים". גבורת הדעת ואמיצות הלב שבהם משל יוסף בכל אבריו, אלו הם גווני המלוכה שהיו ניכרים בו. מעתה מובנת הרעדה שאחזה בשבטים בראותם את יהודה ויוסף "מדיינים אלו עם אלו". לא תואר המלכות, הוא זה שעשה רושם על שבטי י'ה, אלא בראותם את גודל אישיותם של יהודה ויוסף המושלים על עצמם, "נבהלו נחפזו רעדה אחזתם שם".</ref>.		המושל על יצרו, על כוחותיו ורגשותיו, ולא מכלכל את מעשיו ופעולותיו על פי רצונותיו ותאוותיו, הוא המלך האמיתי.רגילים אנו לקרוא בשם "מלך", למי שיש לו מדינה ועם רב עומד תחת ממשלתו, והוא מושל עליהם בעזרת שאר אנשי השלטון, ונעזר גם בחיילים ובשוטרים השומרים על הסדר ומגינים גם עליו. באופן זה הוא מטיל את אימתו על בני אדם ועל ידי זה הוא שואב כח וסמכות להנהיג את העם.האמת היא שמלך כזה אינו מלך מכח אישיותו ומעלתו, אלא רק מצד עבדיו העובדים אותו. על מלך כזה אומרים "אין מלך בלי עם" - כי אם תמרוד בו מדינתו, בטלה מלכותו. מכיון שעבדיו הם המעניקים לו את המלכות והוא זקוק להם ונצרך לבריות, הריהו הופך להיות להם לעבד<ref>. הגאון רבי ישראל מסלנט ביאר באופן זה את מאמר חז"ל על עקבתא דמשיחא: "פני הדור כפני הכלב". כאשר רואים עגלה נוסעת וכלב רץ לפניה, אי אפשר לדעת מי הוא המנהיג ומי הוא המונהג. העומד מהצד עלול לטעות ולחשוב כי הכלב הוא המנהיג, כי הלא הוא רץ לפני העגלה. אולם כאשר יגיעו לפרשת דרכים יראו כולם שהכלב עומד ומחזיר פניו אחורנית לראות לאן תפנה העגלה. מזה יובן כי לא הוא המנהיג אלא היושב בעגלה הוא הקובע באמת לאן תסע העגלה והכלב בעקבותיה. כן יהיה בעיקבתא דמשיחא. פני הדור, מנהיגי האומה, לא ינהיגו את דורם על פי דעתם ושכלם, אלא יסבו תמיד את פניהם לראות לאן דעת הקהל נוטה.</ref>.מלך אמיתי הוא מי שבראש ובראשונה מולך על עצמו. משום כך חכמי ישראל נקראים מלכים {{מקור\|"מאן מלכי - רבנן"\|כן}}, כי המולכים על עצמם - המושלים ביצרם - הם המלכים האמיתיים<ref>. על הפסוק (בראשית מד, יח) "ויגש אליו יהודה" מובא במדרש (מדרש רבה צג, ב): "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו... רעדה אחזתם שם... - 'כי הנה המלכים נועדו' - זה יהודה ויוסף; 'עברו יחדיו' - זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה; 'רעדה אחזתם שם' - אלו השבטים, אמרו: מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה אכפת לן? יאה למלך מדיין עם מלך". על דברי המדרש מקשה בספר "שעורי דעת": איך יתכן ששבטי י'ה יתפעלו כל כך מזה שיהודה ויוסף מלכים הם? ועוד, הרי יהודה לא היה מלך, אדרבא, אחיו הורידוהו מגדולתו אחרי מכירת יוסף? גם לגבי יוסף תמוה הדבר שהשבטים ייחסו חשיבות למשרת משנה למלך שהיתה לו, עד ש"רעדה אחזתם". התשובה היא: יוסף ויהודה היו מלכים על עצמם, בעבור זה, גילו לנו חז"ל, זכו למלכות. וכך מובא במדרש: "מפני מה זכה יהודה למלוכה, מפני שהודה על מעשה תמר". כלומר, אומץ הלב וגבורת הדעת שהיתה בו להודות בלי בושה על מעשה תמר, בשעה שהיתה לו האפשרות לכסות את חלקו במעשה - זוהי גבורת מלכות, ולו יאתה מלוכה! גם אצל יוסף מוצאים אנו בחז"ל שכאשר שאלו עבדי פרעה היאך ניתן כתר מלכות לעבד היוצא מבית האסורים? אמר להם פרעה: "גווני מלוכה אני רואה בו". ומה היו אותם גווני מלוכה? על כך אומר המדרש: "אמר רבן שמעון בן גמליאל, יוסף משלו נתנו לו. פיו שלא נשק בעבירה - על פיך ישק כל עמי; גופו שלא נגע בעבירה - וילבש אותו בגדי שש; צוארו שלא הרכין לעבירה - וישם רביד זהב על צוארו; ידיו שלא מיששו בעבירה - ויסר המלך טבעתו מעל ידו ויתנה על יד יוסף; רגליו שלא פסעו בעבירה - ייתון וירכבון על קרונין, וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו; מחשבה שלא חשבה בעבירה - תבוא תקרא חכמה, ויקראו לפניו אברך אב בחכמה ורך בשנים". גבורת הדעת ואמיצות הלב שבהם משל יוסף בכל אבריו, אלו הם גווני המלוכה שהיו ניכרים בו. מעתה מובנת הרעדה שאחזה בשבטים בראותם את יהודה ויוסף "מדיינים אלו עם אלו". לא תואר המלכות, הוא זה שעשה רושם על שבטי י'ה, אלא בראותם את גודל אישיותם של יהודה ויוסף המושלים על עצמם, "נבהלו נחפזו רעדה אחזתם שם".</ref>.

	==הערות שוליים==		==הערות שוליים==

יוסף שמח בוט: טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור

2012-09-05T08:33:52Z

טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־08:33, 5 בספטמבר 2012
שורה 1:		שורה 1:
	~~המושל~~ על יצרו, על כוחותיו ורגשותיו, ולא מכלכל את מעשיו ופעולותיו על פי רצונותיו ותאוותיו, הוא המלך האמיתי.רגילים אנו לקרוא בשם "מלך", למי שיש לו מדינה ועם רב עומד תחת ממשלתו, והוא מושל עליהם בעזרת שאר אנשי השלטון, ונעזר גם בחיילים ובשוטרים השומרים על הסדר ומגינים גם עליו. באופן זה הוא מטיל את אימתו על בני אדם ועל ידי זה הוא שואב כח וסמכות להנהיג את העם.האמת היא שמלך כזה אינו מלך מכח אישיותו ומעלתו, אלא רק מצד עבדיו העובדים אותו. על מלך כזה אומרים "אין מלך בלי עם" - כי אם תמרוד בו מדינתו, בטלה מלכותו. מכיון שעבדיו הם המעניקים לו את המלכות והוא זקוק להם ונצרך לבריות, הריהו הופך להיות להם לעבד<ref>. הגאון רבי ישראל מסלנט ביאר באופן זה את מאמר חז"ל על עקבתא דמשיחא: "פני הדור כפני הכלב". כאשר רואים עגלה נוסעת וכלב רץ לפניה, אי אפשר לדעת מי הוא המנהיג ומי הוא המונהג. העומד מהצד עלול לטעות ולחשוב כי הכלב הוא המנהיג, כי הלא הוא רץ לפני העגלה. אולם כאשר יגיעו לפרשת דרכים יראו כולם שהכלב עומד ומחזיר פניו אחורנית לראות לאן תפנה העגלה. מזה יובן כי לא הוא המנהיג אלא היושב בעגלה הוא הקובע באמת לאן תסע העגלה והכלב בעקבותיה. כן יהיה בעיקבתא דמשיחא. פני הדור, מנהיגי האומה, לא ינהיגו את דורם על פי דעתם ושכלם, אלא יסבו תמיד את פניהם לראות לאן דעת הקהל נוטה.</ref>.מלך אמיתי הוא מי שבראש ובראשונה מולך על עצמו. משום כך חכמי ישראל נקראים מלכים {{מקור\|("מאן מלכי - רבנן")}}, כי המולכים על עצמם - המושלים ביצרם - הם המלכים האמיתיים<ref>. על הפסוק (בראשית מד, יח) "ויגש אליו יהודה" מובא במדרש (מדרש רבה צג, ב): "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו... רעדה אחזתם שם... - 'כי הנה המלכים נועדו' - זה יהודה ויוסף; 'עברו יחדיו' - זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה; 'רעדה אחזתם שם' - אלו השבטים, אמרו: מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה אכפת לן? יאה למלך מדיין עם מלך". על דברי המדרש מקשה בספר "שעורי דעת": איך יתכן ששבטי י'ה יתפעלו כל כך מזה שיהודה ויוסף מלכים הם? ועוד, הרי יהודה לא היה מלך, אדרבא, אחיו הורידוהו מגדולתו אחרי מכירת יוסף? גם לגבי יוסף תמוה הדבר שהשבטים ייחסו חשיבות למשרת משנה למלך שהיתה לו, עד ש"רעדה אחזתם". התשובה היא: יוסף ויהודה היו מלכים על עצמם, בעבור זה, גילו לנו חז"ל, זכו למלכות. וכך מובא במדרש: "מפני מה זכה יהודה למלוכה, מפני שהודה על מעשה תמר". כלומר, אומץ הלב וגבורת הדעת שהיתה בו להודות בלי בושה על מעשה תמר, בשעה שהיתה לו האפשרות לכסות את חלקו במעשה - זוהי גבורת מלכות, ולו יאתה מלוכה! גם אצל יוסף מוצאים אנו בחז"ל שכאשר שאלו עבדי פרעה היאך ניתן כתר מלכות לעבד היוצא מבית האסורים? אמר להם פרעה: "גווני מלוכה אני רואה בו". ומה היו אותם גווני מלוכה? על כך אומר המדרש: "אמר רבן שמעון בן גמליאל, יוסף משלו נתנו לו. פיו שלא נשק בעבירה - על פיך ישק כל עמי; גופו שלא נגע בעבירה - וילבש אותו בגדי שש; צוארו שלא הרכין לעבירה - וישם רביד זהב על צוארו; ידיו שלא מיששו בעבירה - ויסר המלך טבעתו מעל ידו ויתנה על יד יוסף; רגליו שלא פסעו בעבירה - ייתון וירכבון על קרונין, וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו; מחשבה שלא חשבה בעבירה - תבוא תקרא חכמה, ויקראו לפניו אברך אב בחכמה ורך בשנים". גבורת הדעת ואמיצות הלב שבהם משל יוסף בכל אבריו, אלו הם גווני המלוכה שהיו ניכרים בו. מעתה מובנת הרעדה שאחזה בשבטים בראותם את יהודה ויוסף "מדיינים אלו עם אלו". לא תואר המלכות, הוא זה שעשה רושם על שבטי י'ה, אלא בראותם את גודל אישיותם של יהודה ויוסף המושלים על עצמם, "נבהלו נחפזו רעדה אחזתם שם".</ref>.		המושל על יצרו, על כוחותיו ורגשותיו, ולא מכלכל את מעשיו ופעולותיו על פי רצונותיו ותאוותיו, הוא המלך האמיתי.רגילים אנו לקרוא בשם "מלך", למי שיש לו מדינה ועם רב עומד תחת ממשלתו, והוא מושל עליהם בעזרת שאר אנשי השלטון, ונעזר גם בחיילים ובשוטרים השומרים על הסדר ומגינים גם עליו. באופן זה הוא מטיל את אימתו על בני אדם ועל ידי זה הוא שואב כח וסמכות להנהיג את העם.האמת היא שמלך כזה אינו מלך מכח אישיותו ומעלתו, אלא רק מצד עבדיו העובדים אותו. על מלך כזה אומרים "אין מלך בלי עם" - כי אם תמרוד בו מדינתו, בטלה מלכותו. מכיון שעבדיו הם המעניקים לו את המלכות והוא זקוק להם ונצרך לבריות, הריהו הופך להיות להם לעבד<ref>. הגאון רבי ישראל מסלנט ביאר באופן זה את מאמר חז"ל על עקבתא דמשיחא: "פני הדור כפני הכלב". כאשר רואים עגלה נוסעת וכלב רץ לפניה, אי אפשר לדעת מי הוא המנהיג ומי הוא המונהג. העומד מהצד עלול לטעות ולחשוב כי הכלב הוא המנהיג, כי הלא הוא רץ לפני העגלה. אולם כאשר יגיעו לפרשת דרכים יראו כולם שהכלב עומד ומחזיר פניו אחורנית לראות לאן תפנה העגלה. מזה יובן כי לא הוא המנהיג אלא היושב בעגלה הוא הקובע באמת לאן תסע העגלה והכלב בעקבותיה. כן יהיה בעיקבתא דמשיחא. פני הדור, מנהיגי האומה, לא ינהיגו את דורם על פי דעתם ושכלם, אלא יסבו תמיד את פניהם לראות לאן דעת הקהל נוטה.</ref>.מלך אמיתי הוא מי שבראש ובראשונה מולך על עצמו. משום כך חכמי ישראל נקראים מלכים {{מקור\|"מאן מלכי - רבנן"\|כן}}, כי המולכים על עצמם - המושלים ביצרם - הם המלכים האמיתיים<ref>. על הפסוק (בראשית מד, יח) "ויגש אליו יהודה" מובא במדרש (מדרש רבה צג, ב): "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו... רעדה אחזתם שם... - 'כי הנה המלכים נועדו' - זה יהודה ויוסף; 'עברו יחדיו' - זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה; 'רעדה אחזתם שם' - אלו השבטים, אמרו: מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה אכפת לן? יאה למלך מדיין עם מלך". על דברי המדרש מקשה בספר "שעורי דעת": איך יתכן ששבטי י'ה יתפעלו כל כך מזה שיהודה ויוסף מלכים הם? ועוד, הרי יהודה לא היה מלך, אדרבא, אחיו הורידוהו מגדולתו אחרי מכירת יוסף? גם לגבי יוסף תמוה הדבר שהשבטים ייחסו חשיבות למשרת משנה למלך שהיתה לו, עד ש"רעדה אחזתם". התשובה היא: יוסף ויהודה היו מלכים על עצמם, בעבור זה, גילו לנו חז"ל, זכו למלכות. וכך מובא במדרש: "מפני מה זכה יהודה למלוכה, מפני שהודה על מעשה תמר". כלומר, אומץ הלב וגבורת הדעת שהיתה בו להודות בלי בושה על מעשה תמר, בשעה שהיתה לו האפשרות לכסות את חלקו במעשה - זוהי גבורת מלכות, ולו יאתה מלוכה! גם אצל יוסף מוצאים אנו בחז"ל שכאשר שאלו עבדי פרעה היאך ניתן כתר מלכות לעבד היוצא מבית האסורים? אמר להם פרעה: "גווני מלוכה אני רואה בו". ומה היו אותם גווני מלוכה? על כך אומר המדרש: "אמר רבן שמעון בן גמליאל, יוסף משלו נתנו לו. פיו שלא נשק בעבירה - על פיך ישק כל עמי; גופו שלא נגע בעבירה - וילבש אותו בגדי שש; צוארו שלא הרכין לעבירה - וישם רביד זהב על צוארו; ידיו שלא מיששו בעבירה - ויסר המלך טבעתו מעל ידו ויתנה על יד יוסף; רגליו שלא פסעו בעבירה - ייתון וירכבון על קרונין, וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו; מחשבה שלא חשבה בעבירה - תבוא תקרא חכמה, ויקראו לפניו אברך אב בחכמה ורך בשנים". גבורת הדעת ואמיצות הלב שבהם משל יוסף בכל אבריו, אלו הם גווני המלוכה שהיו ניכרים בו. מעתה מובנת הרעדה שאחזה בשבטים בראותם את יהודה ויוסף "מדיינים אלו עם אלו". לא תואר המלכות, הוא זה שעשה רושם על שבטי י'ה, אלא בראותם את גודל אישיותם של יהודה ויוסף המושלים על עצמם, "נבהלו נחפזו רעדה אחזתם שם".</ref>.

	==הערות שוליים==		==הערות שוליים==

Yeshivaorgil bot: הוספת קטגוריה בתבנית מקור

2009-03-12T12:57:15Z

הוספת קטגוריה בתבנית מקור

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־12:57, 12 במרץ 2009
שורה 1:		שורה 1:
	המושל על יצרו, על כוחותיו ורגשותיו, ולא מכלכל את מעשיו ופעולותיו על פי רצונותיו ותאוותיו, הוא המלך האמיתי.רגילים אנו לקרוא בשם "מלך", למי שיש לו מדינה ועם רב עומד תחת ממשלתו, והוא מושל עליהם בעזרת שאר אנשי השלטון, ונעזר גם בחיילים ובשוטרים השומרים על הסדר ומגינים גם עליו. באופן זה הוא מטיל את אימתו על בני אדם ועל ידי זה הוא שואב כח וסמכות להנהיג את העם.האמת היא שמלך כזה אינו מלך מכח אישיותו ומעלתו, אלא רק מצד עבדיו העובדים אותו. על מלך כזה אומרים "אין מלך בלי עם" - כי אם תמרוד בו מדינתו, בטלה מלכותו. מכיון שעבדיו הם המעניקים לו את המלכות והוא זקוק להם ונצרך לבריות, הריהו הופך להיות להם לעבד<ref>. הגאון רבי ישראל מסלנט ביאר באופן זה את מאמר חז"ל על עקבתא דמשיחא: "פני הדור כפני הכלב". כאשר רואים עגלה נוסעת וכלב רץ לפניה, אי אפשר לדעת מי הוא המנהיג ומי הוא המונהג. העומד מהצד עלול לטעות ולחשוב כי הכלב הוא המנהיג, כי הלא הוא רץ לפני העגלה. אולם כאשר יגיעו לפרשת דרכים יראו כולם שהכלב עומד ומחזיר פניו אחורנית לראות לאן תפנה העגלה. מזה יובן כי לא הוא המנהיג אלא היושב בעגלה הוא הקובע באמת לאן תסע העגלה והכלב בעקבותיה. כן יהיה בעיקבתא דמשיחא. פני הדור, מנהיגי האומה, לא ינהיגו את דורם על פי דעתם ושכלם, אלא יסבו תמיד את פניהם לראות לאן דעת הקהל נוטה.</ref>.מלך אמיתי הוא מי שבראש ובראשונה מולך על עצמו. משום כך חכמי ישראל נקראים מלכים {{מקור\|"מאן מלכי - רבנן"}}, כי המולכים על עצמם - המושלים ביצרם - הם המלכים האמיתיים<ref>. על הפסוק (בראשית מד, יח) "ויגש אליו יהודה" מובא במדרש (מדרש רבה צג, ב): "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו... רעדה אחזתם שם... - 'כי הנה המלכים נועדו' - זה יהודה ויוסף; 'עברו יחדיו' - זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה; 'רעדה אחזתם שם' - אלו השבטים, אמרו: מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה אכפת לן? יאה למלך מדיין עם מלך". על דברי המדרש מקשה בספר "שעורי דעת": איך יתכן ששבטי י'ה יתפעלו כל כך מזה שיהודה ויוסף מלכים הם? ועוד, הרי יהודה לא היה מלך, אדרבא, אחיו הורידוהו מגדולתו אחרי מכירת יוסף? גם לגבי יוסף תמוה הדבר שהשבטים ייחסו חשיבות למשרת משנה למלך שהיתה לו, עד ש"רעדה אחזתם". התשובה היא: יוסף ויהודה היו מלכים על עצמם, בעבור זה, גילו לנו חז"ל, זכו למלכות. וכך מובא במדרש: "מפני מה זכה יהודה למלוכה, מפני שהודה על מעשה תמר". כלומר, אומץ הלב וגבורת הדעת שהיתה בו להודות בלי בושה על מעשה תמר, בשעה שהיתה לו האפשרות לכסות את חלקו במעשה - זוהי גבורת מלכות, ולו יאתה מלוכה! גם אצל יוסף מוצאים אנו בחז"ל שכאשר שאלו עבדי פרעה היאך ניתן כתר מלכות לעבד היוצא מבית האסורים? אמר להם פרעה: "גווני מלוכה אני רואה בו". ומה היו אותם גווני מלוכה? על כך אומר המדרש: "אמר רבן שמעון בן גמליאל, יוסף משלו נתנו לו. פיו שלא נשק בעבירה - על פיך ישק כל עמי; גופו שלא נגע בעבירה - וילבש אותו בגדי שש; צוארו שלא הרכין לעבירה - וישם רביד זהב על צוארו; ידיו שלא מיששו בעבירה - ויסר המלך טבעתו מעל ידו ויתנה על יד יוסף; רגליו שלא פסעו בעבירה - ייתון וירכבון על קרונין, וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו; מחשבה שלא חשבה בעבירה - תבוא תקרא חכמה, ויקראו לפניו אברך אב בחכמה ורך בשנים". גבורת הדעת ואמיצות הלב שבהם משל יוסף בכל אבריו, אלו הם גווני המלוכה שהיו ניכרים בו. מעתה מובנת הרעדה שאחזה בשבטים בראותם את יהודה ויוסף "מדיינים אלו עם אלו". לא תואר המלכות, הוא זה שעשה רושם על שבטי י'ה, אלא בראותם את גודל אישיותם של יהודה ויוסף המושלים על עצמם, "נבהלו נחפזו רעדה אחזתם שם".</ref>.		המושל על יצרו, על כוחותיו ורגשותיו, ולא מכלכל את מעשיו ופעולותיו על פי רצונותיו ותאוותיו, הוא המלך האמיתי.רגילים אנו לקרוא בשם "מלך", למי שיש לו מדינה ועם רב עומד תחת ממשלתו, והוא מושל עליהם בעזרת שאר אנשי השלטון, ונעזר גם בחיילים ובשוטרים השומרים על הסדר ומגינים גם עליו. באופן זה הוא מטיל את אימתו על בני אדם ועל ידי זה הוא שואב כח וסמכות להנהיג את העם.האמת היא שמלך כזה אינו מלך מכח אישיותו ומעלתו, אלא רק מצד עבדיו העובדים אותו. על מלך כזה אומרים "אין מלך בלי עם" - כי אם תמרוד בו מדינתו, בטלה מלכותו. מכיון שעבדיו הם המעניקים לו את המלכות והוא זקוק להם ונצרך לבריות, הריהו הופך להיות להם לעבד<ref>. הגאון רבי ישראל מסלנט ביאר באופן זה את מאמר חז"ל על עקבתא דמשיחא: "פני הדור כפני הכלב". כאשר רואים עגלה נוסעת וכלב רץ לפניה, אי אפשר לדעת מי הוא המנהיג ומי הוא המונהג. העומד מהצד עלול לטעות ולחשוב כי הכלב הוא המנהיג, כי הלא הוא רץ לפני העגלה. אולם כאשר יגיעו לפרשת דרכים יראו כולם שהכלב עומד ומחזיר פניו אחורנית לראות לאן תפנה העגלה. מזה יובן כי לא הוא המנהיג אלא היושב בעגלה הוא הקובע באמת לאן תסע העגלה והכלב בעקבותיה. כן יהיה בעיקבתא דמשיחא. פני הדור, מנהיגי האומה, לא ינהיגו את דורם על פי דעתם ושכלם, אלא יסבו תמיד את פניהם לראות לאן דעת הקהל נוטה.</ref>.מלך אמיתי הוא מי שבראש ובראשונה מולך על עצמו. משום כך חכמי ישראל נקראים מלכים {{מקור\|("מאן מלכי - רבנן")}}, כי המולכים על עצמם - המושלים ביצרם - הם המלכים האמיתיים<ref>. על הפסוק (בראשית מד, יח) "ויגש אליו יהודה" מובא במדרש (מדרש רבה צג, ב): "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו... רעדה אחזתם שם... - 'כי הנה המלכים נועדו' - זה יהודה ויוסף; 'עברו יחדיו' - זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה; 'רעדה אחזתם שם' - אלו השבטים, אמרו: מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה אכפת לן? יאה למלך מדיין עם מלך". על דברי המדרש מקשה בספר "שעורי דעת": איך יתכן ששבטי י'ה יתפעלו כל כך מזה שיהודה ויוסף מלכים הם? ועוד, הרי יהודה לא היה מלך, אדרבא, אחיו הורידוהו מגדולתו אחרי מכירת יוסף? גם לגבי יוסף תמוה הדבר שהשבטים ייחסו חשיבות למשרת משנה למלך שהיתה לו, עד ש"רעדה אחזתם". התשובה היא: יוסף ויהודה היו מלכים על עצמם, בעבור זה, גילו לנו חז"ל, זכו למלכות. וכך מובא במדרש: "מפני מה זכה יהודה למלוכה, מפני שהודה על מעשה תמר". כלומר, אומץ הלב וגבורת הדעת שהיתה בו להודות בלי בושה על מעשה תמר, בשעה שהיתה לו האפשרות לכסות את חלקו במעשה - זוהי גבורת מלכות, ולו יאתה מלוכה! גם אצל יוסף מוצאים אנו בחז"ל שכאשר שאלו עבדי פרעה היאך ניתן כתר מלכות לעבד היוצא מבית האסורים? אמר להם פרעה: "גווני מלוכה אני רואה בו". ומה היו אותם גווני מלוכה? על כך אומר המדרש: "אמר רבן שמעון בן גמליאל, יוסף משלו נתנו לו. פיו שלא נשק בעבירה - על פיך ישק כל עמי; גופו שלא נגע בעבירה - וילבש אותו בגדי שש; צוארו שלא הרכין לעבירה - וישם רביד זהב על צוארו; ידיו שלא מיששו בעבירה - ויסר המלך טבעתו מעל ידו ויתנה על יד יוסף; רגליו שלא פסעו בעבירה - ייתון וירכבון על קרונין, וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו; מחשבה שלא חשבה בעבירה - תבוא תקרא חכמה, ויקראו לפניו אברך אב בחכמה ורך בשנים". גבורת הדעת ואמיצות הלב שבהם משל יוסף בכל אבריו, אלו הם גווני המלוכה שהיו ניכרים בו. מעתה מובנת הרעדה שאחזה בשבטים בראותם את יהודה ויוסף "מדיינים אלו עם אלו". לא תואר המלכות, הוא זה שעשה רושם על שבטי י'ה, אלא בראותם את גודל אישיותם של יהודה ויוסף המושלים על עצמם, "נבהלו נחפזו רעדה אחזתם שם".</ref>.

	==הערות שוליים==		==הערות שוליים==

Yeshivaorgil bot: הורדת סוגריים מתבנית:מקור

2009-02-16T12:24:42Z

הורדת סוגריים מתבנית:מקור

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־12:24, 16 בפברואר 2009
שורה 1:		שורה 1:
	המושל על יצרו, על כוחותיו ורגשותיו, ולא מכלכל את מעשיו ופעולותיו על פי רצונותיו ותאוותיו, הוא המלך האמיתי.רגילים אנו לקרוא בשם "מלך", למי שיש לו מדינה ועם רב עומד תחת ממשלתו, והוא מושל עליהם בעזרת שאר אנשי השלטון, ונעזר גם בחיילים ובשוטרים השומרים על הסדר ומגינים גם עליו. באופן זה הוא מטיל את אימתו על בני אדם ועל ידי זה הוא שואב כח וסמכות להנהיג את העם.האמת היא שמלך כזה אינו מלך מכח אישיותו ומעלתו, אלא רק מצד עבדיו העובדים אותו. על מלך כזה אומרים "אין מלך בלי עם" - כי אם תמרוד בו מדינתו, בטלה מלכותו. מכיון שעבדיו הם המעניקים לו את המלכות והוא זקוק להם ונצרך לבריות, הריהו הופך להיות להם לעבד<ref>. הגאון רבי ישראל מסלנט ביאר באופן זה את מאמר חז"ל על עקבתא דמשיחא: "פני הדור כפני הכלב". כאשר רואים עגלה נוסעת וכלב רץ לפניה, אי אפשר לדעת מי הוא המנהיג ומי הוא המונהג. העומד מהצד עלול לטעות ולחשוב כי הכלב הוא המנהיג, כי הלא הוא רץ לפני העגלה. אולם כאשר יגיעו לפרשת דרכים יראו כולם שהכלב עומד ומחזיר פניו אחורנית לראות לאן תפנה העגלה. מזה יובן כי לא הוא המנהיג אלא היושב בעגלה הוא הקובע באמת לאן תסע העגלה והכלב בעקבותיה. כן יהיה בעיקבתא דמשיחא. פני הדור, מנהיגי האומה, לא ינהיגו את דורם על פי דעתם ושכלם, אלא יסבו תמיד את פניהם לראות לאן דעת הקהל נוטה.</ref>.מלך אמיתי הוא מי שבראש ובראשונה מולך על עצמו. משום כך חכמי ישראל נקראים מלכים {{מקור\|("מאן מלכי - רבנן")}}, כי המולכים על עצמם - המושלים ביצרם - הם המלכים האמיתיים<ref>. על הפסוק (בראשית מד, יח) "ויגש אליו יהודה" מובא במדרש (מדרש רבה צג, ב): "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו... רעדה אחזתם שם... - 'כי הנה המלכים נועדו' - זה יהודה ויוסף; 'עברו יחדיו' - זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה; 'רעדה אחזתם שם' - אלו השבטים, אמרו: מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה אכפת לן? יאה למלך מדיין עם מלך". על דברי המדרש מקשה בספר "שעורי דעת": איך יתכן ששבטי י'ה יתפעלו כל כך מזה שיהודה ויוסף מלכים הם? ועוד, הרי יהודה לא היה מלך, אדרבא, אחיו הורידוהו מגדולתו אחרי מכירת יוסף? גם לגבי יוסף תמוה הדבר שהשבטים ייחסו חשיבות למשרת משנה למלך שהיתה לו, עד ש"רעדה אחזתם". התשובה היא: יוסף ויהודה היו מלכים על עצמם, בעבור זה, גילו לנו חז"ל, זכו למלכות. וכך מובא במדרש: "מפני מה זכה יהודה למלוכה, מפני שהודה על מעשה תמר". כלומר, אומץ הלב וגבורת הדעת שהיתה בו להודות בלי בושה על מעשה תמר, בשעה שהיתה לו האפשרות לכסות את חלקו במעשה - זוהי גבורת מלכות, ולו יאתה מלוכה! גם אצל יוסף מוצאים אנו בחז"ל שכאשר שאלו עבדי פרעה היאך ניתן כתר מלכות לעבד היוצא מבית האסורים? אמר להם פרעה: "גווני מלוכה אני רואה בו". ומה היו אותם גווני מלוכה? על כך אומר המדרש: "אמר רבן שמעון בן גמליאל, יוסף משלו נתנו לו. פיו שלא נשק בעבירה - על פיך ישק כל עמי; גופו שלא נגע בעבירה - וילבש אותו בגדי שש; צוארו שלא הרכין לעבירה - וישם רביד זהב על צוארו; ידיו שלא מיששו בעבירה - ויסר המלך טבעתו מעל ידו ויתנה על יד יוסף; רגליו שלא פסעו בעבירה - ייתון וירכבון על קרונין, וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו; מחשבה שלא חשבה בעבירה - תבוא תקרא חכמה, ויקראו לפניו אברך אב בחכמה ורך בשנים". גבורת הדעת ואמיצות הלב שבהם משל יוסף בכל אבריו, אלו הם גווני המלוכה שהיו ניכרים בו. מעתה מובנת הרעדה שאחזה בשבטים בראותם את יהודה ויוסף "מדיינים אלו עם אלו". לא תואר המלכות, הוא זה שעשה רושם על שבטי י'ה, אלא בראותם את גודל אישיותם של יהודה ויוסף המושלים על עצמם, "נבהלו נחפזו רעדה אחזתם שם".</ref>.		המושל על יצרו, על כוחותיו ורגשותיו, ולא מכלכל את מעשיו ופעולותיו על פי רצונותיו ותאוותיו, הוא המלך האמיתי.רגילים אנו לקרוא בשם "מלך", למי שיש לו מדינה ועם רב עומד תחת ממשלתו, והוא מושל עליהם בעזרת שאר אנשי השלטון, ונעזר גם בחיילים ובשוטרים השומרים על הסדר ומגינים גם עליו. באופן זה הוא מטיל את אימתו על בני אדם ועל ידי זה הוא שואב כח וסמכות להנהיג את העם.האמת היא שמלך כזה אינו מלך מכח אישיותו ומעלתו, אלא רק מצד עבדיו העובדים אותו. על מלך כזה אומרים "אין מלך בלי עם" - כי אם תמרוד בו מדינתו, בטלה מלכותו. מכיון שעבדיו הם המעניקים לו את המלכות והוא זקוק להם ונצרך לבריות, הריהו הופך להיות להם לעבד<ref>. הגאון רבי ישראל מסלנט ביאר באופן זה את מאמר חז"ל על עקבתא דמשיחא: "פני הדור כפני הכלב". כאשר רואים עגלה נוסעת וכלב רץ לפניה, אי אפשר לדעת מי הוא המנהיג ומי הוא המונהג. העומד מהצד עלול לטעות ולחשוב כי הכלב הוא המנהיג, כי הלא הוא רץ לפני העגלה. אולם כאשר יגיעו לפרשת דרכים יראו כולם שהכלב עומד ומחזיר פניו אחורנית לראות לאן תפנה העגלה. מזה יובן כי לא הוא המנהיג אלא היושב בעגלה הוא הקובע באמת לאן תסע העגלה והכלב בעקבותיה. כן יהיה בעיקבתא דמשיחא. פני הדור, מנהיגי האומה, לא ינהיגו את דורם על פי דעתם ושכלם, אלא יסבו תמיד את פניהם לראות לאן דעת הקהל נוטה.</ref>.מלך אמיתי הוא מי שבראש ובראשונה מולך על עצמו. משום כך חכמי ישראל נקראים מלכים {{מקור\|"מאן מלכי - רבנן"}}, כי המולכים על עצמם - המושלים ביצרם - הם המלכים האמיתיים<ref>. על הפסוק (בראשית מד, יח) "ויגש אליו יהודה" מובא במדרש (מדרש רבה צג, ב): "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו... רעדה אחזתם שם... - 'כי הנה המלכים נועדו' - זה יהודה ויוסף; 'עברו יחדיו' - זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה; 'רעדה אחזתם שם' - אלו השבטים, אמרו: מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה אכפת לן? יאה למלך מדיין עם מלך". על דברי המדרש מקשה בספר "שעורי דעת": איך יתכן ששבטי י'ה יתפעלו כל כך מזה שיהודה ויוסף מלכים הם? ועוד, הרי יהודה לא היה מלך, אדרבא, אחיו הורידוהו מגדולתו אחרי מכירת יוסף? גם לגבי יוסף תמוה הדבר שהשבטים ייחסו חשיבות למשרת משנה למלך שהיתה לו, עד ש"רעדה אחזתם". התשובה היא: יוסף ויהודה היו מלכים על עצמם, בעבור זה, גילו לנו חז"ל, זכו למלכות. וכך מובא במדרש: "מפני מה זכה יהודה למלוכה, מפני שהודה על מעשה תמר". כלומר, אומץ הלב וגבורת הדעת שהיתה בו להודות בלי בושה על מעשה תמר, בשעה שהיתה לו האפשרות לכסות את חלקו במעשה - זוהי גבורת מלכות, ולו יאתה מלוכה! גם אצל יוסף מוצאים אנו בחז"ל שכאשר שאלו עבדי פרעה היאך ניתן כתר מלכות לעבד היוצא מבית האסורים? אמר להם פרעה: "גווני מלוכה אני רואה בו". ומה היו אותם גווני מלוכה? על כך אומר המדרש: "אמר רבן שמעון בן גמליאל, יוסף משלו נתנו לו. פיו שלא נשק בעבירה - על פיך ישק כל עמי; גופו שלא נגע בעבירה - וילבש אותו בגדי שש; צוארו שלא הרכין לעבירה - וישם רביד זהב על צוארו; ידיו שלא מיששו בעבירה - ויסר המלך טבעתו מעל ידו ויתנה על יד יוסף; רגליו שלא פסעו בעבירה - ייתון וירכבון על קרונין, וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו; מחשבה שלא חשבה בעבירה - תבוא תקרא חכמה, ויקראו לפניו אברך אב בחכמה ורך בשנים". גבורת הדעת ואמיצות הלב שבהם משל יוסף בכל אבריו, אלו הם גווני המלוכה שהיו ניכרים בו. מעתה מובנת הרעדה שאחזה בשבטים בראותם את יהודה ויוסף "מדיינים אלו עם אלו". לא תואר המלכות, הוא זה שעשה רושם על שבטי י'ה, אלא בראותם את גודל אישיותם של יהודה ויוסף המושלים על עצמם, "נבהלו נחפזו רעדה אחזתם שם".</ref>.

	==הערות שוליים==		==הערות שוליים==

Yeshivaorgil bot: הוספת הערות שוליים

2008-12-16T16:30:49Z

הוספת הערות שוליים

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־16:30, 16 בדצמבר 2008
שורה 1:		שורה 1:
	המושל על יצרו, על כוחותיו ורגשותיו, ולא מכלכל את מעשיו ופעולותיו על פי רצונותיו ותאוותיו, הוא המלך האמיתי.		המושל על יצרו, על כוחותיו ורגשותיו, ולא מכלכל את מעשיו ופעולותיו על פי רצונותיו ותאוותיו, הוא המלך האמיתי.רגילים אנו לקרוא בשם "מלך", למי שיש לו מדינה ועם רב עומד תחת ממשלתו, והוא מושל עליהם בעזרת שאר אנשי השלטון, ונעזר גם בחיילים ובשוטרים השומרים על הסדר ומגינים גם עליו. באופן זה הוא מטיל את אימתו על בני אדם ועל ידי זה הוא שואב כח וסמכות להנהיג את העם.האמת היא שמלך כזה אינו מלך מכח אישיותו ומעלתו, אלא רק מצד עבדיו העובדים אותו. על מלך כזה אומרים "אין מלך בלי עם" - כי אם תמרוד בו מדינתו, בטלה מלכותו. מכיון שעבדיו הם המעניקים לו את המלכות והוא זקוק להם ונצרך לבריות, הריהו הופך להיות להם לעבד<ref>. הגאון רבי ישראל מסלנט ביאר באופן זה את מאמר חז"ל על עקבתא דמשיחא: "פני הדור כפני הכלב". כאשר רואים עגלה נוסעת וכלב רץ לפניה, אי אפשר לדעת מי הוא המנהיג ומי הוא המונהג. העומד מהצד עלול לטעות ולחשוב כי הכלב הוא המנהיג, כי הלא הוא רץ לפני העגלה. אולם כאשר יגיעו לפרשת דרכים יראו כולם שהכלב עומד ומחזיר פניו אחורנית לראות לאן תפנה העגלה. מזה יובן כי לא הוא המנהיג אלא היושב בעגלה הוא הקובע באמת לאן תסע העגלה והכלב בעקבותיה. כן יהיה בעיקבתא דמשיחא. פני הדור, מנהיגי האומה, לא ינהיגו את דורם על פי דעתם ושכלם, אלא יסבו תמיד את פניהם לראות לאן דעת הקהל נוטה.</ref>.מלך אמיתי הוא מי שבראש ובראשונה מולך על עצמו. משום כך חכמי ישראל נקראים מלכים {{מקור\|("מאן מלכי - רבנן")}}, כי המולכים על עצמם - המושלים ביצרם - הם המלכים האמיתיים<ref>. על הפסוק (בראשית מד, יח) "ויגש אליו יהודה" מובא במדרש (מדרש רבה צג, ב): "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו... רעדה אחזתם שם... - 'כי הנה המלכים נועדו' - זה יהודה ויוסף; 'עברו יחדיו' - זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה; 'רעדה אחזתם שם' - אלו השבטים, אמרו: מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה אכפת לן? יאה למלך מדיין עם מלך". על דברי המדרש מקשה בספר "שעורי דעת": איך יתכן ששבטי י'ה יתפעלו כל כך מזה שיהודה ויוסף מלכים הם? ועוד, הרי יהודה לא היה מלך, אדרבא, אחיו הורידוהו מגדולתו אחרי מכירת יוסף? גם לגבי יוסף תמוה הדבר שהשבטים ייחסו חשיבות למשרת משנה למלך שהיתה לו, עד ש"רעדה אחזתם". התשובה היא: יוסף ויהודה היו מלכים על עצמם, בעבור זה, גילו לנו חז"ל, זכו למלכות. וכך מובא במדרש: "מפני מה זכה יהודה למלוכה, מפני שהודה על מעשה תמר". כלומר, אומץ הלב וגבורת הדעת שהיתה בו להודות בלי בושה על מעשה תמר, בשעה שהיתה לו האפשרות לכסות את חלקו במעשה - זוהי גבורת מלכות, ולו יאתה מלוכה! גם אצל יוסף מוצאים אנו בחז"ל שכאשר שאלו עבדי פרעה היאך ניתן כתר מלכות לעבד היוצא מבית האסורים? אמר להם פרעה: "גווני מלוכה אני רואה בו". ומה היו אותם גווני מלוכה? על כך אומר המדרש: "אמר רבן שמעון בן גמליאל, יוסף משלו נתנו לו. פיו שלא נשק בעבירה - על פיך ישק כל עמי; גופו שלא נגע בעבירה - וילבש אותו בגדי שש; צוארו שלא הרכין לעבירה - וישם רביד זהב על צוארו; ידיו שלא מיששו בעבירה - ויסר המלך טבעתו מעל ידו ויתנה על יד יוסף; רגליו שלא פסעו בעבירה - ייתון וירכבון על קרונין, וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו; מחשבה שלא חשבה בעבירה - תבוא תקרא חכמה, ויקראו לפניו אברך אב בחכמה ורך בשנים". גבורת הדעת ואמיצות הלב שבהם משל יוסף בכל אבריו, אלו הם גווני המלוכה שהיו ניכרים בו. מעתה מובנת הרעדה שאחזה בשבטים בראותם את יהודה ויוסף "מדיינים אלו עם אלו". לא תואר המלכות, הוא זה שעשה רושם על שבטי י'ה, אלא בראותם את גודל אישיותם של יהודה ויוסף המושלים על עצמם, "נבהלו נחפזו רעדה אחזתם שם".</ref>.



	רגילים אנו לקרוא בשם "מלך", למי שיש לו מדינה ועם רב עומד תחת ממשלתו, והוא מושל עליהם בעזרת שאר אנשי השלטון, ונעזר גם בחיילים ובשוטרים השומרים על הסדר ומגינים גם עליו. באופן זה הוא מטיל את אימתו על בני אדם ועל ידי זה הוא שואב כח וסמכות להנהיג את העם.



	האמת היא שמלך כזה אינו מלך מכח אישיותו ומעלתו, אלא רק מצד עבדיו העובדים אותו. על מלך כזה אומרים "אין מלך בלי עם" - כי אם תמרוד בו מדינתו, בטלה מלכותו. מכיון שעבדיו הם המעניקים לו את המלכות והוא זקוק להם ונצרך לבריות, הריהו הופך להיות להם לעבד.



	מלך אמיתי הוא מי שבראש ובראשונה מולך על עצמו. משום כך חכמי ישראל נקראים מלכים {{מקור\|("מאן מלכי - רבנן")}}, כי המולכים על עצמם - המושלים ביצרם - הם המלכים האמיתיים.




			==הערות שוליים==
			<references />

	[[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]]		[[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]]

Yeshivaorgil bot: שינוי שם הקטגוריה מ:"תורנית מרוכזת" ל"אנציקלופדיה תורנית מרוכזת"

2008-12-11T13:35:39Z

שינוי שם הקטגוריה מ:"תורנית מרוכזת" ל"אנציקלופדיה תורנית מרוכזת"

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־13:35, 11 בדצמבר 2008
שורה 17:		שורה 17:


	[[קטגוריה:תורנית מרוכזת]]		[[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]]

ספרי אנציקלופדיה תורנית מרוכזת: יצירת ערך מהספר האנציקלופדיה התורנית המרוכזת

2008-12-08T11:37:03Z

יצירת ערך מהספר האנציקלופדיה התורנית המרוכזת

דף חדש

המושל על יצרו, על כוחותיו ורגשותיו, ולא מכלכל את מעשיו ופעולותיו על פי רצונותיו ותאוותיו, הוא המלך האמיתי.

רגילים אנו לקרוא בשם "מלך", למי שיש לו מדינה ועם רב עומד תחת ממשלתו, והוא מושל עליהם בעזרת שאר אנשי השלטון, ונעזר גם בחיילים ובשוטרים השומרים על הסדר ומגינים גם עליו. באופן זה הוא מטיל את אימתו על בני אדם ועל ידי זה הוא שואב כח וסמכות להנהיג את העם.

האמת היא שמלך כזה אינו מלך מכח אישיותו ומעלתו, אלא רק מצד עבדיו העובדים אותו. על מלך כזה אומרים "אין מלך בלי עם" - כי אם תמרוד בו מדינתו, בטלה מלכותו. מכיון שעבדיו הם המעניקים לו את המלכות והוא זקוק להם ונצרך לבריות, הריהו הופך להיות להם לעבד.

מלך אמיתי הוא מי שבראש ובראשונה מולך על עצמו. משום כך חכמי ישראל נקראים מלכים {{מקור|("מאן מלכי - רבנן")}}, כי המולכים על עצמם - המושלים ביצרם - הם המלכים האמיתיים.

[[קטגוריה:תורנית מרוכזת]]