. הראי"ה קוק, עין איה שבת ב, סימן רסח על מסכת שבת לג ע"ב

בעידן צלותא הוו לבשו מכסו ומצלו והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו.

א. התפילה יש לה עם הרגש כבר עסק, וממילא יש לה ג"כ יחש אל החיים החברותיים. ע"כ רק אז היו יכולים לפי רום מעמדם להשתמש במעשי ידי אדם, ותבואת חרושת המעשית שהטילה החברה עם כל מגרעותיה על האדם, הצריך להזקק כ"כ לחיי שעה.

ב. אמנם ברוממות המעלה יש עילוי לחיי החברה, עד שתוכל להתאים ג"כ אל המושכלות היותר קדושות ועליונות, והיו לפעמים יכולים להיות נשארים במצב של אפשרות השימוש החברותי ההוא ג"כ אחר התפילה, כ"ז שאור הרגש האלהי שע"י השכל התעלה במעלה היותר נשגבה, עד שיכול להתאים אל כל הצדדים שבחיים באופן נאה.

ג. אבל זה העילוי בעצמו היה מלמד להיות שומר את הדברים המלאכותיים, הצריכים שמירה דוקא בזמן היותר מוכרח, שהוא שעת התפילה, ואז היו נשמרים ג"כ, מפני שהיו נאותים אל המצב הנפשי שלהם אז.

ד. אבל בכולי יומא, הוו משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו, בהיותם בזמן הגרסא נעלים מכל שיתוף חברותי וצורך לתנאי החיים הנהוגים, לא תכן ג"כ השמירה בבגדים, שהם אצלם אז למותר וטורח.

2. הראי"ה קוק, עין איה ברכות ט, סימן רנח, על ברכות סב ע"ב

ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל וגו' אריב"ח כל המבזה את הבגדים לגוף אינו נהנה מהם, שנאמר והמלך דוד זקן ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו.

א. כל ההנאות האנושיות שנקבעו בשביל שני מיני תועליות, בשביל תועלת מוגשמת לגמרי כצרכי החומר הפשוט, שבהם האדם שוה לכל בע"ח. ובשביל תועלת שיש בה רושם של שאר רוח האדם, ראוי תמיד להכיר שיסוד הדבר ועקרו היא אותה התועלת שיש בה יתרון לאדם באשר הוא אדם.

ב. הבגדים עשויים לתכלית הגנה מן הקור, זאת היא תכליתם הפשוטה שגם כל בע"ח יחושו כן, והם יתרים עליו שיש להם הגנה זו בטבעם, הלבוש הטבעי שלהם, עורם ושערם או צמרם וכיו"ב. עוד יש יתרון לאדם ש"מנה הם מכבדותיה", הכבוד הנמשך מהבגדים שהאדם מתהדר בהם בתור אדם המעלה הראוי לו לפי יתרונו השכלי...

ג. ע"כ ראוי לכבד את הבגדים, להורות שהדבר העקרי במציאות הבגדים לאדם הוא בשביל כבודו ומעלתו, לכסות ערותו ולהלבישו הוד, ומפני הטעם העיקרי הזה נזדמן ג"כ ההכרח הטבעי שהאדם צריך לבגדים ג"כ להגנה מצנה.

אמנם אם לא הי' צורך מוסרי בבגדים, לא הי' כדאי שרק ההגנה מן הצינה תחייב את מציאותם, וכבר הי' האדם יכול לחיות באקלים כזה שאין בו צורך חושי בבגדים, ועכ"ז ילבשם מפני צד המוסרי שבהם. ע"כ המבזה את הבגדים, שמצדם המוסרי פוגע בערכם, סוף שאינו נהנה מהם, מתוך שבטל העיקר בטלה הטפילה...

ד. וכל המזלזל בו בערכו המוסרי, הוא ראוי להוכח שבשפלות הערך המוסרי של הבגדים לא ימלאו הבגדים את תעודתם, כלומר שלא נמצאו בזה האופן שרק ההנאה החומרית הגסה ימציאו, כ"א צריכים הם להכבד ולהיות מחוברים תמיד עם ערך התעודה המוסרית, שאז יכיר האדם את ערכם של הבגדים, וערך המצות התלויים בהם כציצית וכלאים, שמאגדים את צד הכבוד עם צד ההנאה שבהם.

ה. וללמד על הכלל כולו יצא, שבכל מקום שאנו מוצאים הנאה מורגשת בהרכבה, מצד אחד תוכל להיות כולה גשמית פחותה ומצד השני היא מתעלה להרגש אנושי והנאה אנושית, ראוי תמיד שלא תעזב ההנאה האנושית מהיות עיקר בתכונה ההיא, כדי ללמד לאדם את חובת עלייתו משפל מצב הבהמות שמצד חומרו, אל מצב האנושית שמצד נפשו האלהית המלאה חכמה ודעת.