אגדות החורבן - היסטוריית גרסאות

172.70.153.160: /* קמצא ובר קמצא */

2025-08-03T13:57:01Z

קמצא ובר קמצא

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־13:57, 3 באוגוסט 2025
שורה 12:		שורה 12:
	==קמצא ובר קמצא==		==קמצא ובר קמצא==
	{{ערך מורחב\|ערך=[[קמצא ובר קמצא]]}}		{{ערך מורחב\|ערך=[[קמצא ובר קמצא]]}}
	הסיפור הראשון שמובא בגמרא הוא סיפורם של קמצא ובר קמצא שבעקבותיו חרבה ירושלים. בסיפור מתואר על אדם ששלח את שמשו להזמין את קמצא אוהבו לסעודתו, אך השמש בטעות הזמין את בר קמצא שונאו. במהלך הסעודה גורש בר קמצא מהאירוע לפני ~~החכמים~~ שישבו שם והחליט בעקבות כך ללכת ולהלשין על היהודים לפני הקיסר. בר קמצא אמר לקיסר כי היהודים מרדו בו והציע לו לשלוח קורבן ליהודים ולבדוק האם יקריבו אותו. הקיסר נענה להצעתו, ובר קמצא הטיל מום בקורבן כך שלא יוכלו החכמים להקריב את קורבן הקיסר. [[רבי זכריה בן אבקולס]] התנגד להצעות להעלות את הקורבן הפסול וכן להצעה להרוג את בר קמצא על מנת שלא יילך להלשין וכך גרם למעשה לכך שהקורבן לא עלה למזבח והקיסר יצא למלחמה ביהודים.		הסיפור הראשון שמובא בגמרא הוא סיפורם של קמצא ובר קמצא שבעקבותיו חרבה ירושלים. בסיפור מתואר על אדם ששלח את שמשו להזמין את קמצא אוהבו לסעודתו, אך השמש בטעות הזמין את בר קמצא שונאו. במהלך הסעודה גורש בר קמצא מהאירוע לפני הלל המלך שישבו שם והחליט בעקבות כך ללכת ולהלשין על היהודים לפני הקיסר. בר קמצא אמר לקיסר כי היהודים מרדו בו והציע לו לשלוח קורבן ליהודים ולבדוק האם יקריבו אותו. הקיסר נענה להצעתו, ובר קמצא הטיל מום בקורבן כך שלא יוכלו החכמים להקריב את קורבן הקיסר. [[רבי זכריה בן אבקולס]] התנגד להצעות להעלות את הקורבן הפסול וכן להצעה להרוג את בר קמצא על מנת שלא יילך להלשין וכך גרם למעשה לכך שהקורבן לא עלה למזבח והקיסר יצא למלחמה ביהודים.

	ה[[מהר"ל]] מסביר כי פירוש השם קמצא ובר קמצא הוא מלשון פירוד כמו שנאמר בפסוק "וקמץ משם" שלקחו משם חלק וכן מכך שבארמית הארבה מכונה קמצא משום שיש בו ריבוי גדול שמחולק לחלקים קטנים. הוא מסביר כי קמצא ובר קמצא מבטאים את הפירוד שהיה בעם ואת שנאת החינם הגדולה שהייתה בו שבעקבותיה נחרב בית המקדש. בגמרא מובאת גם ביקורת על התנהלותו של רבי זכריה בן אבקולס בכך שלא הסכים להקל ולהקריב את קורבנו של הקיסר באמירה כי "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל". כאשר רבי זכריה בן אבקולס השתמש בגישתו המחמירה לא רק בענייני הלכה אלא גם בענייני הנהגה ארציים הקשורים להנהגה הציבורית- הדבר הוביל לבסוף לשריפת ההיכל.		ה[[מהר"ל]] מסביר כי פירוש השם קמצא ובר קמצא הוא מלשון פירוד כמו שנאמר בפסוק "וקמץ משם" שלקחו משם חלק וכן מכך שבארמית הארבה מכונה קמצא משום שיש בו ריבוי גדול שמחולק לחלקים קטנים. הוא מסביר כי קמצא ובר קמצא מבטאים את הפירוד שהיה בעם ואת שנאת החינם הגדולה שהייתה בו שבעקבותיה נחרב בית המקדש. בגמרא מובאת גם ביקורת על התנהלותו של רבי זכריה בן אבקולס בכך שלא הסכים להקל ולהקריב את קורבנו של הקיסר באמירה כי "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל". כאשר רבי זכריה בן אבקולס השתמש בגישתו המחמירה לא רק בענייני הלכה אלא גם בענייני הנהגה ארציים הקשורים להנהגה הציבורית- הדבר הוביל לבסוף לשריפת ההיכל.

162.158.111.111: /* אגדות החורבן בגיטין */

2024-10-23T18:25:07Z

אגדות החורבן בגיטין

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־18:25, 23 באוקטובר 2024
שורה 2:		שורה 2:
	נהוג ללמוד את אגדות החורבן ב[[תשעה באב]] מכיוון שהן עוסקות בענייני החורבן וכן שהן מן הדברים המותרים בלימוד בתשעה באב.		נהוג ללמוד את אגדות החורבן ב[[תשעה באב]] מכיוון שהן עוסקות בענייני החורבן וכן שהן מן הדברים המותרים בלימוד בתשעה באב.
	==אגדות החורבן בגיטין==		==אגדות החורבן בגיטין==
	אגדות החורבן בגיטין מתחילות בדף {{#makor-new:גיטין נה ב\|בבלי-גיטין\|נה\|ב}} ומסתיימות ~~שלוש~~ דפים לאחר מכן בדף נח,א. הרקע לאגדות הוא דין [[סיקריקון]] המוזכר ב[[משנה]] על מי שבא עליו [[גוי]] רוצח ונאלץ לתת לו קרקע בפדיון נפשו. הגמרא מסבירה שדין המשנה קשור לגזירות שטיטוס גזר, וכך מגיעה הגמרא לאגדות החורבן ומסבירה את סיבת החורבן:{{ש}}		אגדות החורבן בגיטין מתחילות בדף {{#makor-new:גיטין נה ב\|בבלי-גיטין\|נה\|ב}} ומסתיימות שלושה דפים לאחר מכן בדף נח,א. הרקע לאגדות הוא דין [[סיקריקון]] המוזכר ב[[משנה]] על מי שבא עליו [[גוי]] רוצח ונאלץ לתת לו קרקע בפדיון נפשו. הגמרא מסבירה שדין המשנה קשור לגזירות שטיטוס גזר, וכך מגיעה הגמרא לאגדות החורבן ומסבירה את סיבת החורבן:{{ש}}
	{{ציטוטון\|אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (משלי כח,יד) "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה"? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר.}}{{ש}}		{{ציטוטון\|אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (משלי כח,יד) "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה"? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר.}}{{ש}}
	[[רש"י]] מבאר כי הקשר שבין הפסוק לאגדות החורבן הוא בכך שהיה עליהם לדאוג ולראות את הנולד לפני מעשיהם ולבדוק שלא תארע תקלה באם יעשו מעשים אלו. באותו האופן משמע מדברי תוספות המכוון את דברי רבי יוחנן על החכמים ששתקו בסעודה {{ציטוטון\|שבטחו על רוב טובתם ושלוותם לבייש את בר קמצא ולעמוד על בת קיסר והיה להם לפחד ולדאג מן הפורענות}}.		[[רש"י]] מבאר כי הקשר שבין הפסוק לאגדות החורבן הוא בכך שהיה עליהם לדאוג ולראות את הנולד לפני מעשיהם ולבדוק שלא תארע תקלה באם יעשו מעשים אלו. באותו האופן משמע מדברי תוספות המכוון את דברי רבי יוחנן על החכמים ששתקו בסעודה {{ציטוטון\|שבטחו על רוב טובתם ושלוותם לבייש את בר קמצא ולעמוד על בת קיסר והיה להם לפחד ולדאג מן הפורענות}}.

172.70.200.168: /* פדיון מבית האסורים */

2024-08-12T20:08:05Z

פדיון מבית האסורים

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־20:08, 12 באוגוסט 2024
שורה 59:		שורה 59:
	==חורבן ביתר==		==חורבן ביתר==
	הגמרא מתארת כי מנהג בני ביתר היה שבלידת תינוק היו נוטעים עץ ארז, ובלידת תינוקת היו נוטעים עץ שיטה וכאשר היו נישאים היו קוצצים את העצים ששתלו בלידתם ועושים מהם חופה לבני הזוג. ביום מן הימים עברה שם בת הקיסר במרכבתה, ונשבר דופן העגלה שלה, וקצצו עבדיה ארז כדי לתקן עבורה את דופן העגלה. באו בני המקום התנפלו עליהם והכום{{הערה\|בדומה לשאר הסיפורים המתוארים, בני המקום נשארו באידיאל הרוחני ולא התחשבו במציאות הקיימת כדברי הפסוק "אשרי אדם המפחד תמיד"}}. החיילים הלשינו לקיסר כי היהודים מרדו בו והוא עלה לביתר למלחמה והרסה, כאשר הגמרא מתארת כי הדם שנשפך היה כה רב עד כי הוא זרם לאורך מיל עד לים וכן מילא את הנהרות באזור במידה כזאת שהגויים שבצרו את כרמיהם בסביבה לא היו צריכים לזבל את הקרקע במשך שבע שנים מכיוון שהדם זיבל אותה בשבילם.		הגמרא מתארת כי מנהג בני ביתר היה שבלידת תינוק היו נוטעים עץ ארז, ובלידת תינוקת היו נוטעים עץ שיטה וכאשר היו נישאים היו קוצצים את העצים ששתלו בלידתם ועושים מהם חופה לבני הזוג. ביום מן הימים עברה שם בת הקיסר במרכבתה, ונשבר דופן העגלה שלה, וקצצו עבדיה ארז כדי לתקן עבורה את דופן העגלה. באו בני המקום התנפלו עליהם והכום{{הערה\|בדומה לשאר הסיפורים המתוארים, בני המקום נשארו באידיאל הרוחני ולא התחשבו במציאות הקיימת כדברי הפסוק "אשרי אדם המפחד תמיד"}}. החיילים הלשינו לקיסר כי היהודים מרדו בו והוא עלה לביתר למלחמה והרסה, כאשר הגמרא מתארת כי הדם שנשפך היה כה רב עד כי הוא זרם לאורך מיל עד לים וכן מילא את הנהרות באזור במידה כזאת שהגויים שבצרו את כרמיהם בסביבה לא היו צריכים לזבל את הקרקע במשך שבע שנים מכיוון שהדם זיבל אותה בשבילם.
	~~==פדיון מבית האסורים==~~
	[[רבי יהושע בן חנניה]] הלך לכרך גדול ברומי, ושמע כי יש שם תינוק "יפה עיניים" בבית האסורים. רבי יהושע הלך לשם וקרא "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים"? ענה אותו תינוק ואמר: "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו". רבי יהושע התרשם מתשובתו "מובטחני בו שמורה הוראה בישראל", ונשבע כי יפדנו בכל ממון שפוסקים עליו. אותו ילד הפך להיות רבי ישמעאל בן אלישע שאכן נהיה מורה הוראה בישראל.

	הסיפור מתאר את דרך השיקום מהחורבן- פדיון ילד שבוי. תשובתו של הילד היא בקבלת האחריות על החורבן כתוצאה מהחטא ועל הצורך בחזרה בתשובה וממילא גם בהפצת תורה בישראל. רבי יהושע פודה את הילד אף יותר מכדי דמיו, מאחר ומאמין כי הוא יהיה מורה הוראה בישראל בכך שמבין את הסיבה לחורבן ואת הדרך לתיקונו דרך התורה{{הערה\|בתוספות (על גיטין מה,א) מובאים שתי תשובות בדבר שפדה אותו יותר מכדי דמיו- או משום שהיה מופלג בחכמה או מאחר שבשעת חורבן הבית לא שייך חשש שבעקבות פדיון גבוה ינסו לשבות עוד שבויים. מעשה מקביל מובא גם בירושלמי (הוריות יג,א) שם מובא הסיפור כחלק מדיון על פדיון שבויים כאשר יש חשש למשכב זכור, ובכך יש גם הסבר על הדגש על יופיו של הילד ועל כך שרבי יהושע פודה אותו מעבר לכדי דמיו.}}.
	==פדיון מבית האסורים==		==פדיון מבית האסורים==
	[[רבי יהושע בן חנניה]] הלך לכרך גדול ברומי, ושמע כי יש שם תינוק "יפה עיניים" בבית האסורים. רבי יהושע הלך לשם וקרא "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים"? ענה אותו תינוק ואמר: "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו". רבי יהושע התרשם מתשובתו "מובטחני בו שמורה הוראה בישראל", ונשבע כי יפדנו בכל ממון שפוסקים עליו. אותו ילד הפך להיות רבי ישמעאל בן אלישע שאכן נהיה מורה הוראה בישראל.		[[רבי יהושע בן חנניה]] הלך לכרך גדול ברומי, ושמע כי יש שם תינוק "יפה עיניים" בבית האסורים. רבי יהושע הלך לשם וקרא "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים"? ענה אותו תינוק ואמר: "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו". רבי יהושע התרשם מתשובתו "מובטחני בו שמורה הוראה בישראל", ונשבע כי יפדנו בכל ממון שפוסקים עליו. אותו ילד הפך להיות רבי ישמעאל בן אלישע שאכן נהיה מורה הוראה בישראל.

172.70.200.142 ב־20:07, 12 באוגוסט 2024

2024-08-12T20:07:07Z

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־20:07, 12 באוגוסט 2024
שורה 63:		שורה 63:

	הסיפור מתאר את דרך השיקום מהחורבן- פדיון ילד שבוי. תשובתו של הילד היא בקבלת האחריות על החורבן כתוצאה מהחטא ועל הצורך בחזרה בתשובה וממילא גם בהפצת תורה בישראל. רבי יהושע פודה את הילד אף יותר מכדי דמיו, מאחר ומאמין כי הוא יהיה מורה הוראה בישראל בכך שמבין את הסיבה לחורבן ואת הדרך לתיקונו דרך התורה{{הערה\|בתוספות (על גיטין מה,א) מובאים שתי תשובות בדבר שפדה אותו יותר מכדי דמיו- או משום שהיה מופלג בחכמה או מאחר שבשעת חורבן הבית לא שייך חשש שבעקבות פדיון גבוה ינסו לשבות עוד שבויים. מעשה מקביל מובא גם בירושלמי (הוריות יג,א) שם מובא הסיפור כחלק מדיון על פדיון שבויים כאשר יש חשש למשכב זכור, ובכך יש גם הסבר על הדגש על יופיו של הילד ועל כך שרבי יהושע פודה אותו מעבר לכדי דמיו.}}.		הסיפור מתאר את דרך השיקום מהחורבן- פדיון ילד שבוי. תשובתו של הילד היא בקבלת האחריות על החורבן כתוצאה מהחטא ועל הצורך בחזרה בתשובה וממילא גם בהפצת תורה בישראל. רבי יהושע פודה את הילד אף יותר מכדי דמיו, מאחר ומאמין כי הוא יהיה מורה הוראה בישראל בכך שמבין את הסיבה לחורבן ואת הדרך לתיקונו דרך התורה{{הערה\|בתוספות (על גיטין מה,א) מובאים שתי תשובות בדבר שפדה אותו יותר מכדי דמיו- או משום שהיה מופלג בחכמה או מאחר שבשעת חורבן הבית לא שייך חשש שבעקבות פדיון גבוה ינסו לשבות עוד שבויים. מעשה מקביל מובא גם בירושלמי (הוריות יג,א) שם מובא הסיפור כחלק מדיון על פדיון שבויים כאשר יש חשש למשכב זכור, ובכך יש גם הסבר על הדגש על יופיו של הילד ועל כך שרבי יהושע פודה אותו מעבר לכדי דמיו.}}.
			==פדיון מבית האסורים==
			[[רבי יהושע בן חנניה]] הלך לכרך גדול ברומי, ושמע כי יש שם תינוק "יפה עיניים" בבית האסורים. רבי יהושע הלך לשם וקרא "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים"? ענה אותו תינוק ואמר: "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו". רבי יהושע התרשם מתשובתו "מובטחני בו שמורה הוראה בישראל", ונשבע כי יפדנו בכל ממון שפוסקים עליו. אותו ילד הפך להיות רבי ישמעאל בן אלישע שאכן נהיה מורה הוראה בישראל.

			הסיפור מתאר את דרך השיקום מהחורבן- פדיון ילד שבוי. תשובתו של הילד לרבי יהושע מבטאת את קבלת האחריות על החורבן והבנה שהוא נגרם מחטאי העם, ואת הצורך בתשובה ובהפצת תורה כמענה לכך. רבי יהושע פודה את הילד אף יותר מכדי דמיו, מאחר ומאמין כי הוא יהיה מורה הוראה בישראל בכך שמבין את הסיבה לחורבן ואת הדרך לתיקונו דרך התורה{{הערה\|בתוספות (על גיטין מה,א) מובאים שתי תשובות בדבר שפדה אותו יותר מכדי דמיו- או משום שהיה מופלג בחכמה או מאחר שבשעת חורבן הבית לא שייך חשש שבעקבות פדיון גבוה ינסו לשבות עוד שבויים. מעשה מקביל מובא גם בירושלמי (הוריות יג,א) שם מובא הסיפור כחלק מדיון על פדיון שבויים כאשר יש חשש למשכב זכור, ובכך יש גם הסבר על הדגש על יופיו של הילד ועל כך שרבי יהושע פודה אותו מעבר לכדי דמיו.}}.
	==שוליית הנגר==		==שוליית הנגר==
	המעשה האחרון באגדות החורבן הינו על נגר ושולייתו. המעשה מתחיל בכך שהשולייה נתן את עיניו באשת הנגר, ולכן כאשר הנגר ביקש ללוות ממנו כסף, הציע השולייה כי האדון ישלח את אשתו להעביר את הכסף. השולייה משהה אצלו את אשת הנגר שלושה ימים, ולאחריהן שואל הנגר את שולייתו היכן אשתו, והוא עונה לו כי שמע שהתעללו בה (באופן מיני) הנערים בדרך. הנגר שאל את השולייה מה עליו לעשות, והוא ייעץ לו לגרש את האישה על מנת שלא יהיה בו עוון, ואף הסכים להלוות לו סכום כסף נוסף על מנת שיוכל לשלם לה את כתובתה. לאחר הגירושין, נשא השולייה את האישה. כאשר האדון לא היה יכול להחזיר את חובו לשולייה, הלה הציע כי הוא יעבוד בביתו כמשרת, ובכך למעשה חושף את תרמיתו בפני האדון. המעשה מסתיים בכך שהאדון משקה את השולייה ואשתו לשעבר, ו{{ציטוטון\|היו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן, ועל אותה שעה נתחתם גזר דין}}.		המעשה האחרון באגדות החורבן הינו על נגר ושולייתו. המעשה מתחיל בכך שהשולייה נתן את עיניו באשת הנגר, ולכן כאשר הנגר ביקש ללוות ממנו כסף, הציע השולייה כי האדון ישלח את אשתו להעביר את הכסף. השולייה משהה אצלו את אשת הנגר שלושה ימים, ולאחריהן שואל הנגר את שולייתו היכן אשתו, והוא עונה לו כי שמע שהתעללו בה (באופן מיני) הנערים בדרך. הנגר שאל את השולייה מה עליו לעשות, והוא ייעץ לו לגרש את האישה על מנת שלא יהיה בו עוון, ואף הסכים להלוות לו סכום כסף נוסף על מנת שיוכל לשלם לה את כתובתה. לאחר הגירושין, נשא השולייה את האישה. כאשר האדון לא היה יכול להחזיר את חובו לשולייה, הלה הציע כי הוא יעבוד בביתו כמשרת, ובכך למעשה חושף את תרמיתו בפני האדון. המעשה מסתיים בכך שהאדון משקה את השולייה ואשתו לשעבר, ו{{ציטוטון\|היו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן, ועל אותה שעה נתחתם גזר דין}}.

	ניתן לראות כיצד לאחר שהשוליה "נותן עיניו באשת רבו" הוא מתחיל בתהליך שלם שבסופו הוא מצליח להיות עם אשת הנגר בצורה "כשרה" מבחינה הלכתית גרידא{{הערה\|ניתן לראות זאת גם בהקבלה בין תחילת הסיפור בו הנגר ואשתו נמצאים יחד והשוליה נותן עיניו באשתו, לבין סופו של הסיפור בו הנגר הופך ל"שוליה" ודמעותיו נופלות בכוסו של השוליה שחי כעת עם אשתו לשעבר}}. אך מלבד התנהגותו הלא מוסרית של השוליה, גם הנגר עצמו חוטא בכך כאשר הוא שואל לשלום אשתו רק לאחר שלושה ימים של היעלמות. יתרה מכך, לאחר ששומע מפי הנגר שעברה התעללות, הוא מתעניין בעיקר בהיבט ההלכתי פורמלי של המצב אליו נקלע, ולא מנסה לחפש את אשתו או לשמוע בשלומה. השוליה מצליח להוציא לפועל את זממו רק בזכות התנהגותו הלא מוסרית של הנגר, וייתכן וגם בפאסיביות או אולי אפילו בהסכמה של אשתו. ההיצמדות להלכה הפורמלית ואי התייחסות להיבט המוסרי חותם את סדרת מעשיות החורבן, שהחלו עם קמצא ובר קמצא וחורבן הבית על הפאסיביות של החכמים שלא מחו על גירושו של בר קמצא וכן היצמדותו של רבי זכריה בן אבקולס להלכה הפורמלית על חשבון הסתכלות רחבה יותר של המציאות.		ניתן לראות כיצד לאחר שהשוליה "נותן עיניו באשת רבו" הוא מתחיל בתהליך שלם שבסופו הוא מצליח להיות עם אשת הנגר בצורה "כשרה" מבחינה הלכתית גרידא{{הערה\|ניתן לראות זאת גם בהקבלה בין תחילת הסיפור בו הנגר ואשתו נמצאים יחד והשוליה נותן עיניו באשתו, לבין סופו של הסיפור בו הנגר הופך ל"שוליה" ודמעותיו נופלות בכוסו של השוליה שחי כעת עם אשתו לשעבר}}. אך מלבד התנהגותו הלא מוסרית של השוליה, גם הנגר עצמו חוטא בכך כאשר הוא שואל לשלום אשתו רק לאחר שלושה ימים של היעלמות. יתרה מכך, לאחר ששומע מפי הנגר שעברה התעללות, הוא מתעניין בעיקר בהיבט ההלכתי פורמלי של המצב אליו נקלע, ולא מנסה לחפש את אשתו או לשמוע בשלומה. השוליה מצליח להוציא לפועל את זממו רק בזכות התנהגותו הלא מוסרית של הנגר, וייתכן וגם בפאסיביות או אולי אפילו בהסכמה של אשתו. ההיצמדות להלכה הפורמלית ואי התייחסות להיבט המוסרי חותם את סדרת מעשיות החורבן, שהחלו עם קמצא ובר קמצא וחורבן הבית על הפאסיביות של החכמים שלא מחו על גירושו של בר קמצא וכן היצמדותו של רבי זכריה בן אבקולס להלכה הפורמלית על חשבון הסתכלות רחבה יותר של המציאות.
	~~==פדיון מבית האסורים==~~
	[[רבי יהושע בן חנניה]] הלך לכרך גדול ברומי, ושמע כי יש שם תינוק "יפה עיניים" בבית האסורים. רבי יהושע הלך לשם וקרא "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים"? ענה אותו תינוק ואמר: "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו". רבי יהושע התרשם מתשובתו "מובטחני בו שמורה הוראה בישראל", ונשבע כי יפדנו בכל ממון שפוסקים עליו. אותו ילד הפך להיות רבי ישמעאל בן אלישע שאכן נהיה מורה הוראה בישראל.

	הסיפור מתאר את דרך השיקום מהחורבן- פדיון ילד שבוי. תשובתו של הילד לרבי יהושע מבטאת את קבלת האחריות על החורבן והבנה שהוא נגרם מחטאי העם, ואת הצורך בתשובה ובהפצת תורה כמענה לכך. רבי יהושע פודה את הילד אף יותר מכדי דמיו, מאחר ומאמין כי הוא יהיה מורה הוראה בישראל בכך שמבין את הסיבה לחורבן ואת הדרך לתיקונו דרך התורה{{הערה\|בתוספות (על גיטין מה,א) מובאים שתי תשובות בדבר שפדה אותו יותר מכדי דמיו- או משום שהיה מופלג בחכמה או מאחר שבשעת חורבן הבית לא שייך חשש שבעקבות פדיון גבוה ינסו לשבות עוד שבויים. מעשה מקביל מובא גם בירושלמי (הוריות יג,א) שם מובא הסיפור כחלק מדיון על פדיון שבויים כאשר יש חשש למשכב זכור, ובכך יש גם הסבר על הדגש על יופיו של הילד ועל כך שרבי יהושע פודה אותו מעבר לכדי דמיו.}}.
	==אביקא בן גבתרי==		==אביקא בן גבתרי==
	אביקא בן גבתרי מוזכר באגדה בילקוט שמעוני{{הערה\| ילקוט שמעוני על הנ"ך תתר"ט}} כאחד הגיבורים שהגנו על העיר: {{ציטוטון\|והיה שם גבור אחד ושמו אביקא בן גבתרי, כשהיו אנשי החיל מקלעים באבנים גדולות להפיל חומה היה מקבלם בידו ומשליכן על בני החיל והורג מהם הרבה, עד שהתחיל לקבל האבנים ברגלו והיה מחזירן לחיל וגרם העון ובאת הרוח והפילתו מן החומה ונבקע ומת, באותה נבקעה ירושלים ונכנסו הכשדים}}. בניגוד לאגדות החורבן בגמרא שמדגישות את החשיבות להתפשרות עם המציאות העכשווית, במדרש שב ומודגש כי עיקר נפילת העיר נבע מהחטא ולא מחולשתם של המגינים. במדרש מובא כי הקב"ה חיכה עם חורבן הבית על מנת לראות אם יחזרו העם בתשובה, אך כאשר ראה שלא היא- גרם העוון וגם המגינים הגדולים, כדוגמת אביקט בן גבתרי, לא סייעו בדבר.		אביקא בן גבתרי מוזכר באגדה בילקוט שמעוני{{הערה\| ילקוט שמעוני על הנ"ך תתר"ט}} כאחד הגיבורים שהגנו על העיר: {{ציטוטון\|והיה שם גבור אחד ושמו אביקא בן גבתרי, כשהיו אנשי החיל מקלעים באבנים גדולות להפיל חומה היה מקבלם בידו ומשליכן על בני החיל והורג מהם הרבה, עד שהתחיל לקבל האבנים ברגלו והיה מחזירן לחיל וגרם העון ובאת הרוח והפילתו מן החומה ונבקע ומת, באותה נבקעה ירושלים ונכנסו הכשדים}}. בניגוד לאגדות החורבן בגמרא שמדגישות את החשיבות להתפשרות עם המציאות העכשווית, במדרש שב ומודגש כי עיקר נפילת העיר נבע מהחטא ולא מחולשתם של המגינים. במדרש מובא כי הקב"ה חיכה עם חורבן הבית על מנת לראות אם יחזרו העם בתשובה, אך כאשר ראה שלא היא- גרם העוון וגם המגינים הגדולים, כדוגמת אביקט בן גבתרי, לא סייעו בדבר.

172.70.200.154: /* חורבן ביתר */

2024-08-12T20:05:48Z

חורבן ביתר

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־20:05, 12 באוגוסט 2024
שורה 59:		שורה 59:
	==חורבן ביתר==		==חורבן ביתר==
	הגמרא מתארת כי מנהג בני ביתר היה שבלידת תינוק היו נוטעים עץ ארז, ובלידת תינוקת היו נוטעים עץ שיטה וכאשר היו נישאים היו קוצצים את העצים ששתלו בלידתם ועושים מהם חופה לבני הזוג. ביום מן הימים עברה שם בת הקיסר במרכבתה, ונשבר דופן העגלה שלה, וקצצו עבדיה ארז כדי לתקן עבורה את דופן העגלה. באו בני המקום התנפלו עליהם והכום{{הערה\|בדומה לשאר הסיפורים המתוארים, בני המקום נשארו באידיאל הרוחני ולא התחשבו במציאות הקיימת כדברי הפסוק "אשרי אדם המפחד תמיד"}}. החיילים הלשינו לקיסר כי היהודים מרדו בו והוא עלה לביתר למלחמה והרסה, כאשר הגמרא מתארת כי הדם שנשפך היה כה רב עד כי הוא זרם לאורך מיל עד לים וכן מילא את הנהרות באזור במידה כזאת שהגויים שבצרו את כרמיהם בסביבה לא היו צריכים לזבל את הקרקע במשך שבע שנים מכיוון שהדם זיבל אותה בשבילם.		הגמרא מתארת כי מנהג בני ביתר היה שבלידת תינוק היו נוטעים עץ ארז, ובלידת תינוקת היו נוטעים עץ שיטה וכאשר היו נישאים היו קוצצים את העצים ששתלו בלידתם ועושים מהם חופה לבני הזוג. ביום מן הימים עברה שם בת הקיסר במרכבתה, ונשבר דופן העגלה שלה, וקצצו עבדיה ארז כדי לתקן עבורה את דופן העגלה. באו בני המקום התנפלו עליהם והכום{{הערה\|בדומה לשאר הסיפורים המתוארים, בני המקום נשארו באידיאל הרוחני ולא התחשבו במציאות הקיימת כדברי הפסוק "אשרי אדם המפחד תמיד"}}. החיילים הלשינו לקיסר כי היהודים מרדו בו והוא עלה לביתר למלחמה והרסה, כאשר הגמרא מתארת כי הדם שנשפך היה כה רב עד כי הוא זרם לאורך מיל עד לים וכן מילא את הנהרות באזור במידה כזאת שהגויים שבצרו את כרמיהם בסביבה לא היו צריכים לזבל את הקרקע במשך שבע שנים מכיוון שהדם זיבל אותה בשבילם.
			==פדיון מבית האסורים==
			[[רבי יהושע בן חנניה]] הלך לכרך גדול ברומי, ושמע כי יש שם תינוק "יפה עיניים" בבית האסורים. רבי יהושע הלך לשם וקרא "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים"? ענה אותו תינוק ואמר: "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו". רבי יהושע התרשם מתשובתו "מובטחני בו שמורה הוראה בישראל", ונשבע כי יפדנו בכל ממון שפוסקים עליו. אותו ילד הפך להיות רבי ישמעאל בן אלישע שאכן נהיה מורה הוראה בישראל.

			הסיפור מתאר את דרך השיקום מהחורבן- פדיון ילד שבוי. תשובתו של הילד היא בקבלת האחריות על החורבן כתוצאה מהחטא ועל הצורך בחזרה בתשובה וממילא גם בהפצת תורה בישראל. רבי יהושע פודה את הילד אף יותר מכדי דמיו, מאחר ומאמין כי הוא יהיה מורה הוראה בישראל בכך שמבין את הסיבה לחורבן ואת הדרך לתיקונו דרך התורה{{הערה\|בתוספות (על גיטין מה,א) מובאים שתי תשובות בדבר שפדה אותו יותר מכדי דמיו- או משום שהיה מופלג בחכמה או מאחר שבשעת חורבן הבית לא שייך חשש שבעקבות פדיון גבוה ינסו לשבות עוד שבויים. מעשה מקביל מובא גם בירושלמי (הוריות יג,א) שם מובא הסיפור כחלק מדיון על פדיון שבויים כאשר יש חשש למשכב זכור, ובכך יש גם הסבר על הדגש על יופיו של הילד ועל כך שרבי יהושע פודה אותו מעבר לכדי דמיו.}}.

	==שוליית הנגר==		==שוליית הנגר==
	המעשה האחרון באגדות החורבן הינו על נגר ושולייתו. המעשה מתחיל בכך שהשולייה נתן את עיניו באשת הנגר, ולכן כאשר הנגר ביקש ללוות ממנו כסף, הציע השולייה כי האדון ישלח את אשתו להעביר את הכסף. השולייה משהה אצלו את אשת הנגר שלושה ימים, ולאחריהן שואל הנגר את שולייתו היכן אשתו, והוא עונה לו כי שמע שהתעללו בה (באופן מיני) הנערים בדרך. הנגר שאל את השולייה מה עליו לעשות, והוא ייעץ לו לגרש את האישה על מנת שלא יהיה בו עוון, ואף הסכים להלוות לו סכום כסף נוסף על מנת שיוכל לשלם לה את כתובתה. לאחר הגירושין, נשא השולייה את האישה. כאשר האדון לא היה יכול להחזיר את חובו לשולייה, הלה הציע כי הוא יעבוד בביתו כמשרת, ובכך למעשה חושף את תרמיתו בפני האדון. המעשה מסתיים בכך שהאדון משקה את השולייה ואשתו לשעבר, ו{{ציטוטון\|היו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן, ועל אותה שעה נתחתם גזר דין}}.		המעשה האחרון באגדות החורבן הינו על נגר ושולייתו. המעשה מתחיל בכך שהשולייה נתן את עיניו באשת הנגר, ולכן כאשר הנגר ביקש ללוות ממנו כסף, הציע השולייה כי האדון ישלח את אשתו להעביר את הכסף. השולייה משהה אצלו את אשת הנגר שלושה ימים, ולאחריהן שואל הנגר את שולייתו היכן אשתו, והוא עונה לו כי שמע שהתעללו בה (באופן מיני) הנערים בדרך. הנגר שאל את השולייה מה עליו לעשות, והוא ייעץ לו לגרש את האישה על מנת שלא יהיה בו עוון, ואף הסכים להלוות לו סכום כסף נוסף על מנת שיוכל לשלם לה את כתובתה. לאחר הגירושין, נשא השולייה את האישה. כאשר האדון לא היה יכול להחזיר את חובו לשולייה, הלה הציע כי הוא יעבוד בביתו כמשרת, ובכך למעשה חושף את תרמיתו בפני האדון. המעשה מסתיים בכך שהאדון משקה את השולייה ואשתו לשעבר, ו{{ציטוטון\|היו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן, ועל אותה שעה נתחתם גזר דין}}.

172.70.200.169 ב־20:04, 12 באוגוסט 2024

2024-08-12T20:04:18Z

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־20:04, 12 באוגוסט 2024
שורה 63:		שורה 63:

	ניתן לראות כיצד לאחר שהשוליה "נותן עיניו באשת רבו" הוא מתחיל בתהליך שלם שבסופו הוא מצליח להיות עם אשת הנגר בצורה "כשרה" מבחינה הלכתית גרידא{{הערה\|ניתן לראות זאת גם בהקבלה בין תחילת הסיפור בו הנגר ואשתו נמצאים יחד והשוליה נותן עיניו באשתו, לבין סופו של הסיפור בו הנגר הופך ל"שוליה" ודמעותיו נופלות בכוסו של השוליה שחי כעת עם אשתו לשעבר}}. אך מלבד התנהגותו הלא מוסרית של השוליה, גם הנגר עצמו חוטא בכך כאשר הוא שואל לשלום אשתו רק לאחר שלושה ימים של היעלמות. יתרה מכך, לאחר ששומע מפי הנגר שעברה התעללות, הוא מתעניין בעיקר בהיבט ההלכתי פורמלי של המצב אליו נקלע, ולא מנסה לחפש את אשתו או לשמוע בשלומה. השוליה מצליח להוציא לפועל את זממו רק בזכות התנהגותו הלא מוסרית של הנגר, וייתכן וגם בפאסיביות או אולי אפילו בהסכמה של אשתו. ההיצמדות להלכה הפורמלית ואי התייחסות להיבט המוסרי חותם את סדרת מעשיות החורבן, שהחלו עם קמצא ובר קמצא וחורבן הבית על הפאסיביות של החכמים שלא מחו על גירושו של בר קמצא וכן היצמדותו של רבי זכריה בן אבקולס להלכה הפורמלית על חשבון הסתכלות רחבה יותר של המציאות.		ניתן לראות כיצד לאחר שהשוליה "נותן עיניו באשת רבו" הוא מתחיל בתהליך שלם שבסופו הוא מצליח להיות עם אשת הנגר בצורה "כשרה" מבחינה הלכתית גרידא{{הערה\|ניתן לראות זאת גם בהקבלה בין תחילת הסיפור בו הנגר ואשתו נמצאים יחד והשוליה נותן עיניו באשתו, לבין סופו של הסיפור בו הנגר הופך ל"שוליה" ודמעותיו נופלות בכוסו של השוליה שחי כעת עם אשתו לשעבר}}. אך מלבד התנהגותו הלא מוסרית של השוליה, גם הנגר עצמו חוטא בכך כאשר הוא שואל לשלום אשתו רק לאחר שלושה ימים של היעלמות. יתרה מכך, לאחר ששומע מפי הנגר שעברה התעללות, הוא מתעניין בעיקר בהיבט ההלכתי פורמלי של המצב אליו נקלע, ולא מנסה לחפש את אשתו או לשמוע בשלומה. השוליה מצליח להוציא לפועל את זממו רק בזכות התנהגותו הלא מוסרית של הנגר, וייתכן וגם בפאסיביות או אולי אפילו בהסכמה של אשתו. ההיצמדות להלכה הפורמלית ואי התייחסות להיבט המוסרי חותם את סדרת מעשיות החורבן, שהחלו עם קמצא ובר קמצא וחורבן הבית על הפאסיביות של החכמים שלא מחו על גירושו של בר קמצא וכן היצמדותו של רבי זכריה בן אבקולס להלכה הפורמלית על חשבון הסתכלות רחבה יותר של המציאות.
			==פדיון מבית האסורים==
			[[רבי יהושע בן חנניה]] הלך לכרך גדול ברומי, ושמע כי יש שם תינוק "יפה עיניים" בבית האסורים. רבי יהושע הלך לשם וקרא "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים"? ענה אותו תינוק ואמר: "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו". רבי יהושע התרשם מתשובתו "מובטחני בו שמורה הוראה בישראל", ונשבע כי יפדנו בכל ממון שפוסקים עליו. אותו ילד הפך להיות רבי ישמעאל בן אלישע שאכן נהיה מורה הוראה בישראל.

			הסיפור מתאר את דרך השיקום מהחורבן- פדיון ילד שבוי. תשובתו של הילד לרבי יהושע מבטאת את קבלת האחריות על החורבן והבנה שהוא נגרם מחטאי העם, ואת הצורך בתשובה ובהפצת תורה כמענה לכך. רבי יהושע פודה את הילד אף יותר מכדי דמיו, מאחר ומאמין כי הוא יהיה מורה הוראה בישראל בכך שמבין את הסיבה לחורבן ואת הדרך לתיקונו דרך התורה{{הערה\|בתוספות (על גיטין מה,א) מובאים שתי תשובות בדבר שפדה אותו יותר מכדי דמיו- או משום שהיה מופלג בחכמה או מאחר שבשעת חורבן הבית לא שייך חשש שבעקבות פדיון גבוה ינסו לשבות עוד שבויים. מעשה מקביל מובא גם בירושלמי (הוריות יג,א) שם מובא הסיפור כחלק מדיון על פדיון שבויים כאשר יש חשש למשכב זכור, ובכך יש גם הסבר על הדגש על יופיו של הילד ועל כך שרבי יהושע פודה אותו מעבר לכדי דמיו.}}.
	==אביקא בן גבתרי==		==אביקא בן גבתרי==
	אביקא בן גבתרי מוזכר באגדה בילקוט שמעוני{{הערה\| ילקוט שמעוני על הנ"ך תתר"ט}} כאחד הגיבורים שהגנו על העיר: {{ציטוטון\|והיה שם גבור אחד ושמו אביקא בן גבתרי, כשהיו אנשי החיל מקלעים באבנים גדולות להפיל חומה היה מקבלם בידו ומשליכן על בני החיל והורג מהם הרבה, עד שהתחיל לקבל האבנים ברגלו והיה מחזירן לחיל וגרם העון ובאת הרוח והפילתו מן החומה ונבקע ומת, באותה נבקעה ירושלים ונכנסו הכשדים}}. בניגוד לאגדות החורבן בגמרא שמדגישות את החשיבות להתפשרות עם המציאות העכשווית, במדרש שב ומודגש כי עיקר נפילת העיר נבע מהחטא ולא מחולשתם של המגינים. במדרש מובא כי הקב"ה חיכה עם חורבן הבית על מנת לראות אם יחזרו העם בתשובה, אך כאשר ראה שלא היא- גרם העוון וגם המגינים הגדולים, כדוגמת אביקט בן גבתרי, לא סייעו בדבר.		אביקא בן גבתרי מוזכר באגדה בילקוט שמעוני{{הערה\| ילקוט שמעוני על הנ"ך תתר"ט}} כאחד הגיבורים שהגנו על העיר: {{ציטוטון\|והיה שם גבור אחד ושמו אביקא בן גבתרי, כשהיו אנשי החיל מקלעים באבנים גדולות להפיל חומה היה מקבלם בידו ומשליכן על בני החיל והורג מהם הרבה, עד שהתחיל לקבל האבנים ברגלו והיה מחזירן לחיל וגרם העון ובאת הרוח והפילתו מן החומה ונבקע ומת, באותה נבקעה ירושלים ונכנסו הכשדים}}. בניגוד לאגדות החורבן בגמרא שמדגישות את החשיבות להתפשרות עם המציאות העכשווית, במדרש שב ומודגש כי עיקר נפילת העיר נבע מהחטא ולא מחולשתם של המגינים. במדרש מובא כי הקב"ה חיכה עם חורבן הבית על מנת לראות אם יחזרו העם בתשובה, אך כאשר ראה שלא היא- גרם העוון וגם המגינים הגדולים, כדוגמת אביקט בן גבתרי, לא סייעו בדבר.

172.70.200.169: /* שוליית הנגר */

2024-08-12T19:15:01Z

שוליית הנגר

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־19:15, 12 באוגוסט 2024
שורה 62:		שורה 62:
	המעשה האחרון באגדות החורבן הינו על נגר ושולייתו. המעשה מתחיל בכך שהשולייה נתן את עיניו באשת הנגר, ולכן כאשר הנגר ביקש ללוות ממנו כסף, הציע השולייה כי האדון ישלח את אשתו להעביר את הכסף. השולייה משהה אצלו את אשת הנגר שלושה ימים, ולאחריהן שואל הנגר את שולייתו היכן אשתו, והוא עונה לו כי שמע שהתעללו בה (באופן מיני) הנערים בדרך. הנגר שאל את השולייה מה עליו לעשות, והוא ייעץ לו לגרש את האישה על מנת שלא יהיה בו עוון, ואף הסכים להלוות לו סכום כסף נוסף על מנת שיוכל לשלם לה את כתובתה. לאחר הגירושין, נשא השולייה את האישה. כאשר האדון לא היה יכול להחזיר את חובו לשולייה, הלה הציע כי הוא יעבוד בביתו כמשרת, ובכך למעשה חושף את תרמיתו בפני האדון. המעשה מסתיים בכך שהאדון משקה את השולייה ואשתו לשעבר, ו{{ציטוטון\|היו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן, ועל אותה שעה נתחתם גזר דין}}.		המעשה האחרון באגדות החורבן הינו על נגר ושולייתו. המעשה מתחיל בכך שהשולייה נתן את עיניו באשת הנגר, ולכן כאשר הנגר ביקש ללוות ממנו כסף, הציע השולייה כי האדון ישלח את אשתו להעביר את הכסף. השולייה משהה אצלו את אשת הנגר שלושה ימים, ולאחריהן שואל הנגר את שולייתו היכן אשתו, והוא עונה לו כי שמע שהתעללו בה (באופן מיני) הנערים בדרך. הנגר שאל את השולייה מה עליו לעשות, והוא ייעץ לו לגרש את האישה על מנת שלא יהיה בו עוון, ואף הסכים להלוות לו סכום כסף נוסף על מנת שיוכל לשלם לה את כתובתה. לאחר הגירושין, נשא השולייה את האישה. כאשר האדון לא היה יכול להחזיר את חובו לשולייה, הלה הציע כי הוא יעבוד בביתו כמשרת, ובכך למעשה חושף את תרמיתו בפני האדון. המעשה מסתיים בכך שהאדון משקה את השולייה ואשתו לשעבר, ו{{ציטוטון\|היו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן, ועל אותה שעה נתחתם גזר דין}}.

	ניתן לראות כיצד לאחר שהשוליה "נותן עיניו באשת רבו" הוא מתחיל בתהליך שלם שבסופו הוא מצליח להיות עם אשת הנגר בצורה "כשרה" מבחינה הלכתית גרידא. אך מלבד התנהגותו הלא מוסרית של השוליה, גם הנגר עצמו חוטא בכך כאשר הוא שואל לשלום אשתו רק לאחר שלושה ימים של היעלמות. יתרה מכך, לאחר ששומע מפי הנגר שעברה התעללות, הוא מתעניין בעיקר בהיבט ההלכתי פורמלי של המצב אליו נקלע, ולא מנסה לחפש את אשתו או לשמוע בשלומה. השוליה מצליח להוציא לפועל את זממו רק בזכות התנהגותו הלא מוסרית של הנגר, וייתכן וגם בפאסיביות או אולי אפילו בהסכמה של אשתו. ההיצמדות להלכה הפורמלית ואי התייחסות להיבט המוסרי חותם את סדרת מעשיות החורבן, שהחלו עם קמצא ובר קמצא וחורבן הבית על הפאסיביות של החכמים שלא מחו על גירושו של בר קמצא וכן היצמדותו של רבי זכריה בן אבקולס להלכה הפורמלית על חשבון הסתכלות רחבה יותר של המציאות.		ניתן לראות כיצד לאחר שהשוליה "נותן עיניו באשת רבו" הוא מתחיל בתהליך שלם שבסופו הוא מצליח להיות עם אשת הנגר בצורה "כשרה" מבחינה הלכתית גרידא{{הערה\|ניתן לראות זאת גם בהקבלה בין תחילת הסיפור בו הנגר ואשתו נמצאים יחד והשוליה נותן עיניו באשתו, לבין סופו של הסיפור בו הנגר הופך ל"שוליה" ודמעותיו נופלות בכוסו של השוליה שחי כעת עם אשתו לשעבר}}. אך מלבד התנהגותו הלא מוסרית של השוליה, גם הנגר עצמו חוטא בכך כאשר הוא שואל לשלום אשתו רק לאחר שלושה ימים של היעלמות. יתרה מכך, לאחר ששומע מפי הנגר שעברה התעללות, הוא מתעניין בעיקר בהיבט ההלכתי פורמלי של המצב אליו נקלע, ולא מנסה לחפש את אשתו או לשמוע בשלומה. השוליה מצליח להוציא לפועל את זממו רק בזכות התנהגותו הלא מוסרית של הנגר, וייתכן וגם בפאסיביות או אולי אפילו בהסכמה של אשתו. ההיצמדות להלכה הפורמלית ואי התייחסות להיבט המוסרי חותם את סדרת מעשיות החורבן, שהחלו עם קמצא ובר קמצא וחורבן הבית על הפאסיביות של החכמים שלא מחו על גירושו של בר קמצא וכן היצמדותו של רבי זכריה בן אבקולס להלכה הפורמלית על חשבון הסתכלות רחבה יותר של המציאות.

	==אביקא בן גבתרי==		==אביקא בן גבתרי==

172.70.200.143: /* חורבן ביתר */

2024-08-12T19:12:26Z

חורבן ביתר

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־19:12, 12 באוגוסט 2024
שורה 59:		שורה 59:
	==חורבן ביתר==		==חורבן ביתר==
	הגמרא מתארת כי מנהג בני ביתר היה שבלידת תינוק היו נוטעים עץ ארז, ובלידת תינוקת היו נוטעים עץ שיטה וכאשר היו נישאים היו קוצצים את העצים ששתלו בלידתם ועושים מהם חופה לבני הזוג. ביום מן הימים עברה שם בת הקיסר במרכבתה, ונשבר דופן העגלה שלה, וקצצו עבדיה ארז כדי לתקן עבורה את דופן העגלה. באו בני המקום התנפלו עליהם והכום{{הערה\|בדומה לשאר הסיפורים המתוארים, בני המקום נשארו באידיאל הרוחני ולא התחשבו במציאות הקיימת כדברי הפסוק "אשרי אדם המפחד תמיד"}}. החיילים הלשינו לקיסר כי היהודים מרדו בו והוא עלה לביתר למלחמה והרסה, כאשר הגמרא מתארת כי הדם שנשפך היה כה רב עד כי הוא זרם לאורך מיל עד לים וכן מילא את הנהרות באזור במידה כזאת שהגויים שבצרו את כרמיהם בסביבה לא היו צריכים לזבל את הקרקע במשך שבע שנים מכיוון שהדם זיבל אותה בשבילם.		הגמרא מתארת כי מנהג בני ביתר היה שבלידת תינוק היו נוטעים עץ ארז, ובלידת תינוקת היו נוטעים עץ שיטה וכאשר היו נישאים היו קוצצים את העצים ששתלו בלידתם ועושים מהם חופה לבני הזוג. ביום מן הימים עברה שם בת הקיסר במרכבתה, ונשבר דופן העגלה שלה, וקצצו עבדיה ארז כדי לתקן עבורה את דופן העגלה. באו בני המקום התנפלו עליהם והכום{{הערה\|בדומה לשאר הסיפורים המתוארים, בני המקום נשארו באידיאל הרוחני ולא התחשבו במציאות הקיימת כדברי הפסוק "אשרי אדם המפחד תמיד"}}. החיילים הלשינו לקיסר כי היהודים מרדו בו והוא עלה לביתר למלחמה והרסה, כאשר הגמרא מתארת כי הדם שנשפך היה כה רב עד כי הוא זרם לאורך מיל עד לים וכן מילא את הנהרות באזור במידה כזאת שהגויים שבצרו את כרמיהם בסביבה לא היו צריכים לזבל את הקרקע במשך שבע שנים מכיוון שהדם זיבל אותה בשבילם.
			==שוליית הנגר==
			המעשה האחרון באגדות החורבן הינו על נגר ושולייתו. המעשה מתחיל בכך שהשולייה נתן את עיניו באשת הנגר, ולכן כאשר הנגר ביקש ללוות ממנו כסף, הציע השולייה כי האדון ישלח את אשתו להעביר את הכסף. השולייה משהה אצלו את אשת הנגר שלושה ימים, ולאחריהן שואל הנגר את שולייתו היכן אשתו, והוא עונה לו כי שמע שהתעללו בה (באופן מיני) הנערים בדרך. הנגר שאל את השולייה מה עליו לעשות, והוא ייעץ לו לגרש את האישה על מנת שלא יהיה בו עוון, ואף הסכים להלוות לו סכום כסף נוסף על מנת שיוכל לשלם לה את כתובתה. לאחר הגירושין, נשא השולייה את האישה. כאשר האדון לא היה יכול להחזיר את חובו לשולייה, הלה הציע כי הוא יעבוד בביתו כמשרת, ובכך למעשה חושף את תרמיתו בפני האדון. המעשה מסתיים בכך שהאדון משקה את השולייה ואשתו לשעבר, ו{{ציטוטון\|היו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן, ועל אותה שעה נתחתם גזר דין}}.

			ניתן לראות כיצד לאחר שהשוליה "נותן עיניו באשת רבו" הוא מתחיל בתהליך שלם שבסופו הוא מצליח להיות עם אשת הנגר בצורה "כשרה" מבחינה הלכתית גרידא. אך מלבד התנהגותו הלא מוסרית של השוליה, גם הנגר עצמו חוטא בכך כאשר הוא שואל לשלום אשתו רק לאחר שלושה ימים של היעלמות. יתרה מכך, לאחר ששומע מפי הנגר שעברה התעללות, הוא מתעניין בעיקר בהיבט ההלכתי פורמלי של המצב אליו נקלע, ולא מנסה לחפש את אשתו או לשמוע בשלומה. השוליה מצליח להוציא לפועל את זממו רק בזכות התנהגותו הלא מוסרית של הנגר, וייתכן וגם בפאסיביות או אולי אפילו בהסכמה של אשתו. ההיצמדות להלכה הפורמלית ואי התייחסות להיבט המוסרי חותם את סדרת מעשיות החורבן, שהחלו עם קמצא ובר קמצא וחורבן הבית על הפאסיביות של החכמים שלא מחו על גירושו של בר קמצא וכן היצמדותו של רבי זכריה בן אבקולס להלכה הפורמלית על חשבון הסתכלות רחבה יותר של המציאות.

	==אביקא בן גבתרי==		==אביקא בן גבתרי==
	אביקא בן גבתרי מוזכר באגדה בילקוט שמעוני{{הערה\| ילקוט שמעוני על הנ"ך תתר"ט}} כאחד הגיבורים שהגנו על העיר: {{ציטוטון\|והיה שם גבור אחד ושמו אביקא בן גבתרי, כשהיו אנשי החיל מקלעים באבנים גדולות להפיל חומה היה מקבלם בידו ומשליכן על בני החיל והורג מהם הרבה, עד שהתחיל לקבל האבנים ברגלו והיה מחזירן לחיל וגרם העון ובאת הרוח והפילתו מן החומה ונבקע ומת, באותה נבקעה ירושלים ונכנסו הכשדים}}. בניגוד לאגדות החורבן בגמרא שמדגישות את החשיבות להתפשרות עם המציאות העכשווית, במדרש שב ומודגש כי עיקר נפילת העיר נבע מהחטא ולא מחולשתם של המגינים. במדרש מובא כי הקב"ה חיכה עם חורבן הבית על מנת לראות אם יחזרו העם בתשובה, אך כאשר ראה שלא היא- גרם העוון וגם המגינים הגדולים, כדוגמת אביקט בן גבתרי, לא סייעו בדבר.		אביקא בן גבתרי מוזכר באגדה בילקוט שמעוני{{הערה\| ילקוט שמעוני על הנ"ך תתר"ט}} כאחד הגיבורים שהגנו על העיר: {{ציטוטון\|והיה שם גבור אחד ושמו אביקא בן גבתרי, כשהיו אנשי החיל מקלעים באבנים גדולות להפיל חומה היה מקבלם בידו ומשליכן על בני החיל והורג מהם הרבה, עד שהתחיל לקבל האבנים ברגלו והיה מחזירן לחיל וגרם העון ובאת הרוח והפילתו מן החומה ונבקע ומת, באותה נבקעה ירושלים ונכנסו הכשדים}}. בניגוד לאגדות החורבן בגמרא שמדגישות את החשיבות להתפשרות עם המציאות העכשווית, במדרש שב ומודגש כי עיקר נפילת העיר נבע מהחטא ולא מחולשתם של המגינים. במדרש מובא כי הקב"ה חיכה עם חורבן הבית על מנת לראות אם יחזרו העם בתשובה, אך כאשר ראה שלא היא- גרם העוון וגם המגינים הגדולים, כדוגמת אביקט בן גבתרי, לא סייעו בדבר.

172.70.200.154: /* אביקא בן גבתרי */

2024-08-12T18:40:46Z

אביקא בן גבתרי

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־18:40, 12 באוגוסט 2024
שורה 60:		שורה 60:
	הגמרא מתארת כי מנהג בני ביתר היה שבלידת תינוק היו נוטעים עץ ארז, ובלידת תינוקת היו נוטעים עץ שיטה וכאשר היו נישאים היו קוצצים את העצים ששתלו בלידתם ועושים מהם חופה לבני הזוג. ביום מן הימים עברה שם בת הקיסר במרכבתה, ונשבר דופן העגלה שלה, וקצצו עבדיה ארז כדי לתקן עבורה את דופן העגלה. באו בני המקום התנפלו עליהם והכום{{הערה\|בדומה לשאר הסיפורים המתוארים, בני המקום נשארו באידיאל הרוחני ולא התחשבו במציאות הקיימת כדברי הפסוק "אשרי אדם המפחד תמיד"}}. החיילים הלשינו לקיסר כי היהודים מרדו בו והוא עלה לביתר למלחמה והרסה, כאשר הגמרא מתארת כי הדם שנשפך היה כה רב עד כי הוא זרם לאורך מיל עד לים וכן מילא את הנהרות באזור במידה כזאת שהגויים שבצרו את כרמיהם בסביבה לא היו צריכים לזבל את הקרקע במשך שבע שנים מכיוון שהדם זיבל אותה בשבילם.		הגמרא מתארת כי מנהג בני ביתר היה שבלידת תינוק היו נוטעים עץ ארז, ובלידת תינוקת היו נוטעים עץ שיטה וכאשר היו נישאים היו קוצצים את העצים ששתלו בלידתם ועושים מהם חופה לבני הזוג. ביום מן הימים עברה שם בת הקיסר במרכבתה, ונשבר דופן העגלה שלה, וקצצו עבדיה ארז כדי לתקן עבורה את דופן העגלה. באו בני המקום התנפלו עליהם והכום{{הערה\|בדומה לשאר הסיפורים המתוארים, בני המקום נשארו באידיאל הרוחני ולא התחשבו במציאות הקיימת כדברי הפסוק "אשרי אדם המפחד תמיד"}}. החיילים הלשינו לקיסר כי היהודים מרדו בו והוא עלה לביתר למלחמה והרסה, כאשר הגמרא מתארת כי הדם שנשפך היה כה רב עד כי הוא זרם לאורך מיל עד לים וכן מילא את הנהרות באזור במידה כזאת שהגויים שבצרו את כרמיהם בסביבה לא היו צריכים לזבל את הקרקע במשך שבע שנים מכיוון שהדם זיבל אותה בשבילם.
	==אביקא בן גבתרי==		==אביקא בן גבתרי==
	אביקא בן גבתרי מוזכר באגדה בילקוט שמעוני{{הערה\| ילקוט שמעוני על הנ"ך תתר"ט}} כאחד הגיבורים שהגנו על העיר: {{ציטוטון\| והיה שם גבור אחד ושמו אביקא בן גבתרי, כשהיו אנשי החיל מקלעים באבנים גדולות להפיל חומה היה מקבלם בידו ומשליכן על בני החיל והורג מהם הרבה, עד שהתחיל לקבל האבנים ברגלו והיה מחזירן לחיל וגרם העון ובאת הרוח והפילתו מן החומה ונבקע ומת, באותה נבקעה ירושלים ונכנסו הכשדים}}. בניגוד לאגדות החורבן בגמרא שמדגישות את החשיבות להתפשרות עם המציאות העכשווית, במדרש שב ומודגש כי עיקר נפילת העיר נבע מהחטא ולא מחולשתם של המגינים. במדרש מובא כי הקב"ה חיכה עם חורבן הבית על מנת לראות אם יחזרו העם בתשובה, אך כאשר ראה שלא היא- גרם העוון וגם המגינים הגדולים, כדוגמת אביקט בן גבתרי, לא סייעו בדבר.		אביקא בן גבתרי מוזכר באגדה בילקוט שמעוני{{הערה\| ילקוט שמעוני על הנ"ך תתר"ט}} כאחד הגיבורים שהגנו על העיר: {{ציטוטון\|והיה שם גבור אחד ושמו אביקא בן גבתרי, כשהיו אנשי החיל מקלעים באבנים גדולות להפיל חומה היה מקבלם בידו ומשליכן על בני החיל והורג מהם הרבה, עד שהתחיל לקבל האבנים ברגלו והיה מחזירן לחיל וגרם העון ובאת הרוח והפילתו מן החומה ונבקע ומת, באותה נבקעה ירושלים ונכנסו הכשדים}}. בניגוד לאגדות החורבן בגמרא שמדגישות את החשיבות להתפשרות עם המציאות העכשווית, במדרש שב ומודגש כי עיקר נפילת העיר נבע מהחטא ולא מחולשתם של המגינים. במדרש מובא כי הקב"ה חיכה עם חורבן הבית על מנת לראות אם יחזרו העם בתשובה, אך כאשר ראה שלא היא- גרם העוון וגם המגינים הגדולים, כדוגמת אביקט בן גבתרי, לא סייעו בדבר.

	==לקריאה נוספת==		==לקריאה נוספת==
	* [[פרשני:בבלי:גיטין נה ב#אגדות החורבן\|פירוש על אגדות החורבן]] בפרויקט פרשני		* [[פרשני:בבלי:גיטין נה ב#אגדות החורבן\|פירוש על אגדות החורבן]] בפרויקט פרשני

172.70.200.156 ב־18:39, 12 באוגוסט 2024

2024-08-12T18:39:11Z

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־18:39, 12 באוגוסט 2024
שורה 59:		שורה 59:
	==חורבן ביתר==		==חורבן ביתר==
	הגמרא מתארת כי מנהג בני ביתר היה שבלידת תינוק היו נוטעים עץ ארז, ובלידת תינוקת היו נוטעים עץ שיטה וכאשר היו נישאים היו קוצצים את העצים ששתלו בלידתם ועושים מהם חופה לבני הזוג. ביום מן הימים עברה שם בת הקיסר במרכבתה, ונשבר דופן העגלה שלה, וקצצו עבדיה ארז כדי לתקן עבורה את דופן העגלה. באו בני המקום התנפלו עליהם והכום{{הערה\|בדומה לשאר הסיפורים המתוארים, בני המקום נשארו באידיאל הרוחני ולא התחשבו במציאות הקיימת כדברי הפסוק "אשרי אדם המפחד תמיד"}}. החיילים הלשינו לקיסר כי היהודים מרדו בו והוא עלה לביתר למלחמה והרסה, כאשר הגמרא מתארת כי הדם שנשפך היה כה רב עד כי הוא זרם לאורך מיל עד לים וכן מילא את הנהרות באזור במידה כזאת שהגויים שבצרו את כרמיהם בסביבה לא היו צריכים לזבל את הקרקע במשך שבע שנים מכיוון שהדם זיבל אותה בשבילם.		הגמרא מתארת כי מנהג בני ביתר היה שבלידת תינוק היו נוטעים עץ ארז, ובלידת תינוקת היו נוטעים עץ שיטה וכאשר היו נישאים היו קוצצים את העצים ששתלו בלידתם ועושים מהם חופה לבני הזוג. ביום מן הימים עברה שם בת הקיסר במרכבתה, ונשבר דופן העגלה שלה, וקצצו עבדיה ארז כדי לתקן עבורה את דופן העגלה. באו בני המקום התנפלו עליהם והכום{{הערה\|בדומה לשאר הסיפורים המתוארים, בני המקום נשארו באידיאל הרוחני ולא התחשבו במציאות הקיימת כדברי הפסוק "אשרי אדם המפחד תמיד"}}. החיילים הלשינו לקיסר כי היהודים מרדו בו והוא עלה לביתר למלחמה והרסה, כאשר הגמרא מתארת כי הדם שנשפך היה כה רב עד כי הוא זרם לאורך מיל עד לים וכן מילא את הנהרות באזור במידה כזאת שהגויים שבצרו את כרמיהם בסביבה לא היו צריכים לזבל את הקרקע במשך שבע שנים מכיוון שהדם זיבל אותה בשבילם.
			==אביקא בן גבתרי==
			אביקא בן גבתרי מוזכר באגדה בילקוט שמעוני{{הערה\| ילקוט שמעוני על הנ"ך תתר"ט}} כאחד הגיבורים שהגנו על העיר: {{ציטוטון\| והיה שם גבור אחד ושמו אביקא בן גבתרי, כשהיו אנשי החיל מקלעים באבנים גדולות להפיל חומה היה מקבלם בידו ומשליכן על בני החיל והורג מהם הרבה, עד שהתחיל לקבל האבנים ברגלו והיה מחזירן לחיל וגרם העון ובאת הרוח והפילתו מן החומה ונבקע ומת, באותה נבקעה ירושלים ונכנסו הכשדים}}. בניגוד לאגדות החורבן בגמרא שמדגישות את החשיבות להתפשרות עם המציאות העכשווית, במדרש שב ומודגש כי עיקר נפילת העיר נבע מהחטא ולא מחולשתם של המגינים. במדרש מובא כי הקב"ה חיכה עם חורבן הבית על מנת לראות אם יחזרו העם בתשובה, אך כאשר ראה שלא היא- גרם העוון וגם המגינים הגדולים, כדוגמת אביקט בן גבתרי, לא סייעו בדבר.
	==לקריאה נוספת==		==לקריאה נוספת==
	* [[פרשני:בבלי:גיטין נה ב#אגדות החורבן\|פירוש על אגדות החורבן]] בפרויקט פרשני		* [[פרשני:בבלי:גיטין נה ב#אגדות החורבן\|פירוש על אגדות החורבן]] בפרויקט פרשני