1. שבת דף נד ע"א
הרחלים יוצאות כבולות. מאי כבולות? שמכבלים אלְיָה שלהם למטה, כדי שלא יעלו הזכרים על הנקבות. מאי משמע דהאי כבול לישנא דלא עביד פירא הוה, דכתיב "מה הערים אשר נתת לי אחי ויקרא להם ארץ כבול עד היום הזה" (מל"א ט). מאי "ארץ כבול", שהיו בה בנ"א שמכובלין בכסף ובזהב. א"ל רבא, א"ה היינו דכתיב "ולא ישרו בעיניו", מפני שמכובלים בכסף ובזהב לא ישרו בעיניו?! א"ל, אין, כיון דעתירי ומפנקי לא עבדי עבידתא [פרש"י: אנגריא של מלך)].

2. הראי"ה קוק, עין איה שבת ה, ח על שבת דף נד ע"א
א. ההצלחה האנושית המתנהלת עם התולדה, היא תלויה לעולם כשהחוט של ההטבה וההתעלות הולך עמה בכל מעשיה. ע"כ, גם בישובו של עולם, זאת היא המדה היותר נעלה, כשהיא עומדת על מצב כזה שהחיים של דור אחד יתנו תוספת ברכה לחיים של דור אחר הבא אחריו, שאז נטיית ההוספה ועשיית פרי הולכת על מכונה.

ב. מה שא"כ הדבר כשישתנה הענין, ותכונת החיים של דור אחד לא יוסיפו טוב ועוד יחסירו את אושר הדור הבא, אז עומדת היא התולדה על מצב מוזר מאד וקרובה למשבר.

ג. ע"כ, העושר המשופע, כשהוא מתמלא יותר מכפי מדתו באיזו חברה אנושית, הוא נוטל את כח ההכרח לעבודה, והביטול יביא שממון* ואי הפרחה למצב הארץ, ואז יכירו רק הדורות הבאים את החסרון, כי בודאי הדור הבא, שהוא כבר עלול למצא מצב מפותח יותר, הוא כבר מוכשר לכך ונולד בהכרחים כאלה שמצריכים אותו לאותו הפיתוח, וכשלא קדם הדור הקדום לו לתקן את חלקו, ימצא הדור האחרון במצב רע ונלחץ מאד. כן הדבר נוהג בכל דבר וענין, בין בחומריות בין ברוחניות.

ד. ע"כ, העשירות היא רק כמו כבל, המשים מועקה על החופש של ההתפתחות הטובה הבאה לרגלי חיי העבודה והמלאכה, שהיא יסוד ברכת ד' בעולמו, כי כיון דעתירי ומפנקי לא עבדי עבידתא, ותעודת החופש של הנטיה התולדתית להוספת ברכה להעתיד יִכָבֵל כאן בלא עשיית פירות, ולא נוכל לעלות במעלות של הארצות המתקדמות לפי העבודה הבאה לרגלי ההכרח, והיא תקרא "ארץ כבול עד היום הזה", באין שינוי לטובה ברבות הזמנים והדורות, עד שגזר בצדק שהעושר הנפרז היא קלקלה תולדתית להעתיד של הארץ, והיא נגד הכונה הרצויה מאת אדון כל המעשים ב"ה, יוסד הארץ וכוננה, אשר "לא תוהו בראה לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח).

3. מאמרי הראיה, "קריאה גדולה", עמ' 326
״ההכרח״ הוא עכשיו הפתגם היותר שגור בעולם, ודוקא קול המון זה יהפך לקול שדי בידי חכמי לב וקדושי רעיון, דוקא הנחש יהפך למטה האלהים, אשר בו יעשו אותות ומופתים למען דעת כי לד׳ הארץ. ההכרח, הכרח החיים ומרירות סבלם, יביא את האורה האלהית לעולם, ההכרח יסגל את הלבבות להפתח לקבל את האור הגדול של זוהר האמונה בכל הדר גאונה.

4. ילקוט שמעוני, פרשת קדושים, רמז תרטו
א. "ובו תדבקון". וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק באש אותו שכתוב בו כי ה' אלהיך אש אכלה, כרסיה שביבין די נור וגו' ואת אמרת ובו תדבקון, אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק אלא במטע תחלה הה"ד "ויטע ה' אלהים גן בעדן" [תנחומא: אמר הקב"ה לישראל: למדו ממני. כביכול אני צריך?! שנאמר "ויטע ה'...".], אף אתם כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקו אלא במטע תחלה "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל"... אלא כשם שנטעו אחרים לכם כך היו נוטעים לבניכם לכך נאמר 'כי תבאו אל הארץ ונטעתם' " (ויק' יט, כג)...
ב. כך כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה הבאר עולה והמן יורד והשליו מצוי וענני כבוד מקיפות אותן ועמוד ענן נוסע לפניהם, כיון שנכנסו לארץ, א"ל משה כל חד וחד מנכון יטעון מכושיה ויפוק וינצוב ליה נציבין שנאמר 'כי תבואו אל הארץ ונטעתם',

5. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף נט ע"ב
רבי אליעזר אומר: אפי' הכניסה לו מאה שפחות - כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זימה. רשב"ג אומר: אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה - יוציא ויתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי שיעמום.

6. ר' בחיי אבן פקודה, חובות הלבבות (תרג': ר"פ ליברמן), שער חשבון הנפש, פ"ג
וכבר הזהיר אותנו שלמה המלך החכם, לא להשקיע חריצות והתמסרות בצבירת הרבה ממון, באמרו (משלי כג, ד), "אל תיגע להעשיר"... וכן ביקש החסיד אגור בן יקה מא-להיו... להרחיק ממנו את העושר המביא לידי מותרות, ואת העניות המביאה לידי התרוקנות מהתורה והמוסר באמרו (משלי ל, ז), "שתים שאלתי מאתך: רש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חוקי, פן אשבע וכחשתי אמרתי מי ה' ופן אושר וגנבתי". וכן יעקב אבינו ע"ה ביקש מא-להיו רק לתת לו כדי סיפוקו, כמו שאמר (בראשית כח, כ), "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש".