1. הראי"ה קוק, עין איה, שבת ב, רעט, על מסכת שבת לג ע"ב

שמע ר' פנחס בן יאיר חתניה ונפק לאפיה, עייליה לבי בני, הוה קא אריך ליה לבישריה.  חזי דהוה ביה פילי בגופיה, הוה קא בכי וקא נתרו דמעת עיניה וקמצוחא ליה, א"ל אוי לי שראיתיך בכך א"ל אשריך שראיתני בכך שאילמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך.

תעודת ישיבתו במערה היתה להתעלות מאד על כל החיים, על החומריות וכל התלוי בהם, כדי שאח"כ יוכל לפעל עליהם בכח גדול לקדשם, ולהורות דרכי חיים עליונים לבאי עולם השקועים בחיי ההרגשה שלהם יותר מהמדה הראויה. על כן כל זמן ההתעלות לא ידע ולא הרגיש בחרבן החומר שלו. עכשיו כשהגיע זמן הפעולה על החיים החמריים, בהיותו פועל על סביבה של אנשים החיים חיי חומריות, היתה ראשית מעשהו לבנות את חרבן החומר שירד פלאים בכל אותו הזמן שהיה נועד להתעלוּת הרוחניות במדתה העליונה.

2. ע"פ שבחי הראי"ה, עמ' קיא

בהגיעם לזכרון-יעקב ביום השישי, הוזמנו הרבנים לבית הכנסת. הבימה שם לא היתה באמצע, אלא בסמוך לארון הקודש (כמנהג הרפורמים). כשהגיע לפתח בית הכנסת, סמוך לקבלת שבת, אמר רבי חיים זוננפלד: "אינני נכנס!".  אמר לו מרן הרב: "אני אומר שיכנס". 

מיד נענה רבי חיים ואמר: "מצוה לשמוע דברי חכמים". ונכנס.

 מיד התחיל מרן הרב זצ"ל לדרוש כנגד זה, שהבימה איננה באמצע, ודבריו השפיעו כל-כך עד שהחליטו בבית הכנסת לדון על זה במוצאי שבת והחליטו אז שהבמה תהיה באמצע.

לאחר מעשה אמר מרן הרב לרבי חיים: כבודו רואה? אם לא נכנסים, לא היינו מתקנים.

3. הראי"ה, שו"ת אורח משפט, "השמטות ומלואים", ע' רנד, סי' יא,

ואנכי הנני תמיד נתון בין השבילים, שהנני פונה בעין אחת איך לישר דרכי השלו' והאחוה בין הזקנים יראי ד' ומופלגי התורה, שבעוה"ר יצרא דש"ח [דשנאת חינם] מצא שם קן, ומעבר מזה איך להשפיע דרכי השי"ת ואהבתו ית', ואמונת אומן בלב הצעירים הבאים להתנחל על אדמת הקודש, באופן שיהי' הענין כחפץ השי"ת, לקיים האזהרה של האמת והשלו' אהבו (זכריה  ח, יט).

4. אגרות הראיה א, אגרת נ - מר"ח שבט תרס"ז לר"ד מילשטיין

ואשר בעצתי ישאל ע"ד התנהגותו עם בניו, כבר אמרתי לכ"ת בהיותו פה עמנו, ששיטתי היא להתנהג דוקא במדת החסד הגמור עם הצעירים, ולומר להם שיש בנטיותיהם כמה דברים טובים, וכל עיקר טעותם אינו כי אם מה שהם סוברים שהדברים הטובים שהם מרגישים הם נגד התורה, ובאמת הם הם הנם גופי תורה.

5. אגרות הראיה ב, סימן תרנד, לרי"מ טיקצ'ינסקי, משנת תרע"ד

ובכלל אני מוצא, שגם על אחינו הרחוקים, שאנו מוכרחים לאסור עליהם מלחמה של מגן או גם של תנופה, הננו מ"מ מוזהרים להתנהג בדרך כבוד ונימוס, להלחם על הרע והחטא ולא על רעים וחוטאים, שאולי אינם במציאות אחרי הצירוף הגדול של גלותנו הארוכה, אולי הם שוגגים, אנוסים או מוטעים, ואולי יש בעומק החושך והרע ג"כ גרגירי אורה וטובה. וע"י דרכי נועם ונתיבות כבוד ושלו' נוכל הרבה יותר לתקן ולהציל מאשר ע"י משטמה וקינטוריא, ובכלל ע"י עבודת חיוב לשפר את מחננו בפנים... ולא לכונן עיקרי המבטים על צד השלילה שיש בפעולות החדשות, אע"פ שהן מכאיבות את לבנו, כ"א לתור דרכים של השפעה בעדנו.

6. אגרות הראיה א, סימן קיג - י"א אד"ר תרס"ח, לר"ד מילשטיין

א. ע"כ לדעתי, לנפולים כאלה צריך להסביר פנים בזה האופן, להגיד להם כי יסוד מטרתם היא באמת רצויה, אלא שראוי שלא ילכו "כסומא בארובה" אחרי המנהלים ואחרי הדעות המתקבלות בהמון. כי ידוע הוא שכל דעה חדשה נולדת עם חסרונותיה וסיגיה, על-כן הם צריכים לפקח עין לצרף סיגיה, והצרוף של הסיגים יהי' קרוב להם ע"י מה שיהיו משתדלים בכל היכולת שלא להתרחק מהיהדות...

ב.... לספר עם הבנים בלשון שהם נזקקים, ועם זה להאמין באמונה שלמה, שאור ד' שורה על כל יחיד ויחיד מישראל, ושכל הנסיגות לאחור אינן כי-אם שגגות גדולות, והם במדרגת טועים בדבר מצוה, שחושבים שכך היא החובה המוסרית, שהיא באמת אמתת חפץ ד' בעולמו, כי הוא ב"ה אוהב צדקה ומשפט.

7. הראי"ה קוק, אורות, עמ' עב

א. יְסוּדָתוֹ שֶׁל הַפֵּרוּד הִיא בַּצְּדָדִים הַשְּׁלִילִיִּים שֶׁכָּל כּחַ רוֹאֶה בַּחֲבֵרוֹ, וְהַצְּדָדִים הַשְּׁלִילִיִּים מִצַּד עַצְמָם בֶּאֱמֶת אֵינָם רְאוּיִים לִשְׁמָם זֶה, כִּי בְּכָל כּחַ בּוֹדֵד, בִּיְחוּד נַפְשִׁי, מֻכְרָחִים לִהְיוֹת צְדָדִים שְׁלִילִיִּים, בִּפְרָט בְּהִתְפַּשְּׁטוּתוֹ הַיְתֵרָה עַל חֶשְׁבּוֹנָם שֶׁל כּחוֹת אֲחֵרִים. בָּזֶה אֵין לְהַפְלִיא בֵּין הַקּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל: הַכּל נִכְנָס תַּחַת קַו הַמִּדָּה וְהַכּל צָרִיךְ מִשְׁקָל, "אֲפִלּוּ רוּחַ הַקּדֶשׁ שֶׁשּׁוֹרָה עַל הַנְּבִיאִים אֵינָהּ שׁוֹרָה אֶלָּא בְּמִשְׁקָל".

ב. אֲבָל הַפֵּרוּד בְּמָקוֹם שֶׁצְּרִיכִים לְאַחֵד מֵבִיא לָזֶה, שֶׁמְּעַט מְעַט מִתְרוֹקֵן הָרוּחַ, הַהַכָּרָה הַחִיּוּבִית, בְּמַעֲמַד הַכּחַ הַמְיֻחָד, לְפָחוֹת, לְאוֹתָהּ הָאִישִׁיּוּת אוֹ הַקְּבוּצָה, הוֹלֶכֶת וּמִתְחַסֶּרֶת, מִפְּנֵי הַצִּמּוּק הַהוֹלֵךְ וּמִתְגַּבֵּר בְּאוֹתוֹ הַכּחַ הַמְיֻחָד, הַבּוֹדֵד בִּזְרוֹעַ נֶגֶד טֶבַע הָרוּחַ לִהְיוֹת מִתְאַחֵד עִם עוֹד יְסוֹדוֹת הַמַּשְׁלִימִים אוֹתוֹ, וְתַחְתֶּיהָ בָּאָה רַק הַכָּרָה שְׁלִילִית לְפַרְנֵס אֶת הַחַיִּים, וְכָל בַּעַל כּחַ מְיֻחָד מָלֵא הוּא רַק מֶרֶץ שֶׁל אֵשׁ בְּיַחַשׂ לִשְׁלִילָתוֹ שֶׁל הַכּחַ הָאַחֵר אוֹ הָאֲחֵרִים שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ לְהַכִּירָם.

8. אגרות הראי"ה  א, רעו

אל יהי הנצחון של מפלגה אחת גדול יותר מדאי, כי לעולם, בשיווי המשקל, הברכה מצויה.

9. אגרות הראיה ב, עח

 ומתוך האהבה העמוקה והעליונה שאנו אוהבים את עמנו הגוי כולו, ואנו חרדים בכל לב לגורלו ועתידו, הננו שואפים לליתן את רוח ד' על כל צאצאיו, ומתוך כך ישל נו כח סבל [=סבלנות] גדול מאד, לבוא במשא ומתן עם כל פלגות עמנו ועם כל יחידיו.