1. שבת לג ע"ב
נשאלה שאלה זו בפניהם, מכה זו מפני מה מתחלת בבני מעיים וגומרת בפה?

2. הראי"ה קוק, עין איה, שבת ב, רנ על שבת לג ע"ב
נשאלה שאלה זו בפניהם, מכה זו מפני מה מתחלת בבני מעיים וגומרת בפה?
א. יסוד היסורין, בכלל ובפרט, הוא כדי להגיע על ידם לתיקון מוסרי , בין במעשים, בין ברגשות, בין בדיעות, "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם".

ב. וכאשר כל כח הפועל בבריאה יש בו דרכי התבוננות מכל צדדיו, בין בעצמותו בין במקריו , כן הוא ג"כ במדת היסורין, החלאים הרעים ומכות ונגעי בני אדם, צריכים שיקול של דעה איך להוציא מהם את התועלת המוסרית, בין מצד עצמות טבעיהם בין מצד מאורעותיהם. וכל מה שיהיה המצב של הרעה גורם יותר לתן עליו עין להסתכל בכל פרטיו והליכותיו, כן תגדל מדת התועלת בהכונניות המוסריות הנמשכות מהם. וכולם יחד מעשי ד' המה, למי שמטהר ומגביר שכלו להכיר את דבר ד' מכל דבר וענין כפי חשיבותו במציאות, וכפי יחושו להעולם המוסרי שהוא הכח היותר עקרי ויותר מגמתי במציאות. כי תיקון המוסר הוא באמת תיקון הכל , ואין חפץ בכל תיקוני הליכות הבריאה וכל הרחבות החיים שבה, אם לא יהיה תוכה רצוף מוסר השכל, ענות צדק, חסד ומישרים.

ג. ע"כ הכרח הוא שהמגמות המוסריות פזורות הן בכל פינה שבצדדי החיים ולב חכם ישכילן.

ד. ע"כ גם המאורע של המחלה ההיא, שהיתה מהמיתות היותר קשות, "קשה מכולם אסכרה", ופעלה כ"כ הרבה על בנ"א, נוסד בעז כח תיקון מוסר עליון שהוא תפקידו. וכל המאורעות הפרטיים שבה מתכוונים תמיד לאותה המטרה הכוללת הנשפעת ממנה בכללותה. התואר של הליכות המחלה, להתחיל מפנימיות הגוף וללכת הלך וכלה כלפי חוץ עד שגומרת בפה , נותן מיד מושג יחושי לקלקול שהוא ג"כ מתחיל מצד הפנימי של האדם ומתגלה והולך בחיים החיצוניים שלו. וכמו שהגילוי שבפה, שהוא גומר את המחלה, הוא לעצמו מזיק ומשחית, ומ"מ גם הקלקולים הפנימיים המה עומדים לעצמם בתור חלאים רעים, כן צריכים אנחנו לבקש קלקלות כאלה שהן אחר גילויין מספיקות לעצמן בתור רעות גדולות. והסבות שגרמו להן להגלות המה ג"כ מצד עצמן חלאים נפשיים אמיצים שצריכים תיקון נמרץ.

ה. ורק חכמי לב גדולים היודעים את החיים, ובסוד ד' ליראיו הם באים, בסקירה בהירה עליונה הם יודעים לתן פנים מסבירות איך לרדות דבש המוסר הטוב מהמארה הנוראה ההיא. ע"כ נשאלה שאלה זו לפניהם דוקא, בבטחון על רוחב הקפת שכלם ועומק בינת רוח ד' אשר עליהם. כי יחדרו עמוק בתכונות הקלקולים המורגשים ע"פ כחותיהם הפנימיים המסבבים אותם, למען ישוב העם לד' ורפא לו , בידעו את הצביון הפרטי המחובר למחלה, וחיבורו לתורת המוסר היוצא ממנה, שראוי להשפע ע"י הראיה בפעולותיה, לכל עין רואה במצוקות עינוייה. מפני מה מכה זו מתחלת בבני מעיים ומקפת כ"כ את כל חלקי החיים העקריים מפנים לחוץ עד שגומרת בפה.

3. רמב"ם, הלכות תענית א, ג
אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה "והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי" (ויקרא כו, כז-כח). כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהיא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.
4. ויקרא טז, כט-ל
וְהָיְתָה לָכֶם, לְחֻקַּת עוֹלָם: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ--הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. ל כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה', תִּטְהָרוּ.

5. שמואל א, ז,ו
וַיִּקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה וַיִּשְׁאֲבוּ-מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי ה', וַיָּצוּמוּ בַּיּוֹם הַהוּא, וַיֹּאמְרוּ שָׁם, חָטָאנוּ לה'; וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בַּמִּצְפָּה.

6. ברכות ח ע"א-
תשע מאות ושלשה מיני מיתה נבראו בעולם שנא' למות תוצאות, תוצאות בגימטריא הכי הוו, קשה שבכולן אסכרה, ניחא שבכולן נשיקה.
7. יבמות סב, ב
אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה... תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א"ר נחמן: אסכרה.

8. הראי"ה קוק, אורות הקודש ג, מוסר הקודש עמוד סח
עד עת קץ לא יעמוד שום עם ולשון על רז מופלא זה, של ההבדל העצמי שבין ישראל לעמים כולם, בין נשמת האדם לגוית האדם. וההבדל הזה הוא חודר מההיקף הכללי אל הפרטים כולם, ואל פרטי פרטיהם, אל האישים היחידים, אל הגדולים ואל הקטנים, אל גורל חייהם הכלליים, ואל כל תנועה מתנועותיהם, עד לחלקים היותר קלים ודקים. אין קוטן בגודל.

9. ישעיהו ו, י
הַשְׁמֵן לֵב-הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן-יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ: