1. תלמוד בבלי / מסכת שבת / לד/א

ואית להו צערא לכהנים לאקופי. אמר: איכא איניש דידע דאיתחזק הכא טהרה? א"ל ההוא סבא: כאן קיצץ בן זכאי תורמסֵי תרומה. עבד איהו נמי הכי כל היכא דהוה קשי טהריה וכל היכא דהוה רפי צייניה. [רש"י: עבד איהו נמי הכי [רשב"י עשה כריב"ז]. היה מקצץ תורמסין ומשליכן שם ונעשה נס וצף המת במקום שהוא שם וציינו למקום הקבר, הכי מפרש בפסיקתא דפרשת העומר ובסדר זרעים ירושלמי]:

2. מסכת נדה סא ע"א- מעשה בסלע בית חורון שהיו מחזיקין בה טומאה ולא יכלו חכמים לבדוק מפני שהיתה מרובה והיה שם זקן אחד ורבי יהושע בן חנניא שמו אמר להן הביאו לי סדינים הביאו לו סדינים ושראן במים ופרסן עליהם מקום טהרה יבש מקום טומאה.

3. רבנו תם, שבת, שם: כמו יעקב אבינו ותיקן מילתא.

4. הראי"ה קוק, עין איה שבת, ב, רפח, על מסכת שבת לד ע"א

א. עבד איהו נמי הכי, כל היכא דהוה קשי טהריה וכל היכא דהוה רפי צייניה.

ב. לעולם צריכה ההוראה החיצונה להתאים אל המבוקש הפנימי.

ג. ע"כ בהיות המגמה הפנימית אז להרים את קרן הדור שהושפל, ולעודדו עד אותו רום המצב שעמד בו לפחות בימי דור הקדום לפני ירידתו, שהיה דורו של בן זכאי, ע"כ התחיל להראות הדמיון במעשה, ונכון הדבר שההוראה המעשית על הדרישה של עילוי הדור בריבוי אור אלהי פנימי, עד שמסִבתו יבא הדבר למעט בספיקות וטרחם, ולהתאים את אור התורה אל דרך הבירור והודאי.

ד. זאת הנטיה בעצמה צריכה תיקון מרובה מפני האנשים הזרים, אותם שאינם ראויים להבין עומק הכח הזה, וחושבים שהנטיה של הקולא והיתר המעשי של עול הספק זהו עצמו הפרי, ומזה יוכל לצאת ג"כ צמח מר של זילזול כח זהירות המצות והכרת ערכן.

ה. ע"כ נאות למחשבה זו התורמוס, הפרי המצויין, שצריך דוקא תיקון מרובה ובישול מרובה, מאותן שברא אלקים לעשות ולתקנם. אמנם אחרי התיקון והבישול יהפך ממר למתוק, ויאכל בקינוח סעודה להיטיב הטעם ולפנקו. והנה התעלות הרוח ע"י רוח ד' השופע על יראיו, מסוד ד' להם, אינה צריכה להרבות בכמות של המופתים והבירורים, כי עיקרו הוא האיכות המצויירת בבטחון עצום, בלב הישרים שאור ד' עליהם זרוח. ואותו הבירור בעצמו שלב הפוסח על שתי הסעיפים מצד חולשת נפשו וריחוקו מאור השכל הטהור המתנשא מכל מחשכי החומר יהיה בו מסופק, יכיר איש האלהי בירורו כנכון היום, "אורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום".

ו. ואותו המעמד המלא אורה שהוא מחובר לא רק עם ההכרה ההגיונית הצמצומית בשכל המופשט לבדו, כ"א גם בכל הליכות החיים וכל הכחות של הגוף והנפש בעילויים המלא, עד כדי קרבת אלהים היותר שלמה ואפשרית בחק האדם, היא בעצמה היא נותנת עז וגבורה להפליא לעשות כל אשר יצא מפי צדיק, "ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור".

ז. ע"כ דיו הוא המופת הפשוט כל היכא דהוה קשי טהריה, וכל היכא דהוי רפי צייניה, מפני שהתחבר עם איכות ההכרה הפנימית שאי אפשר למוסרה בסימנים חיצונים. ומעמד כזה מגיע כבר להפליא לעשות כל אשר יצא מפי צדיק, "ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור". ע"כ דיו הוא המופת הפשוט כל היכא דהוה קשי טהריה, וכל היכא דהוי רפי צייניה, מפני שהתחבר עם איכות ההכרה הפנימית שאי אפשר למוסרה בסימנים חיצונים. ומעמד כזה מגיע כבר להפליא פלאות, "באשר דבר מלך שלטון" (קהלת ח, ד), "אשרי אדם עוז לו בך" (תהלים פד, ו).

5. הראי"ה קוק, על הציונות" אוצרות הראי"ה, עמ' 928, משנת תרנ"ח

א. כי עיקר תלונת המתקנים מעולם היתה שחשבו כי התקנות וההלכות שנאמרו זה מאות ואלפים בשנים ראויות להשתנות לרוח הזמן. והנה כשישיב ה' את שבותנו, אז הלא ישבו סנהדרין בלשכת הגזית. והמה יבחנו על כל דבר, על כל תקנה וכל מנהג, וכתורה יעשו... עלינו להאמין כי באין ספק יהיו היושבים בבית דין הגדול גדולים מאד בתורה וצדיקים אמתיים, גם חכמי לב אשר דעת העולם לא תחסר מהם, למען ידעו עת לכל חפץ וענין תקנות וגזרות, החדשות והישנות, איך צריך הדור להתנהג בהם...

ב. עלינו לדעת שכאשר ישיב ה' אותנו לארצנו, בדרך של בני חורין העומדים ברשות עצמם, הלא ראשית חובתנו תהיה לכונן מרכז הדת. מן דין תורה נהיה מחויבים במצוה הגדולה שבגדולות של מינוי שופטים, וראש לכולם סנהדרין גדולה שממנה תצא תורה והוראה לכל ישראל. להחזיר העמוד הגדול הזה הוא יסוד תורה שבע"פ על מכונו. אז אין לנו להתיירא מפני פרצת הדת, שמא מתוך שיבואו להקל בדבר אחד עם העם, יפרצו בעוד דברים הרבה, רק ההיפוך. על הסנהדרין בהכרח יהיה לברר ע"פ רוב דעות הרבה דברים התלוים ברפיון, הרבה מנהגים שמחולקים בהם בני הארצות, ע"פ סיבת הפיזור... בהכרח יהיו שבים הכל למנהג אחד, אם בית דין הגדול של כל ישראל כן יגזור אומר, לא ניתן פדות בין מהרס ומהרהר אחר ב"ד הגדול, בין אם חלקו עם המהרסים שירע בעיניו סייגים וחומרות שיראו שראוי להעמיד, או אם יהיה מן יראי ה' וחושבי שמו, וירים יד בב"ד הגדול מפני שיקשה בעיניו לפרוש מחומרא ומנהג, או הלכה שנקבעה בארצו ... והממרא ענוש ייענש...

6. תוספות, שם

כל היכא דהוה קשי טהריה . כדאיתא בנידה בפרק האישה (דף סא. ושם) דתניא אמר רבי יוסי בן שאול מעשה בסלע שהיו מחזיקין בה טומאה כו' אמר להו הביאו לי סדינין הביאו לו ושראן במים ופרסו עליו מקום טומאה לח מקום טהרה נגוב:

7. בראשית רבה יא, ו- פילוסופוס אחד שאל את רבי הושעיה, א"ל אם חביבה היא המילה מפני מה לא נתנה לאדם הראשון? א"ל מפני מה אותו האיש מגלח פאת ראשו, ומניח את פאת זקנו? א"ל מפני שגדל עמו בשטות, א"ל אם כן יסמא את עינו ויקטע את ידיו וישבר את רגליו על ידי שגדלו עמו בשטות, א"ל ולאלין מיליא אתינן, אתמהא, א"ל להוציאך חלק אי אפשר אלא כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה, כגון החרדל צריך למתוק, התורמוסים צריך למתוק, החיטין צריכין להטחן, אפילו אדם צריך תיקון.

8. ביצה כה ע"ב

כתורמוס הזה ששולקין אותו שבע פעמים ואוכלין אותו בקנוח סעודה.

9. קהלת ח, ד- בַּאֲשֶׁר דְּבַר-מֶלֶךְ, שִׁלְטוֹן; וּמִי יֹאמַר-לוֹ, מַה-תַּעֲשֶׂה.  ה שׁוֹמֵר מִצְוָה, לֹא יֵדַע דָּבָר רָע; וְעֵת וּמִשְׁפָּט, יֵדַע לֵב חָכָם.

10. מסכת שבת, שבת סג ע"א

א"ר חיננא בר אידי כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות שנאמר )קהלת ח, ה( שומר מצוה לא ידע דבר רע א"ר אסי ואיתימא ר' חנינא אפילו הקב"ה גוזר גזירה הוא מבטלה שנאמר )קהלת ח, ד(  באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה וסמיך ליה שומר מצוה לא ידע דבר רע.