1. שבת דף נ ע"ב
א"ל רב נחמן לדרו עבדיה, אטמין לי צונן ואייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה [רש"י ביום חול.]. שמע ר' אמי איקפיד. א"ר יוסף מ"ט איקפיד? כרבוותא עביד, חדא כרב וחדא כשמואל, דאמר רב יהודה אמר שמואל: מותר להטמין את הצונן, וכרב, דאמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל שהוא נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי עכו"ם. והוא (ר' אמי) סבר אדם חשוב שאני.

2. הראי"ה קוק, עין איה / שבת ד, יב
א. פעולת ההשפעה של אדם חשוב על הדור תחלק לשתי מערכות, שלפעמים יהיה קשה להשלים ביניהן, שהדבר הפועל לטובה לצד אחד יהפך לרועץ להצד השני . הצד האחד הוא הצד המעשי , ראוי שידע העם כי החכם אשר בקרבו, שהוא רואה את כבודו ואצילות נפשו, וחפץ להיות דומה לו לשֶבח ולעילוי כפי האפשרי לו מצד התעוררות הצד העליון שבאדם, מצד הנפש האלהית שבקרבו, שהיא מתנשאת כשרואה מחזה נהדר עליון ונשא, הנה יהיה החכם לתורה חיה , שכל מעשיו, הליכותיו, בשקל קודש הם שקולים , וראוי ללכת בהם, לאשרם ולקיימם בדרך החיים.

ב. בזה הערך ראוי לחכם שיתנהג במהלך חייו באופן האפשרי להיות קרוב לחיי העם , למען ידעו כולם כי כל המעשים אשר הוא עושה הם תורה לכל העם . אבל אם החכם יתנהג לעיני כל העם בחסידות גדולה מעשית, הלא שוב לא יוכל ההמון הרב ללמוד מארחותיו, שאינם לפי מעלתם וערכם כלל. זאת היתה הנטיה הנמצאת בין רבים מאנשי הסגולה, לנטות קו להקל בקולות מעשיות במקום שיש פנים להקל, אע"פ שנפשם הפנימית החפצה ועורגת מצד אהבה עליונה פנימית להרחבתה של תורה ומצותיה, בשביל חמדת הנצח וההוד מאור האלהי אשר בנפשם, מ"מ יבליגו על תשוקתם העדינה, למען ידעו העם שמעשיהם והליכות חייהם של גדולי דעה הללו תורה שלמה היא . זאת היא המערכה הבאה מהשקפה על הצד המעשי של יחס הגדולים על העם.

ג. אבל יש ג"כ צד הפעולה ההרגשית , פעולת ההוד המשוערת על ערכה של תורה ותעודת מצותי' בלב העם, בראותו את מוריו, בעלי הבינה והנפש, בעלי הלב וההשכלה הרחבה והברורה, השכלת החיים בר[ו]חב מילואה מראש ועד סוף. ההרגשה הזאת אי אפשר כלל שתהיה שוה לכל אדם , ואין לקוות שישוו בה הקטנים עם הגדולים, ע"כ בזה, ההבדל מוכרח להיות. וכל מה שיראה העם את גדוליו, והנם נותנים כבוד רב, וזהירות מופלגת הם נוהגים גם בענפי הענפים והדקדוקים הקלים שבמצותיה של תורה, יכירו מזה את רוממות כבודה של תורה בלבבם.

ד. ואז, גם אחרי הורדת כמה מעלות מוכרחות, שלפי ירידת מצבי הנפש תרד ההרגשה במעלותיה מכפי מה שהיא מצויירת אצל הגדולים לעומת מה שתוכל להצטייר אצל הקטנים, מ"מ ישאר חלק רשום של השערת כבוד וקדושה, המספיק לתן להם עז לקיומה של תורה בחובות השוות לכל, ברב אהבה ואמונת אומן. וע"פ זה המשפט, ראוי וחובה לאדם חשוב להתנהג בחסידות ויתרון דיוק מעשי לפי ערך חשיבותו.

ה. והמחשבות הכלליות, הולכות ומתפרטות במעשים התלויים ביחוד בשני יסודות גדולים שבתורה, שמשפיעות הכרות מצויינות, הלא המה הכרת עליונותם של ישראל , וקדושת האומה בבחירתה האלהית, יסוד השבת אות היא לעולם ביני ובין בני ישראל (שמות לא, יג). והשני, ההבדלה שבין ישראל לעמים , כמה היא צריכה להיות ניכרת באומה, בשביל השמירה של הסגולה האלהית העליונה והגדולה של ישראל.

ו. אמנם בכל מושג, היותר נחמד ויותר קדוש, אפשר לכח הדמיון הבלתי מזוקק להעביר עליו את הדרך, להכניס בו פרטים מיותרים ומכאיבים. ע"כ, לפעמים צריך להשפיע כח נשא, נובע מאזהרת בל תוסיף , ו"אל תהי צדיק הרבה" (קהלת ז, טז), כדי לשמור את הגבול במדתו, וההגבלה של המחשבות לפרטיהן תהיה מושלמת באיזו הגבלה מעשית , שאותה ביקש רב נחמן לסמנם, בשבת, בהטמנת צונן, עד פה תבא ולא תוסיף, וביסוד ההבדלה שבין ישראל לעמים, במיא דאחים קפילא ארמאה . אמנם יש לדעת, כי רק הרעיון המעורב בדמיוני שוא צריך הוא לביצור והגבלה, לא כן הוא הדרך ביחש להשכלה שלמה של איש השלם, היודע דעת אלהים ואורח תורת חיים, אצלו אין קץ לתעודת הרוממות של כל מחשבה עליונה, ואין תכלית להטובה והאורה של הרחבתה וגידולה, ע"כ יש ג"כ משפט להיות מרחיב והולך, מתעלה ומעלה, וחסידות גדולה מכולם (ע"ז כ ע"ב), אדם חשוב שאני .

3. דברים ל, יא-יד כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ.

4. יומא פו ע"א 'ואהבת את ה' אלהיך' (דברים ו, ה), שיהא שם שמים מתאהב על ידך שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה.

5. ר' יהודה החסיד, ספר חסידים, סע' טו
'יהללך זר ולא פיך' (משלי כז, ב). ואם רוצה לשבח עצמו לתלמידיו ולחבירו כדי שילמד מדרכיו, יכול הוא לשבח את עצמו, כמו שאמר דוד (תהלים יח, כד) "ואהי תמים עמו", "כי שמרתי דרכי ה'" (שם, כב), וכן מצינו אותו שהגיד לתלמידיו במה האריך ימים (מגילה כח ע"א, סוכה כח ע"א, שבת קיט ע"ב).

6. הראי"ה קוק, אדר היקר ועקבי הצאן / "הדור", עמ' קיא
א. באותם הימים בכללו עוד לא היה כללות הדור מוכשר לדמות שהוא ראוי לשאיפות גדולות, וכל תחלואיו המוסריים היו יכולים להתכנס רק באיזו שפלות של תאוות מאיזה סוג שהיא. - ועכשיו הכלל נתרומם על חשבונם של האישים הפרטיים , - שזהו בכלל מהלך התולדה האנושית . ברובי תקופות ההסטוריה אנחנו מוצאים חכמים נעלים גדולי רוח בדורות הראשונים* , שאנו משתאים על גדלם ועז רוחם, אבל הכלל הוא היה נתון בשפל המצב , בין בדעת בין במוסר, אמת כי נעלה מכל המון היה המון עמנו מצד הקדושה האלהית החופפת עליו, ויהי לנס.

ב. בדורות האחרונים התחילו הענקים להתמעט והכלל הולך ומתעלה . בעמנו נתמעטו הבורים, ולעומתם נתמעטו, והוקטנו הגאונים והצדיקים. בתקופה הנמהרה של עכשיו הדבר בולט למאד.

ג. וזאת העליה של הכלל ההמוני הסבה ג"כ ירידה, שהדור שהוא מוצא את כל מה שהוא שומע ורואה מהורים ומורים קטן מערכו , אז מוסרם אינו לוקח את לבבו ואינו משביר את צמאונו. גם אינו מטיל עליו שום אימה ופחד ... הצרות והתלאות הנוראות עשוהו לנוקשה ועז, עד שכל בלהות ופחדים לא יזעזעוהו.
ד. הוא מוכשר רק להתרומם , ללכת באורח חיים ההולכת למעלה למשכיל, אבל לא יוכל גם אם ירצה להיות כפוף ושחוח , נושא עול ונטל, אשר לא יוכל למצא בתוכו רושם של אור חיים, לדעה ורגש ; הוא לא יוכל לשוב מיראה , אבל מאד מוכשר הוא לשוב מאהבה שיראת הרוממות תתחבר עמה... בכח יש לו רב, דור כזה היוצא להורג , בעז נפש בשביל מטרות שהן נשגבות לפי דעו, וחלק רשום ממנו רק מצד רגש הישר, הצדק והמדע שבקרבו, לא יוכל להיות שפל, אפילו אם המטרות הן לגמרי מוטעות, אבל רוחו הוא נשגב , גדול ואדיר.

7. שבת קיט ע"ב אם ראשונים בני מלאכים אנחנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים.