חציצה

From ויקישיבה
Revision as of 21:35, 13 January 2016 by מנדל וייס (talk | contribs)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search

חציצה הוא כלל בהלכות מקווה, הנידון במקוואות[1].

הגדרה[edit]

חומר הדבוק בחפץ מפריד בין החפץ לבין מה שסביבו (הסוגיה בסוכה ו: ועוד).

בדיני טבילה, נטילת ידיים, קידוש ידיים ורגליים ועוד.

לדוגמא, דיו יבש שעל האדם שטובל - פוסל את הטבילה (שבת קכ:).

מקור וטעם[edit]

מקורו מהפסוק "ורחץ את בשרו במים" (ויקרא יד-ט, טז-כד, טז-כו, טז-כח) - שיגע בשרו במים (סוכה ו:). דין חציצה בשער נלמד מ"את" - הטפל לבשרו (שם).

בטעמה חקרו האחרונים האם צריך שהאדם יגע במים ובמקום החציצה אין מים, או שגזירת הכתוב שאסור שתהיה חציצה (קובץ שיעורים בבא קמא צב, צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה חציצה בגוף ובשער). והרוגאצ'ובר חילק שגוף האדם צריך שיגע במים, אך לגבי השער אסור שתהיה חציצה (שם בדעת רש"י).

השיעור וההקפדה[edit]

החציצות נחלקות ע"פ שיעורן - האם הם על רובו או על מיעוטו, וע"פ ההקפדה - האם האדם מקפיד על החציצה או לא. כך שישנם ארבעה מקרים:

  1. רובו המקפיד עליו - חוצץ מדאורייתא. בטעם שהקפדתו גורמת לכך שיחצוץ חקר הברכת אברהם האם הוא משום שעומד להסירה או משום שהיא דבר חשוב בעיניו (סוכה ו: סימן "רוב ומקפיד" א).
  2. רובו שאינו מקפיד עליו - חוצץ מדרבנן. ומה שמדאורייתא אינו חוצץ הוא משום שהואיל ואין סופו ליטלו נחשב כגופו (רש"י סוכה ו: ד"ה אין מקפיד).

וחידש הישועות יעקב (יו"ד קצח-א לאחר אמצע הסעיף) שלאחר שגזרו חכמים שחוצץ וצריך להסירו, ממילא האדם כן מקפיד עליו להסירו, וא"כ חוצץ אף מדאורייתא, כדין רובו המקפיד עליו. אך חלקו עליו וכתבו שגם לאחר הגזירה אינו נחשב שמקפיד עליו, משני טעמים: אינו מקפיד להסירו לגמרי אלא רק שלא יהיה הרוב, שהרי מיעוטו שאינו מקפיד עליו מותר (אחיעזר ח"ג לג-א ד"ה וע"ד, וגר"ח שהובא בקובץ הערות הוספות ד ד"ה דף), ועוד, שכיוון שמקפיד רק משום פסול הטבילה, ולולא הפסול לא היה מקפיד - אין זה נחשב שמקפיד (קובץ הערות שם ד"ה עוד).

  1. מיעוטו המקפיד עליו - חוצץ מדרבנן. וחקר הרוגאצ'ובר האם תקנו חכמים על כך טומאה חדשה, או שתקנו שתישאר עליו הטומאה שלפני הטבילה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה חציצה (אות סה)).
  2. מיעוטו שאינו מקפיד עליו - אינו חוצץ כלל. וחידש המאירי שעדיין צריך שבשעת הטבילה יהיה מקום החציצה שקוע במים (חולין עג. ד"ה ידות).

דבר החוצץ על כל גופו פוסל מדאורייתא אע"פ שאינו מקפיד עליו. והסתפק השפת אמת האם הוא מדין חציצה, או שבאמת אינה חציצה שהרי אינו מקפיד עליו, אלא שפוסל משום שעדיין לא טבל במים (סוכה ו: ד"ה בגמרא (בשליש האחרון של הדיבור), והסיק שלא טבל במים. והקובץ הערות (הוספות ד בסופו) נשאר בקושיא מה החילוק ב�ן כולו לרובו, ומוכח שסובר שהוא מדין חציצה).

פרטי הדין[edit]

לח אינו חוצץ. ונחלקו הראשונים האם טעם לזה הוא שהמים נכנסים בתוך הלח, או שאין הדרך להקפיד על לח (מרדכי שבועות תשמח באמצעו (ד. בסוף הטור הימני בדפיו), ודחה את הדעה שהמים נכנסים בלח).


[טור א] חציצה. הפסק בין שני דברים, במקום שהצריכה התורה שלא יהא הפסק ביניהם.

הפרקים: א. בטבילה; ב. רובו ומקפיד; ג. ההקפדה; ד. בעומד להינטל; ה. בבית הסתרים; ו. דבוקה; ז. לחה ויבשה; ח. הדוקה ורפויה; ט. בכלים; י. בנטילת ידים; יא. בקידוש ידים ורגלים; יב. בספק; יג. שלא בטבילה; יד. במקדש; טו. בשאר דינים.

חציצה מצינו הן בטבילה - ובנטילת ידים וקידוש ידים ורגלים - והן בשאר דינים שבתורה. על דיני חציצה בשאר דינים שבתורה, עי' להלן: שלא בטבילה; במקדש; בשאר דינים.

א. בטבילה. כל הטעון טבילה, במקוה, אחד האדם הטובל להטהר מטומאתו1, ואחד הכלים שמטבילים אותם לטהרם מטומאתם - וכן [טור ב] בטבילה שאינה לטהר מטומאה, כגון כהן גדול הטובל בעבודת יום הכפורים2, או בטבילת כלים הנלקחים מן הגוי2א - לא יהא דבר חוצץ - מבדיל3 - בינו לבין המים, ואם היה דבר חוצץ, כגון שהיה בצק או טיט מודבק בבשר האדם או בגוף הכלי, לא עלתה לו טבילה, והרי הוא טמא כשהיה4, שנאמר: ורחץ את בשרו במים5, שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים6, שמשמעות "בשרו במים" שיגע בשרו במים7. או שהלימוד הוא מהאמור בבעל קרי: ורחץ במים את כל בשרו8, ואם יש שם דבר חוצץ, אין זו טבילה בכל בשרו9. אף חציצה בשיער פוסלת בטבילתו10, שנאמר: ורחץ את בשרו במים, את הטפל לבשרו11, שהמחובר לבשרו, היינו השיער, אף הוא יהא במים12, ואף הצפרניים נתרבו ממקרא זה שלא יהא בהם דבר חוצץ13, וכן השיניים14. כתבו ראשונים, שלא אדם בלבד, אלא כל הדברים הנטבלים למדים מ"בשרו" לפסול בהם חציצה15. וכן שנינו בתורת כהנים: ואשה אשר ישכב איש אתה שכבת זרע ורחצו במים16, הקיש רחיצתה לרחיצתו, מה רחיצתו בנקיות - בלא חציצה, שכן למדים מהאמור בבעל קרי: ורחץ במים את כל בשרו17, שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים18 [טור ג] - אף רחיצתה בנקיות19, ונאמר בטבילת הזב: וכבס בגדיו ורחץ בשרו20, הוקש כיבוס בגדיו לרחיצת בשרו, מה רחיצת בשרו בנקיות - בלי חציצה21 - אף כיבוס בגדיו בנקיות, ללמדנו פסול חציצה בכלים22, שלא יהא דבר חוצץ בינם לבין המים23.

וכן הטובל מטומאה דרבנן, חציצה פוסלת בטבילתו24, אף כשהחציצה היא במיעוט הגוף - שבטומאה דאורייתא אינה פוסלת אלא מדרבנן25 - שכל שתיקנו חכמים כעין דאורייתא תיקנו26. וכן יש שגורסים בתוספתא: כל החוצץ בכלים חוצץ בפרה27, היינו בטבילת - הכהן השורף - פרה אדומה28, שהיו מטבילים אותו בשביעי לפרישתו29, ופוסלת חציצה בטבילתו, אף על פי שאין טומאתו אלא מחמת מה שאמרו: בגדי קודש מדרס לחטאת30, - שלגבי המתעסקים בפרה, דינם כדין טמאים טומאת מדרס31 - ואין טומאתו אלא מעלה מדרבנן32.

אף בטבילת טהור הנכנס לעזרה33, חציצה פוסלת - כדרך שפוסלת בשאר טבילות34, ואף על פי שאין טבילתו באה לטהרו, אלא להזכירו להעלות על לבו שמא יש עליו טומאה ישנה ויפרוש מלבוא בעזרה עד שיעריב שמשו35 - שכל שתיקנו חכמים כעין דאורייתא תיקנו36. ויש שכתבו שאף לדברי בן זומא שטבילת הבא לעבוד היא מן התורה, כדרך שכהן גדול ביום הכפורים חייב לטבול בין עבודה לעבודה37, והנכנס שלא [טור ד] לשם עבודה חייבוהו חכמים לטבול, שמא יעבוד38, אף הוא חציצה פוסלת בטבילתו, אף על פי שאינה באה לטהר, ואין כאן צד חשש טומאה, אלא "מעלה" וחומרה יתירה39.

כל דבר שחוצץ בטבילה40 - של נדה לענין מגע טהרות41, ויש מפרשים בטבילות האמורות בתורה42 - חוצץ בטבילת גר ועבד משוחרר43 ונדה44 לבעלה45, אף על פי שכל אלו אין טבילתם לענין מגע טהרות46, או שאינה מפורשת בתורה47. וכן שנינו בתוספתא: כל החוצץ בכלים48 - מלבד החציצות שהוזכרו באדם49 - חוצץ בגר בשעת טבילה, ובחולין אינו חוצץ50. לדעת הסוברים שהחמירו חכמים בחציצות מסויימות לענין טהרות, ולא החמירו בהן בטבילת נדה לבעלה51, יש שכתבו שכלל זה, שכל החוצץ בטבילה חוצץ בנדה לבעלה, אינו אמור אלא לענין חציצה ודאית, שהיא חוצצת אף בטבילת נדה לבעלה, ולא הקילו בטבילה לבעלה אלא בספק חציצה52, או שלא נאמר כלל זה אלא באותן חציצות המנויות במשנה53, אבל לא בחציצות שהחמירו בהן האמוראים יותר מן המשנה54. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שכל דבר חוצץ שגזרו חכמים שיחצוץ לענין טהרות, אף על פי שאינו חוצץ בטבילת נדה לבעלה55, חוצץ בטבילת גר56, ויש סוברים שאין חוצץ בגר אלא דבר החוצץ בנדה הטובלת לבעלה57. [טור ה] בטבילת בעל קרי אמרו: כל החוצץ בטבילה - לטהרות - חוצץ בבעל קרי58, אף לענין טבילה הבאה להתירו בדברי תורה ותפילה59, והדברים אמורים קודם שביטלו תקנת עזרא, שתיקן שלא יקרא בעל קרי בתורה עד שיטבול60, או אף בזמן הזה לסוברים שלא בטלה תקנת עזרא לתפילה61. ויש שכתבו שאין חציצה במיעוט הגוף - שאינה פוסלת בטבילה אלא מדרבנן62 - פוסלת בטבילת בעל קרי לתורה ולתפילה, לפי שטבילה זו לא תיקנוה כעין דאורייתא, שכן הכשירו בה מים שאובים ובנתינת תשעה קבין63, ולכן אין חציצה פוסלת בה אלא אם כן היתה ברוב הגוף - ומקפיד עליה64 - שהרי זה כאילו לא טבל65. בנתינת תשעה קבין יש שכתבו שחציצה פוסלת66, ויש סוברים שאינה פוסלת67.

אף בטבילת כלים הנלקחים מן הגוי68, חציצה פוסלת69, לפי שהוקשה טבילת כלים לטבילת נדה70. ויש מהראשונים מפרשים אותה שדרשו מהאמור בכלי מדין: אך את הזהב71, שצריך להעביר את החלודה שעליהם72, שהדברים אמורים לענין טבילתם, שהצריכה התורה להעביר את החלודה כדי שלא תחצוץ73. [טור ו] בגדר חציצה בטבילה, כתבו אחרונים שהצריכה התורה שיהיו המים נוגעים בגופו של הטובל, ולכן אף אם היה הדבר החוצץ מין במינו של הטובל, שבשאר דינים אמרו: מין במינו אינו חוצץ74, בטבילה חוצץ75.

ב. רובו ומקפיד. דבר תורה, רובו ומקפיד עליו - דבר החופה את רובו של הטובל, והוא מקפיד עליו ורוצה להעבירו76 - חוצץ, שאינו מקפיד עליו, אינו חוצץ77, ואם הדבר החוצץ לא היה חופה אלא את מיעוטו, אינו חוצץ אף על פי שמקפיד עליו78. וגזרו על רובו ואינו מקפיד עליו משום רובו ומקפיד, וכן על מיעוטו ומקפיד - ואפילו לא היה אלא טיפה כחרדל79 - משום רובו ומקפיד80, שכן הם דומים במקצת לחציצה דאורייתא, שיש בהם רוב או שמקפיד עליהם81. אבל אם היה הדבר החוצץ במיעוטו ואינו מקפיד עליו, אינו פוסל82, ולא גזרו עליו משום מיעוטו ומקפיד או משום רובו ואינו מקפיד, לפי שאלו אינם חוצצים אלא משום גזירה, ואין גוזרים גזרה-לגזרה*83. היה הדבר החוצץ חופה את כולו, הרי זה חוצץ מן התורה אף על פי שאינו מקפיד עליו84, וכתבו אחרונים בטעם שלא גזרו על מיעוטו [טור ז] שאינו מקפיד משום כולו ואינו מקפיד, לפי שאין אדם טועה בין מיעוטו לכולו85.

דבר חוצץ על מיעוטו ואינו מקפיד, שאינו פוסל, כתבו ראשונים שבשעת הטבילה צריך שיהא הדבר החוצץ כולו שקוע במים86. כשעל חציצה זו יש מן הצד חציצה אחרת שמקפיד עליה, עי' להלן: בעומד להינטל87.

בטעם שדבר שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ מן התורה אפילו הוא על רובו, כתבו ראשונים שהוא כגופו של הטובל88, הואיל ואין סופו ליטלו, ובטל לגביו89, ודנים את הדבר החוצץ כאילו היה בשרו ממש, וכשבאים המים על גבי הדבר החוצץ, יש כאן ביאת מים על גופו90, או שכיון שהדבר החוצץ בטל לגופו, דנים את המים שעל גביו כאילו הם על הגוף ממש91. מיעוטו ומקפיד שמן התורה אינו חוצץ, כתבו ראשונים שהוא משום שרובו ככולו92, והרי הוא בכלל: כל בשרו93, וכתבו אחרונים שאף על פי שהדבר החוצץ אינו בטל לגבי הגוף כיון שהוא מקפיד עליו, כל שהוא על מיעוט הגוף אינו חשוב לחצוץ בין גופו למים, וכיון שכולו בתוך המים, ורובו נוגע בהם, הרי זו טבילה94. ויש שכתבו הטעם, שכל שאין הדבר החוצץ חופה אלא מיעוט הגוף הרי הוא בטל לגבי הגוף אף על פי שמקפיד עליו95, לפיכך יש סוברים שבאופן שאין הדבר החוצץ מתבטל לגבי הגוף, כגון שאדם אחר אחזו בידו בשעת טבילה, [טור ח] לא עלתה לו טבילה אף מן התורה אף על פי שאין החציצה אלא במיעוט הגוף96, ואינו מקפיד עליה97. היה הדבר החוצץ על כל גופו, שחוצץ אף על פי שאינו מקפיד עליו98, יש שכתבו שאינו פוסל הטבילה בתורת חציצה, אלא שאין כאן טבילה וביאת מים כל עיקר99.

היה דבר חוצץ על מיעוטו ואינו מקפיד, אף שחכמים לא גזרו לפסול הטבילה100 כתבו ראשונים שנהגו להחמיר להסירו101, וכן כתבו אחרונים שלא תטבול נדה לכתחילה כשיש עליה דברים שאינם חוצצים - היינו חציצה במיעוטה ואינה מקפידה עליה102 גזירה משום דברים החוצצים103, שלא יבוא הדבר לכלל טעות103א ואין בכך משום גזירה לגזירה104, כיון שאין הדבר אלא לכתחילה105. ויש שכתבו הטעם לפי שסתם בני אדם מקפידים בכל דבר חוצץ, ומיעוטו ומקפיד חוצץ106. וכתבו אחרונים שכשאי אפשר להסיר, הרי זה כבדיעבד ומותרת לטבול107. ואף בטבילת כלים הנלקחים מן הגוי יש להזהר במיעוט שאינו מקפיד108, אלא שאם אי אפשר להסיר החציצה, מותר להטבילם109.

היה הדבר החוצץ על חציו ומקפיד עליו, יש שכתבו שחוצץ מן התורה, שצריך שיהא רובו נוגע במים110, ויש שכתבו שאינו חוצץ מן התורה111, אלא שאי-אפשר-לצמצם* ולידע שהחציצה אינה אלא בחציו ולא ברובו112.

"חציצות" נאמרו "הלכה למשה מסיני", ואף [טור ט] על פי שלמדים חציצה מהאמור: בשרו במים113, נאמרה ההלכה לרובו ומיעוטו, למקפיד ושאינו מקפיד114. ופירשו ראשונים שרובו ומקפיד שחוצץ "דבר תורה"115, היינו דבר הנלמד מהלכה למשה מסיני116 בתורה שבעל פה117, ומיעוטו ומקפיד, וכן רובו ואינו מקפיד, אינם חוצצים אלא מדרבנן משום גזירה118. וכתבו ראשונים שכיון שחציצות נאמרו הלכה למשה מסיני, לא הוצרכנו ללימוד מהאמור: בשרו במים, שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים, אלא ללמד על בית הסתרים, שאם יש בו דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה119, או שבא ללמד על דבר החוצץ בכולו שמעכב בטבילה120, אף על פי שאינו מקפיד עליו121, ובאה ההלכה למשה מסיני להוסיף אף רובו ומקפיד עליו שחוצץ122. ויש שכתבו שלא באה ההלכה אלא להקל, שלולא ההלכה היה גם מיעוט ואינו מקפיד חוצץ, שהיה צריך שכל בשרו יהא במים, ובאה ההלכה להקל, שאינו חוצץ אלא ברובו ומקפיד123.

ויש חולקים וסוברים ש"דבר תורה" שאמרו ברובו ומקפיד, הוא הנלמד מהאמור: בשרו במים124, וההלכה למשה מסיני, שנאמרה בחציצות, באה לפסול מיעוטו ומקפיד וכן רובו ואינו מקפיד125. [טור י] "רובו" שאמרו, יש מפרשים שהדברים אמורים בשיער126, אבל בבשר אפילו במיעוטו חוצץ מן התורה, ואף על פי שאינו מקפיד עליו127, שמ"בשרו במים"128 למדים שחציצה כל שהיא פוסלת, וההלכה למשה מסיני שהצריכה רובו ומקפיד, לא נאמרה אלא בשיער129. ויש שכתבו שאין חציצה במיעוט הגוף חוצצת מן התורה אלא כשמקפיד עליה130, או שלעולם אדם מקפיד על חציצת משהו כגופו, ולכן חציצה כל שהיא פוסלת131, אבל בטבילת בגדים אין חציצה פוסלת אלא אם כן מקפיד עליה132. ורבים מהראשונים חולקים וסוברים שאף בגופו אין חציצה פוסלת מן התורה אלא כשהיא ברובו ומקפיד עליה133, וכן הדין בטבילת כלים, שאין חציצה פוסלת בהם מן התורה אלא אם כן חופה רוב הכלי ומקפיד עליה134. ואף מדרבנן אינה פוסלת אלא אם כן היא ברובו או שמקפיד עליה, אבל אם היא במיעוטו ואינו מקפיד עלתה לו טבילה135, והוא הדין בטבילת כלים136, וכן שנינו: זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ, ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ137.

היה דבר חוצץ בשיער, יש מהראשונים שכתבו שאפילו אם הוא בכל שער ראשו עלתה לו טבילה אם אינו מקפיד עליו - לדעתם שההלכה [טור יא] למשה מסיני של רובו ומקפיד אמורה אף בגוף138 - ואינו חוצץ, אלא אם כן נצטרף לדבר חוצץ אחר שעל גופו, עד שיש בין הכל חציצה ברוב הגוף, לפי ששערו של אדם חשוב כגופו לענין טבילה ואינו כגוף בפני עצמו139, ולכן ביאת מים שעל בשר הגוף חשובה כביאת מים אף על השיער139א, ולדעתם כתבו אחרונים שמצרפים הגוף והשיער, ואם היה דבר חוצץ ברוב הגוף, ובשיער לא היה דבר חוצץ, ואם נצרף הגוף והשיער יחד אין בו חציצה אלא במיעוט, עלתה לו טבילה140. מהגאונים יש שכתבו שאם היתה חציצה ברוב השיער, אף על פי שאין חציצה בגופו, לא עלתה לו טבילה141 - וכן דעת רבים מהראשונים142 - ואם מקפיד עליה, חוצצת מן התורה143, שכיון שחציצה בשיער וחציצה בגוף נלמדים משני מקראות144, דנים כל אחד מהם בפני עצמו145, וחציצה ברוב בשרו חוצצת אף שאינה ברוב השיער, וחציצה ברוב השיער חוצצת אף על פי שאינה ברוב הגוף146, שכיון שהשיער נדון כגוף בפני עצמו, אין ביאת מים שעל בשר הגוף חשובה כביאת מים על השיער147. ויש שכתבו בדעת ראשונים שההלכה למשה מסיני של רובו ומקפיד האמורה, לדעתם, בשיער148, באה ללמד שהשיער נדון כגוף בפני עצמו, ולכן כשיש דבר חוצץ ברוב השיער ומקפיד עליו, לא עלתה לו טבילה מן התורה149. ונסתפקו אחרונים אם כל [טור יב] מקום כינוס שיער נדון בפני עצמו, או ששיער כל הגוף כולו נדון יחד150, וכן השיניים - שנתרבו אף הם מהריבוי "את בשרו", כמו השיער150א - אם דנים אותן לעצמן, או שמצטרפות לשיער151. ויש מהראשונים סוברים שלאו דוקא שיער, אלא כל אבר ואבר נדון בפני עצמו, וכל שיש דבר חוצץ ברוב אבר אחד ומקפיד עליו, לא עלתה לו טבילה מן התורה152.

לדעת הסוברים שהשיער נדון בפני עצמו, יש שכתבו שמאחר שדבר חוצץ בכולו ואינו מקפיד חוצץ מן התורה153, אף בשיער, אם היה דבר חוצץ בכולו, לא עלתה לו טבילה מן התורה אף על פי שאינו מקפיד עליו154. ויש חולקים וסוברים שלענין דין חציצה בכולו אין השיער נדון בפני עצמו155.

לאחר שגזרו חכמים שרובו ואינו מקפיד חוצץ156, יש מהאחרונים שכתבו שטבילתו פסולה מן התורה, שהרי דרך בני אדם157 להקפיד ליטלו קודם טבילה משום גזירה זו158. ויש שכתבו שכיון שאינו מקפיד ליטול את הדבר החוצץ כולו, שהרי במיעוט ואינו מקפיד אף מדרבנן אינו חוצץ, נמצא שאינו מקפיד אלא על אותו חלק מהחציצה המשלימה להיות רוב, וחלק זה שאינו אלא מיעוט אינו חוצץ מן התורה, אף על פי שהחציצה היא ברוב גופו159, ויש חולקים וסוברים שכיון שפעמים שהוא מסיר חלק זה ופעמים את החלק האחר, הרי [טור יג] זה כמקפיד על הכל, שכן הדבר החוצץ כולו אינו מתבטל לגופו159א.

קרצה שפתותיה שלא עלתה לה טבילה160, יש סוברים שהוא מדרבנן, כדין דבר חוצץ במיעוטו ומקפיד עליו161. ויש סוברים שאף על פי שאין החציצה אלא במיעוט גופה, לא עלתה לה הטבילה אף מן התורה162. בטעם הדבר יש שכתבו שבקרצה שפתותיה טבילתה פסולה לא משום חציצה אלא משום שאין שם ביאת מים כל עיקר, והרי זה כאילו הוציאה אצבעה מתוך המים שלא עלתה לה טבילה163, או שפסול הטבילה בקרצה שפתותיה הוא משום שאין הדבר החוצץ בטל לגופה, וכל שאינו מתבטל חוצץ מן התורה אף על פי שאינו אלא במיעוט הגוף164. ויש שכתבו הטעם שכיון שמה שקורצת שפתותיה הוא כדי שלא ייכנסו שם המים, הרי זה חוצץ אף על פי שאינו אלא במיעוטה, ואינו כדבר שאינה רוצה בקיומו, שאינו חוצץ אלא כשהוא ברוב הגוף165, לפי שכל שנתן דבר על גופו מתוך כוונה שלא יבואו שם המים, הרי זה כאילו לא טבל - מקום זה166 - ולפיכך המניח אספלנית על גבי המכה כדי שלא יגיעו שם המים, לא עלתה לו טבילה מן התורה, אף על פי שהחציצה אינה אלא במיעוט הגוף167. ויש סוברים שאף כשהניח דבר חוצץ במקצת שערו או באזנו כדי שלא יכנסו שם המים, אינו חוצץ מן התורה168.

במעוברת שנתגיירה, שבנה אינו צריך טבילה [טור יד] לשם גירות אף לסוברים עובר לאו ירך אמו, לפי שטבילת אמו עלתה לו מאחר שאין גופה חוצץ בפני העובר169, אמרו שאין הטעם משום שגופה כדבר חוצץ שאינו מקפיד עליו שאינו חוצץ מן התורה - ואף חכמים לא גזרו כאן170 משום מעלת גירות171, או משום שהוא דבר שאינו שכיח172, או משום שאי אפשר בענין אחר173 - שהרי העובר כולו מכוסה בגוף האם, ובכולו ואינו מקפיד חוצץ אף מן התורה174, אלא הטעם משום שדרך גידולו בכך175 ואין כאן חציצה176, שהאם היא כגופו של העובר, ואינה כחציצה שאינו מקפיד עליה, ולכן אף איסור דרבנן של רובו ואינו מקפיד עליו אין כאן177.

ג. ההקפדה. "מקפיד" שאמרו - שאם היה ברובו חוצץ מן התורה, ובמיעוטו חוצץ משום גזירה178 היינו שדעתו להסירו179, ו"אינו מקפיד" שאמרו היינו שאינו שם לבו אליו אם עבר מגופו או לא180, ואין סופו ליטלו, ולכן בטל לגבי גופו181.

היה מקפיד עליו לפעמים, חוצץ, אף על פי שבשעת הטבילה אינו מקפיד182, ולכן חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועות שבראשי הבנות חוצצים183, אף על פי שאינן מקפידות עליהם בשעת הטבילה, כיון שהן מקפידות עליהם בשעת חפיפת הראש184. וכן טבעת מהודקת שעל אצבעה - שאינה מקפידה עליה עכשיו, ואדרבה נוי הוא לה, ורוצה אשה בתכשיט185 - חוצצת186, לפי שאי אפשר [טור טו] שלא תסירנה בשעה שאופה ומבשלת או בשעה שלשה187. וכן דבר שדרכה להסירו בשעת שינה, הרי זה חוצץ188, וכן שן תותבת שמסירתה לפעמים כדי לנקותה, חוצצת189. וכן טבעת שיש לאשה בבית הרחם לרפואה, במקום שצריך שיהיה ראוי לביאת מים190, כתבו אחרונים שאם צריכה להסירה בזמן הפסק טהרה או לצורך בדיקת שבעה נקיים191, הרי זו חוצצת192. ויש שכתבו שאפילו לא היתה צריכה להסירה אלא בשעת לידה, חוצצת193, ויש סוברים שאינה חוצצת, שכיון שאין קפידתה אלא בשעת לידה, שהוא פעם אחת לזמן מרובה, אינה חשובה כמקפדת לפעמים, ואף על פי שטבעת שעל האצבע שמסירתה בשעת לישה חוצצת194, הרי זה לפי שאף עכשיו אם תזדמן לה עיסה ללושה, תסיר את הטבעת195, וכן חציצה בשיער באותו מקום שאמרו שאינה חוצצת בפנויה196, הרי זה אף כשדעתה להינשא בעתיד197. וכן בצק שבסדקי עריבה, אינו חוצץ כל ימות השנה198, אף על פי שבהגיע פסח יצטרך ליטלו משם ולבערו199, שאינו חשוב "מקפיד עליו" בשאר ימות השנה200. וכן הצבע שעל גבי ידי האומן אינו חוצץ201, אף על פי שודאי יקנח ידיו בשבת או ברגל202. ויש שכתבו הטעם בטבעת שברחם, שההסרה בשעת לידה אינה משום שמקפידה על הטבעת או על לכלוך שעל גופה, אלא כדי לפנות מקום לולד, ולכן אינה חשובה מקפידה על הטבעת ואינה חוצצת, כדרך שטבעת של [טור טז] איש אינה חוצצת202א, אף על פי שדרכו להסירה להנחת תפילין ולנטילת לולב203. יש מהאחרונים שכתבו שהדברים אמורים כשדרך מיעוט בני אדם להקפיד על חציצה זו, וכיון שמקפיד עליו לפעמים, חוצצת204, אבל אם כל אדם אין דרכו להקפיד בכך, אינה חוצצת, אף על פי שזה מקפיד עליה לפעמים, כיון שאינו מקפיד עליה בשעת הטבילה204א, וחלקו עליהם, שדרך מיעוט בני אדם אינו מעלה ואינו מוריד, וכל שהוא מקפיד עליה לפעמים, חוצצת205.

ויש מן הראשונים שכתבו בידות הכלים שהן ארוכות ועתיד לקצצן - שמטבילן עד מקום המידה, היינו המקום שעתיד לקצצן, לסוברים כן205א - שאינן חוצצות אף על פי שעתיד לקצצן, לפי שנוח לו שיהיו במקומן עד שעת קציצה, ואינו חשוב מקפיד על חציצה אלא כשבשעת טבילה החציצה קשה עליו206. יש מן האחרונים שכתבו שלדעה זו כל שאינו מקפיד על החציצה בשעת טבילה, אינה פוסלת, אף על פי שמקפיד עליה לפעמים207, כיון שבשעת טבילה הוא מבטלה208. ויש שכתבו הטעם לדעה זו, שמאחר שבשעת טבילה נוח לו יותר שהחציצה תהא שם, ורוצה הוא שלא תנטל עכשיו, חשוב אינו מקפיד, אף על פי שעתיד להקפיד עליה לאחר הטבילה209.

דבר חוצץ שדרך רוב בני אדם להקפיד עליו, כתבו ראשונים שחוצץ אף במי שאינו מקפיד210, [טור יז] שבטלה- דעתו-אצל-כל-אדם*211, שאם לא כן נתת דבריך לשיעורים212. יש מהאחרונים שכתבו שהולכים אחר רוב העולם, ואם רוב אנשי העולם מקפידים עליו, חוצץ אף במקום שאין דרכם להקפיד213. ויש מצדדים בדעת ראשונים שחולקים וסוברים שאין הדבר תלוי אלא בקפידתו של הטובל, ואם הוא אינו מקפיד אינו חוצץ, אף על פי שדרך רוב בני אדם להקפיד עליו214. היה דרכם של רוב בני אדם שלא להקפיד, וזה מקפיד, נחלקו ראשונים בדבר: יש סוברים שחוצץ215 מן התורה אם הוא ברוב הגוף216 - שאף על פי שבטלה דעתו אצל כל אדם, לגבי עצמו לא בטלה217. ויש שכתבו שאינו חוצץ, לפי שבטלה דעתו218.

ויש מהראשונים שכתבו שמחלוקת תנאים בדבר, ומפרשים אותה ששנינו: ואלו שאינם חוצצים, קילקי הראש - שער שהסתלסל ונעשה כמו לבד219 - ובית הסתרים באיש, ר' אליעזר אומר אחד האיש ואחד האשה, כל המקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ220, שלדעת חכמים באשה נשואה חוצצים, לפי שדרכן של נשים נשואות להקפיד, ואף על פי שזו אינה מקפדת, בטלה דעתה, ובאיש אינם חוצצים אף על פי שזה מקפיד עליהם, כיון שאין דרכם של [טור יח] אנשים להקפיד, ולדעת ר' אליעזר כל אדם נדון לפי הקפדתו, בין איש ובין אשה221, שלדעתו הכל הולך אחר הפרטים - כל אדם ואדם - לפי ענינם222, ופסקו הלכה כחכמים223. ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחולקים ומפרשים שהדברים אמורים כשהטובל אינו מקפיד, שלדעת חכמים הולכים אחר דעת רוב בני אדם כיוצא בו, ולכן באשה חוצצים, ולדעת ר' אליעזר כיון שזו אינה מקפדת, אינם חוצצים לה, אבל כשהטובל עצמו מקפיד, אף לדעת חכמים הרי הם חוצצים, אף על פי שדרך רוב בני אדם כיוצא בו שלא להקפיד עליהם224.

היה דם על בגדו225 של טבח, אינו חוצץ226, שאין הטבח מקפיד בדם שעל בגדו227, וכן רבב על בגדו228 של מוכר רבב - שומן חלב (בצירה) ושעוה229 - אינו חוצץ230. טבח ומוכר רבב, שהיה על בגדו דם ורבב, הדבר ספק אם אינו מקפיד עליהם, ואינם חוצצים, או שכיון שיש על הבגד דם ורבב גם יחד, הרי זה מקפיד, וחוצץ231, שגנאי הוא לו שייראו שניהם על בגדו232. וכתבו ראשונים שאם הטבילו מטומאה דאורייתא, צריך לחזור ולהטבילו, ואם היה טמא בטומאה דרבנן, אינו צריך לחזור ולהטבילו אם היא שעת הדחק233.

וכן אדם שידיו צבועות, שאם יש בצבע ממש, [טור יט] הרי זה חוצץ234, כתבו ראשונים שאם הוא צבע (צ' פתוחה) אינו חוצץ235, שדרך כל הצבעים (צ' פתוחה) שאינם מקפידים על הצבע שבידיהם236, וכל אחד ואחד נדון לפי מה שהוא אדם, וכדרך שחילקו בין נשים נשואות לפנויות בחציצה שבבית השחי ובבית הסתרים237, שבכל טובל אנו הולכים אחר בני אדם שהם כיוצא בו, שאם דרכם שלא להקפיד, עלתה לו טבילה238, ואף על פי ששאר בני אדם מקפידים על כך, כיון שבני אומנות זו אינם מקפידים אינו חוצץ239. ונסתפקו אחרונים באדם מפונק המקפיד על צער מועט, אם בטלה דעתו אצל כל אדם, שאין דרכם להקפיד בכך, או שהולכים אחר דעת המפונקים239א. וכן שוחט שידיו מלוכלכות תמיד בדם, אין הדם חוצץ, לפי שרוב בני אומנות זו אינם מקפידים על כך240, וכן סופר שידיו מלוכלכות בדיו, אינו חוצץ241. וכתבו אחרונים שאם היה טבח ומוכר רבב, והיו עליו דם ורבב, הדבר ספק אם מקפיד עליהם וחוצצים או לא242, וכן בכל שני דברים חוצצים, כגון שהיה טבח וצבע (צ' פתוחה), והיה על בשרו דם וצבע, הדבר ספק אם חוצצים או לא242א, והולכים בטבילת נדה להחמיר243. ויש מהאחרונים חולק וסובר שאף על פי שדם או רבב שעל בגדו אינו חוצץ כל שמלאכתו בכך, על בשרו מאוס יותר וחוצץ, לפי שדרכם של בני אומנות זו להקפיד עליהם בשעה שאינם עוסקים באומנותם, ואינו דומה לצבע שעל גבי ידי הצבע (ע' פתוחה), שאין דרך הצבעים להקפיד עליו ואינו חוצץ244. ויש מן הראשונים מצדדים שאף הצבע שעל גבי ידי הצבע חוצץ, לפי [טור כ] שרוב בני אדם העוסקים בצביעה מקפידים עליו להסירו בערבי שבתות245.

על דבר חוצץ שאינו רוצה בו, ואינו מסירו לפי שעתיד ליפול מאליו, אם חשוב מקפיד וחוצץ, עי' להלן: בכלים246.

דבר חוצץ שרצונו להסירו אלא שאינו יכול מפני שמשמש לרפואה, או מפני הסכנה, או משום שמצטער בהסרתו, דנים בו אם חשוב מקפיד או לא.

דבר חוצץ המשמש לרפואה, יש שכתבו שכיון שרצונו להסירו אלא שאינו יכול, הרי זה חשוב מקפיד עליו וחוצץ - אף על פי שאין דעתו להסירו לעולם247 - שכן אמרו בכוחלת לרפואה שחוצץ248, ולפיכך אשה שיש לה נקב בשיניה, וסתמתו בשעוה או בעופרת כדי שלא יכנס אויר בשן, ואין הסתימה משמשת לנוי, חוצצת249. ורבים מהאחרונים חולקים וסוברים שאינו קרוי מקפיד עליה, ואינה חוצצת250, ואינו דומה לכחול שבעין שחוצץ, לפי שהיא מצפה שיתרפאו עיניה ותסירהו, מה שאין כן בשן שאינה מתרפאה לעולם251, וכן אינו דומה לרטייה ואגד שעל גבי המכה שחוצצים252, לפי שבזמן מועט תתרפא המכה, ורוצה היא שתתרפא ולהסיר את הרטייה והאגד253, והרי המכה עתידה להתרפא, ודוקא כשעתידה להתרפא בודאי, אבל כשאין הדבר ודאי, אינו חשוב מקפיד על הרטייה, אף על פי שאפשר להתרפא, ואינה חוצצת254. ויש שכתבו בטעם שהרטייה חוצצת, שהוא מפני שאפשר להסירה לפי שעה255.

דבר חוצץ שאי אפשר להסירו מפני הסכנה [טור כא] אינו פוסל את הטבילה256, שהרי אין האדם מקפיד להסירו257, ואינו יכול להסירו אף לפי שעה258, ואף על פי ששאר בני אדם מקפידים עליו, כיון שכל מי שיש בו חשש סכנה זו אינו מקפיד עליו הרי זה חשוב אינו מקפיד259. ולכן חץ של מתכת התחוב בבשרו אינו חוצץ לדעת רבי260, לפי שסכנה להסירו261. וכן אשה ששערה קלוע באופן שיש סכנה בהסרת הקליעה, אין הקליעה חוצצת262, וכתבו אחרונים באשה הקולעת שערה לרפואה, שאם אמר לה רופא מומחה שאינה יכולה להתרפאות אלא על ידי קליעת שערה, אין הקליעה חוצצת, שהרי כל אשה שאירע לה חולי כזה אינה מקפידה על הקליעה263, ויש שכתבו שאפילו אין הרפואה בדוקה אין הקליעה חוצצת, שכיון שהנשים סבורות שהיא בדוקה, אינן מקפידות264. וכן אשה שיש לה טבעת ברחם לרפואה, אינה חוצצת מטעם זה265. וכתבו אחרונים שאם הסכנה להסיר את הדבר החוצץ אינה אלא בשעת הטבילה, הרי זה חוצץ265א.

דבר חוצץ שהוא מצטער בנטילתו, כתבו ראשונים שאינו פוסל את הטבילה, כגון גלד שעל גבי המכה266, שאף על פי שמקפיד עליו, כיון שמחמת הכאב אין דעתו ליטלו עכשיו, הרי זה חשוב אינו מקפיד267, וכתבו אחרונים שאינו [טור כב] דומה לחץ התחוב בבשרו שכל שאין סכנה להסירו חוצץ268, אף על פי שמצטער בהסרתו ואין דעתו להסירו269, לפי שאינו מגופו, אבל גלד שהוא מגופו אינו חוצץ כל שמצטער בנטילתו270. ויש ראשונים שנראה מדבריהם שגלד שחוץ למכה שחוצץ271, הרי זה אף במצטער בנטילתו272.

על מנהג הנשים להסיר מעל בשרן כל גרב וכל שחין וכיוצא, אף על פי שמן הדין אינם חוצצים, עי' להלן: לחה ויבשה273.

על דבר העשוי לנוי, שאין בו משום חציצה כיון שאינה מקפדת עליו, עי' להלן: דבוקה274.

ד. בעומד להינטל. ידות הכלים שהן ארוכות - יותר מכדי צרכן275 - ועתיד לקצצן, לדעת ר' מאיר276 כשמטביל את הכלים, מטביל הידות עד מקום המדה277 שהוא עתיד לקצוץ278, לפי שכל העומד להחתך כחתוך279 ואינו צריך טבילה280, ולדעת ר' יהודה מטביל הכל281, מפני החתך282, ופירשו ראשונים - שהטעם שצריך להטביל הכל אינו משום חציצה, אלא משום שהיד עצמה כולה טעונה טבילה282א - שלדעתו העומד להחתך אינו כחתוך283. ויש מהראשונים מפרשים "מפני החתך" שאמר ר' יהודה, שהחלק העתיד להקצץ חוצץ במקום החתך284, שאף לר' יהודה עומד להחתך כחתוך, ואין צריך להטבילו כולו [טור כג] אלא משום חציצה285. לדעת ר' מאיר שמטביל עד מקום המדה, כתבו ראשונים בטעם שאין העודף על מקום המדה חוצץ, לפי שהוא במיעוט הכלי ואינו מקפיד עליו286 בשעת הטבילה ונוח לו שיהא שם עד שעת קציצה287, או לפי שמקום החתך הוא כבית הסתרים288, ואין חוששים, לדעתם, לחציצה בבית הסתרים שבכלים289. ויש שכתבו שמקום החתך דינו כמקום בלוע, שאין בו דין חציצה290. ויש מהראשונים חולקים וסוברים שהעודף על המדה חוצץ, שהרי זה כמיעוטו ומקפיד עליו, ולא נאמרו הדברים אלא בידות העשויות כמו חוליות של שלשלת, שאין כאן חציצה כל עיקר291, וכתבו אחרונים שאף לדעה זו שהעודף על מקום המדה חוצץ, אם הטביל היד כולה, אינו חוצץ, מפני שהוא מגוף הכלי292.

ויש מהראשונים שכתב שאף לר' מאיר צריך לשקעו כולו במים, שאף על פי שהעודף על המדה אינו חוצץ לפי שאינו מקפיד עליו293, צריך שיהא שקוע במים, כדין כל חציצה שאינו מקפיד עליה294, ו"מטביל עד מקום המדה" שאמר ר' מאיר, היינו שעד מקום זה תורת טבילה עליו ואם יש בו חציצה לא עלתה לו טבילה, אבל מה שעתיד לקצוץ אין עליו תורת טבילה, ואין חציצה שם פוסלת295.

צפרני הידים והרגלים שעומדות להינטל, יש מהראשונים שכתב שנדה צריכה ליטלן קודם טבילה, שכיון שעתידות להינטל, חוצצות296, [טור כד] ושערות הראש שאינן חוצצות, הרי זה לפי שרוב הנשים אין דרכן לגזזן, מה שאין כן צפרניים שדרך כל הנשים ליטלן297. וכתבו אחרונים שהכלות שנהגו לגזוז שערותיהן, אין שיער זה העומד להגזז פוסל בטבילתן, אפילו אם הוא חוצץ על רוב השיער הנשאר, שאין אומרים כל העומד להעשות כעשוי אלא כשעומד להיעשות מיד, בלא הפסק דבר אחר בינתיים298, ושיער הכלות אינו עומד להגזז אלא לאחר בעילת מצוה299. ורבים מהראשונים חולקים וסוברים שאין צפורן העומדת להינטל חוצצת, אף על פי שגדלה מעבר לבשר300, כדרך שאין השערות חוצצות אפילו הן ארוכות ועומדות להגזז301. וכתבו ראשונים לדעה זו, שהצפורן אינה חוצצת לפי שהיא מגוף האדם302, ולר' מאיר שסובר בידות הכלים שמטבילן עד מקום המדה303, אף את הצפורן אינו מטביל אלא עד המקום שעומד ליטלה, שאין חציצה אלא בדבר שאינו מגופו ונראה לכל304. מהאחרונים יש שכתבו הטעם שהצפורן אינה חוצצת, לפי שאינו מקפיד עליה305.

מנהג הנשים ליטול צפרניים קודם טבילה306, יש שכתבו שהוא משום דעת הסוברים שצפורן חוצצת כיון שעומדת להינטל307, ולדעתם אותה שכתבו אחרונים שכיון שנהגו הנשים כן, אם טבלה ונשארה בידיה אפילו צפורן אחת, ואף אם אין תחתיה בצק או צואה308 צריכה טבילה אחרת309, אף אם לנה עם בעלה ומצאה הצפורן [טור כה] למחרת צריכה לחזור ולטבול, כיון שהמנהג להחמיר כדעה זו310, אלא שאם אי אפשר לה לחזור ולטבול, אין להחמיר311.

הטובלת בשבת או ביום טוב, ושכחה ליטול צפרניה מבערב, אם תאמר לגוי ליטלן, או שמותרת לטבול בלא נטילתן, ע"ע טבילה.

צפורן המדוקדקת - שנקרעה מקצתה במקום שחותכים את הצפורן ואותה מקצת תלויה בצפורן312, ויש מפרשים שנידלדלה כל הצפורן ממקום חיבורה לאצבע313 - אינה חוצצת314. ר' יונתן315 בן יוסף אומר: צפורן שפירשה רובה, אינה חוצצת316. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שלדעת ר' יונתן דוקא כשפירשה רובה אינה חוצצת, אבל פירשה מיעוטה חוצצת317 - כיון שעומדת לפרוש וכבר התחילה בפרישה, מה שאין כן בפירשה רובה, שאינה חוצצת לפי שרובה ככולה318 - ופסקו כן להלכה319. ויש שפסקו בסתם שצפורן המדולדלת אינה חוצצת320, שלדעתם חולקים חכמים על ר' יונתן, וסוברים שלעולם אינה חוצצת, והלכה כחכמים321, או שאין כאן מחלוקת כל עיקר, ו"פירשה רובה אינה חוצצת" שאמר ר' יונתן היינו אף כשפירשה רובה, וכל שכן שאם לא פירשה אלא מיעוטה, שאינה חוצצת322.

צפורן המדולדלת שנחלקו בה כשפירשה מיעוטה אם חוצצת היא אם לא322א, יש מפרשים שהדברים אמורים בצפורן שנקרעה מקצתה, והחציצה היא במקום שהחלק שפירש מיעוטו [טור כו] מחובר עדיין לצפורן, שמקום זה חשוב כחתוך, ודינו כבית הסתרים שצריך שיהא ראוי לביאת מים323, והחיבור מונע ביאת מים324. בטעם החילוק שבין פירשה רובה לפירשה מיעוטה, כתבו אחרונים שכשפירשה רובה יכולה להסירה בידה, וכיון שאינה מסירתה ודאי אינה מקפידה עליה, ומיעוט ואינו מקפיד עליו אינו חוצץ - והוא שנקרעה מהצפורן, אבל אם נעקרה הצפורן מהאצבע, אפילו פירשה רובה חוצצת, שיש לומר שהיא מקפידה עליה, ואינה מסירתה כולה מפני הכאב325 - אבל כשלא פירשה אלא מיעוטה, יש לומר שהיא מקפידה עליה, אלא שכיון שאינה נוחה להתלש ביד אינה מסירתה, ולכן חוצצת326. ולדעת הסוברים שאף כשפירשה מיעוטה אינה חוצצת, הרי זה לפי שסוברים שאף באופן זה יכולה לתלוש ביד את מה שפירש, וכיון שאינה תולשת ודאי אינה מקפידה עליה327, או מטעם אחר אף כשפירשה מיעוטה אינה חוצצת, שכשם שצפורן המחוכרת לגוף עומדת להקצץ ואף על פי כן אינה חוצצת, לפי שאינה מקפידה עליה328, כך כשפירשה אינה מקפידה עליה, בין שפירשה מיעוטה ובין שפירשה רובה329. ויש שכתבו טעם אחר לחילוק שבין פירשה מיעוטה לבין פירשה רובה, שבפירשה מיעוטה יש חציצה ברוב הצפורן, שהרי החציצה היא במקום החיבור שהחלק שפירש מחובר עדיין לצפורן, וכיון שכל צפורן נידונית לעצמה, לדעתם330, הרי החציצה ברובו ואינו מקפיד, וחוצצת, מה שאין כן בפירשה רובה שאין [טור כז] חציצה אלא במיעוט הצפורן331, ולסוברים שאף פירשה מיעוטה אינה חוצצת, הרי זה לפי שלדעתם דנים את הצפרניים בכלל הגוף, ונמצאת החציצה במיעוטו ואינו מקפיד332.

ויש חולקים וסוברים שצפורן שנקרעה מקצתה, אין במקום החיבור לצפורן משום חציצה333, שכיון שמקום זה מעולם לא היה מגולה, אינו כבית הסתרים ואינו צריך להיות ראוי לביאת מים333א, ופירשו צפורן המדולדלת, שנדלדלה ופירשה מהאצבע, שכיון שאותו חלק שנידלדל שוב אינו חוזר ונדבק לבשר ועומד הוא להחתך, הרי הוא כחתוך מיד, והבשר שתחתיו נדון כעור הגוף שצריך שיבוא במים, ולכן כשפירשה מיעוטה חוצצת, שכן היא מונעת ביאת מים מהבשר שתחתיה, וכיון שהיא מקפידה עליה לחתכה, חוצצת, אף על פי שאין הדרך לחתכה מיד אלא להמתין ולראות אם תתדלדל שאר הצפורן, אבל אם פירשה רובה אינה חוצצת, לפי שמקום הפרישה מתרווח ובאים המים תחתיה334. ויש מפרשים צפורן המדולדלת בצפורן שנקרעה מקצתה335 - שמקום הסדק דינו כבית הסתרים336 - ואם מיעוטה נסדק הרי מקום הסדק צר ואינו ראוי לביאת מים, אבל אם נקרעה רובה נתרחב מקום הסדק וראוי הוא לביאת מים, ולכן אינה חוצצת337.

ויש מפרשים חוצצת שאמרו בצפורן המדולדלת, שאין הנדון שהצפורן עצמה חוצצת - שלעולם היא אינה חוצצת338 - אלא לענין דבר חוצץ שנמצא על גבי הצפורן, שאם פירשה רובה כל הצפורן אינה חשובה חלק מהגוף, ואפילו אם נמצא דבר חוצץ על המיעוט המחובר, הטבילה [טור כח] כשרה, לפי שהמיעוט נגרר אחר הרוב, ואם פירשה מיעוטה ונמצא עליה דבר חוצץ, הטבילה פסולה339. ולדעת הסוברים שאף פירשה מיעוטה אינה חוצצת340, היינו כשנמצא דבר חוצץ על הצפורן שכנגד אותו מיעוט ברוחב האצבע, שכל אותו החלק עומד להיקצץ וכקצוץ הוא, ואם נמצא עליו דבר חוצץ אינו מעכב341, ודוקא כשנקרעה מקצת מהצפורן, אבל אם נעקרה הצפורן ממקום חיבורה באצבע, אף לדעה זו אם לא פירשה אלא מיעוטה חשובה כחלק מהגוף, כיון שעשויה להתרפאות342, ולכן אם נמצא דבר חוצץ אפילו על החלק שפירש, הטבילה פסולה343.

אבר ובשר המדולדלים, יש אומרים שאינם חוצצים344, אף על פי שעומדים להיחתך345, שמקום החתך אינו צריך שיהיה ראוי לביאת מים346, ואף לסוברים בצפורן שפירשה מיעוטה שחוצצת347, הרי זה לפי שהיא היתה עומדת מתחילה להיות מופרשת וכבר התחילה לפרוש348, אבל אבר ובשר שבתחילה לא היו עומדים לפרוש, אף על פי שנידלדלו והתחילו לפרוש ועומדין להיחתך, אינם חוצצים, לפי שהם חשובים כגוף האדם349. ויש שכתבו שאבר ובשר המדולדלים חוצצים350, שכיון שנידלדלו ואינם יונקים מהגוף חשובים כחתוכים, ומקום חיבורם לגוף דינו כבית הסתרים שצריך שיהא ראוי לביאת מים351, שהרי הם עומדים להחתך, ונמצא שהאבר והבשר הללו חוצצים במקום חיבורם ומונעים אותו מלבוא במים352. ויש שכתבו לדעה זו שאינם דומים לצפורן שפירשה רובה שאינה חוצצת353, לפי שבאלו צריך אומן לקטעם, ואין הדבר נוח לקטעם בעצמו או בידי מי שאינו אומן, ולכן אף על פי [טור כט] שפירשו רובם ועומדים להקטע, אינם כקטועים לגמרי, וחוצצים354. ויש שכתבו שאף לדעה זו שהאבר והבשר המדולדלים חוצצים, אין החציצה במקום חיבורם לגוף, כיון שלא היה מגולה מעולם355, אלא החציצה היא במקום שכבר פירש - שאין דרכו של המקום המדולדל לחזור ולהתרפאות, ולכן חשוב הבשר שתחתיו כעור החיצון של הגוף, שצריך ביאת מים356, או שהוא כבית הסתרים וצריך שיהא ראוי לביאת מים357 - שכיון שאין דרך האבר והבשר המדולדלים להיות תלויים, אלא מהדקם לגופו מחמת הכאב, לכן אפילו פירשו רובם חוצצים במקום שנחתך כבר358. ויש חולקים ומפרשים חוצצים שאמרו, לדעה זו, שלא האבר והבשר עצמם חוצצים, אלא שאם יש עליהם דבר חוצץ, הטבילה פסולה, שכיון שהם מחוברים לגוף אף בהיותם מדולדלים, כגוף הם חשובים359.

יבלת, או תבלול בעין, אינם חוצצים, שהם בטלים לגוף, וכן יותרת אינה חוצצת אף על פי שעומדת להיחתך, כדרך שאין האבר והבשר המדולדלים חוצצים360, לסוברים כן361, ואף לדעת הסוברים שאבר ובשר המדולדלים חוצצים362, אלו שאינם מדולדלים אינם חוצצים אף על פי שעומדים להיחתך363.

קליפות - קילוף - עור התלויות בגוף, כתבו אחרונים שאינן חוצצות, לפי שאין דרך לחתכן אלא נושרות הן מאליהן, והרי זו חציצה במיעוט ואינו מקפיד364.

שן מתנדנדת, כתבו אחרונים שאינה חוצצת365. על כשות - שיער דק - של קטן ושל גדול, אם חוצצים, עי' להלן: דבוקה366.

[טור ל] ה. בבית הסתרים. אף בבית-הסתרים* לא יהא דבר חוצץ, שאף על פי שאין צריך שיבואו בו המים בשעת טבילה367, צריך שיהיה ראוי לביאת מים368, כדרך שאמרו: כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו369 מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה ונמצאה עצם בין שיניה, והצריכה רבי טבילה אחרת370, לפיכך אמרו: לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה - בית השחי ובית הסתרים371 - במים ואחר כך תטבול372, שאם היה שם דבר חוצץ, לא עלתה לה טבילה373. יש שכתבו בדעת ראשונים שמחלוקת תנאים בדבר, ומפרשים אותה ששנינו בתוספתא: נכנסו צרורות או קסמים בסדקי רגליו מלמטה, ר' עקיבא אומר אינו חוצץ מפני שהוא כבית הסתרים374, שלדעת ר' עקיבא אין בית הסתרים צריך שיהיה ראוי לביאת מים, ואין חציצה פוסלת בו375, וכן אותה ששנינו: אספלנית, מלוגמא376 ורטייה שעל בית הסתרים, רבי אומר חוצץ ור' יוסי ברבי יהודה אומר אינו חוצץ377, הדברים אמורים לדעה זו באופן שהם מהודקים, ולדעת ר' יוסי ברבי יהודה בית הסתרים אינו צריך שיהא ראוי לביאת מים, ולדעת רבי צריך378, ופסקו ראשונים בצרורות וקסמים שבסדקי רגליו שחוצצים379, וכן אספלנית ומלוגמא ורטייה שעל בית הסתרים חוצצים, שבית הסתרים צריך שיהיה ראוי לביאת מים380. ויש ראשונים שכתבו שלא מצינו חולק בדין זה שבית הסתרים צריך שיהא ראוי לביאת מים וחציצה פוסלת בו381, וטעמו של ר' עקיבא, פירשו ראשונים שאין דרך בני אדם להקפיד בצרורות שבבית הסתרים382. [טור לא] טבל והיה דבר חוצץ בבית הסתרים, נחלקו ראשונים: יש סוברים שטבילתו פסולה מן התורה383, שנאמר: כל בשרו384, לרבות בית הסתרים, שצריך שיהא ראוי לביאת מים385, אף על פי שאין צריך ביאת מים ממש אף לכתחילה386. ויש שכתבו הטעם שצריך שיהא בית הסתרים ראוי לביאת מים, לפי שפעמים שהמים נכנסים שם387. ויש חולקים וסוברים שאין צריך שבית הסתרים יהא ראוי לביאת מים אלא מדרבנן388, שאין לנו לימוד על כך389, וכיון שאין צריך ביאת מים אפילו לכתחילה, אין להצריך שיהא ראוי לביאת מים390, וחכמים הם שהצריכו שיהא בית הסתרים ראוי לביאת מים כעין של תורה, שמצינו שהחמירה התורה בראוי לבילה שמעכב, יותר מן הבילה עצמה שאינה מעכבת391. ויש שכתבו הטעם שכיון שבית הסתרים של הלשון וכיוצא דינו לענין מגע טומאה כגלוי392, עשאוהו רבנן אף לענין טהרה כגלוי, להצריך שיהא ראוי לביאת מים393, או שכיון שבית הסתרים של הלשון והשיניים לפעמים מגולה, הצריכוהו חכמים לכך394. וכתבו אחרונים לדעה זו שאף על פי שתוך הקמטים אינו כגלוי לענין מגע טומאה395, הצריכו חכמים שיהא ראוי לביאת מים396, לפי שפעמים שהקמט מתפשט ואז דינו כגלוי לענין טומאה, ולכן לא חילקו חכמים ("לא פלוג רבנן"), והצריכו שיהיו ראויים לביאת מים אף בשעה שאינו מתפשט397, ונסתפקו אחרונים אם באותו [טור לב] בית הסתרים שלעולם אינו מתגלה, כגון תוך הפה ותוך החוטם398, אין צריך שיהא ראוי לביאת מים, או שלא חילקו חכמים בין בית הסתרים לבית הסתרים, ולעולם הצריכו שיהא ראוי לביאת מים399. ויש שכתבו שאין צריך שיהיו ראויים לביאת מים אלא מקומות שדרכם להיות מגולים לפעמים, כגון תוך העין, ושפתי החוטם בפנים, אבל לא מקום שהוא חלל הגוף, כגון חלל הפנימי של החוטם, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת400, וכן בתוך האוזן בפנים אין חציצה פוסלת401.

חציצה בבית הסתרים שפוסלת הטבילה מן התורה, לסוברים כן402, כתבו אחרונים שהדברים אמורים בחציצה הפוסלת מן התורה, לדעתם, אף כשהיא במיעוט הגוף, כגון בקרצה שפתותיה403, או שהיה דבר חוצץ אף בגלוי, ויחד עם הדבר החוצץ שבבית הסתרים היתה חציצה ברוב הגוף, אבל כשאין חציצה אלא בבית הסתרים, עלתה לה טבילה מן התורה, כיון שלא היתה אלא במיעוט הגוף404. ודוקא להחמיר, אבל להקל אין בית הסתרים מצטרף לרוב הגוף, ולכן אם יש חציצה ברוב הגוף הגלוי, וכשנצרף את בית הסתרים לא תהיה החציצה אלא במיעוט הגוף, לא עלתה לה טבילה405, שהרי בגלוי שצריך שם ביאת מים ממש, לא באו המים ברובו406, ואפילו פתחה את בית הסתרים ובאו שם המים, לא עלתה לה טבילה407. מן האחרונים יש סוברים שכיון שדין חציצה בבית הסתרים נלמד מריבוי מיוחד407א, הרי [טור לג] הוא נדון בפני עצמו, ואם יש חציצה ברובו ומקפיד עליה, לא עלתה לו טבילה מן התורה, אף על פי שאין חציצה ברוב הגוף, כדרך שמצינו בשיער, לסוברים כן408.

טבל ועלה ומצא דבר חוצץ בבית הסתרים, אם חוששים שהיה שם בשעת טבילה, עי' להלן: בספק.

אלו הם בית הסתרים ובית הקמטים: פנים הגוף, כגון תוך האף ותוך האוזן ותוך הפה409, היינו נקבי החוטם והאוזניים ולפנים מן השפתיים410 ובין השיניים411, והלשון412, וכן תוך העיניים413, וכן בית השחי414, ותחת השוקיים415 ובין הירכיים - ותחתם416 - ותחת הדדים באשה417, ותחת הצואר ובין הרגלים418, ובין הצפורן לאצבע, ומקום גדולים וקטנים419, ומקום הערוה באשה420, וכן סדקי הרגל מלמטה421, וכן הקמטים שבכרס האשה ושבשאר הגוף באשה שהיא בעלת בשר422. קמטי העפעפיים, היינו למעלה מן העין כשפותחת עיניה ביותר423, יש סוברים שהם כבית הסתרים424, כיון שדרך האדם לפתוח עיניו ביותר ולעצמן425. ויש שכתבו בדעת ראשונים שסוברים שדינם כמקום הגלוי426.

מקום שהוא בלוע - לענין טומאה, שאף אם היתה שם טומאה המטמאה במשא, אינו נטמא427 [טור לד] - אינו צריך שיהיה ראוי לביאת מים, ואם יש בו דבר חוצץ אינו פוסל את הטבילה428, שהבלוע כמי שאינו בעולם429, שכשם שלענין טומאה בטל אגב גופו, כך לענין חציצה בטל אגב גופו430, ואף לסוברים שחציצה בבית הסתרים פוסלת מן התורה431, במקום שהוא בלוע אינה פוסלת432. אותו מקום באשה, שנחלקו בו אביי ורבא אם הוא כבלוע לענין טומאה או שהוא כבית הסתרים433, אף לענין חציצה הדבר תלוי במחלוקת זו, ולהלכה כרבא שכבית הסתרים הוא, אם יש בו חציצה טבילתה פסולה434, ודוקא בבית החיצון, אבל למעלה ממנו - למעלה ממקום שהשמש דש435 - בלוע הוא, ואין חציצה שם פוסלת436. ויש מהאחרונים שכתבו שלא הצריכו שיהא ראוי לביאת מים אלא במקום שהמים יכולים להכנס שם, אבל אותו מקום שבאשה, שאין המים יכולים להכנס שם אף אם תרחיק ירכותיה זו מזו, אינו צריך שיהא ראוי לביאת מים, אף על פי שבית הסתרים הוא ולא בלוע, ואין חציצה שם פוסלת437, ולכן כל שהוא לפנים ממקום שנראה כשהתינוקת יושבת ורחמה נפתח קצת438, אינו צריך להיות ראוי לביאת מים439.

טבעת שהוכנסה ברחם לרפואה, כתבו אחרונים שאינה חוצצת440.

[טור לה] על השיער המדובלל ודבוק יחד, אם תוכו נדון כבלוע, עי' להלן: דבוקה.

על ידות הכלים שעתיד לקצצן, וכן הצפרניים העומדות להינטל, וכן אבר ובשר המדולדלים העומדים להינטל, אם מקום החתך דינו כבית הסתרים וכיון שאינו ראוי לביאת מים חוצץ, עי' לעיל: בעומד להינטל440א.

על צפרניים או אבר המדולדל שפירשו מקצתם, אם מקום הסדק נידון כבית הסתרים, עי' לעיל, שם440ב.

קודם טבילה צריכה אשה להטיל מי רגליה, אם צורך לה לכך441, שהדבר ספק אם מי רגלים שנעקרו ממקומם חוצצים או לא442, וספק דאורייתא להחמיר443, ואם טבלה, לא עלתה לה טבילה444. ויש שכתבו שכשעוצרת עצמה אין אותו מקום ראוי לביאת מים, שהדבר דומה לקרצה שפתותיה ביותר, שלא עלתה לה טבילה445, ואף לסוברים שמקום שאין המים יכולים להכנס בו אינו צריך להיות ראוי לביאת מים446, צריכה להטיל מי רגליה, לפי שכשעוצרת עצמה מתחזקים ומתהדקים שפתי הרחם במקום שנראה כשהתינוקת יושבת, שצריך שיהא ראוי לביאת מים447. מהאחרונים יש שכתבו שלא אמרו שצריכה להטיל מים אלא לכתחילה, אבל בדיעבד אינו מעכב448, שאין חוששים שמא עצרה448א.

וכן חייבת - לכתחילה449 - לבדוק עצמה בגדולים ובקטנים450, שאם תהא צריכה לעצור עצמה, לא יהא מקומם ראוי לביאת מים451. ויש [טור לו] שכתבו שאין צריכה להקפיד על כך - אף לכתחילה - לפי שאינם מהודקים452.

וכן צריכה, קודם טבילה, להסיר צואת האזנים453 והחוטם454, אלא שאם לא עשתה כן וטבלה אין הדבר מעכב455. יש מהאחרונים שכתבו שהצואה הדבוקה בגובה החוטם או בחלל החוטם מבפנים אין להחמיר לנקותה, שאין צריך שיהא שם ראוי לביאת מים, לדעתם456, וכן אינה צריכה לנקות הצואה שבחלל האוזן מבפנים457. ויש שאינן נוהגות לנקות צואת החוטם, אף על פי שלפעמים היא יבשה, מפני שהוא מיעוט שאינו מקפיד458.

אותה ששנינו בית הסתרים באשה חוצץ, באיש אינו חוצץ459 ואף באשה, אמר ר' שמעון שזורי, אינו חוצץ אלא בנשואה, אבל לא בפנויה460 - ור' אליעזר אומר אחד האיש ואחד האשה461 כל המקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ462, יש מהראשונים שכתבו שהדברים אמורים בדבר חוצץ שבבית הסתרים463, שבאיש, וכן באשה פנויה, אינו חוצץ, שהם אינם מקפידים על חציצה בבית הסתרים464 - ודוקא אשה נשואה מקפדת שלא יהא דבר חוצץ במקום תשמיש, או שאף בשאר בית הסתרים היא מקפדת שלא תתגנה על בעלה465, ונסתפקו ראשונים אם אף עצם בין שיניה466 אינה חוצצת אלא בנשואה, או שעל עצם אף פנויה מקפדת467, וכל אדם מקפיד בכך468 - ולדעת ר' אליעזר אין הפרש בין איש לאשה בדרך כלל, והדבר תלוי בדעתו של [טור לז] כל אחד ואחד, אם הוא מקפיד או לא469. ויש מפרשים שבית הסתרים שבאשה חוצץ - אפילו אין שם חציצה ידועה - עד שתדיח תחילה, שהזיעה נמצאת שם תמיד והאבק מתקבץ שם, וכיון שנשואה מקפדת בכך, חוצץ, אבל פנויה שאינה מקפדת, אינו חוצץ470. וכתבו אחרונים שאין האשה צריכה להדיח אותו מקום מבפנים, לפי שאינו מצוי שיהא שם דבר חוצץ471.

עצם בין שיניה, שחוצצת472, יש מהראשונים שכתבו שאין הדברים אמורים אלא כשהיא נראית מבחוץ473. ומהאחרונים יש שכתב שאף על פי שאינה נראית מבחוץ, חוצצת, כיון שאין מקום זה חשוב בלוע474.

הנותנת מעות בפיה וטבלה, אין בכך משום חציצה475, אף על פי שעצם בין שיניה חוצצת476, לפי שהעצם מהודקת, והמעות אינן מהודקות477.

בשר שבין השיניים כתבו ראשונים שחוצץ478, וכן פירורים479 או דבר אחר חוצצים480. נהגו הנשים שלא לאכול בשר ביום טבילתן, כיון שדרכו להכנס בין השיניים יותר ממאכל אחר, ומתעכב שם זמן רב481, ומנהג יפה הוא482, ואף על פי שבודקות וחוצצות שיניהן קודם טבילה483, חוששות שמא ישתייר ממנו מעט ולא ישגיחו בו484. וכן נהגו הנשים מנהג יפה, שאינן טועמות כלום בין הרחיצה לטבילה, שלא יהא דבר חוצץ בין השיניים485. יש מהראשונים חולקים וסוברים [טור לח] שלא אמרו שחוצץ בין שיניה אלא עצם, שכל אדם מקפיד בכך, אבל בשר שבין השיניים אין דרך בני אדם להקפיד עליו, ואינו חוצץ486.

חץ - וכן קוץ487 - התחוב באדם, בזמן שהוא נראה, חוצץ, ובזמן שאינו נראה, אינו חוצץ488, שאינו דומה לבית הסתרים שצריך שיהא ראוי לביאת מים489, לפי שהוא בלוע490 וטמון בגוף, ולכן אף על פי שהוא מכאיב ומקפיד עליו, אינו חוצץ491. ויש שכתבו שבזמן שאינו נראה היינו שאינו מרגיש בו ואינו מקפיד עליו492.

"אינו נראה" שאמרו, יש מפרשים שהוא מונח כל כך בעומק עד שאין רואים אותו, ואף על פי שאין עליו עור מלמעלה, אינו חוצץ493, ו"נראה" שאמרו, היינו שרואים אותו משוקע בבשר, וחוצץ - אף על פי שהוא בלוע - גזירה משום חץ שאינו משוקע494. ויש מפרשים "נראה" שאמרו, כגון שבולט לחוץ, או שהוא שוה לבשר, אבל אם הוא משוקע בבשר, אף על פי שנראה שקוע בבשר הפנימי, הרי זה בכלל "אינו נראה", כיון שאינו נראה שוה לבשר495, ש"ורחץ בשרו" שאמרה התורה496, היינו הבשר - העור - החיצון, אבל הבשר הפנימי אינו צריך שיבוא במים, ואף לא שיהא ראוי לביאת מים497. וכן כתבו ראשונים בטעם שכשהוא נראה בחוץ שחוצץ498, לפי שאי אפשר שלא יהא מקצתו על הבשר499. ויש מפרשים "אינו נראה" שאמרו, [טור לט] כגון שקרם עליו עור מלמעלה500. וכתבו אחרונים שמספק יש להחמיר בכל אופן, אלא אם כן שקוע הוא בעומק ואינו נראה כלל501, ויש שכתבו שכיון שספק דרבנן הוא, שהרי אין החציצה אלא במיעוט הגוף502, הולכים להקל, ואינו חוצץ אלא כשהוא בולט על הבשר או שוה לו503.

בתוספתא נחלקו תנאים בדבר: נכנס לו חץ - או: קוץ504 - ביריכו, רבי אומר אינו חוצץ, וחכמים אומרים חוצץ, במה דברים אמורים בשל מתכת, אבל בשל עץ הרי זה חוצץ505. חילוק זה שבין של מתכת לבין של עץ, פירשו ראשונים שהוא לדעת רבי, שמודה בשל עץ506, והדברים אמורים כשהחץ נראה507, אבל כשאינו נראה, אף בשל עץ אינו חוצץ508, ופסקו ראשונים הלכה כחכמים, ובין של מתכת ובין של עץ אם נראה חוצץ509. ויש מי שכתב שבשל מתכת לדברי הכל אינו חוצץ, אף על פי שהוא נראה מבחוץ510. ויש מהאחרונים שכתבו שמחלוקת רבי וחכמים היא בחץ שאינו נראה, שלדברי רבי אינו חוצץ בין בשל עץ ובין בשל מתכת, והחילוק בין עץ למתכת אמור לדעת חכמים, שחוצץ שאמרו חכמים הוא בשל עץ, שאף על פי שאינו נראה חוצץ, גזירה משום נראה מבחוץ511, ולדעה זו הלכה כרבי512. [טור מ] בטעם החילוק שבין מתכת לעץ, כתבו ראשונים שבשל מתכת אינו נדבק כל כך לבשר, והמים נכנסים - תחתיו - יותר מבשל עץ513, או שבשל מתכת יש יותר סכנה להוציאו, ולכן אינו חוצץ, שאינו מקפיד - להוציאו, שמא ימות בהוצאתו514 - מה שאין כן בשל עץ שמקפיד עליו להוציאו515, ולדעת חכמים אף של מתכת מקפיד עליו להוציאו516. וכתבו אחרונים לדעה זו, שאין הסכנה אלא אם יוציאוהו תיכף ובחוזק, אבל אפשר להוציאו קימעה קימעה בהמשך הזמן, ולכן לדעת חכמים כיון שמקפיד הוא עליו להסירו לאחר זמן, חוצץ517.

חץ שנכנס ביריכו וקרם עליו העור מלמעלה, הכל מודים - היינו אף חכמים החולקים על רבי518 - שאינו חוצץ519, אפילו כשהוא נראה520 - היינו שהיה נראה אילו לא קרם עליו העור521, או שהוא נראה מבחוץ תחת העור522 - שכל הבלועים באדם ובבהמה בחיה ובעופות, טהורים523 לענין טומאה524, ואף לענין חציצה בטבילה אין הבלוע חוצץ525, ועוד שאינו מקפיד עליו526. ויש שכתבו בדעת ראשונים שהדברים אמורים כשאינו נראה, אבל אם הוא נראה מבחוץ, חוצץ אף על פי שקרם עליו העור527.

אשה שיש לה נפיחות במקום הצפורן528, [טור מא] ואינה יכולה לחטט אחר הטיט שתחת הצפורן, אם נפוח כל כך עד שאין הטיט שתחת הצפורן נראה, אינו חוצץ529, כדרך שחץ התחוב באדם אינו חוצץ בזמן שאינו נראה530. וכתבו אחרונים שאף כשלא נקרם עור ובשר על הטיט, אלא שהוא בעומק שאינו נראה בשוה לבשר, אינו חוצץ531, לסוברים כן בחץ שאם אינו נראה שוה לבשר אינו חוצץ532.

על סדקי הרגלים מלמטה שיש בהם צרורות או קסמים, וכן על אספלנית, רטייה ומלוגמא שבבית הסתרים, אם חוצצים, עי' לעיל533.

על סתימה בשן אם חוצצת, עי' לעיל: ההקפדה.

על בית הסתרים בכלים, אם צריך שיהא ראוי לביאת מים, עי' להלן: בכלים.

ו. דבוקה. חציצה מצינו בשני אופנים: דברים דבוקים לגוף הטובל; דברים מהודקים לגוף הטובל, אף על פי שאינם דבוקים בו534. היה בצק מודבק על בשר האדם או על גוף הכלי, לא עלתה להם טבילה535, וכן אם היה טיט מודבק בו, הרי זה חוצץ536. על ההבדלים שבין טיט לח ליבש, ושבין סוגי הטיט, עי' להלן: לחה ויבשה. בצק שתחת הצפורן, חוצץ537, שהבצק מתהדק שם ודבוק היטב538, ואפילו היה הבצק כנגד הבשר, חוצץ539, שדרך אשה נשואה להקפיד על בצק שתחת הצפורן ואפילו הוא כנגד הבשר, שלא [טור מב] תתגנה על בעלה ויאמר שמאכילתו זוהמת צפרניה כשלשה בהן בצק540, ולכן אפילו אם זו אינה מקפידה, בטלה דעתה541. ויש מהראשונים שכתבו שאין דרך בני אדם להקפיד בכך, ולכן באשה שאינה מקפידה אין הבצק שתחת צפרניה חוצץ542, וכתבו אחרונים שלדעה זו לא אמרו שבצק שתחת הצפורן חוצץ אלא במי שמקפדת בכך543, ויש שכתבו שהדברים אמורים כשהבצק שתחת הצפורן היה מועט מאד, שאין דרך בני אדם להקפיד בכך, ולכן אינו חוצץ במי שאינו מקפיד עליו544. וכתבו אחרונים שאף באשה נשואה אינו חוצץ אם הוא מועט כל כך עד שאין דרך הנשים הנשואות להקפיד עליו, ואף אשה זו אינה מקפידה545. ונהגו הנשים להסיר הכל546. וכן טיט שתחת הצפורן חוצץ547, ואפילו כנגד הבשר548. וכתבו ראשונים שלא נאמרו הדברים אלא בטיט הדומה לבצק, וכגון טיט של יוצרים549 שנדבק מאד, אבל לא בשאר טיט550, ואינו חוצץ ואפילו שלא כנגד הבשר551. ונהגו להחמיר בטבילת נדה אף בשאר טיט552. צואה שתחת הצפורן - זוהמת הצפרניים553, ויש שכתבו שהיא באה מהזיעה המתלקטת שם כשחוכך בשרו בצפרניו554 - אינה חוצצת555. בתוספתא שנינו שאם הצואה שלא כנגד הבשר, חוצצת556. איזו היא שלא כנגד הבשר, זה כשהצפורן גדולה ועודפת על הבשר557, והצואה נמצאת במקום העודף558, וכיון שדרך בני אדם [טור מג] להקפיד בכך, חוצצת, אבל צואה שכנגד הבשר, והיא כעין שחרורית הנראית בין הבשר לצפורן כשחותך הצפורן בשוה לבשר, אין אדם מקפיד עליה, ולכן אינה חוצצת559. יש מהאחרונים שכתבו שדרך הכלות והנשים הנשואות ההולכות לבית המרחץ להקפיד שלא תהא שום צואה שלא כנגד הבשר, כדי שלא יתגנו על בעליהן שיאמרו שמצואתן לא רוחצו אפילו במקומות הגלויים, ולכן צואה חוצצת, ואפילו אם אשה זו אינה מקפדת בטלה דעתה560. ויש מחלקים: צואה שאינה נדבקת אינה חוצצת אפילו שלא כנגד הבשר, ואותה שאמרו שצואה שאינה כנגד הבשר חוצצת הוא בצואה נדבקת, וכשמקפדת עליה561, וכשהיא כנגד הבשר שאינה מקפדת עליה, אינה חוצצת562. ויש מחלקים בין לחה ליבשה, וסוברים שלא אמרו שאינה חוצצת אלא לחה, אבל יבשה חוצצת563 כשאינה כנגד הבשר564, שהדרך להקפיד על היבשה, ואין הדרך להקפיד על הלחה565. ויש שכתבו בדעת ראשונים שמחלוקת תנאים היא, שלדעת המשנה אין צואה חוצצת אפילו כשאינה כנגד הבשר, וחולקת על התוספתא, ופסקו כן להלכה566. ויש ראשונים שכתבו שצואה ששנינו שאינה חוצצת הרי זה לפי שאינה מהודקת לצפורן, שמתוך שהיא מסרחת אדם נוטלה כל שעה, ואינה מספיקה להתהדק567, ואינה חוצצת אפילו שאינה כנגד הבשר568, והצואה הנדבקת לצפורן חוצצת אפילו היא כנגד הבשר, כדרך שאמרו בטיט569. יש מהאחרונים שכתבו שכיון [טור מד] שאין אנו בקיאים בהבדל שבין צואה נדבקת לזו שאינה נדבקת, יש להחמיר בכל צואה אפילו כשהיא כנגד הבשר570. נהגו הנשים ליטול צפרניהם בשעת טבילה, כיון שמצוי שיש תחתיהן טיט ובצק571, ויש שכתבו הטעם לפי שאינן יודעות להבחין מה נקרא כנגד הבשר ומה אינו כנגד הבשר572, ומה היא צואה ומהו טיט או בצק573. אשה שלא נטלה צפרניה וטבלה, אם בדקה קודם טבילה ולא היה בהן דבר חוצץ574, עלתה לה טבילה575, אלא שטוב להחמיר לחזור ולטבול, לפי שאי אפשר שלא יהא בהן טיט576, וכתבו אחרונים שמאחר שכבר נהגו ליטול הצפרניים, אם נשאר בידה אפילו צפורן אחת וטבלה, צריכה טבילה אחרת577. יש מהאחרונים שכתבו שאם לנה עם בעלה, ולמחר מצאה הצפורן, ואין תחתיה שום לכלוך, שלא תחזור ותטבול, שכיון שהמנהג לחזור ולטבול אינו מן הדין אלא בתורת חומרא, אין להחמיר עליה, שלא להוציא לעז על בניה578. ויש שכתבו שאפילו אין ידוע אם היה שם טיט או צואה - שצריכה לחזור ולטבול מן הדין - אם כבר שימשה עם בעלה לא תטבול עוד, כיון שאפילו אם היתה שם חציצה אין טבילתה פסולה אלא מדרבנן, שהרי החציצה היתה במיעוטה579, וספק דרבנן להקל580. על דעת הסוברים שבלא נטלה צפרניה צריכה לחזור ולטבול לפי שהצפרניים עצמן העומדות להינטל חוצצות, עי' לעיל: בעומד להינטל581. [טור מה] בצק וצואה שתחת צפרני הרגל, כתבו אחרונים שחוצצים582. ויש שכתבו שאשה שטבלה ואינה יודעת אם היתה צואה תחת צפרני הרגל, אינה צריכה טבילה אחרת, ואפילו היתה שם צואה ודאי, אפשר שאינה צריכה לחזור ולטבול, שאין דרך להקפיד בכך583. מלמולים - שעל הגוף584 - חוצצים585, והם כמו גרגרים שנעשים על הידים המלוכלכות בטיט או בבצק - או בזיעה586 - כשמשפשפן זו בזו587, וכשנופלים על בשרו חוצצים588, והוא שנדבקו לבשרו589. שערה הגדלה חוץ למכה וראשה מודבק למכה, או שתי שערות שראשן מודבק - זו לזו590 - בטיט או בצואה, וכן שתי שערות בריסי עיניו מלמטה שניקבו ויצאו בריסי עיניו מלמעלה, הרי אלו חוצצות591, והדברים אמורים כשמקפדת עליהן, או שכיון שרוב בני אדם דרכם להקפיד בכך, הרי הן חוצצות אף במי שאין דרכו להקפיד592. וכן אם היו שתי שערות בריסי העיניים של מטה מודבקות בריסים שלמעלה, חוצצות593. כשות של קטן - השיער הדק שעל בשרו594 הנושר מאליו כשיגדל מעט, ואינו עיקר השיער595 - אינה חוצצת596, לפי שאינו מקפיד עליה, אף על פי שאינה חשובה מגוף הקטן ואינה חיבור597 לענין טומאה598. כשות של גדול שאינו [טור מו] מקפיד עליה, אינה חוצצת599, ופירשו אחרונים שהוא שיער שצמח באדם שלא כדרך כל הארץ, ואם מקפיד עליו לחתכו כדי שלא להתבזות, חוצץ, לפי שהעומד לגזוז כגזוז600, אבל אם אינו מקפיד עליו אינו חוצץ, ואפילו הוא ברוב גופו - שחוצץ אף באינו מקפיד601 - לפי שחשוב מגופו602. ויש חולקים וסוברים ששיער של אדם אינו חוצץ אף על פי שהוא מקפיד עליו, ומפרשים "כשות" שהוא כעין שחין דק או גרב דק, שהקטן מן הסתם מקפיד עליו וחוצץ, והגדול אם מקפיד עליו חוצץ, ואם לאו אינו חוצץ603. ויש מפרשים "כשות" שהוא דבר לח ששמים אותו על המכה כדי שלא תיסתם603א. קלקי604 הלב והזקן - שיער הלב או הזקן שנסתבך על ידי הזיעה והאבק, עד שנעשה כעין לבד605 - חוצץ606, שאדם מקפיד על כך607. קלקי הראש ובית השחי, אינו חוצץ608, שאין מקפידים על כך609. בתוספתא נחלקו תנאים בדבר: העושה קלקי בראשו, רבי אומר חוצץ, ור' יוסי ברבי יהודה אומר אינו חוצץ610. קלקי בית הסתרים, באשה חוצץ611, ובאיש אינו חוצץ612, לפי שאין האיש מקפיד עליו613, ואף באשה אינו חוצץ אלא בנשואה - שדרכה להקפיד שלא תתגנה על בעלה614 - אבל בפנויה אינו חוצץ615, ר' אליעזר אומר אחד האיש ואחד האשה כל המקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו [טור מז] חוצץ616. יש מהראשונים סוברים שקלקי בית השחי שאמרו שאינו חוצץ617, אינו אלא באיש, אבל באשה חוצץ, שדרכה להקפיד על כך618. ויש ראשונים שכתבו שקלקי בית השחי אף באשה אינו חוצץ619. נשים שצובעות עצמן לנוי - על הידים או על השיער620 - אין צבע זה חוצץ621, לפי שאינן מקפידות עליו, ואדרבה חוזרות ומחדשות אותו תמיד לנוי, ואף על פי שכל השיער צבוע, וחציצה ברובו פוסלת אף על פי שאינו מקפיד622, כיון שרוצה בקיומו של הצבע דנים אותו כגוף השיער, ואינו חוצץ623, כדרך שאינו חוצץ בטבילת בגד צבוע624, ועוד שאין ממשו של הצבע בשיער ועל הידים, אלא מראיתו בלבד, ו"חזותא" - מראה - אינו חוצץ625. וכן נשים שמלאכתן לצבוע, אין הצבע שעל ידיהן חוצץ626, כיון שאין בצבע זה ממש, ועוד שהרי אינה מקפדת עליו, ומיעוטו ואינו מקפיד אינו חוצץ627, ולכן אפילו יש ממשו של הצבע על גבי הידים, אינו חוצץ628, כדרך שאמרו בדם שעל בגדי טבח ורבב שעל בגדי מוכר רבב שאינם חוצצים629, וכן הסופר הכותב תמיד וידיו מלוכלכות בדיו, אין הדיו חוצץ אפילו יש בו ממש630. ונחלקו בדבר: יש שכתבו ששני הטעמים הללו, שהעשוי לנוי הוא כגופה או הטעם שאינה מקפידה על הצבע - ושאין בצבע ממש, מתירים כל אחד לעצמו, ולכן [טור מח] כשהצבע לנוי אינו חוצץ אפילו יש בו ממש, וכשאין בצבע ממש אינו חוצץ אפילו אינו לנוי ואין מלאכתה בצביעה631, וכן כתבו ראשונים שאדם שלא היתה מלאכתו בצביעה, והיה צבע על ידיו, אם יש בצבע ממש חוצץ632, ואם אין בו ממש אינו חוצץ633, וכן אשה שטבלה ועלתה ומצאה שחרורית בגופה, במקום שנגעה בכתלי בית המרחץ השחורים מחמת העשן, אינה צריכה לטבול שנית, כיון שאין בשחרורית ממש634. ויש חולקים וסוברים שצבע שאין בו ממש שאינו חוצץ הרי זה דוקא כשצבעה עצמה לנוי - או שאומנותה בכך635 - אבל אם היא מקפידה עליו חוצץ אף על פי שאין בו אלא מראה בלבד636, וכן אם יש בו ממש חוצץ אף אם צבעה עצמה לנוי637. שיער המדובלל ודבוק יחד כעין לבד, שיש סכנה להסירו, אינו חוצץ638, שכל שמפני סכנת נפשות אינו יכול להסירו, אינו מקפיד הוא ואינו חוצץ639, ועוד שבתוך השיער הדבוק הוא כבלוע ולא כבית הסתרים - שהרי השערות דבוקות היטב זו בזו640 - ואין דין חציצה במקום הבלוע641, ועוד שכיון שמפני הסכנה אי אפשר לגלח השיער "היינו רביתייהו", דרך גידולו בכך, והרי זה כאבר הדבוק לחבירו או כאצבע יתירה, שאינם חוצצים, שכיון שאי אפשר לקצצם, אינם חוצצים אף על פי שאין דעתו נוחה מהם, ולכן אף חציצה מדרבנן [טור מט] כדין רובו - רוב שיער642 - ואינו מקפיד עליו אין כאן643. היו חוטים בתוך קליעות השיער, וטבלה, כתבו אחרונים שלטעם שבתוך הקליעה חשוב כבלוע644, אף הם אינם חוצצים, אלא שאין לסמוך על טעם זה לבדו645, ולכן צריכה להוציא את החוטים ולחזור ולטבול, ואם אי אפשר להוציאם בלא התרת השיער, הדבר ספק אם אף החוטים הללו בכלל "דרך גידולו" הם646. ויש שכתבו שכיון שיש סכנה להתיר הקליעה, אין החוטים חוצצים, שכן אינה מקפידה עליהם להסירם אף בשעת החפיפה647, ואין הופכים אחר רוב נשים המקפידות על חוטים שבשערן, אלא אחר אותן נשים שיש להן קליעות כאלו, שאין דרכן להקפיד על החוטים647א, ומיעוטו ואינו מקפיד אינו חוצץ648. במה דברים אמורים ששיער הדבוק אינו חוצץ, כשנדבק מעצמו, אבל אם הדביקה שערה לצורך רפואה על ידי פיזור סמים כתושים בשיער, לא עלתה לה טבילה, שאין להחשיב תוך השיער כבלוע649 כשנדבקו השערות על ידי דבר אחר שהושם בהן650, ועוד שכשנדבקו מאליהן651 הן דבוקות היטב ולכן נדונות כבלוע, מה שאין כן כשנעשה על ידי אדם, שאינן דבוקות היטב652. וכן הטעם האחר שמצינו בשיער המדובלל מאליו, שהוא דרך גידולו653, אינו אלא במה שנעשה מאליו, אבל לא במה שנעשה במתכוין, ועוד שכיון שאין הדבר ברור שיש סכנה בהסרת הסמים הללו המדביקים את השיער, אינו חשוב דרך גידולו654.

[טור נ] ז. לחה ויבשה. הדם והדיו655, הדבש והחלב - וכיוצא656 - יבשים חוצצים, לחים אין חוצצים657. ונחלקו ראשונים: יש שכתבו הטעם לפי שהמים מחלחלים דרכם658, ולכן - אף אם הם ברובו659 - אינם חוצצים אפילו הוא מקפיד עליהם660, שהרי אין כאן חציצה כל עיקר661. לדעה זו יש מהאחרונים שכתבו שזה שחילחול המים בתוך משקה לח מועיל, אינו משום שהמים המחלחלים עצמם מטהרים, שכן רובם משקים ולא מים662, אלא מי המקוה שמלמעלה הם שמטהרים, והועיל חלחול המים בתוך המשקים שלא יהיו המשקים חוצצים בין מי המקוה שעליהם לבין הגוף663. ויש שכתבו הטעם לפי שנמחים במים664. ויש סוברים שאין המים מחלחלים דרך דברים לחים, ואף על פי כן אינם חוצצים, לפי שאין הדרך להקפיד על דבר לח665, כיון שהם נמחים במים מיד666, ולפיכך אם היה מקפיד עליהם667, חוצצים668, שמא בשעת טבילה עדיין לא העבירום המים669, וכן אם אינו מקפיד עליהם, אלא שהם ברוב גופו, חוצצים670. ויש שכתבו שכל שמקפיד עליהם חוצצים אף על פי שהמים מחלחלים דרכם, כדרך שמצינו בחציצה רפויה שמקפיד עליה, שחוצצת, לסוברים כן670א. על המטביל כלי לקודש אם החמירו בו שאף לח יחצוץ, עי' להלן בכלים671. כלי שהוא מלא משקים - שאין השקה מועילה להם672 - והטבילו, לא עלתה לו טבילה673, לפי שהמשקים חוצצים בין הכלי [טור נא] למים674, אם לפי שאין המים מחלחלים דרך דבר לח675, או שאפילו אם המים מחלחלים דרך משקה לח הנמצא על גוף האדם או על הכלי676, בכל שיש בו משקים אין המים מחלחלים דרכם677, לפי שהמשקה מכונס על ידי דופני הכלי ומגין על עצמו שלא יחלחלו בו המים678. דם שנסרך - בבשר679 - אפילו לח חוצץ680. יש ראשונים מפרשים שהדם התחיל להתייבש ולהדבק קצת, שכשטובלים בו אצבע נמשך והולך חוט ממנו681, וכתבו אחרונים לדעה זו שאין חילוק בין שנסרך בבשר או בדבר אחר682. ויש ראשונים שכתבו שדם שנסרך בבשר שחוצץ הוא משום שדרך בני אדם להקפיד על כך683. דם שנתבשל, כתבו גאונים שאפילו לח חוצץ684. דיו לח שאינו חוצץ685, יש שכתבו שכל שמעביר עליו קולמוס ומלחלחו, אינו חוצץ686. דיו יבש שחוצץ687, הוא כשיש בו ממש, אבל אם הושחרו ידיו בדיו, ואין שם אלא "חזותא" - מראה - בלבד, אינו חוצץ688. וכן צבע שיש בו ממש, יבש חוצץ, לח אינו חוצץ689. על דין חציצה בצבע שאין בו ממש, עי' לעיל: דבוקה690. שרף - לחלוחית מן האילן691 ומן הפרי692, [טור נב] שכשמתייבשת היא נדבקת693 - יבש חוצץ694, שמפני יבשותו אין המים ממחים אותו695, לח אינו חוצץ696. בתוספתא שנינו: שרף התות, שרף התאנה, שרף החרוב ושרף השקמה, יבשים חוצצים, לחים אינם חוצצים697, ושאר כל השרפים בין לחים ובין יבשים חוצצים698, שאף כשהם לחים הם מתדבקים לגוף699, ודרך בני אדם להקפיד עליהם700. וכתבו אחרונים שאף לסוברים שדבר לח אינו חוצץ לפי שהמים מחלחלים דרכו701, שרפים הללו אף כשהם לחים אין המים מחלחלים דרכם702. יש מהראשונים חולקים וסוברים להיפך, ששאר השרפים אף כשהם יבשים אינם חוצצים703, מפני שנשטפים עם המים704. מן הגאונים יש גורסים בגמ': אמר שמואל כל השרפים חוצצים705. לכלוכי פירות, חוצצים706. מילולי זיתים וענבים, יבשים חוצצים, לחים אינם חוצצים, מילולי תאנים ותמרים בין לחים ובין יבשים חוצצים707. הסך בשמן והוא מנטף וירד וטבל, עלתה לו טבילה708. מן הגאונים יש גורסים בגמ': אמר ר' יהודה כל השמנים אינם חוצצים חוץ משמן המור, וכתבו שנהגו בנות ישראל בעצמן שאינן סכות בשמן בשעת טבילה כל עיקר709, אף על פי שמן הדין אינו חוצץ710, ששמן אינו חוצץ711. ויש מהאחרונים שכתבו ששמן אינו חוצץ לפי שאין אדם מקפיד על שמן לח, לסוברים שלח אינו [טור נג] חוצץ לפי שאין מקפידים עליו712, וכן לסוברים שלח אינו חוצץ לפי שהמים מחלחלים דרכו713, אף בשמן מי המקוה מחלחלים דרכו, והם מצדדים לדעה זו שאין הדברים אמורים שאינו חוצץ אלא כשמי המקוה פושרים, אבל אם היו צוננים, חוצץ, שאינם מחלחלים דרכו714. משח רוב גופו במיני בשמים, וטבל, כתבו ראשונים שלא עלתה לו טבילה, שאף על פי שאינו מקפיד עליהם, חציצה ברובו ואינו מקפיד חוצצת715. שכבת זרע, יבשה חוצצת, לחה אינה חוצצת716, והרואה קרי והוא על בשרו וטובל, אם הוא לח אינו צריך לשפשף אותו, ואם נתייבש צריך לשפשפו717, שלא יחצוץ718. אותה ששנינו: האשה ששימשה ביתה וירדה וטבלה, ולא כיבדה את הבית, כאילו לא טבלה719, יש מהראשונים מפרשים שהוא משום שהזרע שבאותו מקום חוצץ720, שחוששים שמא נשתייר שם זרע יבש שנדבק בה721. גלדי צואה שעל בשרו - קליפות של זוהמא שמהודקות לגוף722, ויש שכתבו שכשהזיעה מרובה ומתייבשת נעשית גלד723 - חוצצים724. לכלוכי צואה - לחה725 - אינם חוצצים726, כל זמן שלא נגלדו כגליד727, לפי שאינו מקפיד עליהם728, או לפי שהמים מחלחלים בהם729. טיט היון וטיט היוצרים וגץ יוני730, חוצצים, ור' יוסי מטהר בשל יוצרים731. הלכה כחכמים732. ונחלקו ראשונים: יש שכתבו ששלשה מיני טיט הללו חוצצים אף כשהם לחים, ושאר כל הטיט, יבש חוצץ, לח אינו חוצץ, שהרי נמחה במים733 [טור נד] שבמקוה בשעה שנכנס לטבול בו, מה שאין כן יבש שאינו נמחה על ידי מי המקוה עד שישפשפנו, ושלשה מיני טיט הללו נדבקים היטב אף כשהם לחים, ואינם עוברים על ידי מי המקוה עד שישפשפם הרבה734. ויש שכתבו הטעם ששאר מיני טיט כשהם לחים שנמחים במים אין דרך להקפיד עליהם, ולכן אינם חוצצים, מה שאין כן יבשים שאינם נופלים מיד, דרכו להקפיד עליהם וחוצצים735, ולפיכך אם היה מקפיד עליהם, אפילו הם לחים חוצצים736, וכן אם היו ברובו חוצצים אף על פי שאינו מקפיד עליהם737, שאנו חוששים שמא בשעת טבילה עדיין לא העבירום המים738. ויש שכתבו הטעם שלחים אינם חוצצים לפי שהמים מחלחלים דרכם739. ויש חולקים וסוברים ששלשה מיני טיט הללו חוצצים אם הם נדבקים בבשרו והם יבשים - היינו שנדבקו כשהיו לחים ויבשו שם740, אבל בעודם לחים אינם חוצצים, שודאי העבירום מי המקוה741 - ושאר מיני טיט אפילו יבשים אינם חוצצים742, לפי שהם עוברים בשעה שנכנס לטבול במי המקוה743. טיט היון, הוא טיט הבורות, שנאמר: ויעלני מבור שאון מטיט היון744, שעל ידי שמתיישן שם ומתקבץ יחד, הוא נדבק בחוזק745. טיט היוצרים כמשמעו746, והוא הטיט שעושים ממנו כלים, ומתוך שהיוצרים מתקנים אותו בידיהם הוא מתדבק הרבה וחוצץ, לדעת חכמים, ולדעת ר' יוסי אינו חוצץ, שכיון שאין מערבים בו שום דבר, אינו מתדבק כל כך747. גץ יוני, אלו יתדות הדרכים748, שמהלכים [טור נה] עליהם בימות הגשמים והם מתמעכים749 על הבגדים750, ואז בעודם לחים נקראים גץ יוני, וכשיבשו נקראים יתדות, לפי שהם משופים כיתדות751. וכתבו ראשונים שאין גץ יוני חוצץ אלא בימות הגשמים כשהוא רך752, שמשום לחותו הוא נדבק בבשר, ומתוך שהוא עב אינו נימוח במי המקוה, אבל בימות החמה שכבר נתייבש הרבה, אינו נדבק בבשר ואינו חוצץ753. ויש מפרשים יתדות הדרכים שהוא הטיט המתהוה בדרכים ונמצא שם תמיד, אפילו בימות החמה754, ולדעתם כתבו אחרונים שאף בימות החמה חוצץ, שמתוך שהוא עבה ביותר אינו מתייבש אפילו אז755. טיט של מרקה, ר' יוסי - שמטהר טיט של יוצרים756 - מטמא757 - היינו שחוצץ - מפני ששפים בו סדקי כלים758 לסתמם759, והוא עבה יותר מטיט של יוצרים760. וכתבו ראשונים ששורים אותו בלובן ביצה, ואין המים ממחקים אותו761, או שהוא טיט שמערבים בו דברים אחרים לחזקו, כמו שיער של צאן762. וכן פסקו ראשונים להלכה763, לפי שאין חכמים חולקים על ר' יוסי בטיט של מרקה, שהרי הוא נדבק יותר מכל טיט אחר764. כתבו אחרונים שכיון שאין אנו בקיאים במיני טיט, כל טיט חוצץ765 ואפילו בדיעבד766. ויש שכתבו שכל טיט שאינו מאותם מיני טיט שאמרו חכמים שחוצצים, אינו חוצץ767, ונהגו הנשים [טור נו] לטבול במקוה שיש בה טיט, לפי שסתם טיט אינו טיט היון, ואינו חוצץ768. על הקופץ במקוה שהוא מגונה769, שיש מפרשים הטעם מפני שהרפש שניתז על בשרו חוצץ, ע"ע טבילה770. על הטובל במקוה שיש בקרקעיתו טיט, ע"ע הנ"ל. לא יטבול אדם כשאבק על רגליו771, שמא ישרה האבק במים וייעשה טיט, וחוצץ772, ואם טבל טמא כשהיה, שיפשף או שטבל בחמין - כגון שטבל בחמי טבריה773 - טהור774, שהרי העביר את האבק מרגליו על ידי השיפשוף, וכן כשטבל בחמין העבירו המים החמים את הליכלוך כמו שיפשוף775. ויש שכתבו שדוקא כשטבל בחמי טבריה אין האבק חוצץ, אבל לא כשטבל בשאר חמין שהוחמו באש, שהם אינם מעבירים את הליכלוך776. ויש גורסים שאם טבל כשאבק על רגליו, אין כאן משום חציצה777, שסתם מים מעבירים את הליכלוך778, ואם שיפשף או טבל בחמין, טמא779, שהחמין מדבקים את האבק יחד, ונדבק בגוף וחוצץ, וכן כשמשפשף הוא לש את האבק, ויש לחשוש שמא נדבק ממנו בגוף בשעת טבילה780. ליפלוף יבש שבעין, וכחול שעל גבי העין ו"רבדי דכוסילתא"781 - מקום הקזת דם782 - שיש אמוראים סוברים שחוצצים783, יש גורסים בגמרא שאין הלכה כן784, ואינם חוצצים785. ויש [טור נז] גורסים שאין הלכה כן אלא בטבילה לענין טהרות, אבל בטבילת נדה לבעלה, אינם חוצצים786, שכל אלו אינם חוצצים אלא מדרבנן, ולא גזרו אלא לענין טהרות, אבל לא לענין ביאה787, ויש שכתבו שכל החומרות הללו החמירו האמוראים יותר ממה ששנינו במשנה, ואין הלכה כן אלא לטהרות788. ויש שכתבו שלכתחילה יש להחמיר בחציצות הללו אף בטבילת נדה לבעלה789, שלכתחילה דין טבילה לבעלה כדין טבילה לטהרות790. ויש מן הראשונים שאינם גורסים כן, וסוברים שהליפלוף והכחול ו"רבדי דכוסילתא" חוצצים אף הם בטבילת נדה לבעלה791. ליפלוף שבעין - הליחה שמתהווה בעין חולה792 - אינו חוצץ793, ושחוץ לעין - הליחה המתקבצת בעפעפיים ובקצות העין794 - חוצץ795. אמר מר עוקבא: ליפלוף שבעין, לח אינו חוצץ, יבש חוצץ, אימתי נקרא יבש, משעה שמתחיל להיות ירוק796. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שדברי מר עוקבא בליפלוף שבתוך העין, שאם היה יבש חוצץ797, אבל ליפלוף שמחוץ לעין חוצץ אפילו בהיותו לח798, לפי שבתוך העין הדמעות מלחלחות אותו ואינן מניחות אותו להתייבש799, מה שאין כן חוץ לעין שחוצץ אף כשהוא לח, לפי שהוא מתייבש והולך כל שעה800, [טור נח] או לפי שמחוץ לעין, כיון שהוא עבה, אין המים מחלחלים בו אף על פי שהוא לח800א. ויש שכתבו הטעם שאין אדם מקפיד על ליפלוף לח שבתוך העין, אבל כשהוא יבש, או שהוא חוץ לעין ואפילו הוא לח, דרך להקפיד, ולכן חוצץ801. ויש ראשונים סוברים שהדבר תלוי בליפלוף עצמו אם הוא לח או יבש, ולא במקום הליפלוף, אם הוא בעין או מחוצה לה, אלא שבתוך העין סתמו לח, שהדמעות מלחלחות אותו, ומחוץ לעין סתמו יבש802, ולפיכך אם אנו רואים בו שהוא לח, אפילו הוא מחוץ לעין, אינו חוצץ803. ויש סוברים שדברי מר עוקבא בליפלוף שמחוץ לעין, שחוצץ אם הוא יבש משעה שהתחיל להוריק, אבל שבתוך העין אפילו יבש אינו חוצץ804, ואף על פי שהוא יבש הרבה, שודאי הדמעות מלחלחות אותו במקום דיבוקו לעין, ולכן אינו חוצץ805. יש מהראשונים שכתבו שלאחר שלשה ימים אף ליפלוף שבתוך העין חוצץ, ושמחוץ לעין שחוצץ, הרי זה אף בתוך שלשה ימים806. אם הלכה כדברי מר עוקבא, ואם יש חילוק בין הטובלת לענין טהרות לנדה הטובלת לבעלה, עי' לעיל807. כחול שבעין, אמר שמואל: שבתוך העין אינו חוצץ, ושעל גבי העין חוצץ808, לפי שכחול [טור נט] שבתוך העין הוא לח809, שמתלחלח על ידי הדמעות המצויות בעין810. ויש שכתבו הטעם שבתוך העין אינו חוצץ לפי שאין אשה מקפידה עליו, שנוח לה שיישאר שם, אבל כחול שמחוץ לעין דרכה להקפיד עליו811. מהאחרונים יש שכתבו הטעם, שבתוך העין לחות העין מעבירתו תמיד, ומה שנשאר אין בו ממש, ואין הדרך להקפיד עליו, מה שאין כן כחול שמחוץ לעין שנעשה עבה ויש בו ממש, והדרך להעבירו812. אם הלכה כדברי שמואל שכחול שמחוץ לעין חוצץ, ואם יש חילוק בין הטובלת לטהרות לטובלת לבעלה, עי' לעיל. היו עיניה פורחות, אפילו כחול שעל גבי העין אינו חוצץ813. "עיניה פורחות", יש מפרשים שהיתה פותחת ועוצמת עיניה תדיר814, ומתוך כך אין הכחול עבה על גבי העין ואין בו ממש, ולכן אינו חוצץ815, או לפי שעם נדנוד העין אילך ואילך מתנודד הכחול ונופל, והמים נכנסים בו816. וכתבו אחרונים שדוקא כשדרכה בכך בתולדה, שעיניה פורחות תדיר, אבל אם אין דרכה בכך אלא שהיתה פותחת ועוצמת בכוונה - כדי שלא יחוץ הכחול, - הרי זה חוצץ817. ויש מפרשים "עיניה פורחות" שהיו עיניה פתוחות818 בשעת טבילה, שהפתיחה עצמה - בלא עצימה - מעבירה את הכחול שחוץ לעין, שכן אינו מהודק, ולכן אינו חוצץ819. ויש מפרשים "פורחות" דומעות820, שהדמעות אינן מניחות לו להתייבש, ואינו חוצץ821. [טור ס] הכוחלת לרפואה, כתבו גאונים שהכחול חוצץ, ואם כוחלת כדי שתיראה שעיניה פורעות - היינו שכוחלת לנוי822 - אינו חוצץ823, שכיון שהוא לנוי אינה מקפידה עליו ואינו חוצץ824, ולא אמרו שכחול שחוץ לעין חוצץ825, אלא כשנעשה לכחול בו העין, אבל לא כשנעשה הכחול לייפות בו את הפנים826. גלד שחוץ למכה - ריר היוצא מן המכה שהתייבש ונעשה גלד827, ויש מפרשים שהוא העור הדק העולה על המכה828 - חוצץ829, ושעל המכה אינו חוצץ830, כל זמן שמעורה בה ולא יצא חוץ למכה831, אבל אם נתפשט חוץ מכנגד פי המכה, חוצץ832, וכתבו אחרונים שכיון שאין אנו בקיאים להבחין בין נתפשט מחוץ לכנגד פי המכה ללא נתפשט, יש להחמיר בכל גלד833. בטעם שגלד שעל המכה אינו חוצץ, כתבו ראשונים שקילוף המכה קשה לה ואין אדם עשוי לקלפה, עד שהגלד מתייבש ונופל מאליו834. ויש גורסים: גלד שעל המכה חוצץ, ושבמכה אינו חוצץ835, שגלד שבמכה שעדיין לא נתייבש אדם חם עליו שלא לגררו, ואינו חוצץ, שהרי אינו מקפיד עליו אלא רוצה בקיומו, אבל גלד שעל המכה, שכבר נתרפא ונתייבש, וראוי להסירו ואינו חם עליו שלא לגררו, הרי זה מקפיד עליו, וחוצץ836. וכתבו ראשונים שהדברים אמורים לאחר שלשה ימים, שאז נקרש מה שיוצא חוץ למכה ונעשה עב וחוצץ, אבל הגלד שבתוך המכה נשאר תמיד רך, ולכן אינו חוצץ837. ויש ראשונים שכתבו שדם יבש שעל [טור סא] המכה חוצץ838, וריר שבתוכה - היינו שהסיר את הקליפה שעל המכה839 ולא נשאר בה אלא ריר840 - אינו חוצץ, יצא מתוכה, כל שלשה ימים לח הוא ואינו חוצץ, לאחר מכן יבש הוא וחוצץ841, אבל הדם היבש שעל המכה חוצץ אפילו תוך שלשה ימים842. "רבדי דכוסילתא" - מכת הכלי הקרוי כוסילתא, שמכה בו המקיז דם843 - אמר רמי בר חמא: עד שלשה ימים אינו חוצץ, לאחר שלשה ימים חוצץ844. ופירשו ראשונים שהדברים אמורים בגלד שעל גבי מכה זו, שתוך שלשה ימים רך הוא ומחובר, והרי הוא כגוף הבשר, ולכן אינו חוצץ845, או שעד שלשה ימים שהוא לח אינו מעכב ביאת המים, ולאחר שלשה ימים יבש הוא ומעכב846, או שעד שלשה ימים אין אדם מקפיד עליו, מה שאין כן לאחר שלשה ימים847. ויש מפרשים "רבדי דכוסילתא" ריר שחוץ למכה, שלאחר שלשה ימים נקרש ונעשה גלד848. ויש סוברים ש"רבדי דכוסילתא" אינו גלד שעל גבי המכה, אלא הוא דם שיצא לחוץ849, והוא קיבוץ דם שעל נקבי ההקזה, והוא כעין חטטים850, שעד שלשה ימים משעת ההקזה הדם לח ואינו חוצץ - לפי שהמים נכנסים בו851 - ולאחר שלשה ימים פי המכה מגליד ומתייבש, ודם יבש חוצץ852. ונחלקו ראשונים: יש שכתבו באשה ששרטה בבשרה ויצא דם, וטבלה, שבתוך שלשה ימים אין מקום השריטה חוצץ, ולאחר שלשה ימים [טור סב] חוצץ, מפני שהדם נקפה שם כגלד שעל גבי המכה853, ויש סוברים שאין הולכים אחר הזמן, שהרי הוא דבר הנראה לעינים, ואפילו תוך שלשה ימים הוא מגליד, וחוצץ אם הוא חוץ למכה שמקפיד עליו, ודוקא ב"רבדי דכוסילתא" אמרו שעד שלשה ימים אינו חוצץ, לפי שמושך דם, וכל שלשה ימים הדם שופע854, ואף על פי שאנו רואים שהגליד מלמעלה, מלמטה במקום דיבוקו לח הוא עדיין ואינו חוצץ855. אם הלכה כדברי רמי בר חמא, ש"רובדי דכוסילתא" לאחר שלשה ימים חוצץ, ואם יש חילוק בן הטובלת לטהרות לטובלת לבעלה, עי' לעיל. נהגו הנשים להסיר כל גלד - וכל גרב856 וכל שחין857 - או אבעבועות858 קודם טבילה859 - או להמתין בטבילתה עד שתתרפא ותוכל להסיר אותם בקלות860 משום חומרא861, אף על פי שמן הדין אינה צריכה להסיר862, כיון שמצטערת בנטילתם863, והרי הם מיעוט שאינו מקפיד864, ולכן אשה שיש לה חטטים בראשה מותרת לטבול865, אם הם במיעוט הראש, שכיון שאינו אלא מנהג אין להחמיר כשאי אפשר866. ויש שכתבו שאשה בעלת חטטים צריכה לחוף במים עד שיתרככו867, ותחוף הרבה שיתרככו היטב, ודי בכך אפילו הם ברוב הגוף או השיער868, שכשם שגלד תוך שלשה ימים כיון שהוא עדיין רך אינו חוצץ868א, כך החטטים כשמרככים במים אינם חוצצים869.

[טור סג] סם יבש שעל גבי המכה, יש גורסים בתוספתא שאינו חוצץ870, ויש גורסים בה: חוצץ870א.

ח. הדוקה ורפויה. דבר חוצץ המהודק לגוף, אף על פי שאינו דבוק בו, הרי זה חוצץ, ואם היה רפוי, שהמים נכנסים בינו לבין הגוף, אינו חוצץ871. ויש שכתבו כדעת ראשונים שאף ברפוי אם הוא מקפיד עליו להסירו, חוצץ872, שרובו ומקפיד עליו, חוצץ873 מהלכה למשה מסיני, ולאו דוקא חוצץ, שכיון שהוא רפוי ונכנסים המים תחתיו אין כאן חציצה, אלא שכל שמקפיד עליו אסור לטבול בו874. מהאחרונים יש שכתב לדעה זו שאין הדברים אמורים אלא כשמקפיד על החציצה שלא תיטנף במים, ולכן אף על פי שהמים נכנסים בה, כיון שנוח לו שלא יכנסו בה המים, הרי זו כחציצה שאין המים נכנסים בה וחוצצת875. ויש שכתבו לדעה זו שאם היתה החציצה הרפויה, שמים נכנסים תחתיה, ברובו ואינו מקפיד, או במיעוטו ומקפיד, חוצצת היא מדרבנן876. ויש סוברים לדעה זו שאף כשהיא ברובו ומקפיד אינה חוצצת דבר תורה כיון שהמים נכנסים תחתיה, וחכמים הם שגזרו שתחצוץ, ודוקא במקפיד עליה, בין שהיא ברובו ובין שהיא במיעוטו, אבל אם אינו מקפיד אינה חוצצת אף מדרבנן, ואפילו כשהיא ברובו877, ואף במקפיד לא גזרו אלא במקפיד עליה בשעת טבילה להסירה, אבל אם אינו מקפיד אז, אף על פי שמקפיד להסירה אחר כך, שחשוב מקפיד אם היתה מהודקת878, לא גזרו בה חכמים כשהיא רפויה879. וכתבו אחרונים שלא נאמרו הדברים שחציצה רפויה חוצצת אלא כשאינה מגופו. אבל כשהחציצה היא מגופו, כגון שהיו [טור סד] שערותיו קשורות יחד, אם היה הקשר רפוי אינו חוצץ880, כיון שהמים נכנסים בו881.

כל הדברים החוצצים, שאם היו רפויים אינם חוצצים882, יש שכתבו שלכתחילה לא תטבול בהם883, ולכן אף על פי שחוטים רפויים שבצוארה אינם חוצצים, וכן מצנפת שבראשה העשויה מעשה רשת אינה חוצצת884, לכתחילה לא תטבול בהם885. ויש שכתבו שנהגו הנשים להסיר את טבעותיהן בשעת טבילה אף על פי שהן רפויות, לפי שאינן בקיאות לידע אימתי נקראות רפויות886. וכתבו אחרונים שאין חומרא זו מזמן התלמוד, אלא היא חומרת הפוסקים, משום זהירות יתירה887. ויש ראשונים שכתבו שאשה שטובלת ואין עמה חברתה שתראה שכל שערה במים888, כורכת שער ראשה בחוטי צמר ורצועות רפויים889, וכתבו אחרונים בטעם הדבר שאין לנו לגזור מעצמנו על רפויים משום מהודקים890, דבר שאינו בש"ס ובפוסקים891. ויש שכתבו שהדברים אמורים כשאי אפשר לה להביא עמה חברתה לראות שכל שערה במים, שכל שאי אפשר בענין אחר טובלת לכתחילה בחציצה רפויה892. וכן כתבו אחרונים שלא החמירו הפוסקים אלא לכתחילה, אבל אם כבר טבלה, עלתה לה טבילה893. ויש מהאחרונים שכתבו שאף בדיעבד לא עלתה לה טבילה בחציצה רפויה, גזירה משום מהודקת, או משום שאין אנו בקיאים לידע מה נקרא רפוי894, אלא שאם שימשה כבר עם בעלה, אינה צריכה לחזור ולטבול895.

ויש מהאחרונים חולקים וסוברים שאף לכתחילה טובלת בחציצה רפויה, ולא גזרו אלא [טור סה] בדברים שטורח לה להסירם לגמרי, כגון חוטי קמיע שבצוארה ומצנפת שבראשה, וכן נזמים שבאזנה - לדעתם שחוצצים כשהם מהודקים895א - שדרכה שלא להסירם, וגזרו שמא לא תסירם אפילו כשהם מהודקים, ואף באלו דוקא לכתחילה החמירו, אבל אם טבלה, עלתה לה טבילה896.

על האוחז ביד הטובל, אם מועיל כשמרפה ידיו, עי' להלן897.

היתה שערה אחת קשורה - בראשה, בעצמה898 - חוצצת899, לפי שהקשר מהודק היטב, ואין המים נכנסים בו900, היו שלשה - קשורות כאחת, קשר אחד901 - אינן חוצצות902, שמתוך שהשערות קשות אינן מהודקות היטב, והמים נכנסים בתוך הקשר903, היו שתים קשורות, אמר רבה בר רב הונא: איני יודע904, ור' יוחנן אמר: אנו אין לנו אלא אחת905, אבל שתים אינן חוצצות906. להלכה יש פוסקים כר' יוחנן ששתים אינן חוצצות907, ויש פוסקים כרבה - להחמיר908 - שהדבר ספק אם חוצצות או לא909, ואפילו בדיעבד צריכה לחזור ולטבול910.

אף אם היתה שערה אחת קשורה בחברתה - כגון שקשר ראש שערה זו בראש השערה האחרת, שני קשרים זה על גבי זה911 - לא עלתה לה טבילה912, כדין שערה אחת קשורה שחוצצת913, שהרי הן מתהדקות יחד, ואין המים נכנסים בתוך הקשר914. היו שתי שערות קשורות לשתים [טור סו] אחרות - בשני קשרים זה על גבי זה915 - יש ראשונים שנראה מדבריהם שדינם כשלש שערות קשורות, שלדברי הכל אינן חוצצות916. ויש סוברים שדינם כשתי שערות קשורות, שלר' יוחנן אינן חוצצות ולרבה הדבר ספק917, ואם היו שלש קשורות לשלש אחרות, דינם כשלש שערות קשורות, שלדברי הכל אינן חוצצות918. בירושלמי אמר ר' זעירא919, קשר שערה אחת לשתים, שתים הן, קשר שתי שערות לשלש, שלש הן920, ואינן חוצצות לדברי הכל921.

שערה אחת קשורה שחוצצת922, כתבו ראשונים שהדברים אמורים כשמקפידה עליה923, או שהיו שערות רבות קשורות, אחת אחת, עד שדרכה להקפיד עליהן924, שהרי הקשרים מעכבים בסירוק השער925, אבל אם אינה מקפידה עליהן, אינן חוצצות926, שהרי החציצה במיעוט ואינה מקפידה עליה927, אלא אם כן היו רוב השערות קשורות, כל שערה בפני עצמה928, או שנצטרפה החציצה שבשער לדברים חוצצים אחרים שעל הגוף, עד שבין הכל ישנה חציצה ברוב הגוף929. רוב שערותיה קשורות שאמרו, יש שכתבו שהדברים אמורים שכל אחת מהשערות יש בה קשרים הרבה, עד שיש חציצה ברובה930, ויש שכתבו שאם היתה כל שערה ושערה מרוב השערות קשורה קשר אחד, הרי זו חציצה ברוב השיער ולא עלתה לה טבילה931.

[טור סז] על החיוב לסרוק השיער קודם טבילה שלא יהיו בו קשרים, ע"ע חפיפה932.

היו שערותיה קלועות, כתבו ראשונים שאינה צריכה לסתור קליעותיה, לפי ששיער על גבי שיער אינו חוצץ933, כדרך ששלש שערות קשורות יחד אינן חוצצות934. ויש שכתבו שצריכה להתיר קליעותיה לגמרי935, שקליעה מהודקת יותר מקשר936.

חוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות, הרי הם חוצצים937. חוטי צמר - שבראשי הבנות938 - נחלקו בהם תנאים: לדעת חכמים חוצצים, ר' יהודה אומר אינם חוצצים, מפני שהמים באים בהם939, שאינם מתהדקים על גבי שיער940, ויש שכתבו שאף על פי שהצמר מתוך רכותו מתהדק על גבי שיער, אינו חוצץ, לפי שהמים מחלחלים בו, מה שאין כן בחוטי פשתן, שאינם מחלחלים בהם מתוך קושיים941. הלכה כחכמים942.

חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות, לא תטבול בהם - שהרי הם חוצצים943 - עד שתרפם944, שתתירם מעט ויהיו רפויים, ויכנסו המים בינם לבין השיער945. כתבו ראשונים שהדברים אמורים כשכרכה בהם שערותיה, אבל אם הם בתוך קליעת שערה, אין הרפיון מועיל להם946, שאין המים נכנסים בתוך הקליעה עד שתסתרנה לגמרי947, אם משום שהקליעה מהודקת יותר מקשר, או שהחוטים שבתוך הקליעה הם שחוצצים, אף על פי שריפתה את הקליעה948. ויש שכתבו שהדברים אמורים בחוטים ורצועות [טור סח] שקולעת בהם שער ראשה949, והחוטים נמצאים בתוך הקליעה950, ואם תתירם קצת שיהיו רפויים ויכנסו המים בינם לבין השיער, טובלת בהם951, אף על פי שלא הוציאה את החוטים מתוך הקליעה952. וכן כתבו ראשונים שאם קלעה שערותיה על ידי חוטים, מרפה את החוטים וטובלת, אף על פי שאינה מתירתם953. ויש שכתבו שכשהיא מרפה הקליעה, צריכה להוציא החוטים ממנה, וטובלת אף על פי שלא סתרה הקליעה954.

חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועות, שהיו כרוכים בשר מקומות שבגופה, לא תטבול בהם עד שתרפם955, ואף ר' יהודה - שסובר בחוטי צמר שבראשי הבנות שאינם חוצצים956 - מודה בשאר מקומות957.

חוטי שיער - שבראשי הבנות958, שקולעות בהן שערותיהן959 - אינם חוצצים960, מפני שהמים באים בהם961, ואף על פי שהם מהודקים962, לפי שחוטי שיער אינם מתהדקים היטב963 על גבי שיער964, ואינם נדבקים עם מה שהם עליו965. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שהיו חוטי שיער הללו של שלש שלש - וכן של שתים שתים966, לסוברים ששתים אינן חוצצות967 - אבל אם היו עשויות משערה אחת, הרי זו מתהדקת וחוצצת, כדרך שמצינו בשיער הראש עצמו968, ואף על פי שלא קשרה חוטי שיער הללו לשערותיה, אלא כרכתן על גבי שערותיה וקשרה כל ראש חוט שיער בראשו השני, חוצץ לפי שהוא מתהדק על [טור סט] גבי שערותיה969, ודוקא בשיער אדם, אבל מותרת לקשור שערותיה בזנב הסוס, שהוא עבה וקשה970. ויש חולקים וסוברים שלא אמרו ששערה אחת חוצצת אלא שהיה הקשר בשיער של עצמה, לפי שאין המים נכנסים בתוך הקשר, אבל כשכרכה חוטי שיער על שערותיה, כיון שהם קשים נכנסים המים בינם לבין שערותיה971, שכל שהשיער קשור סביב דבר אחר, או קשור עם דבר אחר, אין הידוקו הדוק972.

קשרה חוטי שיער על גבי בשרה, יש שכתבו שחוצצים, שעל גבי בשר שהוא רך מתהדק השיער היטב973, ואפילו היו של שלש שערות יחד שכשהם קשורים בעצמם אינם מתהדקים974, על גבי הבשר מתהדקים וחוצצים975. ויש שכתבו שאף על גבי הבשר אינם חוצצים, שמתוך שהשיער קשה וחלק אינו מתהדק976.

חוטי צמר וחוטי פשתן שכרכתם בצוארה, אינם חוצצים, לפי שאין אשה חונקת עצמה ואינה מהדקתם977, אבל קטלאות - רצועות שסביב הצואר978 - מהודקים חוצצים, רפויים אינם חוצצים979, שהקטלאות אשה חונקת עצמה בהן כדי שתיראה בעלת בשר980, שמתוך שהרצועה חלקה ורחבה, אינה מזיקתה אפילו בהיותה מהודקת981. ויש שכתבו ששני סוגי קטלאות הן: אותן העשויות לגוי, חילקו בהן בין מהודקות ורפויות, וקטלאות שאינן עשויות לגוי אלא עשויות להראות שהיא בעלת בשר, ואלה מהודקות הן לעולם, וחוצצות982. קטלא זו, יש מפרשים שהיא [טור ע] רצועה של בגד983, ויש מפרשים שהיא של מתכת, ועשויה חוליות של כסף ושל זהב או של אבנים טובות ומרגליות, או זכוכיות מחורזות בחוט, וכיון שהחוליות גסות ורחבות, יכולה להדקה בצוארה, ולכן חוצצתה984. ויש שכתבו שקטלא של כסף אינה חוצצת, שכיון שהיא קשה, אם תהדקנה יכאב לה, ולא אמרו שאשה חונקת עצמה אלא בשל רצועה שהיא רכה985.

חוטים שבצוארה שתולה בהם קמיע, כתבו ראשונים שאם אינם מהודקים אינם חוצצים, וכן מצנפת שלובשתה בשעת שינה, אם היא חלולה, שעשויה מעשה רשת, אינה חוצצת986.

שרשראות של חוטי צמר או פשתן, חלולות ועגולות, אינן חוצצות, שכל שהוא ארוג אינו חוצץ987, שאינו מתהדק היטב988, ולא אמרו שחוטי צמר ופשתן חוצצים989, אלא כשעשויים מעשה גדיל, שהם מהודקים, אבל ארוגים רפויים הם ואינם חוצצים990, ויש מפרשים ארוג שאמרו, בחוטים רבים ארוגים יחד, שהם עבים וגסים, ואין ההידוק מצוי בהם991. ויש חולקים וסוברים שלא התירו שרשראות ארוגות אלא אם כן הן חלולות992, שהארוגות שתי וערב מהודקות הן מאד וחוצצות, ודוקא החלולות שעשויות מעשה רשת רפויות הן ואינן חוצצות993.

היו השרשראות הללו, שאינן חוצצות, מטונפות - בטיט994 - יש מהראשונים מפרשים שנחלקו בדבר שני לשונות בגמרא: ללשון ראשון כיון שארוגות הן אינן חוצצות, וללשון שני, זה [טור עא] ששרשראות אינן חוצצות הוא לפי שאין אשה מקפידה עליהן, ולכן כשהן מטונפות, דרכה להקפיד עליהן שלא יהיו בראשה בשעת טבילה, מפני שהמים ממחים את הטיט, ומתלכלכת בו בעלייתה מן המים995 - וחוצצות996, שכן רובו ומקפיד עליו חוצץ997 אף בדבר שאינו מהודק998, ופסקו להלכה שאם היו מטונפות או מוזהבות - שמקפדת שלא תטנף אותן999 - חוצצות1000. ויש חולקים וסוברים שכל שאינן מהודקות אינן חוצצות, כיון שהמים נכנסים בהם1. ויש שכתבו שכשהן מטונפות או מוזהבות הן מתהדקות ואין המים נכנסים בהן, ולכן חוצצות2. ויש ראשונים סוברים שמותר לטבול בחוטים מטונפים3 וכן במוזהבים4.

השירים - אצעדות5 - והנזמים והטבעות, בזמן שמהודקים בבשר חוצצים, רפויים אינם חוצצים6 - וסתם טבעת חוצצת, עד שנדע שרפויה היא7 - ואף על פי שאין אשה מקפדת על טבעת, חוצצת, לפי שדרכה להסירה בשעת לישה או אפייה ובישול8, כדי שלא תיטנף9, לפיכך אשה שאין דרכה ללוש ולבשל בעצמה, הטבעת שבאצבעה אינה חוצצת, שהרי אינה מקפדת עליה10. ויש שכתבו שאף אשה שאין דרכה לבשל בעצמה צריכה להסיר טבעת מהודקת מאצבעה קודם טבילה, ואם טבלה צריכה לחזור ולטבול, כיון שרוב נשים דרכן להקפיד בכך, [טור עב] ואינה דומה למי שאומנותו טבח, שהדם שעליו אינו חוצץ כיון שאינו מקפיד11, לפי שכל בני אותה אומנות ידועים בכך, מה שאין כן בזו, שאין ידוע מי דרכה להקפיד ומי אין דרכה בכך, לא חילקו חכמים בדבר12. וכן נזמים שאמרו שחוצצים אם הם מהודקים13, היינו נזמי האף, אבל נזמי האוזן אינם חוצצים, שהם מיעוט שאינו מקפיד, כיון שאין דרכה להסירם לעולם, אף בשעת שינה או רחיצה14, ואין להחמיר בהם15.

טבעת רפויה שאינה חוצצת - מעיקר הדין16 - כתבו גאונים שהדברים אמורים כשהיא מתעגלת - מסתובבת - על אצבעה בנקל17. ויש שכתבו שצריך שתהיה הטבעת רפויה כל כך, שאם תנענע אצבעותיה בחוזק, כאילו זורקת דבר מה, תישמט הטבעת מאצבעה ותפול18. ואחרונים כתבו שכל שאינו מהודק יותר מחוטי צמר הכרוכים בצואר, רפוי הוא ואינו חוצץ18א.

רטייה - אספלנית19 - שעל גבי המכה, חוצצת20, שמן הסתם מקפיד עליה21. וכתבו אחרונים שאם יש צער להסירה, אינה חוצצת, לסוברים בגלד שעל גבי המכה שאם יש צער בנטילתו אינו חוצץ22.

האגד שעל המכה, והקשקשים שעל גבי השבר - לוחות שמניחים הרופאים על השבר מכאן ומכאן, כדי שלא ינוד העצם אנה ואנה23 - מהודקים חוצצים, רפויים אינם חוצצים24. ויש [טור עג] שכתבו בדעת ראשונים שחולקים וסוברים שאף רפויים חוצצים, לפי שאין המים נכנסים בהם יפה25. ויש שכתבו להיפך שאף מהודקים אינם חוצצים, שכיון שמצטער בנטילת האגד והקשקשים, חשוב אינו מקפיד עליהם, ואינם חוצצים26.

כנים הדבוקות בבשר בחוזק, במקום שיער, ונושכות בעור, צריך להסירן על ידי חמין ולגרדן בצפורן - ואם לא הסירתן, חוצצות אפילו בדיעבד27 - ואם אינה יכולה להסירן, אינן חוצצות28, מפני שאינה מקפדת עליהן29. וכן כנים קטנות מתות הדבוקות בשיער, חוצצות30, וכן עלוקה חוצצת, לפי שנדבקת לבשר בחוזק31. כתבו ראשונים ששאר כנים ופרעושים שבגוף אינם חוצצים, לפי שאינם נדבקים, והמים נכנסים ביניהם לבין הגוף32.

הטמא שטבל כשהוא לבוש בבגדיו, עלתה לו טבילה, ואם היתה נדה, מותרת לבעלה33, מפני שהמים באים בהם, ואינם חוצצים34, והדברים אמורים בבגדים רחבים, אבל לא בבגדים מהודקים לגוף35, ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות36. ויש שכתבו בדעת ראשונים שלעולם בגדים אינם חוצצים, לפי שאין המלבוש מתהדק ממש לגוף, ואפילו הוא של עור, ואם הוא של צמר או פשתן - שמתהדק - ארוג הוא, והמים נכנסים בו, ואינו חוצץ37. וכתבו ראשונים שצריך לטבול - לכתחילה - כשהוא ערום, אלא שאם טבל בבגדיו עלתה לו טבילה38 בדיעבד39, כגון נדה [טור עד] שנפלה למים עם בגדיה, ובשעת הדחק, כגון שהיו בני אדם עומדים שם, טובלת לכתחילה בבגדיה, וכן הטובלת בשבת או ביום טוב ולא היו לה בגדים אלא אלו, מערמת וטובלת בבגדיה כדי לטהר אף את בגדיה40, ויש ראשונים שכתבו שנדה יכולה לטבול בבגדיה41 אף לכתחילה42.

אשה שאינה יכולה לעמוד על רגליה, יש שכתבו שטובלת מושכבת על מחצלת שארבע נשים אוחזות בארבעת כנפותיה43, ויש חולקים וסוברים שהמחצלת חוצצת, והרי זו כבגד מהודק לגוף שאין אשה טובלת בו44.

אחז באדם או בכלים והטבילם, הרי הם בטומאתם45, לפי שלא באו המים במקום אחיזתו46, וידו חוצצת47, והרי זה חציצה במיעוטו ומקפיד עליו48. ויש שכתב שלא עלתה להם טבילה מן התורה49. הדיח את ידו במים - תחילה50 - עלתה להם טבילה - שהמשקה שעל ידו מתחבר למי המקוה51 כיון שיש בו טופח על מנת להטפיח52 - ר' שמעון אומר: ירפה - אחיזתו - כדי שיבואו בהם המים53. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שחכמים מחמירים יותר מר' שמעון, וסוברים שאם לא הדיח ידיו במים, אפילו אם הרפה לא עלתה להם טבילה, גזירה שמא לא ירפה54, וכן הלכה לדעתם55, ואף על פי שמותר לטבול בשירים, נזמים וטבעות רפויים56, ולא חששו שמא לא יהיו רפויים, בזה שחבירו נשען עליו מצוי הוא שלא ירפה, וחוששים57, שאף על [טור עה] פי שהרפה ידו, יש לחוש שמא בשעת טבילה ידחוק ידו שלא במתכוין מתוך שהוא בהול שלא ישמט ממנו ויטבע58, ולדעת ר' שמעון אם הדיח ידו, או שהרפה אותה, עלתה להם טבילה59. ויש מפרשים שאם הרפה ידו, לדברי הכל עלתה להם טבילה, ואין גוזרים שמא לא ירפה, כדרך שלא גזרו כן בשירים נזמים וטבעות60, ור' שמעון בא להחמיר, שאפילו הדיח ידו, לא עלתה להם טבילה עד שירפה את ידו61, לפי שהאוחז בחבירו או בכלים להטבילם, דרכו לדחוק את ידו, ומונע את המשקה שעל ידו להיות חיבור למי המקוה, ולדעת חכמים אין חוששים לכך, וכל שהדיח ידו תחילה עלתה להם טבילה62, והלכה כחכמים63, שאם הרפה ידו - ולא הדיחה - עלתה להם טבילה - בדיעבד64 - וכן אם לא הרפה, אלא שהדיח ידו תחילה, טהורים65. וכתבו ראשונים שהדברים אמורים שלא דחק הרבה66, אלא אחזם כדרך כל אדם, ואין חוששים שיאחזם בכח67, ויש שכתבו בדעת ראשונים שחולקים וסוברים שאף אם הידק בכח עלתה להם טבילה68. ויש שכתבו שמחלוקת תנאים בדבר: האומר לחבירו כבוש ידך עלי במקוה, לדעת חכמים הרי זה מגונה, ור' יהודה אומר כבוש ידך עליו עד שתצא נפשו69 - דרך גוזמא70 - שלדעת חכמים הרי זה מגונה שמא יחוץ עליו71, ור' יהודה מתיר לכבוש עליו בחוזק72, שכיון שהדיח ידיו תחילה אינו חוצץ73, והלכה כחכמים74.

ויש חולקים וסוברים שהדיח ידו תחילה אינו [טור עו] מועיל אלא לדעת ר' יהודה שאומר: טופח על מנת להטפיח חיבור75, אבל להלכה שאינו חיבור76, אף אם הדיח ידו במים הרי זו חוצצת, ולא עלתה טבילה לאדם ולכלים שהוא אוחזם בה77. נדחו דבריהם78.

ויש מהראשונים מפרשים שלדעת חכמים אינו צריך להדיח ידו קודם שאוחז כאדם או בכלים, אלא שאם היו האדם או הכלים שקועים במים לגמרי, עד שאף האוחז מדיח ידו במים, טהורים, שאין דרך האוחז להדק ידו כל כך שלא יכנסו המים שם, ואין חוששים שמא יהדק, ור' שמעון מחמיר שצריך להרפות ידו מעט ולתת ריוח בין ידו לבין מקום אחיזתו, כדי שיבואו שם המים79.

הדיח ידו תחילה, שאינה חוצצת80, יש שכתבו שאף לכתחילה רשאי לאחוז באדם או בכלים בשעת טבילתם81, שאין חוששים שמא יאחז בכח רב82, ויש מצדדים לומר שלא התירו בהדיח ידו אלא בדיעבד83, וכתבו שאפילו אם בטבילת שאר טמאים מותר לאחוז בטובל אף לכתחילה, בטבילת נדה החמירו יותר, ולכתחילה לא תאחז בה חברתה אפילו הדיחה ידה84.

אם יש חילוק בין הדיח ידו במי המקוה, לבין הדיחה במים תלושים, ע"ע טבילה.

על הטובל במקוה אם צריך להגביה רגליו מן הקרקע כדי שיכנסו המים תחתיו, ועל הטובל ורגליו שוקעות בטיט, אם אומרים שהמים מקדמים ועלתה לו טבילה, ע"ע טבילה85.

אשה הטובלת, אמר ריש לקיש: לא תטבול [טור עז] אלא דרך גדילתה86, היינו כדרך הליכתה ושימושה תדיר87, וכן האיש88, ואם שינתה מדרך גדילתה, כגון ששחתה או זקפה ביותר, לא עלתה לה טבילה, לפי שאין המים יכולים לבוא במקומות הסמוכים לבית הסתרים89. יש שכתבו שלא נאמרו הדברים אלא בטובלת למגע טהרות, אבל לא בנדה הטובלת לבעלה90, שאף אם שינתה מדרך גדילתה עלתה לה טבילה91, שכיון שמיעוט המקפיד אינו אלא מדרבנן92, לא גזרו בענין זה לבעלה93, ולכתחילה לא תטבול אף לבעלה אלא דרך גדילתה94, ורבים מהראשונים חולקים וסוברים שהדברים אמורים אף בטובלת לבעלה95, ואם טבלה לא עלתה לה טבילה אף לבעלה96. על גדרי דרך גדילתה, ע"ע טבילה.

במה דברים אמורים ששחתה או זקפה חוץ למקוה, אבל אם עשתה כן בהיותה במים, יש שכתבו שעלתה לה טבילה, שהרי המים מקדמים לאותם קמטים97, ויש שכתבו שלא עלתה לה טבילה, לפי שאין המים שבקמטים מחוברים למי המקוה98.

פתחה עיניה ביותר, או עצמתן ביותר, אמר ר' יוחנן שלא עלתה לה טבילה99, שבפתחה ביותר יש חציצה למעלה, ובעצמה ביותר יש חציצה [טור עח] למטה100, שאין זה דרך גדילתה101, ואין המים באים במקום שצריך שיבואו שם102. ויש שכתבו שבעצמה עיניה ביותר אין תוכה של העין ראוי לביאת מים, וכן בפתחתן ביותר שמחברת את העפעפיים עם גבות העיניים, אין המקום שביניהם ראוי לביאת מים103. ונחלקו ראשונים להלכה: יש סוברים - על פי גירסתם בגמרא - שאין הלכה כר' יוחנן, אלא עלתה לה טבילה104, לפי שפתיחת העיניים אינה מעכבת כלום, אלא עושה קמטים במקום שדרכה בכך105, ואף אם עצמה עיניה ביותר דרכה בכך, והרי היא כטובלת דרך גדילתה106, ועוד שאין פתיחת העינים מעכבת ביאת מים כל עיקר107, וכן עצימתן108. ויש סוברים שהלכה כר' יוחנן בטבילה לענין מגע טהרות, אבל לא בטובלת לבעלה, ואם פתחה עיניה ביותר או עצמתן, עלתה לה טבילה109 - בדיעבד, אבל לכתחילה לא תפתח ביותר ולא תעצום ביותר אף כשטובלת לבעלה110 - שחציצה זו מדבריהם, ולא גזרו אלא לענין טהרות, אבל לא לענין ביאה111. ויש שכתבו הטעם שאין בכך חציצה בטובלת לבעלה, לפי שדרך גדילתה הוא, שאין אדם נמנע מלפתוח ולעצום עיניו פעמים הרבה כדרכו112, ויש חולקים וסוברים שהלכה כר' יוחנן אף בטובלת לבעלה113, [טור עט] ולא עלתה לה טבילה114. על הגדרים של פתחה עיניה ועצמה עיניה, ע"ע טבילה.

קפצה ידה - הרבה115 - כאילו לא טבלה116. קרצה - ויש גורסים: קמצה117 - שפתותיה, כאילו לא טבלה118. "קרצה" שאמרו, יש מפרשים שהדביקה שפתותיה ולא נכנסו המים בפיה, שאף על פי שהפה בית הסתרים הוא ואין צריך שיבואו בו המים119, צריך שיהא ראוי לביאת מים120. ויש חולקים וסוברים שאינה צריכה לפתוח פיה בשעת טבילה121, שכל שסותמת פיה כדרכה, כיון שאינה מהדקת שפתותיה כחוזק, ראוי הפה שיכנסו בו המים122, והרי דרכה בכך, ונמצאת טובלת כדרך גדילתה123, וקרצה שפתותיה שאמרו הוא שדחקתן124 ביותר125, בענין שמתכסה הבשר החיצון126, היינו שחיתוך השפתים הנראה מתכסה בקריצתה127, ולא באו בהן המים128 במקום הגלוי, שצריך ביאת מים129.

נתנה שערה בפיה, כאילו לא טבלה130, שאין המים מגיעים לשיער שבפיה131. ויש שכתבו שנתנה שערה בתוך פיה, לא עלתה לה טבילה, שהשיער בתוך הפה מעכב, מפני שדבק בבשר עד שאין הבשר ראוי לביאת מים132.

ט. בכלים. אף בטבילת כלים להעלותם [טור פ] מטומאתם אין חציצה פוסלת דבר תורה, אלא כשהדבר החוצץ ברוב הכלי והוא מקפיד עליו, אבל במיעוטו ומקפיד עליו, או ברובו ואינו מקפיד, טבילתו פסולה משום גזירה, ואם הוא במיעוט ואינו מקפיד, עלתה לו טבילה133. וכן בטבילת כלים הנקחים מן הגוים134, אין חציצה פוסלת אלא ברובו או במקפיד135, ולכתחילה יזהר אף במיעוט ואינו מקפיד136.

בית הסתרים שבכלים, שאין צריך שיבואו שם המים137, יש שכתבו שאף על פי כן צריך שיהא ראוי לביאת מים, כדרך שאמרו בבית הסתרים שבאדם138. ויש סוברים שבכלים אין חוששים לחציצה שבבית הסתרים139, לפי ששם אין אדם מקפיד על החציצה140. ויש שכתבו שבית הסתרים אין צריך שיהא ראוי לביאת מים141, שהלימוד מ"כל בשרו" לרבות בית הסתרים142, לא נאמר אלא בטבילת אדם ולא בטבילת כלים143.

עץ שחקק בו רובע וחצי רובע - מדות נפח - שכשהוא רוצה להטביל את הרובע שנטמא במשקין צריך להטביל את הכל144, והיה על חצי הרובע דבר חוצץ, והטבילו, לא עשה כלום145, שאף על פי שלא נטמא אלא הרובע146, כיון שצריך להטביל אף את חצי הרובע משום [טור פא] הרובע147, חציצה פוסלת בו148. ויש מהראשונים שכתבו שלדעת הסוברים שלא נטמא אלא הרובע, ולא הצריכו להטביל את חצי הרובע אלא כדי שיטהר הרובע149, אין דבר חוצץ על חצי הרובע מעכב150.

המטביל כלי זכוכית בתוך כלי אחר151, יזהר שלא יושיב את הכלי הפנימי על שוליו - על תחתיתו - שלא תהא בו חציצה מחמת כובד הכלי - ולא תעלה טבילה לא לזה ולא לזה152 - אלא יטנו על צידו, ויגלגלנו הנה והנה בעוד הכלים שקועים במי המקוה153. וכן כתבו אחרונים שיזהר שהכלי הפנימי יהיה רפוי בתוך הכלי החיצון, שאם הוא כבד ומונח בתוך החיצון, חוצץ154. ויש שכתבו כן דוקא כשהכלי הפנימי מלא מים, שעל ידי כך הוא מכביד על החיצון, אבל אם הוא ריק אין לחוש, שאי אפשר שלא יבואו המים תחתיו155. על המחלוקת כשהיו מים בכלי החיצון קודם שהניח בתוכו את הפנימי, אם הפנימי חוצץ, ואם יש חילוק בין שהיו המים שבתוך החיצון שאובין, לבין אם הכניס בתוכו מי המקוה ואחר כך נתן את הכלי הפנימי לתוכו, ע"ע טבילה.

אותה ששנינו: חומר בקודש מבתרומה, שמטבילים כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקודש156 - היינו להשתמש בו אחר כך לתרומה, אבל לא להשתמש בו לקודש157, והיא אחת מן המעלות שעשו חכמים לקודש על התרומה158 - לדעת ר' אילא הטעם מפני שכובדו של כלי חוצץ159, שכובדו של הפנימי מכביד על החיצון שבתוכו הוא מונח, ואין טבילה עולה לא לזה ולא לזה160, שכובדו של כלי חוצץ, כיון שאין המים [טור פב] נכנסים ביניהם בריוח, אבל בתרומה לא החמירו, לפי שבדוחק נכנסים המים ביניהם161 ולא חששו כל כך אלא לקודש, אבל לא לתרומה162, שלקודש כל שדומה לחציצה פוסל בטבילתו, מה שאין כן לתרומה שאינו פוסל אלא כשהיא חציצה גמורה מן התורה163. ויש שכתבו הטעם שפסלו לקודש, לפי שמקבלים קדשים מעם הארץ164, וחששו חכמים שמא יראה שהחבר מטביל כלי בתוך כלי, ויבוא אף הוא להטביל כך, ולא ידקדק לעשות באופן שאינו חוצץ, אבל לתרומה לא חששו לפי שאין מקבלים תרומה מעם הארץ165, ולחבר עצמו לא חששו, שכן אם הכלי הפנימי כבד ודאי יגביהנו באופן שאינו חוצץ166, ולא אמרו שלתרומה אינו חוצץ אלא כשהכלי הפנימי אינו כבד, אבל כשהוא כבד חוצץ אף לתרומה, ואפילו לחולין167. וכן אמרו בירושלמי, שאם - הכלי הפנימי - כבד כליטרא, אין מטבילים אותם168, ואפילו לתרומה169. וכתבו אחרונים שלא גזרו שאין להטביל כלי בתוך כלי לקודש משום חציצה, אלא בכלים גדולים, שפעמים שכבדים הם, אבל כלים קטנים וקלים, כגון מחטים וצינוריות, לא חששו בהם משום חציצה אף לקודש170.

על האוחז בכלי ומטבילו, אם מועיל שמרפה ידו או שמדיחה במים, עי' לעיל: הדוקה ורפויה171.

לא כמידת הקודש - בדיני חציצה בטבילה172 - מידת התרומה, שבקודש מתיר ומנגב ומטביל ואחר כך קושר - משום חציצה173 - ובתרומה קושר ואחר כך מטביל174. יש מהראשונים מפרשים בבגד טמא שבא להטבילו לקודש, שצריך להתיר את קשריו, לפי שדומים לחציצה, וכשמטבילו לתרומה, אם רצה קושרו ואחר כך מטבילו - [טור פג] שאין קשר זה מהודק כל כך שיהא בו משום חציצה175 - וכן אם הבגד לח, לקודש מנגבו ואחר כך מטבילו, שיש כאן כעין חציצה, ולתרומה אינו צריך לנגבו176, שלח אינו חוצץ177. ויש חולקים וסוברים שלח אינו חוצץ אף לקודש178. מן האחרונים יש שפירשו שהכוונה כשהיה קשור ולח גם יחד, שדרך הקשר להתהדק יותר כשהוא לח, וגזרו לקודש להתיר הקשר או לנגב, לפי שיש בו כעין חציצה179. ויש מפרשים שהדברים אמורים בכלי שהוא מפוצל - מורכב מכמה חתיכות180 - ולוחותיו וקורותיו קשורים, כגון מיטה וכיוצא, שכשמטבילו לקודש מתיר ומנגב, שמא יש שם דבר חוצץ - כמו שמנונית שמונעת ביאת המים181, או עפר כנוס בין הלוחות182 - ולתרומה יכול להטבילו כולו כאחד כשהוא מקושר183, שלענין תרומה אין אנו חוששים לחציצת עפר הנכנס בין הלוחות184.

בירושלמי אמרו: בקודש מתיר את החוטים ומנגב את הנקבים - שהיו בהם החוטים הקושרים את הכלי המפוצל185 - ובתרומה קושר ואחר כך מטביל, שאוכלי תרומה זריזים והם חצין אותו, אוכלי קודש אינם זריזים ואינם חצין אותו186. יש מפרשים "חצין" מחלקים, שאוכלי תרומה עושים ריוח בין חלקי הכלי, באופן שלא יהא בו משום חציצה187, או שהם פותחים הקשר ככל יכולתם כדי שיבואו בו המים, ואוכלי קודש אינם זריזים לעשות כך, שהרי קדשים קלים ניתנו אף לאכילת הבעלים, והם אינם זריזים, ולכן הצריכו להתיר הקשר לגמרי ולנגב, ואין סומכים על מה [טור פד] שיפתחוהו מעט188. ויש מפרשים "חצין" מנקים, שאוכלי תרומה מנקים את הכלי המפוצל היטב, עד שאין לחוש שמא יהא בו דבר חוצץ, מה שאין כן אוכלי קודש שאינם זריזים, ולכן הצריכום להתיר תחילה את הקשרים ולנגב את נקבי החוטים, שלא יהא בהם דבר חוצץ189.

בגד צבוע מטבילים אותו ואין הצבע חוצץ, שכן מצינו טבילה לפרוכת שבמקדש שנטמאה190, אף על פי שיש בה תכלת וארגמן ותולעת שני191, שאין הצבע כדבר הנוסף אלא כעיקרו של הבגד192. ויש שכתבו שדוקא בפרוכת אין הצבע חוצץ, כיון שמצוותה בכך193.

ואלו חוצצים בכלים: הזפת והמור - ויש גורסים: החימר194, והוא טיט הנדבק כעין זפת195, וכיוצא בהם196 - בכלי זכוכית197, בין מבפנים ובין מבחוץ198. ונחלקו ראשונים: יש שכתבו שבכלי זכוכית דוקא הזפת והמור חוצצים, שהם מתדבקים היטב ומקפיד עליהם199, אבל דברים אחרים - כגון טיט וכיוצא200 - אינם חוצצים, לפי שאינם נדבקים בכלי זכוכית שהם חלקים201, ואינו מקפיד עליהם202 כיון שהם נופלים מאליהם203, ובשאר כל הכלים כל דבר נדבק וחוצץ204. ויש חולקים וסוברים שבשאר כלים אין זפת ומור חוצצים, לפי שהדרך לזפתם205, ובכלי זכוכית אף זפת ומור חוצצים, וכל שכן שאר דברים שחוצצים בהם206, שודאי מקפיד עליהם יותר מזפת ומור207, שהרי אינו רוצה בהם, ומה שאינו עושה מעשה להסירם הוא מפני שמאליהם יפלו208. בתוספתא שנינו: הזפת חיבור בכלי [טור פה] מתכת בדבר הראוי לה209, היינו שדרכו לסתמו בזפת210, כגון בכלי שתשמישו בצונן שיכול לקבל זפת211, ואם ניקבו וסתמו בזפת, אינו חוצץ212, אבל דבר שאינו ראוי לה - היינו כלי שתשמישו בחמין, שאינו יכול לקבל זפת213 וניקבו וסתמו בזפת - אינו חיבור, ואם הטבילו הרי זה חוצץ, כיצד קיתון שניקב ועשאו - תיקנו - בזפת, אינו חיבור, הטבילו, הרי זה חוצץ214, אבל חבית - שאין תשמישה אלא בצונן215 - שניקבה ועשאה בבעץ ובקסטרין - בדיל216 - ובגפרית ובזפת ובסיד ובגפסיס, חיבור - ואם הטבילה אינם חוצצים וטהורה217 - ובשאר כל הדברים אינם חיבור218. ויש שכתבו להיפך: בזפת בבעץ ובגפרית ובסיד ובגפסיס אינם חיבור, ובשאר כל הדברים חיבור219.

מור שאמרו שחוצץ, יש מפרשים שהוא המור האמור בעשיית שמן המשחה ובסממני הקטורת220, והוא הדם הצבור בחיה שבהודו221, וכגון שכתשו וגבלו, שהוא מתהדק וחוצץ222.

הזפת שבכוס ושבצלוחית, מתוכם חוצץ, מאחוריהם אינו חוצץ, במה דברים אמורים מבית האומן - שאין דרכו להקפיד אלא על תוכם, כדי לנאותם בפני הלקוחות223 - אבל מבית בעל הבית, בין מתוכם ובין מאחוריהם חוצץ224, לפי שבעל הבית מעמידם לשתייתו225. הזפת שבתמחוי ובקערה, בין מתוכם ובין מאחוריהם, בין מבית [טור פו] בעל הבית ובין מבית האומן, חוצצים226. המור והקומוס227, בין בכוס ובצלוחית, בין בתמחוי ובקערה, בין מבית בעל הבית ובין מבית האומן, בין מתוכם ובין מאחוריהם, חוצצים228.

הזפת והמור - או החימר229 - שהיו על השלחן ועל הטבלה ועל הדרגש - כסא קטן שעולים בו לכסא גדול230 - נקיים חוצצים, ואם היו בלוסים - מלוכלכים231 - אינם חוצצים232, שבנקיים הוא מקפיד עליהם, ובמלוכלכים אינו מקפיד233. וכתבו אחרונים שהליכלוך עצמו אינו חוצץ לפי שהוא כדופן הכלי, ולכן אף על פי שהוא ברוב הכלי - שרובו ואינו מקפיד עליו חוצץ234 אינו חוצץ235. היו, הזפת והמור, על מטות של עני אינם חוצצים, של בעל הבית חוצצים236, שהעני אינו מקפיד, ובעל הבית מקפיד237. וכתבו ראשונים שעל הסתם אנו דנים, לפיכך אם בעל הבית זה לא היה מקפיד בטלה דעתו, וחוצצים, וכן אם היה עני מקפיד בטלה דעתו, ואינם חוצצים238, ויש חולקים239. ר' עקיבא אומר: במטה של בעל הבית, על הגשיש - מלבן המטה240, ויש מפרשים ארוכות המטה241 - החיצון חוצץ, ועל הפנימי אינו חוצץ242, שהחיצון מקפיד עליו243, והפנימי אינו מקפיד עליו244, וכתבו אחרונים שאין הלכה כדבריו245.

היו הזפת והמור - או החימר245א - על אוכף של בעל הבית, חוצצים, על של זקקים אינם [טור פז] חוצצים246. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים "זקקים" עושי נודות, שמוליכים על האוכף את הנודות והם מלוכלכים247, ואינם מקפידים על לכלוך האוכף248, ויש מפרשים שהיתה החציצה על הנודות עצמם249, ואף כשהם של בעל הבית אינם חוצצים, שסתם בני אדם אינם מקפידים על כך250. היו הזפת והמור על המרדעת, חוצצים, ר' שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי251 חוצץ, פחות מכן אינו חוצץ251א. הלכה כחכמים שלא נתנו שיעור, ולעולם חוצצים252. במה דברים אמורים משני צדדים253, שהיה שם הרבה זפת עד שנבלע ועבר לצד השני254, שלא תהא מרדעת חשובה מבגדו של עם הארץ שאין הזפת חוצץ בו אלא כשהוא משני צדדים255.

היו על הבגדים, נחלקו תנאים: לדעת חכמים - וכן ר' מאיר256 - אם הם מצד אחד אינם חוצצים, משני צדדים - שהיו יוצאים מעבר לעבר257 - חוצצים, ר' יהודה אומר משום ר' ישמעאל אף מצד אחד חוצצים, ור' יוסי - משום ר' ישמעאל258 - מחלק: של בנאים - לדעת ר' יוחנן אלו תלמידי חכמים שעסוקים בבניינו של עולם כל ימיהם259, והם מקפידים על בגדיהם שיהיו נקיים260, ואפילו צבועים בירוק ואדום או שחור261 - אף מצד אחד חוצצים, ושל בור אינם חוצצים אלא משני צדדים262. בור, הוא עם הארץ, שאינו לא בתורה ולא במדות263, ואינו מקפיד על לכלוך בלבושו אלא כשיוצא מעבר לעבר264, ויש שכתבו הטעם שעם הארץ כשיש כתם על בגדו מצד אחד [טור פח] הופכו לצד השני, מה שאין כן תלמיד חכם שאינו הופך חלוקו265. לדעת ריש לקיש, "של בנאים" שאמרו, אלו כלים האוליירים הבאים ממדינת הים266, היינו אלונטיות של בלנים, שבני אדם חשובים מתעטפים בהם בצאתם מן המרחץ, ומקפידים על טינוף מעט267, ודוקא לבנים, אבל אם הם צבעונים אינם מתגנים בטינוף מועט268. הלכה כר' יוסי, וכפירושו של ר' יוחנן269. בתוספתא שנינו: של בנאים, מצד אחד חוצץ, ושל בור, בגדולה מצד אחד חוצץ, בקטנה אינו חוצץ עד שיהא משני צדדים270. יש מהראשונים סוברים שכן הלכה271, ויש שכתבו שאין הלכה כן272, ופסקו בסתם, שבבגדי עם הארץ מצד אחד אינו חוצץ273.

החילוק שאמרו בין תלמיד חכם לעם הארץ, יש ראשונים שכתבו שעל הסתם נאמר, שמן הסתם תלמידי חכמים מקפידים, ואפילו אם בעל בגד זה אינו מקפיד, בטלה דעתו274, ואם היה הבגד של בינונים - שאינם בכלל תלמידי חכמים ואינם בכלל עמי הארץ - דינו כפי מה שנראה מטבעו של בעל בגד זה, שהרי אין כאן "סתם" לדון עליו275. ויש חולקים וסוברים שלעולם אין דנים על ה"הסתם", אלא על זה שבבגדו נמצאת החציצה276.

היו הזפת והמור - או החימר277 - על מטפחות של זפתים278 ושל יוצרים ושל מפסלי אילנות - הנוטלים את הפסולת מהאילנות, או הנוטלים את הענפים כדי שתתעבה הקורה279 - [טור פט] אינם חוצצים280, לפי שאת המטפחות - סיגרים281 - מניחים על בגדיהם כדי שאלה לא יתלכלכו, ואין דרכם להקפיד על ליכלוך המטפחות282, ולפיכך אף זפת וכיוצא בו שעל המטפחות הללו אינם חוצצים283. ר' עקיבא אומר: אף על חלוקים של מפסלי האילנות - ושל הזפתים והיוצרים284 - אינם חוצצים285, וכן על שאר בגדיהם, שאף על פי שהם מניחים מטפחות עליהם, אינם מקפידים כל כך על ליכלוך בגדיהם286 שהם לבושים בעת מלאכתם287. ואין הלכה כן288. ר' יהודה אומר: אף על מטפחות של קייצים, אינם חוצצים289. יש מפרשים קייצים מייבשי פירות290, ויש מפרשים שהם מלקטי קוצים291, שאף על פי שאין דרכן להתלכלך, כיון שדרכן להקרע אין מקפידים על ליכלוכן292. אין הלכה כר' יהודה293. ר' שמעון אומר: אף על של שמנים - עוסקים במלאכת השמן294 אינם חוצצים295, וכתבו אחרונים שאין הלכה כן296.

היו על הספסל, מלמעלה או מן הצדדים חוצצים, מלמטה אינם חוצצים297.

היו על הסנדל בתוכו, מלמעלה חוצצים, מלמטה אינם חוצצים298. מלמעלה היינו בעור שעל גבי הרגל, ומלמטה היינו בעור שתחת הרגל299, שאינו מקום קפידא300. ואם הזפת מבחוץ, אף מלמעלה אינו חוצץ, לפי שעומד הוא להתלכלך דרך הילוכו301.

הזפת והחימר וכיוצא בהם שאין חוצצים בכלים מסויימים302, הרי זה מפני שאינו מקפיד עליהם, [טור צ] לפיכך אם היה רוב הכלי חפוי בהם, לא עלתה לו טבילה, אף על פי שאינו מקפיד303, וכל הכלים שוים בדבר זה304.

ליכלוכי שמרים שבכוס ובצלוחית, והמוך שבזוג ושבשיר - תכשיט חלול שנותנים בתוכו מוך305 לקבל ריח סמים306, ויש גורסים: והפוך שבזוג ושבשיר307 - וכן הטיט והבצק שעל יד הקרדום ושעל יד המגריפה, אינם חוצצים, ואם הגלידו - יבשו308 - הרי הם חוצצים309.

ליכלוכי צואה שבכסא ובקתדרא והמכובשים310 - היינו כלים המושחרים מחמת יושנם311 והשחרורית יבשה עליהם312, ויש גורסים: ליכלוכי צואה שבכסא ובקתדרא המכובשים313, היינו המדובקים314, ויש גורסים: המכובסים315 - בין מתוכם ובין מאחוריהם, בין מלמטה ובין מן הצד, חוצצים316, ויש שכתבו שאינם חוצצים, מפני שהמים מעבירים אותם317.

הקומקום - שמכבים בו פחמים318 - אין טובלים אותו על הפחמים שבו, אלא אם שיפשף319, ואם הטבילו - בלא שיפשוף - טמא, שיפשפו או שהטבילו בחמין, טהור320. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שצריך לשפשף את הפחמים שבתוכו שלא ידבקו במקום אחד ויחצצו בינו לבין המים321. ויש שכתבו שהפחמים מתמעכים בתוך הקומקום, ואפרם מתדבק בכתליו, ולכן צריך לשפשפו היטב, שלא ישאר בו אפר שיהיה חוצץ322. השחרורית הנדבקת בקומקום מבחוץ, יש שכתבו שאינה חוצצת, שאין אדם מקפיד עליה ודרכו של קומקום [טור צא] בכך, והרי היא כדופן הכלי, ולפיכך אף אם היא בכולו - שיש בו משום חציצה אף על פי שאינו מקפיד323 - אינה חוצצת324, ודוקא אותה שבחוץ, אבל השחרורית שבפנים חוצצת אם הוא מקפיד עליה325. ויש חולקים ומפרשים שצריך שישפשף את השחרורית שעל גבי הקומקום מבחוץ326, וכתבו אחרונים שאין להקל בדבר327.

דם או רבב על הבגד, חוצצים328.

על דם בבגדו של טבח, ועל רבב בבגדו של מוכר רבב, שאינם חוצצים, עי' לעיל: ההקפדה329.

חלודה שעל גבי כלי מתכת חוצצת330, וצריך להעבירה, ואם נשאר בה מעט שאינו יכול להעבירה, הרי זו מיעוט ואינו מקפיד331 ואינה חוצצת332, ואפילו לכתחילה333.

טבעת הנתונה בלבינה - שהיה מנהגם לעשות סימן בלבינים על ידי טבעת334 - של טיט טופח, שהטבילה, טהורה, ואם היתה של טיט היון וכיוצא בו335, כאילו לא הטבילה336.

לגין מלא מים טמאים - ויש גורסים: שאובים337 - והיה על פיו טיט טופח, אם היו המים שוקעים בטיט338 - שהטיט אינו עבה339, ויש גורסים: אם היה הטיט שוקע במים340, שלא היה אויר בינו למים שבלגין341 - והטבילו, טהור342, ואם היה הטיט שעל פיו טיט היון וכיוצא, כאילו לא הטבילו343.

על המטביל מטה במקוה באופן שרגליה שקועות בטיט שבקרקעית המקוה, אם עלתה לה [טור צב] טבילה, ואם יש חילוק בין סוגי הטיט שבקרקעית המקוה, ע"ע טבילה.

כל ידות הכלים שהכניסן כדרכן - כגון יד הקרדום שהכניסה בקרדום ביושר, ולא בעיקום344 - אינן חוצצות, נתן זפת או שעוה, בין במקום הנקב - שדרך האומנים למלאותו345 - ובין במקום הניצוק, אינם חוצצים346. מקום הניצוק, פירשו ראשונים שדרך האומנים לשים על היד כמין טבעת, ויוצקים תחתיה זפת או שעוה להדביקה היטב347. מהאחרונים יש שפירשו שהיד חלולה, ומקום הנקב הוא החלל שביד שסותמים אותו בזפת או בשעוה, ומקום הניצוק הוא המקום שהיד נכנסת בקרדום, שנותנים סביבו זפת או שעוה כדי שלא ייצא348.

הכניסן שלא כדרכן - כגון שהפכן349, או שהכניסן בעיקום350, וצריך להוציאן ולהכניסן כדרכן351 - חוצצות, וכן אם הכניסן כדרכן, אלא שלא מירקן - לא גמר מלאכתן352, שלא גמר את הכנסתן לכלים353, או שלא הידקן יפה ביתדות דקות354 - חוצצות, וכן אם מירקן ונשברו - וצריך לעשות לכלי יד אחרת355 - חוצצות356, שאין הידות עומדות להיות קבועות בכלים357, וכיון שעתיד להסיר היד, אינה חשובה כגוף הכלי358. נתן זפת או שעוה, בין במקום הנקב ובין במקום הניצוק359, חוצצות360, ואין אומרים שכיון שנתן שם זפת או שעוה גילה דעתו שעתיד להשאירן בכלי כמו שהן361. בתוספתא שנינו: [טור צג] כל ידות הכלים שנשברו, כגון יד המגל והסכין, אם עושות מעין מלאכתן הראשונה, אינן חוצצות - שאין הוא מקפיד להסירן362 - ואם לאו חוצצות363 שהרי הן תחובות בכלי ומהודקות, ואין המים נכנסים שם364.

מגל שנשברה ידו, מן הסטה - השפה365, ויש גורסים: מן הטפח366 - ולפנים, אינה חוצצת, מפני שהיא כבית הסתרים367, מן הסטה - או הטפח368 - ולחוץ, אם משמשת מעין מלאכתה הראשונה אינה חוצצת, ואם לאו חוצצת369. סירגה בגמי או במשיחה, חוצצת, דיבקה בשרף, אינה חוצצת370, שודאי דעתו להניחה כך, מה שאין כן סירג בגמי או במשיחה שאינו אלא עראי ואין דעתו להניחה שם371.

על ידות הכלים שהן ארוכות ועומדות להיקצץ, עי' לעיל: בעומד להינטל.

כרע - רגל של מטה - שפירש עם הקצרה מן הארוכה - שהמטה יש לה ארבע דפנות, שתים ארוכות לאורך המטה, ושתים קצרות לרוחבה372, ונפרדה הרגל מן הדופן הארוכה ונשארה מחוברת לקצרה - נחלקו תנאים: ר' אליעזר אומר הרי זה חיבור373, ואם הטבילו אין הקצרה חוצצת, וחכמים אומרים אין זה חיבור וחוצצת374, וצריך להטביל הכרע בפני עצמו, שהקצרה חוצצת עליו כיון שאין המטה שלימה375.

חידוק הקרויה - דלעת יבשה וחלולה שדולים בה מים, ורגילים לסבבה בהידוק, עגיל של עץ או של ברזל, כדי לחזקה376 - הבריאה, שאינו [טור צד] חיבור לדעת חכמים, כיון שאינה צריכה להידוק377, אם הטבילה, הרי זה חוצץ378, היתה רעועה, הרי זו חיבור, ואם הטבילה אינו חוצץ379, שהרי צריכה להידוק380. ויש גורסים אף בבריאה שאינו חוצץ381, שמתוך שהיא חלקה ביותר, אין ההידוק נדבק בה, ובאים מים ביניהם, או שאפילו אם אין המים באים שם אינו חוצץ, לפי שהוא מיעוט ואינו מקפיד, שאינו חוצץ382.

מיחם שטפלו - בחומר383 - שעד מקום שהאור שולט בו הרי זה חיבור לטומאה384, אם הטבילו אינו חוצץ385. קנונים - כלים שבוררים בהם דברי מאכל386 - גדולים שטפלום ביבלית - מין טיט387, או מין עשב388 שהוא לח מאד389 - ובאדמה, שאינם חיבור390, אם הטבילו אותם חוצצים391.

סלים של גת ושל בד, בזמן שהם אוצים, צריך לחטט, ואם הם רפים, צריך לנער392. "אוצים", יש מפרשים חזקים393, ויש מפרשים שמלאים חרצנים ופסולת של זיתים בדוחק394 בתוך הנקבים395, וצריך לחטט ולהוציא כל הפסולת396, ואין די בנעור, שמתוך הדוחק אינם יוצאים, וחוצצים397.

השיר שבצואר בהמה - כמין אצעדה סביב צוארה, וטבעת קבועה בה שמכניסים בה חבל או רצועה למשוך הבהמה398 - שנטמא, טובלים במקומו399, היינו שמכניסים את הבהמה במים לטבול את השיר400, ואין כאן משום חציצה, לפי שהדברים אמורים כשהוא רפוי401, שאין הטבעת [טור צה] קבועה בשיר בחוזק, והמים נכנסים שם402, או שהשיר אינו הדוק לצואר הבהמה403.

על כלי שהוא מלא משקים, שהמשקים שבו חוצצים, עי' לעיל: לחה ויבשה404. על החילוקים שבין סוגי משקים, כגון מי חטאת, רוק, מי רגלים ויין לבן, ע"ע טבילה.

קשרים ותפרים שאינו עתיד להתירם, אין צריך שיבואו בהם המים405, ויש שכתבו שכן הדין בכל קשר של קיימא406. וכתבו אחרונים שהדבר תלוי בגדרי קשר של קיימא שמצינו לענין חיוב קושר* ומתיר* בשבת407.

על פרטי הכלים ששנינו שצריך להתיר קשריהם קודם טבילה, ע"ע טבילה.

קשרי העני - שנקרעו בגדיו וקשרם, שאין דעתו להתירם408 ולתפרם409, ויש מפרשים קשרים של בגדי אנשי המלכות, שהם נפתחים ונסגרים410 - אין צריך שיבואו בהם המים411. יש שפירשו הטעם שהם אצלו כתפירה גמורה412. קשרי העני שמקפיד עליהם, ושל בעל הבית - היינו סתם בעל הבית413 - חוצצים, קשרי בעל הבית שאינו מקפיד עליהם, וקשרי העני - היינו סתם עני414 - אינם חוצצים415, שהעני מן הסתם אינו מקפיד על קשריו, ובעל הבית מן הסתם מקפיד עליהם416. יש מהראשונים שכתבו שאין הלכה כן, אלא לעולם אחר הסתם אנו הולכים, ולכן של העני אפילו הוא מקפיד אינם חוצצים, ושל בעל הבית חוצצים אפילו זה אינו מקפיד עליהם417, אלא שאפשר שצורת הקשרים מוכחת, שקשר העשוי באופן שסתם עני מקפיד עליו, חוצץ, וקשר העשוי [טור צו] באופן שסתם בעל הבית אינו מקפיד עליו, אינו חוצץ418.

על הכר והכסת של עור, והכדור והאימום והקמיע והתפילין, אם צריך שיבואו המים בתוכם, ע"ע טבילה. על הסדין שצריך למתוח את שפתו בשעת טבילה כדי שלא יהיו בו כפלים, ע"ע הנ"ל.

בצק שבסדקי עריבה, אם מקפיד עליו, חוצץ, ואם רוצה בקיומו, הרי הוא כעריבה ואינו חוצץ, במה דברים אמורים בשאר ימות השנה, אבל בפסח, כיון שאסור לו לקיימו419 אסורו-חשובו*, והרי זה חוצץ420, שעל כרחו צריך ליטלו, ואינו כעריבה, וחוצץ אף על פי שאינו מקפיד עליו421. ודוקא כשהוא במקום שאינו עשוי לחזק, אבל אם הוא במקום העשוי לחזק - שהוא מועיל לעריבה422 - שאינו חייב לבערו423, אינו חוצץ424, לפי שהוא מתבטל לגבי העריבה425 והוא בכלל הכלי426 ממש, ועדיף מדבר חוצץ שאינו מקפיד עליו427. ויש מהאחרונים סוברים שזה שאינו חוצץ הוא בתורת אינו מקפיד428.

י. בנטילת ידים. כל דבר שחוצץ בטבילה בגוף, חוצץ בנטילת-ידים* לחולין429, וכן חוצץ בטבילתן430. אותה ששנינו בברייתא: כל החוצצים בכלים חוצצים וכו' ובחולין אינם חוצצים431, יש מהראשונים מפרשים שלנטילת ידים לשם אכילת חולין אינם חוצצים, ומה שאמרו ש"כל דבר החוצץ לטבילה חוצץ לנטילת ידים", אינו אלא בנטילת ידים לצורך - אכילת432 - חולין שנעשו על טהרת תרומה או על טהרת קודש433, [טור צז] ולפיכך מקילים הם בזמן הזה בחציצה בנטילת ידים434. אבל רבים מהראשונים סוברים שאף בנטילת ידים לאכילת חולין פוסלת חציצה435, שכל שתיקנו חכמים, כעין של תורה תיקנו436, שכיון שעשו חכמים ידים שניות לטומאה437, צריך שיטהרן בלא חציצה, ואף לחולין חציצה פוסלת, שמשום סרך טומאה גזרו נטילת ידים לחולין438, ואותה ששנינו שלחולין אינם חוצצים, יש שפירשו שהדברים אמורים בנטילת ידים לענין מגע בחולין שנעשו על טהרת תרומה, שלא החמירו לפסול בה חציצה439, ויש שנראה מדבריהם שבכל נטילת ידים חציצה פוסלת440.

דבר חוצץ במיעוט ומקפיד עליו, וכן ברוב ואינו מקפיד עליו, חוצצים בנטילת ידים441, אף על פי שבטבילה אינם חוצצים אלא מדרבנן442, שכל שתיקנו חכמים כעין של תורה תיקנו, ולכן אף בנטילת ידים שאינה אלא מדרבנן, חוצצים443. רוב שאמרו, הוא רוב היד444, היינו רוב מקום הנטילה445, שכיון שאין צריך נטילה אלא ביד דנים אותה לעצמה446, היינו כל יד בפני עצמה447. ויש מהאחרונים שכתב שאפילו היה דבר חוצץ על כל היד, אם אינו מקפיד עליו אינו חוצץ, כיון שלענין טבילה דאורייתא הוא כגוף היד, שהרי הוא במיעוט הגוף ואינו מקפיד עליו, אף לענין נטילת ידים דרבנן הוא כגוף היד448. היה הדבר החוצץ במיעוט, ואינו מקפיד עליו, אינו חוצץ, [טור צח] שאף בטבילת הגוף אינו חוצץ449, ואף לכתחילה אינו צריך להסירו450. אם צריך שמי הנטילה יבואו אף במקום שבו הדבר החוצץ, ע"ע נטילת ידים.

לא היה מקפיד להסיר הדבר החוצץ אלא בשעה שרוחץ ומנקה את ידיו, הרי זה "מקפיד עליו" וחוצץ451.

היה דרך רוב בני אדם להקפיד על חציצה כזו, והוא אינו מקפיד עליה, יש שכתבו שאף לסוברים בטבילת הגוף שהולכים אחר רוב בני אדם ובטלה דעתו של זה452, בנטילת ידים הקילו453, שאין כל אדם יכול להזהר בדבר454. ויש שכתבו שאף בנטילת ידים הולכים אחר דרך רוב בני אדם455. היה דרך רוב בני אדם שלא להקפיד, יש שכתבו שלמקפיד הרי זה חוצץ456, לסוברים כן בטבילת הגוף457, ויש סוברים שבנטילת ידים יש להקל שאף למקפיד אינו חוצץ458.

היה דרכו של זה להקפיד, ושל אחר שלא להקפיד, למי שאין דרכו להקפיד אינו חוצץ, כיצד היתה אומנותו צביעה והיו ידיו צבועות, אפילו יש בצבע ממש459, אינו חוצץ460, שכיון שדרכם של בני אומנות זו בכך, שאינם מקפידים על הצבע, אינו חוצץ461, והדברים אמורים כשהצבע על מיעוט ידיו, אבל אם הוא על רוב ידיו, חוצץ, שכן רוב ואינו מקפיד חוצץ462. ויש שכתבו שאפילו הצבע מכסה כל היד אינו חוצץ463, שלא גזרו כאן [טור צט] משום רובו ומקפיד, כדרך שגזרו בכל רוב ואינו מקפיד464, לפי שאין הדבר שכיח שיקפיד בכגון זה465, או לפי שכיון שאלה רגילים שיהא הצבע על ידיהם הרי הוא כגופם466.

היה טבח ומוכר רבב, ונמצא על ידיו דם ורבב, שהדבר ספק אם שניהם יחד גנאי לו ודרכו להקפיד או לא467, כתבו אחרונים שבנטילת ידים יש להקל מספק, ואינם חוצצים468.

בצק או טיט היון וכיוצא בו469 שהיו תחת הצפורן, אפילו כנגד הבשר, חוצצים470. היתה צואה - זוהמת הצפרנים471 - תחת הצפורן, נחלקו ראשונים: יש שכתבו שאם היתה שלא כנגד הבשר, הרי זו חוצצת472, לסוברים כן בטבילה473, ויש שכתבו שאינה חוצצת, שאין אדם מקפיד עליה, ועוד שאינה מהודקת474, ואף על פי שלדעתם בטבילת הגוף חוצצת475, בנטילת ידים, שאינה אלא מדרבנן, יש להקל476 לסמוך על דעת הסוברים שאינה חוצצת כל עיקר477. ואחרונים כתבו שדוקא בטבילה חוצצת צואה שתחת הצפורן, שכן דרך הנשים להקפיד עליה בשעת רחיצת כל הגוף כדי שלא יתגנו על בעליהם, אבל בשעת נטילת ידים אין הדרך להקפיד להסירה לפי שאין האשה מתגנה על בעלה בכך478, ועוד שאפילו אם דרך הנשים להקפיד אף בשעת נטילת ידים, אינה חוצצת, לפי שמצות נטילת ידים על האנשים מוטלת, והם אין דרכם להקפיד על צואה שתחת צפרניהם, ולכן אף [טור ק] בנשים אינה חוצצת, שלא חילקו חכמים בין איש לאשה479.

אף על פי שנהגו הנשים ליטול צפרניהם קודם טבילה480, אין נוהגים כן בנטילת ידים, שלא שייך להחמיר ליטול צפרנים בכל נטילה ונטילה481. וכתבו אחרונים שלדעת הסוברים שצפורן העומדת להינטל חוצצת בטבילה481א, צריך אדם ליטול צפרניו בכל ערב שבת, כדי שלא תחצוצנה בנטילת ידים481ב.

צפורן שפירשה מיעוטה, יש מהראשונים שכתבו שצריך לקצצה482.

נכון לנקר הצפרנים לפני נטילת ידים483, אף על פי שאינו מקפיד484. ויש מקילים שלא לנקר - הטיט485 - שתחת הצפרנים486, שהרי זה מיעוט ואינו מקפיד487, שלא החמירו אלא בטבילה487א אכל לא בנטילת ידים488 - אלא שמי שמקפיד בכך צריך לנקר489, אף על פי שרוב בני אדם אינם מקפידים בכך490 - ואף על פי שאמרו שטיט חוצץ אפילו כנגד הבשר491, אין מקפידים עליו - במדינות אלו492 - אבל שלא כנגד הבשר, רוב בני אדם מקפידים על טיט ואפילו על צואה, וחוצצים493. ויש שכתבו בטעם שלא הצריכו לנקר, שלענין נטילת ידים סומכים על דעת הסוברים שסתם טיט, שאינו טיט הנדבק כגון טיט היון וכיוצא בו494, וכן סתם צואה שאינה נדבקת495, אינם חוצצים אפילו שלא כנגד הבשר496.

[טור קא] היה על ידו גלד, אם אינו מקפיד עליו - שמצטער בהסרתו497 - אינו חוצץ498, שאף על פי שלענין טבילה נהגו להסיר הכל499, בנטילת ידים אינו צריך להסיר גלד שמצטער בהסרתו500. וכתבו ראשונים שגלד שאינו מצטער בהסרתו חוצץ בנטילת ידים501.

צריך להסיר טבעת - מהודקת502 - מן היד בשעת נטילת ידים503, וכתבו אחרונים שלכתחילה אפילו רפויה צריך להסירה504 - אם משום שאין אנו בקיאים בשיעור הרפיון, או כדי שלא יבואו להתיר אף במהודקת505 - כדרך שצריך לכתחילה להסיר טבעת רפויה קודם טבילה506. ויש שכתבו שלענין נטילת ידים אף לכתחילה אינו צריך להסירה507. במה דברים אמורים באשה, שדרכה להקפיד להסיר הטבעת בשעת לישה508, אבל איש אינו צריך להסיר טבעתו מאצבעו, אף מהודקת, כיון שאין דרכו להסירה כל עיקר, ואם יש בה אבן טובה, שדרכו של איש להסיר הטבעת כדי שלא תתקלקל האבן במים, הרי זו חוצצת אם היא מהודקת509.

על הנוטל ידיו ונפלו עליהן בעלי חיים מבריית המים, לסוברים שאינם כמים לנטילת ידים510, אם חוצצים, ע"ע נטילת ידים.

במים אחרונים - או במים אמצעיים511 - כתבו ראשונים שאין חציצה פוסלת בנטילתם512, בדיעבד513, אף לסוברים שדינם כנטילת ידים לברך עליהם514. [טור קב] יא. בקידוש ידים ורגלים. כל דבר שחוצץ בטבילה - וחוצץ בנטילת ידים לחולין515 - הרי זה חוצץ בקדוש-ידים-ורגלים* במקדש516. אותה ששנינו בסדר קידוש ידים ורגלים: משפשף ומרחיץ517, פירשו אחרונים שצריך לשפשף ידיו ורגליו, שלא יהא עליהן דבר חוצץ518. כתבו ראשונים שלמדים פסול חציצה בקידוש ידים ורגלים מהאמור: ורחצו וגו'519, ורחיצה בלא שתהיה חציצה במשמע520. ויש שכתבו שלמדים מהאמור: ורחצו וגו' את ידיהם ואת רגליהם521, שלא יהא בהן דבר חוצץ במשמע522.

בקידוש ידים ורגלים חציצה פוסלת מן התורה אם היתה ברוב ומקפיד עליה, אבל באינו מקפיד או כשהיא במיעוט והוא מקפיד עליה, אינה פוסלת אלא מדרבנן, וצריך לחזור ולקדש523. וכתבו אחרונים שהקפידא תלויה בדעת הכהן, ואם היתה מלאכתו צביעה, אין צבע שעל ידו חוצץ, כדרך שמצינו בטבילה523א. היתה החציצה ביד אחת או ברגל אחת, כתבו אחרונים שהיא נידונית לעצמה, ואם יש דבר חוצץ ברובה צריך לחזור ולקדשה שנית524, שאין הידים והרגלים נחשבות לגוף אחד לענין קידוש ידים ורגלים, לפי שפעמים שאין צריך לקדש אלא ידיו בלבד או רגליו בלבד525. ויש שכתבו שחציצה שבטלה לגבי גופו לענין טבילה, והרי היא כגופו, אף לענין קידוש ידים ורגלים חשובה כידו או רגלו, ולכן כשאינו מקפיד עליה, אינה חוצצת אף כשהיא ברוב ידיו ורגליו או אף [טור קג] בכולן526. ויש מהאחרונים שכתבו שלדעת הסוברים בטבילה שלולא הלכה למשה מסיני היתה אף חציצה במיעוט פוסלת527, בקידוש ידים ורגלים שלא נאמרה שם הלכה, אף כשאין החציצה אלא במיעוט פוסלת, ולא אמרו שכל החוצץ בטבילה חוצץ בקידוש ידים ורגלים, אלא לעיקר הדין, אף על פי שבטבילה חוצץ מדרבנן, ובקידוש ידים ורגלים חוצץ מן התורה528.

יב. בספק. טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ, אף על פי שנתעסק באותו המין - לאחר הטבילה529 - כל היום כולו, לא עלתה לו טבילה530, עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן531 בשעת הטבילה532, ויש שכתבו שדיו שיאמר שלא היה עליו קודם הטבילה533, שהרי זה כחפפה קודם טבילה ונמצא עליה דבר חוצץ לאחר מכן, שאינה צריכה לחזור ולטבול533א. ואף על פי שטבל ודאי - שקרוב לודאי שטבל בלא חציצה, כיון שנתעסק באותו המין לאחר הטבילה534 - וספק אם היה בו דבר חוצץ, אין אומרים שאין-ספק-מוציא-מידי-ודאי*535, ויהא טהור אף כשאינו אומר ברי לי536, שכיון שהוחזק טמא, העמד טמא על חזקתו עד שיתברר בודאי שנטהר537, שאף על פי שראינו שטבל, הרי נולדה ריעותא בגופו538, וריעותא זו מוציאתו מדי ודאי טבילה539. יש מהראשונים שכתב שלא נאמרו הדברים אלא בטובל לענין טהרות, שהחמירו בהן, [טור קד] אבל נדה הטובלת לבעלה, עלתה לה טבילה אף על פי שלא אמרה ברי לי, שאנו תולים שלאחר הטבילה בעיסוקה באותו המין נדבק בה540 אבל רבים מהראשונים כתבו אף בטובלת לבעלה שצריכה לחזור ולטבול541.

נמצא הדבר החוצץ בבית-הסתרים*542, כתבו ראשונים שתולים שבא שם לאחר הטבילה על ידי העסק בדברים החוצצים543, כיון שאין צריך ביאת מים בבית הסתרים544, וחכמים הם שגזרו שצריך שיהא ראוי לביאת מים545, הקילו באופן זה546. ואף לסוברים שחציצה בבית הסתרים פוסלת מן התורה547, כשם שהקילה בו תורה שאינו טעון ביאת מים ממש, כך הקילו בו חכמים לתלות שבאה החציצה לאחר הטבילה כשהיא במיעוט שאינה פוסלת את הטבילה אלא מדרבנן548. ויש שכתבו הטעם שמקילים בבית הסתרים, לפי שאין דרך שתבוא חציצה שם548א. ויש מהראשונים סוברים שאף כשנמצא בבית הסתרים, לא עלתה לו טבילה549.

אשה שחפפה550 קודם טבילה, ולאחר טבילה נמצא עליה דבר חוצץ, נחלקו שני לשונות בדבר: ללשון אחד אמר רבא שאם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחפוף ולטבול551 שנית - שודאי לאחר טבילה בא עליה552, שכן הרגילות היא להזהר בין חפיפה לטבילה מדברים חוצצים553 ואם לא טבלה סמוך לחפיפתה, צריכה לחפוף [טור קה] ולטבול שנית554, שאני אומר בין חפיפה לטבילה נדבק בה, ולא הרגישה555. ללשון אחר אמר רבא שאם באותו יום שחפפה טבלה, אינה צריכה לחפוף ולטבול, ואם לא, צריכה לחפוף ולטבול556. ההבדל בין הלשונות הוא בסמיכת חפיפה לטבילה557. יש שפירשו שללשון האחד אין אנו תולים שבאה החציצה לאחר טבילה אלא כשחפפה סמוך לטבילתה, וללשון האחר אף על פי שלא חפפה סמוך לטבילתה, כל שחפפה באותו היום, אנו תולים שבאה החציצה לאחר הטבילה558. להלכה יש פוסקים כלשון האחד שהדבר תלוי בחפיפה סמוך לטבילה559, ויש פוסקים כלשון האחר שהדבר תלוי בחפיפה באותו יום שטבלה560. ויש שכתבו שמחלוקת הלשונות אינה אלא לענין עיקר זמן החפיפה561, אבל כשלא חפפה סמוך לטבילה, ולאחר הטבילה נמצא עליה דבר חוצץ, לדברי הכל חוששים שבא עליה קודם טבילה, כיון שהרחיקה טבילתה ונולדה בה ריעותא, וצריכה לחפוף ולטבול שנית562.

לא הרחיקה טבילתה מחפיפתה, שאמר רבא שאינה צריכה לחפוף ולטבול, יש מהראשונים מפרשים שלא נאמרו הדברים אלא לענין החפיפה, [טור קו] שאינה צריכה לחזור ולחפוף563, אבל צריכה היא לחזור ולטבול אף על פי שלא הרחיקה טבילתה מחפיפתה564. ורבים מהראשונים חולקים וסוברים שאם לא הרחיקה טבילתה מחפיפתה, אף אינה צריכה טבילה אחרת565 ויש שכתבו בדעת ראשונים שהדבר תלוי בשני הלשונות, שללשון האחד שסמוך לחפיפה טבלה, אינה צריכה לא לחפוף ולא לטבול, וללשון האחר שבאותו יום שחפפה טבלה, אינה צריכה לחזור ולחפוף, אבל צריכה לטבול שנית565א.

טבלה סמוך לחפיפתה, לדעת הסוברים שעלתה לה טבילה, יש שכתבו שלא נאמרו הדברים אלא בטובלת לבעלה, אבל בטובלת לטהרות החמירו, ולא עלתה לה טבילה566.

בשיעור "סמוך לחפיפה" ו"באותו היום", נחלקו ראשונים: יש מפרשים "סמוך לחפיפה" שהוא כשטבלה בו ביום שחפפה567, היינו באותה עונה568, שעל ידי כן נזהרת בחפיפתה יותר569, אבל חפפה ביום וטבלה בלילה, צריכה לחזור ולטבול - ללשון שצריך שתטבול סמוך לחפיפה - ואפילו אם חפפה בסוף היום וטבלה תיכף בתחילת הלילה570, ו"באותו היום" שאמרו היינו [טור קז] שחפפה ביום וטבלה בלילה571, שטבלה באותו מעת- לעת* של חפיפתה572. ויש חולקים ומפרשים "סמוך לחפיפה" שאין הדבר תלוי בעונה, אלא שתהא הטבילה סמוכה לחפיפה573 ממש574, וכתבו ראשונים שאפילו טבלה שתים או שלש שעות לאחר החפיפה, הרי זה "סמוך לחפיפה"575, והוא שלא נתיאשה - הסיחה דעתה - בין חפיפה לטבילה575א, ו"באותו היום" היינו באותה עונה576, אבל חפפה בסוף היום וטבלה מיד בתחילת הלילה אין זה ב"אותו היום", הואיל והיו בשתי עונות577. ויש מצדדים לומר שאם היו סמוכות בזמן, כל שכן שעלתה לה טבילה ללשון זה578.

לדעת הסוברים שתקנת עזרא של חפיפה בחמין אינה אלא בשיער579, יש שכתבו שאם טבלה ועלתה ונמצא דבר חוצץ על גופה, אם עיינה בגופה ובדקתו סמוך לטבילה אינה צריכה לחזור ולטבול580, ולא הוזכרה חפיפה אלא משום שדרכה לעיין בגופה בשעת חפיפת שערה581, וכל שחפפה, מן הסתם בדקה ועיינה בגופה אז582. ויש סוברים שאין די בעיון ובדיקה סמוך לטבילה, אלא אם עשאתם בשעת חפיפת שערה583, שאז ודאי עיינה הרבה ככל גופה ובדקתו היטב584, אבל אם עיינה ובדקה שלא בשעת חפיפה, חוששים שלא בדקה יפה585. ויש חולקים וסוברים שאף על פי שאינה חייבת לחפוף גופה בחמין, [טור קח] אם נמצא דבר חוצץ על גופה לאחר טבילה, לא עלתה לה טבילה אלא אם כן חפפה גופה סמוך לטבילה586, אבל אם לא חפפה גופה, אלא עיינה בו בלבד, לא עלתה לה טבילה, שמא לא עיינה יפה587.

הרחיקה טבילתה מחפיפתה, אלא ששימרה עצמה בינתיים מכל דבר חוצץ, יש שכתבו שחוששים שמא בא עליה קודם טבילה ולא נתנה דעתה עליו588. ויש שכתבו כאשה הטובלת במוצאי שבת שהוא ליל יום טוב, וחפפה בערב שבת, ושימרה עצמה בינתים מכל דבר חוצץ, שתולים שבא עליה לאחר טבילה588א.

הרחיקה טבילתה מחפיפתה - שלא טבלה סמוך לחפיפה, או שלא טבלה באותו יום שחפפה589 - ומצאה לאחר טבילה דבר חוצץ, שלא עלתה לה טבילה590, יש סוברים שאם נתעסקה לאחר הטבילה באותו המין שנמצא עליה, תולים שנדבק בה לאחר הטבילה על ידי עסק זה591, שרגלים לדבר, כיון שמתחילה חפפה, ועוד שנתעסקה אחר טבילה בדברים חוצצים592 - ואף אם נתעסקה במינים אחרים, יש מהראשונים מצדדים שתולים שכשם שנתעסקה בהם כך נתעסקה במין זה, ולא נתנה דעתה על כך593 - ואותה שאמרו שטבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ, שלא עלתה לה טבילה אף-על-פי שנתעסקה [טור קט] באותו המין כל היום כולו594, אינו אלא כשלא חפפה כל עיקר595, או כשנמצאה החציצה בגופה, וגופה אינו טעון חפיפה אלא עיון ובדיקה בלבד596, והיא לא חפפה אלא את השיער, וכיון שהרחיקה טבילתה מעיונה בגופה, חוששים שלא הבחינה בדבר החוצץ בשעת העיון597, שהרי יש כאן "תרתי לריעותא", שלא חפפה אלא עיינה, ואת אותו עיון הרחיקה מן הטבילה598. ויש סוברים שדין העיון כדין החפיפה, וכל שעיינה בגופה תולים את הדבר החוצץ בעיסוקה לאחר הטבילה, אף על פי שהרחיקה את טבילתה מעיונה599. חפפה קודם שטבלה, אלא שהרחיקה טבילתה יותר מעונה אחת, כגון שחפפה בערב שבת וטבלה במוצאי שבת, יש שכתבו שאם מצאה לאחר טבילה דבר חוצץ, לא עלתה לה טבילתה, אף על פי שנתעסקה לאחר הטבילה באותו המין600.

ויש מן הראשונים חולקים וסוברים שכל שהרחיקה חפיפתה מטבילתה, לא עלתה לה טבילה, אף על פי שנתעסקה לאחר הטבילה באותו המין601, וכן לסוברים שאף כשחפפה סמוך לטבילה צריכה לחזור ולטבול602, אף אם נתעסקה לאחר טבילה באותו המין, אין תולים החציצה בעסק זה, וצריכה לחזור ולטבול603.

נטל ידיו, ונמצא לאחר הנטילה דבר חוצץ על ידו, אינו צריך לחזור וליטול, אף על פי שאם נמצא דבר חוצץ לאחר הטבילה לא עלתה לו טבילה604, [טור קי] בנטילת ידים ספיקו להקל605, ואפילו נמצא על רוב ידו606.

ספק חציצה, באופן שהחציצה פוסלת מן התורה, כגון שהיתה ברובו והוא מקפיד עליה607, הרי הוא ספק דאורייתא והולכים להחמיר608, ועוד שמעמידים את האדם בחזקת טומאה609. היה הדבר החוצץ במיעוטו והוא מקפיד עליו, שאפילו אם הוא חשוב חציצה אין הוא פוסל את הטבילה אלא משום גזירה610, כתבו ראשונים שצריך לחזור ולטבול611. וכן פסקו רבים מהאחרונים612. ונחלקו בטעם הדבר: יש שכתבו הטעם שהלכה כר' יוסי שסובר בטמא בטומאה קלה דרבנן, וספק אם נטהר ממנה, שמספק טמא הוא, לפי שמעמידים אותו על חזקתו613, ויש סוברים שבספק חציצה דרבנן, כיון שטבל מטומאה דאורייתא, לדברי הכל מעמידים את הטובל בחזקת טומאה, שכיון שבתחילה היתה עליו טומאה דאורייתא, והספק אם פסלו רבנן את טבילתו, הרי זה דומה לאב הטומאה מדברי סופרים שמעמידים אותו בחזקת טומאה אף לדעת ר' מאיר, שמטהר בספק טבל מטומאה קלה614. ויש שכתבו טעם אחר, שאם נתיר ספק במיעוט ומקפיד, יבואו להתיר אף ספק ברובו ומקפיד שחוצץ מן התורה615. במה דברים אמורים שטבל מטומאה של תורה, אבל אם טבל מטומאה שמדברי סופרים, והיתה בו ספק חציצה, כתבו ראשונים שאם היא שעת הדחק אינו צריך [טור קיא] לחזור ולטבול616. אף כשהספק בדין, כגון טבח ומוכר רבב שהיו על בגדו דם ורבב גם יחד, שהדבר ספק אם מקפיד עליהם וחוצצים, או לא617, כתבו ראשונים שאם נטמא הבגד בטומאה דאורייתא, צריך לחזור ולטבול618. ויש שכתבו בספק חציצה בטבילת נדה, שאם היה הספק בדין יש להקל, אם כבר לנה עם בעלה, שיש לסמוך על דעת הסוברים שאין מעמידים על החזקה בספק בדין619. היתה החציצה בבית הסתרים, יש שכתבו שספיקה להקל620.

ויש מהאחרונים סוברים שכל שהספק בחציצה דרבנן, הולכים להקל621, ואין מעמידים את הטובל בחזקת טומאה, שהלכה כר' מאיר שאמר בספק טבל מטומאה דרבנן שספיקו טהור, לפי שאין מעמידים ספק דרבנן בחזקת טומאה622. וכן כתבו ראשונים בשתי שערות קשורות יחד, לדעת רבה שהדבר ספק אם חוצצות623, שהוא ספק דרבנן624.

בנטילת ידים, ספק חציצה להקל625, וכתבו אחרונים שאף בחציצה ברוב היד ומקפיד, ויש ספק אם היתה שם בשעת הנטילה, או שבאה אחר כך, תולים להקל626.

יג. שלא בטבילה. אף בדינים אחרים - נוסף על טבילה ונטילת ידים627 - מצינו שהצריכה התורה שלא תהא חציצה בין שני דברים, כגון בקבלת הדם, שנאמר בה: ולקח הכהן628, ודרשו שתהא לקיחה בעצמו של כהן629, וכן בבגדי [טור קיב] כהונה, שנאמר בהם: על בשרו630, צריך שלא יהא דבר חוצץ בינם לבין בשרו631, וכן בלידת בכור, צריך שלא יהא דבר חוצץ בין הבכור לבין הרחם632, וכן בנטילת לולב צריך שלא יהא דבר חוצץ בין ידו ללולב633, ועוד.

כשם שחציצה בטבילה אינה חוצצת מן התורה אלא אם כן היא ברוב הגוף ומקפיד עליה, כך מצינו בשאר דינים שאין דבר חוצץ מן התורה אלא ברוב634 ומקפיד, וכגון חציצה בין רגלי הכהן לרצפה635, שאינה חוצצת אלא במקפיד עליה636 והיא ברוב הרגל637, וכן חציצה בין ראש הבכור לרחם, הרי זו כשיש דבר חוצץ בין רוב הרחם לבין הראש, או בין הרחם לבין רוב הראש638. ויש סוברים שדוקא בטבילה - ובנטילת ידים639 אין חציצה פוסלת אלא כשהיא ברוב הגוף ומקפיד עליה, אבל בשאר דינים חציצה פוסלת אף במיעוט ואינו מקפיד עליה, וכן מצינו בחציצה שבין בשר הכהן לבגדי כהונה, שאפילו נימה אחת חוצצת640, אף על פי שהיא במיעוט ואינו מקפיד עליה, וכן לולב שאגדו בדבר שאינו מינו שחוצץ בין ידיו ללולב641, אף על פי שהיא במיעוט ואינו מקפיד עליו642, וכן בחציצה בין ראש הבכור לרחם, אף כשאינה אלא במיעוטו, אינו מתקדש643, לפי שלא נאמרה הלכה למשה מסיני שצריך רובו ומקפיד, אלא בטבילה644.

דבר חוצץ שבא לשם נוי, כגון שאגד הלולב [טור קיג] לנוי - להלכה שלולב אין צריך אגד - ואוחז האגד בידו645, נחלקו אמוראים: לדעת רבה חוצץ, ורבא אמר כל לנאותו אינו חוצץ646. הלכה כרבא647. בטעם הדבר כתבו ראשונים שכיון שאגד את הלולב משום זה-אלי-ואנוהו*, ולצורך מצוה הוא, אינו חוצץ648. ויש שכתבו שכל דבר העשוי לנוי ורוצה הוא שיהא על חפץ אחר, מתבטל לגבי החפץ האחר, ונעשה כגופו649. ויש מן הראשונים סוברים שלא אמרו שכל לנאותו אינו חוצץ, אלא בדבר שלא נתפרש בו דין חציצה, וכמו בנטילת לולב, שלדעתם אין פסול חציצה בעצם הנטילה, אלא כשיש שם חציצה אין לקיחת הלולב חשובה "לקיחה תמה"650, ולכן כשהדבר החוצץ בא לנאותו אינו חוצץ להחשיב לקיחת הלולב לקיחה שאינה תמה651.

היה הדבר החוצץ מין במינו של החפץ שהוא עליו, כגון באגד של ארבעה-מינים*, שהיו עלים תלושים של הערבה וההדס בתוך האגד, והם חוצצים בין מין למין652, נחלקו אמוראים: לדעת רבה חוצצים - שלדעתו מין במינו חוצץ, או שהוא מסופק אם חוצץ או לא653 - ורבא אמר מין במינו אינו חוצץ654. ויש ראשונים שכתבו שזו שאמר רבה בבכור שיצא כרוך בנקיבה, שהדבר ספק אם חוצצת או לא655, הרי זה לפי שהנקיבה חשובה מין במינו של הבכור, והדבר ספק, לדעתו, אם מין במינו חוצץ או לא656. וכתבו ראשונים בבהמה שלא ביכרה - שלא ילדה עדיין - וילדה שני זכרים כאחת, שזה שיצא ראשו ראשון קדוש657, ואמר רב אשי שאין השני חוצץ בין הבכור לרחם לפי שמין במינו אינו חוצץ658, שהרי זה אף לדעת רבה, שכיון שיש מקצת רחם פנוי [טור קיד] בלא חציצה, אף לדעת רבה מין במינו אינו חוצץ659, ואינו דומה לעלים תלושים שבתוך האגד שחוצצים לדעת רבה660, אף על פי שמקצתו בלא חציצה, לפי שלידת תאומים דרכה בחציצה661, ולכן מין במינו אינו חוצץ662.

בחציצות שבקדשים663 נסתפק רמי בר חמא אם מין במינו חוצץ או לא, כגון שהניח מזרק בתוך מזרק וקיבל בו את הדם664. יש מהראשונים שכתבו שאף לדעת רבא, שבנטילת לולב מין במינו אינו חוצץ665, בקדשים הדבר ספק אם חוצץ או לא666, ויש סוברים שאין חילוק בדבר, ולדעת רבא אף בקדשים אינו חוצץ667.

הלכה שמין במינו אינו חוצץ668. לא אמרו מין במינו אינו חוצץ אלא כשהדבר החוצץ מתבטל, אבל כשאינו מתבטל, חוצץ, ולכן כהן שעומד על גבי רגל חבירו בשעת עבודתו, רגל חבירו חוצצת בין רגלי העובד לבין הרצפה669, אף על פי שהיא ממין רגל הכהן, לפי שאינו יכול לבטלה670, שאין חבירו מבטל את רגלו עד שיגמור העבודה671. וכן העומד על גבי אבן, הרי זו חוצצת בין רגלו לרצפה672, אף על פי שהאבן ממין הרצפה, שמתוך שההולכים שם נתקלים בה, אין מבטלים אותה673. וכתבו ראשונים בהניח מזרק בתוך מזרק וקיבל הדם בפנימי, לסוברים שאין כאן משום חציצה כיון שמין במינו הוא674, שהרי זה כשדעתו לבטלו שם עד שעת גמר העבודה675.

אף כמקום שאין צריך נגיעה של שני דברים זה כזה, חציצה ביניהם פוסלת, ומטעם זה כתבו ראשונים בפסולים שהעלם על גבי המזבח - שאפילו לא נגעו במזבח נתקדשו כיון שאויר המזבח כמזבח676 שאם היה דבר חוצץ בין המזבח [טור קטו] לבינם, לא נתקדשו677, כיון שהדבר החוצץ מפסיק678. ויש שכתבו בדעת ראשונים יותר מזה, שלא אמרו מין במינו אינו חוצץ679, אלא במקום שאין צורך בנגיעה ממש, אלא צריך שלא יהא דבר חוצץ, ומין במינו אינו חוצץ, אבל במקום שצריך נגיעה ממש, אף מין במינו חוצץ, שהרי אין שם נגיעה ממש, ולכן בכור שברכתו נקיבה בשעה שיצא, שהדבר ספק אם היא חוצצת680 אף על פי שהם מין במינו681, לפי שלצד שאויר רחם אינו מקדש וצריך נגיעה ממש ברחם682, אף בחציצה של מין במינו אינו מתקדש, שאף על פי שמין במינו אינו חוצץ, נגיעה אין כאן683. וכן הכלל שאמרו: כל לנאותו אינו חוצץ684, לא נאמר במקום שצריך נגיעה ממש, ולכן שופר שציפהו זהב פסול, שהזהב חוצץ בין פי התוקע לשופר685, אף על פי שאין הזהב בא אלא לנאותו, שנגיעה אין כאן686, ובנטילת לולב שאמרו שהאגד שבא לנאותו אינו חוצץ בין יד הנוטל ללולב687, הרי זה לפי שאינו צריך שם נגיעה ממש, אלא צריך שיאחזנו בידו, וכשאחזו באגד, כיון שאינו חוצץ, חשוב כאוחז הלולב בידו688.

ויש מן האחרונים שכתבו שבמקום שאויר מקדש, אין חציצה פוסלת בו689.

יד. במקדש. חציצה כמקדש מצינו בכמה אופנים: בין הכהן לכלי שעובד בו; בין יד הבעלים לקרבן שהוא סומך עליו או מניפו690, וכן בין יד הכהן לדם או לקומץ; בין רגלי הכהן לרצפה; בין בשרו לבגדי כהונה; בין אימורים למערכה; בין דם למזבח, ועוד. על חציצה בקידוש ידים ורגלים, עי' לעיל: בקידוש ידים ורגלים. [טור קטז] לא יהא דבר חוצץ בין יד הכהן לבין הכלי שהוא עובד בו691, ואם היה שם דבר חוצץ ועבד, עבודתו פסולה692, שנאמר בקבלת הדם: ולקח הכהן693, שתהא קבלה בעצמו של כהן694, וכן נאמר בזריקת הדם: וזרק הכהן695, בעצמו במשמע, ולא שיזרוק על ידי דבר אחר696. ואמרו: ארבע צווחות צווחה עזרה, ואחת מהן: צא מכאן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד את עצמו ומחלל - או: ומבזה697 - קדשי שמים, שהיה כורך ידו בשיראים - שלא תתלכלך בבשר ובדם698 - ועובד עבודה699, וחציצה פוסלת בקדשים700.

הנרתיק שהיה למחתה שהכהן הגדול מכניס ביום הכיפורים לפני ולפנים, שהיה עשוי סביב ידה של מחתה לאחוז בה כדי שלא יכווה701, קבעוהו במסמר כדי שלא יחצוץ702, שכיון שקבוע כמסמר בטל, ונחשב מגוף המחתה703.

אף גמי או בגד שאין בו שלש על שלש - אצבעות שהיו כרוכים על ידו של הכהן ומפסיקים בינה לבין הכלי שהוא עובד בו, כתבו ראשונים שהם חוצצים704. ויש מהראשונים שכתב שאין בגד חוצץ בין ידו לכלי אלא אם כן יש בו שלש על שלש705, לפי שמה שחציצה פוסלת הוא משום שאין הלקיחה בעצמו של כהן706, ודוקא כשיש בדבר החוצץ חשיבות של בגד חשובה לקיחת הכלי לקיחה על ידי הבגד, אבל כשאין בו חשיבות בגד, הרי הוא מתבטל לידו של הכהן, והרי זו לקיחה בעצמו של כהן707. ויש שכתבו הטעם שבפחות משלש על שלש ואינו במקום בגדים, אין אדם מקפיד עליו, ומיעוט ואינו מקפיד הוא ואינו חוצץ708. אף בדעה ראשונה יש שכתבו שבגד [טור קיז] שאין בו שלש על שלש שחוצץ אינו אלא לכתחילה, אבל בדיעבד אינו פוסל את העבודה כל שאינו בגד חשוב709.

היה הדבר החוצץ מפסיק כנגד חלק מהמקום שאוחז בכלי, כתבו אחרונים שכל שאילו ינטל המקום שיש בו חציצה ועדיין אוחז את הכלי, אין החציצה פוסלת710, ויש שכתבו שכיון שהמקום שיש בו הדבר החוצץ פסול לעבודה, הרי זה כמקבל הדם בימין ובשמאל גם יחד, שקבלתו פסולה711.

כשכורך הכלי בדבר אחר ועובד, או שכורך ידו בדבר אחר ועובד, באילו אופנים אומרים: לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, ואין בו משום חציצה, ע"ע לקיחה על ידי דבר אחר.

הניח מזרק בתוך מזרק וקיבל בו את הדם, ללשון אחד הדבר ספק אם מין במינו - שכן הם מזרק במזרק712, או לפי ששניהם של זהב713, או לפי ששניהם קודש714 - חוצץ או שאינו חוצץ715, שאם הוא חוצץ, אין זו קבלה בכהן, שהרי אינו אוחז את המזרק שהדם בו716, ואין אני קורא בו "ולקח"717. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שהספק לא נפשט718. ויש שכתבו שהספק נפשט שאינו חוצץ, מהאמור: את כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש719, שני כלים במשמע ושירות אחד720. ללשון שני ודאי אינו חוצץ721. להלכה פסקו ראשונים שהקרבן כשר, שמין במינו אינו חוצץ722, ויש ראשונים שנראה מדבריהם שמזרק בתוך מזרק חוצץ723. [טור קיח] בהקטרת הקומץ אמר ר' ינאי - בדעת ר' שמעון שמכשיר הקטרה בשמאל724 - שמקטירו אפילו באבנט ואפילו בכלי חרס, ואינו צריך כלי שרת725, וכתבו אחרונים שאין הכלי של חול חוצץ בין יד הכהן לבין הקומץ, לפי שכשלא הצריכה התורה ימין בהקטרה, אף לא הצריכה שתיעשה ההקטרה בעצמו של כהן, אלא די שהכהן יעשה את ההקטרה, ולכן אף כשיש דבר חוצץ בין ידו לקומץ ולא נעשתה ההקטרה בעצמו של כהן, ההקטרה כשרה, שהרי הכהן הוא שעשה את ההקטרה726. ויש שכתבו שדוקא בעבודה הטעונה כלי שרת אמרו שלא יהא דבר חוצץ בין ידו לכלי, אבל בהקטרת הקומץ שאינה טעונה כלי שרת, לדעת ר' שמעון, אין חציצה פוסלת בה727. ויש חולקים וסוברים שאף בהקטרת הקומץ חציצה פוסלת, אף על פי שכשרה בשמאל לר' שמעון728, והדברים אמורים בזורק על גבי המזבח בכלי חרס באופן שהוא כלקיחה על ידי דבר אחר, שאין בדבר משום חציצה729.

בהולכת הקטורת מהעזרה להיכל שבכל יום, שאמרו שהיה נוטל את הכף ובתוכה הבזך - כף אחרת קטנה730 - מלא וגדוש קטורת731, כתבו ראשונים שאין בדבר משום חציצה אף לצד שהניח מזרק בתוך מזרק וקיבל קבלתו פסולה732, שכיון שאי אפשר להוליך בלא שניהם, ככלי אחד הם733, ואין כאן חציצה, כיון שלצורך עבודה עושה כן734. ויש שכתבו שהדברים אמורים שנוטל הכף באופן שנחשב לגבי הבזך לקיחה-על-ידי-דבר-אחר*, שאין [טור קיט] בדבר משום חציצה לדעתם735. מהאחרונים יש שכתבו הטעם שהולכת הקטורת, שכשרה בשמאל, אין חציצה פוסלת בה736.

בשחיטת קדשים, כתבו ראשונים שלא יהא דבר חוצץ בין ידו לסכין737. וכתבו אחרונים שאף על פי ששחיטה אינה עבודה, שכשרה בזר, כיון שלמדנו ששחיטה צריכה כלי מהאמור: ויקח את המאכלת738, צריך שתהא לקיחה בלא חציצה, כדרך שמצינו בלקיחה של נטילת לולב, שחציצה פוסלת בה739.

בסמיכה*, לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקרבן740, כגון מטלית741, שלא יכרכנה על ידו ויסמוך742, וכן לא יניח ידיו זו על גבי זו743, שנאמר: וסמך ידו על ראש וגו'744, ולא ידו על גבי ידו745, וכל שכן דבר אחר שחוצץ746.

בתנופה*, לא יהא דבר חוצץ בין יד הבעלים לבין הקרבן747, וכן הכהן, שמניח ידו תחת יד הבעלים ומניף748, לא ישים מפה על ידו749. יד חבירו אף היא חוצצת, ולכן קרבן של כמה שותפים אין למדים תנופה מסמיכה, שכשם שקרבן של שותפים כולם סומכים עליו750, כך בתנופה יהיו כולם מניפים אותו בבת אחת, לפי שידו של זה חוצצת בין ידו של האחר לבין הקרבן751, ויש סוברים שאין יד חבירו חוצצת בין יד המניף לקרבן, שמין במינו אינו חוצץ752. זו שאמרו [טור קכ] בתנופה שכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף753, נחלקו בה ראשונים: יש מפרשים שאינו מניח ידו תחת יד הבעלים ממש, לפי שיד הבעלים חוצצת בין יד הכהן לבין הקרבן, אלא הבעלים אוחזים באוגני הכלי, והכהן מניח ידו תחת הכלי754. ויש חולקים וסוברים שהכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ממש ומניף755, אם לפי שגזירת הכתוב היא שיהיו שניהם מניפים ולכן אין יד הבעלים חוצצת756, והתורה עשתה ידי שניהם כאחת757, או לפי שאין קפידא על חציצה אלא בתנופת הבעלים, אבל לא בתנופת הכהן, שכן עיקר התנופה בבעלים758, שנאמר בה: על כפי הנזיר759, ונאמר: ידיו תביאנה את אשי ה'760, ולקח הכהן מיד האשה וגו'761, אבל בין יד הכהן לבין הקרבן אין חציצה פוסלת762. ויש שכתבו שאף על פי שחציצה פוסלת גם בין יד הכהן לקרבן, יד הבעלים אינה חוצצת, לפי שמין במינו אינו חוצץ763.

בהזאת הדם764 נאמר: את אצבעו765, להכשיר "אמין" שבאצבע766, היינו אבעבועות שעלו באצבע, שאינן חוצצות - בין אצבע לדם שעליה - לפי שנתרבו מהאמור: "את אצבעו", את הטפל לאצבעו767.

קמץ את המנחה ועלה בידו צרור, שהקמיצה פסולה768, אם היה הצרור באמצע, קמיצתו פסולה [טור קכא] משום חציצה769, שהצרור חוצץ בין ידו לקמח770, שהיד צריכה להקיף את הקומץ כולו מכל צד, והצרור שבאמצע חוצץ בין חלק היד שמצד זה לבין הקמח שמצד האחר771, או שחוצץ בין קמח לקמח, שכיון שמוטל באמצע הקומץ, חולק אותו ונראה כשני חצאי קומץ772, אבל אם היה הצרור מן הצד - אצל האגודל או אצל אצבע הקמיצה773 - אינו חוצץ774, שאצל הקמח הוא מוטל775, אלא שקמיצתו פסולה, מטעם אחר, אף באופן זה776.

לא יהא דבר חוצץ בין הכהן לבין רצפת העזרה שהוא עומד עליה בשעת עבודתו, שהואיל והרצפה מקדשת - לעמוד ולשרת777, שמקדשת את האדם לעבוד שם עבודה, שהרי אינו יכול לעבוד במקום אחר778 - וכלי שרת מקדשים, מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי השרת, אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה779, שאין זו עמידה מעולה780. כלי שרת שאמרו, יש מפרשים כלי שרת ממש, שמקדשים את הניתן לתוכם, וחציצה פוסלת בהם כשהיא בין ידו - הכהן לבין הכלי שמקבל בו את הדם781, ויש מפרשים כלי שרת בגדי כהונה, שמקדשים את האדם לעבוד עבודה, וחציצה בין הכהן לבין בגדי כהונה שהוא לובש פוסלת782. לפיכך כל הזבחים שקיבל הכהן דמם כשהוא עומד על גבי כלים, על גבי בהמה, על גבי רגל חבירו, פסולים783, וכן בכל העבודות שבמקדש784. בספרי [טור קכב] מצינו לימוד אחר: ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלוים העמדים שם785, על גבי הרצפה - שתהא עמידתו כשאר אחיו786 שאין דבר חוצץ בינם לבין הרצפה בשעת שירות787 - מכאן אמרו: עומד על גבי כלים וכו' פסול788. מהראשונים יש שכתב הטעם שחציצה בין רגלו לרצפה פוסלת, לפי שנאמר לעמוד לשרת789, ואין זו עמידה790.

נידלדלה אבן מאבני העזרה ועמד הכהן עליה, אם אין דעתו לחברה, חוצצת791. היתה דעתו לחברה, אם דינה כמחוברת, ע"ע עזרה.

היתה רגלו אחת על הכלי או על האבן, ורגלו אחת על הרצפה, רואים כל שאילו ינטל הכלי ותנטל האבן יכול הוא לעמוד על רגלו אחת - שעל גבי הרצפה - ויעבוד, עבודתו כשרה - אף על פי שרגלו שעל הכלי או האבן מסייעת בעמידתו, מסייע* אין בו ממש792 - ואם לאו, עבודתו פסולה793.

חציצה בין רגלו לרצפה, כתבו ראשונים שאם אינו מקפיד עליה אינה פוסלת794. היתה כרוב הרגל והוא מקפיד עליה, חוצצת מן התורה795, שהרגל נידונית לעצמה, וכל שהחציצה ברוב - תחתית796 - הרגל, חוצצת797, ואם החציצה אינה אלא במיעוט, נסתפקו אחרונים אם חוצצת מדרבנן, כדרך שהחמירו רבנן בטבילה798, או שמאחר שאין שבות* במקדש799, אינה חוצצת כל עיקר800. היתה בכל הרגל, יש שכתבו שחוצצת אף על פי שאינו מקפיד עליה, כדרך שמצינו בטבילה801. [טור קכג] ויש מהאחרונים חולקים על כל זה וסוברים שלא אמרו שמיעוט ואינו מקפיד אינו חוצץ אלא בטבילה, אבל חציצה בין רגלו לרצפה, אף כשהיא במיעוט ואינו מקפיד עליה, חוצצת802.

רגל חבירו שחוצצת, הרי זה אף אם מין במינו אינו חוצץ803, לפי שאת רגל חבירו אינו יכול לבטל804, היינו שאין חבירו מבטל את רגלו עד שיגמור זה עבודתו805, אלא דעתו לסלקה לשעתו806. ואף אם ביטלה בפירוש, כתבו ראשונים שבטלה דעתו ולא בטלה רגלו807. היה עומד על רגל של עצמו, כגון ששם רגל אחת על גבי השניה - באופן שאם תינטל הרגל התחתונה מתחת העליונה אינו יכול לעמוד808 - כתבו ראשונים שאין רגל של עצמו חוצצת מאחר שהוא מבטלה809. מן הראשונים יש שכתבו בטעם שעומד על גבי רגל חבירו עבודתו פסולה אף על פי שמין במינו אינו חוצץ, לפי שאין דרך שירות בכך810.

בערב פסח שהיו פוקקים את העזרה, והיו הכהנים מהלכים בדם811, אמרו שאין הדם חוצץ בין רגלי הכהנים להרצפה, לפי שלח אינו חוצץ, כדרך שאין לח חוצץ בטבילה812. מן הראשונים יש שכתבו הטעם לפי שאין מקפידים על דם לח813, שכן אמרו: שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם814, והדם מתבטל לרגלו, והרי זה כאילו אין דבר חוצץ בין רגלו להרצפה815. ויש מהאחרונים שכתבו שמטעם שאינו מקפיד אין להכשיר עבודתו, שאף על פי שדם הנדבק ברגלו אינו חוצץ כיון שאינו מקפיד עליו, דם שעל גבי [טור קכד] הרצפה ודאי חוצץ, שהרי זה כעומד על גבי כלים שעבודתו פסולה816, והטעם שאינו חוצץ הוא שאין דבר לח חשוב הפסק בין רגלו לרצפה817.

אין מפזרים מלח על גבי הכבש בשביל שלא יחליקו, אלא בשעה שמוליכים עצים למערכה, שאין זו עבודה818, אבל - בשעת הולכת אברים לכבש שהיא עבודה וטעונה כהן819, שכיון שאין מבטלים את המלח שם - ולאחר שהלכו עליו הכהנים מודחים ממנו עורות קדשים820 - הרי הוא חוצץ821 בין רגלי הכהנים לכבש, וחציצה פוסלת בהולכה זו, כדרך שמצינו שפוסלת בעומד על גבי כלים822, ונמצא שאינו הולך על גבי הכבש823. וכתבו אחרונים שאף על פי שהולכה אינה צריכה ימין, כיון שצריכה כהונה, פוסלת בה חציצה בין רגלי הכהנים להרצפה824.

בגדי כהונה, לא יהא דבר חוצץ בינם לבין בשרו, שנאמר: על בשרו825, ואפילו נימא אחת או עפר או כינה מתה שהיו בין בשרו לבגד, חוצצים826.

כינה חיה שבין בשרו לבגד, הדבר ספק אם אומרים שכיון שבאה והולכת, "רביתא" היא הרי היא כבשרו827 - ואינה חוצצת, או שכיון שמקפיד עליה - שרצונו שלא תהא על בשרו828 חוצצת829. וכן אבק עפר - שהוא דק מאד ואין מרגישים בו830 - הדבר ספק אם חוצץ או לא831. הכניס ידו לתוך חיקו - תחת חלוקו832 - הדבר ספק אם גופו חוצץ או לא833, וכן אם יצא שערו בבגדו - שיצא מראשו למטה עד שנכנס בין כותנתו לבשרו834 - הדבר ספק אם [טור קכה] חוצץ או לא835, שאפילו אם ידו אינה חוצצת, שמא שערו חוצץ836. וכן הדבר ספק בנימא מדולדלת - מן הבגד837 - אם חוצצת838, וכן אם נכנסה הרוח בבגדו והבדילתו מבשרו - בשעת עבודה839 - הדבר ספק אם אין אנו קוראים בו: על בשרו, או שמא דרך לבישה בכך840. וכתבו ראשונים שכל אלו צריך להזהר בהם לכתחילה, ואם עבד בהם, עבודתו כשרה841 מספק842.

היה בשרו לח, כתבו אחרונים שצריך לנגבו כדי שלא יחצצו המים בין בשרו לבגדי כהונה843, ויש שכתבו שלח אינו חוצץ, שהרי הבגדים נוגעים בבשרו אף שהוא לח844.

תפילין של יד, חוצצות בין בשרו לבגדי כהונה845, שאף על פי שהם מצוה שעל גופו, אין אומרים שמשום חביבות המצוה יהיו כגופו846. אותה שאמרו שתפילין של ראש, כהן גדול מניח אותן על שערו הנראה בין הציץ למצנפת847, ואינן חוצצות848, יש ראשונים מפרשים שהדברים אמורים לענין חציצה ממש, שאינן חוצצות תחת פתילי הציץ849.

היה דבר שאינו ראוי להקטרה חוצץ בין האימורים למערכה, כשמעלה אותם להקטרה, אינה העלאה - הקטרה* - שנאמר: על העצים אשר על האש850, אלא אם כן היה הדבר החוצץ מין במינו, שאינו חוצץ851. ואף בהקטרת הקומץ, כתבו אחרונים שחציצה בין הקומץ למערכה פוסלת, ואותה ששנינו: נתערב קומצה בשייריה, אם הקטיר עלתה לבעלים852, ואין השיריים חוצצים, הרי זה לפי שמין במינו אינו חוצץ853, [טור קכו] או לפי שכיון שהקומץ והשיריים נבללים יחדיו, אין כאן חציצה854. ויש שכתבו שבהקטרת הקומץ אין חציצה פוסלת, שלא נאמר בה שתהא על העצים וגו'855.

הקריב קדשים ואימורים - מחוברים בבשר856 - בחוץ, והיה בשר הזבח חוצץ - בין אימורים למערכה857 - לדעת שמואל ור' יוחנן אינו חייב משום העלאת חוץ858, כיון שאינה העלאה הראויה בפנים859, ואותה ששנינו שחייב860, אמר ר' יוחנן שהדברים אמורים לדעת ר' שמעון שאף המעלה על גבי הסלע חייב, ואין צריך שיעלה על גבי מזבח דוקא861, ולכן אין חציצה מעכבת בהעלאת חוץ862, ויש שכתבו הטעם שאין פסול חציצה בין האימורים לעצי המערכה, אלא בין האימורים למזבח, ולכן לר' שמעון שאין צריך מזבח, אין בה חציצה863. ורב אמר - אף בדעת חכמים שאינו חייב אלא על גבי מזבח - מין במינו אינו חוצץ864, שכיון שהקרבן עולה אף הבשר בר הקרבה, חשובים הבשר והאימורים מין במינו, אף על פי שזבח זה שהעלהו בחוץ אינו עולה, ואין הבשר שבו בר הקרבה865. וכן פסקו ראשונים שהמעלה את הבהמה כולה בחוץ חייב מפני האימורים, ואף על פי שלא הפרישם, אין בשר הזבח חוצץ866, שהלכה כרב שמין במינו אינו חוצץ867. העלה כמה בהמות זו על גבי זו, כתבו אחרונים שהכל חשוב מין במינו, ואינו חוצץ, וחייב868. בדעת שמואל ור' יוחנן, יש אחרונים שכתבו שסוברים מין במינו חוצץ869, ויש שכתבו שאף לדעתם אינו חוצץ, אלא שאין דרך הקטרה בכך870, או שסוברים שאין בשר הזבח חשוב ממין [טור קכז] האימורים, כיון שבקרבן זה אינו קרב871. ויש שכתבו שהדבר תלוי אם אויר מזבח מקדש או לא872, שלדעת ר' יוחנן אינו מקדש, וצריך נגיעה ממש, ולכן אף מין במינו חוצץ873.

אותה ששנינו: כשם שהמזבח והכבש מקדשים את הראוי להם874, כך הכלים מקדשים875, יש ראשונים שכתבו שלדעת ר' יוחנן הדברים אמורים כשהעלה פסולים בכלי על גבי המזבח, שאם יש דבר חוצץ בין המזבח ובין הפסולים אינם מתקדשים, אלא שכלי שרת מחמת קדושתו אינו חוצץ, והרי זה כאילו עלו הפסולים על גבי המזבח ממש876.

בהזאת דם חטאת העוף877, ובמיצוי דם עולת העוף878, אם היה עפר על גבי המזבח ולא ביטלו, הרי זה חוצץ879 בין דם למזבח, ונמצא שלא נמצה - או הוזה - הדם על קיר המזבח880.

נתן עד גבי השלחן שתי מערכות לחם הפנים של שבע שבע במקום - שש שש881, והניח עליהם בזיכי הלבונה, לדעת הסוברים ש"על" האמור בלבונה: ונתת על המערכת לבנה זכה882, פירושו על המערכת ממש, ולא בסמוך למערכת883, הרי הלחם השביעי חוצץ בין המערכת ללבונה884, שלמדים מהאמור: על המערכת, שלא יהא דבר חוצץ בין הלבונה ללחם885. קיבל הדם בכלי, והניח דבר חוצץ בין הדם לכלי, קבלתו פסולה886, אלא שאם הניח סיב במזרק אינו חוצץ, לפי שהסיב מחלחל - חלול והדם יורד לתוך המזרק887 - ואין כאן חציצה888, ואם עשה כן בקומץ - היינו בקידוש הקומץ בכלי889, או בקמיצת המנחה, וקמץ מתוך הסיב890 - פסול891, קמץ את המנחה והחזיר הקומץ לכלי [טור קכח] שבו השיריים, נתקדש הקומץ892, ואין השיריים חוצצים בין קומץ לכלי, שמין במינו אינו חוצץ893.

טו. בשאר דינים. בכמה דינים - מלבד אותם שבמקדש893א - מצינו שדנים על חציצה: בלידת בכור; בנטילת לולב; בתקיעת שופר; בשילוח הקן; בהנחת תפילין; במזוזה; בקבלת הגט.

בכור-בהמה-טהורה* - וכן בכור בהמה טמאה894 - שבשעת יציאת ראשו או רובו - שמתקדש על ידה895 - היה דבר חוצץ בינו לבין הרחם, אינו קדוש בבכורה896, אלא שאם מקצת הרחם הנוגע בבכור מקדשו, ולא היתה החציצה אלא במקצת - הראש - אינה חוצצת, ואם כל הרחם מקדש - שצריך שמכל הצדדים יגע בבכור897 - אף כשאין החציצה אלא במקצת הראש - אינו קדוש898, כיון שלא נגע הרחם בכל סביבות הבכור899, ואף על פי שאין החציצה אלא במיעוט הראש, אינו מתקדש900. ויש שכתבו שאין חציצה אלא ברוב, אלא שאין הקפידא מחמת שלא נגע כל הראש ברחם, אלא מחמת שלא נגע רוב הרחם בראש, וכל שיש דבר חוצץ בין רוב הרחם לראש, אף על פי שנגע מקצת הרחם בראש כולו, אינו מתקדש בבכורה901.

בכור שכרכו בסיב - או בטלית902, והוציאו, ולא נגע ברחם903 - הדבר ספק אם נתקדש בבכורה או לא904, שכיון שהבכור לא נגע ברחם, שכן הסיב חוצץ, אינו קדוש905, או שכיון שהרועה מוציא את הסיב עמו, הרי זה מתבטל לגבי העובר ואינו חוצץ906, שאנו דנים אותו כמלבוש של העובר907. מהאחרונים יש שכתב שהדבר ספק שמא אין חציצה מעכבת בקדושת בכורה כל עיקר908, ויש שכתבו שהדבר תלוי בבעיה שלא [טור קכט] נפשטה בגמרא אם אויר רחם מקדש או לא909, שאם אויר רחם מקדש, אין חציצה מעכבת בקדושת בכורה910, או שאף על פי שאויר רחם ודאי מקדש, הדבר ספק אם חציצה גרועה יותר מאויר911. בלעתו חולדה בתוך הרחם והוציאתו, יש מהראשונים שכתבו שהרי זה ככרכתו בסיב, שהדבר ספק אם קדוש או לא912, ויש שכתבו שחולדה בודאי חוצצת, ואינו קדוש913, שאין החולדה מתבטלת לגבי הבכור914.

כרכו בשיליא והוציאו, אם בשליתו שלו קדוש בבכורה, שדרך לידה בכך, ואם כרכו בשיליא אחרת, הדבר ספק אם חוצץ או לא915, שאפילו אם סיב חוצץ916, מין בשאינו מינו הוא, מה שאין כן שיליא917.

בהמה מבכרת שילדה שני זכרים כאחת, לדעת חכמים שאי-אפשר-לצמצם* ואחד מהם הוא שפטר את הרחם, שניהם ספק בכור918, ואין אומרים שכיון שקודם שיצא הראשון כולו התחיל השני לצאת, יהא הוא חוצץ בין הראשון לרחם, אם לפי שמקצת הרחם מקדש919, או שאף על פי שכל הרחם הוא שמקדש, מין במינו אינו חוצץ920, והרי זה כאילו נגע הרחם בכל סביביו921.

כרכתו ואחזתו והוציאתו, נסתפק רבה אם קדוש בבכורה או לא922, ופירשו ראשונים שהוציאתו אשה בידיה, והפסיקו ידיה בינו לבין הרחם, והדבר ספק אם ידיה חוצצות, או שכיון שדרכה לילד את הבהמה, אין בהן משום חציצה923.

ויש גורסים: כרכתו אחותו והוציאתו924, היינו שנולדו זכר ונקיבה ויצא הזכר ראשון, אלא שבשעה שיצא כרכתו הנקיבה והוציאתו925, ופסקו [טור קל] ראשונים להלכה שהדבר ספק אם הנקיבה חוצצת או לא926. בטעם הספק יש מפרשים שהדברים אמורים שכרכתו כולו ולא היה בו מקום פנוי בלא חציצה927, והספק אם מין במינו חוצץ, או לא928, או שאף על פי שמין במינו אינו חוצץ, כיון שסייעה הנקיבה בהוצאתו, הדבר ספק שמא חוצצת929. ויש מפרשים ספיקו של רבה, שמא דוקא שני זכרים חשובים מין במינו930, לפי שהם ממין חיוב בכורה, אבל נקיבה אינה ממין חיוב בכורה931. ויש שכתבו שהדבר ודאי שנקיבה חשובה מין במינו, וספיקו של רבה הוא אף בשני זכרים, שמאחר שצריך שיהא "פטר רחם"932, כל שלא נגע ברחם אינו פטר רחם933.

בכור אדם שנולד ב"לידת מלקחיים", שהוציאתו המילדת על ידי מלקחיים, דנו אחרונים אם הוא בכור לחיוב פדיון-הבן*, או שהמלקחיים חוצצות, ואינו בכור934.

בנטילת-לולב*, חציצה בין היד ללולב פוסלת935, שאין זו לקיחה936, ולכן כתבו ראשונים שאם כרך סודר על ידו ונטל בה את הלולב, או שכרך הסודר על הלולב, באופנים שאין כאן משום לקיחה-על-ידי-דבר-אחר*, לא יצא ידי חובתו937. ויש ראשונים חולקים וסוברים שאין חציצה פוסלת בנטילת לולב, כיון שאין לנו לימוד מהכתוב שלא תהא בה חציצה, כדרך שיש לימוד בטבילה938 ובהנחת תפילין939, אלא שכשיש דבר חוצץ בין ידו ללולב אין לקיחתו "לקיחה תמה" ואין אנו קוראים בה: ולקחתם לכם וגו'940, ולפיכך כל שהחציצה היא נוי ללולב, אנו אומרים בה: כל לנאותו אינו חוצץ941, שהיא בטילה לגבי [טור קלא] הלולב, והרי זה כאילו נוטל הלולב ממש, וכן כל שהוא טפל בידו, בטל לידו, וכאילו ידו נוגעת בלולב ממש942, ולכן אם כרך סודר על ידו אינו חוצץ, אבל אם כרכו על הלולב חוצץ943.

נוהגים להזהר מכל דבר חוצץ בין הלולב ליד ולכן מסירים התפילין מהיד, וכן הנשים מסירות טבעותיהן944. ויש שכתבו שאין טבעת חוצצת בנטילת לולב, לפי שדרך כבוד הוא שתהא בידו בשעת נטילה, ולכן אף על פי שאינה לנאות הלולב945, אינה חוצצת, וכל שכן שרצועה של תפילין אינה חוצצת, שהיא דרך מצוה946. ויש סוברים שאינו צריך - מן הדין947 - להסירן, כיון שאין כל היד מכוסה בהן948, וכתבו אחרונים שלדעה זו אין חציצה פוסלת בנטילת לולב, אלא שעל ידיה לקיחת הלולב אינה לקיחה תמה949, ולכן כל שהדבר החוצץ אינו על כל היד בטל הוא ליד, אבל לסוברים שחציצה פוסלת בנטילת לולב950, אפילו חציצה כל שהיא פוסלת951, ולפיכך אף לדעה הראשונה שחציצה במקצת היד אינה פוסלת, אם כרך על הלולב דבר מה, חוצץ אף על פי שאינו אלא כנגד מקצת היד952. ויש שכתבו שאף לסוברים שחציצה פוסלת בנטילת לולב, כל שרוב היד אין בו דבר חוצץ יצא, בין שהוא כרוך על ידו, ובין שהוא כרוך על הלולב, כדרך שאמרו בטבילה שמהתורה אין חציצה פוסלת אלא ברוב הגוף953. ויש שכתבו הטעם שאינו צריך להסיר הטבעת מידו לפי שאין חציצה פוסלת אלא משום שעל ידה אין לקיחתו לקיחה תמה954, וכשנוטל הלולב ואוחזו ברוב ידו, דיו955. ויש [טור קלב] שכתבו שכל שבמקצת היד אין דבר חוצץ, ויכול ליטול הלולב באותה מקצת, אינו חוצץ956.

אגד את הלולב והיה האגד חוצץ בין ידו ללולב, לדעת רבה חוצץ - להלכה שלולב אינו צריך אגד ואין האגד מן המצוה957, ואפילו אינו כנגד כל היד958 - ולכן הורה רבה לאוגדי הלולבים לשייר בית יד מתחת לאגד, שיקחנו שם959, שלדעתו מין במינו חוצץ960, ויש שכתבו שהדברים אמורים כשאוגדו שלא במינו, אבל מין במינו אינו חוצץ אף לדעת רבה961. ורבא אמר: כל לנאותו אינו חוצץ, ואינו צריך לשייר בית יד962, אף כשאגדו שלא במינו963, וכן הלכה964.

עלים שנתלשו מההדס או מהערבה, והם בתוך האגד, לדעת רבה חוצצים - בין מין למין, ואינם אגודים יחד להיות לקיחה כאחת965, או שהם מפסיקים בין ידו ללולב966 - ולכן לאחר שאגד את ההדם והערבה, לא יתחוב הלולב בתוך האגודה מלמעלה, שמא ינשרו עלים ויהוו חציצה, וכן כשהלולב ארוך יותר מדי ורוצה לקצצו, לא יקצצנו כשהוא בתוך האגד, לפי שנשארים בו עלי לולב קצוצים, והם חוצצים967. וכתבו ראשונים שלדעת רבה מין במינו חוצץ968, או שלדעתו עלה תלוש אינו חשוב מין במינו969. ורבא אמר - בשני דינים אלו - מין במינו אינו חוצץ970, לענין זה971, ואף עלי ההדס החוצצים בין הלולב לערבה, וכן עלי הערבה שבין הלולב להדס, חשובים מין במינו972, וכן הלכה973. וכתבו ראשונים שאם הבדיל בין הלולב ובין ההדס במטלית וכיוצא, חוצצת974. [טור קלג] שופר* שקדחו בזכרותו - בעצם הבולטת בראש הבהמה ונכנסת לתוך השופר, ולא הוציאה מהשופר, אלא ניקבה975 - הרי זה כשר976, ואף לכתחילה977, שמין במינו אינו חוצץ978,

נתן שופר בתוך שופר, שאם קול חיצון שמע - לבדו, שהיה פי החיצון בולט והכניסו לפיו979 - לא יצא980, יש מפרשים הטעם מפני שהפנימי חוצץ981 בין הקול ובין השופר החיצון, שבו עיקר התקיעה982, ואין אומרים מין במינו אינו חוצץ, כדרך שאמרו בשופר שקדחו בזכרותו983, לפי ששם הכל שופר אחד הוא, אבל שופר אחר ודאי חוצץ984, ויש חולקים וסוברים שאין כאן משום חציצה, שמין במינו אינו חוצץ985.

ציפהו זהב במקום הנחת הפה, שהוא פסול986, יש מפרשים שציפהו מבחוץ במקום שהתוקע מכניסו דפיו, ונמצא שהזהב חוצץ בין שפתי התוקע לשופר987. וכתבו ראשונים שציפהו זהב מבפנים אף במיעוטו פסול מטעם חציצה, שאף חלק קטן חוצץ988.

שופר שנסדק לרוחבו, שאם נשתייר ממנו כשיעור תקיעה כשר989, יש מהראשונים סוברים שאפילו כשהחלק שכלפי פיו אין בו כשיעור תקיעה כשר, שאין חלק זה חוצץ בין פיו לשופר הכשר, לפי שמין במינו אינו חוצץ990. כדעת הסוברים שאם אין בו כשיעור בחלק שכלפי פיו פסול991, יש שכתבו הטעם לפי שחלק זה חוצץ בין פיו לשופר הכשר992.

[טור קלד] בשלוח-הקן* שנאמר בו: והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים993, הדבר ספק אם מטלית - פרוסה על הביצים והאם רובצת עליה994 - חוצצת995, שאינה נקראת רובצת996 עליה997, וכן אם היו כנפים - נוצה תלושה998, ואפילו של עצמה999, ויש מפרשים כנפים של עוף אחר2000 - בינה לבין הקן, הדבר ספק אם חוצצות1. ופסקו ראשונים שמשלח את האם, ואם לא שילח אינו לוקה2.

היו ביצים מוזרות - שאין אפרוח בא מהם, ואינן מחייבות בשילוח הקן3, ותחתיהן ביצים יפות4 - והאם רובצת עליהן, הדבר ספק אם הביצים המוזרות חוצצות5. וכן אם היו בקן שני סדרי ביצים זה על גב זה - וכנפיה נוגעות בסדר העליון6 - הדבר ספק אם הסדר העליון חוצץ, או לא7, שאם העליון חוצץ מותר ליטול את התחתון קודם שילוח8, או שאינו מתכוין ליטול אלא את התחתון, ואם העליון חוצץ אינו חייב בשילוח האם9, ויש מפרשים שהביצים העליונות לא היו בנות שילוח, כגון שהיו ביצי עוף טמא, וכיוצא10. וכן אם היה הזכר - שאינו חייב בשילוח11 - על גבי הקן, והאם רובצת עליו, הדבר ספק אם חוצץ12, והוא הדין אם היתה שם אם על גבי אם13. בכל אלו כתבו ראשונים שהרי זה לא יקח, ואם לקח ישלח, ואם לא שילח אינו לוקה14.

בהנחת-תפלין*, נחלקו ראשונים אם חציצה [טור קלה] פוסלת: יש שכתבו בין בתפילין של יד ובין בתפילין של ראש, שלא יהא דבר חוצץ בינם לבין הבשר15, ויש סוברים שאין חציצה מעכבת בהן16. ויש שכתבו שבתפילין של יד חציצה פוסלת - אף על פי שאינה פוסלת בשל ראש - שנאמר בהן: והיה לך לאות על ידך17, ודרשו: לך לאות ולא לאחרים לאות18, צריך שלא תהא בהם חציצה19. לסוברים שחציצה פוסלת בתפילין, יש מהאחרונים מצדדים שאינה פוסלת אלא תחת התיתורא20 שהפרשיות מונחות בתוכה, אבל כנגד המעברתא21 אינה פוסלת22.

יש להזהר מחציצה בתפילין אפילו בכל שהוא, כגון שהיה שם עפר או בינה מתה, וכיוצא23, וכתבו אחרונים שלא חילקו בה בין מקפיד על החציצה לשאינו מקפיד עליה24, אלא שאם פיזר על שערו אבקה לנוי, אינה חוצצת, שכל שהונח על דבר לנוי מתבטל הוא אליו, וחשוב כחלק ממנו25. כרך הרצועה על קיבורת ידו תחת התפילין, יש אחרונים שכתבו שחוצצת26, ויש שכתבו שמין במינו היא ואינה חוצצת27. היה מגדל בלורית28, יש מהאחרונים שכתבו ששערותיו חוצצות בין התפילין לראשו, לסוברים שחציצה מעכבת בתפילין של ראש29, שכיון שהן ארוכות אין אומרים בהם שדרך גידולן בכך30, ויש שכתבו שאינן חוצצות31.

אם צריך לגלח את השיער שבצוארו, ואם צריך לרחוץ מקום הנחת תפילין, ע"ע הנחת תפילין: ההנחה32.

בשעת הדחק כשאינו יכול להניח את התפילין [טור קלו] על בשרו ממש, אם מניחן על דבר חוצץ, ע"ע הנ"ל, שם33.

אם חציצה בין הרצועות לבשרו מעכבת, ע"ע הנ"ל, שם.

במזוזה כתבו ראשונים שמותר לכרכה במטלית וכיוצא ולהניחה בתוך השפופרת34, וכן כתבו אחרונים35, לפי ש"על מזוזות ביתך"36 האמור במזוזה, אין פירושו "על" ממש, אלא פירושו "על, בסמוך", שהרי אינו כותבה על מזוזת הבית ממש, אלא על הקלף37, או שכיון שמחבר השפופרת לכותל, אף הדבר שהיא כרוכה בו מתבטל לכותל, ואינו חוצץ38. ויש מהאחרונים שכתבו שלא יכרכנה בקלף וכיוצא, שלא יחצוץ בינה למזוזת הבית39.

בקבלת הגט נהגו שהאשה מסירה הטבעת מידה40, וכן שלא יהא שום דבר חוצץ בידה41. וכן כתבו אחרונים שכשנותנים לאשה שני גיטין מספק איזהו מהם שלה, לא יתנום לידה בבת אחת, שלא יחצוץ האחד בין ידה לבין השני42.

ראה גם[edit]

הערות שוליים

  1. וראה הפירוש באריכות בר"ש מקוואות ט'.