. הראי"ה קוק, עין איה על מסכת שבת לג ע"ב, פ"ב, רסט

"אותיבו תריסר שני במערתא"

א. חיי החברה המעשית הנם שש שנים, אח"כ מתעלים החיים לשנת השביעית בפנים ידועים באורח כללי. חיי השלמים הללו, שהתעלו תמיד, היתה התקופה לבדה מספקת לחולל עילוי כאותו העילוי הכללי, של עבודת השנים של המעשה ע"י הכשרה של שביעית.

ב. וההכשר הנהו צריך להיות כפול: עליית הצדדים העיוניים, הנדרשים לכלל כל השאלות שבכל הליכות החיים, עם כל פתרונותיהן היותר עליונים ושלמים, ואח"כ ההכשר להוציא אל הפועל את כל הצדדים העיוניים בחיים בפועל, ע"י התוספת הנשגבה של עז הרוחניות מקדושת אור ד' וזיו העליון הנמשך עליהם.

ג. ע"כ אותיבו תריסר שני במערתא, והיתה התפילה מחבֶּרתם לחיי החברה ברוח, כפי אותה המדה שהיתה דרושה להם לפי רוממות מעלתם, מבלי להתרחק מן החיים ההוים יותר מן הראוי לגמרי, מאחר שלא היו מוקפים משום סביבה חברותית, של חברים המשפיעים יחש על ההכרה של החיים המעשיים, שהיא תמיד נדרשת בכל דרכי המעלה שיוכל האדם להמצא בהם.

2. רמב"ם, מורה נבוכים, חלק א, פרק טו

(בראשית כח, יב-יג) "וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.  וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו...". וכמה מחוכם אמרו "עולים ויורדים", העליה לפני הירידה, כי אחר העליה וההגעה למעלות מסויימות בסולם, תהיה הירידה במה שנאצל עליו מן המצווה להנהגת אנשי הארץ ולימודם.

3. הראי"ה קוק, עולת ראיה על הסידור, א עמ' רנט

"אמר ר' יוחנן אל יתפלל אדם אלא בבית שיש שם חלונות שנאמר וכוין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלם" (ברכות לד ע"ב, ע"פ דניאל ו, יא). התפלה היא אמנם עבודה מתיחדת בנפש המתפלל, אבל תנאי הכרחי להשלמתה הוא הכרתו את ערכו של העולם החצון שמסביבו. אבל מי שהתיחדות עבודתו שבלב תביאהו להפרד מכל יחש אל העולם החצוני, לא יבא אל תכלית שלמותה של התפלה, שהיא צריכה להחיות את האדם ולעוררהו ברוח ד' להיות מוכן לפעול ולהתפעל בצדק ומישרים. על כן אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות, שאפשרות הראיה לחוץ תעוררהו על חובתו ויחסו אל העולם כולו שהוא חי בו.

4. הראי"ה קוק, אורות הקודש א, עמ' סו

אין השכל הטבעי יכול למלא את מדת הכח הגופני, כי אם האדם צריך להתאמץ שיהיה מלא כח חיים ואומץ גופני, כדי שיוכל השכל לחול עליו בכל תגבורת ערכיו, על פי הכלל של מכירי הטבע, נפש בריאה בגוף בריא...

5. תלמוד בבלי, מסכת קידושין, מ ע"ב

וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה.

6. משנה מסכת אבות פרק א, משנה יז

שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, וכל המרבה דברים מביא חטא:

7. הראי"ה קוק, עין איה שבת, א, ט, על שבת י ע"א

א. ר"ח ורבה ב"ר הונא הוו יתבי בדינא כוליה יומא, הוה קא חליש ליבייהו. תנא להו ר"ח ב"ר מדיפתי ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב, וכי תעלה ע"ד שמשה יושב ודן כל היום כולו תורתו מתי נעשית, אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כתיב הכא ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב, וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.

ב. התשוקה היותר גדולה שממלאת את לב הגדולים שבבנ"א, השלמים והצדיקים, היא להיות תמיד עובד עבודת הכלל, להיטיב כפי כחו אל הכלל כולו כפי אשר תשיג ידו, שזוהי עבודת ד' התמימה במובנה האמיתי. והנה כאשר מצאו מקום השלמים הללו לפעולתם במערכת המשפט להיות להועיל לעדתם, לא רצו בשום אופן לחדול מעבודתם בקודש גם חלק זמן היותר קטן, באשר חשבו למשפט, כי איך יעמוד לבם במנוחה בהיותם מסיחים דעתם מטובת הכלל כולו הסובב אותם, ולהצטמצם בהשלמתם היחידית...

ג. ע"כ אין מדת עבודת הציבור נערכת לפי כמות הזמן כ"א כפי איכות הפעולה, וטובה יותר פעולה של שעה אחת היוצאת במנוחת נפש ומחומשת בגוף בריא, מעבודה תדירה המחלשת את הגוף ומבזבזת יותר מדאי את הכח הרוחני. כי כך היא מדתו של הקב"ה במעשה בראשית, שכל הבריאה כולה אחוזה היא בחלקיה יחד, וכל הדרוש לאיזה השלמה כללית מושפע הוא במדה רחבה באוצר הפרטי שממנו בא השפע. הבקר והערב יום אחד הוא, אע"פ שהיום הוא האוצר בקרבו את הוד החיים, את העבודה והרגשת החיים. אמנם הערב מספיק למנוחה וחליפת הכח, ע"כ הם יחד יום אחד בכללותם, שוים במעלתם לענין ההשלמה הכוללת. ע"כ גם העוסק בטובת הכלל, ודן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת, הרי כל פעולותיו הפרטיות נותנות בו כח להפיק בטוב טעם את ערך הדין, אם מצדו העיוני, אם מצדו המעשי בהיותו מלא אומץ לב הנמצא רק בגוף בריא, למען יהיו דבריו נשמעים...